בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סו
רב שלום וברכה לכבוד אהובי מחותני החכם השלם החריף ובקי המפורסים מוהר"ר ענזיל נ"י:
מכתבו הבהיר קבלתי להשיב על מה שכתבתי ליישב קושייתו בחולין דף קל"ט בהא דפריך מוקדשין היכי דמי בשלוח הקן דמצינן לאוקמי כגוונא שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד בהא דאמר רבא היה לפניו ככר של הפקר כו' והנה אין בידי העתק ממה שכתבתי מחמת שכתבתי בנחיצה ואמרתי לכשאפנה אשנה ולכבודו דמעכ"ת עיינתי קצת ומצאתי כי הדברים שכתבתי הם נכונים:
ומתחלה אבאר דהא דאמרינן דאם אמר על דבר הפקר לכשאזכה יהא הקדש דמהני היכא שבידו לזכות היינו שיועיל להיות הקדש לאחר שזכה בו ולא הוי דבר שלבל"ע דאז למ"ד אין אדם מקנה דבר שלבל"ע אף כשבא לעולם אינו כלום משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל כל כמה שלא זכה בו פשיטא שלא חל עליו הקדש משום דבידו לזכות דמה בכך שבידו לזכות השתא מיהא לאו דידיה הוא ולאו דומיא דביתו הוא שהוא עכשיו שלו ממש אלא לזה מהני בידו לענין שיחול ההקד' לאחר שזכה בו ונעשה ביתו שלו ואעפ"י שבשעת אמירה אכתי לאו דידיה הוא אין זה כמקדיש דבר שלבל"ע כיון שבידו לזכות וכן הדבר מבואר ברא"ש בנדרים שם דאמר לכשאזכה יהא הקדש ואף דבגמ' שם אית' סתם שאמר ככר זה הקדש וכן בתוס' שם מפרש הרא"ש דהכוונה על לכשאזכ' וכההוא דשדה שמשכנת' דאמר לכשאפדנה כו' וכן בקידושין בההוא דפירות ערוגה כו' אבל פשיטא דבההוא שעתא דאכתי לא זכה ביה אין ההקדש חל מחמת שהיה בידו לזכות והא דאמרי' בב"מ דהיכא דשייך מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה היינו כשזה עושה מעשה הזכיה אלא שאינו עושה לעצמו רק בשביל חבירו ולזכות שפיר היה נעשה שליח אף שלא בפניו אלא משום דהוה תופס לבע"ח לזה מהני מיגו דאי בעי הוי זכי לנפשי' כו' ולא איכפת לן במה שהוא חב לאחרים כיון שבמעשה הזכיה זו אם רצה היה זוכה לעצמו אבל אם אין עושה מעשה זכיה וברוח שפתיו רוצה לזכות לאחר פשיטא דאין בזה ממש דלא עדיף האי אחרינא מאיהו גופא שכל כמה שלא עשה מעשה הקנין אינו קונה וכן מוכח שם בחולין דף קמ"ב בעובדא דלוי בר. סימון דא"ל טריף תקן דלתגבהו כו' ואם איתא כיון שבידו לזכות על ידי שיגביה האמהות שפיר מצי להקנות גם עכשיו בק"ס וכשיבא לישלם באמת יגביה האמהות א"ו דלא מצי לאקנויי בכה"ג שיזכה בהם מיד אלא אחר שיזכה הוא תחלה ור"י היה רוצה שיהא זוכה מיד ולכך א"ל טריף אקן כו' ופשיטא שאין חילוק בין קנין להקדש לענין זה והדבר פשוט לענ"ד שאין מקום להקדש לחול כי אם אחר שזכה בו וכמו אם אמר לכשאפדנה או לכשאקחנה למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע דאף שאנו מקיימין דיבורו מ"מ אין לו חלות עד אחר שפדאה או שלקחה כיון דאכתי לאו דידיה הוא רק טעמו דבידו מהני שלא נתבטל הדבור מחמת דשלבל"ע דאז אפילו לאחר שבא לעולם אינו קדוש כההוא דלאחר שתתגיירי כו' ולזה אמרינן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל מ"מ לא חייל עד ההיא שעתא כמו בפירות ערוגה זו כו' שאף שהדבור חל מחמת שהוא בידו מ"מ הרי א"א לו לחול מיד במחובר וה"ה כאן שא"א לו לחול בעוד שאינו דומיא דביתו שהוא שלו ואין לחלק בין דבר שהוא של אחר ורשות אחרים מעכב עליו ובין דבר שהוא של הפקר דגם הפקר ממעטינן מביתו כדאמרינן הכא אי דחזא קן בעלמא כו' וכן מבואר לענין חמץ דהפקר מהני מדאורייתא ולא עבר עליו אע"ג שבידו לחזור ולזכות קודם זמן איסורו ואין לדחות לפי שהוא בעצמו הוציאו מרשותו והפקירו דהא אפילו אם אחר סמוך לחמץ של הפקר פשיטא דלא עבר עליו אף שבידו לזכות אם לא שנאמר דבאמת אם אחר סמוך לו ובדעתו לזכות בו עובר עליו מיד אף שעדיין לא זכה בו ואין זה במשמע ועוד דהא קי"ל גבי מציאה דבראיה בעלמא לא קני וכלום חלקנו בין אם המציאה סמוכה לו או לאו דודאי בכל ענין לא קני לה בראיה בעלמא ואף שהוא מתכווין לזכות בה:
ובזה נלפענ"ד ליישב דברי רש"י בריש ב"מ בד"ה ה"א מאי מציאתי' ראיתי' ופירש"י ראיתי' קודם שהגבהת אותה ותמה אא"ז מהרש"א דהו"ל למימר ראיתי' קודם שראית אותה וע"ש שמגיה בדברי רש"י ולפי מ"ש א"ש ויתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מראה את המציאה כו' ומ"ש לתרץ כיון דאמר תנה לי גלי דעתיה כו' הוא תמוה דאטו יניחנה וילך לו ועה גילוי דעת הוא וכן הקשה בש"מ בשם הרמב"ן וצ"ל דכוונתם דהתם מיירי שהשתא הוא טוען לפני הב"ד שהמציאה הוא שלו לפי שנפל עליו או לפי שצוה לחבירו שיתנו לו וא"כ גלי דעתי' דלא ניחא ליה לקנותה בראיה לחוד וזה דחוק. ולכן נלענ"ד דודאי אין סברא כלל שיהא קונה בראיה לבד וליכא למיטעי בהכי כלל והא דאמרינן דהוי ס"ד דקני בראיה בעלמא הוא עפ"י דברי הרא"מ דלעיל דבידו לזכות מהני לענין דבר שלב"ל ובזה הוי ס"ד לומר דגבי הפקר קנה בראיה בעלמא כיון שבידו לזכות בה והך דראה את המציאה א"ש דשם אין ראיה זו קונה לו שהרי היה שם אחר סמוך לה יותר ממנו כדמשמע פשט' דמלת' שחבירו היה סמוך לה ואמר לו תנה לי ובכה"ג מבואר בדברי הרא"ש דלעיל דלא מיקרי בידו לזכות ולפי"ז משכחת לה שחבירו ראה אותה קודם לו ואעפ"כ הוא קנה וחבירו לא קנה כיון שבשעת ראיית המציאה היה חבירו רחוק ממנה והוא היה קרוב לה וא"כ חבירו לא קנה בראיה בעלמא כיון שלא היה בידו לזכות והוא בראייתו אף שראה אחר כך קנה והשת' א"ש דלא מצי רש"י למינקט ראיתיו קודם שראית דבאמת לא תלי מידי בהכי דאפילו ראה אחר שראה חבירו מ"מ קנה הוא כיון דעיקר טענתו מה שרוצה לקנות בראיה הוא משום שלא היה שום אדם סמוך להמציאה רק הוא ממילא דראיית חבירו לא מהני מידי אף שראה קודם רק שבא לזכות מחמת דמ"מ הגביה קודם ולזה שפיר נקט רש"י ראיתי' קודם שהגבהת אותה כנלענ"ד ליישב דברי רש"י ז"ל:
ולפי"ז לפי מה דקי"ל בראי' לא קנה היינו אף בכה"ג שהי' בידו לזכות מ"מ לא זכה בה עדיין וכיון שקדם חבירו והגביה קונה הוא וא"כ לענין הקדש אינו מוקדש דלאו דידי' הוא והארכתי קצת בזה לפי שראיתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל שנסתבך בזה וכתב בסי' ר"ד בההיא דב"מ דף מ"ט ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר כו' דכיון דשארית ישראל כו' הו"ל כבידו לזכות ובידו מהני לכל הדברים כו' ובמחכ"ת לא הועיל בזה דמ"מ השתא מיהא כל כמה דלא מטא לידי' לא זכה כלל ואין בידו לעשותו תרומת מעשר עכשיו רק דמועיל דבורו דהשתא לכשיזכה וא"כ השתא מיהא אשתכח דקאכיל טבלים כיון דבשעת חלות התרומה כבר הטבל אינו בעולם וגם בגוף הסבר' דמדמי ההוא דסמכה דעתיה משום שארית ישראל כו' להך דבידו לזכות צ"ע ואמנם לענין דשלבל"ע אשכחן כה"ג בב"מ דף ט"ו דהיכ' דסמכה דעתיה משום ניחא ליה דליקו בהימנותי טרח וזבין מהני ע"ש בתוס' שכתבו בד"ה בההיא הנאה כו' והוי כאילו אמר לו שדה זו לכשאקחנה כו' ור"ל דהכא מהני כדמסיק משום דסמכה דעתיה והיינו לענין דשלבל"ע אבל שיקנה באמירה לא אשכחן אלא כגון כמה אתה נותן לבנך כו' וגם שם אינו אלא חיובא דגופא וכן לענין מתנה מועט' שאינו יכול לחזור היינו שגופו משתעבד ויכול להוציא ממנו בדיינים אבל לא מיירי לענין שיקנה גוף הדבר שמבטיחו לתת לו שיהי' שלו מיד להקנותו לאחר בקנין או לקדש בו אשה ולקנו' בו עבדי' וקרקעו' וגבי כור מעשר כו' נ"ל דא"ש בפשיטו' דהתם זכה ליה רחמנ' ללוי מעשר זה ואם לא הי' בן לוי אחר בעולם רק זה א"צ שום קנין משיכה או מסירה והיינו טעמא דמכירי כהונה ולויה כיון דשאר כהנים ולוים אסחו דעתייהו ממתנות אלו דמסתמ' לא יתנו לאחר רק להם ממילא זכו בהו הנך מכירין והוי כמאן דמטו לידייהו וא"צ שום קנין אחר וא"כ ה"ה בזה אף שאינו ממכירי כהונה ולויה כיון שאמר לו כור מעשר יש לך בידי וכיון דאין לבעלים רק טה"נ הו"ל מתנה מועטת ובודאי דברו לא ישנה משום שארית ישראל כו' ממילא נעשה כמכורין וזכי ביה ממילא וא"צ שום קנין ומדברי רש"י בגיטין דף ל"ב נראה דאף על גב דלא מצי להקנותו מכל מקום מצי לשויה תרומת מעשר ועיין שם באורך בחידושי הרמב"ן והרשב"א שם ועיין בחידושי הרמב"ן שם שכתב בשם הירושלמי דתרומת מכיון דאמר כור ומעשר יש לך בידי נעשה שלוחו של זה כתורם ברשות ע"ש והוא כתירוץ הב' של הש"ס בשם הרא"ש ונפלאתי על בעל קצה"ח שלא הזכיר מדבריהם ומה שהקשה שם יש ליישב וקצרתי וגם הלום ראיתי בספר הנ"ל סי' רי"ב בהא דיתננה לעני הנמצא ראשון לפי מה שכתב הרא"ש בנדרים בשם הרא"מ כו' ע"ש וזה קשה מן הראשונה דודאי הא דאמרינן דבכה"ג דבידו לזכות יכול להקדיש היינו באומר לכשאזכה וכמש"ל וה"נ אם עומד על הפאה ללקטה או שלוקט ע"מ שלא לזכות בה ואומר לכשאזכה בה תהא לפלוני עני חייב לקיים דלא הוי דשלב"ל כיון שהזכיר שהוא מתנה עליו ואינה בעולם בידו לעשותה אבל בכאן שאינו אומר לכשאזכה רק דעתו שיקנה אותו פלוני עכשיו בשעת הגבהה ובאמת לא קנה לחכמים משום דס"ל דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשי' כו' פשיטא כיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל כמבואר בנדרים דף פ"ה באומרת יקדשו ידי כו' דדוקא באמרה לכי מרגשא וע"ש בר"ן וקצרתי ועיין בע"א דף בתוספות ד"ה לקוט לי ירק כו' אבל הכא שאין המלקט מתכוון לזכות כלל לא בתחלה ולא לבסוף וכשנותן לבעה"ב אז זכה בעה"ב וכה"ג פירש ר"ח גבי מילאן ונתנם לחבירו כו' ע"ש:
ומה שהקשה למה יתננו לעני כיון דהוא עצמו עני יחזיק לעצמו ואם כי הדברים כפשטן נראה דודאי יכול להחזיק ג"כ לעצמו אלא כיון דמיירי שרוצה ליתן לאחר וקאמר שא"צ להמתין על אותו עני שליקט בשבילו אלא יכול ליתנו לנמצא ראשון וכן מתפרש למ"ד דמיירי בעשיר וה"ה למ"ד בעני אם אין רוצה לזכות בעצמו אך נראה דא"ש אף אם נאמר שאין יכול להחזיק לעצמו לפי מה דאמרינן בגיטין דחכמים ס"ל לא תלקט לו לעני שאסור ללקוט בשביל העני וע"ש בתוספות דר"ח ס"ל דפליגי בתופס לבע"ח מ"ד לא קני מהכא יליף מדכתיב בתרי' תעזוב ע"ש ולפי"ז לפי מ"ש התוספות דמ"ד מעני לעני מחלוקת פליגי בתופס לבע"ח ע"ש וביומא דף ל"ו אמרינן דאי תעזוב השתא משמע הו"ל לאו הניתק לעשה שאם עבר ולקט מחויב לעזוב לעני ולגר וכן פסק הרמב"ם דאם אבד או נשרף לוקה ולפי"ז למאי דדרשינן לא תלקט בשביל העני ועבר בלאו ותיקון הלאו הוא תעזוב אותם והך תעזוב אותם פירושו שלא יחזיק לעצמו רק יניח לאחרים כמו שמתפרש הך תעזוב השתא באם לקט להחזיק לעצמו הוא מחויב לתקן הלאו ולהניח לעניים אחרים א"כ א"א לחלק פירוש הכתוב לחצאין ומתפרש ג"כ על דרך הזה כשלקט בשביל העני צריך לתקן הלאו לעזבו לעני ולגר א"כ אין חילוק בין אם הוא עצמו עני או לא ולכך שפיר קאמר יתננה לעני כו' דבהכי מתקן הלאו דלא תלקט ובהכי א"ש מה שכתב התוס' דלמ"ד אי עביד מהני א"כ קני העני ולפי מ"ש א"ש דהא אביי הוא דס"ל הכי ואביי ס"ל התם דתעזוב השתא משמע א"כ הלאו צריך תיקון ואפשר להעמיס זה בתירוץ התוספות ג"כ וקצרתי ועכ"פ הדבר ברור דאף במציאה והפקר שהוא עומד סמוך לו ובידו לזכות לא קנה להקנותו ולהקדישו וכדאמרינן בסתמא בראי' בעלמא לא קנה ואין חילוק בין ראי' מקרוב או מרחוק ואף שי"ל דהתם כיון שכבר קדם אחר וזכה בה א"כ לא נתקיימה מחשבתו כלל לא מהני מה שהי' בידו לזכות משא"כ אם לא קדמו אחר אלא זכה בו אז זוכה למפרע משעה שהי' בידו לזכות הדבר פשוט שאין לחלק בכך דזו מנין לנו לדון על שם סופו אם יבא לידי זכי' וכן לזכותו למפרע אלא ודאי שאינו קנין כלל מה שבידו לזכות בו ובההיא שעתא לא מצי לאקנויי ולאקדושי רק דמהני אמרתו דעכשיו על אחר הזכיה ולא הוה דשלב"ל:
ומעתה מה שהקשה כ"ת דלוקמא הך דשלוח הקן בגוונא דההיא דנדרים לק"מ כמ"ש משום דאי בעינן לאוקמי בהכי ע"כ לאוקמי דאמר לכשאזכה יהי' הקדש וא"כ אין ההקדש חל אלא לאחר שזכה בו הוא ותיכף בשעה שמצאה ורוצה לזכות חלה עליו מצות שלוח ותו לא פקע וכדאמרינן אי דאגבהה לאם כו' דהוי מצי למימר דתיכף בשעת הגבהה אמר שיהא מוקדש אעפ"כ אנו נותנין דין קדימה למצות שילוח שחל תיקף כשמצאו כמ"ש רש"י שם ומה לי שהקדיש תיקף אחר ההגבהה או שחל ההקדש אחר ההגבהה מחמת שאמר קודם לכשאזכה יהא ההקדש ס"ס מצות שילוח חייל קודם ההקדש ותו לא פקע ומ"ש כ"ת וע"כ הכי מפרשינן דהוי הקדש מיד דלא תיקשי מ"ש הר"ן דהו"ל גזבר כו' אלא ע"כ דזכה הקדש מיד ודמי להא דגיטה וידה באין כאחד ה"נ זכייתו וזכיית הקדש באין כאחד כיון דאמירתו הי' קודם הגבהה כו' אין הדמיון עולה יפה דהתם אמרינן שמיד שמקבלת את גיטה אתרבי לה יד לזכייתה משא"כ כאן שאין שתי ידים זוכות כל עיקר דהא לאו שותפי נינהו אלא רשויות מחולקות ואי דמר לאו דהקדש וע"כ חד מינייהו קדים וכיון שאין להקדש מקום לחול אלא לאחר שיהי' שלו דאז מהני דבורו שהקדישו ואין הקדש זה פוטרו כיון שחל עליו מצות שילוח ובאמת קשיא לי דמשמע מדברי הש"ס דמייתי עלה מהא דהקדישה ואח"כ שחטה חייב לכסות דה"ה לענין שלוח דשפיר חל ההקדש אלא דלא פקע מצות שילוח מיני' וכן משמע מלשון רש"י שם ולכאורה נראה דאם נאמר שחל מצות שילוח קודם הקדש א"כ ההקדש לא חייל כלל דהא לאו דידי' הוא שדינו בשלוחין וגם דלא אמרה תורה שלח לתקלה ועיין בחולין דף קט"ו דפריך שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח ושם דף ק"מ לענין צפורי עה"נ ובקידושין לענין צפורי מצורע ועיין בתוספות בהא דאמרינן הכא יצא זה שאתה מצווה להביאו לידי גזבר שכתבו בשם רש"י דמפרש משום שלח לתקלה וברש"י שלפנינו ליתא ועיין במפרשים וקצרתי ואפשר לומר דהוה מצינן למימר דאדרבה יש לנו לקיים ההקדש ולקיים מצות שילוח ולזה מייתי מכסוי דמחמת ההקדש לא פקע המצוה וא"כ כיון דס"ס א"א להפקיע מצות שילוח ממילא דההקדש לא חייל כלל דלאו דידי' הוא אך דמ"מ קשיא בהא דקאמר דאגבי' לאם ואקדשה דמעיקרא היכא מגבה לה לזכות בה הא חייל עליו מצות שילוח אפילו אינו רוצה ליטול הבני' ועיין בשו"ת חכם צבי סימן פ"ג (ומה דמייתי שם מהא דשני סדרי ביצים עיין בדברי הרשב"א והר"ן והריטב"א בחידושיהם) וצ"ל דמיירי שעבר ונטל וזכה בה והקדישה ולרבנן משלח ואינו לוקה וסד"א דכיון שהקדישה תו אין צריך לשלח ולזה מייתי מכסוי דלא פקע מיני' מצות שלוח אמנם מצאתי בחידושי הריטב"א לחולין שכתב אלא דאגבה לאם ואקדשה וכ"ת וכי אפשר דאגבהה לאם והא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ואפשר לומר דמיירי בשנטלה שלא ע"מ ליטלה לעצמו ולא יטול ג"כ את הבני' אלא ע"מ להקדיש וכיון שכן אחייב לי' בשלוח מעיקרא רבינו הגדול ז"ל עכ"ל ונראה דלא משמע לי לאוקמי שעבר ונטל כדאמרינן ביבמות דף ע"ח דלא כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסורא וגם דאכתי תיקשי לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני א"כ אדם איך יזכה בהגבהתו את האם ולכן מתרץ דמיירי בנוטל ע"מ להקדישה ועל מ"ש דלק"מ על דברי הר"ן שסמך אהא דב"מ דגילוי דעת מהני וא"כ תיקשי למאן דלא ס"ל הכי ע"ז השיב כ"ת דבזה כ"ע מודים דג"ד מהני ודוקא בנפל ופירש טליתו דאיכא למימר דניחא לי' בד"א אלא שמוסיף בקנין משא"כ כשמגלה דעתו שאין רוצה לקנות לעצמו תדע דלא אשתמיט לומר במגבי' מציאה לחבירו שיאמר מקודם שאין רוצה בקנין ד"א עכ"ד בקצרה ולפי דבריו לא הי' צריך הר"ן לסמוך על משמעות הסוגיא דג"ד מהני דהא לא תלי מידי בהכי ובפשיטות הו"ל ללמוד ממגבי' מציאה לחבירו א"ו דל"ד דודאי כיון שהגבי' שיקנה חבירו ודאי סוף מעשה במחשבה תחלה ואדעתא דהכי נחית לתוך ד"א בכדי שיקנה חבירו וא"כ קנין שאינו שלו למה הוא לו שיטרח בכדי לחזור לזכות לו ע"י אחר משא"כ לענין הקדש אדם עשוי שיזכה תחלה בהפקר ויקדישנו בכדי למעבד מצוה בממוניה ולא בשל הפקר ומה"ת לומר שאין רצונו בקנין ד"א ובאמירה בעלמא יהא הקדש חל עליו ההקדש ואף שעתה אומר שד"א שלו יזכו להקדש אין זה כלום אם לא שנאמר דבכל גווני מהני ג"ד למפרע ובפשיטות הו"מ למימר דעדיין יש פ"פ לומר שגילה דעתו בפירוש קודם שאין רוצה שיזכו לו הד"א שיכנס לתוכם רק להקדש וגם לכאורה י"ל דמשכחת לה ע"י חצר דהקדש ואפשר דקנה אם משתמרות לדעת הגזבר אלא דבב"ב דף ע"ט ובחידושי הרמב"ן שם די"ל דיש לחצר להקדש אלא שאין מעילה בזכיתה וא"כ בהא דשלוח הקן דלא איכפת לן מה שאין מעילה בזכיתה שפיר י"ל דמשכחת לה ע"י חצר ואצ"ל דאגבינהו לאפרוחי' כו' ועיין בקצה"ח שהאריך בזה בסימן רי"ש ומ"ש שם דמוכח מהא דהר"ן דנדרים דלא אמרינן דאין מעילה בזכיתה דאל"כ אף דד"א חצר דהדיוט הוא מ"מ נימא דאין מעילה כיון שלא הקדיש ע"י אדם רק מעצמו ע"ש ולדידי חזי לי דאין ראי' כלל דחצר דהדיוט שהוא זוכה להקדש הוי עכ"פ דעת אחרת מקנה להקדש דבלא תפיסת ידי אדם לא הי' ההקדש זוכה רק האדם הוא מקצה ההפקר להקדש ע"י חצירו ומטעם מיגו וכיון שע"י קדושת פה בא להקדש שפיר מועלין דאין חילוק בין אם הוא מהדיוט או מהפקר משא"כ בחצר הקדש ממש שזוכה בו הקדש בלא דעת אחרת ובלא קדושת פה אין מעילה בכה"ג וקצרתי:
ומ"ש כ"ת שיש לתרץ דכמו דאמרינן דכיון דאינו רק משום מיגו דזכי הו"ל כדאמרינן התם בביצה דהו כרגלי הממלא וא"כ כאן הא לא מצי לזכות לנפשי' והנה כיון בזה לדעת אחי החריף ובקי מוה' געציל ני' ובאמת סברא זו גם עמי היתה ושלחתי' דע"כ לא בעינן מיגו דזכי לנפשי' אלא משום דלא נימא דהוה תופס לבע"ח ובכאן לא שייך חב לאחרים דהא אין חב לשום אדם שהרי כ"א חייב בשלוח אלא דלפי"ז גם מ"ש לתרץ אליבא דהר"ן משום דתיקשי למאן דס"ל דלא מהני ג"ד דלפי מ"ש י"ל דבהא דשלוח הקן א"צ לג"ד כלל דהא לא שייך לומר כלל שזכו לו הד"א כיון שלא שייך זכי' בזה שחייב בשלוח רק כשאומר שד"א שלו יזכו להקדש שפיר זכו להקדש ופטור מחמת ההקדש משלוח כך זכורני שעלה אז בלבי ואין פנאי לנסך עתה בכו' המבחן גם במ"ש בספר קצה"ח סי' מהירושלמי סיוע להר"ן לענ"ד ליתא דהירושלמי שם קאי אהא דקאמר דוד ואני בעניי הכינותי ומוקי לה שכל מה שבא לידו והגביה הי' מקדיש ראשון ראשון וא"כ שפיר י"ל שזכה תחלה לעצמו ואח"כ הקדישו ועיין בירושלמי פ"ח דגיטין ופ"ק דב"מ ובקרבן העדה ובפ"מ שם ומ"ש בקרבן העדה שם בגיטין דא"א לומר שהקדיש לכשיזכה כו' ע"ש כתבתי זה כבר בגליון שבתוספות והרא"ש דנדרים מבואר להיפך ומחמת כי קרוב מועד כתבתי בנחיצה רבה ואת חג המצות יחוג בדיצות דברי ידידו לנצח ד"ש באהבה הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: