בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נד
שאלה מי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ע"ז ונשבע שלא יאכל בשר אם השבוע שני' חלה עליו ואסור לאכול בשר אם לאו:
תשובה לכאורה יש מקום לומר דהשבועה שני' לא חלה כלל דהא קי"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים בדין מי שנשבע שלא למכור איזה דבר ועבר ומכרו אי מהני המכירה כמבואר בח"מ סי' ר"ח ובאחרוני' שם ועיין בט"ז סי' ט"ז ואמנם צריך אני להעתיק מה שהשבתי זה איזה שנים לק"ק לוצק לש"ב החריף מו' יצחק נ"י בדבר שוחטים שנשבעו שלא ישחוט א' בלא חבירו ועברו ע"ז והשואל פלפל בדין כל מלתא דא"ר ל"ת והארכתי בתשובתי ושם כתבתי וז"ל ואשר הבאת מדברי בד"ז הגאון נ"י בסי' חוות דעת לחלק בין שוחט בשבת לשוחט על החמץ דבריו מרפסין איגרי שהדבר ברור דל"ש לומר אי עביד לא מהני בעוש' מעש' עביר' שהי' לשעתה ואין לה משך זמן ודוקא כגון אונס שגירש ומימר ושינוי קונה וכה"ג אינך דמייתי התם בתמורה כגון אם תאמר דאונס שגירש מהני הגירושין וא"צ להחזיר א"כ אנו מבטלין ד"ת ומקיימין מעשיו שהרי לא תהיה אשתו מן הוא והלאה והתורה הקפידה ע"ז וכן באינך ובזה יש לנו לומר דד"ת קיימין ומעשיו בטלים משא"כ שוחט בשב' או שוחט על החמץ שאין ענין העבירה נמשכת להבא רק על העבר ובין אי מהני ובין אי לא מהני איסורא דעבד עבד משום דעבר אמימרא דרחמנ' ואחר זה אין מקום לדין בו דהוא מלת' דא"ר ל"ת שאין כאן ענין המקיימו להאיסור שאסרה תורה ול"ש לומר בזה אי עביד ל"מ שמה שאנו מתירין באכילה שחיטת שבת או הפסח הנשחט על החמץ אין בזה עקירת ד"ת ומה שעלה על דעת הגאון נ"י לומר שבזה שנאמר שהשחיטה על החמץ הוא כמו נחירה אנו מקיימין ד"ת לא נהירא כלל דהא עכ"פ בשעת שחיטה ודאי שעבר על ד"ת דאפילו באונס שגירש ומימר אמרינן דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנ' ואין לנו לתפוס החבל בשני ראשין שאם תאמר שבכדי לבטל העבירה אנו חושבין השחיטה כמאן דלית' א"כ למה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שהרי בשביל זה בטלת השחיטה כדי לבטל מעשה העבירה ואם תאמר דודאי לענין זה שהוא עבר עבירה וחייב מלקות השחיטה ראויה היא רק שאין לנו לקיים הכשר השחיטה לענין שיהא הקרבן כשר הא ליתא דמה"ת לנו לבטל הכשר השחיטה ולפסול הקרבן דהא לא אשכחן דקפיד רחמנ' בהכי רק בשעת שחיטה אמרה התור' שלא לשחוט על החמץ ואז עבר אמימרא דרחמנ' ועל הכשר הקרבן מכאן ולהבא לא אמר רחמנ' כלל והדבר ברור שהתוס' שהקשו משוחט פסח על החמץ לא עלה על דעתם להקשות שיהא נחשב כנחירה דמה"ת לומר כן כיון דעשה בה מעשה שחיטה בסימני' ובסכין בשר ודאי דשחיטה היא ולא נחירה ובהכי חייבי' רחמנא רק דקשי' להו דנימא דל"מ הך מעשה למה שכיון בה לצאת י"ח פסח כי בדבר אשר זדה עליו אית לן למימר דל"מ כמו מימר ואונס שגירש וכיוצא בהם דהתוס' לא ס"ל הך סבר' דמה דאמרינן ל"מ היא בכדי לקיים ד"ת ולבטל מעשיו דל"ש בזה ביטול מעשה שנעשה בפועל אלא דל"מ מעשיו לקיים מחשבתו אשר זמם לעשות להקריב פסח כהלכתו ויש לנו לפסול הקרבן ולדידהו יש להקשות גם משוחט בשבת (ואפשר דס"ל דגבי שבת ילפינן מדכתיב כי קודש הוא כו' כדאמרינן גבי מבשל וכ"כ בשער המלך):
אך לפמ"ש ליכא לאקשויי לא משוחט בשבת ולא משוחט על החמץ דבתרווייהו העבירה כבר עברה וכן בצורם אוזן בכור דמה"ת לאסור שלא לאכול על מום זה שע"ז לא אמר רחמנ' רק שהקפיד' תור' שלא יטיל מום בקדשים וזה כבר הטיל ובמה שנאסר אכילתו על מום זה אין זה תיקן שיהא עי"ז דברי תור' קיימין ומעשיו בטילים דבפועל המעשה עצמה עבר על ד"ת ואין ענין היתר אכילה למעשה שעבר ולפי דברי הח"ד שרוצה להעריס סבר' זו גם לשיטות התו' אני אומר צא ופרנס דברי התו' שהקשו מצורם אוזן דהתם אין איסור אכילת הבכור על מום זה מוציאתו מידי עבירה דמטיל מום בקדשים אע"כ דהתוס' לא ס"ל הך סברא כלל:
ואמנם אף בלא שיטת התוס' לא נהירא הך סברא שכתב דבשוחט על החמץ איכא תיקון לאיסור אי נימא דל"מ דהוי כנוחר דכיון דעשה מעשה שחיטה אין אחר המעשה כלום וא"א לנו לשוות שחיטה לנחירה רק להיות מתפיס באיסור אינו זבוח אבל לא שנדון אותו כנעשה נחירה בפועל וכמש"ל ובהכי א"ש דלא תיקשו מכל הקדשים דאמרינן המחשב בקדשים לוקה ואפילו מ"ד אינו לוקה היינו משום לאו שאין בו מעשה ואפ"ה, קי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואמאי נימא דאי עביד ל"מ ולמה הקשו משוחט על החמץ וצ"ל דבזבחים איכא קרא להכשיר כמבואר בריש זבחים שם אבל לפי דברי הח"ד דאם מתקן הלאו אם נימא דהוי כנחירה אמרינן דל"מ והוי כנחירה א"כ קשה בפסח וחטאת דבעינן לשמו לעכובא או בכל הקרבנות שחשב בהם בשעת שחיטה מחשבת זמן או מחשבת מקום נימא דהוי כנחירה ומתקן האיסור ונ"מ לענין שהוא טמא טומאת נבילה ופשיטא שז"א דהא פיגול אינו אלא ראשון לטומאה מדרבנן בלבד אלא ודאי דלענין שחיטה בעבירה לא אמרינן דהוי כנחירה וגם בלא"ה לא א"ש מ"ש דזה הוי תיקון לעבירה דהוה כנוחר ומעקר על החמץ דאם נימא ששחיטה זו נחירה היא א"כ הרי הטלת עליו עבירה אחרת דפשיטא דאסור לנחור בהמת קדשים או משום דהוי מטיל מום בקדשים או משום דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם ועיין בע"ז דף י"ג וא"כ לית לן למיזל בתר איפכא לומר דהאי שחיטה הוי נחירה דס"ס מידי עבירה לא פלט ושבקי' שיהא השחיטה כשירה ואין כאן הטלת מום ובאיסורא דשוחט על החמץ קאי וגם קשה לסברתו דהרי משנה מפורשת בשוחט או"ב שניהם חולין בחוץ שניהם כשרים ונימא דהאחרון הוי נחירה ופקע איסורא דאו"ב. ולכאורה י"ל בטעמא דאו"ב כדאמרינן בחולין דף קט"ו לענין כל שתעבתי כו' מדאסר רחמנא מח"ז לגבוה כו' ובתו' שם פירשו מדאמרינן בדף פ"א שניתקו הכתוב ללאו דאו"ב לעשה ודברי התוס' צ"ע לענ"ד דהת' לא קאי אאו"ב לחוד אלא אכל מח"ז ויליף מיני' לאו"ב ג"כ וא"כ איך תידוק מיניה לענין או"ב להדיוט דאפשר דאיסורא איכא משום כל שתיעבתי ועל או"ב לא צריך קרא לאסור רק על שאר מח"ז דלית בי' משום תועבה ועיין במ"ל פ"ב מהלכות איסורי מזבח הביא דברי הפר"ח בי"ד ותמה עליו וכתב והנכון כדברי התוס' ולענ"ד גם דברי התוס' צ"ע כמ"ש. ואמנם מ"ש במ"ל שם בכוונת הש"ס מהא דאמרינן מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' ול"ל קרא ת"ל משום דלא הוי ממשקה ישראל לכאורה א"ש:
אך דאכתי קשה דהא ממשקה ישראל לא מיתסר אלא משום דלא הוי מכלל עשה ובלאו הבא מכלל עשה ל"א כל שתעבתי לך כדמוכח מחולין בעזרה וכמ"ש בשער המלך פ"ה מהל' מ"א ע"ש ולפ"ז מאי קאמר מדאסר מח"ז לגבוה כו' דילמא לעולם להדיוט נמי אסור ולגבוה איצטרך קרא למיסר דאי משום ממשקה ישראל ממילא דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואינו בכלל כל שתיעבתי לך. אך באמת ז"א לפמ"ש התוס' מש"ס הנ"ל דניתקו הכתוב ללאו דאו"ב בקדשי' לעשה א"כ השתא נמי ליכא רק עשה ואינו בכלל כל שתיעבתי לך ואפ"ה כיון דרחמנא אסרי' להקרבה איפסל לי' א"כ בלאו קרא נמי הוה אסרינן ליה משום ממשקה ישראל וכמו טרפה דילפינן נמי מהאי קרא למיפסל וכדי שלא לצאת חוץ לענינינו קצרתי:
ומ"מ לענין דאיירינן בה אם יש כאן משום כל מילת' דא"ר ל"ת שפיר הי' מקום לומר דשייך גם באו"ב וא"ל מדאסר רחמנא כו' די"ל דווקא לענין כל שתעבתי משני שפיר דאל"כ ל"ל קרא ת"ל דהא לא הוי ממשקה ישראל כמ"ש המ"ל וא"ל דאי לא כתיב קרא והוה אמרינן דבקדשים שרי א"כ לאו כל שתעבתי הוא לגבי קדשים ואם היה כיוצא בו בחולין היתר לשחוט אין כאן תועבה ואיקרי כאן ממשקה ישראל ז"א דס"ס השתא מיהא אם שוחט או"ב בחולין הוה אסור משום תועבה וממילא דאסור לקדשים משום דאסור באכילה להדיוט כה"ג ושפיר קאמר מדאסר רחמנא כו' משא"כ אם נימא דבהדיוט אסור משום דאי עביד ל"מ והוה כנשחט מאלי' ממש שהוא כנחירה א"כ אם נימא דבקדשים או"ב שרי והוי שחיטה מעליא אין מקום לאסור משום ממשקה ישראל דמה דאסור באכילה להדיוט אינו מצד גוף האיסור דאו"ב רק מצד דרחמנא אמר ל"ת והוי השחיטה כנחירה ובקדשים דהשחיטה כשרה ומצד או"ב עצמו אין איסור שפיר קרינן ביה ממשקה ישראל ולכך איצטרך קרא לאסור בקדשים ודוחק לומר דגם בזה כיון דעכ"פ ליכא היתרא לישראל בכה"ג אף שהוא מחמת פסול השחיטה משום דאי עביד ל"מ מ"מ לאו ממשקה ישראל הוא דלישראל אסור כה"ג מאיזה טעם שיהיה וא"כ גם בזה שפיר י"ל דמוכח באו"ב דשרי לישראל ולא אסרינן ליה משום מילתא דא"ר ל"ת מדאסר מח"ז לגבוה וכדמשני לענין כל שתעבתי לך. אך לענ"ד שפיר יש לחלק ביניהם וכמ"ש ובאמת דיש מקום עיון לפי פירוש המ"ל דהש"ס מוכיח דת"ל דאסור משום ממשקה ישראל דהוא מדברי קבלה ול"ש להוכיח למה כתבה התורה איסור מח"ז ת"ל מד"ק והש"ס במנחות דעבד צריכותא י"ל דקאי על התנא ובמקום אחר כתבתי בזה וכאן קצרתי ועכ"פ מוכח דשחיטה בכה"ג דא"ר ל"ת שחיטה מעליא הוא ואין דינה כנחירה כלל:
וגם מ"ש בחוות דעת ליישב דברי הר"ן בשוחט לע"ז דאף שאין אוסר דשא"ש מ"מ אסור באכילה וכתב בח"ד טעמא דבזה דאמרינן דאי עבד ל"מ שיש בזה תיקון האיסור דשחיט' כעין פנים בעינן אתמהה דאטו בשביל שאנו נאמר דל"מ מה דעביד ונאסור שחיטתו לא שחט כעין פנים ונפקע איסור שחיטה לע"ז וגם אין לאסור בהנאה משום תקרובות ע"ז דאין זה רק נחירה ולא הוה כעין פנים שהרי מ"מ עשה מעשה השחיטה כהוגן כעין פנים וכי בשביל שנאסור עליו שלא יאכל מזה יש בזה ביטול מחשבתו אשר חשב לע"ז ועשה אשר זמם לעשות כעין פנים וכיון דעכ"פ חייב מיתה עליו משום דעבר אמימרא דרחמנא מה תיקון יש בזה שנאמר שהוא כאלו לא נשחטה וכמתה מאליה ואסורה באכילה דהא לאו בהכי קפיד רחמנא אם תהיה אסורה באכילה אם לאו ובשביל מחשבתו לע"ז אין יכול לאסור דשא"ש וא"כ כיון דלא מהני לא פקעי איסורא שוב יש לנו להתיר אף באכילה כיון שנשחטה כהוגן וגם בגוף הדבר שכתב דבעינן כעין פנים אשתמיטתיה דברי הר"ן גופי' דלענין חיובא אף שאינו כעין פנים רק דרך עבודתה בכך חייב וכ"כ בי"ד סימן קל"ט והט"ז שם הביא דברי הר"ן ועוד בשחוטי חוץ נימא דלא הוי שחיטה רק נחירה ואם שחט בחוץ והעל' בחוץ נימא דלא יתחייב על ההעלאה דנהי שתאמר שמה שחייב על ש"ח משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ לענין ההעלאה שאחריה נימא דהשחיטה מחשב כמו נחירה ובזבחים דף ק"ז שם פליג ריה"ג על ר"ע מטעם שלא העלה רק דבר פסול שנשחט בחוץ ואמרו לו אף שחוטי פנים כיון שהוציאו פסלו ואם נאמר דש"ח כנחירה היא א"כ אין לדמותו לשחוטי פנים דעכ"פ הי' כאן שחיטה כשרה כשאר קרבנות אלא שנפסל בהוצא' משא"כ ש"ח דאין כאן שחיטה כלל ופשיטא דאם נחר והעלה בחוץ דפטור על ההעלאה ולמאי דיליף התם מקראי מקוטרי חוץ שהעלה בחוץ נילף ג"כ אם היה דרך נחירה אלא ודאי דהא ליתא ולקמן אעתיק מ"ש על דברי הגאון מפראג ז"ל בצל"ח פסחים דף ע"ג ובנ"ב מהדורא תנינא בענין זה דש"ח:
והנה מהרי"ט בתשובה ח"א סי' ס"ט כתב ג"כ לחלק בהך דאי עבד ל"מ ויט אל הדרך אשר כתבתי לחלק בין עבירה לשעתה בלי משך זמן שהרי כתב לענין הסכמה וברירה שנעשה לפני דייני עכו"ם שהאיסור כבר נעשה ואי אתה יכול לתקנו כיון שהמעשה נעשה כדין ובאותו ענין לא א"ר ל"ת שאין איסור בגוף המעשה וההעמדה בפניהם א"א לבטלה ע"ש והיינו משום דלא מבטלינן אלא אם המעשה עצמו לעבור על ד"ת כגון אונס ומימר שע"ז צוותה התורה אמרינן שמעשיו בטלים וד"ת קיימין אבל בזה שגוף הסכמה וברירה אין בזה נגד התורה מה תאמר כיון שהצווי שלא לעשות בפני עכו"ם ד"ת קיימין זה כבר עבר ואין מקום לבטלו כדי לקיים ד"ת ולכן הביא שם ראיה משוחט על החמץ וכ"כ בשער המלך דלדברי מהרי"ט ל"ק קו' התוספות משוחט על החמץ וע"ש מה שכתב בשם מהריט"ץ ליישב קו' הש"ג ממכר או קנה בשבת דהתם איסור' דעבד עבד כו' וכוונתו דהתם אפי' תימא דל"מ נשאר עליו האיסור וזה ע"ד הח"ד אבל אין זה חילוק מהרי"ט דמחלק אם הא דא"ר ל"ת הוא באותו מעשה עצמו וכמ"ש שם בסוף דבריו ומקום הי' בנ"ד כו' וה"ל מלתא דא"ר ל"ת באותו המעשה עצמו וזה לפי אותה הגמ"ר כו' ע"ש ומדברי השעהמ"ל נראה ששניהם אמרו ד"א ולענ"ד ליתא גם מה שהקשה בשעהמ"ל מהא דפריך בתמורה והרי אלמנה לכ"ג כו' על חילוק מהריט"ץ לענ"ד לק"מ דאע"ג דביאת העבירה לא מתקן כיון שאם בעל לוקה על הקידושין נמצא שהקידושין למפרע הם בעבירה ואם נימא דל"מ ופקעו קידושין הרי מעשיו בטלו וד"ת קיימין בזה שהקפידה תורה על הקידושין ואף שאיסור הביאה כדקאי קאי מ"מ איסור הקידושין פקעי אם נאמר דהקידושין ל"מ ולקמן אבאר עוד בזה:
והנה לפי מ"ש הח"ד דלא אמרינן דל"מ אלא היכא שיש בו מועיל לבטל העבירה עי"ז ובשוחט בשבת אין מועיל דמ"מ יש בו חיוב משום נטילת נשמה כו' יש להקשות בהא דאמרינן בחולין אהא דשוחט בשבת שחיטתו כשרה דנסבין חברייא למימר ר"י הוא כו' ור"י ס"ל מקלקל בחבורה פטור ואם נימא דהשחיטה פסולה ה"ל מקלקל דהא אינו מטהר מידי נבילה דה"ל כנוחר ומעקר וכמ"ש בח"ד לענין שוחט על החמץ וא"כ גם לענין שבת מתקן האיסור עי"ז שנאמר ל"מ וצ"ל דמ"מ שפיר חייב משום נטילת נשמה דמתקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ וכדמשני בפסחים אהא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וא"ל דנימא אי עביד ל"מ לאפקועי איסור דאמ"ה וא"כ ה"ל תיקון לעבירה שלא יהי' כאן איסור שבת כיון שהוא מקלקל ז"א דודאי אין מקום לחייב משום אמ"ה כיון דסוף סוף מתה היא ואם מתה מאלי' ג"כ פקע איסור אמ"ה ול"ש בזה אי עביד ל"מ וכמ"ש התוס' בתמורה לענין צורם אוזן בכור דלא שייך אי עביד ל"מ כיון שאם נפל מום מאליה ג"כ שרי ע"ש וגם בלא"ה ל"ש חיוב משום אמ"ה כשמתה דבחיותא תליא מלת' (וכה"ג אמינא ליישב קושיית התוס' בחולין ר"פ ג"ה ד"ה אלמא איסור מוקדשים קדים דלמה יחול איסור גיד על איסור אמ"ה כמו דלא חל על מוקדשין עפ"י מה שהקשו התו' ד"ה במבכרת דנימא כי פקע איסור קדשים לאחר זריקה חייל איסור גיד דגיד מתלי תלו וקאי כדאמרינן ביבמות כו' ולענ"ד לק"מ דהא ביבמות שם אמרינן איסור א"א מתלו תלי כו' לא פקע ולכך אינו חייב רק משום איסור הראשון דהיינו אשת אח בלבד משום דאיסור אחות אשה מוכן לחול כשיפקע אשת אח לכן לא פקע כלל וא"כ גם בגיד בקדשים כיון שאיסור גיד מוכן לחול אין הזריק' מתרת איסור קדשים ולא פקע ולכך לא מצי לאוקמי בשאר קדשי' דמוקדשי' נוהג בגיד מבעי' לי' והוצרך לאוקמי במבכרת ולפ"ז א"ש מה שהקשו התו' דאיך חל גיד על אמ"ה די"ל דבאמ' מתלי תלי וקאי (דלפמ"ש א"צ לתי' התו' דבעינן שיחול מהיום דקושית התו' בלא"ה שפיר כדכתיבנ') וכי פקע אמ"ה חייל גיד ולענין אמ"ה לא שייך לא פקע דבחיותא תליא מילתא ולפי שאכ"מ קצרתי:
ולכן אף אם נאמר שהשחיטה כמאן דלית' היינו שאינו מועיל מתורת היתר שחיטה אבל מ"מ הועילה מתורת מיתה בעלמ' כמו אם הית' נוחרה או עוקרה וא"כ אף אם תאמר ששחיטתו פסול' אכתי הוי תיקון להוציא מידי אמ"ה ואמנם כן גם לענין פסול שחיטה לא מסתבר כלל לומר דהוי כנוחר ומעקר דהא הכי אגמרי' רחמנא למשה דבהמה שסימני' שחוטי' בסכין כשרה היא טהורה מידי נבילה וכיון דאיתעבד בה משעה זו כהוגן במה תבטל מעשה זו לומר שאינו שחוט רק נחור שהרי שחיטה לפניך וא"כ גם לענין שוחט על החמץ אף דנימא שהקרבן פסול מ"מ איסורא דעבד ששחט על החמץ לא פקע וא"ל דאין זו שחיטה רק נחירה שבמה נפקע ממנה מעשה השחיטה שנעשית כתיקונו וטהרה מידי נבילה ומה לי לענין אמ"ה כיון דאיתעבד בה מעשה מיתה שא"א לומר שהוא אמ"ה ומה לי בזה שאתה בא לשנות שם לומר שאין זה מעשה שחיטה רק נחירה ולקמן אבאר עוד בזה:
ועתה נבא אל ענין שאלתינו במי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ונשבע הוא מלתא דתליא בסברות שכתבנו דלפום הך סברא דכתיבנא דכל שלא הקפידה תורה על משך זמן העבירה רק הוא מלתא דתליא במעשה עצמו ומיד כשחלף המעשה לא מצאה העבירה מקום לנוח וכגון צורם אוזן בכור דמיד שעשה המעשה עבר העבירה ושוב אין בזה הקפדת התורה אם יהי' מותר עי"ז או אסור או כגון שוחט פסח על החמץ וכיוצא בו וסברא זו הוא דעת מהרי"ט ג"כ א"כ גם בזה כיון שכבר נשבע ועבר על שבועתו שוב אין כאן הקפדת התורה אם יקיים שבועתו השני' שלא יאכל ובין יאכל או לא יאכל העבירה עשוי' ונגמרא ואין לה משך זמן אח"כ ולפי סברא החדד והוא סברת מהריט"ץ דכל שאם נאמר שאין המעשה כלו יש בזה תיקון העבירה מבטלינן המעשה וחשביני' כאלו לא נעשה כלל א"כ גם בזה י"ל דמעשה השבועה השני' בטלה ונתקן האיסור בזה וא"כ שבועה שני' לא חלה כלל ואמרינן בה דל"מ בכדי לתקן שלא יהא כאן עבירה דכיון שנשבע רחמנא אמר לא תעביד אי עביד ל"מ ואע"פ שהשבועה בטלה מ"מ לקי משום דמ"מ עבר אמימרא דרחמנא אבל גוף השבועה לא חלה בכדי לתקן שלא יהא נגד מימרא דרחמנא:
ואמנם לולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נמצא בזה בראשונים הוי אמינא דכה"ג דנ"ד דהעבירה שעובר הוא ע"י שבועה ל"ש בזה אי עביד לא מהני ומתחלה אבאר בהא דקי"ל דנשבע לבטל המצוה פטור מדכתיב להרע או להיטב מה הטבה רשות אף הרעה רשות ואי לאו האי קרא הוי סלקא דעתיך דאף שנשבע לבטל המצוה חייב לקיים שבועתו ואם לא קיים חייב משום שבועות בטוי והיכא שנשבע לבטל המצוה בכולל באמת חייב לקיים השבועה אלא שיש סוברים דדוקא בנשבע לבטל המצוה בכולל היינו בשב ואל תעשה כגון שבועה שלא אוכל מצה אבל בקום ועשה כגון שבועה שאוכל נבילות ל"מ אף בכולל ויש סוברים דאף בקום ועשה חיילא שפיר כמבואר בדברי התו' בשבועות דף ך"ד ע"ש אבל עכ"פ בין למר ובין למר חיילא בכולל לבטל מצוה וכן אפילו בלא כולל שפיר חיילא לבטל מ"ע דרבנן והכי קי"ל ביו"ד סי' רל"ט ע"ש וכן בנדרים חלים אפילו על דבר מצוה כמבואר בסי' רט"ו ומעתה יש להסתפק ולשאול אם העובר על המצו' מחמ' השבועה יש לחייבו עונש כדין עובר על המצוה או לא ולכאורה י"ל שאין עליו עונש כלל דעל השבועה לא אשכחן שהזהירה התורה שלא ישבע לבטל המצוה ועל מעשה העבירה עצמה אין כאן עון אשר חטא דהרי אנוס הוא לקיים שבועתו ואונס רחמנא פטרי' אבל באמת תרווייהו ליתנייהו דודאי על העבירה עצמה אין מקום לפוטרו מטעם אונס דאין אונס אלא דבר הבא במקרה אבל לא אם הוא מסבב וגורם האונס לעצמו כמבואר בשו"ת המכונות להרמב"ן סי' והביאו הח"מ באה"ע סי' נ"ג וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג ולכן אם היינו אומרים דהנשבע לאכול נבילות השבועה חלה וכן אם נשבע בכולל למ"ד דמהני אף לבטל מצות ל"ת מ"מ כשאוכל הוא מתחייב משום אוכל נבילה וכן מבואר ג"כ ממ"ש בטעם דעות הסוברים אם נשבע לבטל מצות ל"ת בכולל כגון שלא אוכל נבלות ושחוטות לא חל משום שאין אומרי' לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך ויש סיוע לדברי' מדאמרינן במנחות דף מ"ה עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן וכן אמרינן התם עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בחול לא אמרינן ע"ש וה"נ עמוד וחטא בנבלה בשביל שתזכה בשבועה ל"א ועיין ש"ך סי' רל"ו הא קמן שאף אם השבועה חלה חוטא הוי באכילת נבילה דאל"כ נימא איפכא דבכולל השבועה חלה ואין כאן עמוד וחטא כיון שאנוס הוא מחמת השבועה א"ו דז"א דאם צריך לקיים השבועה מ"מ מידי עבירה לא יצא וכן אם נשבע על מצות עשה בכולל או על מצוה דרבנן דחיילא ואסור לקיים העשה מ"מ עובר על מ"ע מיקרי אלא שאין אומרים לו קום ועשה לעבור על השבועה תדע דאל"כ נתת מקום לצדוקים לרדות שכל הרוצה לפרוק עול מצות מצי למיעבד טצדקי למיפטר נפשי ממצות דרבנן ע"י שבועה או ממצות דאורייתא ע"י שבועה בכולל או נדר וח"ו לומר כן דודאי אין השבועה או הנדר מוציאתו מידי עובר על ד"ת (ועיין ש"ך סי' רל"ט בנשבע לעבור על מצות דרבנן או דאורייתא בכולל שאין מניחין אותו לעבור אלא כופין אותו שישאל על שבועתו):
ואחרי הודיע כל זאת דעת לנבון נקל שאין מקום לומר שאין אזהרה ע"ז שלא ישבע לבטל את המצוה בכולל או במצוה דרבנן כיון שאם ישבע יצטרך לעבור על המצוה וא"ל דאעפ"י שהשבועה גורמת שיבא מחמת זה לעבור המצוה מ"מ גרמא בעלמא הוא ואין על השבועה עצמה איסור זה לא יעלה על לב אדם מעולם ופשיטא דאסור מדאורייתא לעשות דבר המביאו בהכרח לידי עבירה שהרי אפילו לגרום לחבירו לעשות איסור אסרה התורה כגון מושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה. לב"נ שאסור משום לפני עור כו' ואף שאפשר שזה לא יעשה האיסור וק"ו בן בנו של ק"ו שאסור ליתן לפני עצמו מכשול ודאי שיבא בהכרח לידי עבירה דאורייתא או דרבנן:
וקצת צ"ע בש"ע א"ח סי' רמ"ח והוא מדברי הריב"ש לענין לצאת בשיירא שיצטרך לחלל שבת אח"כ דקודם ג' ימים מותר ומשמע דגם הא דאסור אחר ג' היינו מדרבנן בעלמא ולפמ"ש צ"ע דהא אעפ"י שמה שמחלל אח"כ בהיתרא עביד משום פקוח נפש מ"מ איך יהא הוא הגורם ומסבב לעצמו שיצטרך לחלל שבת ונראה דמה"ט ס"ל להריב"ש והרדב"ז שהביא המג"א שאם יודע שבודאי יצטרך לחלל שבת אסור אפילו קודם ג' ואף להריב"ש נראה דסובר דשאני פקוח נפש דחילול שבת שיצטרך לעשות מחמתו היתר גמור הוא ואפילו חיובא איכא מורין בהם ולכן אף שהוא המסבב וגורם לעצמו הרי אין גורם לעצמו דבר איסור רק דבר היתר והיינו דדייק וכ' שאין לו להמנע לצאת מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש מותר הוא ואין כאן חילול ע"ש משא"כ כה"ג דנשבע לבטל המצוה דאף במקום שהשבועה חלה מ"מ לא ניתנה המצוה לדחות אצלו דרך היתר רק דרך דחיי' דמוטב למיעבד האי איסורא מלמיעבד האי איסורא ועכ"פ שם איסור לא פקע ממנו וא"כ כל שהוא מכניס עצמו לזה שיצטרך לעבור האיסור הוא מתחייב על האיסור וממילא דאיכא איסורא דאורייתא על השבועה עצמה שמביאתו לידי עבירה בהכרח ואפילו במקום שהעשה דוחה הל"ת אמרינן אם יכול לקיים שניהם מוטב משום דמצד דחי' אתינן עלה משא"כ פ"נ דמותר לחלל וא"צ למיהדר בתר היתרא והוא ברור לענ"ד:
ואחרי שבררנו כ"ז א"כ יש לדון דקרא דלהרע או להטיב דאתי לאורויי דנשבע לבטל המצוה פטור למה לי ת"ל דא"א לומר דמחויב לקיים השבועה ולעבור העבירה דא"כ מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לשבע שבועה כזו והו"ל מילתא דא"ר ל"ת ואי עבד ונשבע ל"מ ומכ"ש דקשה אהא דבאמת קי"ל דחלה השבועה בכולל או במצוה דרבנן וכן נדרים חלין על דבר מצוה ולמה לא נימא כיון דא"ר ל"ת שבועה או נדר כזה ל"מ:
ולכן נלענ"ד דע"כ לא אמרינן אי עביד ל"מ אלא אם קיומו של הך מילתא דעביד לא נקבע עליו חובה רק רשות כגון אונס שגירש ומימר ואינך דהתם שהמעשה שעשה אין קביעתו חובה ואדרבא איסורא איכא בקביעות דידי' וגם בלא מימרא דרחמנא ל"ת אין חובה עליו לקיים עשי' זו עכ"פ ולכן אנו אומרים שהמעשה בטל וד"ת קיימין אבל אם נשבע לגרש אשתו אנוסה או הנשבע להמיר קרבן שלו וכל כיוצא בו שנשבע לבטל המצוה אי לאו דילפינן מקראי דלהרע או להטיב דנשבע לבטל המצוה פטור שפיר אית לן למימר דמחויב לקיים שבועתו וא"ל בזה אי עבוד לא מהני כיון דמחמת מעשה השבועה שנשבע עכשיו יש חובה עליו ומימרא דרחמנא לקיים שבועתו ומאי חזית לבטולי הא מקמי הא אי לאו משום דכתיב קרא למעוטי נשבע לבטל המצוה ולכן היכא דהשבועה בכולל או בנדרים דשפיר חייל לא אמרינן ביה אי עביד ל"מ דאעפ"י שאסור לו לעשות שבועה כזו מ"מ אם עשה א"א לו לבטל מימרא דרחמנא דאמר עביד והצריכה אותו שלא יחל דברו ואין כח בידינו לבטל מעשה זו בכדי לקיים ד"ת ולתקנם שלא יהא עבירה בידו ועוד אני צריך לעיין בדבר כי הפסיקוני באמצע הפרק וכ"ת חכם ומבין מדעתו בנפה שלו יבור דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
הלכות צדקה