בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סח
וזאת אשר השבתי שנית על הנ"ל יקר רוח ואיש תבונה אשר חלק לו אלקים בבינה עמלו בתורה נושא ונותן בה באמונה נטרי' רחמנא לה"ה כו' מו' ניסן נ"י:
גי"ק קבלתי דברות שניות ונאמר בהם כי טוב ואין פנאי לנסך בכור המבחן פלפולים חדשים רק באתי כאוהב לפרוק והשכותי מעלי את תלונותיו שכתב דאית לי' פרכ' בקצת ענינים ולדידי חזי לי כי רו"מ הציץ לראות כמציץ מן החרכים וקרא ולא דקדק באותיותי' כי באמת אין פה מקום ללון כלל ויעברו לפנינו אחת לאחת:
ראשונה כתב רו"מ על מ"ש דהוי שכיח היתרא קמייהו דז"א דע"כ לא הי' להם כלל דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם כו' ולפי דבריו כל הנפש לבית ישראל באי הארץ עינו בצום נפשם מן היום שעברו הירדן עד ממחרת הפסח הדבר פשוט ומבואר בתוס' שלא היה להם כלל תבואה ישנה מה' מיני' אבל הא ודאי שהיו מאוכלי המן וגם היו יכולי' לאכול שאר מינים שאינם מה' מינים האסורים משום חדש וגם מקנה רב הי' להם וכל פרי מגדים וכל כי הא מיקרי שכיח היתר' וע"כ לא התירה תורה אלא אם הוא צריך לאותו דבר למלאות נפשו כי ירעב ותמהני על רו"מ שנטה מדרך הפשוט והאריכות בזה אך למותר:
ב' מ"ש דלפי מה דמסיק דעומר שהקריבו הי' מתבואה דלא עייל שליש או לא הי' כלל א"כ עיקר גידולי ביד ישראל. מתחלה אברר שגם זה שגגה הוא בידו בדרך הפשוט דהש"ס שם לא קאמר אלא לענין הקרבת העומר דקצירכם בעינן והוצרכו לבדוק דלא עייל שליש וכמ"ש שם רש"י להדיא אבל פשוט שהיה להם תבואו' הרבה שהיתה עומדת לקצור או קצור' ועומדת שהרי ימי קציר חטין הי' וא"כ קשה מ"ט לא אכול ומכ"ש דאנן על הירושלמי קיימינן שכתבו התוס' בר"ה בשמו להדי' אפי' קמה כו' אפי' חטין בעל' כו' אם כך אתה אומר לא אכלו ישראל מצה כו' וקשה דלמה נאסר קמה או חטין בעלי' דהא אפי' דבר טמא אישתרי אלא ע"כ כסברת הרמב"ם ומכ"ש לפי מה דבעו חבריי' מר"כ קשה ל"ל קצירכם אמר רחמנ' תיפוק לי' דקשה מעיקר' מ"ט לא אכול וכיוצא בזה הקשו על הב"ח שכתב דאין נוהג בשל עכו"ם:
ואולם דברי הב"ח יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' דירושה היא להם וכמדומה שכן כתב הב"ח עצמו בשו"ת גאוני בתראי ובשו"ת שב יעקב ולפי שחוששני דילמ' משכה לי שמעת' דחדש ואין הפנאי מסכים לתת עיני עליהם קצרתי בזה אבל לענין הא דדבר טמא אשתרי כבר כתבתי דלא איכפת לן בהא דירושה היא א"כ ע"כ מוכח כסברת הרמב"ם ז"ל:
ועוד אמינ' דאפ"ת שלא הי' שם שום תבוא' אחרת כ"א דלא עייל שליש מ"מ כיון שגם היא היתה אסור' משו' חדש רק מחמת שהותר להם הכל בכלל ובתים מלאים כל טוב נעשה להם כהיתר וכיון שאיסור חדש שהי' בתבואה זו כבר אזל לי' שוב אין לנו להחזיר ולאוסרה מחמת הגדל אח"כ כיון שנסתלק איסור חדש מתבוא' זו ואף למאי דקאמ' דלא עייל כלל מ"מ משמע בש"ס דמ"מ עייל ריבעא או דנקא וחל עליה איסור חדש (ולא עייל כלל דקאמר היינו לענין דל"ש למיחש דלמא עייל שליש ולא קים להו) ואם נפשך לומר דמ"מ אף כי מה שמצאו הותר להם מ"מ מה שגדל אח"כ ברשות ישראל נאסר משום חדש ולפי"ז לא היה רו"מ צריך לדייק דעיקר גידולו ביד ישראל דאפילו נתגדל עיקר גידולו ביד נכרי מ"מ כיון שאח"כ גדלה והוסיפה ברשות ישראל נאסור משום חדש:
ולכאורה י"ל שרו"מ כיון יפה בזה דדייק וגריס דוקא בלא הביאה שליש או לא עייל כלל עפ"י מה דאיתא במנחות דף ס"ט בעי ר"ש בן פזי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר מהו בתר עיקר אזלינן ושרי' עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן כו' ע"ש משמע דוקא הביאה שליש מספקא ליה הא לא"ה פשיטא דלא אזלינן בתר עיקר כיון שלא הביאה שליש עדיין אבל מדברי רש"י שם שכתב להכי נקיט שליש דחשיב גמר פירי דאי מקמי הכי עקרה הוי כשחת דעלמא ולא מהני עומר למשריי' משמע דאי הוי מהני עומר למשריי' שפיר הוי מצינן למיזל בתר העיקר אעפ"י שלא הביאה שליש וא"כ להך צד האיבעי' דבעי למימר בתר עיקר אזלינן קשה דאפילו תימא שלא היה להם תבואה אחרת רק שלא הביאה שליש או קצת פחות מזה מ"מ מ"ט לא אכול אף שגדל אח"כ נימא בתר עיקר אזלינן והעיקר כבר הותר להם ודוחק לחלק דדוקא כשהותר העיקר ע"י העומר אז י"ל שהתו' נגרר אחריו משא"כ היכא שהותר ממילא מחמת שלל של כותים שפיר מצינן למימר שלא התירה תורה אלא מה שנמצא אז ולא מה שגדל אח"כ ולא שייך בזה גרירה וצ"ע:
ועפ"י מ"ש י"ל כמה פרפראות בסוגיות הש"ס דר"ה במה שנתעוררו בעלי תריסין רבינו הב"ח ומחלקותו ולקצר אני צריך וכל זה לא כתבתי רק להגדיל תורה אבל האמת הברור כאשר כתבתי שהיה להם תבואות גמורים הרבה והך דלא הביאה שליש לענין עומר איתמר ואין להאריך:
ובהיותי בזה לא יכולתי מלט מלהודיע לרו"מ כי מלתא דפשיטא לדידי דתבואה שלא הביאה שליש יש בה משום איסור חדש אמינא לה מהא דאיתא בפ"ק דחלה דחייבת בחלה וטעמא כמ"ש הר"ש בשם הירושלמי דילפינן לחם ממצה כל שבא לידי חימוץ ולא הביאה שליש נמי בא לידי חימוץ וחדש נמי שה' מינים אסורין חד טעמא הוא עם חלה דילפינן לחם ממצה כדאיתא במנחות וא"כ אף שלא הביאה שליש אסור משום חדש וכן נראה מדברי רש"י הנ"ל שכתב לא מהני עומר למשריי' משמע דבאיסור חדש קאי ודוחק לומר דר"ל דלא מהני ליה עומר מידי לפי שהוא מותר מעצמו כשחת בעלמא ומותר בלא עומר דא"כ הו"ל למימר ולא צריך עומר למשריי' ואף שיש לדחוק וליישב הלשון מכל מקום משמעות לשונו דעומר לא מהני כיון שכבר נתלש מן הקרקע בשעת הבאת העומר והיא כשחת ומ"מ החטין שבה אסורין משום חדש וכמש"ל דהא מחמץ ילפינן לה והוי כמו חלה דאף פחות משליש חייב:
ולפי"ז תימא לענ"ד בפסחים דף כ"ג דפריך התם והרי חדש כו' ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופירש"י אף חיטין גמורין ע"י קיטוף וכתבו התוספות אע"ג כו' דא"כ לא פריך מידי דחדש שאסור הכתוב היינו תבואה גמורה כו' ע"ש וכן במנחות דף ע"א אימר דשמעת לר"י לבהמה לאדם מי שמעת ליה ע"ש ובתוספות ד"ה אימור שכתבו בשם רש"י דפסחים וקוצר לשחת להאכיל לאדם כו' והא דדייק אסיפא סמיך כו' אלמא שרי אפילו משהביא' שליש עכ"ל מבואר מכל זה דשחת היינו תבואה שלא הביאה שליש כמבואר שם בסוגיא (וכן לעיל מיניה בהא דקאמר דלאו בר חרמש ולעולם שחת כו' דשחת היינו תבואה שלא הביאה שליש) א"כ מדהוצרך רש"י לפרש דמאכיל לבהמה לאו אקוצר לשחת קאי אלא ר"ל חטין גמורים ע"כ דס"ל דאל"ה אין חדש נוהג בה כלל וכמ"ש התוספות בפסחים להדיא וכן מבואר ג"כ ממ"ש התוס' בפסחים ם ובמנחות דמסיפא דייק כו' וזה תימא דלמה יהא מותר גבי חדש טפי מלגבי חלה. וכן מוכח מהא דמעיקרא לא אכול משום חדש וקשה דלמה לא אכלו מהנך שלא הביאה שליש וא"ל דבאמת אכלו רק דאכילה כי האי לא מיקרי מעבור הארץ דלפי זה פשיטא דתיקשי על הירושלמי דקאמר אם כך אתה אומר לא אכלו ישראל מצה כו' שהיה אסור משום חדש דמנ"ל הא דהא הוו מצי למיכל מתבואה שלא הביאה שליש שהיא אסורה משום חדש ואפ"ה שפיר יוצאין בה י"ח מצה כיון שהיא באה לידי חימוץ ומינה ילפינן דחייב בחלה דכתיב באכלכם מלחם הארץ אלא ודאי דחדש שלא הביאה שליש אסור:
ומצאתי און לי בירושלמי דחלה דמפרש התם טעמא דרבנן והדר מפרש טעמא דר"א דס"ל דפטור משום דכתיב כתרומת גורן וקאמר עלה ולית לי' לר"א לחם לחם אשכח תני בשם ר"א אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא י"ח בפסח מהו שחייבים על לחם שלו משום חדש אמר ר' יודן כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו את שחייבין על קלי שלו משום חדש חייבין על לחם שלו משום חדש את שאין חייבין על קלי שלו משום חדש אין חייבין על לחם שלו משום חדש עכ"ל משמע לי' דאליבא דר"א דסליק מיני' קמבעי' לי' אי דוקא בחלה ומצה קאמר הכא ופשיט לי' דגם גבי חדש הדין כן וכן פירש המפרש הרא"פ שם דמבעי' לי' לר"א דפוטר משום חלה אי פוטר נמי משום חדש:
ואמנם לכאורה קשה דל"ל לחדש דרשא דאת שחייבין כו' דמה"ת לחייבו בחדש כיון שאינו קרוי לחם לענין חלה ומצה וכמו דקאמר לענין פסח ול"ל לר"א לחם לחם אשכח תני כו' ואין יוצא י"ח בפסח וה"ה לענין חדש אפשר לומר דלחיובא קא פשיט לי' דאת שחייבין על קלי שלו וכשלא הביאה שליש בפסח חייבין על קלי שלו דהא לא אשכחן דכה"ג לא מיקרי קלי אדרבה קליות האמור בש"ס היינו מתבואה שלא הביאה שליש כמבואר שם בסוגי' דמנחות דקאמר במנמר לקליות עיין בתוס' ורש"י שם והלכך כיון דחייבין על קלי שלו גם על לחם שלו חייבין והכי משמע לכאורה דאי תימא לפטור' קאמר א"כ מאי קא פשיט לי' את שאין חייבין על קלי שלו כו' קשה היא גופא מנ"ל שאין חייבין משום חדש כשלא הביא שליש דהא אדרבא סתם קליות הכי הוה כדכתיבנא וטפי הו"ל לאתויי מכרמל דמשמעותו רך ומלא אלא ע"כ דלחיובא קאמר:
ומ"מ צ"ע מה דמסיים בה את שאין חייבין כו' דמשמע דפשיט לפטורא ואיך שיהי' נראין הדברים דלרבנן דחייב בחלה יוצא י"ח בפסח ואסור משום חדש דשפיר הוי לחם גמור לכל מילי כיון שבא לידי חימוץ וא"כ דברי רש"י ותוס' שמבואר מדבריהם שאין איסור משום חדש אלא בתבואה גמורה צע"ג, ולא מצאתי להמפורשים שנתעוררו בזה וכדי ליישב דבריהם הי' צריך לדחוק ולומר דאדרבנן קאי וקמבעי' לי' אי חייב משום חדש כמו חלה ופשיט לי' דפטור וגבי חלה הכי גמירי למילף ממצה ולא מחדש ולחומרא גמרינן. ולפי"ז קשה דקלי גופי' מנ"ל וגם פשטא דמלתא משמע דאדר"א דסליק מיני' קאי. וגם כבר הוכחתי ממאי דקאמר הירושלמי דלא אכלו מצה ודוחק לומר דלר"א פריך וגם דלפי"ז מאי משני ממה שתגרי א"ה מוכרין להם דהא ר"א ס"ל בקידושין דחדש נוהג אף בח"ל וא"ל שמכרו להם מן הישן דמנא ידעינן ואפי' תימא דשפיר מינכר וכדמשמע מהתוס' לפי ר"ת מ"מ לפי' הר"ש דגם הישן אסור להם קשי' ואין להאריך:
וגם תימא לי על הפוסקים שלא הזכירו דין תבואה שלא הביאו שליש לענין חמץ ומצה ולענין חדש וכבר כתבתי דמדברי רש"י גופיה גבי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר משמע דאסור משום חדש ולענין חמץ משמע בש"ס ר"פ אלו עוברין גבי עמילן של טבחים דנוקשה הוי וקצת יש לדחות ולומר דאותן הבאים לשאוב הזוהמא אין מחמיצין אותן חמץ גמור רק נוקשה וכן משמע בירושלמי שם דקאמר מביא מלילות שלא הביאו שליש וכותשן ועושה אותם כמין חלות חריע ונותנו בקדרה והוא עביד כלידין ובמוסף הערוך פירש דכלידון היינו זוהמא ודלא כמ"ש בקרבן העדה שם דהיינו מאכל חשוב הראוי לשרים וליתא ולפי שאינו מענינינו פה לא ראיתי להאריך:
ועיין בכריתות דף ה' אמר ר' יצחק האוכל לחם וקלי וכרמל לוקה כו' אמר לך ר"י לא נכתב קלי ונילוף מלחם וכרמל כו' ולפי דברי הירושלמי הנ"ל קשה דהא איצטרך למילף מיניה את שחייבין על קלי שלו כו' ומכ"ש אם נימא דקלי היינו שלא הביא שליש א"כ מלת' דפשיט' הוא דלהכי איצטרך קלי לאשמועינן דחייב אף בכה"ג אבל אם נימא דהך אליבא דר"א אתי א"כ א"ש דרבי יצחק כרבנן ס"ל ושפיר דייק לא נכתוב קלי כו':
ונחזור אל הענין בהא דקשי' לן מעיקרא מ"ט לא אכול הא אפי' דבר טמא אשתרי שרוצה רו"מ ליישב לפי מה דאמרינן דידהו לא אישתרו ומיירי בלא עייל ביד עכו"ם ליתא ואדרבה נלענ"ד דלמאי דבעי למימר דאפי' דידהו נמי אשתרי יש ליישב דכיון דהא דאמרינן מעיקרא לא אכול משום איסור חדש קאי אליבא דמ"ד מושבות כ"מ שאתם יושבים משמע וס"ל דמה דכתיב כי תבואו אל הארץ כו' דקאי נמי אלאו דחדש דבתריה כמבואר בקידושין היינו דבביאה תלי רחמנא וכיון שנכנסו נתחייב מיד א"כ ל"ש לומר דאשתרי להו כמו שאר איסורין כיון דקרא בהדי' כתיב שיהיו אסורין קודם הקרבת העומר והיינו טעמ' דמעיקרא לא אכול ותדע דהא גבי חלה אמרינן להדי' בכתובות וקדושין ובנדה שנתחייבו בחלה אף בז' שכיבשו והיינו משום דכתיב בבואכם וא"כ גלי קרא דלא אשתרי וה"ה בחדש כה"ג למאן דס"ד דכי תבואו נמי משמע מיד משא"כ אם נימא דלדידהו לא אישתרי א"כ י"ל דמה דגלי קרא דבביאה לארץ נתחייבו היינו לענין שיהא אסור חדש שלהם ככל האיסורין דידהו לא אשתרי וא"כ מה שמצאו שם משלל העכו"ם אף החדש מותר וא"כ קשה מ"ט לא אכול מה שהיה שם מתבואה גמורה:
הנה בינותי בספרים וראיתי בספר טורי אבן להגאון בעה"מ שאגת ארי' במס' ר"ה הרגיש בזה להקשות גבי חדש וחלה דהא כל האיסורין אישתרו להו וע"ש שקצת ממ"ש שם מופרך ממ"ש כאן ובתשובתו הראשונה ועוד אתא ואייתי מתניתא בידיה דפ"ק דערלה דאיתא התם עת שבאו אבותינו לארץ כו' נטעו אע"פ שלא כיבשו חייב ודחיק ומוקי לה במצניע מפירות אלו עד אח"כ וכעין תי' הש"ס בחולין ולכאורה לפי מ"ש אפשר לומר דהתם נמי הוי טעמא משום דגלי קרא כי תבואו אל הארץ כו' אמנם הביא שם בשם הרמב"ן על התורה דבתים מלאים כל טוב דאיתא שם גם ערלה בכלל ההיתר והיה נלענ"ד לומר דאפי' למאי דבעי למימר דידהו נמי שרי היינו דוק' מה שהכניסו ישראל עמהם או שנמצא בעת כניסתן דבהכי מיירי קרא דובתים כו' אבל לא שנולד אחר כניסתן הן ביד ישראל או ביד עכו"ם (ובהכי הוה מתיישב טפי גבי חדש אם היינו אומרים כמ"ש רו"מ שהתבואה לא עייל ביד עכו"ם אז הוי א"ש אף אם נימא דידהו אישתרי דכה"ג שנולד אח"כ אין זה מכלל ההיתר אם נאמר דבכה"ג שלא הביאה שליש לא אזלינן בתר העיקר אלא שכבר כתבתי שהיה שם תבואה גמורה) והיינו דכתיב כי תבואו כו' למימרא דמיד בביאתן אם נטעו נאסר משא"כ במצאו נטועה יליף מכי תבואו ונטעתם דשרי והיינו כמו שאר איסורין דאשתרו להו ובטורי אבן שם כתב ליישב ההיא דחדש וחלה דכיון שיש להם היתר אח"כ בכה"ג לא התירה תורה דל"ל למיכלו בעודו באיסור כגון בחדש שיש היתר ע"י העומר או בחלה ע"י הפרשה ע"ש ובזה יש ליישב מ"ש הב"ח אם נימא דנוהג בשל עכו"ם ל"ל לדיוקי מהא דמעיקרא לא אכלו בפשיטות ה"ל לדייק דהאיך אכלו מעבור הארץ הא אסור משום חדש וע"כ דאקרוב העומר והנה כבר השיגו עליו בפוסקים ויש שחזרו וקיימו דבריו ולפי דברי הטורי אבן י"ל דמהא שאכלו מעבור הארץ אין ראי' כ"כ דמצינו למימר דאפי' דבר טמא אישתרי להו (והך דחלה י"ל כמ"ש לעיל משום דכתיב בבואכם ומשונה מכל ביאות האמורות כו' גלי קרא דנתחייבו מיד) משא"כ מהא דמעיקרא לא אכול דייק שפיר דע"כ לומר לפי שיש לו היתר ע"י העומר הוצרכו להמתין ולכך בעי מהיכן הקריבו ואמנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה והובא במפורשים משמע דלא כהך סברא שכתב הטורי אבן דהרמב"ן כתב טעמא למה לא ציותה התורה להגעיל במלחמות סיחון ועוג משום שהוא בכלל א"י ואפילו כתלי דחזירי אשתרי וקשה דהאי יש היתר לאיסורו ע"י הגעלה ואף לדעת הפוסקים ביו"ד סי' דלא מיקרי דבר שיל"מ כיון שצריך הוצאות להגעילו מ"מ הא קמן גבי חלה דהפרשה בעי ואפ"ה מיקרי יש לה היתר (ודוחק לומר דכיון דעכ"פ נאכלת לכהן שפיר חשיב ליה יש לו היתר כיון דעכ"פ לדידי' אסור) ואסור לאוכל' בלא הפרשה אלמא דלהפסד מועט לא חששו ואפשר דכוונת הרמב"ן דכיון שהתורה התירה כתלי דחזירי גופא א"כ פשיטא דבליעת הכלים שריא אף שיש לחלק דכתלי דחזירי וכה"ג דבר שבממון התורה חסה עליהם והתירה להם באותן השנים משא"כ הבלוע שהוא טעמא בעלמא ולא שוי מידי מ"מ אם נצטרך להוציא בלעו מתוכו מיחזי כחוכא שגוף האיסור שרי להו וטעמא דידי' יאסר והלכך כיון שגוף איסור דבר טמא א"א לאוכלו בהיתר אף טעמא דידיה שרי:
הלכות חלה