בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה עב
ועוד בה שלישית אשר השבתי בענין הנ"ל להגאון בעהמ"ח קצות החושן נ"י על מה שכתב אלי עיין לקמן סי' ע"ד:
אלף שלומים למבחר שבחכמים חובר חבורים מחוכמים ה"ה הרב כו' כש"ת מו' אריה ליב הכהן יחי' נצח:
אחד"ש הגיעני דבריו הנעימים והייתי שש ועלז בראותי מעשה אצבעותיו אפס כי עגמ' נפשי כי הכרתי מבין כותלי כתבו דאיתרע לי' חזקה דגופא ה' ישלח עזרו מקודש ויחדש כנשר נעוריו סמוך לבו כאשר היה בעודנו באבו אמן:
והנה בבא דברת קדשו הייתי טרוד בכמה ענינים ועתה פניתי לראות אשר נעשה מר סנגריון לדבריו בספרו קצה"ח סי' ס"א וכתב לחלק דשני לוגין שאני עתיד להפריש אם לא יפריש למחר אין כאן תורם לכן חשוב שירי' ניכרי' כיון שאינו תורם רק מה שיהי' עתיד להפריש לזה שירי' ניכרים אבל שני לוגין בתוכו תרומה הרי התרומה תיכף בתוכו רק החולין שישתה יהא על סמך ברירה אבל בשעה שתורם אין כאן שיריה ניכרין ואם אח"כ כשישתה החולין יהיה ניכר ע"י ברירה אבל בשע' שתורם אין שיריה ניכרים עכ"ל ואנא לא חילק ידענא דגם באומר שאני עתיד להפריש ע"כ שרוצה שיחול התרומה מיד דאל"כ שותה טבל וא"כ נימא דבשעת שתי' לא היה שירי' ניכרים וע"כ ששותה על סמך שיפריש אח"כ ויהי' שירי' ניכרי' למפרע וכמבואר בדברי הרשב"א וכוונתו דאע"ג דבשעת חלות התרומה לא נודע איזה התרומה ואיזה החולין מ"מ אין הדבר תלויה בידיעתינו דלאו ניכרי' לנו באמרינן אלא באמיתת הדבר תלוי דכל שיהיו מבוררים ועומדי' בפני עצמם לבלתי היות שם ערוב אע"פ שלא הקיפה ידיעתינו בירור הדברים רק ע"י הפרש' שאח"כ עמדנו על הבירור למפרע די בכך וא"כ אף באומר שני לוגין בתוכו תרומה לסברת התוס' דשייך ברירה בזה למה לא תחול התרומה ויהא מותר לשתות על סמך זה שכשיתרום אח"כ יהי' נברור למפרע איזה החולין ואיזה התרומה והוי שירי' ניכרים למפר' ומה דמשמ' מדברי כ"ת דכיון שתלה התרומה בהפרשה שאח"כ מהני מה שבשע' הפרשה שיריה ניכרים ז"א לפנ"ד דנראה מדברי הרשב"א דעיקר סברא זו מדין ברירה נגעה בה דכיון דיש ברירה ואמרינן הוברר הדבר למפרע הוי כאילו שירי' ניכרים למפרע בשעת קריאת השם וכן מבואר בחידושי הריטב"א בכמה דוכתי והרי הדבר גם באומר בתוכו תרומה לסברת התוס' דתמורה דשייך בזה ברירה ומכ"ש לפי מה שכתבתי בקונטרסי הראשון דחדא הוא עם דברי התוס' דבכורות שכתבו דמסתמא בדעתו תלוי דכל מה שיברור אח"כ וה"נ דכוותיה ולקמן אבאר בזה:
ובר מן דין אני תמה דלפי סברת מכ"ת אפס מקום לומר דמקרי שירי' ניכרים גבי שני לוגין בתוכו תרומה אף אם נאמר שיש ברירה לפי שבשעה שתורם אין שיריה ניכרים ולפי"ז צ"ל דהש"ס בהס"ד דטעמא משום דאין ברירה ולא סגי לן בטעמא דקתני בהדי' שמא יבקע הנוד היינו כמ"ש כ"ת דקשי' לי' ליתנא תקנתא דשני לוגין בתוכו תרומה וע"כ דהך ס"ד ס"ל דלא בעינן שיריה ניכרין כלל דאף בכה"ג דהתרומה תיכף בתוכה ס"ל דמהני אי הוה אמרינן ברירה וא"כ צא ופרנס דברי הש"ס מה שאמר ואיבעית אימא התם כדקתני טעמא דהא בכל דוכתא דאמרינן הכי פירושו שחוזר ממה שאמר מעיקרא ואם הכוונה שחזר מהך תירוצא דמתרץ התם דשאני התם דאיכא סביביו אלא השתא ס"ל דאם אומר בתוכו הוא כאומר תרומת הכרי ממנו עליו ואפ"ה סובר ר"ש דהוי תרומ' וכ"כ הר"ש דהכי משמע הירושלמי א"כ מאי קא משני דטעמא משום שמא יבקע הנוד דהא לר"ש אכתי הוי מצי למיתני תקנתא שיאמר שני לוגין תרומה דהא לדידי' אף בכה"ג מהני ואם נפשך לומר שאינו חוזר מתי' זה אלא חוזר ממה דמתרץ דטעמא משום שירי' ניכרין וחוזר לסברת הס"ד בזה הרי למכ"ת בס"ד היה סובר דלא בעינן שיריה ניכרים כלל וצריך לפרש דהתרצן דחי דטעמא דב' לוגין שאני עתיד להפריש לא משום שירי' ניכרים הוא אלא משום שמא יבקע הנוד ומ"מ באומר ב' לוגין תרומה סתם לא מהני משום דבכה"ג אין שירי' ניכרים ודלא כסברת הס"ד בזה א"כ עיקר דחיית הדוחה חסר מן הספ' וכל הפלפול אך למותר ובפשיטות ה"ל לשנויי דטעמא דלא תני תקנתא דב' לוגין תרומה משום שאין שיריה ניכרים:
אמנם לדברי הרשב"א הסוגיא בפשיטו' נכונה דמאן דס"ד מעיקר' טעמא משום דאין ברירה היה סובר דאי י"ב שפיר הוי שירי' נכרין משום שהובררו השירים למפרע רק דטעמא משום שמא יבקע ולפי מ"ש דלסברת התוס' דתמורה שאומר שני לוגין תרומה הוי שיריה ניכרין משום ברירה י"ל דגם בכה"ג שייך שמא יבקע אע"ג דגם בשעת שתי' אמרינן ששותה חולין מ"מ אפשר דאם נבקע הנוד בעוד התרומה מעורבת בחולין אין כאן שיריים ניכרים למפרע ומה ששתה קודם זה טבל שתה ולפי"ז בהך טעמא שמא יבקע מדחי נמי הך תקנתא דב' לוגין תרומה ולפ"ז היה אפשר לומר כמ"ש מעלת כבוד תורתו דבס"ד הי' סובר דעל כרחך אין ברירה דאם לא כן ליתני' תקנתא דשני לוגין דלא ס"ל דבעינן שירי' ניכרין וממילא דהתרומה חלה מיד ואין חשש שמא יבקע ולמאי דמשני ואיבעי' אימא כו' א"ש דס"ל דבעינן שירי' ניכרין וא"כ אף הך תקנתא לא מהני כיון שע"כ צריך לבא לידי הפרשה כי היכא דלהוי שירי' ניכרים וא"כ חזרנו לחשש שמא יבקע אלא שכבר כתבתי שאין דעתי נוחה בזה לפרש דבס"ד הי' סובר דלא בעינן שירי' ניכרי' כלל והתרצן מדחה דבעינן וטפי משמע דהתרצן חזר בו ממה שתירץ קודם משום דאיכא סביביו אלא ס"ל דבכל גווני אמר ר"ש דקרא שם והיינו משום דכיון דיש ברירה הוברר למפרע וכמ"ש לסברת התוספו' דתמורה דאף בזה מיקרי שירי' ניכרין למפרע וא"כ אפשר דר"ש סובר כן ולכך ס"ל דקרא שם והכא טעמא דאוסר ר"ש משום שמא יבקע:
ובדקתי בדברי הראשוני' ז"ל ומצאתי כדברי בחידושי הריטב"א למכות דף י"ט מיתיבי ר"י אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה כו' ופירש"י דבעינן שירי' ניכרין והא דתנן ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' פליגי אהא דלא בעי ראשית כו' וכתב הריטב"א שם והנכון בזה דההיא דהתם משום דסובר יש ברירה דכי מיברור תרומות ומעשרות לבסוף נידונין כאילו כבר הובררו אבל למ"ד אין ברירה בעינן סיום מקום בשאר פירות והפרשה לכלי אחר במשקה והא דהכא ר' יוסי הוא דסבר אין ברירה כו' עכ"ל ולפי דבריו אכתי למה הוצרך הריטב"א לומר דהך דהכא ר' יוסי הוא דס"ל אין ברירה ת"ל דאפי' סובר יש ברירה מ"מ לא מהני כיון דרוצה שיחול התרומה מיד כדאמר התם אכלה בגבולין לוקה כו' אם כן אם לא סיים מקום אין שירי' ניכרים אף אי יש ברירה אלא ע"כ כמ"ש דאי אמרינן ברירה אף בכה"ג שירי' ניכרין וזה מסייע לסברת התוספו' דתמורה דאף בכה"ג נמי שייך ברירה ומ"ש הריטב"א בסוכה והא ליתא דא"כ למאן דאית ליה ברירה אין לך דבר שאוסר לחבירו בתערובות דשביק לבסוף האיסור ואמרינן יש ברירה כו' ע"ש היינו משום דהתם בסיום מקום מיירי שאז כיון שכבר חל התרומה בפרטות ומשקה מעורב היא שוב לא אמרינן ברירה וכמ"ש בקונטרס הראשון דגם התוספות בתמורה מודים בכה"ג היכא שחל האיסור על דבר א' בפרטות דלא אמרינן ברירה משא"כ היכא שלא חל על דבר מיוחד שפיר י"ל ברירה וא"כ הו"ל נמי שירי' ניכרין ולכך הוצרך הריטב"א לומר דהתם אליבא דר' יוסי הוא דלית ליה ברירה:
ואמנם מדברי הריטב"א אלו נראה דס"ל דאפילו לא בא אחר כך לידי הפרשה כלל חלה התרומה מעכשיו בכה"ג למ"ד יש ברירה דהא התם מיירי שאכל את התאנה ולא בא לידי הפרשה כלל ונראה דסובר כיון דעכ"פ בשעה שקרא שם לתרומה היה עומד להתברר ע"י הפרשה איזה התרומה ואיזה השיריים שירי' ניכרין קרינן ביה אע"ג דע"י איזה סיבה ומקרה לא הגיע לידי בירור כלל ולפי"ז ליתא למ"ש לעיל דאם יבקע הנוד שותה טבל למפרע דבכה"ג שפיר חלה התרומה מיד אעפ"י שנבקע הנוד אח"כ ולא הגיע לידי בירור אלא דמ"מ י"נ דבכה"ג אסור לשתות שמא יבקע ולא יבוא לידי בירור ואע"ג דכה"ג לית בה משום טבל מ"מ יש בה משום ספק תרומה או מדומע כל זמן שלא בירור והפריש חלק התרומה לעצמו כדמשמע לישנא דש"ס דתמורה ויומא דפריך ונברור כו' משמע שצריך לברור תחלה הך דלהדי כלב או דלהדי חטאת שמתו בעלי' וקודם זה אסור להקריב ולומר שזה בורר לשם השאר אלא צריך לברר חלקו של איסור תחלה וכן אם מתברר אח"כ שפיר דמי דאמרינן הוברר שמתחלתו היה עומד לכך וכההיא דשנים שלקחו חביות בשותפות משא"כ אם לא יבא לידי בירור חלקו של איסור אפשר דלא מהני מה שבורר קצת מן ההיתר לבד ואפשר דגם בשנים שלקחו חביות בשותפות דינא הכי דדוקא אם חלקו ממש אבל כל שעדיין לא נתברר כל חלק לעצמו ואחד רוצה ליטול מן החביות רק מקצת המגיע לחלקו לא אמרינן ברירה דדלמא יאבד ולא יתברר חלק חבירו ושלו לעולם וצ"ע דאפשר דמ"מ ע"ז שמברר עתה לחלקו שפיר אמרינן ברירה:
והנה כדי ליישב קושיית התוספות היה מקום לומר באופן מרווח אמנם לא רציתי להטריח מכ"ת בזה:
וזאת שנית הא דאמר מר על מ"ש דאף לר"מ לא שייך שקונה למפרע וע"ז כתב כ"ת מדברי הרשב"א בקידושין דמעכשיו אין יכול לחזור והקנין הוא מעכשיו ממש מאד נפלאתי שהרי הבאתי מדברי התוס' דס"ל דאפילו נשרף השטר מהני מעכשיו אע"ג דבלא מעכשיו לא מהני מ"מ כשאומר מעכשיו שפיר קנה בהאי שטרא אע"ג דבשעה שבא לעולם ליתא לשטרא או כלתה משיכתו דכך הוא תכסיס הקנין לר"מ שיועיל לקבוע עליו חובה מעכשיו שיקנה כשיבא לעולם בשטר זה שנותן עתה ולהרשב"א כן הוא גם לענין חזרה וע"ש בחידושיו לקידושין שכתב כן בשם התוספות דמעכשיו מהני לענין אם נשרף ולענין חזרה ואדרבא כתב שם בשם הרמב"ן דמהני מעכשיו לענין חזרה ולא לענין נקרא והוא ז"ל הקשה עליו ומ"מ בין למר ובין למר אין חלות הקנין אז רק על להבא כשיבא לעולם אבל מ"מ פשיטא דלא שייך שיחול הקנין מעכשיו ממש ואה"נ כשמהנה דבר שאינו מבורר לכשיתברר יהא קנוי מעכשיו מהני לר"מ לענין שלא יכול לחזור בו וכן אם נקרע השטר קודם אבל מ"מ כיון שאין קנין חל על דבר שאינו מבורר כמו שאין חל על דבר שלב"ל לא אמרי' שיחול מעכשיו ממש והגע עצמך באומר פירות אלו כשאקנה אותם יהיו תרומה על שלי מעכשיו או פירות מחוברין לכשיתלשו יהי' תרומה מעכשיו מי מהני לענין שיהיה מותר מיד לאכול וה"נ דכוותיה גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש למ"ד אין ברירה וכן מבואר בריטב"א שם בקידושין וז"ל והאי דקאמר לכשאקחך עצמך קנוי לך מעכשיו לאו למימרא דכי זבין ליה הוי בן חורין למפרע מהשתא דהא לא אפשר שאין אדם משחרר עבר חבירו אלא אהני ליה מעכשיו שלא יוכל לחזור בו כו' ע"ש ובחידושיו לב"מ כתב ותמוה מילתא מאי מעכשיו שייך הכא דהא א"א שיזכה בו הלוקח מעכשיו שאף המוכר אין לו בה כלום מעכשיו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה וי"מ דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור כו' ואין זה כלום כו' אבל הכא אמאי לא יכול לחזור בו והנכון כדפירש ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכרה בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותו שעה כו' וגם בתוספות ב"מ כתבו דשפיר יכול לחזור בו ע"ש:
ודרך אגב ראיתי במ"ש מכ"ת לתרץ דברי רש"י שכתב קודם שחנטו משום דע"כ מיירי באינו אומר מעכשיו והוי כאומר לכשתלד ולר"נ בכה"ג קנה בעובר שישנו מקצת בעולם ופירות שחנטו להא דמי ולענ"ד צ"ע מלבד מ"ש דאם אינו אומר מעכשיו הוי כאומר לכשתלד דלא משמע הכי בש"ס ובפוסקים אך בלא"ה א"א לפרש כן דברי רש"י בב"מ שכתב עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו אם בא לחזור בו קודם שחנטו פירותיו ע"ש הרי מבואר דמיד שחנטו מיקרי פירי ולא יכול לחזור בו וא"כ פשיטא דהוי דבר שבא לעולם ממש לרש"י אך לענ"ד היה אפשר לומר דאף דבתבואה שיעורו בהבאת שליש מ"מ באילן אזלינן בתר חנטה:
ומצאתי להפ"י שם שכתב כן והאריך בזה ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל גם מצאתי שם שכתב כמ"ש לענין הא דאמרינן דבמעכשיו לא מצי הדר ביה משום דע"י הקנין דעכשיו הוא מתחייב על לאחר זמן והוי כמחייב עצמו בדבר שלב"ל ואדרבה תמה על התוספות ודבריו מטין לדברי הרמב"ן ז"ל ואין להאריך:
ועוד בה שלישית ושבה והיתה לבאר במ"ש על דברי מכ"ת בסי' כ"ח על הר"ד שהביא הר"ן בחידושיו סנהדרין וע"ז חיזק מכ"ת דבריו על פי דברי התוספות בב"ק שכתבו שאפילו ליתה בחצירה חשוב. אתנן ואע"ג דמחוסר משיכה משום דאתנן דאורייתא ודין תורה מעות קונות כו' נפלאתי דהא רבא הוא דמשני הכא אתנן אסרה תורה כו' והרי רבא שאמר בב"מ קרא ומתנית' מסייע ליה לר"ל ואע"ג דרבא קאמר הלכתא כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כבר כתבו התוספות שם ליישב משום דר"ל לאו משמיה דנפשיה אמרה כו' ע"ש ואף שבבכורות דף י"ד נדחקו מתחלה לומר דהא דקאמר קרא ומתנית' מסייע לר"ל היינו לכאורה אבל לא שיסבור כך תדע דהא רבא פסיק כר"י לבר מתלת כו' הרי אח"כ חזרו וכתבו ומיהו יש לדחות כו' ועיין בע"א דף ע"א וגם כי לדברי מכ"ת לא היו התוספות צריכין להאריך ובפשיטות הו"ל לשניי' דהתם בע"א מיירי בתר תקנתא דרבנן ובב"ק מיירי לדינא דאוריית' אך באמת במחכ"ת אגב חורפיה ושיטפי' רהיט ליה גמרא ושפתי התוספ' ברור מללו שהקשה מע"א דמוקי דקאי בחצירה וע"ז כתבו דבשביל שעומד בחצירה לא היה נאסר דלא חשיב אלא מתנה בעלמא אם לא היה החיוב מוטל עליו ועיקר טעמ' דאתנן כו' פירוש כיון שצריך לתת לה לצי"ש אפילו לא היה עומד בחצירה י"ל דכיון שאף אם התחייב א"ע לתת לה אתנן ולא היה עומד בחציר' היה מחויב לצי"ש לתת לה אעפ"י שבא על אמו לפיכך השתא דעומדת בחצירה קנתה אותה בקנין גמור המועיל חשוב אתנן ולא מתנה שאם קילב"מ אינו חייב לצי"ש לא היה דין אתנן עליו אף שעומד בחצירה אלא מתנה בעלמא כיון שאין מחויב אף בדיני שמים וזה ברור וכן מבואר להדיא בתוס' דב"מ דף צ"א ובתוספות בתמורה דף למ"ד ד"ה דקאי בחצירה וכן מבואר להדי' באורך בשו"ת הרשב"א סי' ש"ב באר הטיב וממילא שהדבר ברור שלזה כיוונו ג"כ התוס' בב"ק וימחול כ"ת לעיין בקונטרסי שאדרבה אני הבאתי מדברי התוספות ראיה למ"ש דלעולם קנין גמור בעינן אלא שקצרתי:
ואין להקשות למה באמת לא פירשו הך דאתנן אסרה תורה כו' היינו ד"ת מעות קונות ז"א דכבר כתבתי דרבא ס"ל כר"ל ואפילו אם היה סובר כר"י מ"מ הוצרכו התוספ' לפרש דהך מלתא דקאמר רבא הכא דמוכח דקלב"מ חייב לצי"ש אליבא דכ"ע היא אף לר"ל:
ואמנם אף אם נימא כמ"ש מכ"ת דגבי אתנן אסרה תורה אליבא דר"י קאי ולפום דינא דאורייתא מ"מ נראה דלק"מ מהא דפריך והא מחסר' משיכה אף לפי מ"ש התוספות דפריך אף אליב' דר"י דהתם שפיר כיון דעכ"פ קנין מעות כמאן דליתא דמי למר מדאורייתא ולמר מדרבנן שוב אין כאן מקום לשם אתנן לחול דאף שזה מחויב לעמוד בדיבורו ולקבל מי שפרע אם רוצה לחזור כמ"ש באו"ת מ"מ לא עדיף חיוב זה מאם נשבע לתת לה טלה זה או אפילו התחייב א"ע לתת לה טלה זה מ"מ אין עליו שם אתנן כיון שעכ"פ בשעת ביאה אין לה שום זכות בגוף טלה זה אלא חיובא אקרקפת' דגברא מנח לתת לה ובשעת' דיהיב לה כבר אין הביאה בעולם אעפ"י שנותן לה עפ"י התחייבות דיבורו מ"מ כל כמה דלית לה זכיה בגופיה דטלה מדיני אדם או מדיני שמים אין כאן אתנן מה שא"כ בהא דאתנן אסרה תורה דבאמת מגיע לה שכירות וכיון שכן היא זוכה בגוף הטלה כיון דמעו' קונות והקנין הוא חל בשעת ביאה רק מחמת דקלב"מ אינה יכולה להוציא ממנו בדיינים וכיון שאין כאן פטור גמור רק בדעתו הדבר תלוי ואנן אמרינן זיל הב לה ולפי אמירתינו יש לה קנין בגוף הטלה ושפיר הוי אתנן משא"כ התם דאף דאמרינן זיל הב לה אין כאן זכות בגוף הטלה רק חובת גברא לבד:
כללא דמלתא דלגבי אתנן אותו הדבר שהוא מתחייב בו לצי"ש ולקיים דיבורו אנו רואים כאילו הוא מתחייב עליו בב"ד והתם כיון שבידי שמים הוא מחויב לשלם לה שכירותה ואנו רואין כאלו הוא מחויב בדיני אדם הרי קנתה בקנין מעות שקונה ד"ת משא"כ התם שאף בנדון החיוב שמחויב בו לצי"ש ולקיים דיבורו כאלו יש כח ביד לחייבו מ"מ אין כאן רק חיוב אבל לא קנין שזהו כל עיקרו של החיוב בי"ש שצריך לעמוד בדיבורו וגבי אתנן בעינן שיהיה שם קנין עליו עכ"פ בדיני שמים ואי לאו הכי לא מיקרי אתנן וכיון שהפקיעו חכמים קנין מעות מדין הפקר ב"ד פקע לגמרי ואין כאן רק חיוב בי"ש אגברא ובשעה שמקיי' חיובו ליתא לביאה בעולם לא מיקרי אתנן ומ"ש רש"י בב"מ ונ"מ אם קידש אשה לר"י הוה קידושין ועיין בסמ"ע סימן קצ"ד כבר עמדתי ע"ז במקום אחר:
ולדברי רש"י צ"ל דהש"ס בע"א פריך אליבא דר"ל ועיין בשי"מ ב"מ בשם הריטב"א שתמה על רש"י שם:
והנה בגוף הענין אם בכה"ג מחויב לקיים דיבורו ולתת גוף החפץ ואי לא צריך לקבל מי שפרע יש לעיין דמלשון הרמ"א סימן של"ב משמע דרשאין לתת הדמים ונראה טעמ' דס"ל דכיון דמעות אינה קונות ממילא אמרינן שלא היתה כוונתו רק דוקא על החפץ כיון שא"צ רק להרווחה וכמ"ש הרמ"א בסימן רמ"א גבי המתנה לתת לחבירו חפץ כו' ואע"ג דבתה"ד סימן שי"א כתב על דברי הרא"ש דע"ז דיש לדקדק דהו"ל לאתויי ראיה מפרק מי שאחזו אלא ע"כ דהתם כיון דאיתא בעיני' דוקא בשכר פעולה משום דלא זכה משום קנין כו' מ"מ בכתבים סי' רל"ד נראה דטעם האשר"י כיון דליכא לצעורי אמרינן מה לי אצטלית מה לי דמים כו' ע"ש וכן מדברי הרמ"א סימן רמ"א נראה דאין לחלק בין איתא בעיני' ואמנם במה דמייתי האחרונים מהך דקידושין במתנה ע"מ להחזיר כבר כתבתי בתשובה זה ימים כביר דההיא ליתא בעיני' מיקרי והארכתי בזה:. ועתה מצאתי ראיתי בדברי קדשו כמה דברים שכוונתי לדעתו הרמה וגם בענין מ"ש מכ"ת דיש מקום לומר דא"צ לקבל מי שפרע מחמת דשכירות חשיב כמלוה וגם הגאון בעל מחנה אפרים האריך בזה ולא רציתי להאריך עוד להטריח על ידידי נ"י והנני יוצא ובא דרך כניסתי בצאתי אפרוש כפי לנורא עלילה להעלות ארוכות תעלה חיים של טובה וברכה וחילוץ עצמות כנפשו ונפש ידידו הד"ש בלב ותשוקת הנפש:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: