בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד בן יכבד אב
בן יכבד אב:
יען ראיתי אשר מה טוב ומה נעים לחוש לכבוד אבא מורי זצ"ל אשר חייב אדם בכבוד אביו בחייו ובמותו לזאת הסכמתי להדפיס איזה גרגרי חידושי תורה מחידושי אדמו"ר מר אבי הרב המאור הגדול החריף המפורסם וכו' מוהר"ר אברהם בהרב ר' אשר הלוי זצ"ל שהיה מו"צ בק"ק ווילנא: א) גרסינן במס' יומא דף ס"ו ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהא מזומן, עתי אפילו בשבת עתי אפילו בטומאה, למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו וכו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ פירוש רש"י מדאצטריך למתני אפילו בשבת איכא למשמע דאין איסור הוצאה ליוה"כ דאי יוה"כ כשבת לענין הרצאה למה לן קרא להתיר בשבת הרי כשחל בחיל נמי כשבת דמי עיי"ש, יהנה הך סוגי' דרפרם הובא ג"כ בכריתות ד' י"ד ומסיק הגמרא שם דדברי רפרם בדותא היא משום דדלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך עי"ש, והנה לבד מה שהקשו המפורשים בהנך תרי סוגיית עיין מה שהקשו בתוס' שם ובשאגת ארי' בסי' ע' יש עוד לדקדק בשני סוגיית הללו, א' דביומא העתיק הש"ס בלשון הברייתא עתי אפילו מזומן ברישא ובכריתות מתני בסוף ב' ביומא קתני עתי אפילו בשבת עתי אפילו בטומאה ובכריתות הקדים טומאה לשבת, ג' מדוע כלל להי בחד פעם עתי אפילו בטומאה ובשבת ולא חזר עוד פעם עתי למתני עתי אפילו בשבת ונראה לי לתרץ בעז"ה כל זה בהקדם מ"ש הרשב"א בריש שבת אהא דקאמר ר"א תנא הכנסה הוצאה קרי ליה והקשה קושית תוס' שם אמאי תני במתני' דכלל גדול טפי משאר תולדות ותי' בשם הרמב"ן דר"א ס"ל דהכנסה הוי נמי אב כמי הוצאה וחדא מלאכה היא אבל רבא שם סברא לי' דהוי רק תולדה עיי"ש. וצ"ל באיזה סברא פליגי דלמר קרי ליה אב ולמר קרי ליה תולדה כיון דלכ"ע הוי הכנסה במשכן כמו הוצאה. ונקדים סוגיא דעירובין ד' י"ז דקאמר שם ר' ינאי אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח לוקין על תחומין ד"ת ופריך שם הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא אמר ר"א מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב והקשו שם תוס' ג' קושיות כיון דס"ד דקרא דאל יצא להוצאה איצטריך א"כ בפשיטות ה"ל להקשות הא לא כתיב תחומין כלל. עוד הקשו הא ר"ע ס"ל בהדיא דתחומין דאורייתא עוד הקשו דהא דמשמע בכל דוכתי דהוצאה כתיב בשבת לא מצינו לשין הוצאה אלא מקרא דאל יצא. ונראה לתרץ דהתוס' בריש מס' שבת הקשו למ"ל תרי קראי בהוצאה דבהזורק נפק' לן מקרא דויעבירו קול וכו' ובעירובין מסיק מקרא דאל יצא וכו' עיי"ש תירוצם בדוחק. והנה שם בפ' במה טומנין קאמר שם הני ל"ט מלאכות כנגד מי פליגי שם ר"ח ור"י ה"א כנגד כל מלאכות שבתורה וח"א כנגד עבודת המשכן וקאמר שם תניח כמ"ד נגד עבודת המשכן וכו' והקשו שם תוס' דהא ע"כ גם למ"ד כנגד כל מלאכות שבתורה ס"ל ב"כ כנגד עבודת המשכן דאל"כ מנ"ל הי מקרי אבות והי מיקרי תולדות עיי"ש. ונקדים סוגיא דשם צ"ו דפריך שם הוצאה היכא כתיבא וקאמר מקרא דויעבירו קול וכו' ופריך שם ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום וכו' ומתרץ דגמר ג"ש מיה"כ וכתב התוס' שם דר"ח לא גרס הך קושיא ממאי וכו' דאף דנימא דבחול איירי שפיר מוכח מדאיקרי מלאכה וכתבו דכן איתא בירושלמי והנה י"ל הגירסא דידן וגם דעת הירושלמי דכל אחד לשיטת אזיל בהקדם ע"פ קושית העולם אמאי צ"ל דילמא בחול קאי דגם אי בשבת קאי ג"כ י"ל כדקאמר דילמא משום דשלים עבידתא. גם הקשה הפ"י אמאי לא קאמר שם מקרא דאל יצא דמוקדם הוא בתורה ונראה דבש"ס סוטה כ"ז דריש ר"ע במשנה שם מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים דאלפים היא לתחום שבת ישם בד"ל קאמר שם הגמ' דפליגי בתחומין דאורייתא והקשו תוס' שם מפ"ק דעירובין דלמד שם מקרא דאל יצא גם בד' נ"א דגמר שם מקום מקום עיי"ש והנה מדברי רש"י פרק ב' דשבת נראה דהאי ג"ש הוא לרבנן דר"ע דס"ל דמ"מ יש לו אסמכתא מן התורה היינו מג"ש דמקו' מקום ולפיכך החמירו בו יותר מכל שבות דרבנן למיסר גם בין השמשות עיי"ש ד' ל"ד אבל הא ודאי לר"ע דדריש בסוטה מומדותם לתחום שבת הוא דרשה גמורה וס"ל דמה"ט הוא מדאורייתא כדמסיק תלמודא שם בסוטה וכן מבואר להדיא שם בתוס' בשבת דגם לרבנן דפליגי אדר"ע וס"ל דתחומין מדרבנן מ"מ יש לי סמך מדאורייתא מג"ש דמקום מקום ועיי"ש ע"כ לא הבנתי קושית תוס' בסוטה מאי דהקשו שם מפ"ק דעירובין ועיין תוס' י"ט בסוטה פ"ה מ"ג ד"ה ר"א שהקשה דברי הרב דשם מפ' ב' דשבת דכתב דקרא אסמכתא בעלמא ודבריו תמוהים דשם קאמר אליבא דרבנן דפליגי אר"ע דס"ל תחומים מדרבנן ואפ"ה ילפא מג"ש דמקום מקום לאלפים אמה וע"ז כתב שם דאין אלא אסמכתא וכן כתב רש"י ותוס' שם בגמ' אבל ר"ע דדריש בסוטה מקרא דומדותם ודאי דרשא גמורה היא כדמסיק תלמודא שם. מ"מ בעי נמי קרא דאל יצא לתחומין דמומדותם לחודי' אינו מוכח רק לאסור בעלמא אבל אזהרה למלקות לא שמעינן אלא מאל יצא ומ"מ מאל יצא לחודי' נמי לא הוה ידעינן תחומין אלפים אמה דה"א דוקא י"ב מיל כנגד מחנה ישראל כמו התם בלוקטי המן וע"כ איצטרך גם קרא דומדותם לגלויי נמי לאלפים אמה והשתא ניחא הא דסוף פ' ק' דעירובין דאמר ר"י אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח וכולי' והקשה הרמב"ן במלחמות אמאי דחיק לאוקמי מתניתין אליבא דר"ח דהוא אליבא דר"ע דלא כהלכתא, גם למה לא הביא הא דר"ע דמתניתין שם ובאמת לפי מה שכתבתי י"ל דקושטא קאמר ר"י דתחומין חייבין גם אליבא דרבנן ומה"ט כמו דמחמירי מלערוב בה"ש משום דאית לי' אסמכתא הוא כדאורייתא וה"נ לענין מחנה. רק דלא לימא דר"ע בסוטה נמי מדרבנן קאמר רק דאסמכוהו אקרא ולפ"ז לרבנן דפליגי עלי' ע"כ ס"ל דגם אסמכתא ליכא והוי כשאר שבות דרבנן דלא שייך להחמיר בי' טפי משאר שבותים ע"כ הביא הא דר"ח דאמר לוקין הייני כר"ע ש"מ דר"ע מדאורייתא קאמר ולפ"ז רבנן נמי י"ל דס"ל עכ"פ אסמכתא וכמ"ש בעירובין נ"א ג"ש דמקום וכו' ולפ"ז הסברא דחייבין כמו דאחמירו במתניתין דשבת ל"ד לענין בה"ש ולפ"ז י"ל נמי דלר"פ קרא דאל יצא לתחומין לבד הוא דאתא ולא מפיק לי' להוצאה כלל וכדמסיק שם רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב דמשמע תחומין בלבד וכפרש"י שם דאין כאן הוצאת משא כלל והוצאה נפקא ליה מקרא דויעבירו כמ"ש בהזורק דקאי שם אליבא דר"ע דפליגי שם במתני' ואליבי' מקשי שם הוצאה היכא כתיבה והיינו כיון דאל יצא לדידי' לתחומין הוא דאתא ולא מוכח כלל הוצאה משם ולדידי' מסיק שם מקרא דויעבירו ומקשהו דילמא בחיל קאי ומשום דשלימא עבידתא והיינו דודאי מבואר בקרא שם דהרבה אנשים ונשים היו עושים מלאכת המשכן כמו שכתוב איש איש ממלאכתו וכו' וכן כתיב והנשים טוו את העיזים א"כ שפיר י"ל מאי דאמר אל יעשו עוד מלאכה היינו המלאכה שהיה עושין כ"א בביתם לצורך המשכן כמ"ש ויבואו כל החכמים העושים וכו' ולא קאי כלל אהבאה רק אי מיירי בשבת ל"ל הכי דכבר נזהרו על מלאכת שבת בשבת גם לענין דלא דחי מלאכת המשכן איסור שבת כבר הזהירו בריש ויקהל מדהקדים שבת למלאכת המשכן כפרש"י שם ולא היה צריך משה להעביר קול במחנה ע"ז וע"כ משום הבאה לחוד ליד הגזברים קאי וא"כ שפיר מוכח מדקרי ליה מלאכה דחייב עליה ע"כ הקשה דילמא בחול קאי והשתא י"ל שפיר דמלאכה קאי אמלאכה דהיה עושים כ"א בביתם לצורך המשכן וע"ז מסיק מג"ש דלענין אסורא קאמר וע"כ בשבת הוי קאי יכל זה לר"ע אבל לרבנן דס"ל תחומין לאו דאורייתא ולפ"ז קרא דאל יצא הוא כמו יוציא ואהוצאה קאי ומוכח מיניה איסור הוצאה ולמ"ל הך ג"ש דהעברה העברה בהזורק. ובעירובין שם דפריך והא לאו [שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא היא ס"ד דגם לר"ע דמפיק מיני' תחומין ויליף מיניה גם להוצאה כמ"ש התוס' בריש שבת דפשטי' דקרא מיירי בלוקטי המן שלא יוציאו כליהם ללקוט המן אלא מדכתיב בלשון אל יצא משמע נמי לתחומין ע"כ פריך יהא לאו שניתן למב"ד ע"כ מסיק ר"א דלר"ח דהוא אליבא דר"ע לא משמע מיניה כלל איסור הוצאה והוצאה לר"ע נפקי' ליה מקרא דויעבירו כמבואר בהזורק ולפ"ז ליכא תרי קראי כלל להוצאה אליבא דכ"ע ומה דהוזכר בכל דוכתי הוא אליבא דרבנן דמפיק לי' מאל יצא ולא לר"ע ול"ק כלל קושי' התוס' בעירובין גם קושית התוס' בריש שבת: ועתה נבא ג"כ ליישב מה דהקשו בריש שבת דל"ל ממשכן כיון דאיכא קרא. ונראה דוודאי הך מ"ד דס"ל דל"ט מלאכו' כנגד כל מלאכות שבתורה ס"ל נמי כנגד עבודת המשכן אלא דבהא פליגי דר"ח דאמר כנגד עבודת משכן ס"ל דממשכן לחוד שמעינן שפיר. כל ל"ט מלאכות דהוה במשכן והם אבות מהאי טעמא ור"י דס"ל כנגד מלאכה שבתורה סבר דממשכן לחוד לא היה ידעינן הוצאה מיניה דמסברא לא חשיב למלאכה דאיני רק טילטול בעלמא בלי טורח כמ"ש התוס' בריש שבת וקרא דאל יצא ה"א דלא משום מלאכה אסר קרא רק דגזרת הכתוב הוא לאסור אף טילטול דהוצאה ואינו אלא לאו בעלמא וכה"ג ס"ל לתנא דברייתא במס' שבת קי"ד בקניבת ירק בשבת לפרש"י שם דאסור מדאורייתא אף דאינו אלא טילטול בעלמא ולא מלאכה כלל עיי"ש והכא נמי לפי הסברה דהוצאה אינו מלאכה א"כ ליכא בו אלא איסור לאו בעלמא ע"כ אצטריך לומר נמי כנגד כל מלאכת שבתורה ע"כ הוצאה נמי בכלל אבל ר"ח דסבר כנגד משכן ס"ל אף דלא אשכחן דמיקרי מלאכה אליבא רבנן דפליגי אר"ע וס"ל דהוצאה נפקא לי' מאל יצא מ"מ כיון דהוצאה גלי קרא לאסור והוה נמי במשכן ש"מ דחייב עליה מב"ד כמו כל המלאכות מדסמך קרא דשבת למלאכת המשכן ש"מ דכל מה שבמשכן חייב עליו אף דלא הוה מלאכה ממש כיון דגלי קרא לאסור עכ"פ הוצאה בשבת מיהו בלא קרא וודאי לא הוה ילפינן ממשכן לחוד כיון דלא הוה מלאכה דליכא בו טירחא כלל אבל השתא דגלי רחמנא לאסור הוצאה בשבת אף דאיני אלא טילטול בעלמא ואף דלא אשכחן דמיקרי מלאכה מ"מ הוה בכלל כל מלאכות שבמשכן לענין חיוב בכל העונשין ופלוגתייהו אינו אלא אליבא דרבנן דפליגי אדר"ע וכנ"ל ואיכא נ"מ טובא בינייהו דלמ"ד כנגד כל מלאכות שבתורה א"כ אשכחן דמיקרי ג"כ הוצאה מלאכה ולפ"ז גם כן ביו"ט וביה"כ אסור אלא ביו"ט שרינן לי' מטעמא דמתוך כמבואר במס' ביצה י"ב משא"כ למ"ד נגד עבודת המשכן דלא אשכחן דמיקרי מלאכה בהדיא וע"פ הסברא וודאי לא הוה מלאכה ממש אלא דגזירת הכתוב לאסור בשבת ולפ"ז ביו"ט ויה"כ דלא גלי קרא וודאי מותר דהא כתיב בו לא תעשה מלאכה דהיינו דווקא מה דמיקרי מלאכה. ועוד נ"מ ביניהם לענין הכנסה דהוה נמי במשכן דלמ"ד כנגד מלאכות שבתורה והוה רק ל"ט א"כ ממילא הכנסה אף דהוי במשכן אינו אלא תולדה אבל למ"ד כנגד מלאכות המשכן ירק ממשכן ידעינן מה הן האבות ומה הן התולדות א"כ ממילא הכנסה נמי דהוה במשכן הוי נמי אב כמו הוצאה אבל מכח הסברא דאמ' בפ' הזורק מה לי אפוקי וכו' לחוד לא הוה קרינן לה רק חולדה וע"כ קאמר שפיר הגמ' תניא כותי' כמ"ד כנגד משכן וכו' והיינו מדאצטריך הברייתא למימר הם העלו קרשים מקרקע לעגלה וכו' דלא צריך הכנסה למילף ממשכן כיון דאיכא סברא כמ"ש התוס' ריש שבת גם למה תני הכנסה כלל הא לא חשיב אלא אבות כמ"ש הן קצרי וכו' הן זרעו וכו' וע"כ דס"ל דהכנסה נמי אב מה"ט דהוה במשכן והיה שפיר סייעתא להך מ"ד כנגד משכן דלר"י דס"ל כנגד מלאכות שבתורה ע"כ הכנסה הוי תולדה דאל"כ היי ארבעים מלאכות דא"ל כיון דאינו חייב על שניהם אלא אחת נכלל להו לחד מלאכה כמו במתני' דכ"ג. ז"א דלא דמי כלל דהתם במתני' דאתי רק לאורוי' במנינא לענין דחייב על כל אחד ואחד כמו שכתוב ר"י שם שפיר כלל להו ביחד בקיצור משא"כ במלאכה שבתורה דאתי לאורוי' לן דכל המלאכות שבמשכן מיקרי מלאכה דבלא"ה לא הוה ידעינן לכולהו למיחש בי'. למלאכה בפני עצמן כמ"ש התוס' דאיכא כמה דדמיא לחד מלאכה וכן נמי הוצאה לא הוה ידעינן לה ממשכן לחוד כמ"ש ואי אמרת דגם הכנסה מיקרי אב ואיכא נ"מ בזה עכ"פ לענין התראה כמש"ל לא הוי לי' למיכלל בחד מלאכה. ובזה פליגי גם אמוראי בריש פ"ק דשבת וכמ"ש הרשב"א שם וכ"ז לרבנן דר"ע אבל ר"ע דיליף לה מקרא דויעבירו דמיקרי מלאכה בהדיא בקרא א"כ ממילא הכנסה אף דהוי במשכן הוי תולדה כיון דהוצאה כתיבה בהדיא בקרא והכנסה לא כתיבא דלר"ע הוצאה לא צריך למילף ממשכן כלל כיון דמיקרי מלאכה בקרא ודמיא לאבות נזיקין בריש מס' ב"ק דמיקרי אבות ג"כ מה"ט כפרש"י שם ע"כ שפיר מסיים תלמידא פ' הזורק דאיירי אליבא דר"ע כמש"ל מיהו הוצאה אב והכנסה תולדה וכו' ואתי שפיר הכל והשתא כיון דפלוגתא דתנאי היא אם מיקרי מלאכה אי לא א"כ ממילא פלוגתתן נמי לענין הוצאה ביה"כ וכנ"ל:
ונראה מדברי הרשב"א בריש שבת דגרס שם בגמי רב פפא אמר תנא הכנסה קרי לי' הוצאה וכו' ולא כגרסתינו ר"א ע"ש. וי"ל שפיר נמי דרפרם ביומא ובכריתות ס"ל כר"פ אביו דהכנסה הוי אב וכמ"ד כנגד מלאכת המשכן ולפ"ז כיון דלא אשכחן דמיקרי מלאכה מהיכא תיתי לאחשובי למלאכה ולומר דהוי בכלל ל"ת מלאכה דיה"כ אלא דרוצה נמי דדייק כן מהברייתא דעתי אפילו בשבת וכמו שאבאר:
והנה בפסחים ס"ו הקשו תוס' דכאן יליף פסח מתמיד מג"ש דמועדו מועדו ובפ' כיצד צולין משמע שממשמעותו יליף עיי"ש דתירץ דתנאי היא עיי"ש ומשמע שם בדבריהם דלמאן דס"ל דממשמעות דמועדו יליף נשמע נמי ממשמעותו בין לטומאה ובין לשבת ולא צריך ילפותי לטומאה מקרא דאיש וכו' איש נדחה וכו' עיי"ש וכן פרש"י בכ"צ במועדו משמע לא יעבור זמנם ואפילו הן טמאין ואפילו הוא שבת עיי"ש. ובתוס' מנחות ד' ע"ב ד"ה תעשה לא כתבו כן דההיא ברייתא הובא במנחות כלשונה וכתבו שם דילפותא מג"ש עיי"ש. גם קשה לי בדבריהם בפסחים שם אחר דכתבו תנאי פליגי בהכי אי דרשינן ממשמעות דמועדו או לא הקשו שם בד' ס"ו ע"ב בד"ה אלא הניחא לר"י אלא לר"ש וכו' ומאי קושיא כיון דאיכא תנאי בהכי דילמא ס"ל לר"י כההיא תנא דדריש ממשמעותא ור"י שם קאי אהלל דלא דריש משמעות:
ונראה לי ליישב דבריהם דהנה בעל מגני שלמה חתר לבקש הנך תנאי הי נינהי עיי"ש. ונראה לי דהנך תנאי הוא רבי ור"נ ור"ח דפליגי בפסחים דף צ"ג דלרבי קאי קרבן ד' לא הקריב במועדו אפ"ש ולפ"ז ע"כ לא ס"ל משמעות במועדו אשבת וטומאה דהא סתם במתני' ד' צ"ה דפ"ש דוחה שבת ולא טומא' ור"נ דס"ל דקאי אפ"ר טעמא דידי' דס"ל משמעות מועדו משמע טומאה נמי וס"ל בהא כרבי דלא דחי טומאה וע"כ דקאי אפ"ר. ולפ"ז יש ליתן טעם נמי לפלוגתא דר"י ור"ש דפליגי בטומאה הותרה בציבור או דחוי' בפ"ק דיומא ולא נתבאר בתלמודא טעם פלוגתתן ונראה לי דבהא פליגי דלר"י ס"ל דמשמעותא דמועדו משמע נמי טומאה ושבת ולפ"ז לדידי' אית לי' דפ"ש דוחה נמי טומאה קשה לכאורה ל"ל במועדו גבי פסח ראשין דלענין טומאה כבר נשמע מלנפש ולענין שבת איכא ק"ו כדדריש בספרי והובא בילקוט בהעלותך ק"ו מפרה אפסח דפרה דחי טומאה ולא דחי שבת ומה פרה דלא דחי שבת ודחי טומאה פסח דדחי שבת אינו דין דידחה טומאה וקאמר שם דפסח שני יוכיח דדחי שבת ולא דחי טומאה ולפ"ז י"ל האי ק"ו אשבת כיון דכבר שמעינן מקרא דמלבד עולת הבוקר דדחי שבת ק"ו דדחי נמי טומאה וליכא למימר לדידי' פ"ש יוכיח דהא ס"ל דגם פ"ש דוחה טומאה וע"כ ס"ל דבא להורות דקרא דמועדו כתיב בתמיד דהותרה לגמרי שבת וכן גבי פסח דכתיב במועדו וא"כ משמע תרווייהו דדחי שבת וטומאה וא"כ למ"ל לנפש וע"כ להורות דגם טומאה הותרה בציבור ולא מחמת דחי' בלבד ור"ש דפליג עליו ס"ל כהלל דליכא למילף ממשמעות דמועדו כלום רק דיתורא הוא למילף מג"ש מתמיד דדוחה שבת ותמיד יליף מפסח לענין טומאה וס"ל דפ"ש אינו דוחה טומאה וליכא למילף ק"ו ואיצטריך שפיר לנפש. א"כ ממילא ליכא הוכחה להתיר לגמרי לא לטומאה ולא לשבת ולפ"ז שפיר הקשו תוס' לטעמא דר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש וכו' דהא עיקר סברת הלל דלא דריש ממשמעות דמועדו אינו אלא לר"ש דר"י ע"כ לא ס"ל כהלל וכנ"ל והשתא ניחא נמי במנחות שכתבו התוס' שם להיפך דברייתא דכ"צ שהובא שם ס"ל נמי הך ג"ש והיינו לגירסא דשם שהביאו ההיא ברייתא בשם רבי ולרבי ע"כ צ"ל דס"ל כהלל דלא דריש משמעות דמועדו דהא איהו ס"ל דקרבן ד' לא הקריב במועדו קאי אפ"ש וס"ל נמי דלא דחי טומאה א"כ ע"כ לא ס"ל דממשמעות דרש משא"כ לפי מה שהובא בפ' כיצד צולין ההיא ברייתא סתמא שפיר כתבו בפסחים דודאי פשטא דלשני משמע טפי דממשמעות דריש:
והנה עתי י"ל דהוי כמו מועדו ואי דרשינן משמעות מועדו אשבת וטומאה כפרש"י דמשמע שלא יעבור זמנו לעולם א"כ גם עתי הכי משמע דיהיה תמיד בעתו ובזמנו אבל אי אמרת דמועדו לא משמע מפשטי' רק מיתורא ומג"ש דתמיד א"כ עתי ע"כ לא דריש רק מיתורא וליכא למשמע מיני' רק חדא ומסתברא אטומאה דקיל משבת רק כיון דעתי הוי כמו במועדו יליף מג"ש דפסח ותמיד כמו בכל קרבנות ציבור דילפא מינייהו מג"ש לענין שבת וטומאה ואם משום דשני בלישני כאן דכתיב עתי מה בכך הא תנא דבי ר"י ושב הכהן ובא הכהן וכו' רק דקשה ע"ז דלכאורה הא דרשא דעתי במזומן דייק מדלא כתיב עת בלא יוד או מדשני בלישנא ולא כתיב במועדו כבכל הקרבנות ע"כ דריש עתי מלשון עתים כמ"ש הרד"ק והובא במזרחי בחומש. ולכאורה לא צריך קרא למזומן דממילא מוכח מדרבי רחמנא טומאה דאי לא בעי מזומן א"כ למה מותר לכנוס לעזרה בטומאה בשביל השילוח כיון דמצינו למיעבד באחר ודוחק לומר דמיירי בכל ישראל טמאים. וצ"ל דבלא קרא למזומן ה"א דקושטא לא לענין טומאה איצטריך ג"ש רק לענין שבת לחוד אך קשה דהאיך ה"א לענין שבת לחוד א"כ אמאי איצטריך לרבות בו ושילח ביד אחד ולא שנים. כדאיתא בספרי ממילא ידעינן זה מדאצטריך לרבות שבת לענין הוצאה וקשה דאמאי התיר רחמנא איסור הוצאה הא מצי למיעבד ע"י שנים להרכיב לשעיר ושנים שעשו פטורים וע"כ צ"ל דההיא ברייתא דלא דריש משמעות אתי כרבי וכר"ש וכדרשי במועדו דקאי אפ"ש וכמש"ל ור"ע מצינו דס"ל נמי הכי בריש מס' כריתות דמגדף היינו מקלל השם וממילא ס"ל נמי בכרת ומועדו אפ"ש קאי כמבואר במס' פסחים וא"כ לדידי' שפיר מתוקמא לענין תחומין דס"ל תחומין מדאורייתא וא"כ בתחומין ליכא למיעבד תקנתא אחריני ולפ"ז שפיר דייק רפרם דאין עו"ה ליה"כ מדאיצטריך לרבות שבת לענין תחומין וא"כ ש"מ דביה"כ ליכא איסור תחומין וממילא ג"כ ליכא איסור הוצאה דמחד קרא נפקא שניהם וע"כ עו"ה היינו דעירובי תחומין ומעירוב שמעינן נמי להוצאה והיינו טעמא משום דאף דאסר רחמנא מ"מ לא מיקרי מלאכה וע"ז שפיר דחי ר"ש שאני התם דהכשירו בכך כיון דלא אפשר בע"א לקיים גוף המצוה וע"כ הקדים הברייתא הא דעתי במזומן קודם. דמהא מוכח דעתי אפי' בשבת היינו לענין תחומין מיירי וכנ"ל וע"כ לא פרש"י דעירוב כדי נסבא דבאמת לאו כדי היה דעירוב היינו ע"ת ומיני' מוכח דגם הוצאה ליכא. וע"כ פי' נמי דאם יש איסור הוצאה ביה"כ למ"ל לריבוי ולא פירש כמ"ש ביומא למ"ל קרא להתיר בשבת דודאי מקרא גופי' לא נשמע שבת להדיא רק מיתורא יליף מג"ש דפסח וי"ל משו' טימאה איצטריך וכנ"ל:
אמנם ביומא דשני בלישנא וקאמר עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה משמע דמפשטי' דלישנא ממשמעות דריש ואתי כר"נ ור"י דס"ל הכי גבי מועדו דפסח ותמיד ולא אתי כרבי ור"ע ולפ"ז ליכא למימר לענין תחומין כפרש"י דכ"ע לבד ר"מ ור"ע ס"ל דתחומין דרבנן ואפ"ה ל"ק למ"ל עתי למזומן תיפוק ליה מטומאה די"ל דה"א לענין שבת לחוד איצטריך וא"ל דא"כ למ"ל ושילח אחד ולא שנים דהא יכול למיעבד ע"י שנים ז"א דשפיר איצטריך בזה איני יכול וזה אינו יכול דס"ל לר"י דחייב וקמ"ל דאפילו בא"א לאחד לישא על כתיפו וא"כ ממ"נ חייב עליה משא"כ בכריתות דאתי אליבא דר"ש דס"ל בכל ענין פטור דבזה יכול וזה אינו יכול מודה דחייב אההוא דיכול מ"מ ליכא למימר דמיירי בהכי כיון דלס"ד ה"א דלא בעי מזומן א"כ כיון דאחד מצי למשכחת דיכול לחוד א"כ מצי לאהדורי ג"כ באיש כמוהו דיכול נמי לחוד ואי לא מצי למישכח ביכול לחוד זולתו לישאו שנים אחרים דאינם יכולים כ"א ואחד. וע"כ הביאו ביומא הך דר"ש דמוקי לה להברייתא לענין הוצאה ושפיר דייק רפרם דאין הוצאה ליה"כ כפרש"י דאל"כ למ"ל קרא לריבוי והיינו מדע"כ דאיצטריך עתי למזומן ע"כ צ"ל דה"א דקרא לענין שבת לבד איצטריך וא"כ לה"א למ"ל קרא דהא גם יה"כ התיר קרא הוצאה וא"ל דיש לחלק בין כרת למב"ד דא"כ לא ה"ל להקדים שבת לטומאה כמו שאמרו עתי בשבת עתי בטומאה משמע דמסתברא לי' טפי למיתלי אשבת מטומאה וע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי ושפיר מוכח דאין הוצאה ליה"כ והשתא ליכא למידחי שאני התם דהכשירו בכך דגם ביוה"כ לא מיקרי הכשירו בכך כמו שכתב התוס' ישנים שם דעיקר מצותה על פי הרוב בלא חלה השעיר וע"כ פרש"י כאן דעירוב כדי נסבה דהכי ע"כ עירוב היינו עירובי חצירות דע"ת מדרבנן ס"ל השתא וכנ"ל. ויש עוד הרבה בעז"ה וסמכתי על המעיין וקצרתי:
ב') בפסחים דף ה' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן הואיל הותרה הבערה לצורך הותרה כמו שלא לצורך. ופירש רש"י ר' נתן אומר לחלק יצאת לפי גירסת התוס' יצאת שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אין חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו כו' ע"ש ובמסכתא יבמות דף ו' פירש רש"י שם לחלק יצאתה שלא תימא דאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות וכו' עיי"ש ונראה לי בזה בהקדם מה שיש להקשות בשבת דף ע' לפי גירסת התוס' שם בר"נ ופירושם דכונת ר"נ במ"ש יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחת אינו חייב עד שיעבור כל הל"ט מלאכות מ"מ איך יאמר אחר דכתיב בחריש ובקציר ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה וכו' האיך מצי למימר הכי הא בכלל הל"ט מלאכות שבמנין דקרא הוא ג"כ חו"ק ועליהם ודאי חייב שתים ואיך יאמר דאינו חייב עד דעביד כולם ואח"כ מצאתי שכן הקשה הג' ר"ע בספרו דרוש וחידוש והניח בצ"ע עוד קשה הא הוצאה בהדי' פרט בי' קרא לחודא דאל יצא איש וכן בפרק הזורק יליף מויכלא כו' ע"כ מוכח דעליה לחוד מחויב והוא ג"כ במנינא דקרא לפי האמת דכתיב לא תבערו א"ל ל"ל קרא לחלק הא ידעינן ג"כ מהוצאה ז"א דא"ל בהוצאה דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו יצא דמכלל לא הוה ידעינן והוצאה דמלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' בריש מס' שבת מה"ט דמלאכה גרוע היא. אבל הא קשה. והנה שם בד' ס"ט בפלוגתא דר"י וריש לקיש הקשה התוס' בד"ה מה וא"ת וכו' דאפילו אי לא הוי כתיב קרא דוהנפש וכו' והקשה שם מהר"ם על דבריהם ע"כ איצטריך למיכתב קרא דוהנפש לגופיה משום עובדי כוכבים עצמו לידע דאיני חייב אלא בדבר דאית בי' כרת לאפוקי מחבק ומנשק עבודת כוכבים עיי"ש והנה בגוף הסוגיא שם במה דסבר ר"י דשגג בכרות אע"פ שהזיד בלאו לכאורה איכא למירמ' דידי' אדידי' דאיהו סבר במס' כריתות אליבי' דר"ע דה"ט דלא תני ידעוני הואיל דשניהם בלאו אחד נאמרו וחלוקה דלאו היי חלוקה לא חלוקה דמיתות אלמא דס"ל דעיקר הלאו משום קרבן הוא בא דאי ס"ל כרבא במכות ד' י"ג דהלאו משום מלקות הוא ולא משום קרבן אלא משום לתא דלאו בא הקרבן והא דפטר מילה ופסח משום דלית בי' מעשה עיי"ש א"כ למה דוקא חלוקה דלאו הוי חלוקה כיון דהקרבן אינו תלוי בהלאו כלל א"כ אדרבא חלוקה דמיתות טפי עדיף דתלוי בו הקרבן דוקא דבלא כרת ומיתה אינו חייב קרבן וע"כ צ"ל דס"ל דהקרבן תלוי ג"כ בהלאו ומה דפטור פסח ומילה אינו משום דלית בי' מעשה דהא ר"ע לא בעי מעשה כלל אלא דפטורים מצד דלא הוי בהו לאו אלא מ"ע וא"כ כיון דעיקר הוא משום לאו כמו הכרת ודאי הסברא דבעי שגגת לאו וכרת כיון דבשניהם תלוי הקרבן ועיקרו משום שוגג הוא בא וא"ל כמ"ש התוס' שם בד' ה' כיון משום דלא כתיב ביה לאו דא"כ איך ממעטינן פסח ומילה מהך הקישא ולשיטת ר"י בכריתות שם הוא משום דלית בי' לאו וכיון דלא כתיב בי' לאו איך ממעטם מה"ט תינח לרבא דס"ל במכות דמטעמא דקום ועשה ממעט פסח ומילה שפיר י"ל כמו שכתב התוס' שם כיון דכתיב והנפש אשר תעשה משמע מה שצוויתי שלא לעשות אבל לר"י דס"ל דמטעם דלית בהו לאו ממעטם קשה הא לא כתיב כאן לאו וע"כ צ"ל דממילא כיון דעונש הקרבן בה משום לאו ולא משום כרת דהא כרת לא בעי אזהרה ממילא ש"מ דבעי לאו דוקא וכ"כ התוס' בב"ק ק"ה עיי"ש ועוד הקשה הגאון ר"ע בחידושיו אמה דקאמר שם הניחא לר"י משכחת לה כגון דידע לשבת בלאו כו' דאכתי קשה לר"י למאי דכתב התוס' שם דלרבי כ"ע בעינן שגגת לאו וכרת א"כ קשה ג"כ לדידי' לרבי דס"ל בהזורק ד' צ"ו אלו הדברים אלו ל"ט מלאכות דידע לה לשבת במאי והניח בצ"ע ובאמת בלא"ה קשה שם מאי פריך אר"ל דידע לשבת במאי אמאי לא נימא דמתניתן כמונבז דמקיש שוגג למזיד וסגי בשגגת קרבן לחוד והא ר"י ור"ל ס"ל כמונבז שם בסוגיא:
והנה בהך הקישא דתורה אחת דקאמר מקיש כל התורה כולה לעבודת כוכבים פירש תלמודה ביבמות ט' ובהוריות ח' צבור בעבודת כוכבים יליף מואם נפש וכו' וילמוד עליון מתחתון ציבור בשאר מצות יליף ג"ש מעיני מעיני והקשה שם מהרש"א הקישא דתורה אחד ל"ל ליחיד ונשיא הא מצי למילף יחיד מציבור בשאר מצות בג"ש דמצות כמו לרבי ותירץ דשלשה למודים זה מזה כמו צבור בעבודת כוכבים ילפינן מהיקש ואחר כך ג"ש לציבור בשאר מצות ואחר כך ג"ש יחיד מציבור לא אמרינן עיין שם ודבריו תמוה דהשתא דלא יכתוב ההיקש דתורה אחת ממילא לא יצרך למיכתב הסמיכות דוהנפש אשר תעשה אצל יחיד וה"ל למכתב הכרת אצל צבור ויחיד נוכל ללמוד מואם תחתון מעליון כמו לרבי ואז לא יהיה רק שני לימודים ג"ש דשאר מצית בציבור מצבור דעבודת כוכבים ואח"כ יחיד בשאר מצות מג"ש דמצות מצבור וקודם שנבוא לבאר כ"ז נבין הפלוגתא דר"י ור"ל בכריתות שם במאי פליגי ובאיזה סברא ואחר העיון נראה דר"י ס"ל מסברא דמגדף לית בי' שום מעשה כלל וכדמסיק שם דתלוי בלב ולא הוי אפי' מעשה זוטא וכיון דס"ל לר"ע דאפ"ה חייב א"כ ממילא גם ידעוני חייב. ולפ"ז ההכרח לומר מה דלא תני ידעוני במתניתין משום דאינן חלוקים בלאו וממילא מוכרח לומר דל"ל לר"ע דעיקר הקרבן משום ליתא דלאו דלא כרבא במכות שם:
ומוכח נמי לפ"ז דלא סגי בשגגות כרת לחוד וכנ"ל והא דכתיב והנפש אשר תעשה אף דמגדף לית בי' מעשה כלל אפי' לרבנן צ"ל דהנפש אשר תעשה קאי אעבודת כוכבים דמיירי בי' קרא ואת ה' מגדף הוא מלתא אחריתי דהיינו מקלל וקאי כרת אתרווייהו ובעבודת כוכבים איני חייב כרת אלא במעשה דהיינו זיבוח וכה"ג ולא במחבק ומנשק כמ"ש בסנהדרין ס' ולפ"ז לר"ע נמי הוקשו כל התירה לע"ז דמיירי בי' ברישא וגם למגדף דמיירי בסיפא ויליף מהקישא תרווייהו בין לכרת ובין דלא בעינן מעשה כמו במגדף אבל אי לאו הקישא לא הוי מצינו למילף במה מצינו במגדף דשאני מגדף דחמיר וכ"ז לר"ע אבל לרבנן דס"ל מגדף היינו נמי עבודת כוכבים וס"ל נמי דכפיפת קומתו ועקימת שפתיו בעלמא והקשת זרעותיו באוב אקרי מעשה א"כ אצטריך כרת דעבודת כוכבים לגופא למעט מגדף ומנשק בעבודת כוכבים דפטור מקרבן דאמעט מכרת וכתיב נמי תורה אחת לעושה ילפינן נמי דבעינן דיקא מעשה כמ"ש במתניתין דריש כריתות וכמ"ש התוס' בסנהדרין ס"ג ד"ה אלא אבל מועשה דשאר חטאת לא ילפינן דלאו יתירא היא כמו בעבודת כוכבים דמצי למיכתב תורה אחת לשגגה לחוד ואיצטרך משים שאר מצית דבעבודת כוכבים גופא ליכא מידי דלית בי' מעשה דכיון דס"ל דגם עקימת פיו הוי מעשה וכ"ש הקשת זרועותיו וכפיפת קומתו ע"כ אצטריך שפיר הקישא ולא ידעינן מג"ש כקושית מהרש"א הנ"ל וממילא מוכח נמי לרבנן דלא תלי הקרבן רק במעשה ובכרת כדכתיב בשוגג לעושה בשגגה ובמזיד כתיב אשר תעשה ביד רמה וכמ"ש התוס' בשבת דממעט מיני' פסח ומילה דדיקא אשר תעשה דהיינו מה שצוויתי שלא לעשות וממילא לא תליא כלל בלאי כיון דלא כתיב כאן לא בהקשא והוא כסברת רבא במכות י"ג אבל ר"ל ס"ל לר"ע דבעי נמי מעשה זוטא משום דמשמע לי' דמגדף נמי עקימת שפתיו הוי מיהת מעשה זוטא וכן הקשת זרעותיו וכפיפת קומה אבל ידעוני דלית בי' מעשה כלל פטור אבל לרבנן בעינן מעשה רבה מדפליגי אמגדף דהוי מעשה זוטא וה"ה לאוב והשתחואה דכולהו מעשה זוטא אקרי דדמיי' למגדף דלא ס"ל הך סברא דתליא בלב ולפ"ז לכולהו בין ר"ע ובין רבנן ס"ל דתליא הקרבן במעשה דוקא ולפ"ז י"ל לדידהו דלא תליא בלאו כלל כמו לר"י אליבא דרבנן רק דדריש בשבת מאשר לא תעשינה דבעינן שגגת לאו וממילא שמעינן דתליא נמי בלאו וכמש"ל. והשתא יתורץ הכל בחדא מחתא רק נקדים מ"ש התוס' בשבת ה' דהקשה לר"י דאמר מניינא ל"ל שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כאו"א הא שמעינן זה ממתניתין דריש כ"ג דתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרב חייב על כל אב מלאכה ותי' דאפי' אי ידעינן לחלק מ"מ ה"א שאם עשה כל הל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דהוי כהעלם שבת ואף דידע בלאו או בתחומין לא הוי אמרינן דהוי בזה ידיעה קמ"ל דשפיר הוי ידיעה בהכרח ולפ"ז למאי דאמרינן בשבת ע"ה ב' אלא לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב תולדה במקום אב והיינו דממניינא דרישא לא היי ידעינן זה משום די"ל דעיקר הכונה רק לאשמעינן דאפילו שגג בכולם נמי חייב על כל אחד ולא בא כלל לאפוקי תולדות וכ"כ הגאון ר"ע בחי' על המשניות ולפ"ז קשה לכאורה בהזורק דדייק מרבי דלא מחייב אתולדה במקום אב וקשא מנ"ל דלמא הוא נמי לא בא אלא לאשמעינן דאפי' עשאן כולם בב"א חייב על כל אחד ואחד: ע"כ נראה דר' נתן דקאמר ממניינא ה"א דעד דעביד לכולהו כמ"ש תוס' היינו לאו מסברא ה"א כן דאדרבה מן הסברא משמע להיפך וכמו שהקשה מהרש"ל בריש מס' יבמות אפירש"י שם דמהיכי תיתי לומר כן רק משום דס"ל לר"נ דשגגת לאו לא היי שגגה כר"ל אליבא דר"ע וכר"י אליבא דר"ע וס"ל נמי כרבנן דפליגי אר"ע בתחומין וא"כ ל"ל למנינא בא לחלק דאכתי בכולהו ל"ט לא משכחת לה דחייב על כל אי"א וע"כ היה לומר דבא לומר עד דעביד לכולהו ע"כ כתיב בחריש ובקציר רק דאכתי הוי אמרינן עד דעביד לכולהו היינו דהוי אמרינן דשובט ומדקדק כיון דהוי במשכן הוי נמי אבות כו' דס"ל ר"י שם ס"ה ואף דפליגי רבנן עליה היינו לפי האמת דידעינן ממנינא לחלק ושמעינן דליכא רק ל"ט אבות ע"כ אמרינן דלא הוי רק תולדות וכמו שאמרו שם שובט בכלל מיסך יכו' ע"כ אין סברא לחייב שתים עליהם אבל לס"ד דמנינא בא עד דעביד לכולהו ובכולהו נמי אינו חייב אלא אחת שפיר י"ל דאינו בכלל אבות ולמאי נ"מ אי דמי' למיסך ואורג דהא בירר וזורה ומרקד נמי דמי' להדדי כמש"ש ע"ג ב' ע"כ כתיב לא תבערו וע"כ אמרינן דמנינא לחלק ומשכחת לה דידע לזה לשבת בחדא אב דלא אתא ובכלל דל"ט הוא כותש דהוי נמי אב כמש"ש אלא דלא חשב במתניתין דליכא בעני ואפ"ה אי עביד עם דש אינו חייב אלא אחת כמ"ש מהרש"א שם בתוס' ד"ה משום זורע דאפי' בשני אבות דדמי' איני חייב אלא אחת כמו שובט ומרקד דהוי אבות וכותש דהוי בכלל דש עכ"פ עיין שם:
ובאמת דבריו תמוהים דהא לרבנן דפליגי ער"י דהוי שובט ומדקדק תולדות ולר"י דס"ל דהוי אבות ודאי חייב שתים כדמסיק בהזורק ד' צ"ז ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה מאי דע"כ בעביד כולהו בהדדי מיירי גם למסקנא ואף לגירסת ר"ת שם מוכח דחייב שתים מדדחיק לתרץ הא דלא אוקימנא בעביד לכולהו משום וכו' וכן מוכח בתוס' ד"ה חסר דף ע"ה עיי"ש בכותש מן הסברא הוי אמרינן כ"מ דחייב אחת משום דהוי בכלל דש וגם מהר"ם שם נסתפק בזה עיי"ש אבל השתא דכתיב לא תבערו וכתיב נמי מנינא ע"כ צ"ל דחשיב נמי דש וחייב שתים עליה וידע לשבת באחד משאר אבות מלאכות והשתא ניחא בס"ד דלא כתיב בחריש ובקציר וה"א עד דעביד לכולהו ואף דעל הוצאה ודאי חייב בפני עצמו ה"א דכותש בכלל מנינא ואף דמן הסברא אם חייב שתים עם דש דהשתא דלא אמרינן לחלק אין נ"מ בזה וכן הדר דכתיב בחריש וקציר הוה בכלל מנינא שובט ומדקדק אבל לבתר דכתיב נמי לא תבערו ומנינא לחלק ע"כ כותש בכלל וע"כ נימא דחייב שתים עליה עם דש דאל"ה דידע לשבת במאי והשתא ניחא דפריך לר"ל ממתניתין ולא אוקים לה למתניתין כמונבז דאף דסבירא לי' לר"י ור"ל כמונבז מ"מ מתניתין ודאי לא אתי כוותי' דהא מתניתין ע"כ לא אתי לאשמעינן במנינא אף דכבר ידעינן לחלק מרישא דמתניתין דכ"ג אלא דאפילו בעביד כולהו ל"ט נמי חייב על כל אחד אתי לאשמעינן והיינו דלא נימא דהוי כהעלם שבת וקמ"ל דידיעה בלאו או בתחומין נמי הוי ידיעה כסברת התוספות ולמונבז דסבירא לי' דשוגג דומיא דמזיד ושגגת קרבן לחוד היה נמי ידיעה ליכא רבותא כלל לדידי' ומזה ניחא נמי מה דפירש רש"י שם אבל תינוק שנשבה פטור משום דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא פירש דס"ל לגמרי כמונבז ומטעמא דידי' דמקיש שוגג למזיד וכמו שכתב התוספות כיון ס"ל לר' יוחנן כמונבז והוא פסק תמיד הלכה כסתם משנה ומתניתין ע"כ דלא כמונבז וכנ"ל וע"כ דס"ל כמונבז ולא מטעמא וכנ"ל וניחא נמי דקאמר הא ניחא לר"י משכחת וכו' ולא קשה דאכתי גם לדידי' הא דרבי בהזורק דס"ל נמי דבעי שגגת לאו מי ניחא וכן לסברת תירוץ הנ"ל היכי דייק מיני' בהזורק דלא מחייב אתולדה במקום אב דלפי האמת דכתיב לא תבערו וע"כ מנינא לחלק ורבי מסתמא ס"ל כרבנן דפליגי אר"ע בתחומין והלכתא כוותיהו וע"כ ההכרח לומר דחשיב כותש במנינא וחייב שתים עליה וא"כ ליכא רביתא כלל השתא דנשאר אב אחד מכלל מנינא בכדי לידע בהא שהוא שבת דאל"כ ארבעים הוי וא"כ ממילא מוכח דליכא תולדה במקום אב: והשתא כאשר בארנו פלוגתא דר"י ור"ל במסכתא כריתות ניחא נמי דלא סתרי אהדדי פלוגתא בכריתות עם מה דסבר הכא בשבת דלא בעו שגגת לאו דזה הוא אליבא דרבנן בכריתות דס"ל דתליא במעשה דוקא וממעט לה מהקישא דכתיב והנפש אשר תעשה וכמ"ש התוספות דהוי כמו דכתיב אשר לא צוויתי לעשות ואמעוט מהא פסח ומילה ומה"ט דהיה שב ואל תעשה ולא מה"ט דלית ביה לאו דלא מוכח מהקישא ומדלא כתיב לאו בהאי הקישא ש"מ דלא בעינן שגגת לאו כמו שכתב התוספות משא"כ לר"ע דלא בעי מעשה כלל ודאי לא תליא אלא בלאו והלאו ניתנה לאזהרת קרבן דלא כרבא במסכתא מכות וממילא אף דלא כתיב לאו בהאי הקישא בעי ודאי שגגת לאו כיון דעיקר הלאו בא משום קרבן אבל ר"ל דסבירא ליה גם לר' עקיבא בעי מעשה זוטא ורבנן ס"ל דוקא מעשה רבה ס"ל לריש לקיש לכ"ע אף דלא כתיב לאו בהאי הקישא מכל מקום בעינן שגגת לאו מדרשא אשר לא תעשינה. ולר' אית לי' לרבנן דכפיפת קומה והקשת ידיו אי עקימת פיו כולהו לא איקרי מעשה ולפי זה תורה אחת לעושה בשגגה דכתיב בעבודת כוכבים ממילא אימעיט מוהנפש ומנשק ומרבץ לעבודת כוכבים פטור מקרבן אף דלא יכתוב ביה כרת ומה"ט דלא איקרי מעשה ושפיר הקשה התוספות מ"מ הקישא דשוגג למזיד ל"ל דאפילו אי לא היה כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה וכו' ודבריהם כפשטם דאפילו אי לא הוה כתיב כלל כרת התם הוה ילפינן הך מהקישא ולגופא לא איצטריך דידעינן למעט מגפף מדכתיב לעושה בשגגה דוקא מעשה וכנ"ל:
ובזה לא קשה קושית מהרש"א דל"ל הקישא דלר"י אליבא דר"ע דס"ל דלא בעינן מעשה כלל ויליף ממגדף וכמו שכתב התוס' בסנהדרין ד' ס"ה ד"ה אלא א"כ אי לאו הקישא דאקיש למגדף לא הוה ילפינן מג"ש רק מעבודת כוכבים דאית בהו מעשה וה"א דדוקא במגדף גלי רחמנא משום דחמיר וכן לרבנן משמע נמי במתניתין דריש כריתות להא דבעינן מעשה דוקא לאו מסברא בעלמא אלא יליף התם במתניתין מדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה וכמו שכתב ג"כ התוס' בסנהדרין ד' ס"ג ד"ה אלא ואי לאו הקישא הוה ילפינן מג"ש מעבודת כוכבים גם לענין סקילה ומה דכתיב בי' כרת לאו למעוטי סקילה אלא לגופא למעט מגפף אף דנקרא מעשה לרבנן אליבא דר' יהודה וכן לריש לקיש אליבא דר"ע דס"ל דגם ר"ע בעי מעשה זוטא אי לאו הקישא הוי ילפינן מעבודת כוכבים גם לענין סקילה וכרת לגופא וא"ל דבלאו כרת ע"כ מגפף לאו בכלל קרבן דאם לא כן ג"ש לעיני למאי אתי ז"א דה"א רק לענין דבעי מעשה דוקא ילפינן מעבודת כוכבים לר"א אליבא דרבנן דבעי מעשה רבה וכפיפת קומה וכ"ש עקימת שפתים לא נקרא מעשה כלל וא"כ ממילא ממעט מגפף מדכתיב לעושה בשגגה אפ"ה אי לאו הקישא ה"א דכרת לגופא למעט מגפף ובהכרח הוה אמרינן דמעשה זוטא נקרא מעשה מדלא אימעוט להו מלעושה בשגגה אבל השתא דכתיב הקישא אמרינן כסברא פשוטה דלא נקרא מעשה. וניחא נמי מה דפירש רש"י ביבמות במש"ש מ"ל ר"נ היא לחלק דה"א עד דעביד לכולהו היינו מדקאמר ר"נ היא משמע דס"ד דר"י לגמרי כר"נ ס"ל והיינו לר"י דסבר בכריתות דר' ישמעאל ס"ל כר"ע דמגדף ולא בעי מעשה כלל א"כ ממילא מוכרת לומר לדידי' כמו לר"ע דלא תליא הקרבן במעשה רק בלאו וממילא בעי שגגת לאו וכיון דמסתמא בתחומין לא סבירא לי' כר"ע דלא אשכחן בשום דוכתא מאן דס"ל תחומין דאורייתא אלא ר"ע לחוד א"כ ממילא ודאי אי לאו לא תבערו הוה אמינא הך מנינא דקרא הוא עד דעביד לכולהו כמו שפירש בדברי ר"נ וכן לר"ל דס"ל מתניתין דכריתות ר"ע היא אבל ר"י ס"ל כרבנן במגדף כמ"ש בסנהדרין דף ס"ד ע"ב עיי"ש ולר"ל בין לרבנן ובין לר"ע דבעי מעשה ס"ל דבעינן שגגת לאו וא"כ ממילא מוכרח לומר דס"ל לר' ישמעאל לגמרי כר"נ אבל בפסחים קאמר רבא ש"מ הבערה לחלק ולא קאמר שם ר"נ הוא והיינו דר"ע עצמו ס"ל תחומין וא"כ ע"כ ל"ל האי מנינא דקרא כלל דלמא לא תבערו נפיק לחלק דאי אית ליה האי מנינא דקרא לא תבערו ל"ל דא"ל עד דעביד לכולהו דמהיכא תיתי כיון דליכא הכרח לדידי' דהא י"ל שפיר אף דלחלק אתי דידע לשבת בתחומין וא"כ ש"מ דל"ל כלל האי מנינא ע"כ שפיר פירש"י שם שלא תאמר העושה ד' או ה' וכו' ואתי שפיר דברי רש"י אהדדי ודו"ק: