בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נה
בעזה"י להרב ה"ה כו' מו' העשיל ז"ל האב"ד דק"ק יוזפעף שאלה על דברת בני אדם המדיינים זה עם זה על אודות השט"ח שנמצא ת"י שליש בחת"י שמעון ונכתב בתוכו שהוא שייך לצדקה והשט"ח הזה השלישו לוי ת"י השליש וכפי קול הברה אשר בעיר הי' לוי המקדיש בהיותו ש"מ זה לפני כמה שנים מסר סך ת"ק זהו' ליד שמעון לצורך הצדקה ואח"כ עמד לוי מחוליו וחי אח"כ שנים רבות ועשה בכל שנה חשבון עם שמעון וזקפו רווחא לקרנא ועשו שט"ח חדש עד שעלה לסך מסוים כאשר הוא עתה לפנינו ובשט"ח נרשם ששייך לצדקה כפי הכתב שת"י שמעון בעל החתום ועתה מתו גם שניהם שמעון ולוי ויורשי שמעון הוציאו כתב בח"י לוי נזכר בתוכו ששייך לצדקה וגם שמעון יש לו נאמנות כל אשר יאמר עליו כי הוא זה שמגיע ממנו אף שהשט"ח יעלה יותר. ואמנם אינם יכולים לקיים חתימת לוי ולפי ראות עיני הב"ד הכ"י מזויף והנה יורשי שמעון אומרים שאין מגיע מהם רק סך ת"ק זהו' כי כך צוה להם אביהם לפני מותו וגם טוענים שעל הסך ת"ק זהו' הם גזברים לחלק למי שירצו באמרם כי אביהם הי' גזבר על המעות שתחת ידו והם יורשים זכותו ויורשי לוי רוצים לזכות במעות לעצמם באמרם שההקדש הנעשה בהיותו ש"מ דינא הוא דאם עמד חוזר וגם כי ירדו מנכסיהם ויותר ראוי ליתן להם מליתן לאחרים ושכמ"ה:
תשובה אם אמנם אני איני כדאי להכריע אולם כי נכמרו רחמי והמו מעי. לעניים האומללים ישוועו ואין מושיע. הם המדברים ומלבם יוציאו מילים להביע. לזאת אצריח אף אריע. דכאי רוח להושיע. להוציא כנוגה צדקת הצדקה לאור עמים ארגיע. ואת מעשי לא אפריע. אם אמנם לקוצר הזמן איני בא בארוכה כי אין הקומץ משביע. ולכן לא אבא בפלפולים כ"א לחוות דעי הלכה להצניע. ואען ואומר כי טענת יורשי שמעון ולוי שניהם יסודם נופל ובנינם רעוע. ומתחלה נדון בטענת הבא מחמת ירושה דקא טעין טענת דמים אליו יגיעי ירושה היא להם מאבותיהם כידוע. ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה על טענת יורשי שמעון כי קצתו פרוע אף דלא נכתב עלי' תברא ואינו קרוע. וגם קול דברים הברה לחלק יצאו כגזברים הנאמנים תאותם להמניע. אומר עם קני את אשר מן השמים יורוני לאוזן שומעת אשמיע. והשומע ישמע קול מבשר ישועה משמיע. אשרי המכחה ויגיע:
הנה קול צעקת בני לוי מידי מששא אית בי' קוטפים מלוח עלי שיח כמוץ אשר תדפנו רוח. אפי' שמע מעוף הפורח. אין בזה לא טעם ולא ריח. כי אפי' אם הי' ידוע זה בעדים כשרים שכך אמתת הדברים כאשר באו ברוב ענין בלשון השאלה ששט"ח זה נעשה מעסק המעות אשר נדר אביהם בהיותו ש"מ מ"מ כיון שזה הי' מעשה זמן רב ואח"כ בכל שנה קם הלוה והחליף השט"ח ורשם עליו בכתב אמת שהוא שייך לצדקה האיך יעלה על הדעת לדון בזה דין חזרת ש"מ ודבר זה א"צ לפנים כלל ואע"ג דקי"ל דש"מ שעמד נתבטלה המתנה ממילא וכן בהקדש מ"מ הדבר פשוט בזה שניכר מתוך מעשיו שחידש השט"ח עם הלוה בכל פעם לטובת הצדקה ונכתב כן בשט"ח פשוט דכהקדישו שנית כשהבריא דמינינן לי' שהרי עמד בו טעמו וריחו לא נמר. ומוצא שפתיו שמר. אשר גמר אומר. ונדר בעת צרה. ותו ליתיה בחזרה. דהא קמן שחידשו השט"ח ומחידוש ילפינן ומיני' תסתיים. שאף לאחרי שובו לבריאתו רצה שיהיו מוקדשים לשמים. ובפרט שאין ידוע בבירור באיזה אופן הקדיש דשמא הקדיש ע"י הודאה או התנה בפירוש שלא יהא יכול לחזור בו אף אם יעמוד ואע"ג דבסימן ר"צ סעיף ב' פסק רמ"א דהמתנה להדיוט כה"ג אפי' התנה מ"מ אם עמד חוזר ובסעיף ג' נתבאר דדין ההקדש כדין המתנ' מ"מ פשוט לענ"ד דלענין זה חלוק דין הקדש מדין מתנה להדיוט דזיל בתר טעמא דלא מהני תנאה משום דלא תיקנו חז"ל שיהיו ככתובי' ומסורין אלא לענין אם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו משא"כ על התנאי שלא יוכל לחזור אם יעמוד ע"ז לא היתה תקנת חז"ל וכמבואר ברשב"א והביאו הסמ"ע וכן מבואר באורך בריב"ש סי' ר"ז:
ואמנם זה ניחא לענין הדיוט משא"כ בהקדש דבלא"ה הוא יכול להקדיש ולנדור ואין אנו צריכין בזה לתיקון חז"ל גבי ש"מ אלא דמ"מ אם עמד חוזר (לדעת הפוסקים דס"ל הכי) משום דאמדינן דעתיה שלא גמר להקנותו אלא אם ימות משא"כ היכא שהותנה בפירוש שיתקיים ההקדש אף אם יעמוד הדבר ברור דהויא כהקדישו כשהוא בריא ואין יכול לחזור והלכך מדלא חזר אית לן למתלי שמתחלה הקדיש באופן זה ומה נפשך לומר שלא היה הקדשו באופן זה א"כ ע"כ שנתרצה והקדיש מחדש שהרי גם אחר שהבריא היה עודנו מחזיק בתומו והיה מפקח על עסק זה בשם הצדקה ואין מקום לערער ולומר דהתם היינו טעמא משום דלאו כ"ע דינא גמירי וכסבור היה כשעמד שאינו יכול לחזור ולפיכך היה מחזקין זה בתורת הקדש ואילו היה יודע שש"מ שהקדיש אם עמד חוזר באמת הי' חוזר בו וא"כ מה שהיה עוסק ומפקח בעסק זה וכתב בשט"ח ששייך לצדקה היה הכל בטעות והקדש טעות אינו הקדש גם זה אינו דמאין הרגלים לומר דמיטעי טעי ואפילו אי איהו גופיה הוה טעין הכי לא הוה מהימנינן לי' דאם כן בטלת כל ההקדשות בטענה גרועה דטעיתי שאף בהדיוט אינו נאמן אם לא במיגו וליתמי פשיטא דלא טענינן ואין לחלק ולומר דדוקא טענת טעיתי בהודאתי או בחשבוני הוי טענה גמורה שאין כאן אמתלא טובה משא"כ אם היה טוען טעיתי בדין כי לאו גמר וסבר אנא אפשר דאי טעין הכי טענתיה טענה דאמתלא טובה היא וכיוצא בזה כתב הפ"י פרק א"נ אהא דקאמרינן התם זביני והכא הלואה כו' אלא שהלוה טועה שסבור כיון שאמר לו שלאחר ג' אם לא פדאו יהיה שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר כו' אבל אין הנידון דומה וכבר כתב הש"ך סימן ס"ו ס"ק מ' דלא אמרינן הך סברא דאטו כ"ע דיני גמירי אלא היכא דאתמר דאל"כ יתבטלו כל דיני מיגו ע"כ ועוד נראה דבנ"ד לא שייך הך טענה דטעיתי וסברתי שאיני יכול לחזר כלל דהא הא דפסקינן דיכול לחזור אינו רק מצד מה דאיבעיא לן בש"ס אם עמד חוזר משום דאף בהקדש אמדינן שלא נתן רק אם ימות או שמא בהקדש לא שייך הך אומדנא דגמר בדעתו שאף אם יעמיד חי מתחשב לו לצדקה וזכות הצדקה יסייעוה לשלוח לו רפואה שלימה וכמ"ש הפוסקים והסמ"ע וא"כ כיון דחזינן דעמד ולא ערער כלל ע"כ לומר א' משתי אלה או שהיה מסכים גם אח"כ שיהיה הקדש או שהיה סובר בדעתו שמקדיש אינו יכול לחזור בו שאל"כ לא היה שוקט האיש עד אם כלה הדבר לקחת כסף הקדשים וא"כ באמת אינו יכול לחזור דמה בכך שחשב וטעה שמקדיש אינו יכול לחזור סוף סוף הוא הקדיש לחלוטין ולא היה בלבו להטיל תנאי שיהי' הקדש אם ימות דוקא הא למה הדבר דומה למי שרצה להקדיש איזה דבר על תנאי אלא שלא ידע אם רשאי לעשות כן והקדיש בלא תנאי דואי חל ההקדש לחלוטין ומכ"ש לפי מ"ש הנ"י בפרק מי שמת וסלקא בתיקו הלכך בין הקדש בין עניים הם המוציאין דנכסי בחזקת נותן קיימא ועליהם להביא ראיה ואע"ג דאמרינן אמירתו לגבוה כו' היינו דלא מצי למהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדיש אפי' אם עמד הלכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה כו' עכ"ל א"כ פשיטא דהיכא דידע אינש בנפשי' להיפך שלא היה דעתו והקדיש על תנאי אם ימות דוקא אין כאן מקום לחזרה כלל וכל זה לרווחא דמלתא דבנ"ד א"צ לכל זה כיון שהתמיד הדבר שנים רבות והמקדיש עביד עובדא בנפשיה לכתוב השט"ח לשם הצדקה לית דין צריך בשש שזכתה הצדקה ואף לפי מה ששמעתי מהאברך מוביל שאילתא דנא שלפני איזה שנים קרא המקדיש ערעור על זה הלוה והיה מדיין עמו להוציא המעות מידו מ"מ אדרבה כיון דעכ"פ אח"כ איזה שנים שעמד בדין הוחזק שטר זה בתורת שהוא של צדקה אין כאן שום מקום טענה עוד אלא לפי שהמגיד לי לא ידע הדברים על בוריין איזה טענות ותביעות עברו ביניהן לכן לא הארכתי בזה דקושטא דמלתא אף אם היה חי ובא לערער על ההקדש איזה זמן אחר שהוחזק בתורת צדקה אינו כלום וכמש"ל דהא חזינן שלא הקדיש אדעתא דתנאי' אם ימות דוקא ואפשר דאפילו לא היה מעשה השט"ח לשם הצדקה רק שאחר שעמד שתיק איזה זמן ולא צווח להוציא מת"י זה שמסר המעות לידו הך שתיקה כהודאה דמיא שהקדיש לחלוטין ואפילו בזמן מועט וכדאמרינן בריש פרק הכותב מסתברא מלתא בעורר אבל בעומד לא ופירש"י שעמד יום או יומים ולא ערעור אמרינן דנתרצה ואם כי יש מקום לפקפק בזה כיון שבנ"ד שעשה מעשה רבא א"צ לזה לכן לא הארכתי בזה:
ובר מן דין כפי הנראה מלשון השאלה לא היה רק הקדש במקצת וא"כ אין מקום לדבריהם דדוקא בהקדיש כל נכסיו או חלק כולם אז אמרינן דעמד חוזר דאיכא אומדן דעתא אבל במקצת לא ואע"ג שבמצוה מחמת מיתה כענין שנתבאר בח"מ סימן ר"ן מהו נקרא מצוה מחמת מיתה אז אף במקצת אם עמד חוזר מ"מ מאן לימא לן דעובדא הכי הוה דלמא לא היה רק מתנות ש"מ סתם ולכך באמת לא חזר בו לפי שהיה הדין נותן שאינו יכול לחזור והרי דעת הרשב"א דאף בהדיוט ובכונה כל שהוציא מת"י אפילו עמד אינו חוזר וק"ו להקדש ואף ע"ג דהש"ך סוף סימן קכ"ה לא כ"כ בשם הריב"ש וכתב שמדבריו נראה דהיכא דהוה מתנת ש"מ גמור' כו' אף להרשב"א חוזר אם עמד מ"מ כבר הוכחתי בקונטרס האחרון לשו"ת ב"ת החדשות שנדפסו ת"ל על ידי דלהרשב"א אף בכה"ג אם עמוד אינו חוזר ע"ש בק"א לסימן פ"ג שהוכחתי כן מלשון הרשב"א בחידושיו לגיטין:
ולא עוד אלא דהך מלתא גופא בש"מ שהקדיש שחוזר לאו דכ"ע הוא שהרי הרא"ש והטור והמרדכי בשם הראב"ן ומהר"ם ב"ב ס"ל דהך תיקו לחומרא ואם עמד אינו חוזר וכ"כ הש"ך בשם המגדול עוז שכ"כ בשם הר"י הלוי רבו של הרמב"ם ע"ש בסימן רנ"ה (ובאמת מ"ש הש"ך בסימן ר"ן וז"ל וכן בריב"ש סימן ס"ח שאלה ג' נראה שיש שם ט"ס שהרי לא נמצא שם בריב"ש כלל ואדרבה בסי' קס"ו ובסי' קס"ז מבואר שפוסק כהרמב"ם ונראה מדבריו מהופכין וגם חסר איזו תיבתו ואחר שכתב שכ"כ בשם הר"י הלוי צ"ל שהריב"ש פוסק כהרמב"ם ועיין שו"ת הרמ"א סימן מ"ח שאלה ג' או להגיה באיזו ענין אחר) והסמ"ע כתב שבפרישה כתב טוב טעם לדברי החולקים וגם לענ"ד טעמא רבא איכא לדברי החולקי' דהא הך מלתא דבש"מ אם עמד חוזר הוא מחמת אומדנא דודאי בלבו היה שלא יחול המתנה אלא אם ימות ואף עפ"י שלא פי' כן ואפ"י שזה דברים שבלב הוא וקי"ל דאינן דברים מ"מ באומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוי דברים וכמ"ש הש"ע סי' ר"ו והר"ן והריטב"א דדברי' שבלבו ולב כל אדם הוי דברים ולפי זה הא דמבעיא לן גבי הקדש והפקר היינו משום דמספקא ליה מלתא אם יש כאן אומדנא דמוכח או לא דשמא נמצא באיזה משנה או ברייתא להוכיח משם דאף בכה"ג איכא אומדנא דמוכח וא"כ כיון דלא אפשיט' מלתא אצלינו הדבר ספק אם היתה כוונתו אף אם יחיה מחולי זה או שמא היתה כוונתו על תנאי אם ימות דוקא אף עפ"י שבשפתיו לא הוציא התנאי וא"כ לדידן אין כאן אומדנא דמוכח ושוב אף אם באמת היה כן בלבו הוי דברים שבלבו לבד ואינו בלב כל האדם שהרי אנו מסופקים שמא כפיו כן לבו שיחול ההקדש מיד ובכה"ג לא הוי דברי' ונלענ"ד שיש מקום להעמיס זה בכוונת דברי הרא"ש שם בב"ב ע"ש במ"ש שאין מבטלין מעשיו מכח ספק אומדנא ויש לי להאריך בזה אלא שאין רצוני להכניס ראשי בפלפולים כיון שלעיקר הדין אין בדור הזה מי שיודע להוכיח להכריע בין הדיעות ובפרט כי בנ"ד נראה שאף הרמב"ם ודעימי' מודים מלבד הנך טעמי' שכתבתי לעיל די"ל דהא דס"ל אם עמד חוזר היינו היכא שלא הוציא הדבר מת"י ומטעם כיון שהוא מוחזק בממון ובבעיא דלא אפשיטא אין מוציאין מידו (וע"ש בסמ"ע סי' ט' שכ' ופסק המחבר כמ"ד דהמוציא מיד היורשים עליו הראי' ושגרא דלשנא נקט יורשים דהא הכא בעמד מיירי ולגבי דידי' ואמנם קושטא דמלת' היא דלהך שיטה אף אם מת לאחר שעמד נקראים היורשים מוחזקים כל שהדבר עדיין תחת ידם ולדברי הנ"י שכתב דספק מעילה ליכא דהא ידע בנפשי' לכאור' לגבי יורשים ל"ש זה ואיכ' ספק מעילה ואמנ' י"ל דזה דוק' בהקדש גמור ולא לענין עניים וצ"ע ואין להאריך) משא"כ בנ"ד שהמקדיש הוציא הדבר מתח' ידו ומ"ש רמ"א שם בהג"ה דאפי' אם תפסו העניים מפקינן מינייהו היינו מטעמ' דס"ל דתיקו שבש"ס אם תפס מוציאין מידו וכמבואר במקור הדין שהוא בריב"ש סי' ק"ס שכתב אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם כו' אע"פ שדעת הרמב"ם ז"ל בקצת תיקו שבש"ס אם תפס לא מפקינן מיני' כו' ע"ש:
ובאמת דעת הש"ך בספרו תקפו כהן דתפיסה מהני בתיקו שכן דעת הרבה פוסקים וכתב שם טעם הרא"ש דסבירא ליה דמוציאין מידו משום דכל תפיסה בתיקו הוי כתפס לאחר שנולד הספק ולפי"ז אפשר לומר דבגוונא דהכא דמבעי' לן האיך הי' דעתו של ש"מ זה אם להקדיש מיד או לכשימות ולא בספיקא דדינא תליא כ"א באבנתא דלבא תליא מלתא בכה"ג גם הרא"ש מודה ויש ליישב בזה כמה קושיות שהקשה האו"ת בקיצור ת"ק שלו ע"ש וכאן אין מקום להאריך דבנ"ד כיון שהבע"ד הוציא מת"י ונתן לזה שיזכה לצדק' א"כ פשיט' דתפיסה זו שהיא תפיסה ברשות קודם שנולד הספק גם הריב"ש מודה שאין זו תקיפה אלא חזקה גמורה וכן מבואר להדיא בש"ך ח"מ סי' ר"ן ס"ק א' על דברי הרשב"א שהביא בתשו' ר"ב שכתב דמיירי שמסר מתנה ליד ההקדש כו' או כיון דבעי' דלא אפשיט' הוא בש"מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק עכ"ל ואין לחלק ולומר דמ"ש הש"ך לפרש ברשב"א שמסר ליד הקדש כו' היינו דוקא במסר לגזבר משא"כ בזה שאינו גזבר העניים ולאו כיד עניים דמי ולכאורה נראה כן דאף בכה"ג שנמסר המעות לידו לצורך הקדש כל שאינו גזבר קבוע לא מיקרי גבאי וראי' מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ"ק דב"ב והוא בתשובת מהר"מ דפוס פראג שכתב וז"ל מהאי טעמא כל דלא מטי ליד הגבאי יכול כו' ואפי' לשנותה למצוה אחרת כדאמרינן כו' בירושלמי פרק בני העיר ר"ח בר אבא אזל לתמן יהבו לי' פריטי למיפלג ליתמי ולארמלתא נפק ופלגינהו לרבנן מהו שיהא צריך למפריש אחרים תחתיהם ר' יעקב כו' אמר כל המצות עד שלא יוחזק לגזברין אתה רשאי לשנותן כו' א"כ מבואר מזה דרחב"א לא מיקרי גזבר שלא יהא רשאי לשנות כיון שאינו גזבר קבוע וכן ראיתי כתוב בשם מהריט"ץ בתירוץ הב' דרחב"א לאו גזבר קבוע הוי כו' אלא היה גזברי' קבועים כו' ולכך יכול לשנותם מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין שעדיין יכול לשנותם לדבר מצוה אחרת דאם באו ליד גבאי שוב אין לו רשות לשנותן אף לדבר מצוה אחרת משא"כ היכא שלא באו ליד גבאי קבוע אע"פ שהם ביד אחר לצורך הצדקה מ"מ לא אפקינהו מרשותי' שלא יהא לו טובת הנאה זו לשנותן כיון דזה לאו גזבר קבוע הוא והיינו דרחב"א דפלגינהו לרבנן אבל היכא שכבר באו ליד גזבר קבוע כיון דאדעתה דידיה קיהיב שוב אין לבעה"ב שום זכות במעות לשנות מזה לזה אם לא מדעת הגבאים וכמבואר בשו"ת הרשב"א ושאר דוכתי משא"כ לענין לעשות יד עניים לזכות עבורם כל אדם יוכל לעשות ולהיות לפי שעה גזבר עבורם דעניים גופייהו ניחא להו שלא יוכל זה לחזור בו ואין זה כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דזה הוי כאפטרופס שכתב הרא"ש בב"מ וכן פסק בטור וש"ע סי' ק"ה דידו כיד הבעלים ויכול לתפוס עבורם וה"נ זה שהוא נעש' לע"ע גזבר לפי שעה להיות זוכה עבורם אע"פ שהוא לא יהי' ממחלקי הצדקה שפיר יכול לתפוס תפיסתו תפיסה והדבר מבואר בספ' המלחמות להרמב"ן בב"ק גבי עובדא דחנן בישא שכתב שם דגם ר"ח מודה דאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו אלא מאחר שקנו עניים במעמד ג' כו' שאם אתה אומר אפי' שלא במעמד ג' קנה ההקדש לא הוצרך רב יוסף לומר יד עניים אנן אלא כיון דאמר לחובל תנהו לעניים והקדשו הקדש שוב אינו יכול לשנותה שהרי זה נעשה גבאי להקדש וה"ה להדיוט שאם היה לו בידו פקדון והקנה בחליפין או בדבור שהוא קונה כגון במתנת ש"מ כיון שקנה הלה אין הנפקד יכול ליתנן לנותן כו' הרי מבואר דאף החובל שאינו גזבר כלל הוא יכול לעשות גזבר בשל עניים ולזכותם וע"כ לא איצטריך התם גבאי קבוע לטעמא דיד עניים אלא משום דלא בא לרשותו מעולם ואינו יכול לזכות בלא מעמד ג' משא"כ בדבר שהוא בעין ביד הנפקד שפיר חל עליו הקדש עניים וזה נעשה כמו גזבר לתפוס עבורם שלא יהיה המקדיש יכול לשנותה ואמנם דברי הרמב"ן הללו לכאורה סותרים לדברי מהריט"ץ הנ"ל דס"ל דאם בא ליד גזבר שאינו קבוע שפיר יכול לשנות ומדברי הרמב"ן הנ"ל לא משמע כן אמנם י"ל דמהריט"ץ לא מיירי אלא לענין לשנות לדבר מצוה אחרת וכעין עובדא דירושלמי משא"כ היכא שזה רוצה ללוות הסלע שהקדיש לעצמו ולהחזיר אח"כ אחר במקומו מודה להרמב"ן דכל שבא ליד אחר אף שאינו גזבר אין רשאי ללוותם לעצמו ולתת אחר תחתיו וגם דבאמת דברי הירושלמי כפי מה שפירשו הם לכאורה תמוה דאע"ג דקי"ל דעד שלא בא ליד הגבאי רשאי לשנותו מ"מ היינו דוקא הבעלים עצמם כיון שלא הוציאו עדיין מתחת ידו אבל בעובדא דירושלמי דיהבי לי' זוזי למפלגינהו ליתמא וארמלתא אע"פ דלא אתי ליד גזבר הקבוע לחלק להם מ"מ אדרבה כיון דלאו אדעתא דידי' קא יהבי האיך הוא רשאי לשנות מדעת הבעלים ויש לי לפרש דברי הירושלמי באופן נאות והארכתי בזה במקום אחר והוכחתי מגרסת הירושלמי שלפנינו דאדרבה רחב"א מיקרי גבאי וכאן קצרתי שלענ"ד פשוט דכ"ע מודו בזה דלענין הא שיכול לתפוס בשביל העניים שלא יוכל זה לחזור תפיסתו תפיסה ואפי' תימא שזה דינו כאינש דעלמא שאינו גזבר מ"מ לא דמי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהתם אין שם מקום ספק שיש חובה לזה ע"י תפיסתו של זה כגון הנך דאיתא שם כגון בשליח התופס בשביל העבד דרוצה לדמות לתופס לבע"ח או גבי פאה או לענין אם תפסה האשה מטלטלים למזונותיה המבואר באה"ע סי' צ"ג סעיף כ"ג ותופס לבע"ח ממש המבואר בח"מ סי' ק"ה בזה שפיר י"ל דלא קנה משא"כ בזה שאף בלא תפיסתו של זה ספיקא מיהא הוי אם יכול המקדיש לחזור בו או לא וא"כ אין כאן ודאי חב לאחרים דמאי חובה איכא דלמא דינא הוא שלא יהא יכול לחזור הלכך כיון שאין כאן חוב ברור שפיר הוא יכול לתפוס עבורם וסברא זו מצאתי גם באו"ת בקיצור ת"כ ס"ק כ"ו (וע"ש ס"ק קכ"ז מ"ש לענין ספק צדקה ואין פנאי להאריך) ע"ש שכתב כן לתרץ שיטת רמ"א באה"ע סי' ע"ז דתפיסת האב מהני לבתו ע"ש שכתב דהא אפילו היכא דהיא גופא מספקא לן אם תפיסה זו מועלת מדינא או לא לא מפקינן מיני' וכיון שיש ספק אם מחייב לאחריני או לא לא מפקעינן מיני' מאי דתפס ולענ"ד גם הח"מ והב"ש שם יודו לסברא זו אלא דאינהו ס"ל דהא דמהני תפיסה במירדות לא משום ספיקא הוא מחמת בלאות רק משום דמעיקרא הכי איתקן שתפיסה יועיל בזה וכמ"ש הש"ך בספרו ת"כ. אמנם מה שפי' באו"ת שם דברי מהר"מ שבמרדכי בכתובות גבי מורדות לא נהירא וכמבואר למעיין בשו"ת מהר"מ ב"ר ברוך ד' פראג סי' רלמ"ד ע"ש וע"ש בשו"ת רמ"א סי' י"ב ובסוף שו"ת אא"ז שארית יוסף בפסק שחתומים עליו ובראשם הגאון מו' משה לנדא בסוף התשובה שכתבו דבמרדכי סוף פרק אע"פ ובהגהות שם לענין מורדות דתפיסת האב מהני לבתו ע"ש:
ועכ"פ בנ"ד נראה דאפי' תימא דהח"מ והב"ש החולקים שם וס"ל דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אינהו ס"ל דאפי' במקום דתפיסה מועיל מחמת ספיקא דדינא הדין כן מ"מ אין מזה הכרח רק לגבי דידי' גופי' דאם עמד ורצה לחזור י"ל דאין תפיסתו של זה מועלת שיש בזה חובה להמקדיש ואף שיאמר התופס מאן לימא לן שהוא חובה דהא בלא"ה ספיקא הוא מ"מ יכול זה לומר קים להו בנפשאי שלא נדרתי אלא על תנאי דאם מתי וכיון שזה טוען ברי שתפיסה זו חובה הוא לו אין התפיסה מועלת משא"כ לגבי היורשים שאין ידוע להם אם על דעת כן נדר דשמא באמת הקדיש לחלוטין אף אם יקום והתהלך בחוץ ואין יכולים לטעון ברי שתפיסה זו חובה להם שפיר מועיל תפיסתו של זה וא"כ בנ"ד שפיר יכול זה לתפוס בשביל העניים ונעשה שליח שלהם לזכות עבורם ואין מוציאין מידו:
ועוד נראה דע"כ לא אמרי הנך דס"ל דאם עמד חוזר מספק אלא משום דכיון שהמקדיש הוא מוחזק בנכסים א"א להוציא מידם כ"א בראי' ברורה וכיון דהוא איבעי' דלא איפשטא אין מוציאין מידו ותקיפה אחר שנולד הספק לא מהני משא"כ בנ"ד אפי' תימא שזה הוי כתופס לבע"ח ואינו יכול לתפוס בשביל העניים מ"מ עכ"פ בשעה שנולד הספק לא הי' המקדיש מוחזק בהם וא"כ חזר הדבר להיות ככל ספק איסורא דאזלינן לחומרא וע"כ לא כתב מהרי"ט בתשובה וש"ך ביו"ד סי' רנ"ט דגם בספק צדקה אזלינן לקולא ככל ספק דממונא אלא דוקא היכא שהמקדיש מוחזק בנכסים בשעה שנולד הספק משא"כ היכא שאין המקדיש מוחזק אפי' תימא דהאי גברא לאו גזבר הוא אלא אינש דעלמא וא"כ גם ההקדש אינו מוחזק מ"מ הוי ככל ספק איסורא דאורייתא דלחומרא ודוקא היכא שהמקדיש יש לו חזקת ממון נגד ספק זה אזלינן בתר חזקה וזה מבואר למעיין בתשובת מהרי"ט ובלשון הש"ך סי' הנ"ל שהביא בשם תשו' הרשב"א שכתב להדיא היכא שיש חזקת ממון כנגדו וחזקת מרא קמא אין מועיל בזה שהרי עכ"פ קרא עליו שם הקדש והוציאו מחזקתו וכמו שאבאר אי"ה:
והנה ראיתי במכתב הרב המשיב ראשונה כתב דטענינן ליורשי הנותן כמבואר בתשובת רמ"א דיורשים נקראו מוחזקים נגד ההקדש כו' הנה כבר ביארתי דכאן אין ליורשים אפילו כדי בית אחיזה לבטל ההקדש וגם כי אינם מוחזקים ובעובדא דרמ"א ע"כ מיירי שהיורשים היו מוחזקים בממון ואעפ"י שבלשון השאלה שם איתא שהיו הנכסים מופקדים ביד נאמן היינו שאחרי מות זה הופקדו ביד נאמן לצורך העניים ואחיו כמבואר שם וע"ז היו היורשים מערערים אבל המקדיש גופו לא הוציא מתחת ידו שום דבר ואף לפי מ"ש הרמ"א שבשעה שצוה היו המעות בהלואה אצל אחר מ"מ מתחלה לא באו המעות לידו לשם כך וגם זה לא הי' כלל אצל הצוואה כמבואר שם וגם אפשר שאחר מותו בא המעות לידי גוביינא לקופת היורשים אלא שהוציאו מידם ונפקד אצל אחר לצורך העניים ואחיו ובהנך גווני שפיר כתב הרמ"א דהיורשים נקראים מוחזקים וזה מוכרח דאל"כ מאי ראי' מייתי רמ"א שם מהרמב"ם והפוסקים גבי ש"מ שהקדיש שחוזר אם עמד ומאי ראי' דלמא שאני התם שהוא מוחזק בנכסים אלא ודאי דגם רמ"א בהכי מיירי אבל היכא שהוציא מתחת ידו לצורך הקדש חזר הדין דספק איסורא לחומרא:
איברא שצ"ע בשו"ת רשב"א סי' תרנ"ו בראובן שהפקיד תיבתו ביד שני אנשים ואמר להם שהוא מתירא פן יקרנו מות בדרך הזה הוו אתם עדים שהוא מקדיש התיבה כו' וכתב הרשב"א שהדבר תלוי אם הי' דעתו לחזור למקום דירתו כו' ואם נסתפק אם היה דעתו לחזור מסתברא שהולכים בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים כו' דבין בהקדש עניים ובין בהקדש ב"ה אינו הקדש כל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' כו' ע"ש והובא תשובה זו בקצרה בבדק הבית ביו"ד סי' רכ"ח משמע מזה אף שאין היורש מוחזק שהרי אביו הוציאו מתחת ידי ליד האנשים לצורך הקדש וקצת משמע שם בלשון ה
(שכתב ועוד טוען כו' שיבא בבלאנסיאה ויקח התיבה וכל מה שהניח ביד האנשים כו') שעדיין הפקדון ביד האנשים הנ"ל וא"כ אין היורש מוחזק ואפ"ה כתב דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' ואמנם הרשב"א שם בסוף התשובה כתב דאפילו מי שפוסק לחומרא בבעי' דש"מ שהקדיש מסתברא דהכא לקולא דהתם הוא שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן דמסופק אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין מיד בעליו עכ"ל הרי שביאר דהך דינא שכתב בתשובה הוא עדיף טפי לענין זה שאין להוציא מיד בעליו וע"כ דהיינו חזקת מרא קמא דאילו חזקת ממון אין כאן שהרי הם מופקדים ביד אחר אלא מטעם חזקת מרא קמא ולפי"ז י"ל דבההוא דש"מ שהקדיש שההקדש הקדש בודאי כו' אף להפוסקים דאם עמד חוזר היינו דוקא היכא שיש לו חזקת ממון גמור משא"כ היכא שאין לו רק חזקת מרא קמא לבד מ"מ בזה שכבר הקדיש והיה הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו א"כ אזיל לי' חזקת מרא קמא שהרי כבר הוציאו מרשותו והקדישו ומאי דמייתי הרשב"א ראי' ממה דפסקינן בש"מ שעמד שחוזר לנדון דידי' הוא כמו דבש"מ שהקדיש אעפ"י שאין שם חזקת מרא קמא מ"מ הרי יש שם חזקת ממון ולא חיישינן למימר בה ספק איסורא לחומרא כמו כן בזה אע"פ שאין כאן חזקת ממון מ"מ יש כאן חזקת מרא קמא שהרי יש ספק אם חל ההקדש כלל ומוקמינן בחזקת מרא קמא לומר שלא חל ההקדש ולא יצא מרשותו מעולם ובאמת לכאורה דברי הרשב"א במ"ש לחלק בין נידון דידי' לנידון דש"מ שהקדיש דהתם ההקדש בודאי כו' אין החילוק מובן דהא גם בש"מ שהקדיש מספקא לן דלמא לא היה הכוונה אלא אם ימות ואם לאו לא יחול ההקדש כלל דהא בכל מתנות ש"מ אמרינן שלא גמר להקנותו אלא עם גמר מיתה וכיון שעמד א"כ מעולם לא חל ההקדש כלל וא"כ גם בזה הספק הוא אם חל ההקדש אם לאו ואפ"ה ס"ל להנך פוסקים דאזלינן ביה לחומרא והי' נראה לכאורה לומר דהחילוק הוא באופן זה דבש"מ שהקדיש שהספק הוא שמא יחול מיד או שמא כוונתו עם גמר מיתה ועכ"פ אם ימות יהי' הקדש א"כ ג' ספיקות בדבר אם כוונתו שיחול מיד או שיחול לאחר זמן דהיינו עם גמר מיתה אם ימות מחולי זה או שלא יחול כלל אם יעמוד דבזה אזלינן לחומרא ואמרינן כיון שבשעה שהוציא הדברים מפיו היה מקום לספק שמא תיכף חל ההקדש וא"ל דאוקי ממונא כו' משום כיון דאף נימא דשלא היה הכוונה אלא אם ימות דוקא מ"מ עדיין יש כאן אופן א' שיחול ויתקיים ההקדש דשמא באמת ימות בכה"ג לא אמרינן אוקי ממונא כיון שעדיין אין בידינו באותה שעה להוציאו ודאי מידי הקדש ע"י חזקה דממונא זו (אמנם צ"ע דאפשר לומר דאית לן לאוקמי אחזקת ממונא וארובא דרוב חולים לחיים ונימא דגם בשעת מעשה מספיקא לא חל ההקדש) משא"כ בזה שהספק שקול כיון שבפירוש לא נדר אלא אם ימות בדרך אז יחול ההקדש א"כ כיון דמספקא לן אם מת בדרך או לא אמרינן אוקי ממונא כו' כיון שאין לו מקום שיחול מעכשיו כלל ואמנם גם זה צ"ע לומר דמחמת שעדיין יש מקום להקדש לחול לא אמרינן אוקי ממונא כו' ואין להאריך דבלא"ה קשה להלום כן בלשון הרשב"א שכתב דהתם ההקדש הוא הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו כו' לכן נלענ"ד כוונתם דס"ל דאע"ג דבכל מתנת ש"מ אמרינן שאינו חל רק עם גמר מיתה היינו משום דבאמת לא היה למתנה זו מקום לחול דדבורא לאו כלום הוא אלא דחז"ל תקנו דש"מ ככתובים כו' משום שלא תטרוף דעתו ואין זה מועיל כ"א עם גמר מיתה דוקא אבל מעכשיו אין לו מקום לחול כלל משא"כ בהקדש דקי"ל אמירתו לגבוה כו' אמרינן דשפיר חל ההקדש מעכשיו אלא דהוה כמטיל תנאי בדבר שאם יעמוד יהא יכול לחזור בו והלכך אם עמד חוזר והלכך שפיר כתב הרשב"א דבכה"ג הוא דאזלינן לחומרא וכן מצאתי שכתב בספר מחנה אפרים הל' צדקה סי' ד' סברא זו לענין דאין הש"מ יכול לחזור מהקדשו בעודנו ש"מ אעפ"י דבמתנה קי"ל כל שעמד חוזר חוזר במתנתו משום דההקדש חל מיד אלא דמספקא לן שמא לא הקדיש אלא אדעתא אם ימות וכל שעמד חוזר אבל כל שלא עמד אינו יכול לחזור דכבר יפה הקדש מחיים באמירה לחוד וכתב שזה נראה דעת הרא"ש דס"ל בבעיא דש"מ שהקדיש לחומרא שאין לבטל מעשיו מכח אומדנא והיינו כפי טעם הנ"ל דכבר חל המעשה מחיים כו' ע"ש אלא דבמחנה אפרים שם הביא מ"ש הרמב"ן בההיא דג"פ ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי כו' שהקשה דיהא נאמן במגו דאי בעי הדר בי' כו' מבואר שם דיכול לחזור בו בעודנו ש"מ ולפי"ז משמע דגם בהקדש לא חל כ"א עם גמר מיתה וכן מבואר בסי' ר"ן סעיף ע"ב בהג"ה בשם טור בשם הרא"ש ומרדכי בשם ר"ח ומ"מ היה אפשר לומר דהרשב"א לא ס"ל הכי אך צ"ע דבתשו' הרשב"א חדשות סי' קכ"ב כתב שם תשובה הארוכה נגד שכנגדו החלוק עליו (ונראה שהוא הרא"ה ז"ל וכמבואר בתשו' רב אשכנזי ותשוב' זו רמז בתשו' הרשב"א הישינים סי' תצ"ד ע"ש) שכתב וז"ל ועתה אשוב על מה שבנה על זה שהוא כתב בש"מ שהקדיש נכסיו כיון דהקדש באמירה זוכה מחיים חייל כדתנן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דאי לא לא הוי הקדש דכל כו' ומיהו כשעמד חוזר דאומדן דעתא הוא דאדעתא דאי מאית הוא וכן העיד משם הרמב"ן דאם לא עמד אינו חוזר ואני אומר כי כל מה שכתב כאן אינו דשמואל כללא כייל כל שעמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שאם עמד חוזר בהקדשו חוזר הוא בו כו' ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל במקדיש דאם עמד חוזר ואם לא עמד לא תלה ברבינו מה שאינו ואדרבא בפירוש כתב שחוזר וז"ל בפ' ג"פ ש"מ שהקדיש כו' והלכך א"א לומר בזה שההקדש חל מחיים ואפי' למי שפסק בבעיא דש"מ שהקדיש כל נכסיו לחומרא ואם עמד אינו חוזר דהתם הוא שהקדיש סתם ואפשר דלגמרי הקדיש מעכשיו אבל כאן שתלה הקדשו באם מתה בתו לא ואף ע"ג דאמרינן בנדרים לבר פדא כו' וכלל דברים אלו שאמרנו דוקא בבריא המקדיש לאחר למ"ד אבל שכיב מרע שהקדיש לאחר מיתה אפילו רצה לחזור בו חוזר ואפילו מת חוזר הקדישו דהא לא חייל הקדש מהשתא ואפילו הקדיש סתם ועמד בעיא דלא אפשיטא וקי"ל דחוזר בתיקו דממונא הוא כו' ע"ש שהאריך והעתקתי הצריך לענינינו דמבואר מדבריו דס"ל דההקדש אינו חל מעכשיו ולכך חוזר אע"פ שלא עמד וא"כ הדרא קושי' לדוכתא על תשובת הרשב"א הנ"ל שכתב דאין ההקדש בודאי ואפשר לומר דודאי הרשב"א לטעמי' דס"ל דהך בעי' לקולא ובאמת ס"ל דאף הקדש לא חייל כ"א עם גמר מיתה רק דהרשב"א לשיטת החולקים והפוסקים לחומרא קאמר דאף לדידהו שפוסקים לחומרא י"ל דהיינו משום שההקדש הקדש בודאי ר"ל דאינהו הכי ס"ל שהוא חל מיד רק דאומדנא הוא אם ימות משא"כ היכא שיש ספק אם חל כלל לא וכן יש לפרש דבריו מה שהעתקתי לעיל מתשו' החדשות שכ' ג"כ ואפי' למי שפסק בבעי' דש"מ כו' דהתם שהקדיש סתם ואפשר דלגמרי הקדיש מעכשיו ר"ל התם שפיר מצי סברי שבין כך ובין כך ההקדש חל מחיים וכיון שכן חוששין לספק שמא הקדיש לגמרי מעכשיו משא"כ בזה שתלה הקדשו באם מתה בתו לא והוא החילוק עצמו שכתב בתשו' הישינות. וכל זה רק לשיטת החולקים ופוסקים האיבעי' לחומרא אבל הרשב"א גופי' ס"ל דאף הקדש דינו כמתנה שלא גמר להקדישו אלא עם גמר מיתה ולפ"ז הדרא קושי' לדוכתא בנידון דתשו' הרשב"א סי' תרנ"ו שהיו מופקדים ביד אחרים ואפ"ה כתב דאזלינן בספק לקול' משום דאוקי ממונא כו' וע"כ משום חזקת מרא קמא א"כ גם בזה נהי דאין הבעלים מוחזקים בממון מ"מ גם ההקדש אינו מוחזק כיון שאינו גזבר קבוע ובכה"ג אזלינן בתר חזקת מרא קמא וכדאמרינן בב"מ בסוגי' דהמחליף דמוקי דקיימא באגם פריך ונוקמא בחזקת מרא קמא כו' (ועיין בסמ"ע ססי' רנ"א מ"ש היכ' שאין א' מוחזק חולקין ואמנם נראה שאין זה שייך בנ"ד ואין פנאי להאריך) וגם בש"מ שהקדיש אית בה חזקת מרא קמא לשיטת הרשב"א דס"ל דההקדש אם נאמ' דגם בזה איכ' אומדן דעתא שלא הקדיש אלא אם ימות לא חל מעכשיו כלל וכיון דמספקא לן אם היה כוונתו שיחול מעכשיו או שלא יחול אלא עם גמר מיתה והרי לא מת ולא יצא מרשותו כלל אית לן לאוקמי שהוא בחזקת מרא קמא (ואם לא שנאמר כמש"ל דהא עכ"פ היה כוונתו שיהיה הקדש אם ימות אזדא ליה חזקת מרא קמא וצ"ע) וא"כ קשה מדברי הרשב"א שהביא הש"ך סימן ר"נ במ"ש דמיירי שמסר ליד ההקדש ופי' בה הש"ך דבכה"ג אינו יכול להוציא מספק ואין מקום לחלק אם לא שנאמר דהתם דוקא במסור ליד גזבר דהוי ההקדש מוחזק משא"כ באינש דעלמא ולכאורה לא משמע כן בתשובת הרשב"א שם שכתב וז"ל ועוד שבענין זה אפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפי' בפתחים אין רשאי לפי שכבר מסר הממון ביד ב' האנשים האלה וכמעכשיו ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן וכל מה שמסר כבר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דה"ל כתרומה ביד כהן כו' הרי מבואר דס"ל דמה שנתן בפקדון ליד האנשים לצורך הקדש יד עניים מיקרי לענין שאינו יכול לשאול על נדרו והקדשו דהו"ל כתרומה ביד כהן וא"כ מבואר דס"ל דאין חילוק בין גזבר קבוע לאינש דעלמא וא"ל דדוקא לענין שלא יהא יכול לשאול עליו הדין כן דהוו כיד עניים משא"כ לענין תפיסה דמנ"ל לחלק בהכי דאם נאמר מי שאינו גזבר קבוע לא הוי כיד עניים לכל מילי א"כ לא דמי לתרומה ביד כהן וכן משמע מלשון תשו' הרשב"א הנ"ל שהביא הש"ך בשם ר"ב וכן הוא בתשובות החדשים סי' רצ"א שכתב וההיא דר"פ כשהקדיש כל נכסי' ומסר לגזבר שאינו יכול לחזור בו ולא לשאול על הקדשו שאילולי כן יכול לישאל עליו ונאמן במיגו כו' משמע דחזרת ש"מ מהקדש ומה שאינו יכול לישאל חד ענינא הוא ומ"ש גזבר לאו דוקא גזבר קבוע אלא כל שנמסר לידו לצורך הקדש הרי נעשה גזבר על זה וכן מבואר ממ"ש בתשו' הנ"ל סי' רצ"ה והוא שלא מסר הקדשו ליד גזבר ההקדש שאילו מסר א"א לשאול עליו כו' וע"כ דגזבר דקאמר היינו שלא מסרה ליד מי שיהי' לצורך הקדש כדמוכח מתשו' הנ"ל סי' תר"ג:
אמנם עדיין יש מקום לומר דדוקא אם מסר ליד אחר לצורך הקדש בלא שום תנאי אז שפיר אמרינן שזה נעשה גזבר ואין זה יכול לחזור ולשאול עליו משא"כ היכא שבתחל' מסר לידו על תנאי א"כ מעיקר' לא נעשה ממונה על צדקה זו כ"א באופן זה וא"כ אמרינן דממונ' בחזקת מרי' קאי ואינו יכול לתפוס על הספק ובהכי הוי ניחא ההיא דתשובת הרשב"א סי' רצ"ה שהביא הש"ך משום דהתם לא היה תנאי בדבר כ"א הקדיש סתם ומסר ליד הגזבר שפיר אין זה יכול להוציא מספק מיד הגזבר משא"כ בההי' דסי' תרנ"ו אע"פ שמתחלה כתב ג"כ הרשב"א דמחמת שכבר מסר הממון אינו יכול להחזיר ולשאול על הקדשו כו' היינו כדי לדחו' טענת היורשי' שטען שאביו חזר בו ע"ז כתב דאפי' אם היה שואל עליו לא מהני כלל ושם לא מיירי עדיין שיש ספק בצדקה זו מחמת התנאי ואח"כ חידש בה הרשב"א שיש כאן פקפוק מחמת התנאי ולזה לא מהני מה שכבר הוא ת"י האנשים האלה כיון דמעיקרא על תנאי זה קיבלו לידם אינם יכולים לתפוס מספק דהממון בחזקת בעליו קאי ולפי"ז בש"מ שהקדיש אע"ג דמעיקר' מספקא מלתא בשעה שנותן לידו אם נותן לחלוטין או ע"ת מ"מ יכול זה לתפוס שהרי יוכל להיות שנעשה גזבר וממונה על מעות זה לגמרי משא"כ בההי דסי' תרנ"ו שפי' התנאי ומעיקר' אדעת' דהכי נחית לה דיינינן לי' כאילו לא יצא מרשות הבעלים ויד ממונה זה כיד הבעלים דמי ואינו יכול לזכות בשביל העניים מספק וזה מוכרח מההיא דש"מ שהקדיש שכתב הרשב"א שמסר לגזבר ופירש הש"ך דאין מוציאין מידו מספק והיינו משום דהא איכא לאסתפוקי שמא נתן לחלוטין:
אמנם לענ"ד אין מוכרח מ"ש הש"ך הטעם כיון דבעי' הוא אין יכול להוציא מספק אלא י"ל הטעם כיון דחזינן שמסר לגזבר הממונ' על ההקדשות אמדינן דעתי' שהי' כוונתו שיחול מיד שאילו היה דעתו שלא יחול אלא אם ימות לא היה לו למסור ליד הגזבר הממונה על ההקדש וגם שהיה לו לחוש פן יחלק המעות וכה"ג או שיעשה מהן בדק הבית אלא ע"כ שכך היה רצונו שיהי' הקדש גמור בכל אופן וגם י"ל דהרשב"א לשיטתו שכתבתי לעיל דס"ל דאף בהדיוט בכה"ג שהוציאו מתחת ידו ומסר ליד אחר אם עמד אינו חוזר וק"ו להקדש ואין פנאי להאריך:
אמנם כל מה שהארכתי בזה הוא לרווחא דמלתא אם היה כאן עדים וראי' ברורה ששט"ח זה הוא מעסק המעות שנתן לידו בהיותו ש"מ אבל בנ"ד שאין כאן עדים וראי' וגם השליש אינו יודע בבירור הדברים שכך הוא זולתי קול המונה של עיר נשמע שותא דינוקא בשוקא דגופה דעובדא הכי הוה וא"כ אין כאן פקפוק כלל דמאן לימא דמעות זה שבשט"ח הם מההקדש שהקדיש בהיותו ש"מ דלמא הנך אזלי וקיבל כבר ונתחלקו וכה"ג והני אחריני נינהו שנתנו לו אחרים בתורת הקדש להלוותם למחצית שכר או הוא עצמו הקדיש איזה סך מחדש כשהיה בריא ואין אנו אחראין ליורשים לידע ממון זה של אביהם היכן הלך ודבר קשה הוא שימצאו עדות ברורה כיון שאביהם גופייהו לא הוה מהימן לומר בזה ענין המגרע כח דהקדש מאחר שכבר יצא מתחת ידו שוב לית לי' מיגו וכמבואר בסי' רנ"ה ובשאר פוסקים וא"כ לא משכחת תו עדים דאטו בכיפי הוה תלי להו שלא זוז ידיהם מתוך ידו:
ואמנם אפי' בנמצא השטר חוב בעזבון לוי ונכתוב בו ששייך לצדקה לא היו יכולים לזכות לעצמם וכדתנן בפ"ד דמעשר שני ומייתי לה ביבמות מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן כו' ומזה למד בהגה"ת מרדכי והובא בב"י וד"מ ופסקה בהג"ה בי"ד סי' רנ"ט מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכתוב עליו צדקה סמכינן אכתיבה והרי הם צדקה וא"כ בנ"ד שהיורשים אינם יודעים בבירור משום דבר איך נקיל להם ואע"ג דבח"מ סימן פ"א מבואר דאם נמצא כתוב אצלו ששטר זה או חפץ זה של פלוני הוא אמרינן שלא להשביע עשה כן נלענ"ד לחלק דדוקא לגבי הדיוט אמרי' הכי דמודה שהוא של פלוני שסובר בדעתו שאותו פלוני לא יחפוץ לקחת את שאינו שלו וא"כ לא יהיה לו הפסד בהודאה זו משא"כ בהקדש וע"כ מוכרחין אנו לחלק בכך כי היכא דלא תיקשי אהא דאיתא בי"ד סימן רנ"ט וכיוצא בזה כתבו המפורשים לתרץ מה שהקשו התוספות באומר שטר אמנה הוא זה דנהמניה במגו דאי בעי מחיל דמחילה שאני שבודאי לא ירצה זה לשלם משא"כ כשאומר אמנה שזה ידע בנפשיה שהוא חייב לו ואין לחלק ולומר דהתם שמצא כלי כו' טעמא כיון שאין כאן בע"ד שטוען כן לפנינו ז"א דהא טענת שלא להשביע טענינן ליה וכן מבואר מדברי הרא"ש שהביא בסעיף י"ח דאף ליורשי' טוענין כן אלא ע"כ כמ"ש שיש חילוק בין הקדש להדיוט ובכנה"ג כתב ג"כ בשם הרדב"ז דבהקדש לא אמרינן שאמר כן שלא להשביע אלא שהוא הקשה עליו ממה שאמרו פרק ז"ב אם כמערים לא אמר כלום והנה יש ליישב זה אך דבנ"ד שכתוב עלי' בלא"ה אין ראיה מההיא דפרק ז"ב די"ל דוקא דבורא מקרי ואומר של מעשר הם כמערים אבל מעשה לא קעביד וכן מחלק הרא"ש בכלל ס"ה ואף עפ"י שבסימן ס"ח אף בכתב עליו ס"ל דיכולין לומר שלא להשביע מ"מ היינו דוקא בהדיוט אף מעשה רבא דכתיבה לא היה מתיירא וכמו שכתבתי שהיה נכון לבו בטוח שזה לא יתן עיניו במה שיודע שאינו שלו משא"כ בהקדש אף אם נימא דדבורא מיקרי ואמר מ"מ מעשה לא קעביד:
שוב ראיתי שבאו"ת סימן פ"א הרגיש בסתירה זו לי"ד סימן רנ"ט ע"ש מ"ש בזה ואין מקום להאריך בזה כיון דבנ"ד שהוא יוצא מתחת יד אחר כ"ע מודו שאין מקום לטענה זו וכמבואר בסימן פ"א שם ופשיטא דסמכינן אכתיבה זו ואף אם היה ספק אם זה של צדקה אם לאו הרי הוא של צדקה ומ"ש הש"ך סוף סימן רנ"ט ריש ס"ק נ"ט דהרב משוה תשובת הרשב"א להא"ז ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא ביורשים ולענ"ד צ"ע דמה"ת לא יהא שייך גם ביורשי' היכא שחל על החפץ הרי הם גוזלים ההקדש או העניים והמכשלה הזאת תחת ידם ודוקא אם לא נדר על החפץ או מעות ידועים אז ביורשים י"ל שאין מחויבים לקיים נדרו או היכא שאמר בלשון אתן וכמ"ש אא"ז רמ"א בתשובה סימן מ"ח אבל אם אמר חפץ זה יהיה הקדש ויש כאן ספק או שהוא מסופק על מעות אם הם של צדקה א"כ מה לי הוא ומה לי אבוה אם נימא דספק איסורא לחומרא לא יפה כח הבן מכח האב וכוונת רמ"א שכתב בלשון אבל מי שהקדיש כו' נ"ל דס"ל כמש"ל בפירוש דברי הרשב"א דס"ל לחלק היכא שיש ספק דדלמא מעיקרא לא חל ההקדש אז אמרינן לקולא משא"כ במסופק אם מעות אלו של צדקה דלא שייך בזה חזקת מרא קמא שהרי יש כאן ספק אם הם שלו כלל וחילוק זה מרווח טפי מחילוק שחילק הרשב"א בין ההיא דש"מ שעמד לנידון דידיה ולזה נראה שהיתה ג"כ כוונת מהר"י ווייל סימן קע"ג שהביא הש"ך שם סוף ס"ק הנ"ל ע"ש אלא שמ"ש ודמי לדרב כו' מגומגם קצת אבל כוונתו כן ועיין בשו"ת מהרי"ט במה שחילק בין ההיא דספק לקט דמיירי שהחזיק שם שבלים של לקט ע"ש וי"ל כמו כאן להרמ"א ואין להאריך:
והנה בדברי הרב המשיב כתוב לאמר וז"ל א"כ טענינן ליורשי הנותן ממ"נ אם היה הנותן ש"מ ממילא בטלה הצדקה כשעמד וכנ"ל עכ"ל והנה סתם ולא פירש רק צד אחד מן הממ"נ וצד השני אם היה בריא לא ביאר מה עול מצא בה שיתבטל על ידו וסמך על החכם ומבין מדעתו וכפי הנראה מכותלי כתבו סמך גם בזה על מ"ש אא"ז רמ"א בתשוב' הנ"ל דבבריא לא מצינן למיתי עלה כ"א מתורת נדר וכיון שמת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו ואם לזה היתה הכוונה הנה הוא כשגגה היוצא מלפני השליט דהתם מיירי הרמ"א שלא הפריש לצדקה רק נדר והקדיש סתם ובכה"ג כתב דחיובא אקרקפתא דגברא מנח ואין היורשים מחויבים לקיים אבל היכא שהפריש מעות או חפצים ואמר אילו לצדקה לא עלה על הדעת שיהיו היורשים יכולים לחזור ולהחזיק עצמם ואם באנו לומר כן בטלו כל ההקדשות שהיורשים יבטלו מה שהקדיש והניח אביהם ולא יהיה הקדש כי אם באופן רחוק וזה ודאי ליתא ומחמת שהדבר פשוט לענ"ד כביעתא בכותחא לא הארכתי לברר זה בראיות:
והאמת אגיד כי לענ"ד מ"ש אא"ז רמ"א להוכיח דאין היורשים מחוייבים לקיים כיון דמתורת נדר אתינן עלה ומייתי ראי' מש"ס דעירוכין דף ו' ע"ב אני תמה חדא מאי דמייתי מדברי התוס' דעירוכין שם לענ"ד אדרבה משם משמע איפכא שכתבו טעמא דבהקדש לא פליגי משום דהקדש חל מיד ור"ל כיון שמקדיש דבר ידוע ההקדש חל עליו וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והקשו דא"כ נימא דפליגי בנודר ומעריך ותירצו דמשמע לי' מדנקט במתני' חיוב תשלומין גבי אם הזיק משמע דבנודר ומעריך לא פליגי דשמא יחול מיד ולכך גובה מהיורשים ור"ל דגם בנודר ומעריך חל מיד החיוב על הנכסים וחייב לשלם אף אם נימא דמלוה ע"פ אין גובה מהיורשים דאף ת"ק מודה בזה אלמא דעת התוס' דבנודד ומעריך אף אם נימא דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים מ"מ נודר ומעריך גובה ועיין בתוי"ט בהעתקתו לשון התוס' בזה:
גם מ"ש אא"ז וכן הוא בפרק האומר משקלי והוא משנה שלימה הנודר ומת אין היורשים חייב לשלם אני אומר במחילה מכבוד אא"ז אגב שיטפי' רהיט לי' גמרא דזו אינה משנה אדרבה שם איתא באומר ערכי של פלוני או דמי פלו' עלי או ערכי עלי ומת יתנו היורשים ודוקא מת נידר שאין דמי' למתים ע"ש רק דבש"ס אמרינן ש"מ מלוה ע"פ גובה כו' ומשני כשעמד בדין ובאמת שלכאורה תימא מאי דקאמר ש"מ מע"פ גובה דמאן מוכח דלמא לעולם אינו גובה ואפ"ה שפיר קאמר יתנו היורשים דהא לעיל קאמרינן להדיא דבנודר ומעריך כ"ע לא פליגי כו' והנה נלענ"ד להגיה בדברי התוס' גם ליישב קצת פסק הרמב"ם פ"א דעירוכין ממ"ש עליו הראב"ד הביאו הש"ך סי' ל"ט ומחמת שהמוכ"ז נחוץ הוכרחתי לקצר:
ואמנם לגוף הדין נלענ"ד דאף בנודר מחויבין ומ"ש רמ"א דאין החיוב רק משום דמצוה על היתומים כו' הוא אמת כדמוכח מההי' דעירוכין דמדמי לה למלוה ע"פ ומ"ש דמ"מ אין כופין וכאן היורשים אין רוצים בנדר זה הוא תימא דהא בסי' ק"ז איתא בהניח קרקעות שפיר כופין והאידנא תיקנו שהמטלטלים דינם כקרקעות ולדעת הרבה פוסקים אף בלא תקנה הדין כן כגמליא דערביא וכמבואר בח"מ סי' תי"ט ובאה"ע (וגם דאם רצו הב"ד כופין כמ"ש הש"ך דמלתא דפשיטא הוא לרמ"א ז"ל ע"ש) ולא יהא כח הדיוט יפה מכח הקדש וכוונת מהר"מ ב"ב שהביא הרמ"א היינו דוקא משום שאמרה לאחר מותי וכמו שביאר להדיא מלתא בטעמא דבעידנא דהוה לנדרא למיחל כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ולא מטעם דאין היורשים חייבים לפרוע נדר אביהם ומה שנדחק לפ' דמהר"מ מלתא דפשיטא נקט דהתם אמרה לאחר מותה כו' וכמעשה שהי' לא נהירא לענ"ד דהא מהר"מ נקט הך מלתא לרבותא שכתב ועוד נראה דאפי' כו' והו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' אמרה אתן מיד אין היורשים מחוייבים לקיים אלא ודאי דבכה"ג נעשה עליו כחוב מה לי הדיוט מה לי הקדש וכדאמרינן בריש ב"ק אלא באומר הרי עלה מנה לב"ה כו' וכן מבואר בש"ך סי' פ"ז דנודר לעני צריך לישבע ולא דמי למה שכתב הריב"ש בנשבע לקיים קנין בדשלב"ל דהתם לא נעשה עליו חוב רק שכופין לקיים שבועתו ואין זה מוטל על היורשים משא"כ בנדר להקדש שכבר הוקבע כדבר שבחובה וגם על היורשין מוטל לקיים וכדמוכח מההוא דעירוכין וכן יש ראיה מהא דאמרי' בר"ה דף ז' בעי ר"ז יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמר רחמנא כו' ע"ש בתוס' וברמב"ם סוף פ"א מהל' מחוסרי כפר' ובפ"ב מהל' חגיגה ובמס' קדושין גבי האשה שהביאה חטאת ואין הפנאי מסכים להאריך ואפילו תימא דהתם בהפריש אביו מיירי מ"מ מבואר מזה דבנ"ד הפריש אביו אין פקפוק כלל ועיין בח"מ סי' רי"ב בסמ"ע ס"ק כ"א דדוקא משום שהוא דשלב"ל הדין כן:
הנה מ"ש הרב המשיב דלמא היה לו אצל בעה"ח חוב קדים כו' כבר כתבתי דבטענת שמא אין לנו להפקיע מיד הקדש בדבר שכבר הוחזק בתורת הקדש זה זמן רב וקי"ל מלקין ושורפין וסוקלין על החזקות ואם באנו לטעון טענות כאלה כמעט ח"ו יתבטלו כל מעות הקדש שת"י משנים קדמונות ואמנם בנ"ד אף אם יציבא מלתא דהכי הוה עובדא מ"מ כיון שמסר השט"ח לשם כך אע"פ שלא כתב לו קני לך מה בכך כיון שבכל שנה עשו חשבון והוחלף השט"ח ונרשם ונכתב בתוכו שייך לצדקה פשיטא דלא גרע מאילו נעשה בהדיוט וכתב לי' שטרא על שמי' ומה כתיבה ומסירה צריך בזה שנותן שט"ח ע"ש הצדקה ואף מחילה אין מועיל בכה"ג. ואמנם בלא"ה בנ"ד דהוא שט"ח סתם לכל מי שמוציאו א"צ כתיבה ומ"ש בשם מכתב חזיון א' ומה שהשיב הרב עליו על שניהם אני תמה ואין הפנאי מסכים עמדי מחמת הנחיצה לבאר היטב רק את זה אגיד דמ"ש המשיב כיון דהוא מצד התקנה הוא דוקא להדיוט ז"א דהא גם תקנת מעמד שלשתן שהוא הלכתא בלא טעמא ולא נתקנה אלא בשביל תקנת סוחרים וכמבואר בהרא"ש ובפוסקים ואפ"ה מועיל אף בהקדש כמבואר בב"ק בעובדא דחנן בישא וגם כי מ"ש הב"ח שאינו מן הדין היינו בנותן חתימתו חלק או היכא שזה טוען שכחתי חתימתי חלק ואתה כתבת עלי' הא לא"ה אם זה מודה שכך נתן השט"ח והיה כתוב בו משמעות שט"ח פשיטא דלא גרע משאר כתב יד שכתב בו לכל המוציאו ויכול למוסרו למי שירצה וגם על המשיב יש לתמוה דמה ענין כגבוי לכאן דזה דוקא לענין מוחזק משא"כ בזה דטעמא דליתא בעין אף אם נחשב כגבוי אין מועיל דהשטר גופי' אין מוקדש בלא כתיבה ויש ליישב זה שכוונתו כמ"ש כיון שנכתב סתם בלא שם הלוה א"צ כתיבה ואין להאריך כי בנ"ד שנתן שט"ח ע"ש ההקדש א"צ לכל זה וגם דבנידון דידן שמשמעות הלשון שאמתת הענין שהיה בהיותו ש"מ מבואר בסי' רנ"ג דאף בהדיוט א"צ כתיבה ואף דהש"ך סי' ס"ו כתב דאין הכרח מרמב"ם וגם דהרשב"א ס"ל דהקדיש שטר בפרטות צ"ל בפיו קני לך כו' מ"מ מאן לימא דבאמת לא אמר הכי או שאר אופן המועיל וגם נראה דכיון שכתוב בו שייך לצדקה הוי לשון הודאה שמודה שזה שייך לצדקה ואין אנו אחראין לידע באיזה אופן הוקנה לצדקה וכעובדא דאיסור גיורא ואף בהדיוט אמרינן בגיטין האומר נתתי שדה פלוני כו' כמבואר בסי' סמ"ך וסי' רמ"ה ולשון שייך נראה ברור שהוא לשון הודאה לשעבר שכבר הוא של הצדקה ובסי' ס' ס"ק ל"ב מבואר ששם משום שהשטרות נכתבו על שם לוי לכך לא הי' נאמן בהודאתו משא"כ בזה שלא נכתב שם המלוה כלל וא"כ בהודאה מהני אפי' אם היה תח"י וכמש"ל דלא אמרינן בהקדש שלא להשביע ומכ"ש ביוצא מתחת יד אחר וכ"ז לא כתבתי אלא להתלמד במקום אחר דבנ"ד פשיטא שאין לזה ענין כתיבה ומסירה כלל כיון שמתחלה כתבו ע"ש הקדש הצדקה:
ומעתה נבא לטענת יורשי שמעון שטוענים שהם גבאים על המעות לחלק למי שירצו והבל יפצה פיהו דאטו משום שלוה מעות צדקה נעשה גבאי עליו והלא אם רוצה זה להוציא המעות מידו ולהפקידם ביד אחר רשאי ודין זה מבואר בשו"ת מהר"מ ד' פראג בשו"ת הקטנות סי' נ"ח ובב"ה בי"ד סי' רנ"ה הביא זה בשם סוף תשובת הרשב"א וע"ש דכתב דלא קי"ל הכי אף בהלוה לזמן קצוב דמתעסק שמת המלוה מוציא מיד היורשים ועיין בסמ"ע סי' קע"ו סעי' ט"ז שמחלק בין ההיא דהניח להן אביהם פרה כו' והיא הראיה דמייתי בתשו' מהר"ם וכן בי"ד סי' קס"ט והיינו לענין שיכול להוציאו תוך הזמן אבל בזמן הכתוב בשט"ח פשיטא שיש יכולת ביד נותן זה שהוא מפקח בעסק צדקה זו להוציא מידו ולהשליש תח"י אחר ומכ"ש מיורשים ובעובדא דמהר"ם משמע שראובן היה מחלק הצדקה ג"כ ואפ"ה כתב שמוציאה מידו ומכ"ש בזה שאין זכר לדבר שיהיה הלוה בידו לחלק הצדקה והמעות היה אצלו למחצית שכר לבד וכשאר לוה דמי ואפי' אם היו הכתבים שבידם אמת נכון שאביהם יש לו נאמנות כל אשר יאמר כי הוא זה שמגיע ממנו אין זה ענין להיות נעשה גזבר לחלק רק שעל אמונתו של זה הלוהו וכענין דאיתא בח"מ סי' ע"א מלוה שהאמין ללוה כו' אבל לא בשביל זה נאמר שבידו לחלק כאוות נפשו ובפרט כי כפי השאלה אין בכתבים אלו כ"א כזבים ואין בהם ממש ואם היה יד ב"ד תקופה ראוי להוציא מהם ככל הכתוב בשט"ח וגם שלענ"ד אף אם היה לוי המקדיש נותן כתב כזה לשמעון אין בו מועיל דמי נתן לו כח לגרוע כח הצדקה דגם המקדיש גופיה אין לו כח בצדקה אחר שיצאה מתחת ידו טפי מאחרינא ויש לי להאריך הרבה בזה אלא דבלא"ה כיון דהאי שטרא זיופא הוא לכן קצרתי ועכ"פ אין להם דין חלוקת הצדקה ובאמת אף שכתבתי שזה נעשה גזבר לפי שעה להיות גובה בשביל עניים מ"מ אין לו זכי' לחלק דממי נתמנה לחלק ואף מי שנקרא גבאי היינו לגבות ולא לחלק וכדאמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה וגם בב"ב אמרינן צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה כו' ע"ש שאין ענין ממונה לגבות ולהיות שומר המעות להיות מחלק ואמנם אם הי' נותנן כדי שאביהם יהיה ממונא לחלק צ"ע קצת לפי המבואר בתשו' מהר"ם הביאה בש"ע סי' פ"ז ובסמ"ע שם ס"ק צ"ט שאם הבע"ד טוען ברי אין יכולים להוציא ממון א"כ יש להסתפק אם טובת הנאה ממון להורישו לבניו ועיין בח"מ סי' רע"ו ובש"ך שם ובתשו' אחת לענין חמץ שעה"פ כתבתי שם מה שצ"ע על דברי מהרי"ק בתשו' דבמהר"ם שבמרדכי לא משמע הכי ע"ש ויש לי אריכות דברים בזה אלא שלענ"ד בכאן אין הנדון כו' וגם דלענ"ד דאף בכה"ג מ"מ בנ"ד יש להב"ד וטובי העיר או הגזברים הקבועים שבעיר להוציא מידו ולחלק כפי ראות עיניהם דכל דאתי אדעתא דידהו קאתי ויש לי ראיות רבות אלא לפי שהרבני מוביל שאילתא דנא אץ לאמר כלה מעשיך כי הדרך ירט לנגדי גם כי איני מדבר על אוזן שאינה שומעת וטלית שעליו כמרדעת כ"א לפני עשיר בדעת לבנות ולסתור לעקור ולטעת לכן קצרתי ועליתי כפי זמן המוכשר והעת כ"ד המדבר בצדקה זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד יום שהוכפל בו כי טוב י"ג שבט ישרי לב לפ"ק: