בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש א'
במדרש (בראשית רבה פ' ס"ג) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים. רבי יהודה ור' נחמי' ורבנן. ר"י אמר מאברהם. כה יהי' זרעך כה תברכו את בני ישראל. ר' נחמי' אמר מיצחק. ואני והנער נלכה עד כה. לפיכך אמר המקום כה תברכו את בני ישראל ורבנן אמרי מיעקב. כה תאמר לבית יעקב וכנגדו כה תברכו את בני ישראל:
הצעה:
אם אמת. נכון הדבר. שהטובות הזמניים הגם כי אינם עצם הטוב עם כל זה המה מוכרחים מאוד להשגת השלימות ועוזרות אותן בלי ספק. יתחוייב מזה כי העם. הנבחר לעבודתו יתברך יהיו מושפעים מהם עכ"פ. בשיעור אשר לא ימנעם חסרונם מהשגת שלימותם. ויהי' ה' אתם:
אמות המשפט הלזה: הוא מבואר מאוד. כי יש צורך גדול לאלו הטובות המדומיים אל העם הנבחר לעבודתו יתברך. כי ממנו נקח לעבוד את ה'. והרבה ממצות התורה נתלים בהם. כמצוות צדקה וגמילות חסדים. ותרומות ומעשרות ודומיהן. כי האיש אשר יעדרו ממנו שפע הטובות האלו לא יתכן לו לקיים רבי המצות האלו. ומצטרף לזה כי גם יתר המצות לא יוכל לקיים. בהיותו מוכה החסרון ממקרי הזמן ופגעיו. וכמאמרם ז"ל עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. על כן לא יוכל האדם לעבוד את ה' בשלימות אם לא כאשר יושלמו לו עניני חסרונותיו מצרכי הזמנים וגם כי יהי' שלם במזגו ובריאותו. וגם לא יהי' לו מעיקים ומציקים מבחוץ. כענין האויבים והשונאים המתגרים בו. וזהו דבר הכתוב. [ש"א כ"ה.] ואתה שלום וביתך שלום. וכל אשר לך שלום. כי באמרו. ואתה שלום. יכוין אל שלימות מזגו ובריאותו. ואמרו וביתך שלום. כיון אל השלמתו בעסקי הבית לא יחסר כל בו. והוא על דרך מה שאמרו חז"ל בחילוף זה. כד שלים שערא מכדא. נקיש תגרא ואתא. ואמרו. וכל אשר לך שלום. כיון אל שלימותו עם אויביו מחוץ לא יריעו לו. או כי יכנעו מפניו לעוצם גדולתו. עד כי לא יוכלו להתקומם נגדו. באופן שישב בשלום. ובהיפך נאמר לדוד המלך ע"ה. על דרך העונש [ש"ב כ"ד] שלש אנוכי נוטל עליך. בחר לך אחת מהן. ויבא גד אל דוד ויגד לו. התבוא לך שבע שני רעב בארצך. ואם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפיך. ואם היות שלשת ימים דבר בארצך. עתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר. והוא מבואר כי שלשת אלה. המה ההיפוך משלשת עניני השלימות שזכרנו. על כן נתייחדו לעונש על כל דבר פשע. וברבות הפשעים למעלה ראש. הנה יבאו גם שלשתן יחד. כמבואר בקללות שבת"כ למעיין שמה במעט ההשקפה. ולכוונה זו באו כל היעודים הזמניים שבתורה. לא לקבלת שכר עבור מעשי המצות כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אפם למען לא יהי' להם חסרונם מעיק ומניע להשגת השלימות והמעשים הנרצים:
ועל דרך זה פירשו המפרשים דברי הכתוב [דברים י"ב:] ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנוכי מצוך היום. והקללה אם לא תשמעו מצות ה' אלקיכם כו'. ויש בזה מהדיוק. מדוע בברכה אמר אשר תשמעו. ובקללה אם לא תשמעו:
אמנם יובן בדברינו. כי הברכה אינה שכר וגמול חלף מעשי המצות רק כי הוא הכנה לעשייתן ולזה אמר את הברכה אשר תשמעו. רצונו למען תוכלו לשמוע [ולזה לא הזכיר מניעת הרע. כמו בקללה. יען כי הברכה אינה רק הכנה להסיר המונעים החיצונים לבל ימנעהו מעשות המעשים הנרצים. אולם אינם סיבה בעצם לעזיבת הרע. יען כי לפעמים יהי' סיבה אל הפכו. ככתוב [דברי' י"א] ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ולזאת לא הזכיר רק אשר תשמעו לבד. והוא נכון ומבורר]. אמנם בקללה אמר אם לא תשמעו. יען כי זה הוא מהחסד האלקי. כי יסורי ועונשי העוה"ז יקובלו חלף מעשי הרשע למען ישאר זך ונקי בעת יספה או יומו יבא. ולא יענש על זה עוד בעולם הבא. וזהו אמרו אם לא תשמעו. והוא מבואר. והוא אשר בירך אבינו הזקן את יעקב בנו בטל השמים ובשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. אשר כל אלה הם דברים חומריים. והכל הי' לכוונה הנזכרת. אולם בטרם נבוא אל ביאור הפרשה. נעורר על הספיקות הנופלים שמה במקראי קודש. וכבר התעורר על זה הרב בעקידה ועוד הוספתי עליהם תוספת נופך משלי. והוא:
א יש להעיר מדוע חרדו יעקב ורבקה. את כל החרדה הזאת על הברכות האלו. אחרי כי אינם רק דברים גשמיים. מטל השמים ומשמני הארץ ודומיהן. אשר לא כאלה חלק יעקב. להיות רודף אחריהן בזה השיעור: ב יש להתעורר בדבר הכתוב. ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו וכן נאמר, בכתוב אח"כ וירח את ריח בגדיו ויברכהו. כי לא פירש בכתוב מה הי' עצם הברכה ההיא. ואם על הברכה הנאמרת אח"כ ויתן לך וכו' הכתוב מדבר. יותר הי' צודק להסמיך זאת אל ויתן לך. ולא להפסיק בנתיים בדברים אחרים. גם על מה יורה הכפל:
ג יש להבין על תוספת וא"ו הנאמר בויתן לך. כי יותר הי' צודק אומרו יתן לך בלא וא"ו. ורש"י ז"ל כתב בפירושיו. והוא ממדרשי חז"ל יתן ויחזור ויתן הכוונה על נתינה מתמדת בלתי מופסקת. ובאמת אין תוספת הוא"ו מורה על זה כלל. כי הואו הנאמר בראשית המאמר. יורה על התחברותו עם המאמר הקדום. על דרך מה שדרשו חז"ל. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים. כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים. וא"כ יש להבין מה מקום פה לוא"ו המחברת::
ד יש לספק בתשובת יצחק אל עשו. באמרו ברכני גם אני אבי. ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך אשר יראה מזה כי אין בידו לברכו עוד. וכן בכתוב שאחר זה נאמר. ויאמר הלא אצלת לי ברכה. ויען יצחק אביו ויאמר לעשו. הן גביר שמתיו לך. ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו. ולכה איפוא מה אעשה בני אשר זה מבואר בתכלית הביאור. כי לא יתכן לו לברכו עוד. עם כל זה נאמר אח"כ. וישא עשו קולו ויבך. ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל וכו'. ועל כל אלה יש להשים לב. כי אחרי כי לבסוף בירך אותו בטל השמים ומשמני הארץ. מדוע לא ברכו בראשית בקשתו. ואיך החליט בדבריו כי אפסו ברכותיו עד אשר הפציר בו שלש פעמים ואחר ברכו:
ה עוד זאת יש להשים לב. מדוע לא נאמרו בברכותיו אל עשו לשון ברכה. או לשון נתינה. וגם לא הזכיר שם ה' על ברכתו. רק ויען יצחק וכו'. הנה משמני הארץ וכו' ויותר הי' צודק אומרו ויברכהו ויאמר לו ויתן לך משמני הארץ:
אולם בטרם נבוא אל ביאור הפרשה. נביא הלום מאמר אחד ממאמרי חז"ל (בראשית רבה פ' ס"ג) ואחרי כן יצא אתיו. הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סילוני. אמר לו מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קולמס וכתב עליו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. אמר ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק והדברים מתמיהין על אוזן שומעת מה רצה בכל אלה. ולמה הביא נייר חלק הלא מקרא מלא דבר הכתוב. וממה נתפעל אותו הגמון כל כך בתשובתו זאת. עד כי אמר ראו דברים ישינים מפי זקן חדש. והכוונה כי אף כי הדברים ישינים. עם כל זה הזקן חדשם בתשובתו. וכן פי' בעל מתנות כהונה. ואין אתנו יודע עד מה. מה חידש לו בזה. הלא אין אומר ואין דברים אתו. זולתי במה שהעתיק מילין בדיו על גבי לובן נייר חדש:
אמנם לביאור זה נביאה הלום דברי החבר למלך אלכוזר. במאמר ראשון מספרו. אחרי הפליגו במעלת אדם הראשון. וזה לשונו. והוליד בנים רבים. ולא הי' מהם ראוי להיות במקום אדם. אלא הבל. כי הוא הי' דומה לו. וכאשר הרגו קין אחיו ניתן לו תחתיו שת. והי' סגולה ולב. וזולתו כקליפה וסגולת שת. אנוש. וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו כולם דומים לאדם. ונקראים בני אלקים. בבריאותם ובמדותם ובאריכות הימים. ובחכמות וביכולת ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח. וכן מנח ועד אברהם וסגולת אברהם מבניו יצחק. וסגולת יצחק. יעקב ונדחה עשו אחיו. ובני יעקב כולם ראויים לענין האלקי. וזה הי' תחלת חול הענין האלקי על קהל. אחרי אשר לא הי' נמצא כי אם ביחידים. עכ"ל. ודבריו נכונים ואמיתים. והסכימו לזה גם החכמים האמיתים אשר באו בסוד ה' ותוכן הענין בפנימיות הוא. להיות כי מעת אשר חטא אדה"ר. ונתמזגו הטוב והרע בו בתוכיותו כמאמר חז"ל הטיל בו זוהמא. כמבואר אצלינו באורך בדרוש (לז' של פסח) הנה הזוהמא נמשכה גם לזרעו אחריו. עד כי כל התולדות אשר הולידו הי' גם כן מאותה הזוהמא ולא זכו אל המעלה הראשונה אשר הי' לאדם קודם חטאו. להיות סגולה אל הענין האלקי. רק היחידים אשר בכל דור. מפאת גודל ערכם במעל' וראשיתם בזמן. והי' דומים במעלתם ובמכונתם ואת אל הפרי אשר כתרוהו מסביב קליפות קליפות וזולתם נדמו כקליפות המושלכים הלאה מהענין האלקי. לבלתי יחול בם: ובמדרש הובא בילקוט ריש במדבר (רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם. מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות. סתם הקב"ה את פיהם. אמר להם הביאו ספר היוחסין שלכם. שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאים. ויתילדו על משפחותם. לכך מנאן בראש הספר הזה אחר. המצות. אלה המצות אשר צוה ה' את משה בהר סיני. שאו אח ראש כל עדת בני ישראל. שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם. ע"כ. ודבריהם אלו צודקים ומסכימים אל אשר דברנו. כי הענין האלקי לא יחיל רק על המיוחסים אשר המה מתייחסים אל ראשי הדירות הסגוליים אשר עליהם חל הענין האלקי. ובהם נשלם כוונת הבריאה כדוגמת הפרי. וזולתם נדחו ממנה כקליפה. וזהו אמרו הביאו ספר היוחסין שלכם. והוא מבואר:
ומעתה נגלה לנו עומק תעלומות כוונת המאמר. כי שאלת ההגמון היתה. כי אחרי אשר התבאר כי לא זכו אל המעלה הזאת. רק ראשי הדורות כאשר הי' הענין מאדם ועד נח. ומנח ועד אברהם. א"כ יתחייב מזה שגם בבני יצחק יהי' הענין כן. ואחרי כי עשו היא הבכור וגם הכתוב תוארו בתואר הראשון אדמוני. א"כ הוא הוא אשר ראוי לחול עליו הענין האלקי ובו תושלם כוונת הבריאה וההצלחה האחריתיית אשר היא תכלית כל ההצלחות כולנה וזה הוא אשר שאל מי תופס המלכות אחרינו. ירצה. כי אחרי כי אנחנו מתוארים בתואר ראשון. א"כ לנו יאתה המלוכה וההצלחה האחריתיית. ומי יתפוס המלכות אחרינו. כי אין לאחרון במקום ראשון כלום. כאשר כן הי' הענין נוהג מראשית הבריאה עד עתה:
אולם תשובת אותו החכם ע"ז היא עמוקה ונפלאה והוא כי ידוע. כי תואר ראשון. כבר גדרהו בעלי ההגיון לשתי גדרים. ראשון בזמן. וראשון במעלה. ודעת לנבון נקל. כי ראשון במעלה. הוא יותר נבחר ומשובח. מהראשון בזמן ככתוב. בראשית מ"ח] ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. וזרעו יהי' מלא הגוים. ולזה וישם את פרים לפני מנשה. ומעתה הנה תואר ראשון. אשר תאר הכתוב לעשו. אין הכוונה על היותו ראשון במעלה. רק כי הוא הראשון בזמן. ובמדרש. דבר אחר ויצא הראשון אדמוני. למה יצא עשו תחלה. כדי שיצא הוא ויצא סרייתו עמו. אמר ר' אבוהו כהדין פרביטא. שהוא משטף את בית המרחץ ואח"כ מרחץ בנו של מלך. כך למה יצא עשו תחלה כדי שיצא הוא וסרייתו עמו. ע"כ. הרי עינינו הרואות אשר לא לעוצם מעלתו ויקרת ערכו יצא ראשין רק לכבוש הדרך ולפארה לבני יעקב. אשר הוא ראשון לו במעלה:
אמנם להשיב כן לאיש אשר לא אימון בו בדרשת חז"ל. והוא יתפוס הדברים כפשטן כי אחרי כי תארוהו הכתוב בתואר ראשון. א"כ הוא ראשון אף במעלה ומאן מוכח לזה השיבוהו תשובה נצחת כי הכתוב עצמו מוכיח כן. והוא ממה שאמר אחר זה. ואחרי כן יצא אחיו. ולא אמר ואחריו יצא אחיו. כי אלו הי' ראשון גם במעלה. יותר הי' צודק אומרו. ואחריו. הרצון אחר האיש הנאמר ראשית לו. כמו שאנו לועזין (נאך איהם). אולם ממה שנאמר ואחרי כן. זה יורה בבירור שאין האיש הנאמר ראשונה רק ראשון בזמן. ולזה אמר. ואחרי כן ירצה אחרי כן בזמן כמו שלועזין. (און דער נאך אזוא). ויען לפי שאין ההבדל הזה ניכר כ"כ לקוראי בכתוב כי הרואה כתוב ומפורש לפניו הדברים כסדרן. תחלה ויצא הראשון. ואח"ז ואחרי כן יצא אחיו. הנה יסכל בפירושו. ויבין הדברים כפשטן שזה ראשון. וזה שני לו גם במעלה. ולא ישים אל לבו להבדל בין אחריו ובין אחרי כן. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ומצורף לזה. כי כן הי' מדרכם להשיב ברמז לכל שואל. כענין שאמרו במסכתא [חגיגה ה'. ב'] מאי אתוית ומאי אחוי לך. והי' זה. לפי שהדברים הנאמרים ברמז. עד כי השומע צריך לשנן שכלו להבינם יתרשמו ויצטיירו ויוחקו הדברים על לוח לבו ביותר אומץ. מהדברים הנאמרים בפירוש אשר לא עמל שכלו בהנה. והוא ע"ד מה שאמר החכם במשלי. ישמע חכם ויוסיף לקח. ועיין בספר אלפי מנשה בהקדמתו. לזה הביא נייר חלק ונטל קולמס. וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו. ובזה ההבדל וההפרש בעליל לעין כל ולא יסכל אף הכסיל ובער. כי המצוה גליון חרות או פיסת נייר כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והתחלתם הוא במאמר ואחריו או ואחרי כן. הנה הדבר מבואר שהוא אמצעית המאמר וחסר התחלתו. וכשישים אל לבו לחקור אל התחלתו בתחילה מה הי' אומר. אז יוודע לעין כל ההבדל וההפרש שבין מליצת ואחריי. לואחרי כן. כי אם יהי' התחלת הגליון במלת ואחריו. בזה תפול מליצת השאלה בלשון מי הי' קודם (ווער איז פריער גיוועזין) לאות כי הנאמר מקודם הוא הראשון במעלה. עד כי כי זה מתייחס אחריו. כי אחרי כי ממליצת הלשון הנאמר בשני. נוכל לשפוט. שהי' איזה איש קודם לו. א"כ מההכרח שקדם לו במעלה. והוא אחריו. אמנם אם יהי' התחלת הגליון או הנייר במלת ואחרי כן הדבר מבואר. כי לא יצדק בזה שאלת מי הי' קודם לו. רק כי בזה תפול מליצת מאמר השאלה בלשון מה הי' קודם (וואס איז פריער גיוועזין) אם בהמה אם איש. אי איזה ענין אחר. יהי' מה שיהי' וזה יורה הוראה מוחלטת. שאין הנאמר מקודם ראשון לו במעלה רק בזמן. אחרי כי לא נוכל לשפוט ממליצה הבאה אחרי כן. מה הוא הקודם לו. אם בהמה אם איש או איזה ענין אחר וזה לאות. כי לא קדמוהי האמורים ראשונה רק בזמן. ולא במעלה. ולזה אינו מתייחס אחריהם רק אחרי כן בזמן. וזה הי' מעומק כוונת החכם בתשובתו לההגמון. שהביא לו נייר חלק. ונטל קולמס. וכתב עליו ואחרי כן יצא וכו'. לאמר. ראה נא גם ראה התשאל בזה מי הי' קודם לו הלא לא יהי' שאלתך בזה. רק מה הי' קודם ולזה מהמבואר. כי הראשון הנאמר בעשו. אינו ראשון רק בזמן ולא במעלה. וא"כ אין ראוי לחול עליו הענין האלקי וההצלחה האחריתיית וההגמון הבין הדבר לאישורו. וקיבל תשובתו. ולזה אמר. ראו דברים ישינים מפי זקן חדש. והוא על דרך מה שאמרו במס' ערובין (כ"א ב') חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. חדשים אלו דברי סופרים. ישנים אלו דברי תורה. והכוונה כי מה שהסופרים דורשים מאיזה רמז או דיוק במקרא. נקרא החידוש על שמם הגם כי הדברים עתיקין ונכתבים בכתוב. עם כל זה יען שמקודם לא התבוננו בו בינה. א"כ האיש אשר זכה בו ראשונה להתבונן בו. יקרא על שמו. כאלו הוא חדשו. ולזה אמר גם כאן ראו דברים ישינים מפי זקן חדש והוא מבואר:
אמנם לפי שעדיין יפול הספק. אם כן למה זה תארוהו הכתוב כלל בתואר ראשון. כיון שאין בזה שום מעלה. ונתן מקום לרדות בנו. ואם להודיע שהי' ראשון בזמן. יותר הי' צודק אומר ויצא ראשונה. כענין מאמר הכתוב זה יצא ראשונה. שהכוונה ראשונה בזמן כמו שלועזין (צום ערשטין) ולא לתאר אותו בתואר ראשון כי יראה מזה. שהוא תואר לו כמו שלועזין (דער ערשטר) ובחלוקת הארץ שלא הי' שום מעלה לראשון על השני. לא נזכר תואר ראשון כלל בבני בנימין בספר יהושע. לזה מסיים במדרש להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק שגם עודו בבטן אמו. התלחם עמו בדבר הזה. לאמר אני הוא הראשון וזהו ענין הרציצה שהי' ביניהם. ככתוב ויתרוצצו הבנים בקרבה. וזהו אומרו ויצא הראשין. ירצה. המחזיק עצמו לראשון. מכבר. עודו בבטן אמו. ושעל ידי זה הוצרך יעקב אבינו. להתנהג עמו בערמה ובתחבולת ככתוב בבטן עקב את אחיו. ועל דרך זה פירשוהו גם מפרשי המדרש. הפשטנים לסיפי' דהך מדרשא. רק בשינוי קצת. כי תדרשנו מספריהם ומצאת:
ובזה נבוא לביאור הפרש'. בהתרת הספיקו' כולם על דרך מה שפרשם הרב בעקידה. והוא. כי אמתת כוונת אבינו הזקן בברכתו היתה. שיהי' הוא הסגולה. ובו תושלם כוונת הבריא'. לחול עליו הענין האלקי בקבלת התור' והמצות וירושת הארץ. וההצלחה האחריתיות. ושכר הצפון. אשר עליו נאמר עין לא ראתה. אלקים זולתיך. ויעשה למחכה לו ולזה אמר. וירח את ריח בגדיו ויברכהו. ולא פירש בכתוב מה היא הברכ'. כי הוא דבר בלתי אפשר לפורטה. כאשר לא נכתב בתורה שום יעוד רוחני. יען כי לא נוכל לתאר זה ולהבין בעוד נשמתינו נשוא' על חומריית הגוף הלזה. ולזה אמר מאמר סתום. ויברכהו. והכוונה שיהי' הוא המבורך. ועליו תחול הענין האלקי ובו תושלם כוונת הבריאה. ובזה נכללו כל ההצלחות כולנה והברכה הזאת אינה מקבלת החילוק והפירוד להאציל ממנה איזה חלק גם לבנו האחר. לבעבור כי עד יעקב לא זכו אליו. רק היחידים שבדור וזולתן נדחו ממנה ולזה חרדו עליו יעקב ורבקה את כל החרדה הזאת והשתדלו בכל עוז להסב הברכה ליעקב. ויען כי קדמו אמרינו. כי הטובות הזמניים המה מוכרחים להשגות השלימות. ככתוב (תהלים ק"ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו. חוקיו ותורותיו ינצרו. לזה הוסיף גם בברכתו לאמר. ויתן לך מטל השמים וכו' למען לא תהי' זאת להם לפוקה ולמכשול. להשגת השלימות בהיותו נעדר מהם כדבר האמור. ולזה אמר בתוספת וא"ו. ירצה כי לברכה הרוחנית העיקרית הנכללת במאמר ויברכהו. עוד נוסף על זה יתן לך מטל השמים ומשמני הארץ. ואמר יעבדוך עמים כו'. הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך. והרצון לו בזה. כי אחרי אשר ברכו באוש הנצחיי להיות לסגולה. א"כ הנמשך מזה. כי אחיו ולאומים יעבדוהו וברך לפניו יכרעו. וזה אמרו הוי גביר לאחיך וכו' ויהי כבוא עשו ויאמר לו יצחק מי איפוא וכו' גם ברוך יהי' כשמוע עשו את דברי אביו. ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. ועל זה ענהו אביו בקצרה. בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. והכוונה שאין בידו לברכו עוד. יען כי הברכה האמיתיית אינה מקבלת החלוק והפירוד. ובשאלו שנית הלא אצלת לי ברכה. אז ענהו אביו ביותר ביאור להשכילו מדע ולהבינו על נכון. שזה בלתי אפשר לברכו עוד. ולכוונה זו אמר הן גביר שמתיו לך. ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. והוא רמז על ברכת ההצלחה האחריתיית. אשר המתברך בזה נדמה אל הפרי. ובו תושלם כוונת הבריאה. וזולתו נדחים ממנה דוגמת קליפת המוץ והתבן אשר ברחת תזרם ורוח תשאם. ואמר עוד. ודגן ותירוש סמכתיו ראה נפלא אמריו. אשר כלל במתק לשונו בקוצר. כי תירוש ויצהר אינם מעצם הברכה. רק כי המה סומכות ועוזרות אל ההצלחה האמיתית. וזהו אומרו סמכתיו (והוא נפלא ומכוון לדברינו אשר הקדמנו בפתח השער) ומעתה בין תבין את אשר לפניך. כי לכה איפוא מה אעשה בני. כי הברכה הזאת אינה מתחלקת לשתים כאמור. והנה אחרי הודיעו את כל אלה. ועם כל זה. ויאמר עשו אל אביו. הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי. בזה נגלה מצפוני לבבו לאביו יצחק כי אין כוונתו בחרדו את כל החרדה הזאת. וזעקתו הגדולה והמרה על המנע מאתו הברכה האמיתית שיחיל עליו הענין האלקי. ושיזכה לההצלחה האחריתיית. אפס כי כל עיקר מגמת לבבו. אל ההצלחה הזמניות. ולתוספת הברכות התלוים בוא"ו של ויתן לך. כי לו הי' מגמתו אל עצם הברכה. הנכלל במלת ויברכהו. הלא כבר השכילו לדעת. כי הוא מהנמנע להאציל ממנה גם לו. וא"כ למה זה יבקש עוד. ובבקשתו זאת השלישית גלה על דעתו. כי מגמתו זולתי על הברכות הנוספת מהקנינים המדומיים הזמניים. ועל זה ענהו אביו בדרך מענה. אם זאת כוונתך הנה זה לא יחדל ממך גם עתה. ולמה חרדת את כל החרדה הזאת. וזהו אומרו ויען יצחק אביו ויאמר אליו. הנה משמני הארץ יהי' מושביך ומטל השמים מעל. ולזאת לא הזכיר בזה לא לשון נתינה. ולא לשון ברכה. גם הס כי לא להזכיר שם ה' על ברכה זאת לבדה. רק כי הי' דבריו דרך מענה לאמר. עתה כי נגלה לי תעלומות לבך כי אין מגמתך זולתי לתוספת הברכות. התלוים בוא"ו של ויתן לך זה לא ימנע ממך גם עתה. והוא מבואר:
אולם שלש הברכות הנזכרות כאן. אצל יעקב. כי ראשונה אמר ולא הכירו כי הי' ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו. ועוד שנית. ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו. ועוד שלישית ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים כו'. הנה מכוונת מול שלשת הברכות יברכך. יאר. ישא. כאשר יב ביאורן להלן. אמנם טרם נבא אל ביאורן. נבאר בקוצר משנת משה קיבל תורה וכו'. הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה. שמעון הצדיק הי' משירי אנשי כנסת הגדולה. הוא הי' אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים ע"כ: הנה הדבר חובה על כל משכיל. לתור בשכלו. ולחקור בו לדעת. מה המה אלה ענין השלשה עמודים האלה. ועל מה אדניהם נוסדו והוטבעו. עד כי העולם. נשען עליהם:
אך אמיתת הענין הוא. כי להיות האדם הלזה מורכב מגוי' חומרית. ונפש משכלת אצולה משמי מעל. וממקום קדוש תהלך. כאשר כנהו בתואר חלק אלוה ממעל. ויען כי הם שני דברים הפכיים מן הקצה אל הקצה על כן לא יתכן התקשרותם והתחברותם יחד. מבלעדי כח אמצעי המייחדם ומקשרם. כמשפט כל הרוצה לחבר שני דברים הפכיים במזגיהם ותכונתם. כי לא יתכן לזה מבלעדי כח אמצעי. הממזגם ומערבם יחד כאשר מבואר כל זה למשקיפי בספרי הטבע. והאריכות בזה אך למותר. ולזאת הי' מהצורך להשלמת יצירת האדם לתת בו איזה כח המקשר נשמתו עם חומריותו. לבל יפרדו והי' לשני ראשים. ונמצא כי האדם בהכרח הוא כלול משלשה איכיות. והן המה חומריותו. ונשמתו. והכח האמצעי המקשרם ומאחדם. והן הנה עצמם השלשה כוחות. אשר כנהו חז"ל בשם נר"ן. כי הנפש החיונית. הוא חומריית הבאה מפאת הרכבת החומר והתמזגות היסודות זה בזה. והנשמה היא אלקית ורוחניות והכח המאחדן והמקשרן בשם רוח יקרא. ויען כי מהידוע כי קיום וחיות האיש הישראלי. על פני תב ארצה אינו, זולתי על פי קיום דרכי התורה והמצוה. כמבואר אצלינו בדרוש (הלומד מחבירו) לזאת מההכרח שהתורה באמתתה. תספיק תת כחה לקיום שלשת הכחות האלה. ויתחייב מזה שימצאו בה קצת מהמצות המועילות לקיום נשמתו וקצתן יהיו מועילו' לחלק חומריותו. וקצתן יתנו עוז לכח המאחדן ומקשרן יחד. והן הנה עצמם שלשה דברים אשר עליהם שנה שמעון הצדיק משנתו. התור' והעבודה. וגמילות חסדים. כי התורה. והוא ההגיון התוריי. תוסיף תת כח שלימותה אל הנשמה האלקית יען. כין גם שניהם המה מסוג אחד שאינם נאחזים בנושא חומריי. והשגת התורה אינה, זולתי על ידי אור הנשמה האלקית וגמילות חסדים שהוא ענין חומריי דבר הניתן מיד ליד. ולא יתכן מצו' זו רק בקרוצי חומריי להיותם בעלי חסרון. וצריכי' להעזר מזולתם. להשלמת חסרונם. בזה יתחזקו כוחות הנפש החיוני. אשר הוא גם כן ענין חומרי. ולזה מצוה זו יש לה פירות. לאכול פירותיהן בעולם הזה כמאמר חז"ל. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה כיבוד אב ואם והבאת שלום וגמילות חסדים. והוא לפי שכולם אינם נצרכים רק לבעלי חומר. כמבואר. ואמרו עוד. עשר בשביל שתתעשר וגם זה מבואר. אולם העבודה נותנת כח ועוז אל הכח המקשרן. יען כי יש בה מאלו השתי פנים. מעשה חומריי. שורך טבוח לעיניך. על ירך המזבח צפונה אמנם בתוכיית' ובפנימית כוונת'. אין ערוך לרוחניתה והיא הנותנת כח עוז ותעצומות. לכל צבא השמים ועולמות העליונים ומורידות די שפעתן ארצה: ובמדרש. סמכוני באשישות. אלו הקרבנות. בשתי אישות. באש של מעלה. ובאש של מטה. והכוונה כי על ידי מעשה הקרבנות. יתקשרו ויתאחדו כל ברואי מעלה. הנרמזים באש של מעלה. עם יצורי מטה הנרמזים באש של מטה. ומזה יומשך שפעתן על כל יושבי תבל. שוכני עמק עכור הלזה. ועל כן יש כח בעבודתן לתת עוז ותעצומות. אל הכח המקשר והוא הרוח: ויען כי האדם הלזה היא הוא המקשר שתי קצות חלקי הבריאה. הן המה השמים והארץ כדבר הכתוב (ישעי' מ' ה') אנכי עשיתי ארץ ואדם עליו בראתי. אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. הרצון להיות כי מהידוע אשר כל הנמצאים. השפלים. יושבי קצות ארץ הנושבת הלזו. הנה מתפעלים. מאת הממונים הגבוהים עליהם ונכבדים מהם והן המה כוחות כל צבא השמים. כמאמרם ז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה. שאין עליו מלאך מלמעלה. שמכהו ואומר לו גדל. שנאמר הידעת חוקות השמים אם תשים משטרו בארץ. אמנם עם רוב פרסומו. יראה הדבר זר מאוד בקדמות הרעיון ובראשית ההשקפה. יען להיות כי התפעלות הנבראים. והיצורים אלה מאלה. יהי' לסיבות היחס וההתדמות אשר בינותם כפטיש יפוצץ סלע וכדומה. ובזולת זה הוא נמנע. וא"כ יפלא לנו מאוד. איככה יתואר היות היתפעלו. התחתונים לבושי גוש גלומי חומר עכור. אשר בעפר יסודם. מהעליונים אשר המה רוחנים פשוטים. נעדרי החומר משוללי הגשם. אולם הי' כל זה באמצעות האדם. אשר הוא הוכן בכוחו לקשר את שתי קצות חלקי הבריאה. יען כי הוא מורכב משניהן כאמור. ולזאת יכוון להיות מחברת לחבר את האהל להיות אחד להוריד די שפעת העליונים. על כל יצורי תבל ומלאה. וזהו דבר הכתוב אנוכי עשיתי ארץ. ואדם עליו בראתי וגומר. והוא מבואר:
ואחרי אשר נתבאר. אשר קיום האדם בשלשה כוחותיו. הן המה התורה והעבודה וגמילות חסדים. מה נעמו אמרי שמעון הצדיק. באמרו על שלשה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. והוא מבואר ונכון. אולם השלשה דברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה הראשונים. המה ג"כ מעין זה. כמבואר אצלי באורך בדרוש ההספד קחנו משם:
ובאלה נבואה אל ביאור כוונת הברכה המשולשת בתור' האמורה מפי אהרן ובניו. ונאמר. אשר על צירי שלשת העמודים שהעולם עומד עליהם. אשר זכרם שמעון הצדיק. תסובינה שלשת הברכות שבברכת כהנים. אחת לאחת. כי ברכת יברכך היא ברכה גופניות. כאשר דרשו חז"ל. יברכך ה' בממון יברכך ה' בברכה המפורשת בתורה. וכה"א בריך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך טנאך ומשארתך. אשר כל אלה המה קנינים זמניים. לבא באמצעותן אל האושר הרוחניי כאמור. ויען כי כל שלימות והצלחה. לא תושלם רק בשתי אלה הפנים. קנין הטוב והעדר הרע המפסידו. לזאת אחרי כי נתברכו בתוספת טובה נצטרף לזה עוד מאמר וישמרך. שעניני הוא מניעת הנזק. ושתהיה הטוב' ההוא שנתברכו בה. שמורה וקיימת אצלם לבל יקרם איזה היזק והפסד. לאבד מהם זאת הברכה ובתנחומא יברכך וישמרך עם הברכה שמרה. מלך בשר ודם יש לו אוהב. בסוריא. והוא יושב ברומי. שלח המלך אחריו. עלה ובא אצלו נתן לו מאה ליטרא של זהב.. טענו יצא לדרך. נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו. שמא יכול לשמרו מן הלסטים. לכך נאמר יברכך ה' וישמרך. ע"כ. הנה עינינו הרואות. כי מלת יברכך ענינה הוא קנין פועל. עצם הטוב. ומאמר וישמרך הוא העדר הרע המפסידו. אמנם גם שניהם הוראתן. הוא, על הקנינים הזמניים. וברכה זאת נמשכת מפאת מצות גמילות חסדים כי ע"י מצות גמילות חסדים נזכה לברכה זו. יען כי מצוה יו יש לה פירות בעולם הזה. כאשר הקדמנו: אולם ברכת יאר. היא ברכה ריחנית. והכונה שיאיר עינינו. במאור תורתו הקדושה. לדעת עומק כונתה ולהסיר ממנו העוורן והסכלות. מעל עינינו. לבלתי נגשש כעוורים קיר. ללכת בה באורחות עקלקלות. ולחשוב בה מחשבות נפסדות אשר לא כוונה לזה. ובספרי. יאר ה'. זה מאור התורה שנאמר. כי נר מצוה ותורה אור. ואחרי אשר נתברכו באור התורה. לבלתי נסכל לנטות מני דרך הישר בכוונתה. נוסף על זה עוד ברכה כפולה ומכופלת במאמר. ויחונך. שהכוונה בו שמלבד התגלות הדרך הישרה. עוד ינוב חכמה להבין דבר מתוך דבר. ולחדש בה חידושים יקרים. אשר הוא מעלה היקרה ונפלאה כמבואר בזוה"ק. גודל יקרת מעלת המחדש חידושים באורייתא אשר בזה ימצא חן בעיני אלקים ואדם. וכל זה נכלל במאמר ויחונך. שהרצון בו שיחננו בבינה יתירה להבין דבר מתוך דבר. ובספרי ויחונך. בדעת ובחכמה בהשכל ובינה. ע"כ. הנה כי בארי מלת ויחונך ג"כ על הכוונה הנזכרת להשכיל ולהבין דבר מתיך דבר. וברכה זו ג"כ כפולה בקנין הטוב והעדר הרע. כי מליצת יאר. יורה על העדר הרע. לבלתי נסכל בכוונתה. שהוא הרע בהחלט. ואבדן סגולת התורה ממנו מכל וכל. ומליצת ויחונך מורה על תוספת הטוב שיחוננו בחידושים יקרים כאמור אולם באו פה הדברים בהיפך מברכת יברכך. כי שם הקדים קנין הטוב להעדר הרע. ובברכת יאר הקדים העדר הרע לקנין הטוב יען כי באמת הסדר הנכון. הוא לבקש מתחילה על אפיסת הרע. יאחר זה קנין הטוב. ותפילות שלמה המלך ע"ה ורובי בקשות דהמע"ה הנאמרים בספר תהלים הולכים על דרך זה. ולזאת בברכת יאר באו הדברים כסדרן. אמנם מה שבאו בהיפוך בברכת יברכך הואא לבעבור כי העם הקדוש הישראלי. מפאת המזל אין להם שום חלק ונחלה בקנינים הזמניים. וכל צבא השמים כסיליהם ומשטריהם עם כל כחותיהם המנגדים זה לזה. כולם כאחד המה נגדיים אל האומה הישראלי' יען כי המזל הי' מחייב שאברהם אינו מוליד. וא"כ אין שום קיום ומציאות. להאומה הישראלית. על פני תבל ארצה על פי תהלוכות צבא השמים. וכל קיומם והעמדתם אינו רק מפאת השגחה האלקית ממעל לטבע ואחרי שמפאת עצמותם. המה נעדרי הטובות הזמניות בהחלט. כמאמר חז"ל אין מזל לישראל א"כ מההכרח שתוקדם ברכתם בקנין הטוב הזמניי לברכת השמירה מהנזק. כי אם לא איפוא זאת. הנה לשוא שקד שומר. אחרי כי אין כל מאומה בידם. וזהו עצמת כוונת ברכת יברכך ה'. שיתברכו ממקור ההשגחה העליונה. הנמשכת משם היי' ב"ה. אשר הוא מורה על ההנהגה ההשגחיית ממעל למירוץ דרכי הטבע. ואחרי אשר נתברכו בקנין הטוב. אז יבא להם צורך ברכת וישמרך אולם בברכת יאר באו הדברים על הסדר יען כי כל אחד ואחד מהעם הקדוש הישראלי. יש לו חלק ונחלה בתורת ה'. כי כל אחד ואחד קיבל חלקו מהר סיני. וכענין אמרם ז"ל קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא. וחכמי האמת הפליגו לבאר כי ששים רבוא אותיות לתורה. וששים רבוא נשמות לישראל נמצא כי התורה היא קנין עצמותיי להם. ולזאת הוצרכו תחילה לברכת יאר. שלא יסכלו בכוונתה. והיא אפיסת הרע. ואחר זה בקנין הטוב הנכלל במאמר ויחונך. לעלות מעלה מעלה לחדש חידושים יקרים. אשר היא המעלה הגבוה שבגבוהות אשר אין ערוך אלי'. גם נכלל בברכה זו שנזכה למאור שפע הנבואה. ובספרי ר' נתן אימר זה מאור השכינה וכו' אשר כל אלה הן הצלחות אמיתיות לא עשה כן לכל גוי. וברכה זאת נמשכת מפאת עמיד התורה שאמר שמעון הצדיק. כי על ידי העמל וההגיון בתורת ה' בכל כוחו. יאיר ה' עינינו בה להשיג נפלאות מתורתינו הקדושה. ככתוב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין כו'. ולהיות כי שתי הברכות האלו לא יתקיימו בידם. זולת בהיותם מתנהגים עפ"י דרכי התורה והמלוה כאשר טוו. ככתוב את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיך. אמנם בעת כי יחטא ויאשמו. וינתשו מעל הקשר אלקי הנה זה וזה לא יתקיימו בידם לזאת מהצורך עוד לברכם בברכת נשיאת פנים וזהו ענין ברכת ישא ה' פניו אליך. והכוונה שיסלח ה' להם על חטאתם אשר חטאו לו. [ובברכות פרק ג' כ' ב'] דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמי' דר' אסי וזמנין אמר לה משמי' דר' אמי. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא ה' פניו אליך. אמר להם ולא אשא פנים לישראל. שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת. והם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה. ע"כ. הנה כי בארו כוונת ישא ה' פניו שהוא על סליחת העון. אמנם אמרו וישם לך שלים. יתבאר על פי האמור במדרש. ויהי ביום כלות משה. אשמעה מה ידבר האל ה' וכו'. את מוצא בשעה שעשו ישראל אותה מעשה. וכעס עליהם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויאמר ה' אל משה ראיתי העם הזה וגו' הרף ממני וגי'. מיד עמד משה וביקש רחמים מלפניו שיתרצה להם. כמה שנאמר ויחל משה וגו' ונתרצה להם הקב"ה נאמר וינחם ה' על הרעה וגו' אעפ"כ הי' בלבו עליהם שנאמר וביום פקדי וכו'. כיון שנעשה המשכן אמר ר' יהודא בר סימון הלך משה להרכין אזני במשכן. אמר משה תאמר שיש בלבי של הקדוש ברוך הוא על ישראל. הה"ד אשמעה מה ידבר האל ה'. מהו האל ה'. אמר משה שעד עכשיו עומד בכעסו עליהם והוא בקושי עמהם ואין האל אלא לשון חוזק כו'. או הוא נוהג במדת רחמים עמהם הדא הוא דכתיב ה' כו'. מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום. הדא היא דכתיב ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. ואמר ר' ברכי' בשם ר' יהודא בר סימון. לשעבר היתה איבה ביני ובין בני כו'. אבל עכשיו שנעשה המשכן שלום ביני ובין בני, הדא הוא דכתיב כי ידבר שלום אל עמו אלו ישראל שעשו המשכן. ואל חסידיו זה שבט לוי שכתוב בו וללוי אמר תומיך ואוריך כו'. אמר ר' שמעון בן לקיש מה לי ללמוד דבר זה מספר תהלים דבר תורה אפילו במקומה אינה חסירה כלום ראה מה כתיב וישם לך שלים. אימתי ויהי ביום כלות משה ע"כ. ובזה מבואר לנו כוונת ברכת וישם לך שלום. שהכוונה שלא יהי' בלבו עלינו. ע"ד מה שאמר הכתוב. אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שלא ישאר שום רושם מהעון אפי' במחשבה. ואם נעמיק העיון יותר בזה. הנה יהי' ברכת וישם לך שלום. לתוספת טובה כעין בר יברכך. יאר. שביארנום. כי בכל אחת מהברכות יש בה שתי אלה מהפנים מניעת הנזק ותוספת הטוב. ככה לעומת זה גם בברכות ישא. הנה ראשיתה יורה על מניעת הנזק הבא מפעולת החטא. להסיר מאתנו חלאת העון אשר נכתמה נפשנו בעשייתו. וסופו וישם לך שלום. יורה על תוספת הטוב. והכוונה כי גם חלקי חומרייתו וגווייתו. יזדככו ויתמרקו ויתאחדו עם הנשמה האלקית. באופן שלא ינגדו עוד לנשמתו מהתאחד ומהתדבק בה'. ע"י עסק התורה ומעשה המצות כולנה. ויטו שכם אחד לעבוד את ה' ועל דרך מה שאמר הכתוב הסירו מעליו הבגדים הצואים והלבש אות' מחלצות. והדברים מבוארים אצלי באורך בדרוש גדולה תורה] ובשארי דרושים כי תדרשנו ומצאת וכל לה נכלל במאמר וישם לך שלום. וברכה זו מכוונת מול מאמר על העבודה. ששנה שמעון הצדיק. והוא משתי פנים אם מפאת כי החטא בא מפאת הרכבת הנשמה עם הגוף כי כל אחד בפני עצמו. אינו עלול לחטוא. וכענין משל החגר והסומא שאמרו חז"ל בסנהדרין בפ' חלק. ואם מפאת כי מהעבודה. והוא מעשי הקרבנות. נמשך הכפרה לכל חטאת כי עיקר מעשי הקרבנות. נתייסדו על זה להתם פשע ולכלות כל חטאת: המורם מזה היות שלשת הברכות האלו יברכך יאר ישא מכוונים ונמשכים. מפאת שלשה המצות אשר הן הנה עמודי העולם וקיומו. והוא התורה והעבודה וגמילות חסדים. כי יברכך הוא נגד גמילות חסדים. ויאר היא נגד התורה. וישא הוא נגד העבודה. אמנם באו שלא על הסדר שסדרן שמעון הצדיק. כי הוא ז"ל סדרן תורה ועבודה וגמילות חסדים וברכות הוא על סדר אחר. והיא. גמ"ח. תורה ועבודה. להיות כי הוא ז"ל סדרן דרך מעלתן. וזה מבואר כי גדלה מעלת התור' על מעלת העבוד'. ומעלת העבודה על גמילות חסדים. וככה לעומת זה גם כוחות האדם. המכוונים לעומתן. והן המה הנר"ן בלי ספק. כי גדלה מעלת הנשמה על הרוח. והרוח על הנפש. אמנם בברכות. נסדרו דרך קנייתן והגעת האדם אליהם. ולזה נסדרו גמ"ח. תורה ועבודה. יען כי על זה הסדר הגיעו אליהם בני ישראל. וכמבואר במדרש ילקוט בשלח אשר ז"ל. תמן תנינן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה. ועל גמילות חסדים. ושלשתן זכרן משה נחית בחסדך עם זו גאלת. זה החסד. נהלת בעזך. זו תורה. כמא דתימא ה' עוז לעמו יתן. אל נוה קדשך. זו עבודת המשכן והמקדש. הרי שסידר לנו הכתוב גמ"ח קודם לתור' ותורה לעבודה. והי' זה יען כי עשרים וששה דורות. טרם שנתנה תורה. הי' העולם מתנהג בחסד כמבואר שם במדרש. ואחר כך נתנה התורה. ועוד לא הוקם המשכן. ואח"כ הוקם המשכן וזכו לעבודה, ועל זה הסדר נאמרה הברכה המשולשת מפי אהרן ובניו הכהנים: ובגמרא סוטה [דף ל"ט ע"ב] וכן הוא במדרש בשעה שהכהנים מברכין את העם מה ק ן אומרים אמר ר' זירא אמר רב חסדא. ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח. עושי דברו לשמוע בקול דברו. ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. ברכי נפשי את ה'. במוספי בשבתא מה הן אומרים. אמר רב שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. שאו ידיכם קודש. וברכו את ה'. ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה. במנחה דתעניתא מה א אומרים. אמר רב אחא בר יעקב אם עונינו ענו בנו. ה' עשה למען שמך. כי רבו משובותינו לך חטאנו מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. למה תהי' כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהי' כאיש נדהם. וכגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבינו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. בנעילה ביומי דכפורי מאי אמרינן. אמר מר זוטר' ואמרי לה במתניתא תנא הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל. והיכן אומרם. ר' יוסף אמר בין כל בר כה וברכה ורב ששת אמר בהזכרת השם פליגי הרב מרי ורב זביד. חד אמר פסיקא לקבל פסוקא. וחד אמר אכל פסוקא אמר לכולהו. ע"כ:
הצעה:
הלא בהיות כי מהידוע ומפורסם. כי הן האדם לבדו הוא הסיבה התכליתית לכל יצורי די תבל ומלואה ועל כן נוצר באחרית כולם כמשפט כל הדברים התכליתים לבא אחר סוף כל המעשים כולמו כאמור בשירי ידידות. סוף מעשה במחשבה תחלה. ולא לבד ליצירי עולם אש הלזה. אפס כי גם לנבראים העליונים. כל צבא השמים כסיליהם ומשטריהם. וגדולה מזו אף לבריאת השכלים הנבדלים הפשוטים. הנה יצירת האדם. היא הסבה התכליתיית להם. כי כולמו יחד לא נוצרו ולא נבראו ולא נאצלו רק למענו. עד כי בהעלותו מעלה מעלה. יעלו ונשאו גם המה לעומתו וברדתו ח"ו. כביכול ירדו ויושפלו בשפלתו. וכבר האריך אדמו"ר הגאון החסיד זלה"ה בספרו נפש החיים. בשער הראשון. כי הן האדם הלזה הוא הכח ונפש החי' של העולמות העליונים לאין שיעור. שכולם מתנהגים על ידו. על פיו יצאו ועל פיו יבאו. לזאת נאמר ויהי האדם לנפש חי'. ויהי באדם לא כתיב רק ויהי האדם להיות כי האדם הוא הנפש החי' לכל הנאצלים העליונים. וכמאמר חכמינו ז"ל כשישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה ובהפכו כביכול מתישין כח של מעלה ובפרק י"א כתב וזה לשונו. וזהו הטעם שהמלאכים המקדישים בשמי מרום. ממתינים מלשלש קדושתם. עד אחר שאנו משלשים קדושה למטה [כנ"ל פ"ו בהג"ה] אף שקדושתם למעלה מקדושתינו לא שהם חולקין כבוד לישראל. אלא שאין בכוחם ויכולתם כלל מצד עצמם לפתוח פיהם להקדיש ליוצרם. עד עליית קול קדושת ישראל אליהם מלמטה. והדברים עמוקים ורחבים ומבוארים שמה באריכות כי תדרשנו מספרו ומצאת. ועל זה נתייסד מזמור הללו את ה' כו לאמר כי אנחנו מצווים עליהם שיהללו את שם ה'. ומבלעדינו נמנע מהם התהילה. ומאלה נשכילה לדעת כי יתחייב היות שירת המלאכים מכוונת מול שירתינו. וכל עוד יוגבר ויתנשא נפשינו המשכלת. בברכת ה' ותהלתו. ינשאו המלאכים והאופנים לעומתה. ויאזרו כח לברך ולהלל את ה' כפי הגבורה והכח הניתן למו אז. ממעלת האומה הישראלית. ולזאת חובה עלינו לחפש אחר הקשר והייחס הנמצא בין המקראות הללו האמורים מפי העם בצוותם על המלאכים לברך את ה'. אל הברכות האמורות מפי אהרן ובניו לברך את ישראל. כי לפי המדובר חוייב להמצא הקשר והייחס בינותם. יען כי שירת המלאכים מחוייבת היות מכוונת ב באיכות ומהות מול שירתינו. אחרי כי כפי הכח הניתן למי מתהלת פינו. לעומתם ישבחו ויפארו המלאכים בשמים מעל. לזאת חוייב להמצא התדמות וההשתוות בינותם את זה לעומת זה. עוד זאת יש להשים לב מה ענין חילופי המקראות מחול לשבת ומשבת למנחה דתעניתא. ומתענית ליום הכפורים. אחרי כי הברכה אחת היא בעצמותה לחול ושבתות ויו"ט. וא"כ למה זה ישתנו המקראות האמורות מפי העם לעומתם:
אמנם הדבר מבואר לפי המדובר עד כה. במעט ההשקפה. כי לעומת ברכת יברכך אשר בארנוה. שהיא ברכה גופנית. מכוונת מול מצות גמילות חסדים. וגם יש בה שתי אלה מהפנים מניעת הנזק האמור במלת וישמרך. ותוספת הטוב האמור במלת יברכך. וגם כי היא אינה ברכה עצמיית. רק כי היא הכנה. להשגת השלימות והאושר האמיתי. ככה לעומת זה באותו מקרא כתוב ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. נכללו כל אלה כי באמרו ברכו את ה'. הכוונה לתוספת טובה. כי א נוסד לשון ברכה. ובאמרו מלאכיו הכוונה לשמירה מההפסד. כי תואר מלאך הנאמר בכתוב מצאנוהו לשליחות זה כענין דבר הכתוב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. והוא המניעה מההיזק.:
(הגה"ה וזהו כוונת המגיד בדרשתו ועברתי בארץ מצרים. אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור אני ולא שרף. כי על הצלת בכורי ישראל אמר אני ולא מלאך. כי תואר מלאך ממונה על ההצלה כאמור. ועל הכאת בכורי מצרים אמר אני ולא שרף כי תואר שרף הוא ממונה על ההכאה. ולזה הודיעם הכתוב. כי במצרים עשה הקב"ה שתי אלה הפעולות בכבודו ובעצמו לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף):
וגם תואר גבורי כח אשר תארוהו בזה מורה על זה והיא על דרך מה שאמר בו הכתוב בהיפוך זה גבור לא ינצל ברב כח. ובאמרו עושי דברו לשמוע בקול דברו. יורה הוראה מוחלטת כי עשייתם היא לשמוע בקול דברו והכוונה להשיג על ידי עשייתם. זאת עוד השגה יותר נפלאה ויותר עמוקה. וע"ד מה שדרשו רז"ל בשבת [פ"ח ע"ב] אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. יצתה בת קל ואמרה מי גילה להם לבני. רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו. דכתיב ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברי לשמוע בקול דברו. ברישא עושי והדר לשמוע והוא מכוון מול ברכת יברכך שענינה הוא להשיג על ידה האושר האמיתי הנכלל בברכת יאר: ולעומת ברכת יאר שבארנו ענינה שהיא על השגת התורה ושפעת הנבואה. אמר ברכו את ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו. כי תואר צבאיו הוא יותר נעלה מתואר מלאכיו. יען כי תואר זה נאמר על אותן עירין קדישין הנגשים לפני ה'. וכדרשת רז"ל בחגיגה. שלכך נקרא ה' צבאות. כי אות הוא בצבא שלו. ומהמבואר שזה מורה על רוב מעלתן וגודל רוחנייתן ולכך המה הם הממונים לשפעת אור התורה והשגת הנבואה. ולזה על פי רוב תמצא בכתוב. כל מקום שנזכר תואר ש צבאות נאמר אצלו יושב הכרובים [בשמואל. א'. ד'] וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים וכן בשמואל. ב'. אשר נקרא שם שם ה' יושב הכרובים עליו. וכן בתהלים ה' אלקי צבאות יושב הכרובים מי כמוך חסין יה. וכבר נתבאר אצלינו בדרוש גדולה תור'. כי תואר יושב הכרובים מורה על שפעת הנבואה ועל דרך מה שאמר הכתוב ונועדתי לך שם. ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. עיי"ש במה שביארנו שירת הפרות. רוני רוני השטה וגם כי במלאכיו אמר עושי דברו. ובצבאיו אמר עושי רצונו.:
(הגה"ה ולפי אשר נודע מפי החכמי' האמיתים הבאים בסוד ה' כי צבאיו הוא. כינוי לנוה אשר משם הוא יניקת הנביאים הנה נראה בעליל כי הוא מכוון מיל ברכת יאר. וכפי אשר בארנו בו והבן):
וזה מבואר כי כי הרצון הוא יותר נעלה ויותר פנימי ורוחני מהדבור כי עצמת התיר' הוא התגלות הרצון האלקיי ולזאת לעומת ברכת יאר. מכוין אותו מקרא כתוב ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו והוא מבואר: ולעומת ברכת ישא שענינה הוא סליחות העון והסרת המחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל ובין אביהם שבשמים ככתוב כי עונותיכם הי' מבדילים ביניכם ובין אלקיכם. וגם השגת תוספות השלום האמיתי. להתאחד בנו שתי חלקי היצירה. אשר המה שני הפכיים. ועל ידי זה נתאחד בה' ונזכה אל ההצלחה המתמדת בלתי מופסקת בשום פעם. ויבולע המות לנצח. והמעלה הנפלאה הלזאת. היא אשר עינינו נשואות אלי'. ומחכים ומצפים אנחנו לה לעת קץ. ואז באמצעות שפע החכמה והתבונה אשר יערה רוח ה' ממרום עלינו. יתפשט ממנו גם לכל העולם וידעו תועי רוח בינה. ומלאה הארץ דעה את ה'. ולא לבד הסוגי המדברים. אפס כי גם בסוגי הבעלי חיים יתפשט זה ככתוב [ישעי' י"א] וגר זאב עם כבש. לא ירעו ולא ישחיתו כו'. ולזאת לעומת זה אמרו ברכו את ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו. והנה נתבאר כי מכוונים המה השלשה מקראות האמורות מפי העם. מול שלשת הברכות האמורות מפי אהרן ובניו. עד כי יתעורר האחד לקראת האחד: ועל דרך זה יתבארו גם אותן המקראות הנאמרות מפי העם במוספי דשבתא. רק שההבדל והחילוף ביניהם הוא עפ"י הנודע מפי חכמי האמת שבששת ימי העשה ההנהגה מתנהגת ע"י שר הפנים ששמו כשם רבו. ולזה יען כי הנהגת ההוא. באמצעיות המלאכים. לזה במקראות של חול. באתה הזכרת המלאכים בהם. ברכו את ה' ברכו את ה' צבאיו. אולם בשבת. הנה ההנהג' פשוטה ונמשכת מעצמותו יתברך. באמצעיות מעשי הצדיקים שבכל דור ודור. כי הן המה נושאי ההנהגה הלזאת. ונעשים מרכבה לה. לכך במקראות דמוספי דשבתא. לא הוזכר שם שם מלאך או א' מצבאיו. רק עבדי ה'. והנה ערכן והתייחוסן אל הברכה המשולשת גם זה מבואר. כי לעומת ברכת יברכך. אשר ענינה הוא הטובות הזמניים. אמר כנגדה. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. כי כן כאשר ברכת יברכך כלולה משתי אלה הפנים קנין הטוב והעדר הרע ככה לעומת זה בכתוב. הנה ברכו את ה' נכללו שתי אלה. כי אמרו הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'. זה יורה על קנין הטוב כי לשון ברכה הוכח על זה. כאשר כן הוא נכלל במלת יברכך. ואמרו עבדי ה'. הוא לפי שהברכה באה בשבת באמצעיותן כאמור. וענין אמרו העומדים בבית ה' בלילות. הוא נגד וישמרך שהוא על אפיסת הרע. ועל דרך מה שאמר הכתוב. לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. הנה כי כנה הכתוב תואר עמידה על מניעת הרע. יעל דרך זה יתפרש גם כאן מה שאמר הכתוב. העומדים בבית ה' בלילות שהכוונה הוא כי בהיותן בהסתר פנים המכונה בשם לילות (כי לילות הוא כינוי להסתר פנים. ועיין בספר אפיקי יהודא בסוף דרוש בכי נהרות) הנה הם עומדים לפניו בבית ה' להשיב חמתו מהשחית ומזה שהקדים קנין הטוב להעדר הרע. זה יורה הוראה מוחלטת. שעל ע עסקי קנינים הזמניים הכתוב מדבר. כאשר כן הוא בברכת יברכך. וכפי אשר הקדמנו בפתח אמרינו שבקניינים הזמניים מההכרח להקדים קנין הטוב להעדר הרע. ונמצא כי אותו מקרא כתוב. הנה ברכו את ה' מכוון בצמצום נפלא מול ברכת יברכך:
ולעומת ברכת יאר. אשר ענינה הוא אור התורה ושפע הנבואה לעומתו בא אותו מקרא כתוב ברוך ה' מציון שוכן ירושלים והוא על דרך מה שאמר הכתוב. כי מציון תצא תורה. ודבר ה' מירושלים הנה כי יחסי שפעת מקור התורה אל ציון. ושפעת השגת הנבואה הנרמז במאמר ידבר ה'. [ככתיב ודבר ה' הי' יקר בימים אין חזון נפרץ] יחסוה אל ירושלים וכמאמר רז"ל. כל הנביאים לא נתנבאו אלא בה או בעבורה. ולזה אותו מקרא כתוב. ברוך ה' מציון שוכן ירושלים. יורה על אור התורה ושפע הנבואה הנכללים בברכת יאר:
ולעומת ברכת ישא שהוא מול העבודה. אשר ענינה הוא לקשר שני קצות חלקי הבריאה נגד זה אמר שאו ידיכם קודש. כי הידים הוא כינוי למעשה העבודה כי רובי מעשה העבודה שעלי' דרשו חז"ל שהיא העבודה שבלב נעשית בהרמת הידי' כמו שנאמר בשלמה בתפלתו ויפרש שנאמר בשלמה בתפלתו ויפרוש כפיו השמים. והוא מבואר::
(הגה"ה ואף כי בגמרא הזכירו אותו מקרא כתיב שאו ידיכם קודש קודם ברוך ה' מציון. ולפי הנחתינו. הי' לנו להקדים כתוב ברוך ה' שהוא כנגד ברכת יאר לכתוב שאו ידיכם שהוא לעומת ברכת ישא היא לפי שבתחלה סדר המקראות הנאמרים במזמור א. ואח"כ הביא הכתוב ברוך ה' מציון הנאמר במזמור אחר. אולם: אמיתת מקומו הוא באמצע לעומת ברכת יאר. והעד הנאמן על זה שבמקראות הנאמרי' בנעילה יוהכ"פ, נאמר יברכך ה' מציון באמצע לעומת ברכת יאר ושם בלי ספק. כי באו הדברים כסדרן כי הכתוב האחרון וראה בנים לבניך שלום על ישראל נראה בעליל שהוא נגד ברכת ישא המסיימת בשלום. וכפי המבו' בפנים. כנלע"ד ודו"ק:): אולם במנחה דתעניתא אמיתת מקומו הוא באמצע הנאמן על זה שבמקראות פנים. ומתפללים על כל צרה שלא הנאמן על זה שבמקראות תבא. יחסו לנו חז"ל מקראות הנאמרי' בנעילה יוהכ"פ, נאמר יברכך ה' מציון באמצע אחרים כנגדן המורות על ענין הסתר פנים על כן לא נזכר בהם. שן ברכה. רק כי המה דרך תפלה ובקשה. שישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו לטוב כאשר שש על אבותינו. והמה ג"כ מכוונים האחד מול האחד כי כי לעומת ברכת יברכך שהיא ברכה כלליות על טוב עוה"ז אמר אם עונינו ענו בנו. ומנעו הטוב מאתנו ה' עשה למען שמך לשוב אלינו לטוב ולהצילנו ולהחליצנו מצרותינו:
ולעומת ברכת יאר. שענינה הוא אור התור' ושפע הנבואה כאמור ולהיות כי מהידוע שהתור' היא סגולה אשר על ידה מתנהג העולם מיום הווסדו עד עולמי עד. כי בה נכללו כל יצורי תבל במתכונתם ואיכותם. ואופני סדור הנהגתם. אמנם הנבואה. תשמש לעתים הנצרכים ולזמנים המתחלפים בהיות הצורך להנהגה הניסיית ממעל להתנהגות התמידיי. ובעת צרה הנה גם שניהם נעדרים מאתנו. ולאומת זה אומרים דרך תפלה. מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. למה תהי' כגר בארץ וכאורח נטה ללון. כי מקוה ישראל הוא התור'. כי היא המקבצת כלליות ישראל ביחד. כאשר קדמו אמרינו בשם חכמי האמת כי ששים רבוא אותיות לתורה. וששים רבוא נשמות לישראל. ויהי' לפי זה פירוש מקוה. כענין מקוה המים. והוא מכוונת מול הנהגת התור' אשר היא תמידיות. ואמרי מושיעו בעת צרה היא על הנהגה הנבואית אשר היא לפרקים לעתות בצרה. וכעת אשר נעדרו מאתנו גם שניהם אמר דרך תפלה למה תהי' כגר בארץ וכאורח נטה ללון. כי הגר הוא הדר בתמידו' באר לא לנו. רק שאין לו עסק עם בני המדינה ומתנכר אתם. ואינו מגלה להם סודותיו. גם אינו משגיח על הנהגתם. והוא כינוי להעדר הנהגת התור' התמידית. אולם האורח הוא בא לפרקים. ולא ישים משכנו באחת הערים בתמידיות. רק בשיעור לינת לילה אחת. וגם בלילה ההוא אין לו שום קשר וייחס עם בני העיר. והוא כינוי להעדר הנהגה הנבואיית אשר היא לפרקים ולזאת התחנה והבקשה הנובע ממקרא זה מכונת מול ברכת יאר. הנעדרת מאתנו לעתות בצרה. והוא מכוון ונפלא לפי דברינו: ולעומת ברכת ישא המסיימת בשלום. שענינה הוא התקשרות כל הדברים ההפכיים זה בזה. וכולם בעצמותו יתברך אמר למה תהי' כאיש נדהם. שהוא מגזירת נדה הנאמר על הנקבה. ובהנשא המאמר על הזכר יאמר נדהם. [כן ביאר השם הזה הרב בעל אפיקי יהודא] אשר ביאורו הוא מתנודד ירצה שעתה בעת צרה כביכול מתנודד הוא מאתנו. על דרך מה שאמר הכתוב אלך אשובה אל מקומי. עד אשר יאשמו ובקשו פני. בצר להם ישחרונני. וכפי שבארו בו חז"ל במאמר עשר מסעות נסעה שכינה עיי"ש. ולזה סיים ואמר ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. ירצה אחרי שבאמת אנו מקושרים בך בקשר אמיץ וחזק. רק שהוא בהסתר פנים. לבל יראו בדיו החוצה. ככתוב אכן אתה אל מסתתר. וא"כ מדוע זה לא יתגלה כבודך על פני א הארץ. כאשר תפליא לנו להחליצינו מצרותינו ולהושיענו מצרינו. הנה נתבאר כי גם שלש מקראות אלו. יש להם קשר וייחס אל שלשת הברכות של ברכת כהנים:
והנה המקראות האמורות בנעילה יוה"כ. הנה הנם מבוארים תכלית הביאור שהם מכוונים מול שלשת הברכות הנזכרות. כי לעומת ברכת יברכך. שהוא שפעת הטוב הזמניי. לעומת זה אמר כי כן יבורך גבר ירא ה'. אשר הוא מבואר ג"כ שנמשך אל מה שקודם לו באותו מזמור אשתך כגפן פורי' בניך כשתילי זתים. אשר המה טובות זמניות ונגד ברכת יאר. אמר יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים אשר כבר בארנוה במוספי דשבתא שהם מכוונים זה לעומת זה. ולעומת ברכת ישא המסיימת בשלום. וענינו הוא השגת השלום האמיתי. בשתי חלקי יצירתינו. והוא הנשמה עם הגוף שיתאחדו ויתקשרו זה בזה בקשר אמיץ ונפלא עד כי לא ינתק הקשר ההוא בשום זמן מהזמני' ויבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. ובזה נזכה להתאחד בה'. והוא תכלית האושר וההצלחה האחריתית. לזה אמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל. והוא מבואר. אמנם באופה הכתובים בברכותיו של אדם. יען כי לגודל החסד הנמצא בעת ההיא. כי כל השערים פתוחים להריק ברכה עד בלי די. לבעבור כי כולנו נשואי עון. והשטן לית לי' רשותא לאיסטוני ביומא דכפורי, א"כ מאלי' באה שפע הברכה מצידו יתברך. מבלתי הצטרך לתת כח בגבורה של מעלה לשפעת הטוב וע"ז נאמר דרשו את ה' בהמצאו. ובאתה ע"ז אמיתית דרשת רז"ל אימתי הקב"ה מצוי בעשרה ימים שמר"ה עד יוהכ"פ. והכוונה שבזמן ההוא הוא ממציא את עצמו אילינו. אף בבלתי שום התעוררת מאתנו. אשר לא כן הוא בשאר הזמנים אשר עליהן אמרו חז"ל אמר להם הקב"ה לישראל. בתי פתחי לי כחודה של מחט. ואנכי אפתח לכם כפתחו של אולם. הנה כי בשאר הזמנים. מהצורך שנפתח אנחנו עכ"פ כחודה של מחט. אולם לא כן בעשרה ימים אלו. שהוא המעורר אותנו. וזה אומרו בהמצאו. ואם כן הוא בכל עשרת הימים. על אחת כמה וכמה. לעת נעילת שערים. שהוא חותם העשרת ימים ותכליתן שלעת ההיא הברכה באה מאליו. רק כי אנו צריכין לעשות הכנה בנפשינו לקבלתה. אשר לזאת באו פה הכתובים האמורים מפי העם בברכת המקבלים והוא נכון:
והנה אחרי אשר עלה בידינו כי המקראות האמורות מפי העם מכוונים בצמצום נפלא מול שלשת הברכות. חד לקבל חד. א"כ. בראשית ההשקפה ובקדמות הרעיון יצדקו מאוד דברי האומר פסוקא לקבל פסוקא ומעתה חובה עלינו לחקור ולדעת. מה היתה דעת האומר אכל פסוקא אמר לכולהו. כיון שאין שום שייכות וקשר לאינך פסוקי אל הברכה האחת. אמנם גם ספק זה לא יקשה עלינו היתרו והוא בשום לב על דברי אדונינו המלך נעים זמירות ישראל. אשר אמר בנועם שירותיו. פתחו לי שערי צדק. אבא בם אודה יה. זה השער לה' צדיקים יבאו בו. כי בראשית אמריו נכנס בשערים רבים באמרו שערי צדק. והוא כינוי לרבים ובסוף תהלתו יצא בשער א' באמרו זה השער לה' צדיקים יבאו בו:
אמנם אמיתת הענין הוא להיות כי מצידנו מפאת המקבלים אשר אנחנו בעלי הפירוד וההתחלקות נחשבו לנו כל טובה וטובה המושפעת לנו מאתו יתברך לענין בפני עצמו. אמנם מצדו יתברך. הנה הנם כולם כלולים ומתאחדים ומתקשרים זה בזה עד כי לטובה אחת יחשב. וזהו אומרו פתחו לי שערי צדק ירצה כי מצידי מפאת המקבל יש לי הרבה שערי צדק שאנכי מקבל מהם. שפעת כל טובה וטובה בפני עצמה. אמנם מצידו יתברך מצד המשפיע. הכל נכלל בשער אחד. וזהו אומרו זה השער לה'. כו'. והוא ברור ונפלא. ואחרי הודיענו אלקים כל זאת. מעתה נאמר כי הנך אמוראי כהנך אמוראי דלעיל מנה. דפליגי בהיכן אומרם דרב יוסף סבר שאומרם בין כל ברכה וברכה.. א"כ המקראות האלו הנאמרות מפי העם. המה כעין עניית אמן הנאמר בסוף כל ברכה וברכה. המורה על המקבלים. ויען כי מפאת המקבלים. כל אחת לברכה בפני עצמה יחשב לזה צריך לאמרו פסוקא לקבל פסוקא אמנם ר"ש שסבר. שאומרם בהזכרת השם. והיינו כפי שהן יוצאות נובעות ונגרות מצידי יתברך. א"כ צדקו דברי האומר אכל פסוקא אמר לכולהו. כי מצידו יתברך אין שים פירוד והתחלקות ביניהם. וכולהן כחדא חשיבי כנלע"ד ברור פירושא דהך שמעתא. וה' יצילינו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו אמן:
המורם מזה היות שלשת הברכות האלה. יברכך. יאר. ישא. מכוונת מול שלשת העמודים שזכרם שמעון הצדיק. רק כי שמעון הצדיק נקיט להו דרך מעלתן. ובברכה נזכרו ע"ד מה שאמר הכתוב. נחית בחסדך. וכמבואר במדרש שזכרנו ומעתה נאמר כי שלשת הברכות הנאמר בברכותיו של אבינו הזקן ליעקב בנו. כי ראשונה אמר ולא הכירו כו' ויברכהו. ועוד שנית. נאמר וירח את ריח בגדיו ויברכהו. ועוד שלישית ויתן לך וכו'. כי המה ג"כ מכוונים מול השלשה ברכות שבברכת כהנים. כי הברכה הראשונה כוונתה אל הברכה העיקרית. והוא שפעת התורה והנבואה הנכללים בברכת יאר. והברכה השני' האמורה מפי הזקן בלשון וירח את ריח בגדיו ויברכהו. הוא נגד ברכת ישא. שהכוונה ממנה. הוא על סליחות העון. ולזה אמר וירח את ריח בגדיו. עד דרך מה שדרשו חז"ל בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות. [ל"ז א'] ר' זירא אמר מהכא אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. ובמדרש [ב"ר פס"ה] ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו. כגון יוסי משיתא ויוקים איש צרידות יוסי משיתא בשעה שבקשו שונאים לכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחילה. אמרין לי' עול ומה דאת מפיק דידך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיט להשתמש בזה. אלא עול תנינות. ומה דאת מפיק דידך. ולא קיבל עליו. אמר לא די שהכעסתי את אלקי פעם אחת. אלא שאכעיסנו פעם שני' מה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים. והיו מנסרים בו. והי' מצוות ואומר ווי ווי. אוי. אוי. שהכעסתי לבוראי. ויוקים איש צרידה הי' בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה. והי' רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומו שריתא למצטלבא. א"ל חמי סוסי דארכבי מרי. וחמי סוסי דארכבך מרך אמר לי' אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו. א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך. וא"ל ואם כך לעושי רצונו ק"ו למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד. סקילה שריפה הרג וחנק. מה עשה הביא קורה נעצה בארץ. וקשר בה נימא. וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפני' ונעץ את החרב באמצע. והצית האור תחת העצים ומתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק. קדמתו האש נפסקא הנימא. נפל באש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה. וראה מטתו פורחת באויר. אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן. ע"כ. והיינו דדרש לה ג"כ בגדיו כמו בוגדיו כדדריש בש"ס דילן. ולזה הביא שני מעשים אלו. ללמדינו שגם ברשעים גמורים כאלו. נמצא בהם הריח הטוב. עד שעמד רוחם בם לשוב בתשובה מעולה כזאת [והוא מכוון למה שכתבנו בדרוש לפ' זכור. דתואר ריח הוא כינוי אל המעשים הטובים עיי"ש ויונעם לך]. ומה שהכריחם להוציא מלת בגדיו מפשוטי משום דקשי' להו. למה נכנס הריח בבגדיו דווקא. הלא הבגדים הללו היו בגדי עשו. ויותר הי' נכון שיהי' הריח בגופו באבריו יצוריו. ועורקיו. ולזה דרשו כי הכוונה הוא על הרשעים אשר מתעטפים בחיצוניותם בבגדי עשו. עם כל זה בפנימיותם עמד טעמם בם וריחם לא נמר. כאשר מצינו באלו שהביא. שהועילה פנימיותם להתגבר על חיצוניותם. לשוב בתשובה שלימה לה' בכל לבבם ובכל נפשם. ויען כי גם יעקב עצמו נתלבש בעת ההיא בבגדי עשו. עד כי נמצא בפנימיותו הי' יעקב ומתלבש בבגדי עשי. לזאת בא הרמז בבגדים אלו ליוצאי חלציו אשר יתלבשו בלבושי עשו לעשות כמעשהו. ועכ"ז בפנימיותם. יש בהם מהריח הטוב כאמור. ונמצא כי הפשט והדרש עולים בקנה אחד. ואין ביה יציאת המקרא מידי פשוטו. והכוונה כי כאשר הריח. שגם בהמתלבשים יש בהם בפנימיותם מהריח הטוב. לזה ברכי שיהי' תשובתם מתקבלת ועולה לרצון לפני ה' ונמצא כי מכוונת ברכה זו מיל ברכת שביארנו ענינה שהוא על סליחת העון. שהוא לעומת העבודה ששנה שמעון הצדיק ולזה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. יען כי עיקר סליחת העונות נתלים במעשה הקרבנות וזהו אומרו כריח שדה אשר ברכו ה' דמוסב על בהמ"ק. וכמי שדרשהו במדרש וכן הוא בש"ס יצחק קראו שדה. שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. והריח שבו כינוי לקרבנות הנקרבים שמה ומצורף לזה כי כל מעשי המצות מכונים בשם ריח. כאשר הוא מבואר אצלינו באריכות בדרוש לפ' זכור. והוא מבואר והשלישית הנה היא מבוארת שהיא מיל ברכת וברכך כפי אשר ביארנו ענינה. ואבינו הזקן נקיט להו דרך מעלתן ע"ד ששנה שמעון הצדיק ובמעט ההשקפה יתבאר לך. אמאי לא נקיט להו על הסדר של ברכת כהנים וכפי מה שנסדרו בכתוב נחית בחסדך ולהיות הדבר פשוט לא ראיתי להאריך בזה והמשכיל יבין: ומעתה נבואה אל ביאור המאמר הנצב פתח השער. ומתחילה נאמר דרך כלל. כי ברכת יברכך. הנמשכת מפאת מצות גמ"ח מכוונת מול מדתו ש לאברהם אבינו ע"ה. כפי הידוע ומפורסם ממנו שהי' שלם במדה זו בתכלית השלימות. אין ערוך אליו. ובברכת יאר. שענינה היא השגת אור התורה. ושפע הנבואה מכוונת מול מדתו של יצחק. כי כאשר נעקד על גבי המזבח בהר המורי'. אשר שם מקור שפעת התורה והנבואה ככתוב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. א"כ בלי ספק. כי אז זכה למעלה הזאת. בתכלית השלימות. וברכת ישא. שענינה הוא התאחדות שתי חלקי יצירתינו. והוא בהזדכך חומריותינו. עד שלא יהי' בו שום סיג וחלאה. עד כי ישוב להיות אחד עם הנשמה האלקית. מהמבואר שהיא מדתו של יעקב. כי הוא הגיע לזה בתכלית השלימות. וע"כ אמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת. ולכך זכה שיהי' מטתו שלימה ולא יצא ממנו פסולת. ולפ"ז יתבאר לנו דבריהם. כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רק כי כל אחד ואחד מהדורשים. אחז אחת מהברכות הערה את מקורה. מאין זכו להם בני ישראל:
אמנם כשנעמיק העיון וההשכלה בזה. נמצא כי מלת כה אשר הביאו בעלי המדרש. הנאמרת בכל אחד ואחד מהאבות. מתחלפת בפירושה בכל אחד ואחד מהם כי מלת כה הנאמר באברהם. והוא כה יהי' זרעך. כבר ביארוהו גדולי חקרי לב. אבירי המפרשים. שאין הכוונה ממנה על דמיון הכמות. רק על האיכות ומהות. כי כן כאשר הכוכבים ממסילותם ינקו שפע שבע רצון. מאת הגבוהים מעליהם ונכבדים מהם והמה יריקו די שפעתם על פני יושבי תבל ארצה כל אחד ואחד אל האומה המתייחסת אליו. ככתוב [דברים ד'] אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים כו'. ככה לעומת זה זרעו של אברהם אבינו ע"ה. ינקו השפע שבע רצון מהמאציל הראשין ית' מבלעדי אמצעית שום שר ומזל. ומהם יומשך השפע לכל העמים אשר על פני כל הארץ. וזה הי' ענין השבעים פרים שהקריבו בני ישראל בחג כנגד שבעים אומות. וגם ארצם הקדושה המיוחדת להם נאמר עלי' ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'. ואמרו חז"ל כל העולם כולו מתמצית של ארץ ישראל ניזון. ועפ"י זה יהי' פירש מלת כה כף הדמיון לדבר ממש. כי נדמו בזה אל הכוכבים ממסילותם:
אמנם מלת כה הנאמרת ב יצחק באותו מקרא כתוב ואני והנער נלכה עד כה. הנה היא מתפרשת על הגבול המקימיי. ויהי' ביאורו כעין מלת פה. על דרך הכתוב עד פה תבא. אולם מלת כה הנאמרת ביעקב. באותו מקרא כתוב כה תאמר לבית יעקב. מהמבואר שנבדל בפירושו מאת השתי אלה וביאורו הוא בלשון הזה תאמר להם אל תוסף עליו ואל תגרע ממנו. ומה שנאמר כה בכף הדמיון. הוא בעין כל הנביאים שנתנבאו במלת כה. והדברים מבוארים אצלי באריכות בדרוש [ג' לפ' בהעלותך] ועיין בספר אפיקי יהודא. מעתה נאמר דפלוגתייהו הוא בביאור מלת כה. הנאמרת בברכת כהנים איככה תהי' ביאורה. יען כי לפי הנדמה אין פה מקים למליצת מלת ויותר הי' צודק אומרו. אמור אל אהרן ואל בניו ברכו את בני ישראל:
ב גם מילת אמור להם אין לה ביאור כלל וחז"ל התעוררו על זה. ודרשו מזה מכאן שהש"ץ מקרא לכהנים. והמה דרך דרש ולפי פשוטו צריך ביאור: ג גם מאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם לפי העולה בהשקפה ראשונה. הוא דבר שפתים אך למותר. ועל כל אלה התעוררו החכמים הראשונים בעלי המדרש ז"ל. וכל אחד ואחד בא לומר. כי לרגלי הברכה הזאת באתה פה. מליצת כה. מר אמר כי לרגלי ברכת יברכך. אשר זכינו לה בזכותו של אברהם אבינו ע"ה נחה פה מליצת כה. ותתפרש ג"כ על דרך אותה המליצה עצמה הנאמרת אצל אברהם. ומר אמר כי לרגלי ברכת יאר אשר זכינו לה בזכות של יצחק באתה פה מליצת כה. ויהי' ג"כ פירושה כעין עד כה הנאמר ביצחק. ורבנן אמרי כי למען ברכת ישא. הבאה בזכותו של יעקב הונח פה מילת כה. ויהי' ביאורה ג"כ על דרך הנאמר ביעקב זהו תוכן כוונתן דרך כלל. ומעתה נבוא אל ביאור פרטי הדברים. והוא. כי רבי יהודא בא לומר כי מלת כה הנאמר כאן מתפרשת על דרך כה הנאמר באברהם אבינו ע"ה. וכפי אשר בארנו ענינו. שהרצון בזה שזרע אברהם יקבלו השפע מהסבה ראשו נה יתברך דוגמת הכוכבים. ועל דרך זה יתפרש גם כאן. כי לעומת ברכת יברכך. הנמשכת מפאת מצות גמילות חסדים אשר כינו לה בזכותו של אברהם אבינו ע"ה. שהי' שלם במדה זו ולעומת זה הוצרך גם פה למליצת כה. והכוונה לו בזה. כי כן כאשר הכוכבים במסילותם מקבלים די שפעתם מהנעלים עליהם. לעומת זה כה תברכו את בני ישראל. שגם המה יקבלו די שפעתם מהמאציל הראשון יתברך וזהו אומרו. אמור להם. יברכך כו'. והכוונה שתשכילם לדעת. שגם הברכות מהטובות הזמניות. אינו בא להם מהשפעת שום שר ומזל רק מה' לבדו. וזהו אומרו יברכך ה'. וזהו ג"כ סיום מאמרו. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ירצה כי כאשר ישכילו לדעת. כי שמי נקרא עליהם ומאתי הם מקבלים די שפעתם. ואז ואני אברכם והוא מבואר:
אולם בטרם נבוא לביאור דעת ר' נחמי' נציעה הצעה קטנה. והוא. מודעת זאת מפי גדולי חקרי לב אבירי המפרשים. שמשפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו. ותוארו לא יוקח. כי אם מהתכלית אשר אליו ישים עין מגמתו בעשייתו. הן שיהי' המעשה והפעולה. מהפעולות האלקית כענין הגיון התורה ומעשי המצות כולנה. והן שיהי' המעשה מעניני עסקי הזמניים הנוגעים לחומריותו. כי לכולם על שם תכליתם יקראו בשמותם. והכוונה כי כל העוסק בתורה שלא לשמה. רק לשום תכלית מהתכליות החיצונים. כגון על מנת שאעשיר. על מנת שאקרא רבי ודומיהן. הנה העסק ההוא הוא עצמי לו. ועסק התורה היא לו במקרה. כקורדם או מגל זה שהאדם ירצהו השלמת מלאכתו והרי חילל הנכבד בנקלה והיקר בזולל. ולזה אי אפשר שימשכו לו ממנו התועלת המיוחדות אלי' בשום פנים. לא מהשלימות. הדביקות לעוסקים בה. ולא מהמעלה והרוממות הנקשרות בה. אמנם אשר יהי' לו העסק בה לשמה ע"ד האמת. עליו יצדק מאמר חז"ל שהעולם נברא בשבילו. כמו שלא נברא אלא בשבילה והוא ודאי הזוכה לדברים הרבה. שהם מיוחדים אל התעצמות הכוונה האלקית האמיתית. וככה לעומת זה בהפכו. בהתעסקו בקנינים הזמנים. כאשר יהי' כוונתו בהם לצורך עצמן. מהמבואר שהוא פועל בטל וריק. אמנם כאשר לא יהי' שימושו בהם. לצורך הנאת הגוף מפאת עצמותו. רק בכדי הצורך להשגת התורה ומעשי המצות כי אז ישובו גם הם להיות רוחניים. ויכונו לקבל עליהם שכר לעוה"ב. ואם כי לא ידמו שכרן למעשי המצות והגיון התורה ממש. עם כל זה שכר מיהא איכא וזהו כוונת אדונינו המלך נעים זמירות ישראל במזמור הראשון מספרו. באמרו. אשרי האיש וכו'. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והי' כעץ שתול על פלגי מים. אשר פריו יתן בעתו יעלהו לא יבול. וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. ע"כ. שהכוונה כלליות שבמזמור זה. הוא לבאר הדבר אשר דברנו. כי בהשתמשו בהנאת קנינים הזמנים. רק בכדי הצורך לקיום התורה והמצות. אז יכונו גם הם. לקבל עליהם שכר לעוה"ב וזהו אומרו. כי אם בתורת ה' חפצו. ובתורתו יהגה יומם ולילה. ירצה. כי אם ישים כל מגמת רעיוני ותשוקת לבו. וחפצו לתורת ה'. וגם בהשתמשו בהנאת הגופנית. יהי' גם כן כוונתו שיהי' גופו בריא אולם. להיות עמל בתור' ביותר אומץ. אז נחשב כאלו בתורתו יהגה יומם ולילה. והרצון. כי גם זמני אכילה ושינה. ודומיהן יהי' נחשבים כאלו יהגה בתורת ה' לקבל עליהם איזה שום שכר לעוה"ב. יען כי הכל הולך אחר הכוונה. ונתן דמיון נאות לזה. והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו. ירצה שאף שעיקר תכלית נטיעת העץ. הוא בשביל הפרי וגם תכלית הפרי. אינה אלא בגמר בישולה. וזהו אומרו אשר פריו יתן בעתו. הנה עם כל זה גם עלהו לא יבול. וכל אשר יעשה יצליח. והכוונה כי כל אשר יעשה העץ. מהזמורות. והעלין והצמחים והפרחים. הכל יהיו מוצלחים בשביל הפרי. וזהו אומרו יצליח. על משקל פועל יוצא. ולא אמר יצלח. אמנם הכוונה לו כי הפרי יצליח הכל. אולם לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. והכוונה כי הרשעים בהשתמשם בכוונת הגופנים מפאת עצמותם. לא לשום כוונה אלקית. כי אז לא יהי' מעשיהם דוגמת העלה והקליפות אשר הם שומרים. ומועילים לעצם הפרי. כי אז גם בהם ישנו הצורך למען ישמר הפרי על ידם רק כי יהי' דוגמת המוץ והתבן אחרי הדישה והמירוח אשר ברחת תזרם ורוח תשאם. כי אחרי כי נפרדו מעל הפרי אז אין בהם שום צורך. והוא דמיון נאות למעשי הרשעים המכוונים בעסקיהם הגופניים להנאת עצמם. כי ידמו בזה ממש להמוץ אשר תדפנו רוח והוסיף עוד לומר על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. ואין הכוונה לו כי כאשר יבא למשפט. הצדיקים על מעשיהם הטובים והרשעים על חטאתם ומרים. כי לא משפט אחד יהי' להם. שזה אין צריך לפנים. רק כי בא לומר. כי לפעמים יקרה מקריהם שיעשו מעשה אחת. כי גם שניהם יאכלו סעודת הצהרים על שולחן אחד. כצדיק כרשע ועם כל זה הצדיק יקבל על זה שכר טוב לעוה"ב והרשע יענש על זה. והי' זה כי כוונת הצדיק. כי אחרי אכלו ושתו. יהי' גופו בריא אולם לעסוק בתורת ה' בכל עמלו. ע"כ נחשב לו גם אכילתו לצדקה. אולם הרשע היתה כוונתו שיתחזק כוחותיו לארוב במסתר להרוג נקי על לא חמס בכפו ועל כן ענוש יענש גם על אכילתו כעל מעשי הרשע בעצמו. וזהו אומרו על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. והכוונה כי גם על מעשה אחד לא יוכלו לעמוד במשפט אחד. ונתן הטעם לזה. כי יודע ה' דרך צדיקים שהיא לכוונה נכבדת. אמנם דרך רשעים תאבד שהיא לכוונה נפסדת הוא הדבר אשר דברנו. כי גם העסקים הזמניים אם יתכוונו בשמושם לתכלית כוונה נכבדת יכונו לקבל עליהם שכר בבא. ובהיפך הלומד על מנת לקנטר נוח לו שתהפך שלייתו על פניו. ובזה נבואה לביאור דעת ר' נחמי' שאמר מיצחק כי הכוונה לו. כי לרגלי ברכת יאר הבאה בזכותו של יצחק נחה פה מליצת כה. ויהי' פירושו ג"כ על דרך הנאמר ביצחק. שהוא על הגבול המקומיי כעין מלת פה. והכוונה לו בזה כי לעומת ברכת יאר אשר זכינו לה בזכותו של יצחק יען כי הוא מכוונת מול מדתו. לעומת זה באתה פה מליצת כה. ירצה שכל עסקו בתורה לא יהי' ח"ו ליטול עטרה להתגדל בה. או כקורדם לחתוך בה. כי בזה יחלל יקרה ולא ישיג על ידי זה המעלות היקרות הנמשכות מפאת עצמותה ואף כי אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. עם כל זה מבואר שאינו מעצם הכוונה ועיקר הברכה הוא שיהי' העסק בהגיונה לשמה דווקא. כי אז יזכה לדברים הרבה הנמשכים מפאת עצמותה. אשר בזה תלוי ההצלחה האחריתית להתאחד בה' ולהעלות נשמתו אל המקום אשר חוצבה משם. וגם כי עסקיו הזמניים יכוון בשימושם לכוונה נכבדת. ואז יכונו גם המה לעלות אל הר ה' ולקום במקום קדשו. ולזאת הכוונה באתה פה מליצת כה להורות על הגבול המקומיי. ירצה שהגיון תורתם יהי' מפאת עצמותה להתקשר במקורה ולהתאחד על ידה בה' שהוא ורצונו אחד. ולא בהיפוך ח"ו לכוון בה מחשבות נפסדות חיצוניית. כי בזה ישפיל יקרתה ולא ישיג העצם המכוון ממנה. ועל דרך זה יתפרש גם מליצת אמור להם ומאמר ושמו את שמי במעט ההשקפה:
ורבנן אמרי כי למען ברכת ישא אשר זכינו לזה בזכותו של יעקב. יען כי היא מכוונת מול מדתו כאמור לזאת באתה פה מליצת כה. ויתפרש ג"כ על דרך מליצת כה הנאמר ביעקב שענינה הוא בלשון הזה תאמר. אל תוסיף עליו ואל תגרע ממנו. ועל דרך זה יתפרש גם כאן כי בא ההקפד על לשון הברכה שתהי' נאמרת בלשון הזה דווקא ובא לשלול אמירתם באופן אחר. שהי' עולה בקדמות הרעיון שהוא יותר צודק. והוא כי מהידוע כי היוצא לגרדום לידון לפני שרי המלך היושבים ראשונה במלכות על אשר התעוללו עליו עלילות ברשע לשפוך דמו כמים הניגרים ארצה. ובלכתו אסור בזיקים. ושוטרי המלך נצבים עליו מימינו ומשמאלו ופגע רעהו או אחד מאחיו ושאלו לאמר אי מזה באת ואנה תלך. ויספר לו את כל אשר קרהו ויברכהו האיש לאמר. יתן ה' אותך לחן ולחסד בעיני שרי המלך היושבים בשער משפט ויוציא כנוגה צדקך ומשפטיך כצהרים. וכדומה מאלו הברכות הנה אם האיש ההוא תשועה אין בידו להיות עזרתה לו באיזה השתדלות לפני שרי המלך כי אין לו שום הכרה עמהם כי אז יקבל ממנו ברכותיו ויודיהו על ככה. אמנם אם האיש הלזה לו יד ושם אצל שרי המלך ויוכל לעזרו על דברי המשפט בהשתדל עמהם להטות לבבם לכל אשר יחפוץ ועם כל זה יענה בברכה מאלה הברכות ודומיהן ויותר אין. הנה אז יחרה אפו בו לאמר. הזה חסדך את אחיך הלאיש כמוך תספיק הברכה הזאת לבדה הלא לך אחי וריעי. נאות להשתדל בכבודך ובעצמך ולעזרני כפי יכולתך. וככה לעומת זה כאשר נבחרו הכהנים יען היותם נגשים אל ה' לברך את ישראל הי' עולה בקדמות הרעיון שיהי' תפלתם נוכח ה' ע"ד שהיתה תפלת כ"ג ביוהכ"פ. יהי רצון וכו' וא"כ יפול הספק למה זה באו פה הדברים בהיפוך כי אמירתם הוא נוכח העם. אמנם אמיתית הענין זה הוא להיות כי בבשר ודם שרצונו ישתנה פעם כה ופעם כה. לזאת מהצורך להשתדל אתו פנים בפנים בכדי לשנות רצונו. אבל הבורא ית' אשר הוא נעלה מכל אלה רב העלוי. ואין בו שום שינוי רצון. ורצונו הפשוט להיטיב לנו כמאמר חז"ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. רק כי המניעה הוא מצידינו מפאת המקבלים ובמה שהכהנים מברכים אותם פנים כנגד פנים. ובשם המפורש בזה יזדכך גופם וחומריותם להיות כלי מוכן מחזיק ברכה וזהו ענין אמיתית ברכת השלום שעלי' אמרו חז"ל לא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ועל זה בא פה מליצת כה לאמר כה תברכו ירצה בלשון הזה תברכו אמור להם. שתהי' האמירה נוכח העם [לא מול האלהים כפי שהי' עולה בקדמות הרעיון] וזה אומרו יברכך וישמרך יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום הכל נוכח העם ונתן הטעם לזה יען כי עיקר הצורך לשום שמי על בני ישראל שעל ידי זה יזדכך חומריותם וישיגו השלום שהוא הכלי המחזיק ברכה. וזה יהי' אמנם כאשר תהי' האמירה לנוכח העם בשם המפורש. כי הוא מועיל לזה. ואז ממילא ואני אברכם כי מצידי אין עיכוב ואין מהצורך לבקשני על ככה והוא יפה אף נעים בכוונת הכתובים שים לבך לזה. וזהו כוונת רבנן שאמרו מיעקב. כי לפי המדובר הנה הוא מכוונת מול מדתו של יעקב. ולעומת ברכת ישא המסיימת בשלום. שים לבך לדברים האלה כי נפלאים המה: