אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה סא

שאלה ס

שאלה ס"ת שנפל דיו על אות יו"ד משם הקדוש ב ד' אותיות ולא הי' ניכר כלל אות היו"ד והובא הדבר לפני המורה הוא כבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי מו' נפתלי הירץ נ"י וצוה ומחקו את אות היו"ד בכדי לתקן כמבואר בי"ד סי' רע"ז והסופר כשהתחיל להעביר הדיו מאות היו"ד נתקלף הדיו משם ונתגלה האות ונקרא לכל יו"ד ועתה נסתפק הרב הנ"ל כדת מה לעשות שלהניחו כך הוה חק תוכות כאשר כתב בא"ח סי' ל"ב ובאה"ע סי' קכ"ה ואם למחוק אות היו"ד ולכתוב אחרת יש לחוש לדעת הכל בו וסמ"ק שהביא הב"י דאחר שנגמר האות אם נפל דיו אין לחוש וכיון שלדעתם כשר הוא ה"ז מוחק השם וגם דלדעת הר"י אכסנדרני שהביא בב"י סי' רע"ו בכרעא דה"א שנוגע קצת כיון שהעולם קורין אותו ה"א אף שנפסל נראה כמוחק השם וא"כ אף היכא שנפסל מחמת חק תוכות דמי למוחק השם ועדיף מנגיעת הה"א דכאן אין שינוי כלל והס"ת הוא מעשה ידי אומן מפואר מאד וספרא דיוקנא כתבי' ואם יוחלק היריעה יוכתב אחרת במקומ' לא ימצא סופר שיכתב כתב מיושר ומהודר כזה ומנוי הספר הוא שיהי' הכל בכתיבה א' שוה ולזאת בעל הספר נפשו בשאלתו להמציא תקנה להכשיר הספר כמות שהוא ולא יוחלף ולא ימיר תמורתו קודש ביריעה אחרת כלל עכ"ד הרב הנ"ל וביקש ממני לעיין בדבר ולחוות דעי בזה:

תשובה דבר גדול דבר בזה הרב הה"ג הנ"ל והדבר צריך לפנים דודאי מי שלנו ירום ראש להקל נגד דעת הסמ"ק והכלבו וכן מבואר לענ"ד מדברי הרשב"א בחידושיו לשבת דף ק"ד שכתב וז"ל מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין מוכח דכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאין זה אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש שאינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו עכ"ל הרי דבכה"ג דמעביר הדיו מעל האות פשיטא ליה דכשר:

אמנם הר"ן שם במסכת שבת הביא דברי הרשב"א וכתב וז"ל ול"נ דאין מכאן ראי דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל דהוי מלאכת מחשבת מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ. לכתוב חייב אבל מידי דבעינן כתובה בכה"ג אין לנו עכ"ל ומ"מ משמע דלא פליג אמ"ש הרשב"א בפשיטות להכשיר בדיו שנפל ע"ג אות דכשר רק על מ"ש בנטל לגגו של חי"ת או לגגו של דל"ת דהתם האות נכתב מתחלה בפסול ובא להכשירה ע"י חקיקה זו משא"כ אם האות נכתב בהכשר אין הדיו פוסלו וכמו אם נטף שעוה על אות מסלקו וחוזר להכשר וזהו דעת הלבוש שכתב שאין לפסול כ"א כשנפלה על הדיו בעודה לחה שנתערב הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפלה טיפת דיו ונטל הדיו מעל האות דכשר והב"ש בשם ר"מ השיא דברי הלבוש לכוונה אחרת ולא נהירא אלא הלבוש דעתו כדעת הפוסקים הנ"ל וכ"כ הב"ח שדברי הלבוש א"ש לדעת הסמ"ק אבל רבינו ברוך פסיל לי' והדין עמו בזה דודאי אין להקל נגד דעת ר"ב בעל סה"ת ודעימי' אבל מ"מ פשיטא שאין להקל לענין מחיקה כיון דלדעת גדולים אלו השם הזה בקדושתי' קאי:

וראיתי בט"ז באה"ע שהביא דברי הלבוש וכתב ע"ז דבטור וש"ע משמע דאין תקנה לפסול ההוא שהיה בזמן שאינה ניכרת וההיכר שבא אחר הגלוי הוא חק תוכות ודמות ראי' נראה להביא מבור דחייבי' רחמנא ואם כסהו פטור כיון דכיסה נתבטל הבור כאילו לא היה ה"נ נתבטל הכתב אות שהי' קודם הכסוי כו' ע"ש ודבריו צ"ע דא"כ גם אם נטף. שעוה וסילקה נימא דהוה חק תוכות וז"א כמ"ש המ"א בסי' ל"ב וכן מבואר בדברי כמה פוסקים ותשובות ולפי דברי הט"ז מה בין שעוה לדיו אלא ע"כ דכסוי אינו גורם לבטל האות מהכשרו ולכן בשעוה אין פסול כמו אם מונח איזה דבר על האות דודאי מסלקו וחוזר להכשרו שהרי הס"ת נגללת ומה שהשעוה נדבק אין דביקותו גורם פסול באות שיהי' נבטל מהכשירו אף שע"י השעוה לא הי' ניכר משא"כ בדיו שנפל כיון שעיקר תמונת האותיות הוא מחמת רשימת הדיו הסובב את גליון הגויל ואם נפלה דיו בתוך גליון האות או סביב לו עד שמבטלו מתמונתו ס"ל לסה"ת ודעימי' שאין זה מועיל מה שנכתב בכשרות כיון שעתה אין אנו רואין כל תמונה זולתי טשטוש דיו שעל שם הדיו הוא קרוי כתב כדילפינן מואני כותב על הספר בדיו משא"כ שעוה או דבר אחר שנדבק שם פשיטא שאינו פוסל אחר שנסתלק. ולדעת הסמ"ק ודעימי' כיון שהאות נכתב בכשרות והדיו נפל שם אחר שנתייבש אין זה מקלקל האות לפי שזה הדיו שנפל שם אינו מתחבר אל האות רק האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי רק שפסול כ"ז שאינו מסלקו משם שמבלבל ראות העין ואין נקרא כתיקונו אבל כשמסלקו וניתן לעין לראות בכשרותו עומד כבראשונה וכמ"ש הלבוש והיינו בדיו שנפל שלא בכוונת כתיבה ולדעת הרשב"א אף אם נכתב בכוונה דינו הכי. ומה שמביא הט"ז מבור צ"ע דאפי' דמות ראי' אין כאן דהתם עיקר מעשה בור שע"י כרייתו הבור הזה יפול הנופל והכיסוי כראוי מסלק מעליו חיוב הבור שהרי סילק היזקו וקרא ולא יכסנו כתיב משא"כ כאן הכסוי אינו מבטל רק הקריאה ולא התמונה ואין להאריך:

וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ס"ו שתמה על דברי הר"ן שכתב דלענין שבת שאני דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ לדבריו הכותב בשמאל יהא חייב משום מלאכת מחשבת אלא ע"כ כיון דאין דרך כתיבה בכך בטלה דעתו ומוחק ע"מ לכתוב דחייב דזהו הוה תיקונו אבל מה שכותב ואינו מתקן הספר בכך אף שמתכוין לזה יהי' פטור דלא תיקן כלום ועוד דהגאונים שהכריחו דאין התגין מעכבין מדנקט ר"ש שנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זיינין אף שאינם מתוייגין ש"מ דכשר בדיעבד מנ"ל לומר הכי דלמא מחויב משום מלאכת מחשבת שהוא חישב לעשות ב' זיינין בלתי מתויגין כמו בנטל לתגו דדל"ת לדעת הר"ן אלא פשוט דבטלה דעתו בזה כיון דלא תיקן כלום א"כ שפיר יליף הרשב"א אי ס"ד דזה הוי חק תוכות אמאי חייב עכ"ל:

והנה באמת כדברי הר"ן בזה כתב ג"כ בספר התרומה בהל' גיטין וז"ל וא"ת הלא כה"ג בחק תוכות מיקרי כתיבה לענין שבת כדאמרינן כגון שנטלו לגגו של חי"ת כו' י"ל התם במלאכת מחשבת תליא וכיון שמתכוון לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשו רק שעל ידו יהיו וע"י מעשיו ועל קרשי המשכן שהיו עושין אל"ף בי"ת לידע איזה בן זוגו לא היו חוששין באיזה ענין נעשו אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשין מאליהן עכ"ל וכ"כ בהל' תפילין שם ולכאור' י"ל דהתינח בנטל גגו של חי"ת ועשה שני זיינין דאז ע"י הגהת אות אחת נכתבו שני אותיות ובכתיבת שני אותיות חייב אף שנעשו ע"י חק תוכות משא"כ בנטל לגגו של ד' ועשאו ר' דאין כאן רק הגהת אות אחת בלבד וע"כ הטעם משום דבדבר מועט חייב הואיל וזה תיקון הספר כו' וכמ"ש רש"י שם וא"כ ע"כ דכשר בכה"ג אבל באמת גם משם אין ראי' דמה שאמרו שם כתב אות אחת והשלימה לספר חייב לאו דדוקא בספר תורה אמרו כן דה"ה בשאר ספרי' כל שהספר משובש מחמת שנכתב דל"ת במקום רי"ש הרי בתיקון זה מתקן כל תיבה זו והיא משלמת את הספר וזה מבואר ממ"ש רש"י שם בטעמ' דמלתא משום דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה והו"ל ככתב אות אחת והשלימה לספר כו' והרי דבר זה שאין לשהות ספר שאינו מוגה לאו דוקא בס"ת אלא ה"ה בכל הספרים כמבואר בי"ד סי' רע"ח:

ומ"ש בפמ"א דשיטת ההלכה מוכחת דמיירי בכתב הראוי לס"ת דהא בלא זיוני פטרינן לשני אותיות כו' ע"ש ולא ידעתי מה ענין ברייתא זו דהגיה אות א' חייב להך דמוקי בש"ס בנתכוין לכתוב א' ועלו בידו שנים דמיירי היכ' דבעי זיוני דדלמ' מתני' מיירי בס"ת כמ"ש התו' דממתני' פריך ואפי' תימא דבריית' הוא מאן לימא לן דבהדי הדדי איתמר וכ"כ להדי' בסה"ת דהא דמוקמינן הא דבעי זיוני כו' י"ל דההיא מיירי בכותב תוך ס"ת או חוץ לס"ת ונתכווין לעשות כמשפט ס"ת אבל בלא"ה חייב בלא תגין והכי משמע הפשט הא דבעי הכותב לזיינו אבל אידי ואידי איירי דעל בידו שתי אותיות שצריכין לזיין אלו הוה ס"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינו לזיין כו' ותדע דקאמר התם בטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין משמע דבנטילת הגג לחוד חייב והלא צריך בזיי"ן ג' תגין אלמא כיון שאין דעתו לעשות באות תגין מיקרי אות בהכי כו' ע"ש וא"כ מ"ש הפמ"א ראי' מהנך גאונים שהכריחו שאין התגין מעכבין כו' ז"א שאם נאמר דתגין מעכבין אף בדיעבד ע"כ דלא מיקרי כלל אות בלא זה וכמ"ש בסה"ת בשם הריצב"א שם וא"כ פשיטא דלא מהני מה שמחשבתו שלא לעשות תגין כיון שאינו אות בלא זה וכשהיו רושמין במשכן ג"כ היו רושמין אותיות אלו עם תגין שהרי זה תמונת האות משא"כ אם נקרא אות בלא זה אז במחשבתו תליא מלתא משא"כ גבי חק תוכות ס"ל דשפיר מיקרי אות שגם במשכן היו רושמין ולא היו מקפידין אלא דמ"מ לא מיקרי כתיבה בכה"ג כל שהוא נעשה מאלי' ולדעת הפמ"א חק תוכות ואותיות שחסר זיונן למאן דפסול דיעבד כי הדדי נינהו וליתא דאותיות שחסר זיונן חשבינן לי' כאילו עדיין לא נגמר האות וכל שלא נגמר האות ככל משפטו וחוקתו אף שנראה לעין שהוא אות פלוני והוא סמוך לגמרו מ"מ לא מחייב עלי' משא"כ חק תוכות שנגמר כל צורת האות ושמו עליו ושפיר מיקרי אות רק שאינו נקרא כתיבה ובזה שפיר מחלק סה"ת והר"ן בין שבת לתפילין וגט דהנך צריך בהו כתיבה דוכתב כתיב ולאו וחקק ומה שהקשה הפמ"א דא"כ בכותב בשמאל נמי נימא דמלאכת מחשבת היא לק"מ דהתם הטעם משו' דכיון דאין דרך כתיבה בכך אע"ג דכתיבה גמורה היא מ"מ כל שלא נעשית המלאכה כדרכה לא מיקרי מלאכה וכל מלאכה כלאחר יד פטור גבי שבת שלא היו עושין כן גבי משכן רק היו עושין כתקנה ומה"ט אפשר דגבי ס"ת ותפילין ומזוזות כשר כתיבה בשמאל אע"ג דלגבי שבת לא מחייב עלה משום דהוה מלאכה כלאחר יד כמבואר בש"ע א"ח סי' ל"ב דמכשיר באם א"א למצוא אחרים והטעם משום די"ל דוקא גבי שבת הפטור משום כלאחר יד ומקור הדברים מספר התרומה הובאו בב"י ריש סי' ל"ב ע"ש שמבואר כן להדי':

אך דעת הרשב"א שאין לחלק בין מלאכת שבת לכתיבה דספרי' וכיון דחק תוכות מיקרי כתיבה לענין שבת ה"ה דהוי כתיבה לענין ס"ת אלא דלכאורה צ"ע שדברי הרשב"א בזה הם סותרים למ"ש בתשובה הביא' ב"י בא"ח סי' ל"ב שפיר' דברי הירושלמי דקאמר עירב האותי' מלמעלה כגון ארצנו תפארתינו פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והלכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל כשנדבקו מלמטה אחר שנגמר צורתה האות הוא שנדבקה כו' ואין סברא לומר דשאני הך דשבת שעכ"פ נעשות אות מתחלתה אע"פ שהוא תמונה של אות אחר מהני בה חק תוכות להכשירה דז"א דאדרב' איפכ' מסתבר' דכיון שכבר נקבע בה תמונת אות אחר אין סברה שיועיל ע"י חק תוכות לעשות אות אחרון ולכן נלענ"ד דודאי הרשב"א אזיל ומודה דכל שלא הי' בו תמונת אות רק שהפיל טיפת דיו וחקק מתוכו עד שנעשה ממנו תמונת אות שזה חק תוכות שפסול רק היכא שכתב שני זיינין ואח"כ עשה להם גג שעי"ז נעשה חי"ת אז אמרינן כיון שעיקר האותיות הראוים להיות בספר זה הם זייני"ן מה שהוסיף זה ועשה להם גג אינו אלא כנפל דיו והעבירו דמה דעביד הא שקלי' וגם בדל"ת שעשו רי"ש נמי א"ש אע"ג דמעולם לא הי' עליו תמונת רי"ש מ"מ כיון שדרך כתיבת הרי"ש הוא כמו הדל"ת וזה הי' צריך לכתוב רי"ש וע"י טעותו פלטה הקולמס נקודה יתירה בזיוית הרי"ש עד שעי"ז תמונת דל"ת עליו וכל שחוזר וחוקקו הוי כאלו לא כתב שם מתחלה רק רי"ש בלבד משא"כ בנתערבו האותיות למעלה שטרם שנעשה אות נתחבר באות הסמוך לו ונתקלקלה צורתו ולא שייך לומר בזה דהוה כנפל טפת דיו שהרי נגיעה זו הוא מצורך האות מצורות האות עצמו כגון שכתב ארצנו ונתחבר הוא"ו להנו"ן כזה

מ שגוף הוא"ו נתחבר אל האות הנו"ן ואין כאן נקודה יתירה כלל ולכן אם יתקן ע"י שיגרוד שם הו"ל חק תוכות משא"כ הנקודה של הדל"ת שהיא יתירה ואין בה שייכות לאות רי"ש כנפל טפת דיו דמי כיון שסופה להנטל הוה כאילו לא נכתב שאין עליו כוונה לשם אות כלל וכן נלענ"ד דהיכא שנתערבו האותיות יחד למעלה אבל לא גוף האותיות רק ע"י שריטה ההולך מאות זה לאות שאצלו שפיר דמי לגרוד השריטה ההוא כיון שאין לו שייכות על האות ודינו כטיפת דיו שנפל בין האותיות שחוזר להכשרו ע"י שגורד אותו משם משא"כ כשהנגיעה הוא שגוף האותיות הם נוגעים זה בזה אז ע"י הגרידה הוה חק תוכות כנלענ"ד ליישב שלא יסתרו דברי הרשב"א בזה ולפי שאין הדברים נוגעים לענינינו קצרתי בזה:

ונקוט מיהא בידך שהרשב"א סובר באות גמור שנפלה עליו טיפת דיו מסלקו משם ומכשירו ואין זה חק תוכות ומדבריו משמע דאף אם הדיו מהאות לח עדיין הדין כן והלבוש מכריע לחלק בין דיו לח לאם הדיו יבש ועכ"פ בנ"ד שהאות הי' יבש זה ימים כביר אין הדיו שנפל' עליו עתה פסלו ואסור למחוק אותו לפי דברי הפוסקים הללו אלא דלפ"ז צ"ע דא"כ נפל הך דינא דמ"ס דבנפל דיו מותר למחוק ולתקן בבירא כיון שע"י נפילת הדיו לא נתבטלה קדושתו כלל ואות הוא לעולם וגם לדברי הלבוש התינח אם האות לחה משא"כ אם נתיבש האות דס"ל להלבוש דאין זה קלקול באות כלל רק בכסוי בלבד ואיך יהי' מותר למוחקו:

ולכאורה אפשר לומר דהך דינא דמותר למחוק אין הכוונ' שימחוק מגוף האות של השם רק הכוונה שימחוק את הדיו שנפל' לבד וישאר כמו שהי' דלא תימא כיון שנפלה שם הדיו הוי נטפל לשם ואין למוחקו משם קמ"ל דמותר למחוק כדי שיתקן האות אבל מגוף האות הכתוב מכבר אין לו למחוק ממנו כלל ולפ"ז תימא על הרב המורה שלפי מה שבא לחוש לדעת הסמ"ק ודעימי' דנפילת דיו אחר שנגמר האות כתיקנו לא מבטל לי' ובקדושתיה קאי א"כ מעיקר' מאי קסבר שהתיר למחוק האות והלא לדעת הפוסקים הללו אין היתר בזה:

ואמנם נראה דודאי טב הורה דודאי אין סברא לומר שדין המוזכר בפוסקים למחות כשנפלה דיו קאי רק על הדיו לחוד דלמה לא ניחוש שא"א לצמצם וימחוק ג"כ מן האות ויבטל קדושתו ואף אם מוחק בעוד הדיו לח מ"מ קשה להסירה משם באופן שישאר האות בשלימות וגם לשון הפוסקים משמע דכל שנתקלקל ע"י הדיו מותר למחוק גם גוף האות וע"כ דמפרשי הכי דברי המ"ס ולדברי הפוסקים הנ"ל צ"ל דהיינו דוקא בנפל טרם שנגמר האות וז"א דמדבריהם גופייהו משמע דאף אם נפל אחר שנגמר האות מ"מ מותר למחוק האות רק דס"ל דאפי' אם אינו חוקק רק הדיו משם לא מיקרי חק תוכות אבל מ"מ אם א"א לתקן האות רק ע"י מחיקה לגמרי שפיר דמי והך מלתא טעמא בעי לדידהו דס"ל דאין נפילת הדיו מבטל האות כלל ולכן נלענ"ד דבאמת בגוונא דנפל דיו איכא תרי טעמי להתיר המחיקה חדא כיון שנפילה זו גרם לה שאין שם אות עליו שוב לאו בקדושתיה קאי ומותר למוחקו ועוד י"ל דע"כ לא אסרה תורה אלא כשמוחק ע"מ לקלקל השם אבל אם המחיקה על מנת לתקן שקילקולו זהו תיקונו אם כן מעיקרא אין שם מוחק עליו כלל וזה מבואר בלשון מסכת סופרים פרק וא"ו המוחק אות אחת מהשם עובר בל"ת כו' אבל הדיו שנטפה על הכתב מותר למוחקה שלא היה כוונתו אלא לתקן עכ"ל הרי מבואר דלאו מטעם שהאות כבר נפסל אתי עלה רק מטעם שאין זה מחיקה כיון שאין הכוונה רק לתקן וכ"כ להדיא במרדכי פ' הקומץ וז"ל ואומר ר"י שאם הדביק אות של שם שיכול אפי' למחוק דאזהר' למוחק השם מלא תעשון כן הא תיקון הוא ושרי וראיה ממ"ס המוחק אות אחת כו' ה"נ כוונתו לתקן ושרי עכ"ל הרי מבואר דמטעם כוונתו לתקן אתי עלה וא"כ א"ש גם לשיטת הסמ"ק ודעימיה דמחיקה זו שריא אעפ"י שעל ידי זה ימחוק גם מהאות והאות לא נתבטלה צורתו מ"מ כיון שפניו מכוסות וא"א להאיר פניה כי אם בדרך זה אין כאן איסור מחיקה שהכוונה כדי לתקן וכן מבואר בשו"ת תשב"ץ סימן ב' וז"ל מיהו אפילו שם הכתוב בס"ת אין איסור אלא כשמתכוין למחוק ולאבד אבל כשמתכוין לתקן מותר וכ"כ בה"ג שאם נפלה טפת דיו כו' ועוד יש להביא ראיה מענין נתיצת המזבח שהוא בלאו וה"ה לסתירת אבן אחד מן ההיכל או מן העזרה ומצינו שמותר לסתור אבנים בהם כדי לתקן ואפילו לסתור ההיכל כולו כדאשכחן לבבא בן בוטא כו' וה"ה נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוין לתקן שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל מחד לאו נפקי מלא תעשון כו' עכ"ל והטעם פשוט דהא התורה לא אסרה רק באופן שבא הצווי לעשות כן לע"א כמ"ש מזבחותם תתוצון ועל זה באה האזהרה לא תעשון כן לה' אלקיכם ופשיט' דנתיצה דע"א הוא דרך השחתה דוקא ואם סותר ע"מ לבנות הך סתיר' בנין מקרי וחייב עליו משום שבת דלא מיקרא מקלקל כיון שעושה ע"מ לבנות וכתב הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות שבת הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור וכיון דבע"א החיוב לעשות דרך השחתה דוקא כדאמרינן שוחק וזורה לרוח כו' ממילא דבכה"ג הוא דאסרה תורה לעשות כן בדברים שהם קדשי שמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' יסודי התורה הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או מן העזרה לוקה שנאמר כו' וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן כו' ולענ"ד שכן דעת התוספות גם כן דהך דהשורף עצי הקדש הוא דרך השחתה דוקא שהרי התוספות בפסחים דף כ"ח ד"ה אין פודין הקשו דאכתי נמעול דלכשישרוף ויעשה אפר יכול לפדותו כו' ולכאורה מאי קושיא דהא גם הגזבר לא מצי שריף ליה שהרי יתחייב עליו משום שורף עצי הקדש כדאיתא במכות דף כ"ב אלא ע"כ דכל דלאו דרך השחתה שרי וכיון דהתם קאי למ"ד אין פודין וכמות שהוא עכשיו לא שוי מידי הך שריפה לאו דרך השחתה הוא ושפיר מצי שריף ליה כדי לעשותו דמים ע"י פדיון ומה שהקשה הפ"י שם דהא חמץ מהנקברין למאי דקי"ל כחכמים לק"מ דדוקא בהדיוט שחמצו אסור עליו אז אפרו גם כן אסור לאחר זמן משא"כ בחמץ של הקדש שפיר ההקדש יכול לשורפו וההדיוט נהנה ממנו דהוה כחרכו כו' וכן נלענ"ד בעכו"ם ששרף את חמצו רשאי ישראל להנות מאפרו אך בלא"ה דבריו תמוהים דהתם קאי אליבא דריה"ג דס"ל דאפילו גוף החמץ מותר בהנאה אלא שאין פודין כו' וא"כ שפיר מקשו התוספות דמצי להנות מאפרו ועכ"פ מבואר מזה דכל דלאו דרך השחתה ע"ז לא נאמר לא תעשון:

ולעד"נ עוד ראיה מהא דקי"ל גבי סוטה שמוחקין את השם כדאמרי' שם שנכתב בקדושה ימחה על המים ומייתי לה בתשב"ץ התם וכתב דהותרה מחיקת השם מגזרת הכתוב דכתיב ומחה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו כו' ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים דגזה"כ הוא ולכאורה קשה דא"כ בריש יבמות דמפלפל הש"ס מנ"ל דאתי עשה ודחה ל"ת נילף מהכא דדחי וכיוצא בזה הקשו בתוספות שם כמה קושיות ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דמהא ליכא למשמע מיניה וכמ"ש התוספות ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז נפקא דמבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך דבע"א א"א לקיים מצותו כמש"ל דלא ילפינן מאשת אח ובאמת צ"ע דלמה נקטי התוספות בגדי כהונה דהו"ל למימר דנילף ממליקה דשרי לכהנים (למאי דלא סלקא אדעתייהו דצורך עבודה שאני) ולשנויה עלה משום דמצותו בכך ובמנחות דף מ"ה אמרינן דאיצטרך למימר נבילה וטרפה לא יאכלו הכהנים דסד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו וכתבו התוס' אע"ג דלעיל פרכינן שכך מצותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא מ"מ אתי לאוריי לן דלא נטעי למילף מיניה עכ"ל ור"ל דודאי השתא דגלי לן קרא דאע"ג דמליקה שריא מ"מ נבילה וטרפה אסורה להו שפיר ידעינן דטעמא משום דמצותו בכך ולכן גם בכלאים אמרינן הכי דאע"ג דבגדי כהונה אשתרי להו דמצותו בכך שאר כלאים לא אשתרי משא"כ אי לא גלי לן קרא גבי נבלה וטרפה באמת הוה אמרינן דלאו משום מצותו הוא רק דקל הוא שהקילה תורה בנבלה וכלאים לגבי כהנים:

איברא שלענ"ד נראה לישב קושיות התוספות בפשיטות דהא ודאי הא דאמרינן שם במנחות דף ג' שכן מצותה בכך פירושו שדרך המצוה היא דוקא בכך ולא באופן אחר דאם היה מותר בין בשחיטה ובין במליקה שפיר הוה ילפינן מיניה דמליקה אשתרי לגבוה משא"כ השתא דחזינן דדוקא מליקה הותרה ולא שחיטה א"כ אין לתלות ההיתר לומר דמליקה אשתרי בדרך היתר לבד דא"כ למה נאסרה השחיטה דכלפי ליא אלא ע"כ שאין זה מטעם שהותר בכך אלא משום שכן דרך עבודתה ומצותה וא"כ אין ללמוד משם היתר למקום אחר:

ולפי"ז לק"מ דלעיל בדף ה' דבעי למילף טרפה בק"ו מבעל מום שאסור להדיוט ומותר לגבוה וקאמר עלה מליקה תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה שפיר קאמר מה למליקה שדרך מצותה בכך דהא אם שוחט עוף הוא אסורה לגבוה וא"כ ע"כ לאו מטעם שהותרה מליקה אתינן עלה שהרי השחיטה נאסרה בזה משא"כ כאן דלא מיירי לענין העבודה רק לענין אכילת כהנים שהם מותרים לאכול ממליקה שפיר היינו יכולים לטעות דנבלה וטרפה נמי אשתרי דהא שהתירה התורה לכהנים לאכול המליקה אין הטעם שכך הוא המצוה שיאכלו המליקה דמה"ת נאמר כן אלא הטעם משום דכהנים מותרים בנבלה דליכא למפרך שכן מצותו בכך שהרי אין מותרים לאכול רק מליקה ולא שחיטה דמאן לימא לן שלא היו מותרים לאכול בשחיטה ג"כ אילו היה עבודתה דרך שחיטה רק לפי שדרך עבודתה ומצותה למלוק לכך הן אוכלין במליקה דוקא וא"כ אף שיש מקום לומר שמה שאוכלין מליקה היינו משום שמצותה ג"כ בכך שמשלחן גבוה קא זכו מ"מ ליכא הוכחה לזה וע"כ לא פרכינן הכי אלא היכא שיש הוכחה שלא הותרה רק בכך דוקא ובמותר להדיא נאסרו ע"כ שכן דרך המצוה בכך ולכך א"ש דבכלאי' הכהנים אסורים בלא קרא דליכא למימר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לגבי בגדי כהונה דשם איכא הוכחה דטעם ההיתר משום שמצותו בכך ואין זה מטעם היתר כלאים לכהני' דהא חזינן דמן המותר להדיוט אסור ובעי כלאים דוקא ואם האבנט של בוץ אסור וכן הא מאי דפריך התם מה למנחת העומר שכן מצותו בכך פירושו כך כמבואר ברש"י שם והוא נכון מאוד לענ"ד:

ועכ"פ נראה בההיא דמחיקת שם גבי סוטה ליכא למילף מיניה דעשה שצותה תורה גבי סוטה דוחה ל"ת דלא תעשון משום דמצותה בכך שהרי אם אינו מוחק השם המגילה פסולה. אמנם אחר העיון ז"א דא"כ גבי מצורע דכתיב וגלח כל שערו את ראשו כו' וילפינן מיניה התם דעשה דוחה ל"ת נמי נימא דהתם מצותו בכך שהרי אם אין מגלח לא יצא וראיתי שהתוספות שם ביבמות דף ג' ד"ה ל"ת שיש בה כרת כו' הרגישו בזה וכתבו לחלק בין אשת אח דמצותו בכך דאל"כ בטלה מצות יבום אבל בכלאים בציצית שפיר ילפינן בעלמא דאי לא מקיימת בפשתן מקיימא בצמר, ואפ"ה דחי וכן וגלח כל שערו דמצורע מקיום בשער דהיתר דכל שערו קרינן ביה כמו כל מלאכה דשבת כו' א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתי מיקיימו בדוכתי אחריתי עכ"ל ולפי"ז שפיר הוה מתקיים ומחה אל המים חוץ מתיבת השם הקדוש (אמנם באמת סברת התוס' בזה צ"ע דמה בכך שמגלח שער דהיתר כיון שתגלחת הראש מעכבת הרי מיקרי דמצותו בכך דאל"כ בטלה מצות גילוח וה"נ דכוותיה לענין מחיקה דכיון דמצרכינן למוחקה כולה עם תיבת השם ע"כ דהכי משמעותיה דקרא ובלא זה לא קרינו ביה ומחה כו' א"כ גם זה הוי כמצותו בכך) או אם נמחק השם שבמגילה מעצמו שוב יכול למחוק השאר וכעין שכתבו התוס' בנמרטו שער ראשו כו' וא"כ הדק"ל דלמה לא קאמר הש"ס דילפינן דעשה דחי ל"ת ממה שהתירה התורה למחוק השם גבי סוטה וא"ל דשאני התם דמעיקרא הוא נכתבת ע"ד למוחקה וכמ"ש לקמן סברא כזו בשם הירושלמי ז"א דאדרבה הא הוי בזוי טפי שכותבין מגילה מעיקרא עם השם כדי למוחקו ואפ"ה עשה זו דומחה דוחה הל"ת אלא ע"כ כמ"ש דעיקר איסור דמחיקת השם אינו אלא אם הוא דרך השחתה דוגמא מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז וכל שאין כוונתו ע"ד זה אין כאן איסור לאו כלל וא"כ א"ש דליכא למשמע מהא דעשה דוחה ל"ת דבאמת לאו מהאי טעמא אתינן עלה אלא כיון שצותה תורה למחוק השם והוא עושה כן לקיים מימרא דרחמנא אזלא ליה איסור לאו שבו לגמרי שהרי אינו עושה דרך השחתה שהוא ח"ו להמרות עיני כבודו אלא אדרבה שליחותי' דרחמנא קעביד ואין עליו עון אשר חטא כלל משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו רק דאתי עשה ודחי ליה והיינו דמייתי מציצית וכלאים וכל הני:

ומצאתי בשו"ת אא"ז רמ"א סימן ק' אות יו"ד שם שכתב בפירוש תשובת רב האי הביאה המרדכי בשבועות ואי קשיא גבי סוטה דכתיב וכתב ומחה אמרה תורה כו' הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא ופירש הרמ"א שר"ל שאין זה בכלל מחיקת השם שאנו לומדים מואבדתם דדוקא דרך מחיקה ואבידה אבל לצורך תיקון שרי כמו דאיתא בהלכות ס"ת ותפילין אם נפל דיו כו' ע"ש ושמחתי שת"ל כוונתי לדעתו:

איברא שמ"ש בשם התוספות שכתבו דגבי כלאים בציצית לא מיקרי מצותו בכך דשפיר מתקיימת בצמר הדברים סותרים למ"ש במנחות דף ד"ה מה כלאים שכן מצותו בכך ואע"ג דאפשר לקיים בטלית של צמר מ"מ בסדין פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך עכ"ל אמנם רש"י שם פי' הא דקאמר מה לכלאים שכן מצותו בכך אכלאי' דבגדי כהונה קאי אבל התוספות רצו לתקן דלא תיקשי לפי מה דקאמר התם דציצית לא מיקרי צורך הדיוט דמצוה הוא ולענ"ד דברי הש"ס הם מתפרשין באופן אחר ודוקא לענין הותר מכללו אצל הדיוט קאמר דז"א וכבר קדמוני בשו"ת שאגת ארי' וגם אין כאן מקומו:

ונלענ"ד עוד ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכו' כלי המקדש הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שקרען דרך השחתה לוקה וכתב המ"ל שם בשם קרבן חגיגה דדוק' בשאר בגדי כהונה אינו לוקה אלא דרך השחתה אבל מעיל לוקה שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ"ש רבינו פ"ז. מהל' מעה"ק ור"ל דשם כתב הרמב"ם מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא והרי הקורע אותה לוקה כיצד הוא עושה מכניסו כו' וכתב המ"ל שם בשם הקרבן חגיגה דדוקא במעיל הוצרכו לתיקון זה משא"כ בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם שלא כדרך השחתה עכ"ל הרי מבואר דלפי שקורע לצורך כיבוס ואינו דרך השחתה שפיר דמי לקורעו ועיין בכ"מ שם שזה נלמד מהא דהנותץ אבן מעל המזבח ופשיטא דחד דינא אית להו איברא דהמ"ל בהלכות כלי המקדש כתב על דברי בעל ק"ח ולדידי ליתנייהו להני מילי עכ"ל וסתם הדברים ולא פירש מאיזה טעם ובהלכות מעה"ק הביא דברי הק"ח בסתם ולא אמר עלה ולא מידי ולכאורה נראה דס"ל דבגדי כהונה ממעיל ילפינן להו דאזהרה דלא יקרע לאו דוקא במעיל אלא ה"ה לכל בגדי כהונה וא"כ גם במעיל דוקא דרך השחתה בעינן אבל לענ"ד צ"ע דמה"ת ללמוד כל הבגדי כהונה ממעיל וגם במעיל גופא ליתיה רק הקורע פי המעיל וכן הרמב"ם במנין המצות ל"ת פ"ח כתב הזהירנו מקרוע פי מעיל כה"ג אבל יהי' ארוג כמו שהוגבל כו' וכן בהלכות סנהדרין כשחשב מנין הלוקין כתב הקורע פי המעיל ולא הזכיר בגדי כהונה לפי שזה בכלל נותץ אבן כו' לפי שבכלל הציווי לאבד ולשרש ע"ז יש בכלל הזה ג"כ לקרוע בגדי משמשין ולכלותם וממילא דכנגדו בקודש אסור משום לא תעשון כו' ועיין במנין המצות מצות ל"ת ס"ה שכ' וז"ל הזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל ומאבד ספרי הנבואה שלא למחוק שמות הנכבדים והדומה לזה ולשון האזהרה כו' וכל מי שעבר על דבר זה שהרס דבר מן ההיכל והמזבח והדומה לזה או שימחה שם משמות ה' לוקה עכ"ל הנה מ"ש והדומה לזה ר"ל כגון בגדי כהונה וכיוצא בו הלכך כיון דמקרא דל"ת ילפינן ליה לכך בעינן דרך השחתה משא"כ בלאו דפי המעיל שנאמר בו לא יקרע תו לית לן לפלוגי בין אם הוא דרך השחת' או לא אך בש"ס דיומא דף ע"ב אמרינן המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע הנה מלשון זה מבואר כמ"ש בדעת המ"ל דכל בגדי כהונה ממעיל ילפינן להו ובכולהו בעינן דרך השחתה ואע"ג דבקרא לא נרמז אם צריך שיהיה דרך השחתה מסתבר ליה להרמב"ם שאין האיסור אלא בדרך השחתה דוקא וכמ"ש בספר החינוך מצוה ק"א שלא להכרית פי המעיל של כה"ג שנאמר לא יקרע משרשי המצוה לפי שהקריעה הוא דבר גנאי אצלינו ולענין השחתה והוזהרנו עליה בלאו שילבשוהו ביראה כו' שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר עכ"ל הרי שכתב טעם המצוה שלא יהיה דרך השחתה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם שם שהמזיח חושן מהאפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה ואע"ג דבקרא איתא סתם ולא יזח כתב הרמב"ם מדעתו דרך קלקול (אך לענין הסרת הבדים כתב סתם) דמסתבר ליה דבכה"ג מיירי שמזיח דרך קלקול אבל אם צריך לתקן שם איזה דבר אינו עובר:

ועדיין צ"ע מנ"ל ללמוד כל בגדי כהונה מפי המעיל שהוא מבגדי כ"ג ואיך שיהיה צריך לישב לפי זה הך דמעיל שנטמא מכניסו פחות מג"א שאסור לקורעו ולמה יהא אסור דהא לדעת המ"ל וכן משמע בש"ס שוה דין המעיל לכל בגדי כהונה וצריך דרך השחתה דוקא וצ"ל דאע"ג דעושה כן כדי שיכול לקיים בו מצות כיבוס מ"מ כיון שהוא צריך לקרוע אותו כדי לבטלו מתורת בגד שיהיה נטהר מטומאתו אע"ג דמשייר בו כדי מעופרת מ"מ לאו בגד מיקרי מדאורייתא והא דמיקרי בגד לענין כיבוס היינו מחמת שמועיל ע"י יחוד כמ"ש התוס' שם וא"כ פשיטא דאסור משום לא יקרע שהרי הוא קורע אותו דרך השחתה ומבטל אותו מתורת בגד ומה בכך שרוצה לקיים בו מצות כיבוס ודוקא אם צריך לאותו דבר בשביל תיקון הבגד גופא משא"כ בזה:

והנה הט"ז בא"ח סימן קנ"א כתב לענין בהכ"נ אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהא שם גומא אע"פ שהוא לו לצורך אסור עכ"ל ומ"מ אם סותר ע"מ לבנות במקומו פשיטא דמודה דשרי כמ"ש בשלחן ערוך שם ומקורו מהמרדכי שכ' דהאי נתיצה בנין מקרי וא"כ בנ"ד דמוחק ע"מ לכתוב במקומו גם הט"ז מודה דלא מיקרי מחיקה אך בלא"ה מ"ש הט"ז לאסור אף לצורך צ"ע כמש"ל וכן ראיתי בא"ר שם שהקשה על הט"ז מדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובהל' בית הבחירה דהנותץ מן המזבח דוקא דרך השחתה אסור כו' והיינו כמ"ש ולהט"ז צ"ל דכל שאינו בונה במקומו מיקרי דרך השחתה אף שכוונתו לצורך דבר ולענ"ד ז"א כמו שהוכחתי מדברי התו' בשורף עצי הקדש דלצורך שפיר דמי וכן מוכח מלשון הרמב"ם דאל"כ למה נקט כלל גבי שורף עצי הקדש דרך השחתה דלמעוטי מאי קאתי ולא מסתבר לומר דאתי למעוטי הצריך לעצי המערכה וכיוצא בו דפשיטא דלא צריך להשמיענו כזאת כלל וע"כ דאתי למעוטי השורף לאיזה צורך והשחתה לא מיקרי כ"א כשעושה במתכוין לאבד הדבר ההוא ולקלקלה כמו שחייבה התורה לעשות לע"א וכן נלענ"ד מבואר ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלכים כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה אבל קוצצין אותה אם מזיק אילנות אחרים או מפני שמזיק בשדות אחרים או מפני שדמיו יקרי' לא אסרה תורה אלא דרך השחתה עכ"ל הרי להדי' דכל שהוא צריך לו לאיזה דבר אע"פ שהוא כלה לגמרי מ"מ לאו דרך השחתה מיקרי וע"ש באשר"י בב"ק דף צ"א שכ' שם דאף בצריך למקומו מותר ואע"פ שהתוס' שם בהא דמייתי התם אמר ר"א המקרע על המת יותר מדאי עובר על בל תשחית כתבו דמייתי מינה דאף לצורך כגון התם שהוא לצורך המת אסור ע"ש שהדבר פשוט שר"ל שיש עכ"פ איזה צורך קצת דהא בהדי' אמר התם דדוקא ביותר מדאי עובר וכתבו התוס' שם הא דשמואל קרע תליסר מאני כו' צורבא מרבנן שאני דאין זה יותר מדאי אלמא כל שהצרה שוה בנזק לאו השחתה מיקרי וכן מבואר בשבת דף ד' דשרי למקרע כדי למרמי אימתא אאינשי ביתי ועיין ביש"ש פרק החובל סי' נ"ט ואין להאריך:

אך צ"ע מדברי רבינו אלי' מזרחי שהבי' בא"ר שם שכ' על דברי רש"י פ' ראה שכתב וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבח כתב וז"ל דבשלמא במוחק אפשר שלא כיון דרך השחתה אלא מפני שלא נכתב במקומו או שלא בכבודו מחק אותו כדי לכותבו במקומו כו' אבל הנותץ אבן כו' שאין מוזהר עליו אלא דרך השחתה בעלמא כמ"ש הרמב"ם וסמ"ק א"כ איך אפשר שיעלה על הדעת כו' ובאמת שדבריו צ"ע למה פסיקא לי' טפי בנותץ מבמוחק דהא תרוייהו מקרא דלא תעשון נפקא וראיתי בפרי מגדים שנראה שהרגיש בזה ולכאורה י"ל כוונתו דודאי א"א לומר דקרא בנותץ מיירי ואוסר אף לצורך דהא אשכחן במשכן מפרקין המשכן ומסלקין המזבח אך באמת ז"א דהתם הנסיעה הי' עפ"י הדבור וכדאמרי' בשבת דף ל"א שאני משכן כיון דכתיב ביה עפ"י ד' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי גם י"ל דהתם הוקם מעיקרא אדעתא דהכי וסופו להתפרק שפיר יש להתיר וכמש"ל סברא זו לענין מגילת סוטה ולקמן אבאר עוד בזה:

שוב ראיתי בש"ג פ"ד דשבועות שכתב שם ג"כ דאם מתכוון לתקן אע"פ שמוחק להדי' את השם ואין במחיקה ההוא תיקון רק שמתכוון לתקן שפיר דמי וראייתו מבכורות דאמרינן התם גבי פרה אדומה שיש בה שתי שערות שראשן משחיר גוזז במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואע"פ שהוא גוזז להדי' כו' ע"ש באורך וראיתי בספר משנת חכמים להגאבדק"ק זאמושטץ נ"י שפלפל בענין זה של מחיקת השם ואין פנאי לעמוד על כל פרט מדבריו אך זה חזיתי שהביא דברי הש"ג והשיג על ראייתו דאין משם ראי' רק היכא דבמחיקה גופא הוי תיקון כגון התם שבאותו גיזה הוא מתקן גם השיג עליו דאף להיכא דהמחיקה גופא הוי תיקון (כגון התם שבאותה גיזה הוא מתקן) אין ראי' דהתם אין איסור רק מדרבנן כדמסיק התם דפרה קדשי ב"ה הוא ולכך שרי אע"ג דהוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה מ"מ מדרבנן שרי התם משום דלא שכיח אבל בלא"ה אין להתיר בשאר איסורין בפ"ר אע"ג דלא ניחא לי' דדוקא במלאכת שבת אמרינן הכי כמ"ש הפוסקים ע"ש באורך ולענ"ד ז"א דמבואר בש"ג דמייתי ראי' מסוגיית הש"ס דהתם לפרש"י דמפרש דאע"פ שהוא גוזז במספרים להדי' אין בזה משום גוזז כיון שהוא אינו מכוון לגזיזה ומשם למד הש"ג לענין מחיקת השם ג"כ דאע"פ שהוא מוחק ממש מ"מ כיון שאין כוונתו למחיקה רק עושה כן ע"מ לתקן אין שם מוחק עליו דוק ותשכח שם וא"כ פשיטא דלק"מ מ"ש בספר מ"ח דהתם בגזיזה הוא מתקן ז"א דמה יושיענו זה שהוא מתקן בגזיזה דאטו האיסור בגזיזה לפי שהוא מקלקל עד שנאמר דבפרה שיש בה שערות שראשן משחיר הוא מתקן בגזיזה הלא האיסור בגזיזה לפי שאסרה תורה הגיזה בקדשים ומה זו תשובה שמתקן בגזיזה (ודוק' לענין מחיקה שפיר י"ל סברא זו דשם הטעם משום דמקלקל השם במחיקה זו וא"כ כשהוא מתקן במחיקה זו אין איסור משא"כ אם אין התיקון במחיקה עצמה רק שמוחק עתה ע"מ לתקן ס"ל דבשעת מחיקה כבר עבר ואין מועיל מה שמתקן אח"כ והש"ג מייתי ראי' מהך דפרה דבתר מחשבתו אזלינן וכיון שאינו עושה רק לתקן ולהכשיר הפרה לא קרינן ביה לא תגוז וה"ה לענין מחיקה כיון שאין כוונתו על המחיקה לאו שם מחיקה עלי' ולכן אין לחלק בזה בין אם מתקן במחיקה עצמה או ע"מ לתקן אח"כ דס"ס אין כוונתו למחוק כ"א לתקן וזה מבואר מדברי התוס' שם ד"ה גוזז וז"ל ובקו' פירש דדייק מהא דשרי משום דאין מתכוון לשם גזיזה אלא לתקן וקשה (כצ"ל בתו') דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמ' כיון דבכוונה גוזז ויש ליישב דהכי פריך כו' ה"נ ה"ל למשרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשיב גוזז עכ"ל הרי מבואר להדי' דאין לחלק בכך דאף בלצורך תיקון שחיטה שאח"כ אית לן למשרי מה"ט דאם איתא ה"ל לשנויי ולפלוגי בהכי וע"ש בתוס' שכתבו שאין פירוש זה נראה דבכל ענין יכול להקשות בין דהוה טעמא משום שדא"מ בין דהוה טעמ' משום דתולש לאו היינו גוזז וצ"ע דעדיפא ה"ל לאקשויי דמאי מתרץ ואב"א ר' יוסי בן המשולם לא סבר כרב ור"ל דבאמת טעמי' משום דשא"מ מותר ולפי פירוש זה עדיין הקו' במקומה עומדת דבכ"ע ה"ל למשרי אף לתלות או לגזוז במתכוין כיון שאינו עושה אלא לצורך תיקון שחיטה וצ"ל אליבא דרש"י דודאי אי תולש היינו גוזז א"ש הא דלא שרינן לי' הכא גבי בכור למעבד כן להדיא בכוונת תלישה לצורך תיקון שחיטה דגזרינן דלמא אתי למעבד כן שלא לצורך שחיט' משא"כ בפרה דמה"ת יעשה כן כיון דבאמת פרה לאו בת גיזה היא אלא שהתורה אסרתו כמבואר שם משא"כ למאי דס"ל דתולש לאו היינו גוזז שפיר קשי' לי' דהא גבי פרה חזינן דמתיר אפי' גזיזה גמורה כיון שאין מתכוין לגיזה ה"נ ה"ל למשרי במתכוין לצורך שחיטה ואי משום גזרה דלמא אתי למעבד הכי שלא במקום שחיטה הא אפי' אי עביד ליכא איסור' דאורייתא כיון דתולש לאו היינו גוזז ור"י בן המשולם אינו מתיר במתני' כ"א לעשות שלא בכוונת תלישה וכמ"ש התו' והרא"ש שם דאף לטעמ' דתולש לאו היינו גוזז אסור במתכוון גזרה אטו גיזה וכן משמע מפרש"י במתני' שם ע"ש ע"ז מקשה שפיר דהא אשכחן בפרה דס"ל דאף גיזה גמור' לצורך תיקון אין איסו' וא"כ כאן עכ"פ ה"ל למשרי תליש' אף גיזה במתכוון ומשני דר"י בן המשול' לא ס"ל כרב אלא ס"ל דתולש היינו גוזז וא"כ אסור למעבד להדי' משו' גזרה הנ"ל כך נלענ"ד נכון לשיט' רש"י ז"ל:

ועכ"פ מה שמבואר בספר מ"ח הנ"ל לפלפל בזה בענין דשא"מ ופסיק רישי' ז"א כלל דמעולם לא עלה על דעת הש"ג לומר שזה דבר שא"מ שהרי הוא מתכוין למחוק ומוחק בידים וכן לענין בכור כל שמתכוון לגזוז וגוזז ממש והש"ס שם דמפלפל בענין דשא"מ ופ"ר היינו משום דאינו מתכוין לתלישה וכן מפרשים התוס' הך דפרה גוזז במספרים ואינו חושש אף אם גוזז מן השער כו' זה באמת תלוי בפלוגת' דשא"מ דפליגי ר"י ור"ש אך הש"ג לא כיון לזה דאין זה ענין למחיקה שהיא במתכוון רק אזיל בשיטת רש"י דלאו משום דשא"מ שרי התם בפרה רק הטעם דבכה"ג לא מיקרי גיזה כלל כל שאין מתכוין לגזוז ואין זה תלויה בדשא"מ דאף אם נאמר דשא"מ אסור היינו לענין מלאכה כגון ההוא דגורר אדם מטה כו' דודאי יש ע"ז שם מלאכה אלא שנעשית מאלי' בלא כוונה ובכה"ג ס"ל דאסור וה"נ לענין גזיזה בי"ט כמבואר שם משא"כ כאן שאין האיסור משום מלאכה רק שאסור לגזוז וס"ל לר"י בה"מ דאחר כוונת הלב הן הדברים דכל שאין מתכוין לגזוז לאו גיזה מיקרי (וכיוצא בזה כתב ה"ה פי"ב מהל' שבת לענין תיקון כלי דכל שאין מכוון אין בו מלאכה כלל שהרי אין רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצות שיניו פטור ואפי' לר"י דמחייב דבר שא"מ כו' ע"ש והביאו המג"א סי' שי"ח ע"ש ובמ"א כתבתי ליישב דלא תיקשי ע"ז מסוכה דף ל"א גבי מיעוט ענבי הדס דפריך והא מודה ר"ש בפסיק רישי' כו' ועיין בתו' כתובו' דף ו' ואין כאן מקומו) וכי משני בש"ס ר"י בן המשולם לא סבר כרב לאו למימרא דס"ל דשא"מ מותר דאדרבא תיקשי טפי למה לא התיר בכל ענין רק ר"ל דלא ס"ל בהא כרב דתולש לאו היינו גוזז וכמש"ל בפי' הסוגי' אליבא דרש"י ואין זה תלוי' כלל בדשא"מ דעלמ' והש"ג ס"ל ללמוד משם גם לענין מחיקה דג"כ בכוונה תלי' מלתא דאם כוונתו לשם תיקון אין שם מוחק עליו וממילא דאין כאן מקום לפלפל בענין דשא"מ ופ"ר כלל כך הוא ברור דעת הש"ג בזה:

אבל מ"מ נלענ"ד שאין זו ראיה מכרחת שמא דוקא לגבי גיזה אמר הכי דאין שם איסור גיזה נופל כ"א כשמתכוין לגזוז משא"כ כאן ואפשר דס"ל דק"ו הדברים דהכא גבי מחיקה שהטעם הוא משום אבוד וקלקול השם וכל שאין מכוין לקלקל אדרבה מתכוון לתקן אין לשום שם קלקול עליו כדאשכחן בשבת מקלקל ע"מ לתקן חייב ושיעורו כמתקן ובהכי א"ש מה דמייתי מהתם אע"ג דהתם אמרינן הטע' לפי שהו' מדרבנן ולפמ"ש י"ל דעכ"פ חזינן דבכה"ג לאו גוזז מיקרי כיון דמקלינן עכ"פ בהקדש ב"ה שאסור מדרבנן א"כ גבי מחיקה שהטעם משום קלקול יש להתיר אף באיסור דאוריית' היכא שעושה ע"מ לתקן אך בלא"ה לק"מ לפמ"ש לעיל דהתם שפיר מפלגינן בין היכ' דאסור מדאוריית' דאז גזרינן דלמא אי שרית לי' אתי למגזז במתכוון משא"כ כאן שאין לגזור בכך דכי תעלה על דעתך שיהיו ישראל מוחקין את השם וכמו שאמר ר' ישמעאל לענין נתיצת מזבח וגם יש מקום עיון במ"ש בש"ג שם לחלק דדוק' היכא שמתקן דבר זה עצמו כגון נפל טיפת דיו שהשם לא הי' מתוקן בתחלה ודכוותה בשערות של פרה מותר לגוזזן מפני שהם שחורות ופוסלת אותה ובגזיזה זו מתקנן משא"כ כשהדבר ההיא כתיקנו והוא בא לתקן ד"א לא כו' ע"ש וזה צ"ע דכבר כתבתי דהך דגיזה בשערות של פרה לאו מטעם קלקול ותיקון אתינן עלה דמה מועיל מה שהוא תיקון להכשיר פרה לעבור על לאו דלא תגוז רק הטעם דשלא במתכוין לגזיזה לא מיקרי גיזה ואם ר"ל לפי שקודם שגזזה פסולה היתה ז"א דמ"מ קדשי ב"ה הוא וכל פסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה מדכתב תזבח ולא גיזה ועיין בתוספות שנראה מדבריהם דמה שגוזז השחור אין בו איסור כלל כיון שהוא פוסל בפרה רק האיסור הוא שמא יגוז יותר ולפי שאינו מענינינו כ"כ קצרתי בזה:

ועכ"פ מדעת הש"ג מבואר דס"ל דכל כה"ג דאין מתכוין למחיקה וקלקול השם רק מתכוון לתקן לאו מחיקה מיקרי וא"כ א"ש אף לשיטת הסמ"ק ודעימי' דס"ל דאין טפת דיו פוסל צורת האות דמ"מ שפיר דמי למחוק ואדרבה א"ש טפי לשיטת הסמ"ק דלפי שיטת סה"ת צ"ל דל"ל במ"ס טעמ' שאין כוונתו אלא לתקן ת"ל כיון שכבר נפסל ועיין בש"ג שם שהאריך בזה ומדמי לי' למטיל מום ובאמת א"צ לזה כ"א לשיטת סה"ת אבל לדעת הסמ"ק א"ש כדכתיבנא:

אך מה שיש לעיין בדבר לפי מ"ש בי"ד סי' רע"ו בב"י בשם הר"י אלכסנדרי וז"ל ול"ל דכל מחיקה שהיא לתיקון שריא דהנותץ אבן מן המזבח לא מחייב אלא בעושה דרך השחתה אבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומה שרי שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטמאוהו היוונים כדאית' ביומא דהתם שאני דא"א לנו בלא מזבח וגם א"א לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש שמקום המזבח מכוון ביותר אבל אפשר לגנוז היריעה עכ"ל והנה מדבריו נראה דשלא כדרך השחתה היינו שנפגם אבן וצריך להסיר אותו לתת אחר במקומו ולענ"ד לזו לא הוצרך הרמב"ם לומר דרך השחת' למעוטי כי האי שעוש' ע"מ לתקן דכיון שנפסל שפיר דמי לנצוו כדי לתקנו רק הרמב"ם מיירי אפי' בענין שאין בו תיקון רק שאינו דרך השחתה וקלקול וכמש"ל מהך דהשורף עצי הקדש ושאר ראיו' ומ"מ צ"ל דדוק' היכא שקלקולו זהו תיקונו כגון ההיא שכתבתי מהתוס' שהגזבר יכול לשרפו בכדי להנות מאפרו וכן בההיא דסוטה שע"י מחיקה זו מקיים מימרא דרחמנ', משא"כ אם אין התיקון במחיקה זו במקום זה רק שאעפ"כ צריך למחוק אע"פ שזה נעשה כדי לתקן במקו"א אסור כמ"ש בש"ג שם דמ"מ במקום זה הדבר נעשה דרך השחתה וקלקול ומה שיתקן עי"ז במקום אחר אין זה מציל מלקרוא ע"ז שם השחתה וקלקול וגם אפשר כיון שאין התיקון נעשה במקום זה עצמו אע"פ שאינו דרך השחתה אסור עכ"פ מדרבנן מטעמא שכתב הר"י הנ"ל דאפשר בגניזה משא"כ אם רוצה לתקן במקום זה עצמו אין לחלק בכך כדמוכח לדעת הסמ"ק ודעימי' וכמ"ש. ומצאתי בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ע"ה נדפס שם תשובה א' מהגאון ארי דבי עילאה מהר"ל מפראג ז"ל בענין סהי"ן וקופין שנוגעין ומדבריו מבואר דלא ס"ל כהר"י אלכסנדרי ובסוף דבריו כתב וז"ל ואע"ג שראיתי מפרשי דברי מ"ס שנמחק כולה עד שאין האות ניכר נ"ל שאין לפרש כן דהא אמר מפני שמחקן ואי איירי שנמחק לגמרי ל"ש בזה מחיקה שכבר נמחק אלא בודאי רשום האותיות ניכרות רק שהיו מטושטשות ואין בזה משום זה אלי ואנוהו וכה"ג מותר למחוק דהוי מתקן שיהי' השם ניכר ונאה וראיה ברורה לזה שהנותץ אבן א' מן העזרה ג"כ עובר בלאו והרי הורדס היה סותר ובונה אע"ג דהי' אפשר להיות עומד בנין הראשון אלא כל שהוא עושה לכבוד השם משום זה אלי ואנוהו אין בזה משום נתיצת אבן וה"נ כיון שעיקר ההידור הוא שתהי' רגל הה"א שלא תלוי יש לו למחוק כו' עכ"ל:

אחר הודיע כל זאת נלענ"ד דבנ"ד שפיר דמי לגרור אות יו"ד כד' לתקנו אף דהרשב"א והסמ"ק סוברים דכהאי גוונא כשר ולא מיקרי חק תוכות מכל מקום כיון דעכ"פ סה"ת ושאר גדולים סוברים דפסול ולדידן ספיקא הוי ומחמת הך ספיקא צריך לגרוד וא"כ אין גרידה זו קלקול רק כדי לתקן ושרי לכ"ע ולא מבעי' אם נימא ספיקא דאוריית' מדאורייתא לחומ' דאע"ג דהוי ספק פלוגתא דרבוותא מ"מ פסול הוא מדאורייתא ומה לי שפסול מחמת ודאי או מחמת ספק ס"ס פסול הוא מדאורייתא וזה בא לתקן הפסול וכ"כ סברא זו בתשובת הר"ן הביאה הב"י בי"ד סי' רכ"ח במי שנשבע שלא יהי' בשבת הבאה תוך העיר שכיון שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים והו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא כיון שמן התורה מחויב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו ודאי דחל הנדר מיקרי כו' ע"ש באורך:

ואמנם נראה אף להרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא אינו רק מדרבנן לחומרא מ"מ כיון דעכ"פ יש כאן פסול מספק ואין הכוונה רק לתקן הפסול תיקון מיקרי וכדאשכחן בסוכה לענין ענביו מרובים מעליו דפריך והא מתקן מנא אע"ג דפסול זה דענביו מרובים מעליו אינו רק מדרבנן כמ"ש במק"א דהא מכשירין בשעת הדחק וכן מצינו בכמה דוכתי באיסורי שבת ויו"ט דקרי לי' מתקן מנא אף במקום שאינו אלא רק מדרבנן עצמו מספר ומכ"ש כאן דעיקר בתר כונה דידי' אזלינן אם עושה דרך השחתה וכיון דעכ"פ מחיקה זו אינו דרך השחתה רק דרך תיקון ושרי:

ונלענ"ד דאף הר"י אכסנדרי דלעיל דס"ל דאף מחיקה שהוא לתיקון אסורה דדוקא גבי מזבח כו' אבל הכא אפשר לגנוז היריעה מ"מ נראה דבנ"ד מודה דשרי שהרי כתב שם דל"ד לטיפת דיו שנפלה על השם או מקצתו דאמרינן שיכול למחוק ולתקן דהתם בטלה צורת האות וע"כ יכול לגורדה כו' ע"ש ולפ"ז לדעת הסמ"ק ודעימי' א"א לומר דמה"ט הוא כדכתיבנא לעיל דהא לדידי' אין ביטול ופסול האות כלל. וע"כ דמחיקה לצורך תיקון שריא לדידי' אף היכא דאפשר בגניזה וע"כ דהר"י אכסנדרי קאי התם בשיטת סה"ת ודעימי' דלדידהו שפיר י"ל טעמא דמ"ס משום שכבר נפסל האות משא"כ היכא שלא נפסל אף מחיקה לתיקון אסור כ"א היכא דא"א בע"א כגון באבני מזבח ולפ"ז בנ"ד ודאי גם הר"י אכסנדרי מודה דשרי ממ"נ דאם העיקר כדברי סה"ת ממילא דגם כאן כבר נפסל האות ע"י נפילת הדיו והיו"ד שהוא עכשיו לפנינו חק תוכות הוא ופסולה ומותר לגוררה ואם העיקר כדעת הסמ"ק ודעימי' ממילא מוכח דכל מחיקה שהוא לתיקון שריא אף באפשר בענין אחר וא"כ כאן שמוחק לתיקון שפיר דמיא ולא נשאר מקום לפקפק בזה רק לחוש למאי דחש לה הרב המורה נ"י לדמות חק תוכות לדינא דהר"י אכסנדרי היכא שיש קצת נגיעה ברגל הה"א דס"ל דדמי למוחק השם וא"כ אף אם נאמר שהעיקר כסה"ת מ"מ כיון שעתה נתגלה היו"ד רק שפסולה משום חק תוכות המחיקה אסורה לדידי' אף שהכוונה לתקן כיון שאפשר בע"א לענ"ד שאני התם כיון דכל עיקר פסולו משום דיש נגיעה לגג הה"א ונראה קצת כמו חי"ת וכיון שניכר לעין כל שעיקר כתיבתו הוא ה"א וכ"ע קרו לה ה"א אז אם נצרך למחוק כל הרגל נראה קצת כמוחק השם משא"כ כאן שודאי אין חשש שהרואה יסבור שמוחק שם שנכתב בכשרות ובפרט לצורך תיקון אבל גבי נגיעה כל שהוא יש לחוש דזמנין שלא יהי' נגיעה גמורה וידמה בנפשו דנגע ואתי למחוק השם שלא לצורך ועיין בשו"ת שב יעקב סי' דמבואר דשם הנכתב ע"י חק תוכות אין בו קדושה כלל ושפיר דמי למוחקו אף שלא לצורך:

ואמנם לענ"ד אפי' תימא דחק תוכות אין למותחו (והכי משמע לכאורה לפי סברת סה"ת והר"ן דדוקא היכא דנזכר בי' כתיבה קפדינן אחק תוכות משא"כ בשבת דמלאכת מחשבת כו' א"כ גם לענין מחיקה כיון דקרא כתיב ואבדתם שמם לא תעשון כן לד' כו' ולא נזכר כאן כתיבה כלל ובכל גווני אסור וכ"כ הרמב"ם בשם שהי' חקוק על הכלי אם התיך הכלי לוקה ועיין בפ"ח מהל' יסודי תורה דהיינו אפי' נכתב שלא בכוונת קדושה ואם נימא דחק תוכות שרי למחוק ע"כ לומר דכיון שאינו בכתב רק בחקיקה לא קרינן בי' ל"ת לד' וצ"ע ועיין במג"א סי' קנ"ד ס"ק ט') היינו דוקא אם חקק תוכו במתכוין לשם קדוש משא"כ אם לא נתכוין לחקוק תוכות כלל רק ע"י שהי' מתעסק בטשטוש הדיו נעשה ממנו אותיות השם הדבר פשוט דאין להסתפק בזה דשרי למחוק דהא גם בכתב שם שלא בכוונת קדושה מותר למוחקו כמבואר בט"ז וש"ך ה"ל ס"ת ולפ"ז לדעת סה"ת דכיון דנפל דיו אזדא לי' קדושת השם ואינו רק טשטוש דיו ואז כשחוקק בו אותיות בכוונה לשם קדושת השם יש לו דין חק תוכות משא"כ אם אין כוונתו לחקוק אותיות בטשטוש זה רק שהי' מתעסק בסכין ואתרמי מלתא שנחקקו שם שני אותיות משם הקדוש דפשיטא שאין ע"ז שם שנכתב בקדושה כמו אם פלטה קולמס אותיות אלו דאין בהם משום קדושה כל שלא נכתב בכוונה וא"כ פשיטא דבנ"ד שהסופר לא בא לחוק להשלים את השם רק רצה למחוק ולגרוד אות היו"ד לגמרי ושלא בכוונה נתגלה שם אות היו"ד פשיטא דאפי' חק תוכות אין לו שהרי יו"ד זו אע"פ שנכתבה בקדושה מ"מ ע"י הדיו שנפל עליו בטלה קדושתה לדעת סה"ת וצריך לחדש כתיבה לגמרי וכל שחידש כתיבתה שלא בכוונה אפי' ע"י חק ירכות לא מהני ומכ"ש ע"י חק תוכות ומכ"ש לפי מה שביארתי לעיל שצ"ע על סברת מהר"י אכסנדרי בזה וגם יש גדולים שחולקים על דבריו בהדיא וגם י"ל דבכה"ג שכתב מהודר מאוד ולא נמצא כזה איש אשר ידמה ישוה ליושר כתב זה ואף אם יהי' מתון מתון מי יודע אם לעת כזאת יגיע לאיש הגון במעשים שיהי' מעשה ידיו להתפאר ולפמ"ש בשו"ת שאגת ארי' זה אלי ואנוהו מצוה דאורייתא הוא אף שדבריו צ"ע מ"מ מצוה מיהא איכא וכלא אפשר דיינינן לי' וגם הר"י אכסנדרי מודה דבכה"ג שפיר דמי למחוק כדי לתקן וזה ברור לענ"ד:

אך שעדיין לבי מהסס לפי מה שסיפר לי הסופר שברצותו להיות ממחק הדבוק שבין אות היו"ד לה"א נקלף הדיו כעין קרום מעל פני היו"ד ונתגלו פניו דלכאורה בכה"ג אפשר דגם סה"ת מודה דכשירה היא וע"כ לא פסול לה אלא היכא שצריך לחקוק הדיו שנפלה משם דבכה"ג אפשר דסובר דאפי' אם האות שנפלה עליו יבש הי' כעץ מ"מ ע"י לחלוחית הדיו שנפלה מחדש מצא מין את מינו וניעור לחלחותו ומתחברי' יחד ובטלה תמונת האות משא"כ בכה"ג שלא פגע ולא נגע בגוף אות היו"ד רק דקיימא רישא דסכינא במקום הריווח שבין האותיות וממנו הי' מתחיל לגרד ונקלף ממילא מן אות היו"ד ולא חלו בה ידים איגלאי מלתא דמעיקרא לא ידבק מאומה מן הדיו אל האות רק בכסוי בעלמא אפשר דבכה"ג גם סה"ת מודה דלא בטלה קדושת האות כלל ואע"ג דמ"מ קשה לסמוך ע"ז להכשיר הספר כמות שהיא בלי גרידת אות היו"ד דשמא אף בכה"ג ס"ל לסה"ת דבטל האות דמ"מ בעודו עליו האי חבורי מחבר להדדי וכחד חשוב ועתה משנקלף ממנו חק תוכות הוא מ"מ איכא ספיקא אי שרי למחקו אף לדעת סה"ת דשמא מודה בכה"ג דבקדושתי' קאי וצ"ל דס"ס כיון שעכ"פ צריך לתקן מחמת ספק הך מחיקה תיקון הוא ושרי כמ"ש לעיל דז"א דלפי סברת סה"ת י"ל דע"כ לא התיר במ"ס כה"ג אלא היכא שנפסל האות מחמת נפילת הדיו משא"כ היכא שלא נפסל יש לחוש לסברת הר"י הנ"ל כיון דאפשר באחר ודוקא לסברת הסמ"ק מחיקה לצורך תיקון שרי בכל גווני וכמש"ל משא"כ לסה"ת וכיון שי"ל שזה אות גמור הוא אף לסה"ת אף דמספקא לן מלתא אין למחוק אף לצורך תיקון וגם דל"ד האי ספקא לספק דלעיל דהתם ספק פלוגתא דרבוותא ספק גמור הוא ופשיט' דצריך תיקון מדאוריי' ועכ"פ מדרבנן בעי תיקון משא"כ בהך ספיקא דמספקינן אם בכה"ג שנקלף אי הוי ביטול האות או לא אין זה אלא כספק חסרון ידיעה דלא מחשב ספק ואף שי"ל ס"ס מחיקה זו אינה דרך תיקון וגם א"א למצוא אחר מהודר כמש"ל מ"מ קשה לסמוך ע"ז לבד באיסור מחיקת השם שיש בו איסור תורה וחיוב מלקות:

ומצאתי בתשובת מנחם עזרי' סי' ל"ו שכתב לאסור גרידה בשם אף היכא שנדבקו הההי"ן בתחלת כתיבתו ואח"כ נפרדו ע"י סכין דמ"מ קדושת השם לחול עליו אזהרה למוחק לא זזה ממקומה דהא תניא היה כתוב על ידות הכלים יגוד ויגנז ולא שאני לן התם בין חק תוכות לחק ירכות אלמא כל שצורת אותיות השם מוכחת עליו ונעשית בכוונה שהוא שם אסור לקלקלו כו' ע"ש ולפ"ז קשה לחלק בנ"ד ואע"ג דאפשר לחלק דהכא לא מיקרי נעשה בכוונה רק שע"י שהי' מתעסק בסכין מ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ז להקל:

ורחש לבי להמציא תקנה לדבר זה לפי מה דאמרי' בשבת דף ק"כ הרי שהי' שם כתוב על בשרו כו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ועובד ר"י אומר יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף ואמרינן התם טעמא משום דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם עשי' הוא דאסור הא גרמא שרי ה"נ הא כתיב לא תעשו כל מלאכה כו' ע"ש דמסקנת הש"ס דגם לרבנן גרמא שרי דהא האי גמי ע"כ לא מהדק ועיולי בי' מיא דאל"כ הוא חציצה בדיו גופה אין לחוש דמיירי בלחה רק טעמא דרבנן משום דאסור לעמוד בפני השם ערום ע"ש הרי מבואר דאף בגרמא כה"ג שגורם בידים למחיקה שהרי הדיו לחה והוא נכנס עמה למים אפ"ה משרי שרי וכן פסק הרמב"ם בהל' יסודי התורה וכ"כ בש"ג פ"ד דשבועות דגרם מחיקה שרי ע"ש וצ"ע על רש"י ביומא שפירש הטעם דכורך עליו גמי להגן עליו מחוזק שטף המים וז"א כמבואר בשבת דלאו מה"ט אתינן עלה וראיתי בכפות תמרים שהקשה כן על רש"י והניח בצ"ע ושוב מצאתי בתוס' ישינים שם ביומא דף ק' ודף פ"ח הקשו זה על רש"י ע"ש:

והנה מה שקורא לטבילה זו גרמא אע"פ שבמתכוין יורד לתוך המים עם השם שעל בשרו ובכה"ג קי"ל בסנהדרין בכבש על חבירו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול להעלות חייב וע"כ לומר דשאני הכא דאע"פ שיורד לתוך המים אינו נמחק אז רק מחמת שהשם מתלחלח הרבה מהמים ממילא הוא הולך להמחק ומ"מ כיון שעכשיו בשעת ירידה אינו מוחק גרמא מיקרי וראיתי בחידושי הרשב"א בשבת שם שהקשה אהא דיורד וטובל שהרי זה הוי כמקרב את כבויו ותירץ דמקרב לא מיקרי אלא היכא שבודאי יכבה אבל כאן אפשר שלא ימחק שאילו ודאי נמחק כמשפשף דמי שהרי הוא נותן ידו במים ע"ש ודבריו צ"ע לענ"ד דאם איתא דספקא הוה היכא מדמה הש"ס הך גרמה לגרם כיבוי שגורם בודאי שיכבה וגם מה דמשמע מדבריו שאם היה נמחק בודאי הוה כמשפשף בידים צ"ע דא"כ מה ענין לגרמא דהאי כמעשה בידים אלא דספקא הוה אם ימחק אם לא ומספק נמי הוה לן למיסר ואפשר דאם אינו רק ספק א"כ יש להתיר דהא אינו מתכוון למחיקת השם ופסיק רישא אין כאן כיון דספקא הוא אך דמ"מ אכתי אין זה דומה לגרמא ולפמ"ש א"ש כיון דבשעת הטבילה אין כאן מחיקה אע"פ שזה גורם שימחק אח"כ גרמא הוה ומ"ש הרשב"א דהוי כמקרב את כבויו לפמ"ש ל"ד דהתם טעמא דשמא עם נתינתו יפלו הנצוצות והוה מכבה בידים ע"ש בשבת דף מ"ו בדברי התוס' והרשב"א ודברי הרשב"א הם צ"ע לענ"ד:

ובבכורות דף ל"ד מרבינן מקרא לענין הטלת מום בבכור דגרמא נמי אסור היינו דוקא משום רבויא דקרא וכן בתרומה תלוי' אליבא דר"א שם משום דכתיב משמרת תרומתי משמע שצריך לשמרה ואף ע"י גרמא שיניחנה במקום התורפה אסור משא"כ היכא שהאיסור נאמר בלשון עשי' כגון לא תעשון וגו' או ל"ת כל מלאכה מבואר מדברי הש"ס דגרמא שרי וכן נלענ"ד מהירושלמי בסוטה דאיתא שם אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ואיתא בירושלמי דנגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה ובקרבן העדה שם הקשה דהאיך מותר לתת אותה תחת הציר לשחקה הא הוי כמאבד בידים וי"ל דהירושלמי לית לי' הך דרשא ואבדתם שמם ל"ת כו' ומותר לאבד כתבי קודש שאין בהם צורך וכתב שזה טעם הרמב"ם שהשמיט הירושלמי ע"ש ודבריו לא נהירין כלל אלא נראה דס"ל דבכה"ג שרי דעשי' אסור הא גרמא שרי ואפשר לדחות דהירושלמי ס"ל דמגלת סוטה שאני כיון דמעיקרא נכתבה ע"ד למוחקה גם השתא שרי לתתה במקום שתהא הולכת להמחק וכן מבואר שם בירושלמי פרק היה מביא דלכך אינה מטמאה הידים הואיל ומעיקרא ניתן ע"ד למוחקה אח"כ ועיין מ"ש אא"ז מהרש"א שם דף י"ז ד"ה לא על הלוח ובקרבן העדה שם ועיין בשבת דף קט"ו במעשה דספר איוב תרגום דקאמר וכי כתבי הקודש מותר לאבדן ביד אלא מניחן במקום התורפה והם מרקיבין מאיליהן:

ונראה דטעמא דבכה"ג אינו רק גרמא ושרי ואע"ג דמשמע בדף קי"ט דגרמא שרי אף בשם הקדוש היינו לצורך טבילת מצוה ואף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ צורך לדבר בעינן אבל שלא לצורך כלל פשיטא דאסור ועיין סי' של"ד סעי' י"ג כל כתבי קודש כו' מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה משא"כ בכתובים בכתב אחר דשרי להניח במקום התורפה כמ"ש הרמב"ם הביאו המג"א שם וצ"ע בהא דאמר התם בשבת במעשה באחד בצידון שנטל טימוס של ברכות ושקען בספל של מים וא"ל ר' ישמעאל גדול עונש האחרון כו' ולכאורה הא אין זה רק גרמא. אמנם בר"ן שם כתב לפי שאיבדן בידים וצ"ע דמ"ש מהא דשם כתוב על בשרו דקרי לי' גרמא בטובל בתוך המים וצריך לחלק וצ"ע:

והיוצא לנו מזה דאע"ג דאסור למחוק השם מ"מ גרמא שרי [ואפי' במקום דליכא מצוה דהא רבנן התם ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ואפ"ה מתירין לטבול וכן קי"ל לענין גרם כבוי דשרי ואף לדעת רבינו יואל במרדכי פרק כל כתבי מ"מ במקום פסידא שרי וכן מבואר בא"ח סי' של"ד וראיתי בתשב"ץ סי' ב' שמבואר מדבריו הא דגרמא שרי היינו במקום שהוא עומד להמחק כגון הא דהיה השם כתוב על בשרו ע"ש ולענ"ד ז"א דא"כ מאי פריך הש"ס דר"י אדר"י דאסר גרם כיבוי והתם שרי גרם מחיקה דלמא שאני התם שבלא"ה הוא עומד להמחק אלא ע"כ שאין לחלק בכך ובכל גווני גרם מחיקה לצורך ודאי שרי ולפ"ז נראה כדי להקל מעלינו חומר איסור מחיקת השם לעשות זה ע"י גרמא להניח על היו"ד נייר או גמי מלוחלח במים וזה יהי' גורם שימחוק וכיון שכבר ביארתי שאפי' המחיקה להדיא קרוב להתיר א"כ פשיטא שאין להחמיר מלעשותו ע"י גרמא:

ועוד נלענ"ד דאם אפשר לעשות גרם מחיקה זו ע"י קטן יש לעשות על ידו דאפי' תימא דאיסור דרבנן איכא בגרם מחיקה זו מ"מ הא דעת הרשב"א ביבמות פרק חרש דאיסור דרבנן שרי להאכילו אפי' בידים והא דאמרינן דף מ"ם ליתבי' לינוקא אתי למסרך כתב הט"ז בא"ח סי' תרי"ט דהתם הטעם דהוא יסבור דמצוה שאני שיכול לשתות משא"כ בשאר אכילות שאינה של מצוה ע"ש אלא שיש לתמוה דהא בשבת דף קמ"ט גבי כשותא בכרמא אמרינן ליתבי' לינוקא אתי למסרך אך באמת כבר כתב הרשב"א והר"ן לחלק בין שאר אכילות שמאכילין אותו ביה"כ משום דמה שאין עושין רק בשביל הנאת התינוק ולצורכו לא אתי למסרך והביאו במג"א סי' רס"ט וכ"כ בתוספת שבת דאישתמיטתי' להט"ז דברי הרשב"א והר"ן בזה אמנם התו' כתבו דדוקא בדבר שהוא לפי סדר קביעת השנים כמבואר בסי' תקנ"ט גבי מילה בט"ב והר"ן בשבת פרק תולין הביא בשם הרשב"א שהקשה ע"ז מהא דשבת לגבי כשותא בכרמא אמרינן דלמא אתי למסרך והר"ן ז"ל תירץ דהתם נמי אי שרינן בכשותא איכא למיחש דעביד הכי בכל שתא ושתא משא"כ במילה בט"ב או ביה"כ דלא מתרמי כולי האי ע"ש:

ולפ"ז בנ"ד דפשיטא דלא שכיח דמתרמי לא חיישינן כלל דאתי למסרך ודמי להא דכשותא בכרמא דאי לאו דבכל שנה שכיח למזרע הכי הוה שרינן לי' לזרוע ע"י תינוק ישראל אלא דלפ"ז צ"ע בהא דקי"ל דקטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה ואע"ג דמוקמינן לה בעושה ע"ד אביו מ"מ הא כבוי אינו רק מדרבנן ואפי' בידים ספינן לי' לדעת הרשב"א והר"ן כתב דאפי' לדעת הרשב"א ביבמות דוקא בדבר שעושה לצורך עצמו אבל בדבר שאין בו צורך התינוק לא וזה צ"ע דהא מהך דכשותא מוכח דאפי' אין בו צורך עצמו שרי אי לאו משום דאתי למסרך ולדעת התוס' שכתבתי בדבר שאין בו קביעות השנים לא שייך אתי למסרך וא"כ אין טעם לאסור גבי כבוי ואמנם ראיתי שהרשב"א בחידושיו שם גבי כיבוי כתב ג"כ דאע"ג דאיסור דרבנן הוא מ"מ כיון שעושה לצורך אביו אסור אמנם הרשב"א לטעמא דמוכיח מהך דכשותא דאף בדבר שאין בו קביעות השנים חיישינן דאתי למסרך וא"כ א"ש נמי גבי כיבוי דאסור מהאי טעמא אבל לפי מ"ש הר"ן לדחות דהך דכשותא נמי כקביעת השנים דמי אבל בלא"ה לא חיישינן דלמא אתי למסרך אף במה שעושין לצרכינו א"כ צריך טעמא למה אסור גבי כבוי דמה בכך שעושה ע"ד אביו הא לא גרע ממאכילו בידים דמותר באיסור דרבנן אך אפשר לומר דהר"ן שכ' ליישב הא דקשי' על התו' מהא דכשותא לשיטת התו' קאמ' ולי' לא ס"ל וכמו שסיים שם בפרק תולין דהגאונים כתבו דלא מברכינן אכסא כו' ע"ש אבל מ"מ נראה שהר"ן סובר כהרשב"א שבר"פ מי שהחשיך כ' אהא דאמרינן לקטן יהיב לי' ומסתברא דה"מ דיהיב לי' כשהוא מהלך כו' דהוי דרבנן וכתב הרשב"א דמכאן ראי' דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים ואע"ג דכל היכא דעביד לי' מחמת גדול אפי' בדרבנן אסור משום דלמא אתי למסרך דהא כבוי דליקה דרבנן הוא לר"ש כו' שאני הכא דאיכא למגזר אי לא שרית לי' אתי למעבד איסור דאוריי' כו' ע"ש והן הן דברי הרשב"א ג"כ בחידושיו שם ועיין בר"ן מסכת יומא ר"פ יוה"כ שכתב ג"כ דאפי' הגיע לחינוך ספינן לי' בידים איסורא דרבנן כל שהוא לצרכו של תינוק דלית בי' משום אתי למסרך ע"ש ולפי"ז לפי מה דקי"ל בא"ח סי' תקנ"ט דמברכין במילה בט"ב על הכוס ומטעימו לתינוק והיינו מטעם דלא קביע בכל שתא לא חיישינן דאתי למסרך עי"כ לומר דגם איסורא דרבנן ספינן לינוקא בכה"ג אף שעושין לצרכינו וההיא דכבוי צ"ל דאתי אליבא דר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב או בצריך לפחמין וכמ"ש התוס' שם דאל"כ בלא"ה קשיא להו בס"ד דש"ס דאין עושה ע"ד אביו מה בכך דאוכל נבלות מצוון להפרישו הא בדרבנן לכ"ע אין מצוון להפרישו ע"ש. וא"כ בדבר דלא קביע בכל שתא והוא דרבנן שפיר מאכילין אפי' בידים וצ"ע על הש"ע דבסי' שמ"ג כתב כדברי הרמב"ם דלהאכילו בידים אסור אפי' בדבר שאיסורו מד"ס משמע דאף בלא קביע אסור וא"כ איך כתב בסי' תקנ"ט כדעת התוס' והטור שם. ואפשר דס"ל לחלק דכל היכא שהוא אסור מצד עצמו מדרבנן דומי' דנבלה אז יש לאסור לגמרי כדעת הרמב"ם אבל אם המאכל מצד עצמו מותר רק שהוא בזמן האסור כגון ההוא דכוס בט"ב בזה הדבר תלוי אי קבוע בכל שתא ועיין במ"א סי' רס"ט שכתב ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ונראה שר"ל דבזה גם הרמב"ם מודה דספינן לי' בידים דאילו להרשב"א משמע דבכל גווני ספינן לי' אפי' באכילת איסור כמבואר מדבריו ביבמות שהביא מהא דעירובין דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן ע"ש:

ועכ"פ למדנו מכל זה שלדעת הרשב"א מותר להאכילו בידים איסור דרבנן ואע"פ שבתשובה כתב שאומר להלכה ולא למעשה כתב המ"א סי' שמ"ג שהר"ן תפס דבריו אף למעשה ואף שאין לסמוך ע"ז לבד כמ"ש הריב"ש בתשובה סי' למי שסמך על דברי הרשב"א בזה שהי' ראוי להעלים ההיתר ולא לגלותו מ"מ הרי כבר פשט המנהג להטעים כוס של קידוש בבה"כ לתינוקת וע"כ או דנהגינן כהרשב"א או הטעם כמ"ש הב"י שם סי' רס"ט וע"כ הטעם כמ"ש הב"י שם דכיון דיש מתירין אפי' לגדולים אע"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרין מ"מ לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים א"נ כיון דאי לא שתי קטנים הוי ברכה לבטלה שרינן איסור שתי' לקטנים שלא במקום סעודה שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ"ל:

והמ"א העתיק בקצרה לפי שא"א בע"א וכן בסי' תקנ"ט קי"ל דמותר להטעים לתינוקת ועיין בשו"ת מהר"א בן חיים סי' קי"א ובמשנה למלך סוף הל' מ"א ולקצר אני צריך ולא באתי רק ללמוד מענינו דבנ"ד אפי' תימא דיש חשש איסור דרבנן בגרם מחיקה זו לדעת קצת פוסקים מ"מ כיון דעכ"פ לדעת הרבה פוסקים אף לגדולים שרי לגרום מחיקה זו וגם מיקרי קצת א"א בענין אחר ואתי למסרך לא שייך כאן כמש"ל מוטב לעשות גרם מחיקה זו ע"י קטן ומכ"ש אם לא הגיע לחינוך דודאי שרי ובפרט לפי מה שאמר לי הסופר שיש ספק ביו"ד זו אם צורתה קיימת לפי שבמקצוע ימין שלה קפצה הדיו וא"א להבחין הטיב אם נשאר עדיין קצת צבע הדיו קיים או אין שם רק רושם אדמימות א"כ פשיטא שיש להקל לעשות כמ"ש וכל טצדקי דאפשר למעבד שלא לגנוז היריעה שלימה שיש בה כמה שמות שנכתבו בכשרות עבדינן ועיין במרדכי סוף הקומץ ודוקא דיו שנטפה כו' דהא כבר נתקדש השם כשנטפה עליו הדיו ומצוה הוא לתקנו כו' וכ"ש כאן שהמכתב מכתב מהודר מעשה ידי אומן מופלא וא"א למצוא כזה נראין שאין לפקפק להתיר ע"פ הדרך אשר כתבתי זה הנלענ"ד:

זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה