בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ע
גפן פורי' החריף מוהר"ר שמחה נתן ני' אחד"ש הגיעני דבריך ושמחתי בפעליך. אחרי רואי כי נתן ה' לך לב לדעת. לבנות ולטעת מובטחני בזה שתהי' מורה באמ' ובצדק כדת של תורה ואל זה אביט להלהיב נפש יקרה. ואף כי טרידנא כעת להשיב בענינים הנוגעים למעשה. לכבוד בית אביך אדירי התורה. אבחר דברי עמך בקצרה. ועוד חזון למועד לבא בארוכה להשיב על כל פרט ב"נ אי"ה:
ראשון תחלה נאמר במה שכתבת לתרץ דברי הטור ביו"ד סי' ש"ב עפ"י דברי התוס' בתמורה דף למ"ד דאף בתערובות איסור אם נולד בתוך התערובות אמרינן ברירה וכיון דבכלאים דרבנן מיירי א"כ שפיר אמרינן ברירה דהא קודם התערובות אין איסור. וע"י התערובות בא האיסור ע"כ דבריך. ולדידי חזי לי שאין הנדון דומה לברירה שאף התוס' לא אמרו אלא התם שלא חל שם איסור על דבר זה עד לאחר שנתערב ובשעה שחל שם איסור כבר הוא מעורב ולא ניכר איזה הוא משא"כ אם הדבר האוסר היה מופרד בפ"ע אע"פ שאז לא נקרא עליו שם איסור מ"מ הרי בשעה שנתחבר ונאסר חל עליו שם איסור ואז היה מבורר מה בכך שאח"כ נאבד ונתעלם מעיניו ולא יכירנו עוד מקומו מ"מ כיון דעכ"פ כבר הוברר האיסור פעם א' שוב ל"ש בי' ברירה וכשאר תערובות דעלמא דמי. והגע עצמך בטיפת חלב שנפלה על חתיכה מהחתיכות של בשר עוף או אפי' שאר איסורים דרבנן שנפל על חתיכה מהחתיכות נימא דנברור חד (שא"ל בשאר איסורים הרי האיסור מבורר בפ"ע. ז"א דאין האיסור שנופל אוסר שהרי כנגד האיסור יש כדי לבטל רק מחמת דהחנ"נ ואוסרות שאר החתיכות וא"כ הרי נולד האיסור בתוך התערובות) שהרי האיסור נולד בתוך התערובות אלא ודאי שז"א דמ"מ ברגע נפילות הטיפה היה מבורר האיסור בפ"ע ואף אם לא שלטא בי' עינא בשעת נפילות הטיפה להבחין על איזה חתיכה נפלה רק עיניו מרחוק יביטו שנפלה הטפה שם ולא נודע לו על איזה מהם מ"מ לאו בידיעתינו תליא מלתא אלא אף אם היה מבורר בפ"ע בשעת הנפילה בין יודעים ובין לא יודעים לא שייך אח"כ ברירה וא"כ הכא דבשעתא דרמי חיטא דכיתנא היה האיסור מבורר וידוע אעפ"י שאח"כ נתערב לא שייך בי' ברירה כמו שאר תערובות דעלמא ומה יושיענו זה שקודם התחברותו אל הצמר לא הי' עליו שם איסור מ"מ בעת התחברותו נאסר בבירור ותו לא מהני לי' ברירה:
אמנם כדי לברר אמתת כוונת התוס' דתמורה בזה מוכרח אני להאריך קצת דלכאורה הדברים תמוהים מאד במה שכתבו דזה כלל גדול בדין ברירה בין נולד הספק קודם התערובות או אח"כ וזה ענין תמוה כיון שיש כאן איסור ודאי בתוך התערובות אטו השולח יד ליטול האיסור מתוך ההיתר הוא נביא ויודע לכוון וליטול האיסור ולברר הכל מתוך ההיתר ואם נאמר דמסתמא תולין דעלה בידו האיסור וכמו שתולין בנפל א' לים א"כ מאין הרגלים לחלק בין קודם התערובות לאחר התערובות דכמו כן אם נתערב אחר שנקרא עליו שם איסור ג"כ נימא הכי באיסור דרבנן ובאמת ז"א ובעינן דוקא נפל לים ולאכול שנים שנים אלא ודאי שז"א דאף דאמרינן ברירה בדרבנן מ"מ בכה"ג שנתערב איסור חיישינן שמא ישאר האיסור בתוך התערובות בין אם נולד קודם התערובות או אח"כ ומ"ש התוס' דאם נולד בתוך התערובות אמרינן ברירה אין כוונתם כשחל שם איסור על דבר פרטי בתוך התערובות ואנחנו לא נדע איזה הוא בכה"ג לא מהני כלל מה שהוא בתוך התערובות שהרי עכ"פ חל על א' בפרטית שם איסור והוא מבורר לעצמו אלא מחמת שיש תערובות לא ידענו מקומו איה פשיטא שאין חסרון ידיעתינו מועלת להתיר התערובות ע"י דנברור חד ונסמוך שהוא האיסור כיון שאף קודם שנטלו משם והיה מונח במקומו חל עליו שם איסור ברור רק שאנחנו לא ידענו איזה הוא ולכן אם נתערבו כמה פרות ושחט בתה של א' אסור לשחוט התערובות ואין להתיר ע"י בירור אחד אף אם נאמר יש ברירה דאעפ"י שהאיסור לא היה ניכר מעולם בפני עצמו רק אחר התערובות מ"מ אין אנו יכולים לתלות ולומר שזהו שבירר הוא האם של השחוטה היום כיון שהאם הוא מבוררת בפ"ע ומה נ"מ אם קודם התערובות או אח"כ נשחטה סוף סוף חדא ודאי באיסורא קיימא ומבוררת לעצמה. אבל היכא שהאיסור נולד בתוך התערובות ולא קבע האיסור מעולם שם בפני עצמו ואין הספק מצד חסרון ידיעה שלנו אלא הוא ספק מצד עצמו דאף שהאיסור חל על א' מתערובות מ"מ לא חל על דבר פרטי ולקבוע השם על אחד וכגון ההיא דט' טלאים וכלב דמעולם לא נקבע שם מחיר כלב בפרטות על טלה א' שהרי לא נודע מי הוא שכנגד הכלב ולכן אין נופל ע"ז שם תערובות איסור ותלוי בברירה וכלל הענין דכל שהוקבע השם ביחוד על ד"א הוא נופל תחת הסוג תערובות וכל שלא נקבע האיסור בתוך תערובות ביחוד רק בכללתו נופל תחת סוג ברירה דאמרינן הוברר הדבר שמתחלתו הי' עומד לכך. ומ"ש התוס' לחלק בין קודם התערובות לאחר תערובות היינו משום דספק הנולד בתוך תערובות סתמא דמלתא הוא באופן זה שאין האיסור חל עליו רק בכללות דהיינו על א' מאלו אבל לא בפרטות כגון ההוא דטלאים דאי אמרינן יש ברירה הרי עתה בשעת הברירה נקבע על הטלה הלז ביחוד שם זה שהוא מחיר כלב ואמרינן הוברר הדבר שמתחילתו היה עומד לכך:
אמנם לפי"ז צריך לבאר הא דכתבו התוס' בתמורה ליישב ג"כ ההיא דיומא דפריך ונברור ד' זוזי כו' התם הנך ד' זוזי של האשה שמתה הרי הם מבוררים ועומדים לעצמם בתוך השופר וחל עליהם שם איסור חטאת שמתו בעלי' אלא שאנחנו לא נדע איזה הם ואפ"ה כתבו התוס' דכיון שנולד בתוך התערובות לא אמרינן ברירה ובאמת שהתוס' ישנים ביומא ד"ה ונברור כתבו דהיינו שיתנו מתחלה שאם ימות יהי' הד' זוזין קדושים בשבילו כו' וכדפרישית דבתנאי מיירי כן צריך לפרש דאי בלא תנאי מאי פריך ונשקול כו' הא אפי' מאן דאית לי' ברירה לא מהני מידי דדבר פשוט הוא שאם יש כאן איסור מעורב שלא יוכל לומר זה האיסור יושלך כו' ע"ש שיש ט"ס הרבה בלשונם מבואר משום דקשיא להו קושייתם דתמורה הוצרכו לפרש דקושי' הש"ס היינו בתנאי ומדברי התוס' דתמורה נראה שמפרשים קושיית הש"ס בפשיטות אף בלא תנאי א"כ הדברים צריכים יישוב דמאי מהני ברירה בדבר שהאיסור מבורר לעצמו ונראה לענ"ד דא"ש לפי מ"ש בתה"ד סי' שי"ד בנשתתפו במעות שהטילו לכיס אחד ונאבדו דאמרינן שנאבד לפי חשבון לפי שאין מקפידין איזה של זה ואיזה של זה דשם מטבע חד הוא כו' עיין בח"מ סי' רצ"ד ובסמ"ע שם ולפי"ז גם כאן כיון שהמעות ניתן הכל לתוך שופר א' ואין קפידא בדבר כלל א"כ כשמת א' מהם האיסור חל על כל המעות שבשופר בכללות דעכ"פ יש כאן ד' זוזי שצריכין הולכה לים המלח אבל מ"מ לא נתייחדו איזה הם ואי לא אמרינן ברירה אז אי נשדי מינייהו ד' זוזי הוי ההפסד לפי חשבון ולכך פריך שפיר ונברור ד' זוזי לשם אשה זו שמתה והשאר לשם נשים אחרים שהיה סובר כמ"ד יש ברירה והו"ל כמו אחין שחלקו ומשני רבי לית לי' ברירה:
ובכדי לבאר יותר נלענ"ד ע"פ מ"ש התוס' ביומא גבי הא דאמרינן מפני תערובות חובה בנדבה כו' דאפשר דכל אחת צוררת מעותי' לעצמה בשופר וכך עושין לרבנן דר"ש ולכאורה צ"ע מ"ש התוס' בעירובין גבי נשים שנתנו דמי קיניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקינין אלא המעות בזה א"צ לברירה א"כ בכאן נמי מאי איכפת לן בתערובת המעות ול"ל לתרוצי דעושין צרורות וצ"ל דבשלמא התם הכהן קונה מהמוכר שני קינין ומקנה להמוכר מעות רחל שבתוך התערובות זה עבור קן רחל ומעות לאה עבור לאה וכ"כ תוס' ביומא ד"ה ונברור אבל כאן לא מסתבר שיקנה כל הקינין יחד ממוכר אחד עבור כל המעות שבשופר רק שקונה לאחדיה מה שיש סיפק בידם להקריב וא"כ יש לחוש לתערובות שמא מעות של האשה שמקריב הקרבן לשמה נשאר לגמרי בשופר ועדיין קשה דהא יכולין להתנות דכל מי שיקריבו קרבנה יהא המעות שלה ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בסוף מסכת קינין דגם לענין שופרות לב ב"ד מתנה על זה ואע"ג דאם באנו לומר שההיתר על תנאי א"כ שוב תלוי בברירה וכמ"ש התוס' בעירובין מ"מ אכתי קשה למה הוצרכו התוס' ביומא לומר דכך עושין לרבנן דר"י כו' שהרי לרבנן שפיר י"ל דהותנו דהא אית להו ברירה וראיתי בתוס' ישנים שנשמרו מזה וכתבו וכ"ת כו' שמתחלה הותנו כו' התינח למאן דאית לי' ברירה אלא לר"י מאי איכא למימ' ונראה דהתוס' דידן ס"ל דודאי למאי דמסיק חשש דמתו בעלי' צ"ל דרבנן אית להו ברירה משא"כ השתא דס"ד מפני תערובות חובה בנדבה א"כ שפיר י"ל דגם לרבנן אין ברירה כי היכא דלא תיקשו למ"ד דיש ברירה רק דטעמייהו דל"ח לתערובות דכהנים זריזין הם או דכתוב עלייהו כו' ולר"י היה סובר דל"ל כתיבה והלכך א"ש מה שכתבו התוס' דגם לרבנן עושין כן שכ"א צוררת מעותי' מחשש תערובות חובה בנדבה דהא אין ברירה ולפי"ז לפי ס"ד דשם דפריך ונברור ד' זוזי והיה סובר דיש ברירה א"כ לא היה צריכין לעשות צרורות אלא שהיה מתנה דכל מי שיקרב בשבילה יהא שלה או דלב ב"ד מתנה עליהן כמ"ש התוס' בקינין וא"כ כל המעות שבשופר הרי הם בלולים ומעורבים לשם שותפות כולם ויקריבו מהם לשם מי שהוא וכשמת א' מהן הרי האיסור בלול בתוך התערובות ואינו ניכר לעצמו כלל ובזה שפיר כתבו התוס' בתמורה דכיון שנולד האיסור בתוך התערובות ואינו ניכר אם עתה הוא בורר ונוטל בשביל האיסור שפיר דמי כיון דיש ברירה משא"כ בדבר שאיסור ניכר לעצמו כגון אם היה נותנין צוררת כספיהם ומת אחד מהם בכך שזה מת לאחר שנתערבו הצרורות מ"מ הרי צרור של זה המת צריך הולכה לים המלח ומה שאין ידוע לנו ל"מ להתירו ול"ש ברירה בכה"ג:
ובמ"ש א"ש דברי התוס' ביומא שם דף נ"ו ע"ב ד"ה מ"ש שכתבו דשופרות חשוב תולה בדעת עצמו כיון דאין הקינין מתפרשות כו' דעת הכהן המקריב חשיב כמו היא עצמה ע"ש וזה תמיה מאוד דאטו אנו צריכין לברירה לידע איזה לחטאת ואיזה לעולה דבההיא מיירי הא דאין הקינין מתפרשת והלא מה דאנו צריכין לברירה היא מצד מיתת הבעלים ומה תולה בדעת עצמו שייך כאן ומכ"ש לפי מ"ש לעיל בדברי הת"י דיומא דמפרשים הא דפריך ונברור כו' בתנאי אם ימות אחד וזה תולה בדעת אחרים כמבואר בגיטין ונראה דא"ש לפי מ"ש לשיטת התוס' דתמורה דמחמת תערובות המעות שיהי' מיוחד לשם מי שהוא אמרינן ברירה וא"כ ממ"נ אם באו לתת כספיהם בצרורות ל"ש ברירה כלל לכ"ע דהא יש כאן תערובות איסור מיוחד וע"כ שנותנין המעות ע"ד שיוקרב לשם מי שהיא א"כ ע"כ שסומכין אברירה בענין הקרבה ואז דעת הכהן המקריב חשיב כמו היא עצמה ושפיר מייתי עלה ההיא ראי' שהיא תולה בדעת עצמו:
ומלתא אגב אורחא ראיתי ליישב דברי הרמב"ם דפסק הך דטלאים דנברור חד כו' והקשו עליו דהא הרמב"ם ז"ל פסק דאין ברירה וסוגיות הש"ס אזלא למ"ד דסובר יש ברירה כמבואר שם ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטל א"כ הו"ל דרבנן ובדרבנן יש בריר' אך קשה לפי מ"ש הפוסקים בשם או"ה גבי חתיכ' שלא נמלחה ונתערבה באחרות כיון דלא ניכר האיסור עד אחר התערובות אין לו דין חהר"ל כמ"ש גבי דבר שיל"מ כגון גיגית כו' וא"כ נראה דה"ה לענין הא דאמרינן בעלי חיים חשובי היינו דוקא בניכר האיסור קודם שנתערב וכ"כ להדיא בשו"ת חוות יאיר סי' קל"ג גבי בהמה שנתערבה באחרות ונשחטה בתה דלא אמרינן בזה בע"ח חשיבי (וע"ש דמשמע מדבריו דלסברת התוס' בתמורה אפשר דשייך בזה ברירה ולענ"ד ז"א כמ"ש דהאיסו' חל ביחוד על אותה הפרה שנשחטה הבת אין הפרש בזה בין נולד אחר התערובות או קודם) וא"כ תיקשי בהא דפריך ונברור חד לבהדי כלב דהא אף בלא ברירה זו נמי שרי דבטל ברובא דל"ש בזה בע"ח חשיבי ועוד קשה דבס"ד דש"ס דזבחים דלא הוה ס"ל הך דבע"ח לא בטלי ומקשה שם אמתני' דכל הזבחים דלבטל ברובא הו"ל לאקשויי אמתני' דהכא א"ל דאתי' כר"י דאמר מין במינו לא בטל דא"כ מאי פריך ונברור ד' זוזי הא ר"י ל"ל ברירה וע"כ דבעי לאוקמי מתני' ככ"ע וא"כ הו"ל למפרך בפשיטות דלבטל ברובא והנה בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן הקשה בפלתי אהא דקאמר כיון דאיכא חזה ושוק כו' דנימא דבטל ברוב ושארי הגאון בספר חוות דעת כתב דז"א כיון דהספק על כ"א בפ"ע ואסור מספק ל"ש ביטול ולפי דבריו גם כאן דהספק על כל הטלאים ל"ש ביטול אבל סברתו בזה לא נהירא לענ"ד כיון דהכהן יאכל חזה ושוק של כולם ובודאי איכא רובא דהיתרא מה בכך דכ"א בפ"ע ספק היא מ"מ השתא מיהא רובא דהתירא היא ועיין בסי' קי"א לענין כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ואף לפי מ"ש שם דדוקא בדרבנן היינו משום דבעי צירוף ע"ש וראייתו מהא דאמר ר"מ היאך אכיל בשרא אינה ראי' של כלום דל"ש ביטול ברוב כ"א ברובא דאיתא קמן אבל ל"ש ביטל ברוב ברובא דליתא קמן רק שהוא רוב בטבע דרוב בהמות שבעולם הם כשרות מטבע היצירה ומיעוט טרפות והיינו דפליגי ר"מ ורבנן ברוב דליתא קמן אי אזלינן בתרי' דברובא דאיתא קמן כגון ט' חניות וסנהדרין גם ר"מ מודה כדאמרינן בחולין דבהא לא איבעי' כלל וכן מבואר בתוס' יבמות דף קי"ט דר"מ מודה ברובא דאיתא קמן רק ברובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה דאין הרוב מבורר לפנינו רק שאנו רואין שכן הוא ביצירה שהרוב אינם סריסים כו' ס"ל לר"מ דלא אזלינן בתרה וה"נ כאן הרוב בהמות כשרות הוא רוב בטבע וכדאמר ר"א אתיא משחיט' עצמה כו' למילף מיני' רובא דליתיא קמן ועלה קאמר לר"מ דחייש למיעוט' היכא אכיל בשרא דאיהו ס"ל דלא אזלינן בתר הך רובא כלל ופשיטו דאין מקום לומר דבטל המיעוט ברוב כי האי דהוא ליתא קמן וכן מבואר במרדכי סוף חולין דר"מ מודה דמהני ביטול ברוב משום דברוב' דאיתא קמן ע"ש וכלל' דמלת' דכל שיש כאן תערובות איסור ואם היה יודע ומכיר איזה מהם האיסור היה נוטלו משם והשאר הם היתר ודאי אז הך דמספק' לי' בטל ברוב אעפ"י שהיינו יכולים לספק על כ"א בפ"ע דס"ס השת' מיהא רובא דהיתרא היא אך זה דוקא ברוב ברור דהיינו רובא דאית' קמן אבל מה שאינו רק רוב בטבע והוא רובא דליתא קמן לא אזלינן בתרא לר"מ ואף לרבנן דאזלינן בתר רובא דליתא קמן ג"כ מ"מ אינו רק לענין דנימא על כל חד שזהו מן הרוב אבל לא לענין שנאמר שהמיעוט בטל בתוך הרוב כיון שאין הרוב מבורר לפנינו כי אם מחמת טבע היצירה אמרינן שהרוב כך ויש לדמות זה למ"ש הפוסקים דדבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובו' אינו בטל ברוב וגבי רוב בטבע תחלת ביאתו לעולם כך הוא שהרוב כשרות ומיעוט טרפות וזה ברור:
וכאשר כתבתי כן מבואר בש"ך סימן ק"ה ס"ק מ"ד בחלב שנבלע בחתיכות ויש בכ"א נ"ט נגד החלב דאי תימא שאחד נאסר שנבלע בה החלב אין השאר נאסרים ובטל ברוב כו' ע"ש ומצאתי בפ"מ שם שכתב בשם כנה"ג דלא אמרינן חד בתרי בטל אלא כשידוע שהם מותרים משא"כ כאן שכ"א בספק איסור עומדת אבל כתב שם דכנה"ג עצמו חשיב לדוחק כו' ול"ד למ"ש לעיל בסימן מ"א במרה כו' התם כ"א נולדה בספק איסור כו' ע"ש ולפי מ"ש נראה דאפילו בגווני דסימן מ"א כו' כיון דעכ"פ ידוע לנו רובא דהיתר' נינהו שפיר בטל האיסור בגווייהו ונפלאתי על החוות דעת שלא העיר על הש"ך בזה לפי סברתו ובא עליו מצד אחר שטעם עצמו אינו נסח' ע"י בישול ולענ"ד אין זה מוכרח ומ"ש דאלת"ה א"כ איסור שנפל וטעמו קפיל' והיה בו טעם כו' איננו מובן לי דמאן לימא לן שזה ישנו במציאות ואף את"ל דמתרמי זימנין הכי באמת תולין שחתיכה זו היתה מוטעמת מאד ולכן עמד בה טעמה אף אחר שהטעימה התבשיל הראשון אבל סתמ' דמלת' אין בה כח להטעים יותר מנ"ט כמו ששיעורו חז"ל ואם נאמר שיכול להטעים כמה חתיכות בזאח"ז אף בחתיכה א' גדולה שיש בה ס' ונגעה בה הרבה פעמים בכמה מקומות בחתיכה ונימא שהאיסור נתן בכל פעם טעם אחר טעם עד שיורגש הטעם בחתיכה ובשביל שנחתכה לחלקים לא גרע אי לא אמרינן חנ"נ וכל שאיננו בב"א אפילו בזא"ז אינו:
גם מ"ש שם על מ"ש הש"ך דלא אמרינן מה שנכנס בספק כו' משום דהוא מין בשא"מ הא לפירושו האיסור רק משום בלוע והבלוע מב"מ הוא נפלאתי מאד דכוונת הש"ך פשוט מאד דלא תימא דכל שנכנס בספק כו' אם כן הוי כאלו הם חתיכה אח' ואין כאן איסור משום נ"ט כלל שהרי יש בכולם בכדי לבטל הטעם לזה אמר דז"א דבמין בשא"מ דהאיסור משום דיהיב טעמ' לא אמרינן הכי שכולם מצטרפים לבטל וממילא אותה חתיכה שנגע בה האיסור וקיבלה טעם נאסרת ונעשה נבילה ואוסרת השאר וזה פשוט ועיין בפר"ח הלכות פסח סימן תמ"ז ס"ק ג' מעשה שנמצאת חלה אחד מהמצות כו' ופסקתי דחד בתרי בטל כו' ויפה הורה כו' ע"ש ועכ"פ מבואר ממ"ש דברובא דאית' קמן אם כ"א בספק מ"מ כיון שאם היה מכירו היה זורקו והשאר מותר שפיר מועיל ביטול ואם כן בהך דה' שנתערבו כו' דודאי איכא הכא רובא דהיתר' לפנינו שפיר היה מקום לומר דבטל ברוב' אך זה ימים כביר שעמדתי בזה וביארתי הכל על נכון אין כאן מקומו:
ודאתאן עלה בנידון דטלאים דודאי איכא רובא דהיתר' ואפ"ה לא מבטלינן ליה נרא' לענ"ד לפי מ"ש הר"ן הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטל משום דר"י סובר מב"מ לא בטל ויליף מולקח מדם הפר ומדם השעיר וס"ל דאזלינן בתר שם העצם ורבנן ס"ל דגם זה מיקרי מין בשא"מ משום דהאי איסור והאי היתר והלכך בדבר שיל"מ ובמינו כיון דשוה בשם העצם וגם אינו איסור גמור שהרי יש לו מתירין גם לרבנן לא בטל ולפי זה א"ש בהא דטלאים כיון דהם מב"מ בשם העצם וגם כולם נכנסות בספק איסור גם רבנן מודים דאין כאן ביטול (ומ"מ בהך דה' שנתערבו עורות פסחיהן ליכא לתרוצי בהא דאע"ג דהתם נמי כל חד ספק איסור הוא מ"מ אין זה מצד עצמם דהא הרוב בודאי מותר רק אנן הוא דמספקינן לה למלתא מחמת חסרון ידיעתינו איזה היא אבל מ"מ אינם שווים בכמותם בשם דהאי איסור והאי היתר ואין חסרון ידיעתינו מזיק בזה משא"כ בנ"ד בהך טלאים שבאמת כך היא שכולם שווים בשמא ועל כ"א מהם חל שם ספק איסור ולכן אפי' רבנן מודו בהא דמב"מ מיקרי) וזה נראה לענ"ד כוונת התוספות בסוף מעילה שהקשו דלבטל ברובא ונראה מדבריהם דקושייתם אהא דנפל אחד לתוך הכיס הקדש ולא אהא דאומר סלע שבכיס יהא הקדש דאהא לא קשי' להו כיון שכל א' מהסלעים שבכיס נכנסו בספק איסור לא מהני ביטול ועיין בפלתי סי' ק"ב שהקשה על הכ"מ שכתב דהוי דשיל"מ ולפי מ"ש לק"מ דעל האומ' סלע בכיס יהא הקדש בלא"ה לק"מ דכל הסלעים בספק איסור ואין מבטלין זא"ז ואין קושיא רק על פרוטה של הקדש שנפל לתוך הכיס ובזה שפיר הוי דבר שיש לו מתירין:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המשנה למלך בהלכ' מעילה מהא דלא היו שופרות לקיני חובה דלפי מ"ש כיון דהמעות מעורב נופל הספק בכללות על כל המעות שבשופר ואכל ד' זוזי מספקינן בדמי חטאת שמתו בעלי' וא"כ ל"ש כאן ביטול ברוב ובזה נדחה גם כן מ"ש בשם הגאון מהר"י אלפנדרי ז"ל ממ"ש רש"ל בסוף ב"מ כיון דתיקנו לו ד' זוזי כו' ומהא דפרק וולד חטאת המפריש לנזירותו כו' ע"ש דכל הנך אין להם ביטול מטעם שכתבתי שהרי כולם הם בספק זה:
אך על המשנה למלך שהקשה אהך דשופרות תמהני דמלבד מ"ש לק"מ התם דליבטל ברובא דהא האי ר"י אמר לה ור"י לית ליה מין במינו לא בטל:
ולפי מ"ש יש ליישב דברי הרמב"ם דפסק הך דשופרות לקיני חובה כרבנן והקשו עליה דהא קי"ל דאין ברירה ולפמ"ש יש ליישב דהש"ס אזיל אליביה דר"י דמב"מ לא בטל אבל לדידן דקי"ל כרבנן שפיר בטל מן התורה ואף לפי מ"ש דכה"ג דהוי כולם בספק ל"ש ביטול מ"מ י"ל דהיו נותנין כספיהן צרורות וכמש"ל או דלא ס"ל הך סברא שכתבתי דמעות הכל כמעורב הוא ויקריב לשם מי שהוא אלא ס"ל כל אחד עומד לעצמו וא"כ שפיר שייך ביה ביטול אף דאנן לא ידעינן איזה הוא אין חסרון ידיעתינו מזיק כמ"ש לעיל. וראיתי ביש"ש ב"ק שכתב ג"כ שי"ל בהך דקינין דמדאוריית' ברובא בטל ובדרבנן יש ברירה ותהי ביה כיון דעכ"פ יש כאן איסור ודאי אלא דבטל מן התורה אין לומר ברירה דגרע מדבר שיש לו עיקר מדאוריית' ע"ש ולענ"ד משום הא לא אריא דאיכ' למימר דהרמב"ם סובר כסברת מהרי"ט בשם הרשב"ץ שהביא המ"ל בהלכות מעילה דס"ל דמעות היתר שנתערב בהם מעות איסור בטלין חד בתרי כדין יבש ביבש ולא ס"ל דמטבע חשיב ולא בטל או דס"ל כסברת או"ה שהבאתי לעיל דכל שהאיסור בא אחר התערובות שפיר מבטלינן ליה ול"ח לדבר חשוב וחהר"ל וא"כ אין אנו צריכין בזה לדין ברירה כלל דאף בלא בירור ד' זוזי שפיר מותר להקריב מטעם ביטול:
ובמ"ש מדוקדקים דברי מהרש"ל ביש"ש שם שמתחלה הקשה אהך דטלאים על פסק הרמב"ם ושוב אח"כ הביא דברי הרמב"ן בהך דקינין והקשה עליו וכתב דאף שי"ל דכיון דמן התורה חד בתרי בטל כו' ולכאורה אהך דטלאים דמייתי מעיקרא הו"ל לתרץ ולומר כיון דמן התורה חד בתרי בטל כו' אך לפי מ"ש א"ש דהתם גבי טלאים אין מקום כלל לתירוץ זה כיון שכולם נכנסין בספק איסור משא"כ בהך דקינין דאע"ג דאנן מספקינין במלתא מ"מ הם בכמותם ההיתר שלהם מבורר וכשאר ביטול דעלמא דחד בתרי בטל:
ועיינתי בתשובות מהרי"ט ח"א סימן ה' וראיתי שכתב על דברי הרשב"ץ שטעם הביטול לא בריר' ליה דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאם היינו מכירין חתיכת האיסור היינו אוסרים אותה והיה השאר מותר אבל הכא במעות ל"ש הא דבכל חדא וחדא יד כולם שוה ויש לשמעון חלק בה ואפי' היינו מכירים שאין זה מטבעו של שמעון מ"מ הם כשותפים בכל המעות והא מטי ליה הנאה ובענין הנאה ל"ש ביטול כל דמתהני כו' ע"ש דבריו מורים כמ"ש ומ"ש והא מטי הנאה מיני' כו' נראה דהוא עוד טעמא דלא מהני ביטול בזה:
ואמנם כדי ליישב דעת הרמב"ם בהך דטלאים ושופרות שנראה מדבריו דיש ברירה ולענין איזה שארצה אגרש וגם מה היא באותן הימים נראה מדבריו דאין ברירה אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל ספק דאורייתא מדאורייתא לקולא אך מדרבנן לחומרא ובספק איסור כרת מה"ת לחומרא:
ולפי"ז א"ש בהך דטלאים דאע"ג דהוא דאורייתא מ"מ אף בלא ברירה אם באנו לדון על כל א' בפ"ע ספיק' הוא ומדאוריי' לקולא ואף את"ל דבכה"ג שכולם קרבים לגבי מזבח הוי כאכילת אדם אחד דבודאי חד מינייהו איסורא הוא אין להקל מ"מ אם לוקח א' ושחטו לצורכו שוב השאר מותרין מדאורייתא מספיקא אף אי לא אמרינן ברירה וכן בההיא דשופרות דאף בלא דין ברירה אין כאן רק ספק ואינו רק מדרבנן לחומר' ושוב בדרבנן אמרינן ברירה משא"כ בהא דלאיזה שארצה אגרש ואינך דהוי ספק כרת ומדאורייתא לחומרא ובדאורייתא לא אמרינן ברירה ומה שלכאורה צ"ע בזה יש ליישב ולקצר אני צריך:
ועוד נלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם עפ"י מה דלכאורה צ"ע בהא דפריך הש"ס בבכורות ואי אמרת יש ברירה נברור כו' הא קאי התם למ"ד ותרווייהו מודים דגדיים נגד טלאים אין אומרים זהו חלקו המגיעו רק בגדיים נגד גדיים פליגי ואיך מקשה עלה ממתני' דתמור' דהא טלה וכלב שני מינים הם וכן מבואר בחגיגה דף כ"ה דמייתי התם פלוגתא דחבר וע"ה שירשו את אביהם כו' לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים ופירש"י והתוספות שם דבתרי מינים לא אמרינן ברירה:
ומצאתי להרשב"א בקידושין שכתבו שם אהא דמייתי רבא להוכיח דירושת הגר דרבנן ממתני' דגר ועכו"ם כו' דא"ל הטעם משום ברירה דמעות וע"א תרי מינים נינהו והקשה ע"ז מסוגיא דתמורה וכתב דאפשר רבא סבר בשני מינים אין ברירה וההיא מתני' כפשטא מפרש לה אפילו לא שוי כלבא טפי ע"ש וזה תימא לפענ"ד דהרי הסוגיא מפורשת בבכורות דמקשה ממתני' דתמורה אמ"ד דסובר יש ברירה בחד מינא ובתרי מינים מודה:
ואמנם לולי דברי חדשו דהרשב"א ז"ל היה נלענ"ד מאן דקא מותיב שפיר מותיב לפום מה דס"ל בחד מינא ברירה אך בתרי מינא לא אמרינן ברירה בשום לב אהא דפריך ונברור הך דלהדי כלב כו' ולכאורה קשה כיון דהשת' קיימינן דיש ברירה א"כ א"צ לברור חד מינייהו שהרי אנו אומרים הוברר הדבר למפרע שזהו חלקו המגיע משעה ראשונ' א"כ מעולם לא נפל לגורלו מחיר כלב כלל שהרי להך מ"ד די"ב אין חשש שהחליפו חלק זה בזה אלא אמרינן שכ"א נטל חלקו המגיעו וצ"ל דודאי אי אפשר לומר בטלה שנטל זה כנגד הכלב דהוברר הדבר דהא תרי מינים נינהו וא"א לומר זהו חלקו המגיעו דגם מ"ד די"ב מודה בזה וא"כ עכ"פ יש כאן טלה אחד שהיא מחיר כלב אלא דמ"מ פריך שפיר למ"ד דבחד מינא י"ב דהא מצינן להתיר שאר הטלאים כשנברור חד דהא תערובות טלה זה בתוך שאר הטלאים חד מינא הוא ושפיר אמרינן ברירה:
וכדי ליישב דעת הרשב"א היה אפשר לומר דהרשב"א סובר כקושית התוספות דתמורה דבכה"ג לא שייך ברירה שהרי היא תערובו' איסור בהיתר וע"כ דקושית הש"ס הוא דאי י"ב א"כ החלוקה היתה אמת והוברר שזהו חלקו משעה ראשונה וא"ל אם כן ל"ל לברור דהא אף בלא ברירה שרי וכמו גבי גר דאי לאו משום דתרי מינים נינהו ה"א דשרי משום ברירה ס"ל להרשב"א דלא דמי דחליפי אליל הטעם משום שנהנה מע"ז שתופסת את דמיה ואי אמרינן בריר' אין כאן תפיסת דמים כלל משא"כ במחיר כלב דלאו משום הנאה אתינן עלה כל שזה לוקח טלה נגד כלב אע"פ שבתורת ירושה מ"מ זכיה זו שזוכה בירושת הטלה מחיר כלב מיקרי ונאסר ולכך צריך לברור חד והועילה לו ברירתו לפי שבדעתו היה דמה שיברור נגד הכלב זה יהיה תמורותו וכמ"ש התוספות בבכורות משא"כ אם נימא דבתרי מינין אין ברירה מה הועיל דעתו דאפילו באומר בפי' בשעת חלוקה שטלה זה הוא חולק נגד הכלב לא מהני דהא בשעת מיתה לא היה מבורר והאי מחיר כלב הוי משוך ואתי בכולהו טלאים שכנגדו וברירתו דעכשיו לאו כלום הוא אבל אם בתרי מינים יש ברירה א"ש דעיקר האיסור על שעת חלוקה לפי שהוא חולק בירושה טלה נגד הכלב ושוב שפיר מהני דעתו על הטלה שיברור ואמרינן הוברר הדבר למפרע שחלוקה זו היתה משעה ראשונה משעת מיתת אביהן וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א מזה דבתרי מינים נמי יש ברירה:
ומה שהקשית מהא דהסוגיא אזלא התם להנך דסוברים דגדיים נגד תיישים אין ברירה אפשר לומר דס"ל לפי מה דקי"ל בדבר שיש בו דין חלוקה חולקין ובאין בו דין חלוקה אמרינן גוד או אגוד ולפי"ז בהא דגדיים נגד תיישים אין אומרים זה חלקו המגיעו דהא יש בו כדי חלוקה שזה יטול מחצית גדיים ומחצית התיישים וזה יטול המחצית ובשעת מיתה להכי קאי ומה שחלקו אח"כ גדיים נגד תיישים יש עליו דין קנין משא"כ בטלה וכלב שאין כ"א בפני עצמו עומד ליחלק אם כן מעיקרא קאי להכי שכל אחד יטול מין אחד לחלקו ושפיר כתב הרשב"א דלרב' ע"כ ס"ל דאף בכה"ג נמי אין ברירה בתרי מינים דאל"כ מה הוכיח מע"ז דהא ע"ז לאו לחלוקה קאי ומעיקרא קאי שאחד יטול אותה לחלקו ומש"ה שרי מטעם ברירה ואף למאי דבעי לאוקמי במסכת ע"א דף ס"ד דמיירי בע"ז המתחלקות לפי שבריה מכל מקום לאו לשבירה קיימא שהיא נמכרת ביותר כשהיא שלימה ומ"מ אינו רוצה בקיומו דמיירי שנוטל פחות משווי' כשהיא שלימה רק נגד שבורה וכמ"ש דודי ז' הגאון בעל ת"ח ע"ש ובזה א"ש שהרשב"א רוצה להכריח מסוגי' דתמורה דיש ברירה בתרי מיני וכתב דשמא רבא סובר כו' והרי עדיין יוקשה עלינו ממתני' דדמאי אסוגי' דתמורה דהא במתני' אית' לא יאמר טול חטים ואני שעורים והרשב"א גופי' הביאה שם ולפי מ"ש א"ש דחטים ושעורים כיון דיש דין חלוקה בכ"א בפ"ע לכך לא אמרינן שיוברר זה נגד זה אלא דיינינן כאלו בשעת מיתה זכה כ"א במחצה אבל מ"מ צ"ע על הרשב"א דל"ל לדחוק' דשמא רבא סבור כו' דדלמ' גם רבא מודה דבתרי מיני' כה"ג שאין בו דין חלוקה יש ברירה ודייק מלתא דירושת הגר מדרבנן מהא דלא יאמר טול אתה יי"נ ואני פירות דהני תרווייהו בני חלוקה נינהו ודמי לגדיים ותיישים דאין ברירה וע"כ דשרינן מטעם ירושת הגר דרבנן ואפשר כיון דרבא נקט בלישני' חליפי ע"ז קשקיל אלמא דמריש' דמתני' דמיירי בע"ז קא דייק למילתי' וצ"ע כנלענ"ד למשכוני' נפשין על מאור עינינו הרשב"א ז"ל דלא ליהוי שמעתתי' מרפסין איגרין:
אמנם בשיטות הרמב"ם י"ל דמפרש מלת' כפשט' דהש"ס קשי' ליה דהא הך ברירה דבין הטלאים חד מינא והנה לכאורה קשה בהא דפריך למ"ד יש ברירה ונברור דהא אף למ"ד אין ברירה נמי קשה לפי מ"ש התוס' והרשב"א בגטין דכיון דאין ברירה יש להסתפק שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חצי' ע"ש ולפי"ז נראה פשוט דלהך מ"ד נמי עכ"פ לא יצאנו מידי ספק דשמא זהו חלקו המגיע כמו שאנו מסופקים שמא נטל כל חלק הע"ז כמו כן י"ל שנטל חלקו המגיעו אלא דלמ"ד יש ברירה אמרי' הוברר הדבר ולמ"ד אין ברירה לא הוברר אבל עכ"פ לא יצא מגדר הספק ולפי"ז גם למ"ד אין ברירה נברור חד ונשתרי אידך מטעם ס"ס ספק שמא זהו חלקו המגיעו ואת"ל שאין זה חלקו ויש כאן מחיר כלב מ"מ שמא אותו שנטל הוא הך דלהדי כלב ואינך נשתרי ואין זה ענין להך דספק אחד בגופו ואחד בתערובות כיון שמעולם לא הוברר הספק על גוף א' בפ"ע כ"א בתערובת נולד גם הס' הא' שמא יש כאן מחיר כלב או אין כלל ואע"ג דבשני מינין אין ברירה מ"מ הא הך דאין ברירה אינו רק ספיק' ולשיטת רש"י שם ניחא דלעולם יש כאן תערובות מחלק חבירו ובכל חטה אמרינן חצי' טבל וחצי' חולין וה"נ חצי טלה אחד עכ"פ מחיר כלב הוא דהיינו מחצית הכלב שנטל חבירו אבל לשיטת התוס' קשה וצ"ל דלשיטת התוס' אי אין ברירה פשט הספק בכולו ואנו רואין הכל כאילו בלול ומעורב יחד וכמו שי"ל שכל מה שבידו הוא חלקו וביד חבירו הוא שלו או להיפך כמו כן י"ל בגוף הטלאים והכלב ג"כ שזה יש לו חלק בכל טלה שביד חבירו ונגד זה הגיע הכלב לחלקו וא"כ מחיר הכלב משוך ואתי בכולהו וא"כ איכ' נמי ס"ס להיפך לחומר' דבכל חד איכ' למימר שמא זהו נגד הכלב ואת"ל שאינו כולו מ"מ דילמ' מחציתו או שליש נגדו והלכך א"ש למ"ד דסובר א"ב:
אך קשה דא"כ מאי פריך למ"ד די"ב נברור דהא בב' מינים לא אמרי' הוברר וא"כ יש ספק דלמא הכלב משוך ואתי בכולהו וצ"ל דודאי אי בכל דוכתי אין ברירה שפיר אמרינן דלמא משיך בכולהו משא"כ אי יש ברירה רק דבתרי מינים לא אמרינן ברירה והיינו מטעם דמסתמא יחלקו מכל מין א"כ אין הספק נופל על כל הטלאים דהא מה שיש כנגדו במינו אמרינן ברירה רק על חד מנייהו אמרינן שיחלקו ביניהם אותו ואת הכלב ומספקא לן הי מינייהו וע"ז פריך ונברור:
ובזה א"ש מה שהקשיתי לעיל דאף למ"ד אין ברירה קשה ליבטל ברובא דז"א דלמ"ד אין ברירה כל הטלאים אסורות דלמא יש בהם תערובות הכלב אך דאכתי קשה דמאי אמר ונברור דל"ל לברורי נימא דבטל ברובא כמש"ל דהא לדידי' אין כאן חשש רק בחד וא"ל כמש"ל כיון דכולם בספק אין מועלין לבטל ז"א כיון דיש ברירה רק בתרי מינים אין ברירה א"כ עכ"פ לא נאסר רק אחד מהם והוא ברור ועומד לעצמו בתוך התערובות שהרי כשאנו מבררים אותו ולוקחין אותו מביניהם אנו אומרים זהו המגיעו משעה ראשונה נגד הכלב. וכיון שהוא מבורר ועומד במקומו שפיר יש לו להיות בטל בשאר דאע"פ שאנו מכנין גם השאר בספק שם איסור מחמת חסרון ידיעתינו כבר כתבתי דחסרון ידיע' אינו מזיק כלום וצ"ל כיון דבאמת יש ברירה אין לנו לבטלו ברוב דהוי כאפשר להכיר האיסור ולהסירו משם דלא בטל. וכה"ג כתב המ"ל בהלכות מעילה וכאן עדיף טפי:
ועתה נחזי אנן להרמב"ם דפוסק אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אין מקום לאסור הטלאים מספק דלמא משיך בכולהו דלדידן דמספקא לן מילתא אי י"ב או א"ב א"כ יש כאן ס"ס דילמא יש ברירה ואת"ל אין ברירה מ"מ עדיין יש להסתפק שמא הך טלה לבד הוא מחיר כלב כמש"ל ואף די"ל דהוי כשם אונס חד הוא וחד ספיקא חשוב אם שאר הטלאים פתיך בהו מחיר הכלב או לא מ"מ אין זה רק ספיקא ומדאורייתא לקולא אף אם היינו אומרים אין ברירה וכיון שכן שוב הוי רק דרבנן ושפיר אמרינן ברירה ולכך פסק הרמב"ם דנברור חד אע"ג דס"ל דבדאורייתא א"ב:
ודע שיש כאן מקום עיון גדול על התוס' בע"ז דס"ג ד"ה כגון דקאי בחצירה שכתבו דבטלה סתם וקיימו בחצירה אע"פ שאין יכול לדחותה לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן חל אפי' למ"ד דיש ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה ע"ש ולפי"ז תימא דהא אתנן ומחיר מחד קראי נפקא א"כ גם במחיר בעינן שאין שם המחיר חל אלא על המבורר בשעת מחיר וא"כ צא ופריש מתני' דתמורה דאסרינן להנך שכנגד הכלב ומבואר דאדרבה למ"ד א"ב א"ש טפי אע"ג דאין מבורר איזה הוא המחיר ולמ"ד דיש ברירה דאמרינן נברור כו' קשה דאפי' הך חדא לא נאסר כיון דבשעת המחיר לא הי' מבורר:
ולכאורה הי' אפשר לומר דאע"ג דלענין אתנן אי אמרינן אין ברירה לא מיתסר שאני התם דעכ"פ אין בכלל האתנן רק טלה אחד ותו לא וכיון שלא הוברר לא חל שם אתנן משא"כ גבי מחיר אה"נ אם הי' עומדים כמה טלאים בחצירו ואמר לחבירו טלה אחד יהי' מחיר כלב שלך לא מיתסר אבל בהא דשני אחין שירשו אז אי א"ב אמרינן שמחיר הכלב פתיך ואתי בכל עשרה טלאים והוי כמבורר שהרי בכולם אנו אומרים שיש בהם מחיר כלב וא"כ למ"ד א"ב א"ש ולמ"ד י"ב נמי א"ש כיון דבתרי מינים א"ב א"כ נמי אמרינן דפתיך בכולהו אלא דלפי"ז קשה מאי פריך ונברור חד דהא ע"כ לומר שמחמת הכלב מעורב בכל העשרה משום דתרי מינים נינהו ומה יועיל הברירה וע"כ לומר דאע"ג דתרי מינים וא"ב מ"מ אינו תופס בכולהו רק דאמרינן דעכ"פ מחצית הכלב הגיע לחלקו ונטל נגדו מחצית טלה וכמ"ש רש"י גבי גדיים ותיישים וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דהא בשעת המחיר עדיין לא התברר איזה טלה היא ואין חל עליו שם מחיר כלל ומאין הרגלים לדבר להחמיר במחיר יותר מבאתנן וצ"ע כעת:
והנה התוס' בקידושין כתבו גבי גר וע"א שירשו כו' דאין לומר משום ברירה דא"כ אפי' בא לרשותו יהא מותר מה"ט וזה תמוה דהא אדרבא אי יש ברירה פשיט' דבאו ברשותו אסור ומצאתי בחידושי מוהרי"ט שעמד בזה ותירץ בדוחק. ולענ"ד נראה ברור שט"ס הוא בתוס' וצ"ל אפי' נשתתפו יהא מותר מה"ט ואע"ג דאכתי לא הוזכר הבריית' דנשתתפו מ"מ עלה סמיך וכן מבואר להדיא בתוס' ע"ז דף ס"ד ע"ב ד"ה תנ"ה ע"ש ונפלאתי על ד"ז הגאון בת"ח שם שכתב דאדרבה התוס' בקידושין כו' וזה תמוה דע"כ צריך להגיה בדברי התוס' כמ"ש והן הן דברי התוס' בע"ז. שוב ראיתי בפ"י בקידושין שהרגיש במ"ש אלא שלא הביא דברי התוס' בע"ז ולכך לא נחית להגיה בתוס' דקידושין כמ"ש:
והנה לכאורה הפשטות בכוונת דברי התוס' בקידושין וע"א שר"ל דמוכח מזה דהברייתא אתי כמ"ד א"ב. ולפי"ז משמע מדבריהם דאי יש ברירה אף בתרי מינים אמרינן ברירה אך דמדברי התוס' בחגיגה מבואר דטעמא משום דבתרי מינים לא אמרינן ברירה. והנה שם בלשון התוס' דחגיגה ג"כ נראה שנפל ט"ס וצ"ל וכן פירוש הוא עצמו משנה גר ונכרי כו' דא"ל ברירה התם והוא ר"ת דאין לומר ע"ש ור"ל דמה"ט לא אמרינן ברירה משום תרי מינים אבל בחד מינא יש ברירה וע"ז הקשו וקשה למורי כו' ובזה מדוקדק תיבת התם שלכאורה אין לו שחר ולפי מה שהגהתי א"ש וכן נראה ממ"ש התוס' שם וכ"ת דבדרבנן מודה ר"י דאית לי' ברירה כו' ולכאורה קשה דמה יענו לההיא דגר וע"א דחליפי ע"א דאוריית' וא"ל שכוונתם לפי המסקנה דירושת הגר דרבנן ובדרבנן יש ברירה ז"א דלמסקנה לאו משום ברירה אקילו דאפי' אי א"ב מ"מ שרי דהם אמרו שיורש את אביו והם אמרו שלא יזכה כ"א בדבר המות' וכמבואר בת"י הביאם אא"ז מהרש"א ז"ל ובאמת שזה מוכרח לפי מ"ש דבתרי מינים לא אמרינן ברירה והיינו אפי' בדרבנן כדמוכח מהאי דחבר וע"ה וע"כ דאף למסקנא דירושת הגר דרבנן מ"מ טעמא לאו משום ברירה אלא משום דהם אמרו כו' ועיין בתוס' רי"ד שכתב ג"כ דטעמא דבב' מינים לא אמרינן ברירה ומדברי הריטב"א שם אין נראה כן ע"ש ואין להאריך:
ועתה אני בא בדבריך שכתבת ללמוד מהך דתמורה לכלאים ולפי מ"ש ז"א דהתוס' בתמורה בחד מינא מיירי כמ"ש וצמר ופשתן תרי מיני נינהו ואפי' בדרבנן לא אמרינן ברירה כדמוכח ממתני' דדמאי אמנם אפשר לומר דאין לחלק בין חד מין לתרי מיני אלא לענין חלוקת ירושה ושותפים כיון דיש קפידא בחפצים מי יקח זה ומי יקח זה דיינינן כאילו כ"א יש לן חלק בזה ובזה וע"י החלוקה באים לידי חליפין אבל לענין כלאים כיון דל"ש סברא דקפיד' וזה בא לברור החוט של פשתן מתוך הצמר שפיר דמי אי אמרינן ברירה אבל באמת ז"א דהא גוף סברת התוס' דתמורה היא כהלכתא בלא טעמא לפי הבנתך דאף אם יש איסור מיוחד בתוך התערובות סמכינן אברירה כשנולד בתוך התערובות ולא בסבר' תלי' מלתא דאנה השכל שיגזור אומר דאחר התערובו' מסתמ' בורר האיסור מתוך ההיתר וע"כ לומר שכך קיבלו להתיר בכה"ג שהאיסו' לא הי' מבורר בפ"ע א"כ אף בתרי מינא נמי נימא הכי וע"כ לומר שלא בא הקבלה שיש ברירה רק בחד מינא ולא בתרי מינא א"כ שוב אין לחלק בין יש קפיד' בין אין קפיד' ועוד נראה דאף אי נימא דהך מלת' דיש בריר' גזירת הכתוב הוא להתיר בכה"ג זה ל"ש רק אי אמרינן ברירה מדאוריית' אבל אם בדאוריית' לא אמרינן ברירה כ"א בדרבנן פשיט' דלא מסתבר להתיר מחמת דבדרבנן יש ברירה כיון דמצד הסבר' לא מיסתבר כלל שנוכל לסמוך שלקח האיסור דא"כ אף בנולד קודם התערובות ניקום ונסמוך שבורר האיסור ואנן לא שרינן אלא בנפל לים כו' וכמש"ל אלא ודאי שז"א דלעולם אמרינן שמה שלוק' ממנו הוא לפי חשבון וא"כ עדיין האיסור מעורב עם ההיתר וגם כי אף בדאוריית' לא מסתבר שיהי' גזה"כ בזה להתיר בכה"ג ולא מצינו בשום מקום גזה"כ בזה. אך בכוונת התוס' צ"ל כמ"ש דכל שנולד אחר התערובות ואין האיסו' מיוחד שוב אמרינן דזה שבורר עתה הוא האיסור כיון דמעולם לא חל איסור על דבר אחר רק עתה הוברר האיסור משא"כ היכ' שחל איסור על דבר מיוחד זהו בכלל הוברר האיסור תחלה שהרי חל שם איסור על דבר זה אלא שמחמת שהיא מעורב אינו ניכר וכל הני דמייתי התוס' אין האיסור מבורר בפ"ע רק האיסור נולד בתוך התערובות ולא נתברר על איזה מהם חל האיסור ובכה"ג אמרינן ברירה והובר הדבר שמעיקרא הי' עומד לכך שיחול ע"ז שם האיסור ואע"פ שפשוטת לשון התו' אינו מורה כן מ"מ ברור לענ"ד שכוונתם כמ"ש:
אמנם מה שצ"ע בלשון התוס' שם הא דמייתי התם הך דשני לוגין שאני עתיד להפריש ובאמת שם בלא"ה א"ש כיון שהוא אומר מה שאני עתיד להפריש אע"כ דע"כ אנו צריכין לומר לכשיפריש חלה התרומה למפרע שהרי הוא שותה מיד מ"מ כיון שלא קרא שם תרומה רק על זה שיפריש אח"כ ממיל' דאין כאן תערובות איסור כלל וכן מבואר בירושלמי דדמאי גבי המזמין את חבירו כו' במה אנו קיימינן אם באומר מכבר מקשה המעורב הוא ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא באומר מכבר לכשישתה הרי מבואר דבכה"ג לאו משקה המעורב הוא כלל:
ועוד קשה לפי תירוצם דכל שלא הוברר האיסור מתחלה בפ"ע אמרינן ברירה א"כ למה באמת הוצרכו שיאמר שאני עתיד להפריש ותסגי לי' שיאמר שני לוגין שבתוכו תרומה ולפי מ"ש החוות יאיר סי' קל"ג דבלח בלח ל"ש סברת התוס' דתמורה הוי א"ש אלא שז"א לפי מה שהסברתי סברת התוס' דטעמייהו לפי שעדיין לא נתברר על איזה מהם חל האיסור עד שעה שמברר מועיל הברירה נראה דגם לח בלח שייך למימר הכי וכדאמרנן בביצה שנים שלקחו בהמה וחביות כו' חביות מותרת משום שהוברר הדבר שזהו חלקו המגיעו וה"נ נימא הוברר שזה החלק המגיע להתרומ' ואפשר דס"ל להתו' דה"נ דהוי מהני אף בכה"ג רק דהתם בלא"ה צ"ל שאני עתיד להפריש כיון דבע"ש בה"ש מיירי ואסור להפריש ודאי ולכן לא הקילו אלא בכה"ג שאומר שאני עתיד להפריש דאם יאמר בסתם שני לוגין אילו תרומה הוי כמפריש ואסור וכן מבואר בתוס' בכמה דוכתי וכר"ש דדמאי ואע"פ דהם כתבו דקביעו' מקום חשוב כהפרש' היינו אם נימא דבעינן קביעות מקום אבל אם נאמר דסגי בלא קביעות מקום רק שיאמר שני לוגין תרומה ממיל' דחשיב כהפרשה מיד ואסור ועיין ברשב"א חולין דף י"ב בשם הרמב"ן דכשאומר שאני עתיד להפריש ויש ברירה מהני דכשמפרישו הוברר הדבר למפרע ושיריה ניכרים למפרע אף על פי שלא הוי ניכרת בשעת קריאה ושתי' וראיתי בקצות החושן סי' ס"א שכתב דלפי סברת התוספות דתמורה סגי באומר שני לוגין בתוכו תרומה ולענ"ד ז"א כמ"ש גם מ"ש באומר שאני עתיד הוי שירי' ניכרים למפרע משום ברירה כסברת הרשב"א משא"כ באומר שני לוגין בתוכו תרומה אין שירי' נכרים כיון שאין מבורר בשעת הפרשה ולענ"ד ז"א דאם נימא כסברת התוס' דתמורה דאמרינן ברירה בכה"ג אף שאינו תולה בדעתו וכגון ההוא דתמורה ויומא א"כ אמרינן דזה דנוטל לשתות היא היין מבוררים ושני לוגין שישארו הם תרומה פשיטא דגם זה שירי' ניכרים מקרי ועדיף מיני' דהא שירי' ניכרים בשעת שתי' להרשב"א דנקיט במלתי' באומר שאני עתיד להפריש היינו משום דלא קאי בשיטת התוס' דתמורה אלא ס"ל דכל שלא אמר שאני עתיד להפריש הוי מדומע וכמ"ש דבמדו' הלח אפי' אומר לצפונו כו' והביא שם הירושלמי דדמאי שהבאתי לעיל דאם אומר מעכשיו משקה מעורב הוא שותה משא"כ אם נימא דמותר לשתות מיד על סמך ברירה אף באומר מעכשיו שפיר מיקרי שיריה ניכרים גם בכה"ג דאין מעלת שאני עתיד להפריש להיות נקרא שירי' ניכרים כ"א בשביל שיתברר הדבר שאין התרומה מעורבת ומדומעת בתוך החולין והשתא דקיימינן בסברת התוס' בתמורה גם בשאינו אומר שאני עתיד כו' כן הוא שאין התרומה מעורבת ומדמעת אלא מה שיקח לשם חולין יהי' חולין ומה שיקח לשם תרומה יהי' תרומה ומיקרי שירי' ניכרים וזה ברור למעיין ועיין בריטב"א קידושין דף ק"ה ועיין ברש"י ז"ל דעירובין גבי תרומת כרי הזה ומעשרותיו בתוכו קרא שם ומבואר דאף דב"ש אית לי' ברירה מ"מ אסור לאכול ממנו רק דאהני לחייב עלי' ע"ש וזה דלא כסברת התוס' דתמורה ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' דלא אמרינן ברירה רק במתנה ומברר דבריו ולכך א"ש דבעינן דוקא שיאמר שאני עתיד להפריש והתוס' בתמורה קיימא למ"ד דאמרינן ברירה בכל גווני ודרך אגב ראיתי בקצה"ח שם שכתב דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"נ מהני כשאומר שאני עתיד להפרישם ע"ש ולענ"ד ז"א דהא דמקנה דשלב"ל היינו שיחול הקנין לכשיבא בעולם דהא א"א לו לחול מיד כלל והא דאמרינן לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו כבר פי' התוס' דמהני לענין אם נקרא השטר או נאבד אבל ודאי דא"א לומר שיתחיל הקנין מיד רק שהוא מועיל לענין זה שיוכל לחול אח"כ משא"כ לענין ברירה דאנו צריכין לומר שחל מיד והוברר הדבר למפרע שהרי מיחל ושותה מיד וע"כ שהתרומה חלה מיד י"ל דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ הוברר למפרע וחל מיד זה לא אמרינן ואם לא היינו צריכין לומר הוברר הדבר למפרע רק שיחיל לכשיברור זה בודאי אמרינן אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כו' וכדמוכח מההוא דכל הנלקט כו' וכמ"ש הוא עצמו שם ובמ"א הארכתי בזה והבאתי מדברי הרבה פוסקים דכל שא"צ למפרע שפיר אמרינן ברירה:
ונשוב אל הנדון שאנחנו עסוקים בו לישב דעת הטור משום דבדרבנן י"ב הנה מלבד הני טעמי דכתיבנא בלא"ה לא ידעתי מה הועלת בזה דהרי בלא"ה מלתא דפשיטא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ דעיקר הקושי' על הטור דהאיך שרינן לי' לנתק בכדי לעשות ספק דרבנן בידים וכ"כ בשו"ת נ"ב סי' מ"ג וא"כ מה יתן ומה יוסיף טעם ברירה בדרבנן הא טעמא דאמרינן ברירה בדרבנן משום דספק דרבנן להקל כמ"ש הר"ן פ' כל הגט וכ"כ הב"ש והפ"י וא"כ אין לנתק לעשות ספק דרבנן והא דאשכחן ברירה בדרבנן לא שיעשה כן במתכוין בכדי לסמוך אברירה אלא כגון ההיא דשנים שלקחו בהמה וחביות בשותפי' שהם חולקים ביניהם בכדי לקבל כ"א חלקו וממילא דסמכינן אברירותם כיון שהוא מלתא דרבנן והא דפריך ביומא ותמורה ונברור היינו אף לכתחלה א"ש בפשיטות דהתם קיימינן למאן דסובר ברירה אף בדאורייתא ובתורת ודאי אתינן עלה ושפיר איכא למשרי אף לכתחלה משא"כ אי בדאורייתא אין ברירה רק בדרבנן והיינו מספק שוב אין מקום לעשות לכתחלה ובר מן דין נלענ"ד דאין להתיר מספק דרבנן לקולא עפ"י מה שכתב הש"ך סי' קיו"ד דבאתחזק איסורא אסור אף בספק דרבנן ואין לך אתחזק איסורא יותר מזו שהיה נאסר משום כלאים ועכשיו אנו באים להתירו ע"י ניתוק:
ובזה היה אפשר ליישב מה שהשמיט הרמב"ם דינא דמר זוטרא ומ"ש הכ"מ דהרמב"ם לא גריס והלכתא הוא אמת נכון אך אכתי קשה דהא מר ברי' דר"א לא פליג אמ"ז בהא מלתא דאי נתקי שפיר דמי מדרבנן רק במה דס"ל דדוקא כולהו בעינן ובהא פסק הרמב"ם כמר בר ר"א דבחד סגי או שוע כו' אבל מ"מ מודה למ"ז בגוף הדין דמהני ניתק בדרבנן וא"כ הו"ל להרמב"ם לאתויי הך דינא בדרבנן וכן מבואר בחידושי הרשב"א ריש יבמות וברמב"ן בנדה דא"ש מימרא דמ"ז דעכ"פ בעינן שיהי' כ"א שוע מדאורייתא ע"ש ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם סובר דגוף דינא דמ"ז דלא כהלכתא דמ"ז ס"ל דאף באתחזק איסורא מקילינן בספק דרבנן וכר"מ דמקוואות כדאיתא בעירובין דף ל"ה משא"כ למאי דמשמע מש"ס דעירובין דשקיל וטרי אליבי' דר"י והכי קי"ל בעלמא ר"מ ור"י הלכה כר' יוסי ולדידי' באתחזק איסורא אזלינן לחומרא אף בדרבנן כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו הש"ך שם ולכך שפיר השמיט הך דמ"ז ואעפ"י שהרמב"ם גופי' פסק שם כר"מ כמ"ש כל האחרונים מ"מ הרי הרמב"ם סובר דבאב הטומאה מד"ס טמא וכמ"ש בספר חוות דעת ואעפ"י שבאמ' אין זה ראי' שהרי באב הטומאה מד"ס אף ספק ליטמא ולטמא דאיכא חזקת היתר אמרינן דטמא אלמא דלאו משום חזקת איסור מחמרינן רק דאב הטומאה שאני שהחמירו עלי' לעשותו כשל תורה ממש וכמ"ש המ"ל הלכות מקוואות בפירוש דברי הרא"ש וכ"כ בשו"ת פמ"א ח"א בקצרה ע"ש מ"מ עכ"פ אין הכרח שהרמב"ם יפסוק כר"מ רק לענין ולד הטומאה דקיל טפי משא"כ בגווני דכלאים דהכא שעיקרו מה"ת ואתי לאחלופי בכלאים דאורייתא יש להחמיר בו כיון דאתחזיק איסורא ועיין בתי"ט ומ"ל שהשיגו על הר"ש והרע"ב שכתבו בד"א בטומאה חמורה שנטמא בטומאה המטמאתן מה"ת דהא אף באב הטומאה מד"ס דינא הכי ונפלאתי שלא הזכירו ראש המדברים רש"י ז"ל בעירובין שכתב כן ואחריו החזיקו הר"ש והרע"ב לכתוב כלשונו וצ"ע:
אך עדיין צ"ע לפי מ"ש הרמב"ם פרק יוד מה"ל עדות בלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם הלח"מ שם תמה שסותר לדבריו בהלכות כלאים וכתב דמה שאמר הרמב"ם בהל' כלאים שאבד בו חוט של פשתן אינו שידענו בודאי שהוא הבגד אלא שאינו ניכר רק י"ל שהוא ספק אם הוא שם אי לא ולכך התירו ע"י הצביעה דכיון דבתחלה יש לנו ספק אם הוא שם או לאו אין איסורו מתחלה מד"ת אלא מד"ס כו' ע"ש ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל לכתוב הרמב"ם דבכה"ג אם נתקן ואין ידוע כו' מותר דהא בכה"ג אם מספקא לן אם לאו היא שם לא איתחזק איסורא ואפי' תימא דמיירי שידוע שנארג שם ודאי אלא שאח"כ נפל ספק אם עדיין הוא שם מ"מ ע"כ דאתיליד ריעותא גמורה באופן שיש לנו להסתפק בזה וא"כ אזיל לי' חזקת איסור בשעת הריעותא ובזה היה לנו להתירו אם ניתק ומספקא לן אם נתקו לגמרי או לא אמנם באמת דוחק גדול לפרש הרמב"ם כמ"ש הלח"מ ויותר נלענ"ד בדעת הרמב"ם דס"ל דאין בכלאים איסור דאורייתא כ"א כשהוא ניכר דאז שם כלאים עליו כדמתרגמינן כלאים עירובין משא"כ כשאבד בתוכו ואין ניכר אזיל לי' שם כלאים דאורייתא רק דאסור מדרבנן ועכ"פ יש כאן איתחזק איסורא מעיקרא דאורייתא והשתא אחר שאבד מדרבנן ועוד נראה דהרמב"ם סובר דכל שאינו ניכר בטל ברוב מה"ת כמו ההיא דצמר גמלים וצמר רחלים וכמ"ש התוס' מההיא דשיער נזיר דמוקי בציפרתא ולא ס"ל כתי' התוס' והרא"ש שכתבו דכיון דע"י חיבורן נאסרו ל"ש ביטול אלא ס"ל דשפיר בטל כיון דאינו ניכר רק מדרבנן אסור אף בכה"ג כיון דס"ס הוא נהנה מכלאים וכן נראה מדברי הכ"מ פ"ג מהל' בכורות שכתב דהרמב"ם מדמה צמר בכור לבגד שאבד בו כלאים דאינו בטל אעפ"י שחילקו המפורשים בין כלאים ושאר איסורים רבינו אינו מחלק עכ"ל ובתמורה פריך להדיא וליבטל ברובא ומשני בציפרתא וסובר הרמב"ם דהך שנויא דלא כהלכתא דבלא"ה לא בטל מדרבנן כיון שעכ"פ נהנה מצמר הבכור וכמו בבגד שאבד בו כלאים דהא בטל מדרבנן עכ"פ משום דס"ס הוא לובש כלאים ואע"ג דבמידי דאכילה וכדומה קי"ל דבטל ברובא מ"מ התם כל שעתה איכא למימר דהיתרא אכל וחילוק זה מבואר בתוס' דבכורות דף ך"ג ומצאתי במשנה למלך פ"א מה"ל משכב שהביא דברי הכ"מ וכתב ולא ביאר לנו מרן מה טעם ל"ש ביטול באיסורין אלו ולפי מ"ש ניחא דטעמא דרבינו דס"ל דבהני לא שייך ביטול דדמי לטומאה משא דבב"א נהנה מן הבגד כו' ע"ש וכיון דטומאת משא אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' ממילא דגם בגד שאבד בו כלאים אינו רק מדרבנן ול"ד לצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו' דאזלינן בתר רובא דהתם טרם הוחל עליו שם איסור נתבטל מעליו שם צמר רחלים ונקרא בשם צמר גמלים שהוא הרוב ולכן אעפ"י שעכשיו חיבר בו פשתן והוא נהנה מכל הבגד יחד לא איכפת לן בהכי דמעולם לא חל עליו שם איסור משא"כ נבילה שבטלה בשחוטה או בגד שאבד בו כלאים שאנו רוצין להפקיע איסורו ע"י ביטול לא מהני כיון שנהנה בב"א אך מה שהקש' שם במ"ל על התו' שהקשו גבי כלאים ולבטל ברובא דהא דמי לטומאת משא ותי' דהתוספות ס"ל דבכלאים לא בטל ברוב מה"ת ושוב הקשה דהא בתמורה פריך ולבטל ברובא ומוקי בצפרתא משמע דאי לאו הכי אף מדרבנן בטל והא דמי לטומאת משא כו' נלענ"ד דהתוס' ס"ל דלא דמי לטומאת משא דהתם הוקבע טומאה על חתיכת הנבילה בעודה בפ"ע וגם עתה לא פרחה טומאתה מינה בשביל שנתערבה לא בטלו חכמים טומאת משא ממנה כיון שודאי נושא אותה ג"כ משא"כ בכלאים דבעוד הפשתן בפ"ע והצמר בפ"ע לא הוקבע שום איסור עליהם והאיסור בא מחמת התחברותן וכיון שאינו ניכר הרי בטל ברוב ופקע שם איסור מן הבגד לגמרי ועדיף מהא דאכילה דאמרינן בכל משהו איכא רובא דהיתרא ועכ"פ יש כאן איסו' אלא שהאיסור נהפך להיתר משא"כ בכלאים דע"י הביטול אין כאן איסור כלל ולזה תירצו דאדרבא מה"ט גופא שאין נאסרין כ"א ע"י חיבורן לא שייך בי' ביטול אך מההוא דתמורה לכאורה שפיר קמותיב אך נראה לפי מה דאיתא שם בבכורות בבהמה ששפעת חררת דם כו' טהור ממשא ור"י אמר משום ביטול ברוב נגעו בה ופריך מהא אדריב"ח דאמר דבמשא מטמא ובעי לשנויא התם בסרוחה ופריך הניחא לבר פדא אלא לר"י כו' ומסיק בקושיא הרי מבואר דריב"ח ס"ל דהיכא דבטל ברוב אף במשא לא מטמא וא"כ שפיר פריך בש"ס דתמורה אליב' דר"י דלדיד' קשה ולבטל ברובא ולפי"ז א"ש בפשיטת דברי התוס' והרא"ש שהקשו בכלאים ליבטל ברובא דהא ר"י ס"ל דאין מטמא במשא וא"כ ה"ה לענין כלאים אעפ"י שנהנה מכל הבגד בב"א ובזה יש ליישב מה שלא כתב הרמב"ם איקומתא דעבד צפרתא ע"ש בסוף הל"מ ובפ"ג מהל' בכורות משום דהרמב"ם סובר דהש"ס אליבא דר"י פריך משא"כ הרמב"ם לשטתי' דפסק כריב"ח דמטמא במשא ממילא דאף בלא עבד צפרתא ומה שהקשו התוי"ט והכ"מ על הרמב"ם בהך דחררת הדם ע"ש ובמ"ל ה"ל משכב ואין כאן מקומו להאריך ולפי מ"ש יש מקום ליישב דברי הטור ג"כ די"ל דסובר כהרמב"ם דבגד שאבד בו פשתן מה"ת בטל ברובא ורק מדרבנן אסור ואע"ג דמסתמא אזיל בשיטת הרא"ש אביו שכתב דל"ש בזה ביטול כיון שהאיסור ע"י התחברותן ונעשה כחתיכה א' של איסור היינו משום דאל"כ אפי' מדרבנן לא היה לנו לאסור כדין יבש ביבש דעלמא ואע"ג דס"ס נהנה מכלאים מ"מ לר"י היכא דבטל ברוב אף במשא לא מטמא או כמ"ש דכלאי' לא דמי למשא דאם נימא דבטל נסתלק איסור כלאים לגמרי ולכך הוצרכו לומר דע"י שנאסרו בהתחברותן ל"ש ביטול אבל מ"מ אין זה רק מדרבנן לבד דבדאורייתא לא שני לן בהא וא"כ היכא שנאבד ואין ניכר והוא כלאים דרבנן שוב הו"ל תרי דרבנן ובכה"ג שפיר כתב הטור דשרי אף לנתק לכתחלה ועל הט"ז שהקשה מנפל לים אבל הפיל אסור צ"ע דטפי הו"ל לאקשוי דאפי' נפל דוקא שנים ושלא יאכלם אדם א' ואז מותר משום ס"ס דשמא נפל האיסור ואת"ל לא נפל שמא זה שאוכל עכשיו אינו האיסור וכמ"ש הרא"ש בפרק ג"ה והכא ל"ש זה ולכאורה יש ליישב ולומר דדוקא התם שאם יאכל תערובות כאחת איכא לאסתפוקי דילמא לא נפל ואיתא לאיסורא ואע"ג דגם בזה לא עביד איסורא דאורייתא דמה"ת חד בתרי בטל מ"מ אין להתיר בכה"ג כיון שאוכל עכ"פ האיסור עצמו שנאסר מדאורייתא אין ההיתר חל עליו אלא ע"י ביטול משא"כ הכא שמעולם לא היה כאן איסור דאורייתא דמעיקרא כלאים דרבנן היה וכיון שעתה נפל ספק בדרבנן שפיר אמרינן בי' ספיקא דרבנן ולקולא וכיוצא בזה כתב ביש"ש ב"ק לענין ברירה דהיכא שהוא איסור תורה מצד עצמו רק מחמת ביטול חד בתרי אזיל איסור תורה גרע מאיסור דרבנן מצד עצמו ועיין בש"ך בכללי ס"ס אמנם אם נאמר כן אף אנן נמי נאמר דכיון שהיא איסו' דרבנן מצד עצמו אין חילוק בין נפל בין הפיל דבכל גווני שרי אך שאין זה מעלה ארוכה לדברי הטור שהתיר אף לכתחלה וגם דהא איתחזק איסורא ואפי' בדרבנן אסור וכמש"ל והש"ך הוסיף אף שנתערב חד בחד הדין כן ולפי"ז צ"ל הא דשרינן בדבר חשוב שנתערב ונפל אחת לים אע"ג דאיתחזק איסורא דרבנן עכ"פ התם טעמא משום ס"ס וגם שאוכל שנים שנים תלינן טפי שהיא דהיתרא משא"כ כאן קשה דהא איתחזק איסורא ואפשר דס"ל דבדרבנן יש להקל אף באיתחזק איסורא דפוסק כר' מאיר דמקואות ומדמי איסורי דרבנן לטומאה קלה וכמש"ל:
אמנם לפי פשטא דמילתא נלענ"ד דהרמב"ם סובר בגד שאבד בו כלאים אינו רק דרבנן משום דודאי אין חוט של פשתן דומה לשל צמר עד שלא יהי' הפרש ביניהם דודאי טובא איכא בינייהו ורוב בקיאין הן להכיר במראה ובמישוש רק לפי שזה הטיל החוט של פשתן ועתה אבד בתוך הבגד הוי דומי' דפלוגתא דר"מ ורבנן דפליגי התם לענין טומאה דרבנן סברי כשבודק כל צרכו אעפ"י שהי' כאן טומאה ודאית אנו אומרים עורב בא ונטלה ומכ"ש דטפי י"ל דלמא מנתר נתיר ואפי' ר"מ מודה דשכיח טפי מעורב וכמ"ש התוס' שם לענין בגד שאבד בו כתם אלא דאעפ"כ אין לנו לסמוך על הבדיקה דאימר לא בדק כל צרכו כדאמרי רבנן התם לר"מ ור"י או אפשר דאפי' אם יבדוק היטב הדק יש לחוש שמא יבא בקי יותר ממנו ויכיר והלכך בבדיקת צביעה מתירין לגמרי ותולין דמנתר נתר משום דהוי כההוא דבודק עד שמגיע לסלע משא"כ בלא בדיקת צביעה לא סמכינן על הבדיקה מדרבנן עכ"פ זה דעת הרמב"ם ולדעת הטור אף בכלאים דרבנן לא סמכינן אבדיקה זו דהוי כספק חסרון ידיעה דשמא יבא בקי גדול ויכיר אך כשניתק ממנו חוט א' שפיר סמכינן על הבדיקה שלנו בכלאים דרבנן כיון דא"ל מעיקרא נתרו ואת"ל לא נתרן שמא ניתק עכשיו ולכך מתיר הטור אף לכתחילה לנתק כיון דאיכא רגלים לדבר שאין כאן כלאים כלל שהרי פשפש ולא מצא ולישנא דמ"ז דקאמר ונתקי' לאו משו' דלכתחל' אסור אלא משום דבעי למימר ולא ידעו אי נתקו כו' לכך נקט ונתקי' ושיגרא דלישנא הוא כלענ"ד ויישר חילך לאורייתא כו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: