בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סב
זאת אשר השבתי שנית להרב הנ"ל אודות הס"ת הנ"ל. הנה כבר הארכתי לברר היתר התיקון למחוק היו"ד כדי לתקן. ובכדי לצאת מכל ספק כתבתי לעשות מחיקה זו בגרמא בלבד וע"י קטן. ומכ"ת גמגם באיזה דברים. ועתה באתי לערוך מערכה שני' ולברר כי דברי כנים ואמתים בעזה"י ובאפס הפנאי לא אאריך בענין הנוגע לפלפל רק במה שנוגע לעיקר הדין ובמה דסיים אפתח:
הנה מ"ש מעכ"ת לפקפק על היתר דגרמא ע"י קטן כיון דקי"ל בכל התורה אמירה לנכרי שבות וע"י קטן נמי יש לאסור כמו ע"י עכו"ם ואפי' שבות דשבות יש לאסור ונפלאתי שהרי יסוד דברי בנוים על דברי הרשב"א שהתיר להדיא אפי' להאכיל בידים לקטן איסור דרבנן ואצ"ל אמירה לקטן באיסור דרבנן ומ"ש מכ"ת לחלק בין מידי דאכילה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הדבר תמוה שהרי הרשב"א יהיב טעמא למלתי' דכיון דלמ"ד בשל תורה מצווים להפרישו בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר אפי' לומר לו לאכול כו' ע"ש וממילא משמע דאין חילוק בין מידי דאכילה או לא דהא בכל איסורין אף שאינו מידי דאכילה מיירי התם בש"ס דיבמות דעלה קאי הרשב"א התם וקאמר דנחתינן בי' דרגא למספי לי' בידים איסור דרבנן ואם הי' הרשב"א סובר דבמידי דאכילה אכתי אסור משום שבו' פשיט דכל כי האי ה"ל לפרושי אך באמת א"צ ללמוד זה מכלל דבפירוש אתמר בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות שם וז"ל ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת רב משרשיא יהב פרוטה כו' ומאי קושי' כיון דגדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרינן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטנים ואע"ג דאסיקנ' התם דאסור משום דאתי למסרך ל"ש האי טעמא אלא בדבר שאינו לצורך התינוק כו' ולצרכו לא חיישינן לסרוכי אבל לצורך עצמינו כההיא דכשותא א"נ כההיא דכוס דברכה אסור כו' ויותר מזה כתבתי במס' ר"ה גבי אין מעכבין התינוקת מלתקוע כו' עכ"ל הרי מבואר שדברי הרשב"א ברור מללו דבכל איסור דרבנן כגון ההיא דכלאים וההיא דתקיעה בשבת ס"ל דכיון דאיסורא דרבנן הוא ספינן לי בידים וכ"כ הרשב"א בתשובה להדיא סי' צ"ב וז"ל שאלת מה שאמרת לנו לשעבר שמותר להאכיל את הקטן איסור דרבנן הזכירנו ראיות המכריחות כו' תשובה כו' כמ"ש ביבמות ועוד הוספתי בר"ה גבי אין מונעין התינוקת מלתקוע וראי' גדולה יש מדאמרינן בשבת רב משרשיא כו' ע"ש וחפשתי בחידושי הרשב"א בר"ה גבי הא דאין מעכבין ולא מצאתי שם דבר מזה וגם הר"ן ר"פ בתרא דיומא כתב מזה דקטן אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו בידים איסור דרבנן ולא נמצא שם מזה ונראה שהדברים כתובים על דבריהם במהדורא אחרת ועכ"פ מבואר דבכל גווני היכא דליכא למיחש דאתי למסרך מתירין ע"י קטן בדרבנן:
ונלענ"ד להביא ראי' להרשב"א מהא דאמרינן בב"מ דף י' איכא בינייהו כהן דאמ' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו' והנה התוס' שם כתבו דמשום לפני עור לא מיקרי בר חיובא אבל בשיטה מקובצת כתב בשם הריטב"א דלרבא דאינו לוקה אא"כ בעל לא שייך לפני עור על הקידושין (וכ"כ הריטב"א בקידושין) עוד י"ל דמיירי שהכהן יכול לקדש בעצמו כו' ע"ש ולפי"ז קשה באם אמר לאשה אקפי לי קטן לאו בר חיובא מ"מ כיון דבגדול איכא איסורא לניקף א"כ נהי דמחמת לאו דהקפה אין האשה מוזהרת עליו מ"מ אכתי היא מוזהרת על הקטן שלא להאכילו דבר איסור למיספי לי' בידים אע"ג דאיהו גופא לאו בר חיובא הוא ואשה אסורה להקיפו ולא מיבעי' לשיטת הריטב"א דס"ל דאף משום לפני עור מיקרי בר חיובא דשפיר איכ' לאקשוי כמ"ש אלא אף לפמ"ש התוס' דלא מיקרי בר חיובא משום לפני עור נלענ"ד דזה שפיר מיקרי בר חיוב' שסברת התוס' בזה נלענ"ד דס"ל דדוק' היכא שהעבירה זו שאנו רוצים לבטל השליחות בשבילה אי הוא אמרינן יש שליח היתה חל על המשלח אז אמרינן אשלד"ע משא"כ עבירה דל"ע שהיא חלה על השליח שהוא יעבור על לפני עור ואין לה ענין לחול על המשלח אין לבטל מחמתה השליחות והארכתי בזה במ"א ולפי"ז נראה באומר לשליח צא והאכיל לקטן דבר איסור שפיר י"ל בזה אשלד"ע כיון שהוא מוזהר ע"ז שלא להאכיל לקטן דבר איסור ואם נאמר דמהני שליחות בזה העבירה חוזרת על המשלח א"כ אמרינן דאין שלד"ע ולפי"ז תימא בהא דאקפי לי קטן נהי דאשה אינה מוזהרת על הקפה מ"מ כיון שהמשלח מוזהר על הקטן שלא להקיפו וגם האשה מוזהרת ע"ז והו"ל למימר דבכה"ג הוי שליח בר חיובא ולא מחייב שולחו וא"ל נהי דלענין הלאו דלא תאכילו להזהיר גדולים על הקטנים שפיר י"ל אין שלד"ע דלענין זה גם האשה מוזהרת ובר חיובא היא מ"מ כאן לא מיירי אלא לענין האיסור שלא להקיף את אחר שהמקיף אדם אחר חייב וע"ז האשה לאו בת חיובא ומחויב שולחו דז"א דהא גבי מעילה דרבי רחמנ' דישלד"ע מ"מ בעינן שלא יתערב עמו איסור אחר כמ"ש הרמב"ם שם והרי מזה שיש ג"כ איסור דמוזהר על הקטנים ומצד זה יש לבטל השליחות וממיל' שאין לחייב המשלח אף על איסור דהקפה אע"ג דלענין זה האשה לאו בת חיוב' הוא אך באמת צריך להבין דבר זה גם בסוגי' דשני נזירין דף נ"ז דפליגי התם ר"ה ורב אסי דר"ה אמר מקיף את הקטן חייב ורב אדא סובר דאיתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי מחייב והאי קטן הואיל והוא גופי' לאו בר עונשין הוא מקיף נמי לא מחייב וכתבו התוס' דהש"ס משמע לי' דרב אדא סבר דגדול מותר להקיף הקטן מדקאמר לר"ה לדידך מאן מקיף להו כו' ע"ש וקשה דנהי דמצד לאו דהקפה ס"ל לר"א דעל הקפת קטן לא מחייב דאיתקש לניקף מ"מ אכתי הרי הוא אסור להקיף הקטן כמו דאסור בכל איסורין של תורה למספי לי' בידים מלאו דלא תאכלום כו':
ולכן נלענ"ד לפי מה דאמרינן במכות דף ך' דהא דניקף לוקה היינו דוקא במסייע וכן פסק הרמב"ם בהל' עכו"ם והראב"ד שם כתב דמ"מ עובר בלאו והכ"מ כתב ע"ז וז"ל ויותר נ"ל דל"ש לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עביד מעשה כלל ע"ש ולפי"ז נראה דהיינו טעמא דשרי לאשה להקיף הקטן ואפי' אם הקטן מסייע דמה שהקטן מסייע איהו קעביד מנפשי' וקטן אוכל נבלות הוא ומה דקעבדה לי' האשה שהוא ניקף על ידה אין כאן איסור דמצד איסור מקיף אין כאן דאשה לאו בת חיובא היא ומצד שהקטן ניקף אין בו רק איסור דרבנן ואיסור דרבנן אף להאכיל בידים שרי כשיטת הרשב"א שכתבנו:
ובהכי א"ש נמי שיטת הרמב"ם שכתב בהל' עכו"ם שהאשה אסור' לגלח אפי' קטן וכתב שם הראב"ד דאיסור דרבנן הוא מדא"ל רב אדא חובה תקברינהו כו' וזה צ"ע דמאי מייתי מדרב אדא לדידן דקי"ל כר"ה והב"י סי' קפ"א כתב דכיון דחזינן דאיענש ר"ה אלמא לית הלכתא כוותיה וגם זה צ"ע והוא גופי' קשי' כיון דר"ה ס"ל דאשה מותרת בהקפה למה לייט רב אדא אטו רב אדא מילט לייט למאן דסבר כר"ה אך לפי מ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתו שסובר שאסור להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן ולכך לייט רב אדא דאף לפי סברת ר"ה יש איסור לאשה להקיף הקטן דהא ספת לי' איסור' בידים ולפי"ז צריך ליישב הך דב"מ דהרמב"ם סובר כשיטת הסוברים דבאיסור דרבנן ישלד"ע וכיון שאין בשליחות זה רק למספי לי' לקטן איסור דרבנן שפיר יש שלד"ע ומאן דס"ל דאף באיסו' דרבנן אמרינן אשלד"ע ע"כ דס"ל כדעת הרשב"א דאין איסור כלל להאכיל לקטן בידים איסור דרבנן וכדכתיבנ' ולשיטת הרמב"ם צריך ליישב ג"כ הא דנזיר דא"ר אדא לדידך מאן מגלח להו דמשמע דלדידי' ניח' דשפיר דמי לגלח אע"ג דלדידי' נמי איכ' אסור' דאסור למספי לי' לקטן איסורא ואפשר לומר דה"ק בשלמא לדידי דס"ל דמצד המקיף אין כאן איסור כל היכ' דניקוף לאו בר חיובא הוא א"כ שפיר י"ל שנתגלחו ע"י עכו"ם ואע"ג דאסור לומר לעכו"ם להאכיל לקטן איסור בידים לפי מה דפסקינן האיבעי' דב"מ גבי חסימה לחומר' מ"מ אין זה כ"א באיסור דאוריית' כגון חסימה דאיכא איסור לאו משא"כ לפמ"ש לעיל אין כאן רק איסור דרבנן על הניקוף כמש"ל בשם הכ"מ ושפיר דמי לומר לעכו"ם לעשות כן וכמ"ש לקמן בזה אך לר"ה פריך כיון דסביר' לך מקיף הקטן חייב א"כ אף לומר לעכו"ם אסור דאמירה לעכו"ם שבות בכ"מ איסור וא"ל ר"ה דחובה מקיף שהיא אינה מצוה שלא להקיף וע"ז שפיר קא לייט רב אדא דהא היא מוזהרת של להאכיל בידים אפי' איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ודרך אגב ראיתי שיש לתמוה על מ"ש רמ"א בהג"ה שקטן מותר להיות ניקף ע"י עכו"ם ונרשם מקום מוצאו מהר"ן מסכת מכות וכן מבואר בד"מ ואני תמה שאם כוונתו לומר שהקטן מותר ללכת בעצמו אל העכו"ם שמקיף אותו בלי דעת הגדול מאי רבותי' דהא קטן אוכל נבילות הוא ותליא בדינים המבוארים בסי' שמ"ג ואם ר"ל שישראל מותר לומר לעכו"ם שיקיף את הקטן ז"א דהא קי"ל מקיף את הקטן חייב וא"כ יש לאסור אמירה לעכו"ם שיקיף הקטן כיון דהרמ"א פסק באה"ע גבי בעי' דחסימה לחומר' ומ"ש בשם הר"ן מסכת מכות נראה שכיוון למ"ש הנ"י שם וז"ל והרא"ש כתב הא דאסר ר"ה לאיש להקיף קטן שאני התם דאתי לכלל חיוב אבל גוי מותר להקיפו כו' והבין שר"ל שגוי מותר להקיף קטן ובאמת שז"א שר"ל שישראל מותר להקיף גוי דלא אתי לכלל חיוב דמינה מיירי התם וכמבואר ממה שסיים ולפי"ז ה"ה להקיף אשה שרי ע"ש ודברי הרמ"א בזה צ"ע גדול:
ועדיין צ"ע לפי מ"ש בשיטת הרמב"ם דרב אדא פריך לר"ה דלדידי' אף ע"י עכו"ם א"א להקיף דאמירה לעכו"ם שבות גם בשאר איסורין דלפי"ז קשה דהו"ל למפשט מהא איבעי' דב"מ דמבעי' לי' אי אמרינן באיסור לאו אמירה לעכו"ם שבות ואפשר לומר דהרמב"ם סובר כדעת המפורשים דאליב' דרב אדא גם אי מקיף לאו בר חיובא שרי בין למקיף בין לניקף ולפי"ז א"ש דאליבא דרב אדא שפיר הי' אפשר להקיף קטן ע"י עכו"ם עכ"פ כיון דלישראל גדול ג"כ ליכא איסורא ע"י עכו"ם א"כ אין כאן ספיית איסור להקטן כלל משא"כ לר"ה דס"ל מקיף קטן חייב א"כ גם אסור להיות ניקף ע"י עכו"ם וכיון דלגדול אסור מ"מ שאסור גם לקטן ור"ה השיב לו דחובה מקיף להו דר"ה ס"ל דאשה מותרת להקיף וס"ל דמותר לספות לקטן בידים איסור דרבנן וע"ז אמר לו תיקברינהו לבנה דלדידי אשה אסורה בהקפה דלא ס"ל דרשא כל שישנו בבל תשחית כו' כמ"ש התוס' ולדידך דס"ל דאשה מותרת ג"כ אסור לספות לקטן בידים אף איסור דרבנן והיינו דקאמר תקברינהו לבנה משום שהאיסור הוא מצד הבנים עצמם שהם ניקפיים וכל שבגדול אסור גם בקטן אע"ג דאינו בר עונשין מ"מ איסור הוא להאכילו בידים ועוד יש ליישב באופן אחר ואין להאריך:
ואמנם מה שיש לעיין בזה לפי שיטת התוס' והראב"ד שכתבו דבניקף איכא איסור לאו אע"פ שאינו מסייעו אלא שאינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה ודברי הכ"מ שכתב דליכא כ"א איסורא בעלמא הם תמוהים וכבר תמה בזה הגאון ח"צ בתשובה סי' פ"ב (וע"ש ובט"ז א"ח סי' שכ"ח ובט"ז ובנה"כ בי"ד סי' קצ"ח מ"ש בענין זה אם יש לדמות זה למסייע במלאכת שבת וכבר עמד בזה בחידושי הריטב"א במס' מכות וכתב דאיכא דקשי' לי' מהא דאמרינן לענין מכחיל עינא כו' מסייע אין בו ממש ול"ק שאין כל המסייעין שוין כו' וכ"ש לפי' רבינו מאיר שכתבנו לעיל דבלא מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו במעשה כל דהו סגי כו' ע"ש. וע"ש דמשמע מדבריו שיש שפירשו דבלא מסייע אף איסור לאו ליכא ומשמע להו הכי מדפריך ממאן דאכיל תמרי כו' דהתם אף לאו ליכא רק הר"מ מפרש דודאי עובר בלאו רק שאין לוקה והריטב"א כתב שיפה פירש ע"ש) ולפי"ז הדרא קושי' לדוכתא בהא דב"מ ונזיר דמוכח מהתם דעכ"פ ליכא איסורא דאוריית' באשה המקפת לקטן ואם נימא דניקף לעולם עובר בלאו אף שאינו מסייע א"כ אסור להקיף לקטן משום לא תאכלום:
שוב ראיתי בשער המלך סוף הל' עכו"ם שהביא שם משם הגאון מהר"י אשכנזי שהקשה על מ"ש התוס' דאפי' רב אדא מודה היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא דאל"כ היכא קאמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת דהא אפשר לקיים ע"י קטן או עכו"ם וע"ז הקשה דא"כ גם גבי מילה דדחי שבת נמי נימא דאפשר לקיים שניהם ולעשות ע"י קטן כו' והגאון בעל שער המלך תירץ דהתוס' לא הוקשה להם אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דמקשינן מקיף לניקף מדשני קרא לא תקיפו הלכך אע"ג דבכל התורה קי"ל דלא ספינן לי' בידים איסורא לקטן גבי הקפה גזירת הכתוב הוא כו' משא"כ במילה אי עביד ע"י קטן אכתי עבר על איסורא דהוזהרו הגדולים כו' ע"ש:
והנה מלבד שצ"ע על תירץ זה מסוגיית הש"ס בריש יבמות דמייתי התם לענין ל"ת שיש בו כרת ולפי דברי הרב הגאון ז"ל איכא לדחויי אך בלא"ה תימא דמה יענה להא דמוכחינן בב"מ ובנזיר דיש היתר להקיף קטן ע"י אשה ולא חיישינן להא דהוזהרו הגדולים כו' וגם לרב אדא מנ"ל לומר דגזירת הכתוב הוא להתיר בזה מה שאסור בכל התורה כולה והו"ל לאוקמא הך הקישא לענין להקיף לעכו"ם וגם דאף אם הך היקשא מדרש נמי לענין קטן י"ל דלא מיעטה התורה אלא ממלקות שחייב על לאו דמקיף פאת ראש אבל מ"מ הך איסורא שמאכיל לקטן איסור לאו בדוכתי' קיימא וצ"ע:. ועכ"פ קשה מ"ש דלמה שרינן לאשה להקיף קטן. ולכן נלענ"ד דע"כ לא אמרינן דאסור לספות לקטן איסור בידים אלא היכא שהקטן עושה האיסור כגון שמביא חותם או מפתח בשבת בר"ה ע"י ציווי הגדול או שנותן לו נבילה ואוכל דבכה"ג בגדול חיובי מחייב אז הגדולים מוזהרים עליהם משא"כ היכא דהקטן לא עביד ולא מידי אז אין הקטן עושה איסור כלל כגון בקטן הניקף שהקטן אין עושה שום דבר ואע"ג דבגדול כה"ג אמרינן דמ"מ עבר בלאו אלא שהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ היינו דוקא בגדול דכיון שעכ"פ הוא מניח א"ע להקיף אותו מדעתו יש בו איסור לאו משא"כ בקטן מה שמניח את עצמו להקיף לאו מידי הוא דכמו קוף בעלמא הוא ובגדול כיוצא בו אם הוא כפות ובא אחד ומקיפו פשיטא שאין עליו שום חיוב כלל והכי מסתבר דהא ר' יהודה ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וע"כ שאין זה אלא משום שעכ"פ עבר הלאו מדעתו ומרצונו אלא דלא עביד מעשה משא"כ אם נעשה העבירה בו שלא מדעתו כלל לא מיבעי' שאין לוקין עליו אלא אף איסורא לא עביד וכמאן דאכל תמרי בארבלי דמי וא"כ גם בקטן דוקא היכא דהקטן עושה בעצמו איזה מעשה איסור ע"י הושטת הגדול או ציוויו אז הגדול מוזהר ע"ז משא"כ אם הקטן לא עביד מידי אלא שיש לעיין בזה מהא דאמרינן ביבמות דף ע"א קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה כו' ולכאורה קשה לפי מ"ש דבכה"ג אין חיוב על הגדול דהקטן לא עביד מידי ובמשנה למלך סוף הל' מ"א הרגיש מש"ס זו על הרשב"א שהרי כתבו התוס' דסיכה כשתי' אסמכת' בעלמא הוא וכיון דאינו אלא מדרבנן לדעת הרשב"א מותר אף בידים ולפי מ"ש קשה אף אי נימא דהוי סיכה איסור דאורייתא:
ואפשר לומר דאם נימא ערלה שלא בזמנה מעכבא וה"ל כזר אצל תרומה אזי אסור לסוכו אף אם סיכה לא הוי כשתי' כיון דהוא הנאה של כילוי והנאה של כילוי אסור ואע"פ דלא שייך האיסור על הקטן מ"מ הרי הגדול נהנה משמן זה הנאה של כילוי לצורך ישראל שהרי קטן זה מוטל עליו ואם לא הי' שמן זה הי' צריך ליקח שמן אחר בכדי לסוכו ואע"פ שכהן מותר להאכיל לעבדיו ולבהמתו מ"מ קטן זה שהוא ערל גרע דהא לאו בכלל מקנת כסף הוא וגם אינו אוכל משום דכתיב יליד ביתו כו' כיון שהוא ערל ואתמעט מתושב ושכיר ופומי' הוא דכאיב לי' כדאיתא בר"פ אלמנה לכ"ג ולכן אסור לכהן לסוך לבן בתו ישראל אף בלא הטעם דסיכה כשתיה וה"ה לקטן ערל שאסור לסוכו וצ"ע מהאי דנדה דף ל"ב דאמרינן מעשה והטבילוה קודם לאמה ואמרינן שם אע"ג דתרומת ח"ל שריא בנגיעת טמא מ"מ לסיכה של תרומה דסיכה כשתי' הצריכוה טבילה והמ"ל הביא ג"כ לדברי הש"ס הללו ונראה דר"ל שהם נגד דברי הרשב"א ולענ"ד דברי הרשב"א אפשר ליישב לפי מ"ש בתשובה סי' צ"ב דדוק' היכא שיש צורך בדבר מאכילין לקטן בידים איסור דרבנן וא"כ י"ל דהתם הוי עובדא שלא הי' צורך כלל בסיכה זו רק לתענוג לבד ולכך הצריכוה טבילה קודם אך לפי מ"ש דבדבר שאין הקטן עושה מעשה כלל ליכ' איסור צ"ע וגם צ"ע מדברי הר"ן ר"פ בתרא דיומא שמוכיח דרחיצה וסיכה מדרבנן דאל"כ היכא עבדי לה לתינוקת ולפי מ"ש צ"ע דהא בזה התינוקת לא עבדי מידי ודוחק לומר דהוכחת הר"ן דהא מתירין אף בקטן שבא לכלל שנים קצת והגיע לחינוך ונותנין לו שמן לסוך ומים לרחוץ ובכה"ג אי הוי רחיצה וסיכה ביה"כ מדאורייתא הו"ל למיסר אף לקטן ועיין בט"ז ומ"א סי' תרי"א:
ומצאתי בפר"ח שם שהקשה על דברי הר"ן מהא דנדה ע"ש וצ"ע על דבריו מ"ש דבתרומת ח"ל י"ל דכעין דאורייתא תיקן וקא קשי' לי' דסיכה אינה רק אסמכתא והוי דרבנן ע"ש ולא ידעתי מ"ט ניחא לי' טפי למימר בתרומת ח"ל כעין דאורייתא דאדרבה תרומת ח"ל הקילו טפי כדאית' בבכורות וע"ש שכתב שדעת הרמב"ם דסיכה כשתי' מן התורה ובאמת שכן מטין הדברים ולקצר אני צריך. וגם בסה"ת סי' רל"ח כ' בתינוקת שרגילות האמהות לסוך בניהם כשהם קטנים מחלב טלה או בשומן חזיר זה אסור משום אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים דלא למספי בידים וכיון דסיכה כשתי' כו' והביאו הסמ"ג דף כ"א ע"ש ועיין בי"ד סי' קי"ז בט"ז ובנה"כ שם:
ומכל זה למדנו דאף בכה"ג דהקטן לא עביד ולא מידי שייך להזהיר גדולים על הקטנים וכן משמע מענין טומאת כהנים דבכל גווני איכא אזהרה זו וא"כ הדק"ל גבי ניקף דלמה תהי' אשה מותרת להקיף הקטן וכמו שהיא אסורה לסוכו בחלב טלה כמו כן יש לאסור בהקפה ופשוט שאין לחלק בין אם המאכיל בר חיובא כגון באיסור חלב שגם האשה מוזהרת עליו משא"כ בהקפה שהאשה לאו בת חיובא דפשיטא דאין לחלק בכך כלל דהא משמע דאף ישראל אסור לו לטמאות כהן קטן בידים עיין בט"ז סי' שע"ג ובש"ך ר"ס שע"א ובמ"א סי' שמ"ג שמבואר שאף מי שאינו בר חיובא הוא מוזהר על כהן קטן שלא לטמאו בידים וא"כ ה"ה כאן ויש ליישב בדוחק דודאי היכא שאין הקטן עושה מעשה איסור שפיר מצינן להאכילו וכמ"ש אלא דמ"מ בעינן עכ"פ שיהי' צורך בדבר כמ"ש רש"י שם בנזיר שדרך להקיף הקטנים הקפת כל הראש לצורך רפואה ובכה"ג מיירי הא דב"מ ג"כ משא"כ ההיא דסיכה מיירי שאין צורך לסוך כלל רק לתענוג ובכה"ג אסור אף אם אין הקטן עושה בעצמו אך מדברי הפוסקים דלעיל לא משמע כן וצ"ע:
שוב מצאתי בחידושי הר"ן למסכת נדה דף ל"ב שכתב על ההיא דלא נצרכה אלא לסיכה שמן של תרומה שכתבו התוס' דכי אמרינן סך כשותה מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא כו' וכיון דאסיקנא דסיכה זו אינה אסורה אלא מדרבנן ואפ"ה הטבילוה לזו ולא סכוה בטומאה איכא לאוכיחו דכי אסיקנ' ביבמות דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון עליו להפרישו אבל אסור להאכילו בידים דאפי' דרבנן אמרינן הכי ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב שם דבאיסור דרבנן מאכילין בידים ולי אפשר דכיון דסיכה כשתי' הסכין אותם הרי הם כמטמאים תרומה בידים ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק עכ"ל הרי מבואר שהר"ן הרגיש במ"ש הפר"ח על דבריו אך במ"ש הר"ן ליישב זה לכאורה צ"ע דהא בתרומת ח"ל מיירי דשרי לטמאות אותה בידים ונראה שהר"ן סובר לפרש הא דאמרינן ה"מ באכילה אבל בנגיעה לא היינו בדרך נגיעה התירו לטמאות התרומה בידים אבל לטמאות התרומה בדרך אכילה להאכילה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור לטמאותה ולפי"ז אין חילוק בין גדול לקטן דגם ע"י אכילת הקטן אסרו בזה שאין האיסור מצד האוכל כ"א מצד המאכיל בטומאה והרי זה כאנס את חבירו ותוחב לו לתוך בית הבליעה ולא מצי לאהדורי דאע"פ שחבירו אינו עושה איסור דאנוס הוא מ"מ האנס עביד איסורא שמטמא תרומה זו בידים ע"י שמאכילה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכיון דסיכה כשתי' מדרבנן אסור לכך הוצרכו להטבילה קודם סיכה והוא נכון לענ"ד:
שוב ראיתי במשנה למלך פ"ב מהל' רוצח שכתב להוכיח מהך דאמר לאשה אקפי לי קטן דבדרבנן יש שלד"ע דהא באשה המקפת קטן אית ביה איסורא דרבנן כו' ע"ש והגאון בנ"ב ז"ל סי' ע"ה הביא דברי המ"ל בזה וכתב דאף לשיטת הרמב"ם שאוסר באשה להקיף קטן הטעם משום דהוה כמאכיל בידים לקטן וא"כ עיקר האיסור מדרבנן הוא משום מכשול הקטן והוה כמו לפני עור דלא מיקרי משום זה בר חיובא כו' ע"ש והנה מ"ש הטעם דהוה כמאכיל בידים שמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל בזה אבל מה שנראה מדבריו דאין במאכיל בידים רק איסור דרבנן צ"ע דבש"ס דיבמות ובפוסקים משמע דאיסורא דאורייתא הוא ואין זה ענין ללאו דל"ע דמה מכשול לקטן שייך בזה דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל רק דילפינן מדכתיב לא תאכלום כו' וכן לענין דם וטומאת כהנים להזהיר הגדולים ומבינייהו ילפינן לכל איסורין שבתורה משא"כ בגדול שהוא בר חיוב' בפ"ע לית ביה משום לא תאכלום כיון דהוא בן דיעה ובר חיוב ואם העושה מכשילו ומשגה אותן הרי הוא עובר על ל"ע וגם מ"ש דדמי ללפ"ע דמ"מ מיקרי לאו בר חיובא ז"א כמש"ל דלפ"ע שאני שאין שייכות שתחזור העבירה מחמת השליחות על המשלח שהרי הוא הנכשל משא"כ בלאו דלא תאכילום שאם זה עושה בשליחותו ומאכיל לקטן בשליחותו אם נימא יש של"ע העבירה חוזרות על המשלח וכאילו עבר הוא על לאו זה ולשאר איסורין שבתורה דמי וכמש"ל:
שוב ראיתי שרש"י ז"ל בפרוש החומש פ' שמיני כתב לא יאכלו לחייב המאכילין לקטנים כו' ורבינו אלי' מזרחי ז"ל כתב שם דבפרק חרש כו' ברייתי' לא תאכלום כו' ואעפ"כ אין זה אלא לאיסור בעלמ' אבל אין עוברין בלאו וכ"ש שאין לוקין עליהם וכ"כ הרמב"ם בסוף הל' מ"א וכן הסמ"ג ז"ל אבל רבינו ישעי' כתב בפירוש הת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו וכן משמע לשון הבריית' כו' ע"ש שכתב הטעם של הרמב"ם והסמ"ג הוא לפי שפשט הכתוב אינו אלא על האוכל ולא על המאכיל וכ"כ הרמב"ם במצוה קע"ט ממצות ל"ת לענין משהה נקביו כו' שאינו לוקה בעבור שפשטי' דקרא בשרץ בלבד כו' ע"ש והנה בבל תשקצו גופי' י"א שהוא מדאוריית' ומ"ש הרמב"ם דאינו לוקה היינו שהוא לאו שבכללות ועיין בדברי אא"ז הגאון בתבואת שור סי' י"ג ס"ק ב' באורך בזה וא"כ גם בזה נראה שאע"פ שהרמב"ם כתב איסור דאוריית' איכא ובאמת בת"כ שם גבי עופות טמאים ליתא שם רק לחייב המאכיל כאוכל כו' וע"ש ברא"מ בשם ר' אברהם זעירא שפי' דזה קאי על גדולים וכ"כ בקרבן אהרן דלא יאכלו קאי על הגדולים ועל קטנים ליכא אלא איסור דפשט' דקרא דלא תאכלום משמע על האוכל עצמו רק דמיתורא דרשינן לי' ואין זה רק לאיסור' בעלמ' ולענ"ד צ"ע דבת"כ פ י"ב איתא לא יאכלו לחייב המאכיל כאוכל כו' לא תאכלו יכול יאכילום לקטנים ת"ל לא יאכלו עכ"ל ומבואר למעיין שם דהכוונה לחייב המאכיל כאוכל על מאכיל לקטנים ואף שיש לדחוק שם אין נלענ"ד ובש"ס דידן דמייתי הא דלא תאכלום להזהיר הגדולים כו' ידוע שדרך הש"ס דידן לקצר כשמביא בריית' דת"כ ולכך רש"י בפירושו לתורה לא כתב רק על ההוא דלא יאכלו לחיוב המאכיל כאוכל ועל לא תאכלום לא כתב כלום משום דעיקר הדרש' מלא יאכלו נפקא ואין להאריך ובת"כ פ' אחרי פ"י אית' כל נפש לא תאכל דם להזהיר הגדולים על הקטנים יכול יהיו נכרתים על ידיהם ת"ל האוכלת האוכל בכרת כו' מבואר דדוקא כרת אינו חייב המאכיל אבל מ"מ איסור לאו ודאי איכ' ועוד משמע כן בכמה דוכתי וצ"ע ואם נימא כדמשמע בנ"ב דלהאכיל בידים אין אסור אלא מדרבנן א"כ נראה דאף המחמירין שלא להאכיל בידים אף איסור דרבנן מ"מ היכי שאין מאכילו בידים רק ע"י אמירה בלבד שי"ל שאינו דומה לבידים ממש עיין בחידושי הרשב"א ובדברי המ"ל סוף הל' מ"א א"כ יש להקל בזה:
אך לכאורה יש לעיין לפי מ"ש הרמ"א להלכה בח"מ סי' קפ"ב דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחויב שולחו א"כ נפל הך היתרא לעשות ע"י קטן בבירא כיון שקטן זה עושה בשליחות הגדול ומתחייב המשלח אלא דבאמת ז"א שהרי התוספת בב"מ שם כתבו דלא תיקשי אהך מ"ד משולח הבערה ביד חש"ו פטור משום דהתם לאו בני שליחות נינהו ודברי התוס' אילו הביאם הש"ך שם ותמה על הנ"י שם ע"ש אך צ"ע מדברי התוספות בריש שבועת שכתבו דהו"מ למימר נ"מ באמר לעכו"ם או קטן אקפי לי גדול דהוה נ"מ אף לרב אדא ע"ש מבואר דס"ל דאף בכה"ג אמרינן למ"ד שליח לאו בר חיובא מחייב שולחו דיש שלד"ע ולא איכפ' לן מה דלאו בני שליחו' נינהי וכן בש"מ שם כ' דהוי מ"ל נ"מ באמר לעכו"ם גנוב כו' ע"ש ומצאתי בשער המלך הלכו' מלוה ולוה שעמד בזה ומ"ש ליישב יתבאר לקמן וצ"ל דס"ל דלמ"ד בר חיובא מחייב שולחו אין הטעם משום דאז מועיל השליחות להיות שלוחו של אדם כמותו משום דע"כ לא רבתה תורה שליחות אלא במקום שאינו דבר עבירה משא"כ בד"ע אין שליחות מועיל וא"כ מה נ"מ אם הוא בר חיובא או לא ומכ"ש היכא דאינו בר שליחות כלל דלא מהני מידי אלא עיקר הטעם דכל שהתור' כתבה לענוש את העושה דבר זה אם כן לפטור לגמרי א"א ואם היה השליח בר חיובא הרי יש מקום לעונש לחול על השליח וכל שאין מקום שיחול על השליח חזר עונש זה על המשלח אע"ג שאין אומרים בזה שלוחו של אדם כמותו מ"מ ע"י דבורו וציוויו נעשה הענין וחייב עליו ולא משום דין שלוחו של אדם כמותו נגעו בה והיינו דפריך מהא דהאומר לעבד ואשה כו' כיון דלדידיה אם השליח לאו בר חיובא חוזר החיוב על המשלח והוא כעין מאי דאמרינן היכא דליכא לאשתלומי מהאי ומשני דהתם חיובא רמי כו' ובהכי א"ש מה שהקשה בקונט' שנדפס בספר שער המלך המכונה טעם המלך והאריך לדקדק בדברי התוספות בשבועות שכתב גבי הקפה דלמה ידחה עשה דנזיר הלאו דהקפה דאפשר לקיומי ע"י קטן או עכו"ם וע"ז הקשה דמה יושיענו זה שהרי הקטן לא יעשה מעצמו כ"א בציוויו של גדול וא"כ לרבינא בכה"ג יש שלד"ע ולפמ"ש י"ל דהא דמחייב רבינא אינו מחמת שלוחו כמותו רק לפי שאין כאן מי שיתחייב והענין נעשה על פי דיבורו אם כן בכה"ג דבאמת אמר רחמנא שזה שהוא מצורע יקיף ראשו א"כ גדול זה שמצו' לקטן לעשות אין עליו עון אשר חטא כלל שהרי הגדול הזה שמדבר ומצוה לקטן לאו מדעת עצמו ידבר כ"א ע"פ מימרא דרחמנ' ובכה"ג פשיט' שאין חיוב על המשלח כלל שהרי א"ל בזה דהו"ל כאלו עביד איהו גופיה ואנו צריכין לדחיית הלאו משום דכיון דעביד ע"י עכו"ם וקטן דלאו בני שליחות נינהו לא אמרינן שלוחו כמותו וגם בלא"ה לכל דבר עבירה לא אתרבי שליחות כלל. ומצד שהוא גרם בעקימות שפתיו שיעשה מעשה האיסור אין חיוב עליו כיון שאומר לו שיעש' זה בשביל צורך מצות המקום ב"ה אין העשיה על דעתו כ"א ע"ד המקום:
אך נראה דאפילו אי אמרינן בכה"ג נמי שייך שלוחו כמותו מ"מ א"ש בזה שכתבו התוספות דמצי למעבד הקפה על יד' קטן או עכו"ם משום דבזה אין מקום לחייב המשלח שזה דומה לראובן שאמר לשמעון לוי צוה לך שתעשה דבר פלוני שאז אעפ"י שקול דברים הוא שומע מראובן מ"מ כשעושה שליחות זה לא ע"ד ראובן הוא עושה רק בשליחות לוי הוא עושה וא"כ הכא כשאומ' לקטן לעכו"ם להקיף המצורע כך הוא אומר לו שזה מצווה שיקיפו אותו ואם כן הוא לא נכנס בכלל משלח כלל וגם העושים אין עושים כ"א עפ"י מימרא דרחמנ' ולא שייך בזה שלוחו כמותו כלל שאינם שלוחים שלו רק שלוחי דרחמנ' וכבר כתבתי במקו' אחר ליישב בזה מה שהקשה בספר קצות החושן סימן על דעת הסוברים דבשוגג יש שלד"ע מב"ק דף ל"ב גבי הוסיף רצוע' אחת כו' וגם ביארתי הא דיבמו' מאי לאו דאמר ליה שחוט לי כו' ואין כאן מקומו ועיין בפ"י ר"פ הכונס שכתב לחלק בין היכא שהשליחות מיחדת למשלח לבד דאז השולח חייב בד"ש ובין אם אינו רק ע"ד הסתה לבד כגון בשוכר עידי שקר דהעדים בלא"ה היו עושין לקיים רצון הבע"ד כו' ע"ש ומשם יש ללמוד קצת לכאן:
ועכ"פ למדנו מדברי התוספות דשבועות דגם היכא דשליח לאו בר שליחות כלל מ"מ אי לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו וכן נלענ"ד דעת הסמ"ע בח"מ סימן תי"ט שכתב אם אמר לחש"ו שאינו בר חיובא קרע כסות שמעון וקרע הרי האומר לקרוע חייב והש"ך השיג עליו מהא דהשולח את הבערה ביד חש"ו פטור ולפי מ"ש י"ל דדעת הסמ"ע כדעת התוספות בשבועת דאף בכה"ג חייב שולחו והא דהשולח הבערה מיירי שלא צוה להם להדליק בשל חבירו רק לפי שמסר להם את שלו ואפ"ה פטור משום דצבתא דחרש גרם ואדרב' צ"ע על הש"ך דהא בחש"ו שמסר לו שלהבת חייב אע"ג דלאו בני שליחות נינהו מ"מ מחייב משום דברי הזיקא כדאית' בב"ק דף יו"ד ודף נ"ט והנה לענין אמירה לחש"ו לקרוע כיון שבידו לעשות ולקרוע בידים וברי היזקא ועיין בשיטה מקובצת בשם תלמידי הרי"ף שכתב וז"ל וא"ת התנן השולח הבערה כו' וי"ל דהיינו טעמ' דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא דחיוב בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו ובזה ליכא חיובא דלא מסר לו אלא גחלת דבזה היה לו לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמי' ואזלא כו' ע"ש ומשמע דאף באמר להזיק מ"מ מצד האמירה לא מתחייב דלאו בני שליחות נינהו ומצד הפשיעה לא מתחייב כיון דלא מסר לו אלא גחלת אך בשם הריטב"א כתב שם וז"ל דשאני התם דלא אמר ליה להזיק אלא נתן בערה ברשותם ובענין דלאו מצי מזיק אלא בצבתא דחרש כו' ולשון זה משמע דאם אמר להזיק המשלח חייב וזה צ"ע דהא סיפא דשלח ביד פקח משמע ודאי דמיירי בגוונא דאמר להזיק דאל"כ פשיט' דלא עביד ולא מידי במה שמסר האש ליד פקח וכן מבואר בהדיא בקידושין דפריך עלה נימא דשליחו כמותו וא"כ גם רישא דחש"ו נמי בכה"ג מיירי דאמר להם להזיק ואפ"ה פטרינן ליה וע"כ משום דלאו בני שליחות נינהו אך מדברי התוספו' בב"ק דף יו"ד ושאר מפורשי' שכתבו שם בפירוש הסוגיא דבגחלת הוא סומך על שמירתו דחרש א"כ ע"כ עכ"פ מיירי בלא צוה לו להזיק דאל"כ פשיט' דלא שייך לומר שסמך על שמירתו והיה מתחייב אף שלא מחמת שליחות רק לפי שפשע באשו וצ"ע לעת הפנאי:
שוב ראיתי בפני יהושיע פרק הכונס בתוספות ד"ה אלא לחבריה הרגיש קצת בזה ע"ש ומ"ש ובדוחק יש ליישב דאיירי נמי במסר כדי להבעיר כו' צ"ע לפי מ"ש התוספות בב"ק דף יו"ד דסומך על שמירת חש"ו כו' וכמ"ש:
ובדעת הש"ך נראה דס"ל כיון דחש"ו לאו בני שליחות נינהו אין לחייב על האמיר' לקרוע דהוי כמו שיסה בו הכלב דפטור דהוי גרמא ועיין בדברי הרשב"א בב"ק דף נו"ן שכתב אהא דאמרינן אי עבדי שליח ואמרי ליה זיל כרי לן אין שלד"ע וז"ל וקשה דלמא דשוו שליח נכרי וי"ל דאין שליחות לנכרי עכ"ל אלמא דבלאו בר שליחות לא מחייב ולפי דעת התוס' בשבועות י"ל דקושית הש"ס אליבא דרב סמא דלא ס"ל לחלק בין שליח בר חיובא או לא:
וראיתי בשער המלך הלכות מלוה ולוה שהביא דברי התוס' בשבועות ותמה עליהם כמ"ש דהא עכו"ם וקטן לאו בני שליחות נינהו וכתב דשמא ס"ל כדעת רש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכמו כן יש שליחות לקטן לחומרא וז"א דלענין איסורא בעלמא אין לעשות נ"מ בזה דאפילו למ"ד אי בעי עביד כו' נמי איכא איסורא על המשלח משום שמכשיל הגדול הניקף וקעבר על לפני עור וגם כי לא מצינו בשום מקום שליחות לקטן לחומרא ודוקא בעכו"ם יש לחוש דאתי לאחלופי בגדול וכדאמרינן בשבת דף ק"מ ובבכורות דף וכן מוכח מהא דפריך בשבת וליתיב לתינוק ישראל אתי למסרך משמע דבל"ז אין לאסור מטעם שליחות לקטן לחומרא ואם נאמר דהתם בכלאים בח"ל דרבנן לא החמירו א"כ יש ללמוד גם לנ"ד כיון דעכ"פ אין מקום לאסור גרמא רק מדרבנן אין לחוש בזה מטעם שליחות כלל אך בלא"ה נלענ"ד שלא נאמר הך מלתא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אלא התם גבי דין ריבית ואין הכוונה שאנו דנין המעשה שהעכו"ם עשה בשליחות הישראל לענוש עליה את המשלח שהרי הך מלתא מיבעי' ליה בב"מ אי אמרינן אמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין רק הכוונה הוא שהשליחות מתקיים לחומר' אע"ג דעכו"ם לאו בר שליחות הוא שאלו היה השליחות בטל אין העכו"ם נפטר בזה שנתן לישראל השני ועדיין המעות באחריותו ואינו נפטר ממנו והמעות שנתן הוא ברשות עצמו והעכו"ם חייב לישראל כבתחלה וישראל השני חייב להעכו"ם או מתנה הוא דיהיב ליה כמבואר שם בדברי המפורשים ז"ל וע"ז אמרינן יש שליחות לחומרא והעכו"ם שנתן המעות לישראל מועיל השליחות לענין זה שהם בזכות הישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם לישראל הראשון וממילא כשישראל לוקח הריבית מישראל איסורא הוא והלכך עיקר הדבר שאין השליחות בטל משום חומר' ואיסורא ממילא הוי דישראל מישראל שקיל רביתא ועד"ז אם שלח עכו"ם לקנות לו חמץ בפסח אז כיון שיש שליחות לעכו"ם לחומר' הוי כחמץ ישראל ונאסר אבל מ"מ אין דינו כאילו קנה הוא החמץ והלכך אם העכו"ם עשה מלאכה בשליחותו בשבת אי לאו דאמירה לעכו"ם שבות לא היה על הישראל איסור כלל ומכ"ש לפי מ"ש בש"מ בשם הריטב"א דטעם חומרא זו שחששו חכמים דזמנין שהעכו"ם יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל הישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד כו' ע"ש א"כ בעלמא לית לן למימר שליחות לעכו"ם לחומרא כלל. וע"ש בשער המלך שהקשה על מ"ש הטור שדעת הרא"ש כר"ת דמותר להלוות בריבית ע"י עכו"ם שהרי דעת הרא"ש בב"מ דאמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ דלפי דעת ר"ת דאין שליחות לעכו"ם כלל אפי' לחומרא והמעות שנותן העכו"ם לישראל השני משלו הוא נותן לו ממילא דליכא איסורא במלתא כלל ול"ש בזה אמירה שבות כלל דפשיטא דמותר לישראל לומר לעכו"ם שילוה מעות של עצמו לישראל ואפי' בשבת שרי לומר לעכו"ם בשל בשר שלך לצרכך כמבואר בסי' ש"ז:
וראיתי בשו"ת פ"י חלק י"ד סימן ג' שהקשה לשאול למ"ד לאו בר חיובא מתחייב שולחו א"כ מאי קמבעי' ליה אם מותר לומר חסום פרתי כו' ואת"ל דהאי איבעי' למ"ד אי בעי עביד מ"מ איך קי"ל בכל הש"ס אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן וכ"ת עכו"ם לאו בר שליחות מ"מ למאן דס"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ אין כאן אבעיא כלל כיון דהעכו"ם לאו בר חיובא והוא שליח לחומרא פשיטא שאסור מדרבנן עכ"ל ולענ"ד י"ל כמ"ש דלא שייך חומרא זו דשליחות עכו"ם כ"א גבי רבית וכיוצא בו בקניית חמץ עיין בשו"ת ב"ח ס"ס קמ"ג דשם השליחות המועיל לחומרא היינו שלא תתבטל המעשה וממילא קעביד איסורא אבל שע"י עשיית העכו"ם דבר איסור נאמר דהוי כאלו עשהו ישראל וישא עונו כאלו עשהו בידיו בזה לא אמרינן שיועיל שליחות לחומרא כלל ועיין מ"ש בשו"ת הריב"ש בטעמא דמלתא דמחמרינן בזה ברבית וכן לפי הטעם שכתבתי לעיל בשם הריטב"א נראה דלא שייך בעלמא כלל שליחות לחומר' ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ק"ח שכתב דשליחות לעכו"ם לחומרא חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה כו' אך אפי' תימא דגם בעלמא שייך שליחות לחומרא כדמשמע מקצת פוסקים מ"מ לק"מ דהא האיבעי' י"ל דאזלא אליבא דרב סמא וגם אליבא דרבינא א"ש דרבינא לא ס"ל הך דשליחות לעכו"ם לחומר' כדאית' שם בב"מ דף ע"ב דרבינא משני נהי דשליחות לית ליה כו' והא דבשבת אמרי' אמירה לעכו"ם שבות מדרבנן א"ש דהא אפי' למ"ד דתליא מלתא בבר חיובא מ"מ בעכו"ם אין איסור רק מדרבנן לחומרא בלבד ומכ"ש להפוסקים דס"ל דאף באיסור דרבנן אסרינן אמירה לעכו"ם משום חומרא דשבת א"כ מטעם שליחות לעכו"ם אין איסור כי אם ברבית דאורייתא דוקא כמבואר בפוסקים ועיין עוד בשו"ת פ"י שם מ"ש דמ"ש הב"י בא"ח סי' רס"ג מחלוקת הרשב"א והר"ן במי שקיבל שבת אם מותר לומר לחבירו כו' לכאורה תליא במחלוקת האמוראים דלמ"ד לאו בר חיובא כו' ואפשר דזה מיקרי בר חיובא דאי בעי מקבל עליו רק הזמן גורם ועיין בשיטה מקובצת בכהן שאמר לכהן צא וקדש כו' ויש בזה מקום עיון ואין כאן מקומו:
והדרינן למ"ש דבכל גווני דבקטן היכא דליכא למיחש משום דאתי למסרך מתירין ע"י קטן בדרבנן וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו דף קכ"א דכבוי הוי איסור מדרבנן רק דבעושה ע"ד אביו אפי' בדרבנן מפרישין ואף לפי מ"ש ביבמות דלדידן דקי"ל דבדאורייתא אין מפרישין בדרבנן ספינן ליה בידים הא לק"מ דכיון דעביד לצורך אביו ולא לצורכו אסור כו' וכ"כ שם הר"ן פרק כל כתבי ומ"ש מכ"ת לפרש דברי הר"ן דאם עושין לצורך הקטן אין כאן שבות משא"כ אם עושה לצרכינו אז אסור משום שבות הנה מבואר למעיין שאין דבריהם סובלים פירושו כלל אף אם היינו רוצים לעייל פילא כו' שהרי אעפ"י שדברי הר"ן הם סתומים במקום זה הרי הם מפורשים במקום אחר שהרי כתב להדיא בפרק תולין ודחיישינן הכא אתי למסרך וכן בעירובין היינו דוקא במה שהתינוק עושה לצרכינו הוא דחיישינן להכי אבל במה שהוא עושה לצורך עצמו לא חיישינן וכ"כ להדיא בר"פ מי שהחשיך וז"ל ואע"ג דכל היכא דעביד מחמת גדול אפי' בדרבנן אסור כי היכא דלא ליתי למסרך דהא כבוי דליקה מדרבנן כו' ומכ"ת הרגיש מדברי הר"ן אלו וכתב ותימא על הר"ן דהא בכבוי הטעם פשוט משום שבות כמ"ש בפרק כל כתבי כמו שפירשתי דבריו כו' ואני תמה על כ"ת אחרי אשר ראה דברי הר"ן אלו איך החזיק בפירושו שהרי הדבר מבואר דכל עיקרו של החילוק בין לצרכו או לצרכינו אינו אלא לענין הך חשש' דאתי למסרך ולא לחלק בענין שבות כלל וטעמ' דל"ש שבות בקטן אבאר לקמן:
וגם כי מ"ש מכ"ת החילוק בין לצרכו או לצרכינו היינו לענין דאם הוא לצרכינו הוי שבות ז"א שהרי בטעימת כוס גבי זמן ביוה"כ או כוס של קידוש דהוי לצרכינו ואפ"ה לא אסרינן אלא משום דאתי למסרך ולא משום שבות כלל וגם מ"ש מכ"ת החילוק דלצורך התינוק כגון במידי דאכילה אינו אסור משום שבות דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ז"א דהא בש"ס דיבמות עביד צריכות' דאי כתב רחמנ' גבי טומאה להזיר הגדולים על הקטנים סד"א שאני כהנים כו' והא בפשיטו' ה"מ למימר דא"א למילף איסור מטומאה דסד"א דוקא גבי טומאה הזהירה על הקטנים דלאו מידי דאכילה משא"כ גבי שרצים דהוי מידי דאכילה שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן לכך איצטרך לא תאכילום אלא ע"כ שאין לחלק בכך ואמנם אם היינו באים לחלק לענין שבות במידי דאכילה או לא היה אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בב"מ דף ל' הא דאמרינן דשבות אסור בכל התורה אע"ג שמותר לומר לגוי אכול נבלה זו משום דאין איסור באמירה אלא מה שאין הישראל יכול לעשות משא"כ בנבלה שהישראל עצמו יכול לתחוב לתוך פיו וכ"כ הרא"ש שם ע"ש דלכך אוסר לומר לעכו"ם בשל בשר זה לצורכך בשבת או חסום פי פרתי ודוש בה תבואתך ולפי"ז י"ל דכאן בקטן נמי כיון שהדין נותן באיסור דרבנן שיכול להאכילו בידים ממילא נימא דשרי לומר לקטן אכול איסור כיון שהוא רשאי לתוחבו לתוך פיו גם כן משא"כ לומר לקטן לכבות בשבת וכיוצא בו אע"ג דאיסור דרבנן הוא מ"מ כיון שהישראל אינו יכול לעשות מה שזה עושה עפ"י ציוויו או אמירתו הוי שבות אלא דבאמת סברת התוספות בזה צ"ע דהיא גופיה קשיא דלמה יהיה הישראל מותר לתחוב נבלה לתוך פיו של עכו"ם ולמה לא נאסור עליו לעשות כן משום שבות דלמה יגרע מה שמאכילו בידים האיסור מאמירה בעלמא ונראה שהתוספות סוברים דע"כ לא אמרינן שבות באמירה אלא היכא שהאיסור שהקפידה תורה עליו הוא מצד עצמות הדבר וא"צ לצרף זה גוף האדם כלל כגון מלאכת שבת או חוסם פי פרה אע"פ שהתורה לא אסרתו כ"א על הישראל מ"מ גזרו רבנן היכא שע"י אמירתו ועקימת שפתיו נעשה הדבר וחשבינן ליה כאלו עשה בעצמו משא"כ היכא שאין ענין עבירה מצד עצמו כ"א בצירוף גוף האדם העושה כגון אכילה והנאה או איסורי ביאה וכיוצא בו כיון דעיקר האיסור אקרקפת' דגברי מונח אין מקום לומר דאסור לו להאכילו בידים או לצוות עליה וזה דומה לנשבע שלא יאכל ככר זה שמותר לומר לחבירו שיאכלנו שאף להאכילו בידים אין איסור וה"נ לענין איסורין שאמרה תורה שהוא אסור בהם ומושבע ועומד מהר סיני הוא מ"מ שפיר יכול להאכילו לעכו"ם שאינו מושבע ומצווה עליו כלל וממילא דשרי נמי לומר לו עשה כך משא"כ לענין מלאכת שבת או חסימת פי פרה אעפ"י שגם בזה אם נשבע שלא לעשות מלאכה היום שרי לומר לאחר שהוא יעשה מ"מ שאני שבועה שברצונו תליא מלתא וזה שלא נשבע אין עליו איסור כלל משא"כ בזה כיון שהתורה אסרה דבר זה הא קמן שרצון הבורא הוא שלא תהא עשיית מלאכה היום אלא דעכו"ם לאו בר חיובא הוא לפי שלא קיבל עליו מצות המקום אבל מ"מ א"א שיהיה עשיית מלאכה זו ע"י ישראל דלא משכחת גבי מלאכה או חסימת פי פרה לומר דספי ליה בידים דכל שיד ישראל באמצע הוי כישראל העושה בעצמו ולכן גם אם ישראל אומר לעכו"ם לעשות אסרו רבנן כיון דע"י גרמתו נעשה מלאכה זו שאסרה תורה כנלענ"ד:
ולפ"ז לענין להאכיל לקטן נמי י"ל דבמידי דאכילה אף אם אינו לצורך הקטן רק לצרכינו כגון כוס של קידוש וכיוצא מ"מ אין בו משום שבות בזה שמאכילו בידים כיון שקטן אינו מוזהר בזה כלל וצריך לצרף לזה גוף האדם וכמו שאין שבות במאכיל לעכו"ם נבילה משא"כ בשאר מלאכות אסורות כגון מלאכת שבת וכיוצא בו שפיר שייך בי' שבות ומ"מ שפיר הוצרך הש"ס לומר צריכותא מטומאה לאכילה דזה שייך לחלק לענין שבות דרבנן גבי אמירה דהיכא דגם בידים שרי פשיטא דאין לאסור האמירה אבל הש"ס דמיירי לענין גוף האזהרה להזהיר הגדולים על הקטנים א"כ ודאי י"ל דאי כתב גבי טומאה הוי ילפינן מיני' אכילה ג"כ דאסור להאכיל איסור בידים אך לענין שבות שפיר הי' מקום לחלק בכך גם בקטן לפי סברת התו' והרא"ש גבי עכו"ם אך כבר כתבתי דמדברי הרשב"א והר"ן מבואר דאף לענין מלאכת שבת כגון כבוי אין איסור שבות בקטן כלל רק טעם האיסור משום דאתי למסרך ועכ"פ מ"ש מכ"ת להעמיס בכוונת הר"ן שחילק בין לצורכו ובין לצרכינו מטעם שבות אין לו מקום כלל דאף לפי הסבר' שכתבתי עפ"י דברי התו' והרא"ש ג"כ אין לחלק בכך אלא החילוק בין מידי דאכילה אף לצורכינו אין בו משום שבות כגון טעימת כוס ובין שאר מלאכות ולהרשב"א אין לחלק כלל וגם אין מקום לומר לפי מ"ש בהגמ"ר דשבת פ' במה טומנין שאיסור אמירה לעכו"ם אינו אלא בדבר שהישראל נהנה שאומר לגוי כבה לצרכי הדלק לצרכי כו' ועיין ש"ך י"ד סי' רצ"ז וא"כ לענין קטן נמי יש לחלק בהכי אבל ז"א שהרי סיים בה הגמ"ר הביאו המג"א סי' ש"ז ויש לשאול כו' ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טרפות וי"ל דאכילת עכו"ם הדבר ניכר ומוכיח שהעכו"ם עושה להנא' עצמו ועיין במג"א שם שביאר דבריו שר"ל דאע"ג דגם הישראל כיון שנותן לו לאכול ע"כ דניחא לי' מ"מ עיקר עשייתו אדעת' דנפשי' ובאמת שכן מבואר בספר יריאים דף כ"ט ע"ד וז"ל ויש עבירות שאע"פ שהישראל נהנה מותר לומר לגוי כגון ישראל אומר לגוי שמזונותיו עליו אכול חלב אכול נבלות וטעמ' נ"ל מאחר שנהנה הגוי והנאת אכילתו נראה לעין נראה הדבר שלדעת עצמו הוא עושה ולא לדעת ישראל הלכך לא גזרי רבנן עכ"ל א"כ פשיט' דזה לא שייך אלא היכא שהענין נעשה ע"י אמירה אבל אם עושה מעשה בידי' ממש שתוחב לתוך פיו ומאכילו הרי הדבר ניכר שמעשה ישראל הוא ואף שיש ג"כ הנאת עכו"ם בזה מ"מ אסור וא"כ כיון שהרשב"א מיירי לענין למספי לקטן בידים ממש פשיט' דאם נימ' דשייך שבות לא מהני מה שהוא לצורך הקטן ונהנה ממנו דהא קמן שישראל הוא הנהנה ואדעת' דנפשי' קעביד וספי לי' בידים ממש וכן מבואר ממ"ש הרשב"א ביבמות דמותר לינק חלב נכרית אפי' במקום דאיכ' בת ישראל דעכ"פ אין כאן רק איסור דרבנן ומותר ליתן לו אף בידים ע"ש ופשיט' דבתינוק יונק לא שייך לומר דאדעתי' דנפשי' עביד ואפ"ה שרי למספי לי' בידים משום דלצרכו של תינוק לא גזור (אך קצת צ"ע על הרשב"א לפי מ"ש הרשב"א גופי' בתשו' בהא דהרי הוא כיונק שקץ דשלא לצורך כלל פשיט' שאין ליתן לו ע"ש וכן משמע ממ"ש הרשב"א גבי קטנה שנשאת לכהן דאכלה בתרומה דרבנן משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין בתרומה דרבנן ע"ש ובחידושי גיטין ולכאורה ל"ל האי טעמ' ת"ל משום דבדרבנן ספינן לי' בידים אלא ע"כ דבאין צורך כלל לא ספינן וצ"ל דגם הא דמתיר לינק חלב נכרית אף דאיכ' בת ישראל מ"מ מיירי כשיש צורך קצת לתת לו חלב הנכרי' כגון שהתינוק חולי קצת והרופאים אומרים שחלב של זו טובה לו יותר וכיוצא בו וצ"ע) וכן מבואר מדברי הר"ן פ' בתרא דיומא שכתב דמדקתני שהגדולים מותר לרוחצן ולסוכן אלמא דאין אסור בגדולים רק מדרבנן הלכך שפיר מותר בזה שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפי' בידים כו' וכדמוכח פרק יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה כו' הרי מבואר דאף בכה"ג שהגדול רוחץ וסך את הקטן בידיו ולא שייך כלל בזה אדעתי' דנפשי' עביד אפ"ה שרי דכיון שהוא לצורכו של תינוק לא שייך אתי למסרך אבל משום שבות לא חשו כלל ואם נאמר דבמידי דאכילה לא שייך שבות לא הי' צריך לחלק בשביל שהוא לצורך התינוק אלא ודאי דז"א דבכל גווני בין באכילה או בענין אחר עיקר האיסור בקטן משום אתי למסרך וזה דוק' בדבר שהוא לצורכינו אבל לצורך התינוק לא וכדכתיבנא:
העולה ממ"ש דאין מקום לאסור בקטן באיסור דרבנן משום שבות כלל וכדמוכח להדי' מדברי הרשב"א והר"ן דגם גבי כבוי אין מקום לאסור אלא משום דאתי למסרך ואע"ג שאסרו חז"ל אמירה לעכו"ם ולדעת כמה פוסקים אף שבות דשבות אסור התם היינו טעמ' כיון שהוצרכו לגזור על זה באיסור דאוריית' שרי אמירה לעכו"ם אף במלאכה דאוריית' לא רצו לחלק בגזירה זו בין דרבנן לדאורייתא משא"כ באמירה לקטן כיון דבאיסור דאוריית' לא הוצרכו לגזור ע"ז כלל דהא כבר איסורו אמור בתורה לא תאכילום כו' שוב לא גזרו באיסור דרבנן כלל ואפי' למספי בידים שרי כמ"ש הרשב"א שלא העמידו דבריהם אלא אצל גדולי ישראל ולא אצל קטניהם כלל ואף לפי מ"ש לעיל שדעת הרמב"ם דהך דלא תאכלום נמי אינו לוקה מ"מ אפשר דאיכ' איסור דאוריית' עכ"פ כמש"ל ואפי' תימא דאין זה איסור תורה מ"מ לפי דעת הרשב"א והר"ן לא גזרו אלא באיסור תורה אבל בדרבנן אפי' להאכיל בידים שרי ומכ"ש באמירה לחוד דהך לא יאמר הבו לי מפתח כו' לפי המסקנ' דקטן א"נ אין מצווין להפרישו מוקמינן לי' באיסור דאורייתא דווקא ואפי' בזה אין טעמו שוה עם אמירה לנכרי דבנכרי הטעם משום דאתי לאחלופי בישראל משא"כ בקטן לא חיישינן דאתי לאחלופי בגדול רק הטעם דאתי למסרך כמבואר בשבת דף קל"ט ובבכורות דף והלכך היכי דלא שייך אתי למסרך שפיר מותר בקטן כמ"ש:
ולולי דמסתפינא הוי אמינא דהך דינא דהרשב"א אין חולק עליו בזה שאע"פ שהרמב"ם כתב להדיא שאסור להאכילו בידים אף דבר שאיסורו מד"ס וכ"כ בש"ע סי' שמ"ג מ"מ י"ל דגם הוא מטעמא משום דלמ' אתי למסרך אתינן עלה כההיא דשבת פרק תולין ופרק בכל מערבין וזה מבואר לענ"ד מסוף דברי הרמב"ם שכתב וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות עכ"ל הרי מבואר דמשום הרגל עבירה אתי עלה והן הן דברי הש"ס שאמרו דלמא אתי למסרך ומזה מוכח ג"כ דאין איסור שבות אפי' במידי דלאו אכילה שהרי מטעם הרגל אתי עלה משמע דאי לאו מפני שמרגילו לא הוה אסרינן לי' בדברים שהם משום שבות וזה מבואר כמ"ש וא"כ היכא דלא שייך האי טעמ' גם הרמב"ם מודה וא"כ לפי מה דקי"ל כהפוסקים דבאקראי לא שייך סריך אין מקום לאסור כלל:
ומ"ש מכ"ת לתמוה על הרשב"א שהקשה מהך דטבל דחזי לקטנים וע"ז כתב מר דהא הנאת כילוי אסור לק"מ לשיטתו בחידושים לשבת דף כ"ו דאין מדליקין בטבל טמא דווק' טמא קאמר אבל טבל טהור מותר להדליק כיון דשייכא בו אכילה אין אסור אלא אכילה ממש וא"כ שפיר הקשה דהא חזי לקטנים אך באמת אף לשיטת התוס' נראה דדוקא בטבל טבול מדאוריית' אבל התם דמיירי בטבל טבול מדרבנן לא גזרו רק על אכילה ממש אבל להאכיל לבהמתו שרי כמו דמאי דשרי ליתן לבהמה כדאית' בחולין וא"כ אף הנאה של כילוי שרי בזה ולכן שפיר הקשה הרשב"א אך מה שהקשה בשער המלך מהא דשבת דף קכ"ח לענ"ד לק"מ לפי מש"ל בשם הרשב"א בתשובה דודאי כל שאין צורך בדבר להאכיל לקטן איסור דרבנן לא ספינן לי' וא"כ לענין טלטול היכא דאית לי' פירי אחריני ולא צריך להני ולא עלה על דעתו בה"ש כלל שיצטרך להם הרי הקצה אותם מדעתו לגמרי ולא דמי לשברי זכוכית ותרומסין דחזי לנעמיות ועורבים לכתחלה בהיתר גמור משא"כ בזה רק מההיא דעירובין קא קשי' לי' דהתם לאו בתר מחשבתו אזלינן ושרי לי' לערב במידי דלא חזי לדידיה כיון דחזי לאחריני הלכך אע"ג דאין היתר לקטנים אלא היכא שצריך להם מ"מ כל דעכ"פ חזי השתא לשום אדם כגון לקטנים שצריכים לזה שפיר מותר לערב בו:
ומה שהקשה בשער המלך על הר"ן בפרק בתרא דיומא דלפי דבריו האיך יתיישב הא דקתני בבריית' התינוקו' מותרין בכולן למ"ד דס"ל א"נ מציון להפרישו דלדידי' אף באיסור דרבנן לא ספינן בידים כו' ע"ש לענ"ד לק"מ דודאי התם כיון דרחיצה וסיכה אינו אסור אלא מדרבנן מעיקר לא גזרו בי' על התינוקת במידי דאיהו רביתא דתינוק ואין זה דומה לאיסור דרבנן כגון תרומה דרבנן או איסור שבות לתלוש מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בו והר"ן קושט' דמלת' נקט למאי דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים לדידן דקי"ל א"נ אין מצוון להפרישו ומ"ש מר ליישב מה שהקשיתי על הר"ן גבי כבוי דהוא אקראי לא שייך סריך וע"ז כתב דדוק' גבי כשותא צריך לטעם זה כיון דמדינא שרי משא"כ בכבוי הטע' משו' שבות הנה אף לפי דברי מכ"ת שפיר הקשיתי על הר"ן שהרי הר"ן ביאר בהדיא דבכבוי הטעם משום דאתי למסרך ואין לנו לומר איסור שבות בקטן שלא מצינו בש"ס ופוסקי' זולת משום דאתי למסרך כמש"ל ואין מקום לחלק בין מידי דאכיל' כמש"ל וכן מבואר בסוגי' דפרק חרש דמידי דאכיל' ושאר איסורן כי הדדי נינהו וכן מוכרח לשיטת הפוסקי' הא דשרי להאכיל נבלות לעכו"ם משום שניכר לעינן ומוכח שעושה כן להנאת עצמו (ובאמת לענ"ד הי' מקום לומר דשם כשנותן לעכו"ם לאכול הרי הוא מקנה לו הנבילה וא"כ הוי כאומר לו אכול נבילה שלך דגם גבי שבת שרי כה"ג לומר בשל שלך לצרכך אך בלבוש שם כתב דאף במקנהו לו אסור ע"ש וצ"ע ואין כאן מקומו) וזה לא שייך בתינוק שמאכילין אותו בידים וכן מבואר מטעימת הכוס ביה"כ דודאי אינו דומה כלל לשאר מידי דאכילה שמאכילין אותו לצורכו משא"כ שזה שמשקין אותו על בטן המלאה וא"צ לאותו דבר כלל כ"א לצרכינו בלבד והדבר נרא' וניכר שעושה כן לצורכינו ואפ"ה אי לאו טעמ' דאתי למסרך לא הוה אסרינן לי' משום שבות אלא ודאי דלא שייך שבות בקטן וכיון דאיסור יה"כ הותר אצל הקטן ס"ד דשפיר שרי להטעימו הכוס ולכך קאמר דאסור משום דאתי למסרך אבל היכא דלא שייך אתי למסרך שפיר דמי למספא לקטן איסור' דרבנן בין מידי דאכילה או בשאר דברים ומכ"ש באמירה בעלמ' לית ביה משום שבות כמ"ש:
וראיתי להרשב"א בחידושיו פרק מי שהחשיך שכתב בקטן העושה ע"ד אביו אסור כלומר ועובר בזה משום לא תעשה כל מלאכה אתה ו ובנך עכ"ל ובאמת כדברי הרשב"א בזה אית' במכילת' הובא בילקוט פ' יתרו ר"א בר' יאשיה אומר אתה ובנך ובתך אלו הקטנים או אינו אלא גדולים אמרת הלא כבר מוזהרים הם הא מה ת"ל אתה ובנך ובתך אלו הקטנים עכ"ל וכ"כ רש"י בפירושו לתורה שבא להזהיר הגדולים על שביתת הקטני' וזהו ששנינו קטן הבא לכבות כו' והרמב"ן שם כתב הזהירנו שלא יעשו הבנים קטנים מלאכה לדעתינו וברצונינו כו' ע"ש והרא"מ פי' דר"ל בקטן העושה ע"ד אביו ויש שפירשו דרש"י סובר דקטן א"נ מצווין להפרישו או דעכ"פ אביו מצווה להפרישו וכמ"ש הרמב"ם ואין פנאי להאריך. ואיך שיהיה צ"ע דלמה לא מייתי לה הש"ס ביבמות למכילתא זו ומצאתי בקונטרס מוצל מאש שהקשה כן והניח בצ"ע ולעד"נ דהש"ס לא ס"ל שיהיה זה דרשא גמורה רק אסמכתא בעלמא וכיוצא בזה כתב הרמב"ן על דברי המכילתא פ' בא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י עכו"ם דודאי אינו רק אסמכתא ע"ש ומה דמקשה המכילתא דא"א לפרש דקאי על הגדולים שהלא מוזהרים הם צ"ל דמ"מ איכא נמי אזהרה על האב אם עושה לדעתו וכמ"ש בקרבן אהרן בהא דדרשינן בת"כ לחייב המאכיל כאוכל דאגדולים קאי ע"ש וכן צ"ל בהא דדרשינן גבי עופות טמאים לא יאכלו כו' אם נימא דאקטנים קאי ע"כ אסמכתא הוא וכבר כתבתי מזה לעיל ולקצר אני צריך:
אמנם נראה לענ"ד דבנ"ד אפי' אם היינו אומרים שבות בקטן כמו בעכו"ם מ"מ נראה דבאיסור שאינו מאיסורא שבת והוא איסור דרבנן אין בו איסור דאמירה לעכו"ם כלל דע"כ לא מיבעיא לן בשבת אלא דלמא אין לחלק בין שבת דאיסור סקילה ובין חסימה דאיסור לאו וא"כ אף הפוסקים הסוברים דהאבעי' איפשטא לחומרא מ"מ דיינו שנחמור באיסור לאו ממש ולא באיסור דרבנן שנעשה לסייג לאיסור לאו ולא דמי לשבת דאפי' שבות דשבות אסור משום דשם עכ"פ סייג ומשמרת שלו הוא לאיסור סקילה וכולה חדא גזרה הוא משא"כ בשבות דרבנן של שאר איסורין וזה מוכרח מדברי הרשב"א שהביא ראיה דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים מההוא דרב משרשי' וקשה דמ"מ היכא עביד ע"י עכו"ם הא אסור משום שבות אלא ע"כ דבכה"ג שגם ע"י ישראל אין כאן רק איסור דרבנן שפיר מצי למעבד ע"י עכו"ם אך מכ"ת הביא מדברי הר"ן שבאמת הקשה דליתסר האמירה לעכו"ם ומתרץ דרב משרשי' כר"נ ס"ל ומחמיר על עצמו הי' משמע דבלא"ה היה אסור אף בדרבנן והנה דבר ברור שאין זה דעת הרשב"א דאל"כ מאי מייתי מהא לענין דספינן בידי' איסור דרבנן דלמא שאני התם דשרי מדינ' רק מתורת חומרא שפיר הוי מצי עביד ע"י קטן משא"כ באיסור דרבנן ממש אלא ודאי דז"א אלא להרשב"א איסור דרבנן גמור הוא בהא דכלאים כמבואר להדי' מדבריו בחידושיו ותשו' וס"ל דאי הוה מתורת חומרא לבד לא הוי חיישינן להנך חששי דאתי לאחלופי ואתי למסרך דבמלתא דחומרא לית לן למיחש כולי האי והך דרב משרשי' לאו אכשותא בכרמא קאי אלא בכל שאר זרעים בכרם כדמשמע מהרמב"ם בהל' כלאים או דלא ס"ל הך דכל המיקל כמ"ש הפ"מ שם ולכך שפיר הוכיח הרשב"א דספינן לתינוק בידים איסור דרבנן אי לאו משום דאתי למסרך משא"כ ע"י עכו"ם שפיר שרי שבות דשבות דבאיסור לאו לא גזרו כולי האי ומ"מ בעכו"ם גדול אסרו גם שם דשכיח דמחליף בישראל ואפשר דדוקא בזריעת כלאים גזרו כן דשכיח דמחלף שהרואה יסבור דלאו בשביל שהוא עכו"ם התירו רק דאתרמי מלתא שהעכו"ם שכירו של הישראל שדרך העכו"ם להיות אריס אצל ישראל אבל אה"נ דגם לישראל שרי משא"כ בשאר איסורין לא חיישינן לאחלופי אף בעכו"ם גדול כ"א באיסור דאורייתא אבל לא בדרבנן כ"א באיסורי שבת דכולהו משום לתא דאיסור סקילה נינהו:
ולענ"ד גם הר"ן מודה בזה ועיקר קושייתו שם על הרמב"ם דמשמע דיליף מהא דרב משרשי' להתיר לומר לעכו"ם לזרוע כלאים אף בארץ ובהא שפיר קשי' לי' דהוי שבות דאמירה לעכו"ם וכמו שהקשה כן הראב"ד ושאר מפורשים על הרמב"ם ואמנם הר"ן לדידי' גופי' הוי מצי לתרוצי קושי' זו בדברי הש"ס דבח"ל מיירי דהוי דרבנן אלא משום דאכתי לא ניחא קושי' קמייתא דהא אסור לקיים ומה הועיל בזריעה זו ולכך משני דמדינא שרי רק דהחמיר על עצמו לענין הזריעה כמ"ד בכשות בכרם הוי כלאים ומ"מ פריך דאף לפי מה שהחמיר על עצמו אעפ"כ הי' יכול לעשות ע"י עכו"ם גדול או קטן ישראל כיון שאין כאן רק דרבנן לכ"ע כנלענ"ד ועיין בכ"מ פרק א' מהל' כלאים:
ומ"ש מר מדברי התוס' בר"ה דאפי' בשאר איסורין אסור אפילו בדרבנן ולענ"ד אין זה כוונת התו' דאל"כ תימא למה הוצרכו להא מלתא כלל שהרי התם בר"ה לענין איסור עשיית דמות שמשין מיירי דיש שם איסור דאורייתא ולאיזה ענין הביאו דאסור בדרבנן וגם מה ראיה מייתי מהך דמ"ק לענין ח"ה דשאני חה"מ דהוי חד מלתא עם איסור מלאכה שבת דמהאי טעמא לא פשיט הש"ס בב"מ האבעי' דחסום פי פרתי ודש בה מהך דמ"ק וכמ"ש התו' בב"מ שם ולכן נראה שהתו' ר"ל כיון דבשבת וי"ט אפי' בדרבנן אסור א"כ עכ"פ בשאר איסורין דאיסור לאו יש לאסור דלא גרע מאיסור שבת וח"ה דרבנן (ומ"מ עדיין דבריהם צ"ע דהא חזינן דבש"ס לא פשיט האיבעי' מהך דמ"ק כה"ג אלמא דקיל ליה איסור לאו לענין זה מאיסור שבת אף בדרבנן דחדא גזרה הוא באיסור שבת ועיקר ה"ל לאקשוי' מהאבעי' דב"מ אהא דר"ה ותו לא ע"ש) אבל מ"מ בשאר איסורין שעיקרן אינם רק איסור לאו אין לאסור בדרבנן שלהם את איסור שבות כלל והסמ"ג כתב אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה איבעי' דלא איפשטה ולחומרא הלכך אסור ואינו לוקה ובמשנה למלך פרק י"ג מהל' שכירות תמה דלדידן אמאי אסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר שבות דרבנן הוא כו' ע"ש אך ראיתי בספר יריאים דף כ"ט ע"ד שכתב דאמירה לעכו"ם בשאר איסורין שבות כדאמרינן בפרק הפועלים מהו שיאמר לגוי חסום פרתי כו' ת"ש דשלחו ליה לשמואל כו' ונשאר בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא אפי' בדרבנן עכ"ל וידוע שהסמ"ג דרכו להמשך אחר ספר יראים אך בגרסא שלפנינו ליתא שעלה בתיקו גם מ"ש דתיקו לחומרא בדרבנן אין כן דעת כמה פוסקים ועכ"פ נראה דהבו דלא לוסיף עלה באם האיסור עצמו אינו רק דרבנן אין מקום להחמיר כלל ומכ"ש שדעת קצת פוסקים לתפוס האבעי' לקולא כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד וכ"כ ה"ה בסוף הל' שכירות שיש חולקין וסוברים להקל וכן יש קצת נוסחאות בדברי הרמב"ם להקל א"כ אף דקי"ל להחמיר בעלמא מ"מ באיסור דרבנן אין להחמיר בזה:
שוב האיר ה' את עיני ומצאתי ראי' ברורה לזה ממ"ש בש"ע א"ח סי' תס"ח בשם הרוקח שמותר לעשות מלאכה בע"פ ע"י עכו"ם שאין אמירה לעכו"ם שבות כ"א בשבת ויו"ט וח"ה ע"ש בב"י והרמ"א כתב שכן המנהג והרי התם בזמן הבית היה אסור במלאכה מן התורה ולכן אפי' בזה"ז נמי אסור כיון שנאסר אז וכמ"ש התוס' והרא"ש שם ואפ"ה קי"ל להתיר ע"י עכו"ם ומזה מבואר שאנו נוהגין להתיר באיסור דרבנן שאינו מאיסורי שבת ומצאתי בפר"ח שם שכתב שצ"ל עיקר כדברי הרוקח מדגרסינן בפרק הפועלים מהו שיאמר לעכו"ם חסום פי פרתי כו' ומעתה לא מבעיא לדעת יש החולקין כו' אלא אף לדעת הרמב"ם שאני התם דאיכא איסור לאו אבל איסור מלאכה בע"פ דלית בה איסור לאו פשיטא דשרי אמירה לעכו"ם ואע"ג דגבי חש"מ אמרינן כו' שאני התם דאסירה מה"ת כו' וא"כ נראה ברור להתיר בע"פ ע"י גוי כסברת הרוקח דהו"ל גזרה לגזרה עכ"ל:
ודרך אגב ראיתי מ"ש הפר"ח שם ראי' דמלאכה בע"פ מדרבנן מדאמרי' בפסחים דף ב' אמינא לך אנא מלאכה דרבנן כו' ולענ"ד אין ראי' כלל דהתם מיירי לענין קודם חצות וקודם חצות ודאי אין איסור תורה כמ"ש התוס' בשם הירושלמי וא"ל דלמה קאמר הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ והו"ל למימר שמקצתו מותר בעשיית מלאכה מה"ת ומקצתו אסור אלא ע"כ דכל איסור מלאכה בע"פ מדרבנן דבאמת ז"א דהרי באמת קאמר דקושית ר"י הוא משעות דרבנן אבל מדאורייתא ל"ק לי כלל דאיכא למימר עד הכא שרי רחמנא כו' וגם לפי מ"ש התוס' דדוקא היכא דליכא סברא י"ל דדוקא מאכילת חמץ קשי' לי' דליכא סברא כלל משא"כ לענין מלאכה דבפסח מתחיל הקרבן מחצות ואיסור מלאכה בקרבן תליא וא"כ אין משם ראי' כלל דע"פ אין איסורו מה"ת ומ"מ א"ש הא דמתיר בש"ע ע"י עכו"ם משום דבזה"ז דליכא קרבן אף אחר חצות אין אסור מדרבנן ולכן דוקא בשבת וי"ט וח"ה אסור ואפי' בדרבנן דכולי חדא גזרה הוא משום לתא דאיסור סקילה משא"כ בע"פ שאין דומה להם דאינהו אסורייהו משום קדושת היום משא"כ ע"פ שאיסורו משום שיום הבאת קרבן אסור בעשיית מלאכה ובזה"ז שאיסורו מדרבנן שפיר מתירין לעשות ע"י עכו"ם ם דלא אמרינן שבות באיסור דרבנן ולפ"ז גם אם נאמר כמ"ש מכ"ת דהתוס' והר"ן סוברים דאיסור אמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורין אף בדרבנן מ"מ י"ל דאינהו אזלי בשיטת המרדכי דאסר מלאכה בע"פ ע"י עכו"ם כמבואר שם וכיון שפשט המנהג כדעת הרוקח והריא"ז להתיר ע"י עכו"ם א"כ יש ללמוד בכל שאר איסורין היכא שאינו רק מדרבנן יש להתיר:
ועוד דאפי' בשבת גופי' דעת כמה פוסקים להתיר בשבות דשבות והרמב"ם מתיר כשהוא צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה וכ"כ בש"ע סי' ש"ז ועיין במג"א שם ולתרי שנוייא דהר"ן שרי הכא דכיון דהמחיקה אינה נעשית להדיא אלא כלאחר יד ע"י גרמא שבות כה"ג שרי אפי' בשבת דהוא איסור סקילה ע"י עכו"ם ומכ"ש בזה דאינו רק לאו פשיטא שיש להתיר שבות שלא כדרכו ע"י קטן ויש בדבר משום מצוה וגם צורך הרבה ואי משום דבקטן יש חשש דאתי למסרך הרי דעת רוב הפוסקים דבאקראי בעלמא לא חיישינן לזה וכמו שהוכחתי מטעימת קידוש בבה"כ:
ודרך אגב ראיתי מ"ש המג"א בסי' רס"ט בשם מהר"ם לחלק בין איסור לאו לעשה וכתב ע"ז ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפילו איסור דרבנן לא ספינן לי' בידים כו' משמע דקשיא ליה דעכ"פ לא גרע עשה מאיסור דרבנן. ולענ"ד ז"א רק כוונת הרא"מ כיון דבאמת אין איסור טעימה קודם קידוש מדאורייתא רק מדרבנן והך דרבנן אין הגדר וסייג שלו בשביל איסור לאו כ"א בשביל שלא יתבטל ממ"ע דרבנן כה"ג קיל טפי מן איסור דרבנן שהסייג שלו שלא יעבור על ל"ת וכן מבואר בסי' תע"א לענין קטן שמותר לאכול מצה בע"פ לפי שהוא דבר שאינו אלא ביטול מ"ע מותר להאכילו בידים כו' ור"ל שיוכל לבא לידי ביטול מ"ע וכן מבואר בתה"ד שכתב משום ביטול ופגם מ"ע והך דמצה קרי לי' ביטול מ"ע והך דקידוש קרי לי' פגם מ"ע שע"י שטועם תחלה הוי פגם למצות קידוש היום ולכך הך דרבנן שאינו רק פגם מ"ע קיל לי' טפי מדרבנן שנעשה משמרת למצות ל"ת ולכך ל"ח למספי לי' בידים אפי' למאן דס"ל דלא ספינן בידים איסור דרבנן ודברי המג"א צ"ע:
ומ"ש מכ"ת כיון דגבי בכור אסור להטיל מום ע"י עכו"ם מטעם גרמא א"כ גם כאן מה מועיל שעושה גרמא זו ע"י הקטן ס"ס אנחנו הגורמים למחיקת השם כו' ולפי דברי מכ"ת למאי דס"ל לר"י לאסור גרם כבוי אף ע"י עכו"ם אסור אף במקום שהתירו שבות דשבות כיון דס"ס אנו הגורמין הכבוי ובאמת ז"א דאין מקום לאסור אמירה לעכו"ם כ"א היכא דכי עביד הישראל הכי איכא איסורא דאורייתא משא"כ באם אינו עושה רק גרמא בלבד דאפי' אי ישראל עביד הכי ליכא איסור דאורייתא אין לאסור האמירה בזה ומה ענין גרמא זו לגרמא דע"י עכו"ם דהתם עביד מעשה בידים אלא שמ"מ השתא לא נעשה רק לאחר זמן ואמירה לעכו"ם לא הוי מעשה כלל והכי אמרינן בעירובין ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כו' ופשיטא שאין לך שבות דשבות גדול מזה שאף הגרם אינו נעשה ע"י עצמו ובאמת מה שהבין מכ"ת מדברי הטור והש"ע דאמירה לעכו"ם בבכור מטעם גרמא אתי עלה אין זה נכון כלל כמבואר בבכורות שם דאמרינן זה הכלל כל שהוא מדעתו אסור לאתויי גרמא ולדברי מכ"ת הך מלתא גופא דאמורה לנכרי אינו אלא מטעם גרמא דאסור ומכ"ש היכא דלא אמר ולא מידי רק שעשה כן לדעת ישראל וא"כ איך תלי תניא בדלא תניא וגם אין לפרש דר"ל לאתויי גרמא ע"י עכו"ם דאסור דז"א כמבואר למעיין בפירש"י שם וגם אם איתא דהש"ס ר"ל בכה"ג לא הוה שתקי הפוסקים מלאשמעינן הך מלתא דע"י עכו"ם אסור אפי' גרמא (ובאמת לדינא צ"ע כיון דמרבינן גרמא מדכתיב לא יהי' בו א"כ יש לאסור אף אם מצוה לעכו"ם לעשות גרמא אבל מ"מ אין דברי הש"ס מתפרשין כך) וכן מוכח בביצה דף כ"ז דא"ל רבא דלמא את גרמת לי' ומנא תימרא דגרמא אסור מדתניא כל מום כו' ואם נימא דע"י עכו"ם אסור משום גרמא א"כ יש לתמוה בהא דקאמר ומנא תימרא כו' שהרי משניות מפורשות הם בבכורות דאף בעכו"ם העושה לדעת ישראל אסור אלא ודאי דז"א דודאי ע"י עכו"ם לאו מטעם גרמא אסור דהא לא עביד הישראל מידי בידים וטעמא דעכו"ם אסור משום דאתי לאחלופי בגדול ובקטן משום דאתי למסרך אלא דהוה ס"ל דאף אי עביד כן שלא מדעתו גזור רבנן במלתא משום חומרא דקדשים קמ"ל דבכה"ג שרי כמבואר בש"ס שם ומ"מ בגרמא הי' אפשר לומר דשרי כמו גרם כיבוי וגרם מחיקה דאמרינן גרמא שרי ולכך הוצרך הש"ס לאתויי מדכתיב לא יהי' בו לרבות גרמא:
ובאמת מה דמשמע בש"ס דגרמא אסור מדאורייתא מדאמרינן התם דלר"מ קרא דכל מום לא יהי' בו למטיל מום בבע"מ ולרבנן לרבות גרמא צ"ע ברמב"ם שבהל' איסורי מזבח לא הזכיר דין גרמא לענין מלקות או לאו רק בהל' בכורות לענין שאין שוחטין עליו כתב דין זה דאף אם גרם לו מום אין שוחטין עליו משמע דאף איסור גרמא בבכור אין רק מדרבנן ונראה דס"ל דהך דדריש מכל מום לאסור גרמא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא למטיל מום בבעל מום קאי וכמ"ש בהל' איסורי מזבח ומ"ש דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה יש ליישב ואין להאריך אך פשיטת הסוגיא לא משמע הכי ועכ"פ באמירה לעכו"ם נראה ברור דליכא איסורא דאורייתא אף גבי בכור ואינו ענין לגרמא כלל וכמ"ש וכך הם דברי הראב"ד שהביא הרא"ש בב"מ גבי בעי' דחסום פרתי כו' ומ"ש בש"ע אסור להטיל מום כו' אפי' לגרום כו' או שאומר לעכו"ם אין ר"ל דאם אומר לעכו"ם נמי גרמא הוא רק מלתא באנפי' נפשי' קאמר בין שיהי' הטלת מום ע"י גרמא ובין שיהי' הטלת המום ע"י אמירה לעכו"ם אין שוחטין עליו והא דבאמת לא אמרינן דאמירה לעכו"ם יהי' גרמא כמו נותן דבלה או בצק על אוזן הבכור כו' משום דהתם שאני דעכ"פ עביד מעשה בידים בגוף אוזן הבכור אלא שאין המעשה נגמר מיד רק אח"כ ע"י נטילת הכלב משא"כ באמירה לעכו"ם דליכא מעשה כלל וכמש"ל מש"ס דעירובין דקאמר ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כו' והלכך אין מקום לאסור אמירה לעכו"ם משום גרמא וכן מבואר למעיין ברמב"ם שם ואין להאריך:
אמנם אף לפי מ"ש מכ"ת דאמירה לעכו"ם בבכור מדין גרמא נגעו בה מ"מ אין הנושאים שווים כלל שהרי גבי בכור אסור בין גרמא בידים בין גרמא דאמירה לעכו"ם וגבי מלאכת שבת קי"ל דגרם כבוי מותר ואמירה לעכו"ם אסור וא"כ ה"ה לענין מחיקה דכתיב לא תעשון גרמא שרי לגמרי וא"צ אף ע"י עכו"ם רק לחששא בעלמא שמא לא נוכל לכוון לעשות הגרמא כראוי ויבא לקלקל עד שתהי' קרובה לכעין עשי' בידים ויהי' בזה איסור דרבנן עכ"פ או אפי' איסורא דאורייתא לזה באתי להקל מתוך חומר האיסור לעשותו ע"י קטן דהשתא ודאי משרי שרי שהרי הוא אינו מצוה לו רק לעשות גרם בלבד שזה מותר ואם הקטן מקלקל בעצמו יותר מהראוי הרי קטן א"נ הוא ואין מצווין להפרישו וגם אם נאמר דגרמא איסורא דרבנן הוא גבי מחיקה מ"מ שפיר דמי לעשותו ע"י קטן לדעת הרשב"א והר"ן דמאכילין אותו בידים איסור דרבנן ואף נימא דגרמא בידים אסור מ"מ ע"י עכו"ם או קטן שרי כיון דאי עביד איהו גופי' הכי לא מחייב מדאורייתא עכ"פ וגם ע"י אחר קיל טפי דשבות דלית בי' מעשה הוא וכמ"ש אך העיקר כדכתיבנא דאמירה לעכו"ם אין בו דין גרמא אף במקום שאסור גרמא היינו דוקא גרמא בידים אבל אמירה לעכו"ם טעמא אחרינא הוא משום גזרה תדע דהא גרם כבוי מותר לרבנן ואפ"ה אמירה לעכו"ם אסור וע"כ דטעמא אחריני הוא משום דאתי לאחלופי בישראל ועוד דא"כ ל"ל להברייתא דמרבי גרמא בבכור להמציא שלא יניח בצק או דבילה ובפשיטות הו"ל למנקט אמירה לעכו"ם אלא ודאי דאין בזה שייכות לגרמא כלל כיון דדבורא בעלמא הוא ולכן כיון דמעיקר הדין קי"ל כרבנן דגרמא שרי ואף רבי יוסי משמע דאזיל ומודה דעכ"פ ליכא איסורא דאוריית' ואפי' גבי שבת ולגבי מחיקה ס"ל דשרי לגמרי ואפי' שלא במקום מצוה דמה"ת נאמר דפליג בזה אדרבנן דשרו אף שטבילה בזמנה לאו מצוה ואיך שיהי' בדעת ר"י אנן קי"ל כרבנן דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה ואפ"ה יורד וטובל אף שהדיו לחה והגמי שכורך לא מהני רק לענין שלא לעמוד בפני השם ערום וא"כ אין לבדות גזירה מדעתינו דלמא אתי לידי שפשוף ועכ"פ שפיר דמי לעשות ע"י קטן שאף אם הקטן יעשה קצת שפשוף מדעתו אין אנו אחראין בדבר וכמש"ל סבר' זו ג"כ לענין אשה המקפת לקטן דמה שהקטן יהי' מסייע לא איכפת לן ולכ"ע משרי שרי אף להרמב"ם ולענ"ד ההיתר בזה ברור הוא מכל צד ואין לפקפק בו כלל:
ומ"ש מכ"ת שיש לדון ע"פ מ"ש הש"ך בח"מ סי' שפ"ו ס"ק ג' אלא שיש לחלק וחושש אני משום עירוב כלאים כמ"ש הרמב"ן הובא בש"ך שם עכ"ל הנה בעה"ת לא חשש בזה משום עירוב כלאים וכתב דגורם דגורם פטור וכדאמרינן בשבועות הכל מודים בעידי סוטה הלכך השולח הבערה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור והביאם בקצות החושן וגם הביא כן בשם תשו' מהר"מ דפוס פראג וע"ש דקשיא ליה על בעה"ת במאי מיירי אם מסר גחלת אפי' בכלים פטור ואי בשלהבת חייב משום אשו ולא משום גרמי ולענ"ד דבעה"ת ס"ל כמש"ל בשם הסמ"ע אם אמר לחש"ו לקרוע של חבירו חייב והיינו משום דינא דגרמי דהא ברי הזיקא ובהכי מיירי בעה"ת שמסר גחלת רק שאמר לו שידליק בשל חבירו ומש"ה מחייב דגרמי הוא ואפ"ה בשטרות פטור ועכ"פ מבואר דדעת בעה"ת דפטור גורם דגורם אף בענין נזיקין ומכ"ש בענין איסורין שאין חיוב בגרמא ומכ"ש בגורם דגורם שאין איסור כלל:
ומ"ש מכ"ת ליישב מ"ש על הרשב"א דמפרש גרם מחיקה מטעם ספק דא"כ מאי מקשה מדר"י אדר"י דלמא הטעם משום דשא"מ ולא הוי פסיק רישי' וע"ז כתב כ"ת דקושי' הש"ס ללישנא קמא דפסחים אליבא דרבא אפשר ולא מכוין אסור עדיין לא העלה ארוכה דהוה מצי לאוקמי בפשיטות היכא דצריך לאהדורי אגמי כדמוקי במסקנא דכיון דלית ליה גמי וצריך לאהדורי אבתרי' לא אפשר מיקרי כמ"ש התוס' שם דכל שצריך טורח גדול מיקרי לא אפשר גם מ"ש די"ל דלמסקנא גרם מחיקה אסור לר"י כמו גרם כבוי וטעמא דמתיר התם משום דשא"מ ז"א כיון דלרבנן ע"כ דשרי בכל גווני בין במחיקה וע"ש דדרשו לא תעשו הא גרמא שרי ומה"ת לומר דפליג ר"י בזה על רבנן וטעמא דר"י דאוסר בכבוי כדאמרינן מתוך שאדם בהול כו' ולולי שאסור לעמוד בפני השם ערום הוי שרי לרבנן אף אי הוה מתכוין או פסיק רישי' כמו דשרי לדידהו גרם כבוי אך אפילו תימא דר"י לא ס"ל להתיר מ"מ הא אנן קי"ל כרבנן בגרם כבוי וה"ה בגרם מחיקה דשרי:
ומ"ש מכ"ת מדברי התוס' דף ק' שאני התם דבידים כו' נפלאתי מאד וכי חדת היא לי' דכל שאין ההיזק בא מיד לא חשיב כעושה בידים והרי דעת הר"י בתוס' והרא"ש פרק לא יחפור דכל שאין ההיזק בא מיד אלא לאחר זמן כגון מבעית חבירו שהוא מפחד והולך אפי' גרמי לא מיקרי רק גרמא והסמ"ע הביא זה ג"כ בסי' שפ"ו ובע"כ צריך לחלק בין ההיא דהתם להא דצמר לפי מ"ש התוס' משום דבצמר ההיזק בא מיד אלא שאפשר להעבירו בקל ע"י כיבוס וכיוצא ואחר שלשה ימים לקליטה שוב א"א להעבירו ולכך הוה ס"ד דבכה"ג מיקרו גרמי כיון שההיז' הנעשה בידים בשעת הנחת הצמר לתוך הצבע עדיין אינו היזק גמור שאפשר לתקנו רק שע"י שהניחו שם שלשה ימים נקלט והו"ל גרמי וע"ז משני דז"א דזה גרע מגרמי כיון שההיזק נעשה בידים וא"כ בהך דהי' שם כתוב כו' שפיר מיקרי גרמא כיון שאין המחיקה בשעת מעשה שהרי אף לאחר עלייתו מן המים עדיין השם כתוב הדר רק שעי"ז יהי' הולך להמחק פשיטא דבכה"ג לא הוי רק גרמא ואפי' אם הוא דומה לגרמי מ"מ פשיטא שאין זה כעושה בידים שיתחייב עליו שהרי נזקי ממון עדיף טפי מאיסורין כדאיתא בסנהדרין גבי מצמצם דבנזקין עשה בו האונס כרצון ואם כה"ג שההיזק בא לאחר זמן מיקרי גרמא לענין נזקין מכ"ש לענין איסורין ואף לחילוק הב' שכתב הר"י בין עושה מעשה מ"מ בכה"ג שההיזק בא לאחר זמן אינו רק גרמי והש"ס רצה ללמוד מהך דנותן צמר דמיקרי גרמא להך עובדא דאחוי דינר וע"ז קאמר דשאני התם דקעביד מעשה בידים ר"ל דגרמי דהתם עכ"פ עיקרו בא ע"י מעשה שעשה בידים עי"ז בא גרם היזקו של זה ואפשר דדוקא בכה"ג מחייב ר"מ משא"כ היכא שלא עשה מעשה כלל בכה"ג גם ר"מ מודה דפטור וע"ז מייתי מהך דמחיצת הכרם דר"מ מחייב אף שהגרמי לא בא ע"י מעשה כלל ועכ"פ בכה"ג שאין ההיזק בא מיד אינו רק גרמי ובאיסורין כה"ג אין איסור כלל היכא דכתבה התורה ואפיק לי' בלשון עשי' דדרשינן עשי' אסור גרמא שרי. ועיין באה"ע סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקה שהקשה מהא דאמרינן גבי זורה ורוח מסייעו דחמיר מנזקין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואילו לענין העמדת בהמה על עשבים שבת קיל מנזקין ולק"מ דגבי זורה הכי קאמרינן כיון דמחשבתו לזרות ע"י הרוח ונתקיימה מחשבתו בזה הרי נעשית המלאכה שהרי כך היתה מלאכת זורה שהיתה במשכן לזרות לרוח משא"כ לענין נזקין לא איכפת לן בהא דמיקרי מלאכה וכיון שהרוח גרם גרמא הוא ופטור משא"כ לענין מעמיד בהמה אע"ג דגורם מלאכת שבת מ"מ דוקא עשי' אסור הא גרמא שרי ובנזקין נמי משום גרמי מחייב ולא מחשב כעושה בידים ממש כלל:
ואחרי הודיע כל זאת אומר אני דאף אי בכולי בעינא דלודי לי' דאמירה לקטן נמי שבות הוא וכדעת מכ"ת מ"מ בנ"ד משרי שרי שהרי ש"ס ערוך בהא דכשותא בכרמא דאין איסור בקטן רק משום אתי למסרך רק מכ"ת סמך בזה על מ"ש הר"ן דהא מדינא שרי רק רב משרשי' החמיר על עצמו וס"ל למכ"ת דמהאי טעמא נמי הוה שרי למיתבי' לינוקא כיון דחומרא בעלמא הוא (וכבר כתבתי שע"כ אין זה דעת הרשב"א) וא"כ בנ"ד נמי כבר ביררתי בקונטרס הראשון דמדינא משרי שרי אף לגדול לעשות כן לא מיבעי' לדעת סה"ת ודעימי' אלא אפי' לדעת הסמ"ק ודעימי' וכאשר הסכים ג"כ מכ"ת שהסברא נכונה שלא נעשה בכוונה ומה שפקפק מכ"ת לפי סברת הרשב"א דהיכא דלא חשיב חק תוכות כשר אף בלא תיקון מטעם ראוי לבילה לענ"ד פשוט שז"א שהרשב"א לא קאמר כ"א היכא שכל צורות האות כתיקונו רק שנדבק בסופו אבל היכא שנפל דיו ונתכסה האות לגמרי פשיטא דכל כמה שלא גרר הדיו משם עד שתהא צורת האות ניכרת כבראשונ' דפסול גמו' הוא ואין היתר בזה מה שהוא ראוי ע"י גרירה ואפילו בנטף שעוה על האות פסול בכה"ג עד שיסלקנו משם ומכ"ש אם הוא מחמת נפילת הדיו שהרי כמות שהוא אין כאן כתב כלל והגרירה הוא דמשוי לי' אות מה יושיענו זה שראוי להיות אות ע"י גרירה כמו דלא אמרינן בחסר אות ויש שם מקום לחלק לכתוב שם אות זה שיוכשר מחמת שראוי להיות אות ע"י כתיבה וה"נ בנפילת דיו שמתבטל צורת האות עכ"פ בעוד הדיו עליו ונפסל אף להסמ"ק דמהני מה שגורר הדיו היינו לפי שכבר נכתב בכשרות ומהני בזה החק תוכות כיון שכבר נכתבו הירכות בכשרות אבל מ"מ קודם גרירת הדיו פסול גמור הוא לכ"ע ושפיר דמי לתקנו תדע דאי לא תימא הכי צא ופרנס הא דאיתא במ"ס בדיו שנפלה על השם מותר למוחקו שאין כוונתו אלא לתקן ולמה לא נאמר דמחיקה זו אסורה דהא אפשר ע"י גרירה וממילא דאף בלא גרירה שרי כבר כתבתי שאין סברא כלל לדחוק ולומר דמיירי בדיו שעל השם עדיין לחה באופן שאין הגרורה מועלת דודאי בכל גווני מיירי ואפ"ה מותר למחוק כיון שנפסל ע"י נפילת הדיו ומחיקה זו אין כוונתו רק לתיקון וח"כ כיון שגרירה זו נעשית שלא בכוונה כקודם הגרירה דיינינין לי' ועדיין לא הוכשר ושפיר דמי למוחקו אלא שהי' מקום קצת לפקפק דלפי דעת הסמ"ק דמהני גרירה שלא נתבטל מתורת אות ע"י נפילת דיו זו לפי שכבר נכתב כהלכתו ממילא דאף גרירה שלא בכוונה מהני דאין זה כ"א כמסיר הכסוי מעל פניו וכמ"ש בשם הלבוש ומה לי אם מסיר הכסוי בכוונה או שלא בכוונה ואף שהוכחתי שלדעת הסמ"ק ע"כ דכל שכוונתו לצורך תיקון נאסרה המחיקה ולדעת סה"ת הרי נפסל ונתבטל מתורת אות לגמרי רק שנחוש לומר דגם חק תוכות כשר בכתיבת השם ובזה בעינן עכ"פ שתהיה חקיקה זו עכ"פ בכוונה לקדושת השם וא"כ ממ"נ שרי מ"מ לחומרא בעלמא אמרתי מוטב שלא תהי' עשי' זו כ"א ע"י גרמא ואף גם זאת לא ישלח בו יד כ"א ע"י קטן דלאו בר חיובא וכה"ג לענין נזקין נמי אמרינן דלא מיקרי רק גרמא בשולח הבערה ע"י חש"ו ולחילוק הא' שכתב ר"י הטעם משום שהוא אינו עושה בעצמו כ"א החש"ו ולחילוק הב' לפי שאינו בא מיד כ"א אח"כ והכא קיל טפי מנזקין כמש"ל וכיון דלחומרא בעלמא הוא פשיטא שאין לפקפק בדבר כמו ההיא דכשותא בכרמא אף לפי שתפס מכ"ת שם בטעמא דמלתא מחמת דברי הר"ן שאינו רק לחומרא ה"נ בנ"ד כדבריו כן הוא דכיון שהוא רק להקל מתוך חומר שפיר דמי לעשות ע"י קטן ועיין בט"ז סי' שמ"ו ס"ק ו' שכתב לענין הבאת מפתח דמשמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י קטן כמו ע"י נכרי ואע"ג דבפרק חרש איתא לידברו טליא כו' התם מיירי מרה"ר שהוא דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא מדרבנן עכ"ל הרי דאף לענין איסורי שבת שהוא איסור סקילה הקיל בדרבנן ע"י קטן ומכ"ש כאן וא"ל דהתם לפי שהוא דבר מצוה קצת לענ"ד גם כאן מצוה רבה הוא שלא נצטרך לגנוז יריעה שלימה שיש בה כמה אזכרות וגם לקדור איכא בזיון טובא וכבר מבואר בסי' של"ד דשבות דאמירה לנכרי שרי היכא דאיכא בזיון דכתבי קודש ועיין בעירובין בפרק בתרא ומכ"ש היכא דהאמירה זו רק על גרמא בעלמא בלבד ולעד"נ שאין לאסור גרמא בזה כלל דאף אם נעשה ע"י קדירה נצטרך לגנוז השם ומכ"ש אם נסלק היריעה לגמרי ונטעינה גניזה ס"ס שיהי' הולך להמחק שאף אם יניחנה במקום המוצנע מ"מ בהמשך הזמן תהיה בלה ונרטבת מאלי' ואף שיש למצוא קצת תקנה לזה כדאמרינן בסוף מגלה ס"ת שבלה גונזין אותה בקבר אצל ת"ח שונה הלכות ובכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרס כו' והכי קי"ל בא"ח סי' קנ"ד מ"מ נ"ל שגם בכלי חרס יכול לעמוד ימים רבים אבל בימים הרבים ההם גם היא עתידה לשוב אל העפר כמו שהי' ותאכלנו התולעת ולכן יש לנו לחוש לחפוש ולחקור דרכים שלא נצטרך לזה ולית לן למנקט חומרי בכה"ג וגם אפשר דאין ת"ח בזה"ז אף לענין זה שיהא ראוי לגנוז אצלו ס"ת שבלה ובפרט שיש עמוד גדול לסמוך עליו שהש"ג כתב בפשיטות להתיר גרמא כזה ולכן עכ"פ יש להתיר בקטן העושה כן שיניח שם נייר מלוחלח במים ועי"ז יהיה סוף האות להמחק ואף לפי מה שרצה מכ"ת לתפוס כמשמעות הרשב"א שם בשבת שהטעם משום דספקא הוי מ"מ סוף סוף בכה"ג שנכנס למים עם השם הכתוב על בשרו מיקרי גרמא אף דמיירי שהדיו לחה מכ"ש כאן כי יגרע נטפי מים רק ניירא בעלמא וכיוצא בו שאין זה רק גרמא בעלמא יהיה מאיזה טעם שיהי' וכבר כתבתי שאף אם הקטן ישפשף קצת מדעת עצמו ואין אנו אחראין לזה כיון שזה הוא עושה מעצמו וכאשה מקפת לקטן דמי וכמש"ל ומכ"ש בזה שלענ"ד מדינא אף לגדול שרי לעשות מחיקה להדיא כיון שהמחיקה היא בכדי לתקן. ויצאו דברינו מתוקנים וצור ישראל יצילינו משגיונים דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד