אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נו

שאלה נה

שאלה מי שהיה חולה ונפל למשכב ומעת היצר לו וידור נדר וצוה לבני ביתו ליתן את בגדיו לפלוני עני קרובו שדירתו במקום פלוני ואחר שחזר לבריאותו נמלך להחזיק הבגדים לעצמו ורוצה לשלוח לעני דמי שיווי הבגדים והאי גברא איתי' בשאלה אי אריך למעבד הכי דשמא אין העני מרוצה בכך:

תשובה לכאורה יש ללמוד דבר זה מהא דתנן בגיטין אם אמר ע"מ שתתני לי איצטליתי כו' דרבנן ס"ל דלא מהני נתינת דמים ואע"ג דטעמ' דרבנן התם אינו אלא משום דלצעורה קא מכוון כו' מ"מ הרי גם רשב"ג דלית ליה הך סבר' דלצעורי אפ"ה קאמר התם ע"כ לא אמר רשב"ג אלא היכא דליתא בעיני' כו' ובנ"ד כיון דהבגדים איתנייהו בעינייהו לא יצא בנתינת דמים תמורתם אך בש"ע ח"מ סי' רמ"א בהג"ה כתב המתנה עם חבירו ליתן לו חפץ יכול ליתן לו דמיו משמע דאפי' איתי' בעיניה וכן מבואר באה"ע סי' כ"ח לענין מקדש בטבעת שאולה ומקורו משו"ת הרא"ש בכלל ל"ה ובפסקיו בכמה דוכתי שהאריך בזה ולכאורה היה אפשר לומר דהרא"ש בזה לשיטתו שכ' בגיטין שם ויראה שאם קבלם מדעתו הוי גט א"כ לדידי' הסוגי' איירי לענין ליתן הדמים בעל כרחו ובהא הוא דקאמר ע"כ לא קאמר רשב"ג כו' ומ"ש הרא"ש דחזרת דמים הוי חזרה היינו כשקבלם מדעתו אלא דלפ"ז לא הי' צריך הרא"ש בתשובה ובפסקיו לחלק בין ההיא דגיטין לההיא דטבעת שאולה משום דבגיטין שייך לצעורה דתיפוק לי' דאפי' בגיטין אם קבלם מדעתו מהני ובלא"ה יש מקום תימ' על הרא"ש דס"ל דמדעתו הוי גט אפי' לרבנן דהא בגיטין דף ע"מ שתחזירי לי הנייר אמר ר"ח הא מני רשב"ג היא כו' אפשר דמפייסה לה בדמי ולפי מ"ש הרא"ש אפי' כרבנן נמי אתי דהא לדידי' גם לרבנן מהני פיוס בדמי ובהאי לישנא קאמר ג"כ לעיל בבעיא דרב אשי ע"ש ותימה על המפורשים שלא נתעוררו בזה ובמ"א הארכתי ליישב זה וגם קושית הב"ח וב"ש בשם רש"ל ואין כאן מקומו:

ועכ"פ דברי הרא"ש לענין טבעת שאולה וכן דעת עוד פוסקי' בטור אה"ע צריך ישוב ונלענ"ד דהיינו טעמ' דהרא"ש דכיון דזה קידש האשה במתנה זו שנתנו לו ע"מ להחזיר שפיר מהני חזרת דמים דהא השת' מיהא ליתי' בעיני' דמה דאמרינן דכי אמר רשב"ג היכ' דלית' בעיני' אין פירושו שנאבד מן העולם וכה"ג אלא אפי' נתנו לאחר וכה"ג עכ"פ ליתא בעיני' בידו וכן אם הקדיש השור שנתנו לו ע"מ להחזיר נמי שוב הוי כליתא בעיני' (ובק"א לשו"ת ב"ח החדשות סי' פ' רמזתי קצת מזה) ועיין בשו"ת הרא"ש בתשובה של מו' אביגדור כ"ץ שצ"ע במ"ש אע"פ שאינו יכול לאוכלה ואי משום לקיומי לי' תנאה יחזיר לו דמיו כו' דאין חיבור לדברים אלו ונראים כסותרים וגם לדעת רוב הפוסקים לא מהני חזרת הדמים גבי אתרוג ועוד יש כמה גמגומים בלשון הזה לפמ"ש לעיל מיני' יעו"ש ואי לא מסתפינא הייתי אומר דמלשון ואי משום לקיומי תנאו וכו' עד כמאן דליתא דמי אינו כלל מלשון הר"ר אביגדור דאל"כ למה חזר הרא"ש וכתב דברים אלו בתשובה שאח"ז הלא קדמו בזה הר"ר אביגדור וצ"ע:

ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ב שתמה ג"כ על הרא"ש ולענ"ד א"ש כמ"ש ומ"ש שם הפמ"א להקשות על הרא"ש בע"ז לענין שוכר ע"ש יש לתמוה עליו דודאי אם נאמר דהפועל קני להאי חפץ בשכר העבודה בלי משיכה או קנין א"כ ודאי דאין הבעה"ב יכול לעכבו לעצמו וליתן לו הדמים שהרי הפועל קנה החפץ ואם נטלו בע"כ הוי כחמסן דיהיב דמי ואף אם היינו אומרים דיכול ליתן הדמים אף היכא דקני לי' מ"מ י"ל דאסור משום אתנן כיון דעכ"פ נקנה לה אלא דבלא"ה הדבר ברור דבכה"ג אין יכול ליתן בע"כ וא"כ אין מקום לקושיית הגמרא שם ומזה הוכיח הרא"ש דלא קני החפץ כלל רק שנתחייב לו חיוב ע"פ או הדמים או החפץ ושפיר מצי לסלק בדמים דלא עדיף מאם התנה המלוה עם הלוה לפרוע לו בחפץ דיכול לפרוע לו במעות דלו יהא נתן לו מעות על גוף החפץ ממש אינו קונה משום דמחוסר משיכה ובשו"ת מהר"ם ב"ב סי' קס"ה כתב בשם ר"ח כדברי הרא"ש אלו ומה שהשיג ע"ז יש לתמוה דאכתי תיקשי מאי פריך דלמא אתי' כמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכי קי"ל כמבואר בפוסקים (הרי ביררנו דממ"ש הרא"ש והטור אין הוכחה לומר דאפי' איתא בעיני' מהני חזרת הדמים):

אמנם מסתימת לשון הרמ"א סי' רס"א משמע דמיירי אפי' איתא לחפץ בעיניה יכול ליתן את דמיו ע"כ צ"ל דס"ל דשאני הכא דלא מכוון רק להרווחה וא"כ הא ודאי אם לא יתן לו החפץ דעתו נוטה לקבל הדמים א"כ מיקרי לא סמכה דעתיה על החפץ שמא לא יבא לידו כלל ולא טרח וזבין ואפי' יהי' בידו אולי זרים יבלעוהו וכה"ג וא"כ מסתמא גמר בדעתו בכל ענין לקבל הדמים משא"כ היכא שנותן לו החפץ במתנה ע"מ להחזיר א"כ הרי נותן לו את זה החפץ עצמו ובודאי דעתו שאם יהיה קיים שיחזרנו לו כמות שהוא דרוצה אדם בקב שלו כו' וכן בהך דאצטלית הרי מיירי באצטלית שלו כדקאמר ע"מ שתתן לי אצטליתי לכך קאמר ה"ס שפיר קאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' כו':

שוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' פ"ג שנשאל על ענין כההיא דנ"ד והביא שם דברי הרא"ש והריב"ש שנראה שחולק על הרא"ש וכתב לחלק ביניהם כעין מ"ש וגם הרגיש להקשות כמ"ש דהא רשב"ג לא ס"ל לצעורי ואפ"ה מודה באיתא בעיניה וכתב לתרץ דאפילו לרשב"ג אמרינן לצעורה על האיצטלית מכוין רק היכי שנאבד מוחל על צערה כו' הנה אמת שכ"כ ג"כ בחידושי רשב"א שם דרשב"ג ס"ל לצעורה והוכיח כן מדאמרינן דאפי' לרשב"ג במחולין לך אינה מקודשת יע"ש אלא דלפ"ז אדרבא דברי השב"י תמוהים במ"ש דהיכא שנאבד מוחל על צערה דהא ע"כ היכא שמתחלה כיון לצערה לא מהני מה שמוחל אח"כ על צערה דאל"כ אמאי במחולין לך לרשב"ג אינה מגורשת אלא ע"כ דהיכא שמתכווין לצערה בעינן שתתקיים מחשבתו ואם באנו לתרץ כדבריו צ"ל דרשב"ג ס"ל דמתחלה לא כיוון לצעורה על האיצטלית אלא היכא דאיתי' בעיני' מעיקרא לא כיוון לצערה ולענין הרווחה בדמי סגי לה וכן ע"כ צ"ל כן לשיטת הרא"ש דס"ל מדעתו הוי גט וצ"ל דכיון דחזינן השתא דמקבל מדעתו אמרינן דמעיקרא לא כוון לצערה על האיצטלית רק על הדמים ובאמת מלשון רש"י ותוס' בסוגיא משמע להדיא דס"ל לרשב"ג לא אמרינן כלל לצערה רק להרווחה וא"כ צ"ל דהא דפשט לי' אליבא דרשב"ג דמחולין לך לא מהני היינו דכיון שאומר מחולין לך ומתחלה התנה שתתן לו לכך אמרינן דמסתמא מעיקרא כיון לצעורה אלא שעתה חוזר בו ואין רצונו לצערה וזה לא מהני אבל היכא דגם עתה עומד בדיבורו ורוצה שיתקיים תנאו אמרינן דמעולם לא כיוון רק להרווחה וכיון שנותנת הדמים הא קא רווח וכן משמע ממ"ש התוס' דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל ע"ש ולפי שיטת הרשב"א צ"ע ליישב מסקנת הש"ס שם בהא דקאמר ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי ע"ש:

ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ס"ג ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ו דמדברי הריב"ש מוכח דחולק על הרא"ש צ"ע דאף אם נאמר כן אכתי תיקשי דהרי היה יכול להקנות לו ע"מ שיחזיר לו דמיו ומ"ש מהר"א ששון דבעובדא דהריב"ש היה צריך לזכות לו ע"י אחר ושמא לא ניחא לי' לנפקד בהכי וחוב הוא לו צ"ע דהרי יכול להקנות שיחזור לו או החפץ או הדמים ומ"ש הפרח מ"א לתרץ זה והביא עלה מעובדא דרב ביבי בר אביי כו' דבריו תמוהים דהיכן מבואר שם דאם אמר ע"מ שתחזיר ליה החפץ או הדמים דלא מהני ועוד דאין זה ענין לכאן כמבואר למעיין ועיין בשו"ת בית יעקב סי' קי"ד הרי הטור שם סי' רמ"ח כתב כן ואפ"ה ס"ל דחזרת דמים מהני סוף דבר אין פירוש מספיק לדברי הריב"ש ז"ל עוד יש בענין זה תימא על הב"ש סי' ך"ט סק"ד במ"ש דבעל העיטור ס"ל דאין יכול ליתן דמים בעד הכלי גבי מתנה עמ"ל ובמחילת כבודו אשתמיט מיני' דברי הרא"ש פ' לולב הגזול שכ' להדיא בשם בעה"ע דחזרת דמים בכ"מ הוי חזרה לבד מאתרוג או בגט ע"ש מיהו באמת גם על הרא"ש בתשובה ובפסקיו פ"ק דקידושין יש לתמוה מי הכריחו לומר דחזרת דמים הוי חזרה ולהביא ראיות ע"ז ת"ל אפי' אם נאמר בכל דוכתא דצריך להחזיר החפץ הכא אין צריך דהרי באופן המועיל נתן לו א"כ אם נאמר דחזרת דמים לא הוי חזרה ע"כ לומר שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר או הדמים או החפץ אם תתרצה האשה להחזירו בעד דמים כיון דליכא אופן אחר המועיל וכיוצא בזה משמע מלשון הרא"ש פרק יש נוחלין והרי אף אם לא החזיר הדמים כלל מסתפק הח"מ והב"ש דשמא לטעם הא' שכתב הרא"ש מהני הן אמת כל דבריהם תמוהים בזה כמ"ש במ"א ואין כאן להאריך אבל עכ"פ אם החזיר הדמים י"ל דמהני דנתן לו באופן המועיל שישלם דמיו כמו דאיתא במועד קטן גבי השאלני חלוקך וא"כ אין כאן ראיה מהמנהג שנוהגין לקדש בטבעת שאולה די"ל שהוא מטעם הנ"ל וניחא השתא מה שחששו קצת להחמיר השבו"י ומהר"א ששון מחמת האי דריב"ש:

ולכאורה קשה דהא מקילין לענין קידושין ומכ"ש בשאר ענינים ולפי הנ"ל ניחא דע"כ גם הרא"ש לא כ"כ אלא לרווחא דמלתא ובשו"ת שבות יעקב בסופו כתב הרי יכול ליתן לו החפץ לעני לקיים נדרו ויחזור וימכרנו לו ומי ימחה בידו אך דלעיקרא דמלתא נראה שהרמ"א והפ"מ והשב"י לא ראו דברי מהרא"י בתה"ד סי' שי"א שהאריך בדין זה ומבואר שם בהדי' דהיכא שהחפץ בעין צריך ליתן גוף החפץ שהרי על החפץ התנה ולא על הדמים אם לא היכא דחזינן דלא נחתי אדעתא דחפצים כלל רק לברר מי שיש לו נכסים מרובים כמבואר שם ואף בזה כתב דהדבר שקול לכאן ולכאן והרמ"א בח"מ סי' ר"נ בהג"ה הביא דברי התה"ד וסתם לומר דכ"א יעמוד בשלו רק יתן המותר וצ"ע שהרי התה"ד לא הכריע בדבר גם מבואר שם בתה"ד להדיא דגם לענין נדר לצדקה היכא דאיתא בעיני' צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים ומה שמדקדק שם כן מאשר"י דע"ז דהא כיון דאין כוונת הפועל רק להרווחה מאי ארי' שכר פעולה אפי' כל מילי נמי ואמאי לא מייתי האשר"י מפ' מי שאחזו כו' נענ"ד אין זה דקדוק די"ל דכל מילי הוי פשיטא ליה מהך דמי שאחזו אלא דבשכר פעולה הוה מספקא לי' דשמא כיון דלא בעי קנין קנה גוף החפץ ובכה"ג לא מהני נתינת דמים לכ"ע דהוה כחמסן וכמש"ל על הפמ"א וגם בגוף הדין שלו צ"ע דהרי מבואר שם מדבריו הקודמין דכבר נעשה החילוף וזכה כ"א בשל חבירו שהרי כתב דמחילת שמעון לא מהני דכבר זכה כו' וא"כ איך יכול זה לומר דמים אני נותן הלא אין אחר קנין כלום וכי המקנה לחברו חפץ בק"ס יכול לומר אח"כ לא כי דמים אני נותן אתמהה ועכ"פ אין ראי' מהך דמי שאחזו דלענין תנאו איירי התם ועוד יש דברים בגו ובין הרמ"א דחולק אריב"ש ואין להאריך:

אמנם כל הנ"ל היינו דוקא היכא שאמר אתן כוס זה לצדקה וכה"ג ועתה רוצה ליתן דמים אם יוצא ידי נדרו בזה באנו למחלוקת רשב"ג הנ"ל:

אמנם בנ"ד ודהשב"י דקא מתפיס בחפיציו שבגדיו יתנו לפלוני עני לכאורה אי אמרינן בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ נקנה גוף החפץ לעני וא"כ הוי כחמסן ול"ש מה לי הן מה לי דמיהן ואע"ג דבעל המאור פ' שור שנגח ד' וה' הביא תשובת רב האי גאון דלענין צדקה לא אמרינן אמירתו לגבוה כו' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג דיכול לחזור בו כ"ז שלא קנה בא' מדרכי הקנאה שזה יכול לעשות מה שירצה אע"פ שבאמת מדיני שמים ע"כ גם הרשב"א מודה וכדעת הגאון ז"ל דאמרינן בפיך זו צדקה וכדברי הירושלמי בב"מ אלא דאין ב"ד יורדין לנכסיו גם לכאורה יש מקום ליישב את תשובת הרשב"א שנראין כסותרים כמבואר בתשוב' מהר"ם אשכנזי סי' ט"ו די"ל דהיכא דאמר לעניים אלו גם הרשב"א ס"ל דהוי כמסירה ודמי למכירי כהונה דאמרינן בסוף כל הגט דהוי כמאן דאתי לידי' וצ"ע במרדכי ובהג"א שם בשם מהר"ם דהיכא שנדר למצוה כו' ע"ש אבל לעניים סתמא ס"ל דל"ה כמסירה והלכך בהאי דסי' תרנ"ו שפירש דלעניי קהל פלוני הוא מקדיש שפיר כתב דל"מ חזירתו וא"כ בנ"ד גם הרשב"א מודה איברא די"ל באופן אחר דגם הרשב"א לא קאמר אלא היכא שהחפץ עדיין ברשותו דבכה"ג אמרינן דאפי' מדינא רשאי לשנותה ואין עליו עון אשר חטא כלל וכיון דרשאי לשנותן אין הב"ד יכולין לירד לנכסיו דהא מצי לאשתמוטי מעניים אלו לאחרים וכה"ג אבל היכא שהחפץ מופקד ביד אחר דבכה"ג שוב אין רשאי לשנותה אע"פ שלא בא ליד הגבאי כמבואר בשיטה מקובצת בב"ק בשם הרא"ה ז"ל ואיכא למימר דגם הרשב"א ס"ל הכי א"כ אסוחי מיסח דעתי' מיני' לגמרי ושפיר יכולין לירד לנכסיו אלא שאעפ"כ יכול לשאול עליו ובהכי ניחא ההיא דסי' תרנ"ו שהיתה תיבתו מופקדת ביד אחרים שפיר קאמר דלא מהני אלא שאח"כ הוסיף דבעובדא דהתם אפי' שאלה לא מהני דנתן להם אדעתא שיזכו לעניים כמבואר שם אלא שאין זה מחוור דהרי בהרשב"א בחידושיו לנדרים דף ך"ט מבואר דס"ל דצדקה הוי כמסירה להדיוט ע"ש ולפמש"ל י"ל דגם התם מיירי שאמר לעניים אילו ועיין בבדק הבית סי' רנ"ט בדיני צדקה לר' ירוחם אמנם אין לי להכניס בין הרים גדולים ועכ"פ דעת הרא"ה והריטב"א דצדקה הוי כמסירה באופן המועיל וכן דעת הרבה מן הראשונים ואי אמרינן דהוי כמסירה י"ל דלא מהני נתינת דמים דהרי מבואר במרדכי בשם מהר"מ דהך דאמירה לגבוה כו' הוי פירושו כהך דדברי ש"מ כו' ומבואר בהגה"ת מרדכי סוף ב"ב בשם ריב"א דמטעם דברי ש"מ כו' אפי' מכרו היורשים כו' לא עשו כלום ואם הוא בעין יטלנו כו' ע"ש והביאו רמ"א בהג"ה סי' רנ"ב ע"ש וא"כ גם כאן לא מהני חזרת דמים ויש קצת להביא ראיה מהירושלמי שהביאו הרי"ף ושאר פוסקים בפרק הזהב רב מפקיד לשמשי' אי אמינא הב מתנה לבר נש כו' ע"ש ואם איתא אף בעני הי' לו לאמלוכי תניינות פן ירצה לעכב החפץ וליתן דמיו אע"כ דלא מהני גם בשלטי גיבורים פ"ק דב"ב כתב דאין פדיון לצדקה אם לא מדעת הזוכים בהם כמ"ש הר"ן בפירקין וכ"מ מהרשב"א סי' תרי"ז כו' עכ"ל ומ"ש מהרשב"א סי' תרי"ז אין ראי' ע"ש עוד היה בכאן מקום להחמיר מטעם שאמרו בב"מ דע"ה דלא לימרו פלניא אמר למיתב לעניא לבושא ולא יהיב ליה וא"ל דדוקא העני אין יכול לעשות כן בלא דעת בעה"ב משום דאתו למחשדי' לבעה"ב אבל הבעה"ב עצמו אם רוצה לעשות מותר ז"א דהרי איתא בהגהת מרדכי פ"ב סי' רצ"ה כתב שם וז"ל וכי תימא איכא למיחש כו' דלמא אתי למחשדי' כו' הכא ליכא למיחש בה דבשוק מזדבנינן כו' הרי להדיא דאסור אע"פ דהתם מיירי שהבעה"ב רוצה לעשות כן וע"כ צריך לעשות כן הלכך אין כאן חשש דקלא אית ליה כמ"ש המפרשים שהביא ע"ש בשי"מ בשם הריטב"א דהך דאת' למחשדי' יש בה משום נעילת דלת לעניים ע"ש אך לזה יש תקנה לשום אותם בפני ג' בקיאין בשומא כמו דמסיק שם בהגהת מרדכי וכ"כ בהג"ה סי' רנ"ט ע"ש:

אמנם בלא"ה יש לתמוה על הגמ"ר בזה דהא האי דקאמר התם דלמא אתי למחשדי' כו' הוא רק דחי' בעלמא בש"ס שם ובאמת לא קי"ל כן כמבואר ברי"ף ורא"ש שם וכ"פ בא"ח סי' תרצ"ד וכ"כ בשי"מ בשם הריטב"א הנ"ל ע"ש וכ"מ במרדכי פ"ק דב"ב בשם ר' שמחה לענין פרעון חוב מצדקה דלא קי"ל כהך דר"מ דהנותן דינר כו' ואף ראבי"ה מודה לזה אלא שחולק על ר"ש מטעם אחר וכן בהגמ"ר שם כתב טעם אחר דאין לפרוע מצדקה ע"ש ואע"ג דבמרדכי פרק המקבל והטור א"ח סי' תרצ"ד פסקו כהאי דאין העני רשאי ליקח רצועה כו' ואע"ג דליתא לדר"מ בהך דסבר כל המעביר כו' כמבואר בטור ח"מ סי' שנ"ו ובדוכתא טובא ע"כ לומר דבההיא קי"ל כדחיא קמייתא דאדעתא דפורים יהיב לי' כו' וס"ל דהיינו טעמא דר"ע בזה אבל בהך דהנותן דינר לעני כו' גם אינהו מודו כיון דלפי מה דמסיק ע"כ ר"מ ל"ל הך סברא דאל"כ ל"ל טעמא מפני שמעביר כו' תיפוק ליה משום חשד וא"כ מה"ת נאמר דרבנן פליגי עלי' בהא והנה מבואר בהגמ"ר שם דדוקא לדבר מצוה יכול למכור הבגדים ולחלק הדמים הא לא"ה לא ותימא על רמ"א סי' רנ"ט שסתם הדברים וכתב דיכול למוכרם ולא הזכיר דבעינן דוקא לדבר מצוה והאריכות אך למותר בזה דברי זעירא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות מילה

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה