בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סז
מתמיד ומצא כדי מדתו תורתו אומנתו שלימה משנתו ה"ה כבוד אהו' כו' מוה' ניסן נ"י:
אחד"ש כו' אשר שאל כענין בדברי התוס' דקידושין בשם הירושלמי שיבא עשה דמצה וידחה עשה דחדש וע"ז הקשה רו"מ דהא אמרינן בפסחים גבי חלות תודה דבעינן מצה הראוי' לשבעה הנה אף שיש מקום לחלק בסבר' אבל להפיק רצונו אמינ' בדרך פלפול דלכאורה בלא"ה שפיר הוי מצי למיכל מהחדש לפי מה דאית' בחולין דף י"ז אילימ' בשבע שכיבשו השתא דבר טמא אשתרו להו כו' וא"כ איך קאמר הש"ס מעיקר' לא אכול וכן נלענ"ד שמכאן יצא לו להרמב"ם מ"ש בפ"ח מהל' מלכים חלוצי צבא כו' מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל כו' ופי' הכ"מ דהיינו כשתאב לאכול ולא שכיח דהתיר' קמי' יעו"ש ולא כתב מאין יצא לו זה דהא מש"ס דחולין מוכח להיפך וכבר הרגיש בזה בפרשת דרכים להגאון משנה למלך ז"ל ולענ"ד שהרמב"ם יצא לו כן מהא דאמרינן הכא שלא יכול לאכול מחדש עד דאקרוב עומר וקשה השתא דבר טמא כו' ולכך פירש הרמב"ם הא דדבר טמא אשתרי היינו בלא שכיח היתר' והתם כיון דהתיר' שכיח קמייהו לא הותר להם לאכול מהחדש (וש"ס דחולין צריך לפרש עפ"י דרכו דהש"ס ס"ל כיון דהותר להם דבר טמא היכ' דטריח' לי' למהדר בתר התיר' ומסתבר' דמה שבא הכתוב לאסור נחירה שהי' מותר במדבר היינו לאחר שכיבשו והכי משמע מקרא דיליף מיני' חיוב שחיטה ואיסור נחירה כי ירחיב כו' דהיינו לאחר כבישה ועיין ברמב"ם סוף פ"ט מהל' שחיטה כנלענ"ד לפרש הך דחולין לדברי הרמב"ם ז"ל) ולפי"ז שפיר פריך הירושלמי דיבא עשה דמצה כו' דשפיר מיקרי מצה הראוין לשבעה כיון דאי ליכ' היתר' קמי שפיר מצי למיכל מיני' אף שהיא מהחדש ובהכי ניח' מה שמקשין על התוס' בפסחים גבי מצה של טבל תיפוק לי' דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ומקשין המפורשים דהא אי לאו קרא דאין יוצאין ה"א דעשה דמצה דחי לל"ת דטבל ולפי מ"ש י"ל דהתם מקשין התוס' שפיר דהא א"ל מחמת דחיית העשה ס"ד דיצא ז"א דהתם שוב הו"ל מצה שאינה ראוי' לשבעה ויש לי מקום להאריך ולפלפל בזה הרבה ואין הזמן מסכים עמדי:
ואמנם לכאורה למאי דבעי הש"ס בחולין למימר דשלל של כותים אשתרי דידהו לא אשתרי א"כ לפי מה דאמרינן בע"ז דף י"ג דא"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר כו' ע"ש וא"כ הכא הוי להיפך כיון דהוי דידהו לא אשתרי כלל ואע"פ שהתוס' בר"ה דף י"ג אההיא דקצירכם אמר רחמנ' כתבו וז"ל ואע"ג דירושה היא כו' מ"מ יש לו במה שזרע כו' לענ"ד קשי' טובא דהא קי"ל שנגזל טורף הקרקע עם הפירות כמות שהיא א"כ אין זכי' לנכרי כלל בפירות ואף במכר אין נותן רק הוצאה ואין להאריך ומה דקשי' להו הא דאמרינן ולא קציר נכרים ראיתי בשב יעקב שכתב ליישב עפ"י מה דאמרינן בגיטין יש קנין לנכרי כו' ויש לי לפלפל גם בזה ולקצר אני צריך:
אמנם נלענ"ד דאע"ג דלענין אמירה אמרינן דכיון דירושה היא להם אין אדם אוסר כו' מ"מ לענין זה שנאמר דמיקרי דידהו שנאסר להם הא ודאי ליתא דז"ה ג"כ בכלל בתים מלאים כל טוב שהתירה התורה מה שימצא בעת ההיא בארץ אחוזתם ומקרא מלא דבר הכתוב והיה כי יביאך כו' אשר נשבע לאבותיך כו' ערים גדולים וטובות כו' ובתים מלאים כל טוב כו' כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת הרי להדי' דבהכי שרי רחמנ' מה שימצא בארצות אויביהם בעת כיבושם והלכך הכל הי' בכלל ההיתר ואפי' מאי שמצאו תבואה במחובר לקרקע אשתרי להו ואצ"ל מה שכבר הי' תלוש ועומד שפיר הוי מצי למיכל אם לא היכ' דשכיח היתר' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:
ועוד י"ל דהא דבעינן מצה הראוי' לשבעה נפקא לי' מדכתיב שבעת ימים מצות תאכלו ולפי"ז למאי דאמרינן במנחות דף ס"ו רשב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב א' אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש וכן פירש"י בפירוש החומש שבעה מן הישן ששה מן החדש ולפי"ז י"ל דהא דבעינן מצה הראוי' לשבעה היינו מן הישן אבל מן החדש כגון היכ' שאין לו מן הישן דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש סגי במצה הראוי לששה כדמשמע מקרא דששת ימים תאכל מצות רק השתא דתי' בירושלמי דאין עשה דלפני הדיבור דוחה דחיק קרא דששת ימים ומוקי נפשי' לאוריי לאפוקי מצדוקי' כרשב"א שם