אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה סה

שאלה סד

תשובת הגאון מוהר"ר יושע בעהמ"ח מג"ש ושו"ת פ"י ז"ל:

שאלה בני אדם הנזהרים באיסור חדש ובארצות האלו רוב משתיהם הוא שכר שעורים ושעורים יעידון יגידון כל העולם כי זורעין אותם אחר הפסח והנה א' יש שמבשל שכר מן חטים ובחטים יש שני מינים א' שנזרע קודם החורף והב' שנזרע אחר הפסח וניכרין הטיב בסימנים איזה מהן מן הישן ונודע לנו שהוא מבשל מן החטין הישינים אלא שמספק לן אם אינו מערב ביניהם שעורין כי העולם אומרים כי כן דרך לערב ביניהם שעורים ולא לעשות הכל מחטין לבד אם מותר לשתות השכר מספיקא ומה בשעת הדחק שאין להם מה לשתות:

תשובה נראה להתיר השכר מכמה טעמ' הטע' הא' מטע' ספיקא דרבנן דאפי' אם עירבו בהם שעורים הנה בלתי ספק הרוב הוא מן החטין וא"כ מדאוריית' חד בתרי בטל ופשיט' דחד בתרי אין פירושו שיהא פי שנים דוק' אלא אם ההיתר רובא בטל דאחרי רבים להטות נפקא לן ולא נזכר בקרא שיהיה פי שנים דוק' ואע"פ דלכאורה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דבעינן פי שנים שכן כתב פט"ו מהמ"א דמין במינו שא"א לעמוד על טעמו בטל ברוב כיצד כו' נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח כולו אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות מותר מן התורה ע"כ משמע לכאורה דבעינן שנים דוק' נלענ"ד דהרמב"ם לישנא דתלמודא נקט דנקיט חד בתרי כגון בגיטין פ' הניזקין דף נ"ד ע"ב גבי אגוזי פרך דהתם ע"כ בעינן חד בתרי דאם נתערב אגוז באגוז ואגוז ההיתר גדול מהאיסור אז א"א להתערב שהרי ניכרין שזה קטן וזה גדול ועוד אפשר דהתם לא הוי תערובות כלל כיון שכל א' עומד בפ"ע לא מקרי רבים מחמת גדלו כיון שכ"א גוף א' הלכך בעינן תרי נגדו אבל לח בלח או יבש ביבש כגון קמח בקמח וכן הרבה אגוזים שנתערבו בהרבה אגוזים היתר ואגוזי ההיתר רבים על האיסור אפי' א' אזלינן בתר רובא ואפשר דזהו לישנא דתלמוד' חד בתרי בטל דודאי חד אי אפשר לבטל כי אם בתרי משא"כ ב' בטלי בג' וראיה ברורה לדבר הא דאמרינן בבכורות פ"ג דף כ"ב וכ"ג תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין רא"א תירום ותרחב כו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים כו' ולר"א נמי אותן חולין יאכלו נקודים ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה וסבר אבטלינהו ברובא כו' הרי מוכח דרוב שאמרו לאו דוק' בתרי שהרי כאן מבטל קב חולין טמאים בקב ועוד וקרי לי' רובא והאי ועוד הוי אפי' משהו א' מק' שהרי אמר התם דכיון דאיכ' בהאי קב ועוד משהו תרומה טמאה דהיינו א' מק' שנתערב בתחל' וכמ"ש רש"י שם בהדי' מצא מין דהיינו החולין טמאים את מינו דהיינו המשהו תרומה טמאה וניער מטהרתו הראשונה ופרש"י דה"ל פלגא ופלגא הרי שהאי ועוד לא היה כ"א מעט מזעיר א' מק' שהרי מחמת שנתעורר המשהו א' מק' תרומה טמאה שהיה בו מתחלה לא נשאר כ"א קב חולין טמאים וקב חולין טהורין והכי מוכח ביבמות פ' הערל דף פ"ג דאמרינן התם דר"י סבר דבדרבנן לא בעינן רוב ופריך ממקוה שיש בו מ"ם סאה מכוונת נטל סאה ונתן סאה מי פירות כשר ואמר ר"י עד רוב מאי לאו דנשתייר רובא ופרש"י דעד י"ט סאה יכול לעשות כן דבעינן רוב מי גשמים ע"כ אלמא דהיכא דבעינן רוב סגי אם ירבה קצת כגון הכא דמים הכשרים הם כ"א סאה ומי פירות י"ט סאה ואע"ג דהתם במידי דרבנן מ"מ אי לא מיקרי רוב כ"א פי שנים, א"כ מה עשו חכמים בהאי פורת' כיון דאין זה רוב הוי כמו פלגא ופלגא ופשיט' כיון דתקינו רבנן רוב משום כעין דאוריית' בעינן ג"כ רוב כזה מה שהוא רוב מדאורייתא וכן מוכח התם מדברי התו' שהקשו מאי פריך המקשן הא נתן סאה אמי פירות קאי דהוה פסולא דאורייתא והיכא מוכח דבדרבנן בעינן רובא וא"כ קשי' היכא סלקא דעתייהו דהתוס' דהוי דאוריית' א"כ היכי מכשיר ר"י עד רובו והא אין כאן פי שנים ואפשר דאי הוי דאוריית' הוי מפרשינן מלתא דר"י דרובו ר"ל פי שנים דלא הוי מכשרינן כ"א עד י"ג סאה דנשתיירו מי גשמים כ"ז סאה והוי פי שנים ודוחק ונראה פשוט דסגי ברוב כל דהוא ובכל דוכתי פריך סתם ברובא בטיל בגיד הנשה גבי גיד וחתיכה של נבלה ובב"מ בפ' הזהב דף משא"כ במעשר שני דבטיל ברוב דמינה מייתי הרשב"א והר"ן ז"ל ראי' דיבש ביבש בטל ברוב כמבואר בדבריהם והביאום הב"י סי' ק"ט וכן כל הפוסקים אמרו מין במינו בטל ברוב הן אמת שהזכירו ג"כ חד בתרי בטל מ"מ כיון שברוב מקומות אמרו סתם בטל ברוב ולא אישתמט חד מינייהו לומר בטל בכפל ש"מ כמ"ש:

ובדברי הרשב"א ז"ל מבואר בהדיא בתה"ק והביא דבריו הטור סי' קי"א ז"ל כיצד ב' קדרות א' של בשר שחוטה וא' של בשר נבילה ונפלה חתיכה נבילה לתוך א' מהם אם ההיתר שבקדירת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבלה תולין להקל לפי שד"ת מין במינו בטל ברוב ע"כ הרי מבואר שאפי' קצת הוי רוב וזה אין ספק וא"כ בנ"ד שהוא ספק כיון דספיק' דרבנן היא כיון דרוב מן החטים הישינים א"כ כבר נתבטלו השעורין יבש ביבש כשטחנן ביחד כדרך שטוחנין המלצין ונעשה קמח בקמח עד שאין ניכר השעורים בין החטין והותרו מן התורה ואע"ג דכתבו הפוסקים דלא אמרינן יבש ביבש בטל ברוב כ"א מין במינו ולא מין בשאינו מינו כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא אם יבשלם ביחד ויתנו טעם זה בזה כמ"ש ספר התרומה ז"ל והביאו הטור וכ"כ הר"ן פג"ה נראה דהיינו מדרבנן שאסרו כיון דיכול לבא לידי איסור לשיטתם אבל מדאורייתא נתבטל ואע"ג דמפשט לשונם לא נראה כן נלענ"ד להביא ראיה מתלמוד ערוך מהא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה דף כ"ג אמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה דא"א לשחוטה שתעשה נבלה ופרש"י שאם יש ב' חתיכות שחוטה וא' נבלה בטלה בהן לענין טומאה והטעם דקסבר ר"ח דבתר מבטל אזלינן וכיון דא"א לרוב להיות כמועט ה"ל מבשא"מ ובטיל ברוב הרי מבואר דיבש ביבש אפי' בשאינו מינו בטל ברוב ואע"ג דהתם לר' יודא קאי כדמסיק התם דר"ח אליבא דר"י דאמר מין במינו לא בטיל ואנן קי"ל כר"ת ז"ל דפסיק דלא כר"י כדאיתא סי' צ"ח מ"מ בשאינו מינו לא מצינו בכל התלמוד דפליגי ר"י ורבנן ולפ"ז היתה סברת ר"י הפוכה מדרבנן דלר"י מין במינו אפי' באלף לא בטיל ולרבנן בטיל ברוב ובשא"מ הוי להיפוך דלר"י בטל ברוב ולרבנן בס' ואין לדחות דהתם אטומאה קאי אבל איסור לא בטיל דא"כ מאי פריך התם אליבא דמאן אי אליבא דר"י הא אמר מין במינו לא בטיל ומאי קשי' אימר דאמר ר"י לענין איסור אבל טומאה אימא לך דבטיל אלא ש"מ דאין חילוק וכן כל הפוסקים הביאו ראי' מהא שמעתת' כמ"ש לקמן אי"ה ואין להקשות דע"כ התם שאני דהא אפי' אי הוה דרבנן מ"מ למה התיר ר"ח התם לגמרי דלא הזכיר ר"ח דקאי אדאוריית' דוקא משמע דאפי' מדרבנן שרי וא"כ ה"ל לאסור מדרבנן לפחות ותדע עוד דהא התם דף כ"ב בתוס' ד"ה ור"י סבר מין במינו לא בטל האריכו התו' מאוד ופלפלו ופירש ר"ת דלא קאמר ר"י מין במינו לא בטל כ"א לח בלח או קמח בקמח והא דאמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה מיירי בשנימוח וכ"כ פרק התערובות וא"כ קשי' כיון דלח בלח הוא ונבילה בשחוטה הוי מבשא"מ א"כ הא יהיב טעמא ואמאי בטיל והא מודה ר"י דמבשא"מ בנותן טעם אסור דלא פליג אלא מין במינו וכן מוכח התם בתוס' שכתבו בחד שינוי דר' יוחנן ס"ל בטבל ויי"נ כר"י וא"כ איך אמר ר"י שאינו מינו בנ"ט אלא ש"מ בשא"מ ר"י כרבנן וכן מבואר בתו' פג"ה דף צ"ח ד"ה לחומרא גמרינן וא"ת התינח במינו אבל בשא"מ לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא והתם לר"י קאי ואפ"ה הקשו וזה ראי' לדברינו דבשא"מ לא פליג ר' יהודא אלא ש"מ דטומאה שאני וי"ל דודאי אי מדרבנן הוא טומאה שאני דבטומאה לא גזרו כדאמרינן פ"ק דביצה דף ז' דמחלק בין איסור לטומאה וקאמר וכ"ת לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן וכן אי איירי בלח אע"ג דטעם כעיקר מ"מ בטומאה ל"ש טעם שהרי אינו רק נוגע בה כמ"ש רש"י ולא אמרו טעם כעיקר אלא אם טועם האיסור שאסרה תורה טעם האיסור כאיסור עצמו אבל אם אינו טועם האיסור מה בכך שנותן טעם מ"מ כיון שאינו טועם כלום כבר נתבטל לענין דלא הוי האיסור בעין כמו יבש ביבש כיון שאין בו טעם בטל וה"ה לענין זה כיון שאינו טועם האיסור הוי כיבש ביבש וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל גבי טעם לפגם ע"ש ולקמן אכתוב ישוב אחר על קושי' זו בלח בלח אבל אי הוי דאורייתא א"כ אחרי רבים להטות לא קאי כ"א אמין במינו ולא בשאינו מינו אפי' יבש ביבש שאינו נותן טעם וא"כ מ"ש טומאה. וי"ל בדוחק דלעולם אחרי רבים להטות קאי בין במינו בין שלא במינו אלא דלענין איסורא סברי הפוסקים כיון דאפשר לבא לידי איסורא דאורייתא אם יבשלם ביחד ויאכלום אע"ג דהשתא לא יהיב טעמא לא הוי בכלל אחרי רבים להטות ולא נתבטל כלל אבל לענין טומאה דלא תלי בטעם כמ"ש ולא יבא לידי טומאה דאורייתא הוי בכלל אחרי רבים להטות אבל באמת זה דוחק גדול דמה בכך שיבא אח"כ לידי איסורא דאורייתא מ"מ כיון דהשתא לא יהיב טעמא למה לא יבטל ברוב לאוכלם א' א' לפחות דאמרינן כל פעם מן הרוב אכל והאחרונה אמרינן כבר אכל האיסור וזה מן הרוב הוא כמ"ש הפוסקים כמו לענין טומאה דטהור מלטמא במגע דאמרינן כל פעם כשנוגע הוא נוגע ברוב כמ"ש רש"י בבכורות פרק הלוקח דף כ"ג ואפי' אם נגע בכולם בזה אחר זה כתבו התוס' שם דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אינו יודע אם נוגע בטומאה אע"ג דודאי נגע גם בטומאה לא מיטמא וא"כ כשנוגע באחרונה ליטמא ממ"נ אי זה טמא שפיר ואם לאו כבר נטמא אפ"ה טהור כ"ש לענין אכילה דכל פעם שאוכל איכ' למיתלי בהיתר ואפי' באחרונה איכ' למימר איסורא דעבד עבד והאי היתרא הוא דשרי והנה הפוסקים שאסרו מין בשאינו מינו לא חלקו בין לאכלם בב"א או בזה אחר זה אלא אמרו סתם דלא בטל וכן מוכח מדברי הרבה פוסקים דליתא לסברא זו ומב"מ נמי בטל אפי' בב"א:

התוס' כתבו בבכורות להקשו' אהא דאמרי' התם אמלת' דר"ח דנבל' בטלה בשחיטה דוק' לענין מגע ולא לענין משא מ"ש לענין איסור דבטל לגמרי אפי' אם אוכל הכל בכדי אכיל' פרס ותירצו דלענין אכיל' כל משהו ומשהו כשנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע בנוגע וחוזר ונוגע דטהור וכו' הרי שהתירו לאכול אפי' בב"א אפי' בשאינו מינו הרא"ש ז"ל בס"פ ג"ה הקש' ג"כ אמאי שרי לאוכלם בבת אחת מ"ש ממשא ותירץ מה שתירץ וכל דבריו הם דברי מהר"מ מרוטנבורג ז"ל רבו והם כתובים בתשובת הרשב"א ז"ל:

הרשב"א בתשובותיו בסי' ער"ה שאלוהו דמשמע משמעתין דנבילה ושחוטה דלענין אכילה אסור כמו משא והשיב דהיינו לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל ואח"כ בסי' רפ"ד פי' דבריו כוונתו דאע"ג דלענין מגע הוי נבילה בשחוטה מין בשאינו מינו לענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הן ולא בטיל לר"י ע"כ משמע אבל אי הוי מין בשא"מ הוי בטל אפי' לענין אכיל' הרי כל הנביאים פה אחד דלענין אכילה מין בשאינו מינו שרי ואגב ארחי' אפרש דברי הרשב"א מ"ש דלענין אכילה הוי מב"מ דכולן מין בשר הם וקשה מכדי טעמ' דר"ח דנבילה בשחוטה בטלה דאזיל בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבילה א"כ מ"ש לענין אכילה ונ"ל שכוונתו כמ"ש לעיל דבאכילה אזלינן בתר הנאה וטעם שטועם האיסור או טעמו להכי שניהם מין בשר הן אבל לענין טומאה לא תלי בהנאת טעם כלום ואזלינן בתר אם אפשר להיות כחבירו (ובזה נתישב ג"כ קושי' דלח בלח לעיל כיון דטעמ' שוין) שלא כדברי התו' פ' הקומץ דף כ"ב דהשוו טומא' לאיסור דבשניהם אזלינן אם אפשר להיות כחבירו ע"ש:

נחזור לענינינו כיון דכל הפוסקים שזכרתי כתבו כן אם באנו להשוותן עם ספר התרומה והר"ן צ"ל דאלו הפוסקים קיימו אדאוריית' כמבואר בתוס' בבכורות שהקשו מר"ל דאמר דפגול ונותר וטמא מבטלין זה את זה דפטור האוכלן ור"ל קאי אדאוריית' כמבואר בהתערובות ואע"פ שהקשו מג"ה דפריך וליבטל ברוב' והתם פריך דאפי' מדרבנן לישתרי דהא פריך אמתני אמאי אסור לשתרי דבטל ומאי קושי' דלמ' מתניתין אסר מדרבנן אלא ש"מ כמ"ש ופשו' הוא וכן אח"כ הקשו מביצ' דקאי אדרבנן מ"מ י"ל דהתם הכל קאי אמין במינו ומין במינו פשיט' דבטיל אפי' מדרבנן כמ"ש רוב הפוסקים אבל בשא"מ אימא לך דאסור מדרבנן וכ"ת א"כ מאי מקשו התו' מג"ה כיון דהתם והכא הוי מבשא"מ דמבשא"מ לר"י הוי כמין במינו לרבנן וכיון דמב"מ לרבנן שרי באכילה אפי' בב"א ואפי' מדרבנן א"כ בשא"מ נהי דמדרבנן י"ל דגזרו כיון דאתי לידי נ"ט אבל מדאוריית' מיהת אין חילוק וזה אין ספק בעיני דצ"ל דברי התוס' והרא"ש כן שהקשו משא"מ על מב"מ א"כ או של דבריה' הכל שווין ממש דלא כס' התרומ' ואם באנו להשוותן צ"ל כמ"ש והיה אפשר לדחוק דלעולם מבשא"מ לא בטל אפי' ביבש מטעם דכתבו הר"ן ובעה"ת אלא דהרא"ש מקשי כיון דלענין משא מטמא כיון שהוא נושא כולם כא' א"כ לענין משא אין חילוק בין מין במינו לשא"מ דאע"ג דמפרש התם דנבלה ושחוטה הוי מבשא"מ היינו לענין ברוב לענין נוגע אבל לענין דלא ליבטל. במשא אין חילוק בין מין במינו לשא"מ כיון דלא תלי טעם דידהו אלא משום דודאי נושא הטומאה כיון שנושא בב"א כמ"ש הרא"ש בהדי' א"כ ה"ה לענין אכילה ליתסר אפי' מב"מ כיון דאוכל ודאי איסור וא"כ קאי כל הקושי' על מב"מ וכי מתרץ הרא"ש לחלק בין איסור לטומאה דאיסור נתבטל לגמרי כמ"ש שם לא קאי הרא"ש לענין נבילה ושחוטה דפריך מינה אלא קאי אמין במינו בעלמ' אבל נבלה ושחוטה אין ה"נ דהאיסור לא בטל מטעם של הפוסקים אלא דטומא' לחודה בטלה וכן התו' מקשו דליתסר באכילה בב"א כמו משא ואפי' מב"מ כמ"ש ומתרצו דל"ד אלא לנוגע וא"כ כיון דאזיל האי טעמ' וליכ' למיסר מחמתיה א"כ מב"מ שרי לגמרי דליכא טעם לאיסור כלל אבל מין בשא"מ נהי דהאי טעמ' ליכא מ"מ טעם הפוסקים איכא לאסור אלא שדוחק בעיני לפרש דברי הרא"ש דמתחיל להקשות מנבילה ושחוטה שהוא שא"מ וסוף דבריו קאי אמין במינו שלא נזכר בכל אריכות דבריו שהאריך בה בדין זה מאוד ולא הזכיר דקאי אמין במינו דוקא ואדרבא בענין חוזר וניעור שכתב שם ג"כ הזכיר בפירוש דלא מבעי' מבש"מ אלא אפי' מין במינו משמ' דמיירי מתרוייהו:

ומדברי הרשב"א נראה בהדי' דאפי' מין בשא"מ בטל שכ' בפירוש בכולה תשובה דהתם לא בטל לענין אכילה משום מב"מ אבל מין בשא"מ בטיל אפי' לענין אכילה אם לא שנאמר דנבלה ושחוטה אע"ג דמין בש"מ הוא מ"מ שרי ביבש ביבש דלא אתי לידי איסור דאורייתא כיון דחד טעמ' לתרוייהו אבל בתרי טעמי אסור דוגמא שכתבתי לעיל בשם הרשב"א והתוס' דבכורות והרא"ש פליג אתוס' דפ' התערובות שהבאתי לעיל וזה דוחק גדול לענ"ד גם קשי' לי דהא קי"ל דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמ' ואי חד טעמ' להו ותרי שמא כגון חמרי חדתא בעינבא הוי מין בש"מ ואפשר דנבילה ושחוטה חד שמא נמי הוי אלא דבטומאה אע"ג דחד שמא וטעמ' הוי מ"מ כיון דלא אפשר להיות כחבירו הוי מין בשאינו מינו מה שאין כן לענין איסור' ומכל מקום לא נתקררה דעתי בזה כיון דלענין מין במינו לא תלי בטעמא אלא בשמא מה לי טומאה או אסור' כיון דל"ש האי טעמא שכתבתי לעיל ועוד צ"ל דוחק גדול דספר התרומה והר"ן מיירי במבשא"מ דאית להו תרי טעמי דוקא דהא בשמא לא תלי מידי ואי אית להו תרי שמא וחד טעמ' מיקרי מב"מ הפך ממאי דקי"ל אדרבה דלא תלי בטעמא אלא בשמא:

וראיתי באיסור והיתר ארוך שכתב דלטעם של בע"ת דלא ליתי לידי איסור דאוריית' שרי לדידן ממ"נ דאי מכיר בתערובות קודם הבישול כבר נתבטל ואפי' אם יבשלם ביחד שרי כדעת הרא"ש ז"ל ואי לא הכיר קודם הבישול בעי ס' מטעם נותן טעם אפי' מין במינו כדין לח בלח ע"כ הרי מבואר דאפי' מבשא"מ אם הכיר קודם הבישול בטל ברוב ואפי' אם יבשלם אין כאן איסור והוא כתב בפי' שהוא מדעת הרא"ש א"כ ש"מ דהרא"ש מתיר אפי' מבשא"מ לבשלם יחד ונרא' דדייק לה מנבילה ושחוטה כמ"ש ועוד נראה מדבריו דאפי' מדרבנן שרינן לה דהא הוא שרי לגמרי:

ומ"מ לא הבנתי דבריו שכתב דהרמב"ם ורבינו ברוך אומרים במין בשא"מ דאינו בטל דיבש ביבש לא בטל ברוב כ"א במין במינו ולא בשא"מ וכתב ע"ז ב' טעמים ואח"כ כתב דלפי טעם שלהם לא היינו אוסרים משמע דהוא אוסר ולא מטעמם ותימא כיון שהוא פוסק כהרא"ש דאפי' בשא"מ אם מבשלם לאחר ידיעה דשרי א"כ ע"כ נתבטלו מעיקרא ואיך הוא מזכה שטרא לבי תרי ע"כ נראה דהוא ז"ל ס"ל כמו שכתבנו דמאי דהתיר הרא"ש בשא"מ הוא מן התורה אבל מדרבנן אסור מטעמי' דידי' ולכן כתב דאם מטעמם של הרמב"ם ובהע"ת דכתבו דיכול למיתי לידי איסור דאוריית' דטעם כעיקר דאוריית' ז"א דקי"ל דמדאוריית' שרי אפי' לבשלם ואין כאן איסור דאוריית' אלא מטעם דילי' אסרינן ואע"ג דבחד טעמא כתב דהתורה לא התירה כ"א במב"מ ולא בשא"מ אפשר דלאו דוקא נקט התוס' ור"ל דרבנן וכן מצאתי בת"ח כלל ל"ט שכתב בשם או"ה דאינו אסור כ"א מדרבנן ונראה בלי ספק דלא ס"ד דהר"ן ובעה"ת למיסר מדאוריית' מדכתבו הטעם משום דאתי לידי איסור דאוריית' משמע דהיא גופה לאו איסור דאוריית' הוא אלא אם יבשלם יבא לידי אי"ד ועוד דפשיט' דבדבר תורה ל"ש לומר דגזרינן תחלתו משום סופו דבדאוריית' ל"ש גזרה וא"כ למה נאסר לאכלם א' א' כיון דליכ' טעם איסור השתא וכ"ת דאה"נ דשרי א' א' ולא אסרי כ"א בב"א א"כ ל"ל למימר דאתי לידי איסור דאוריית' והלא השתא שאוכלם איכ' נתינת טעם זה בזה ואיכא איסור' דאוריית' דהא בהתערובות קאמר ר"ל נותר ופיגול וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאוריית' ופירש"י נהי דבטל ברוב מ"מ טעמא יהיב עד דמסיק דר"ל איירי במין במינו דליכא טעמא א"כ מוכח כשאכלן בב"א הוי נותן טעם א"כ מאי אתי לידי אי"ד הרי איסור דאוריי' לפנינו וזו קושי' גדולה. ועוד דהר"ן כתב דאפי' במב"מ לא שרי כ"א לאכול א' א' א"כ מין בשא"מ אסור אפי' א' א' מלבד אם נעיין בדברי הר"ן נראה ברור למעיין דאינו אלא דרבנן שכתב ז"ל ומיהו כי אמרינן יבש ביבש בטל ברוב אפי' מדרבנן היינו מין במינו כיון דמדאוריית' אפי' לח בלח ברובא בטיל לא אחמור רבנן יבש ביבש דהא א"א למיתי לידי איסור דאוריית' אבל מין בשא"מ דבלח בלח אזלינן בתר טעמא אפי' ביבש נמי בעינן ס' כי היכא דאי מבשל להו כהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור דאוריית' עכ"ל הרי מוכח מכמה קושיות דר"ל דרבנן חדא דהא מתחיל דכי אמרינן דיבש ביבש אסור דרבנן משמע דכולי שקלי וטריא ע"ז קאי דאל"כ למה הזכיר רבנן כלל בריש' כיון דבסיפ' הוי אפי' מדאוריית' ועוד דמשמע דסיפא איפכ' דריש' הוא דבריש' שרי רבנן כיון דלא אתא לעולם לידי א"ד משמע דבסיפ' דאיכ' למיחש להא אסרו רבנן מהאי טעמ' דהא האי טעמ' לא נקט לי' אלא לפרש למה במב"מ לא אסרו רבנן משמע דהאי טעמא לא עביד אלא דליתסר מדרבנן ועוד גדולה על הכל שכתב בפי' כי היכי דכי מבטל להו כו' משמע שהוא הרחקה וגזירה דלא ליתי לידי איסור דאוריית':

הן אמת כי מצאתי בתוס' פ' אלו עוברין דף מ"ד ד"ה איתבי' שתי קופות שהקשו מאי פריך אמאי אמרינן שאני אומר הא מדאורייתא מין במינו בטל ברוב והכא מיירי שרבו חולין ותי' ר"י ז"ל דבעי למימר בכל ענין אפי' מין בשא"מ משמע דשא"מ אסור מדאורייתא ואלקים יודע כי אח"כ מצאתי בהגה"ת ש"ד שכתב מהרא"י בשם התוס' דאלו עוברין וג"ה דמשמע דאפי' מדאוריית' לא בטלי גם מצאתי שכתב ונ"מ אם נתערבו דברים שחלוקין בשמן ושוים במראה כו' הרי כמ"ש לעיל דמין בשא"מ דכתבו אלו הפוסקים הוא בתרי שמא ומ"מ גם כי רבינו הגדול ר"י ז"ל כ' כן מ"מ נראה דלא שבקינן כל הני פוסקים שהבאתי בשמם דשרי מדאורייתא וכן פשט לשון התוס' בבכורות וכמ"ש לעיל:

ולפי דעתי א"א שיעלה על דעת שום חכם בעולם לומר דאי הוי מדאוריית' הוי הטעם הואיל וסופו לבא לידי טעם וכי דרשינן טעמ' דקרא ופשיט' דמאן דס"ל דאורייתא ס"ל דלא התיר' התור' ברוב כ"א במב"מ ולא בשא"מ בלא שום טעם ואפשר דס"ל כיון דקי"ל דכזית בכא"פ לוקין עליו אע"ג דהוי רוב ומשמע אפי' ביבש וכזית בכא"פ הוי בשא"מ כמ"ש התוס' פג"ה דף צ"ט ש"מ בשא"מ הוי דאורייתא ולענד"נ דזהו כוונתו של מהרא"י בהגהת ש"ד שהזכרתי שכתב דבפג"ה משמע כן אבל לענ"ד אין ראי' משם דנוכל לפרש כל דברי התוס' אלח בלח וכזית בכא"פ קאי דוקא אלח בלח ואין כאן מקומו יהיה איך שיהי' מ"מ מאן דס"ל מין בשא"מ דאורייתא ל"ה הטעם משו' סופו שיבא לידי טעם ואצ"ל להתו' דס"ל דגם במב"מ לא שרי לאכלם אדם א' כמ"ש פג"ה דף ק' וא"כ כ"ש דאסור לאכלם בב"א אלא בזה אחר זה דאין כאן נתינת טעם וא"כ ל"ה אלא גזרה שמא יבשלם יחד וזה ל"ש בדאורייתא וכמ"ש לעיל וא"כ התוס' בבכורות דס"ל דאוכל הוי כנוגע ס"ל בלא ספק דמבשא"מ בטל מדאורייתא דעתה אין לחלק בין טומאה לאכילה כיון דלא תלי בטעמ' וכן בהגה' ש"ד שהזכרתי לא תלי בטעם כ"א בשמן ש"מ מ"ד דאורייתא לא תלי מידי בטעם אלא דקרא לא קאי כ"א אמב"מ וא"כ אומר בטח דהתוס' לא ס"ד כר"י וכן בפג"ה ופ' התערובות כתבו התוס' בהדי' דפ' אלו עוברין מיירי במינו א"כ לא סביר' כר"י דמוקי לה שלא במינו וכן פרק משילין דף ל"ח אמרינן הרי שנתערב לו קב חטין בי' קבין של חבירו יאכל הלה וחדי וקאמר מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר לי' דהו"ל מין בשא"מ ובטיל כו' ופרש"י מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר למי שנתערב קב בי' קבין של שעורין בשל חטין יאכל הלה וחדי דכיון שא"מ הוא בטל מיעוט במרובה ע"כ הרי מבואר דגם בשא"מ בטל ברוב ובכל דוכת' מייתי התוס' ראי' מהא שמעתת' לענין ביטול אסורין בתוס' פג"ה דף צ"ו ובבכורות שהזכרתי גם התם בהא שמעתא גופא כתבו מכאן נראה דהלכה כרבנן דמב"מ בטיל הרי דשמעתא זו היא אליב' דהלכת' ואפשר דר"י מפרש מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר בס' דאם נתערב קב חטין שלו בס' שעורין בשל חטין דכל חד כדאית' מ"מ מדברי רש"י יש סיוע דס"ל דלא כר"י וכן בת"ח בכלל ל"ט הביא דעת הגהת ש"ד דס"ל דמין בשא"מ הוי מן התורה וכתב אבל באו"ה כתב דהוא דרבנן ואזלינן בספיק' לקול' ע"כ משמע דס"ל הכי הוא מסקנ' דילי' וא"כ בנ"ד דספיק' הוא אזלינן לקול':

ועוד נ"ל ברור דבנ"ד הוא מב"מ לפי מה שנודע דאם מערבין בתוכ' שעורין הנה בתחלה עושין מהם מלצין וכן עושין מלצין מן החטין ומערבין הכל וטוחנין אותם ברחיים וא"כ נראה דכה"ג מיקרי מב"מ דהא קי"ל בע"ז גבי חמיר' דחיטי וחמיר' דשעורי דבתר שמא אזלינן והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי ואע"ג דהאי דחטי והאי דשערי מ"מ כיון דקוראין אותו חמירא הוי מינו ה"נ אע"ג דזה מין חטים וזה מין שעורים מ"מ מלץ מיקרי ודמי ממש כמו התם:

ואם באנו להחמיר מטעם דבר שיש לו מתירין דמסקינן פ"ק דביצה דף ג' וד' דביצה ספק נולדה בי"ט או בחול כיון דיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אפי' מדרבנן דהכי מסיק רב אשי התם ופסקו כל הפוסקים כוותי' ופירש"י התם דלר"א כי היכי דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"ה דלא מקלינן בספיקו א"כ ה"נ לא נקיל בספקו וחדש דשיל"מ הוא כדאית' בנדרים דף ל' זה אינו כלום מכמה טעמים חדא דאם נ"ד הוי מין בשא"מ הא קי"ל דלא אמרינן דשיל"מ אלא במב"מ והא דידן קי"ל השתא דמבשא"מ הוא ובטל שפיר דאע"ג דכתב מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ד דדבר העשוי לתקן התבשיל הוי מב"מ דכ"כ התוס' פרק משילין שהזכרתי לעיל הלא כבר כתב באו"ה כלל ך"ה סעיף י"ז דזהו דוק' בדבר העשוי לטעם כגון תבלין דרך הקדרה לתבלה בהן ולא נתקנה הקדרה. אלא ע"י תבלין כמ"ש שם וכן מים א"א ללוש אלא על ידם כמ"ש התוס' בהדי' וכן צ"ל לדעת ההג"ה דביצה הוי דומי' דתבלין דעשוי לבשם דדרך הקדרה לתבל הנה בכל מה שמתבלין אותם מיקרי תבלין דידי' אבל כאן מאן לימא לן דעשוי לתקן ולבשם השכר כלל דלמא אין נותנין אלא משום שהחטין יקרים לבשל הכל מהם או לקיוהי בעלמ' ואי הוי לטעמא א"כ אפי' בלא דשיל"מ היינו אוסרים דמידי דעביד לטעמ' אפי' באלף לא בטיל וזה בלתי ספק ליתא דודאי בטלי בס' ואפי' אי הוה מב"מ כמ"ש מ"מ הרי כתבו הגהות הנ"ל בשם ר"ת דלא אמרינן דשיל"מ אפי' מב"מ אלא היכא דאית' בעינן אבל נימוח לא וה"נ נימוח ואע"ג דכתבו דלא פליג ר"ת דאם מלאו תרנגולת ביצה שנולדה בי"ט או שלבנה בה אסורה היינו משום כיון דאיכ' המראה של ביצה מקרי בעין כמ"ש שם ונראה מדבריו דגם במלאו התרנגול' בביצה יש מראה בביצה:

ויש לתמוה על הת"ח כלל ע"ד שכתב דלבשל בה מאכל אינו בטלה מטעם החזותא ובמלאו בה תרנגולת כתב בשם הג"ה הנ"ל דאסור מטעם מב"מ כיון דמתקן התרנגולת ותיפוק לי' ג"כ משום מראה כמ"ש הוא עצמו באותו הסעיף דמלאו הוי נמי מראה. ועל ההג"ה אין לתמוה די"ל דס"ל כשינויא בתרא דתוס' דמשילין שתרצו שני תירוצים תירוץ קמא משום חזותא ותירוץ בתרא משום מב"מ וכמ"ש בהדי' דראב"י דאסר משום חזותא ס"ל כתירץ קמא אבל הרב שאסר משום חזותא קשי' ואפשר דלרווחא דמלתא נקט האי טעמא. נחזור לענינינו דבנ"ד דליכא חזותא דפשיטא דאין מראה השעורין ניכר כלל בשכר שהרי אנו מסופקים אם יש בו כלל וכל מבשלי שכר אין עומדין על הדבר אין לאוסרו מטעם זה:

ועוד דמלתא מעיקרא לק"מ דלא אסרו דשיל"מ אלא משום שיוכל לאוכלו בהיתר כמ"ש רש"י והרמב"ם ז"ל פט"ו מהלמ"א והכא ל"ש כי שכר זה ישתוהו קודם פסח ואיך אשהנו בהיתר שהרי הוא של הגוי ואם באת לומר שאם אקננה לשתות אסור שאוכל להשהותו עד אחר הפסח ז"א מכמה טעמי חדא שהרי אסור לשהותו ואחר הפסח יהי' אסור מטעם חמץ שעבר עליו הפסח ופשיטא דאינו צריך לחזור למכרו לגוי ולחזור ולקנותו דבר זה גרע מלהוציא עליו הוצאות דשמא ישהנו הגוי או לא יחזור ואין היתר זה עתיד לבא עכ"פ אלא בדרך רחוקה ונשתקע הדבר ולא נאמר ועוד דיחמיץ קודם הפסח ודבר המתקלקל לא מיקרי דשיל"מ כמ"ש התוס' וכן הוא בש"ע ועוד כיון דאין לו לשתות שום דבר איך ימתין עד שעת היתרו. ועוד נראה דאפי' אם יש לו לשתות מ"מ אם רוצה לשתות שכר זה שהוא טוב שרי כיון שא"א בהמתנה שישתנה קודם זמנו כמ"ש ולקנותו אין מועיל כמ"ש וזה אין ספק:

ועוד יש להתירו מטעם ס"ס ספק אם נתערב ואת"ל נתערב שמא שעורין עצמן מן הישן ואע"ג דס"ס ג"כ לא שרי בדבר שיש לו מתירין הלא כבר כתבתי דהכא לא הוה דבר שיש לו מתירין:

ואפי' אם ברור לנו שיש בו שעורים חדשים נ"ל להתירו בשעת הדחק כיון דנתבטל בתחלה ולפי דעתי הוא מין במינו כמ"ש וא"כ אפי' נתבשלו אח"כ ביחד כבר האריכו הגאונים מהר"מ מרוטנבורק והרא"ש ז"ל שכיון שנתבטל אין חוזר לאיסורו ושרי לבשלם יחד ולאכלם וכדאי הוא מהר"מ מרוטנבורק והרא"ש לסמוך עליהם בשעת הדחק לפחות וכ"ש בספק ולכך נראה דשרי לשתות שכר של חטין בלי ספק נאום יושע:

ע"כ העתק מתשוב' הגאון מהר"י ז"ל:

הלכות שלוח הקן

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה