אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נג

שאלה נב

שאלה בני העיר שיש להם מקוה מים ומחמת הקרירות רוצין לעשות תיבה גדולה תלויה בשלשלאות כדי לשפוך בתוכה המים חמים ולהוציאה מתורת כלי רוצים לנקוב נקב ולסתום אותו בלבונ' ולעשות שוב נקב אחר ולסתום אותו במגופת עץ וליתן לתוכה המים חמים ואח"כ יפתחו המגופה של עץ להשיקם עם מי המקוה ולחזור ולסתום המגופה ולטבול בתוכה ועמד השואל ושאל אם יש היתר בדבר אם לאו:

תשובה הנה מי שהמציא דבר זה נראה שרוצה לגבב כמה קולות שהרי אם באנו להתיר לטבול אחר סתימת המגופה ולסמוך על ההשקה הנעש' קודם סתימת המגופה אנו צריכין להשען בזה על דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ב' שכתב דבשני מקוואות שניקבו זה לזה כשפופרת הנוד ונסתם הנקב פקע שם שאובין מינייהו ואין נפסלין עוד מידי דהוי אמים טמאים שהשיקן למקוה דהוו כזרועין ובטולי לגבי מקוה ופרק שם טומאה מינייהו וכ"כ בטור וש"ע:

והנה תשובתו בצידו שהרי הב"י וד"מ הביאו דברי רבינו ירוחם שהמפורשים נסתפקו בזה שי"א כיון שנסתם הנקב חוזר לפיסולו כבתחלה קודם שנתערב וי"מ כיון דהוכשר פ"א שוב אינו חוזר לפיסולו והש"ך כתב דיש להחמיר לכתחלה ונלענ"ד דטעם הפלוגתא בזה לפי מ"ש הרא"ש טעמא משום דהו"ל כזרועין ופרח שם שאובין מינייהו כמו דהוי כזרועין ופרח שם טומאה מינייהו ומה"ט כתב הרא"ש בנדה הל' מקוואות ובב"ק דסברא הוא דבמקוה של מ' סאה אפילו שאובין הרבה אין פוסלין דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתם וה"ה להטביל בהם ע"ש וכתב מהרי"ק בסי' נ"ו דמה"ט נמי אף במעין כ"ש דכשר נמי אין ג' לוגין פוסלין אע"ג דהרא"ש ס"ל כהר"י דמעין כ"ש אינו רק לטבילת כלים ולא לאדם מ"מ כיון דשם מקוה על מי המעיין מעטי' לענין טהרות כלים הרי השאובין מטהרים על ידי חיבורם אל מי המעין ולכך מייתי הרא"ש והרשב"א ראיה מההוא דלמעלה מהם מקוה שמימיה מועטין כו' ואותם האומרים דאף במעין יש לחוש לג' לוגין שאובין לא יסברו הך סברא דמטעם זרועה הוא כו' ע"ש ולפ"ז למאן דס"ל דג' לוגין פוסלין במעין דלא ס"ל טעם זרועה אלא ס"ל כיון שהשיקן יחד והם מחוברי' השאובין הם נגררים אחר הכשר המקוה והכל שם מקוה עליו ומש"ה גבי מעין אף שאינו חשוב שאובין לענין טבילת כלים מ"מ כיון דלטבילת אדם מעין שמימיה מועטין פסול א"כ אין מועיל החיבור לומר שחשובין כגוף המעין שהרי המעין עצמו אינו כשר לטבילת אדם. וכמבואר במהרי"ק שם דהנך דפוסלין ג' לוגין במעין ס"ל כשיטות ר"י דמעין רק לכלים ולא לאדם וא"כ אין שם מקוה עלי' לגבי אדם ע"ש המפורשים הסוברי' דהשקה לא מהני רק בשעת חיבור אבל נסתם הנקב חוזר לפיסולו כיון דהשקה לאו מטעם זרועה אתינן עלה ולא פרק שם שאובין מינייהו רק בשעת חיבורם ממש דאז בתר מי מקוה גרירי וחשיבי כמקוה שהיא מחוברת לו אבל כשנפרדה משם חוזר לכמות שהיה ואין לדמות לטומאה דפרח שם טומאה מינה דהא גם מים טמאים שהשיקן למעין שמימיה מועטין ג"כ פרח טומאה מינייהו דהו"ל כזרועין ומ"מ לענין השקה למעין כ"ש לא מהני כיון דס"ל דאפילו ג' לוגין פוסלין במעין ומכ"ש מים מרובי' ממתני' דקתני למעלה מהם מעין כו' מוקי לה לענין כלים כמ"ש מהרי"ק וכן צ"ל במתני' דמעין שהעבירו על השוקת כו' ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לו וכמבואר בש"ע סעיף, ח' דאף שהמים שע"ג שפה מועטי' לגבי מי הכלי הם מעלים המים המרובי') דלא מהני לענין טבילת אדם ולא אמרינן דהו"ל כזרועין ופרח תורת שאובין מינייהו ולא מסתבר לומר דהוי כזרועין לענין כלים ולא לענין אדם דז"א דאם הו"ל כזרועין ודאי דפרח שם שאובין מינייהו לגמרי אלא ע"כ דאע"ג דלענין טומאה הו"ל כזרועין מ"מ לענין שאובין לא אמרינן הכי רק דמהני השקה להיות שם מקוה עלי' ולכך במעין לא מהני רק לכלים ולא לאדם ולפי"ז לא מהני רק בעודו מחובר אבל לא כשנפרד אח"כ כיון דעיקר טעמא דהרא"ש בזה דדמי לטומאה דפרח טומאה מיניה דחשוב כזרועה וה"נ פרק שאובין ואינהו לא ס"ל טעמא דזרועה כמ"ש מהרי"ק והרא"ש לשטתו דס"ל טעמא דזרועה וא"כ הך פלוגתא דמייתי רי"ו אם נסתר הנקב אחר ההשקה תליא בפלוגתא זו אם ג' לוגין פוסלין במעין והדברים ברורים לענ"ד ולפי"ז שפיר כתב הש"ך שיש להחמיר לכתחלה לפי מה שמבואר בסעיף מ"ם בהג"ה שיש לחוש לפוסקים דשאיבה פוסלות במעין ויש להחמיר לכתחלה רק אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד כו' ובסעיף מ"ז משמע מדברי הב"ח שהביא הט"ז והש"ך שם דהך דיעבד היינו בכה"ג שלא עשו כן בראשונה וא"כ ודאי שיש עתה טורח גדול לנקותה שנית בדרך הכשר אבל דיעבד שכבר נעשה ואפשר לתקן בקל לא מיקרי דיעבד דאל"כ היאך נאמר דלא קי"ל כהאי פסקא לפי מ"ש בסעיף מ"ם להחמיר דהא הך דסעיף מ"ז בדיעבד מיירי ע"ש:

וגם אפי' לדעת הרא"ש צריך הטובל לתת לב שלא יחסר המזג בפושרין שבתיבה משיעור מ"ם סאה כמ"ש הב"ח וש"ך וט"ז וכמבואר בתשובות הרא"ש להדיא דלענין אם הוא חסר אין מועיל מה שהיה מערב תחלה עם השלם ומ"ש בסעיף נ"ה גבי ג' מקוואות שגם השאוב הוכשר היינו להוסיף עליו מי גשמים כמ"ש הט"ז וכ"כ הריב"ש הביאו הב"י שכתב וז"ל הטובלים כשרים והמקוואות כשרים ר"ל שהמים שבהם כשרים שאף מי השאוב הוכשרו וכל שהוסיפו לו מים כשרים כשיעור כשר וטובלין בו וכן האחרים או שכשרים לטבול יחד ג' אנשים כמשפט הראשון כו' ולפי דעת הסוברים דאחר ההשקה חוזר השאוב לפסולו צ"ל בהך מתני' דמ"ש המקוואות טהורים כמ"ש הריב"ש שיש לפרש דכשרים לטבול יחד ג' אנשים כמשפט הראשון וגם לפי ענ"ד אין מהתם ראיה כ"כ דהתם כיון שאין בכ"א כ"א כ' סאה ושיעור קומות האדם ג' אמות א"כ ע"י טבילת האנשים יוצאין לחוץ מכל גומא יותר מרובו ועומדי' חוץ לגומא ונוגעין זה בזה ומתערבי' יחד א"כ שפיר בטל מה שיצא מן השאובין בתוך מה שיצא מן המ"ם סאה הכשרי' ומטעם תערובות אתינן עלה ולא מטעם השקה והמעט הנשאר בתוך הגומא הוא חוזר ומתבטל בתוך מה שחזר לתוכו וגם אפילו לפי מ"ש הריב"ש שם שהגומו' הם גדולים ויש בהם כשיעור ואין מתערב מהם כ"כ מ"מ המים היוצא מהם מתכשרין מחמת שיש עליהם שם תערובת לח בלח וגם הנשארי' בגומ' הם כמו שאובין שבתוך מקוה של מ' סאה שאין עליה שם פסול והלכך אף שאחר כך חוזרים המים למקומם אחרי שהוכשרו מחמת ביטול ברוב אין חוזרין ונפסלין אבל אם ההכשר מחמת השקה אין להתיר רק בעודם מחוברים ונושקי' זה לזה ואין ראיה מטבילת מים ע"י השקה דפרחה טומאה מינייהו דאחר שנטהרו בעת השקה ולא נתחדשה להם טומאה מה"ת נאמר שהם טמאי' אחר שנפרדו משם משא"כ לענין שאובין אף עפ"י שבשעת חיבורם למי המקוה חשבינן להו כחדא והתלושין נגררין אחר המחוברי' מ"מ כשהופסקו זה מזה ונפרדו ישובו המים לאיתנם להיו' עליהם שם תלושין כמות שהיה:

ולכאורה יש להוכיח כן ממה שהקשו התוספות בכמה דוכתי דאיך אמרינן כשפופרת הנוד דהא טופח להטפיח חבור וכמה תירוצים נאמרו בזה ואם נימא כשפופרת הנוד מהני אף אחר כך שאין מחוברים א"כ לק"מ דאע"ג דטופח להטפיח חבור מ"מ עכ"פ צריך שיהא הטבילה בעת חבורן ממש משא"כ בהשקה כשפופרת הנוד שמתכשרים עי"ז שיהיה כשרים אף אח"כ ואפשר לדחות כיון דהך דהשקה כשפופרת הנוד גם לענין מקוה חסירה שאצל מקוה שלימה איתמר ובכה"ג פשיטא דלא מהני אף כשפופרת הנוד כל שאין מחוברים עכשיו ממש ואהא שפיר קשיא להו דת"ל דאף אם כשפופרת הנוד מהני משום טופח להטפיח ומכ"ש לפי מ"ש הר"ש והרשב"א דלענין פסול שאובה דרבנן בהשקה כשעור' סגי א"כ ע"כ שיעורא דכשפופרת הנוד לענין מקוה חסר מתניא ובכה"ג ודאי צריך שיהיה מחובר בשעת טבילה ממש וכמש"ל ומש"ה שפיר קשיא להו מטופח להטפיח ועכ"פ מבואר שיש דעות הסוברים דהשקה לא מהני כ"א בשעת חיבורם ממש אבל לא אח"כ ומ"ש הרא"ש ראיה מהשקה דמים טמאים אין ראיה כמש"ל וגם כי לפי פי' ר"י ריש פ"ב דגיטין הוי טופח להטפיח חיבור לענין השקה דמים טמאים ולא לענין חיבור מקוואות וע"ש שהקשו דלענין נצוק וקטפרוס הוי איפכא והניחו בקושיא ובחגיגה כתבו בשם ר"י לתרץ דהשקה וטומאה וטהרה דמקוה הלכתא גמירי לה ולאו בסברא תליא מילתא ע"ש וא"כ אין להביא ראיה גם מהשקה דמים טמאים דפרחה טומאה מינייהו וכן הא דמטבילין כלי בתוך כלי שבפי' כשפופרת הנוד שנטהר תיכף מטומאתו בשעת חיבורו אין מזה ראיה ששאובין שנשקן במחוברים יהיו שם תלושין עליהם אף כשנפרדו ויועילו לטהר ואף דפסול שאיבה דרבנן אין ללמוד קולא וחומרא מהלכה ומכ"ש אם נאמר דשאיבה דאוריית' פסול דלפי מ"ש ר"י אין ללמוד מזה דלאו בסברא תליא:

והנה לענין אם טבילה בתוך כלי הוא דאורייתא או דרבנן הנה מדברי הרמב"ם משמע מדאורייתא פסול שכתב וז"ל כל הטמאים בין אדם בין כלים כו' אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע וכ"כ התוספות בפסחים דף י"ז ע"ב וא"ת כיון דכולה שאוב כשר מדאורייתא אמאי גזרו רבנן בשאיבה כלל וי"ל דגזרו כו' דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע"ש וכן מבואר מדבריהם בב"ב דף ס"ו וכ"כ הרא"ש בב"ק פרק מרובה דהא דפסלינן שאיבה דילמא אתי למיטבל בכלים וטבילה בכלי פסול מדאורייתא דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע:

אך באשר"י שם קודם לזה כתב דבתוך כלי עצמו מותר לטבול כשהוא מחובר למקוה כדאמרינן מטבילין כלי בתוך כלי כו' והא דירושלמי דיומא דרגלי השלוחי' היו פתוחים כרמונים משמע דמוציא רמון הוציאו מתורת כלי מפרש ר"ת דלאו לאפוקי מתורת כלי אלא שיביאו המים השפע דלהשקה סגי כשפופרת הנוד כו' ע"ש וכן באשר"י דנדה הלכות מקוואות כתב ככל דבריו בב"ק וגם הר"ש בפ"ב ובפ"ה דמקואות כתב כדברי הרא"ש אלו ולכאורה קשיין אהדדי דאם נימא דפסול כלי אינו מטעם שאיבה כלל דאע"ג דשאיבה מדאורייתא כשר מ"מ בכלי פסול שאינו דומי' דמעיין שהוא בקרקע א"כ איך כתב שמותר לטבול בתוך כלי כשהוא מחובר למעיין או למקוה דחיבור זה אינו מועיל אלא לענין שלא יהיה עליו שם שאובין אבל מ"מ אין זה דומיא דמעין שהוא בקרקע ובסמ"ג הביא מדברי הת"כ דאית' שם יכול אפי' בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין עיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע וגם המרדכי הבי' רבינו יואל דאסור לטבול בגיגית שהמשיכו לתוכו אמת המים ומייתי עלה מדברי הת"כ והביאו הב"י והד"מ כתב ע"ז דזה כדברי הרמב"ם והרא"ש דאפי' ע"י חיבור אסור לטבול תוך כלי:

ולענ"ד צ"ע דהרי הרא"ש ביאר טעמא משום גזרה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ"ם סאה בלא חיבור הלכך אסור להטביל בשוקת כו' והיינו דס"ל דמטעם טבילה בכלי אין קפיד' מדאורייתא רק דמטעם שאובין אתינן עלה ואילו לדברי רבינו יואל יש כאן פסול מדאורייתא מחמת הטבילה בכלי ולקמן אכתוב עוד בדברי הד"מ בזה. ואמנם כבר כתבתי שגם הרא"ש כתב דטבילה בכלי פסול מדאורייתא לפי שאינה בקרקע ואפ"ה כתב דטעמא דשוקת ותלמי כשיש בפי' כשפ"ה הי' שרי להטביל בתוכו אי לאו משום גזרה וכך הם דברי הרא"ש ולכאורה הדברים סותרין:

אך אחר העיון נראה דלק"מ דודאי כלי שנתמלאה מי גשמים פסול מדאורייתא אף שאין נפסל מטעם שאיבה דכשר מה"ת מ"מ אינה בקרקע אך במעין או מקוה שהמשיכו לכלי וטובל בתוכו כיון שלא הופסק מן המעיין וגוף המעיין או המקוה הוא בקרקע אף שנמשך לתוך הכלי לא נתבטל מעליו שם מעין אף במקום שהכלי שם וכל עיקרה של הטבילה שטובל אדם זה הוא מחמת המעין או המקוה שנמשכה לשם והרי הוא בקרקע ואין משגיחין בכלי כל עיקר וזהו שכתב הר"ש גזרה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בה מ"ם סאה בלא חיבור ר"ל דאז בלא פסול שאיבה דאפשר שאינו פסול רק מדרבנן יש פסול מחמת הטבילה בכלי שפסול מה"ת:

ועפ"ז אפשר לומר דה"ט דהרא"ש שסובר שאין טובלין בתוכה אף בניקב כשפ"ה כמו שהאריך הב"י בדבריו משום דס"ל דלא מהני כשפ"ה לענין זה שהרי אינו מבטלו מתורת כלי בנקב כשפ"ה לבד ונהי דאהני לי' שהמים שבתוכו יצאו מכלל שאובין מ"מ מכלל טבילה בכלים לא יצא וכ"נ מהד"מ שכ' על דברי המרדכי והרא"ש דכ"ז מיירי שאין הכלי נקוב כשפ"ה הא ניקב כשפ"ה אין לו דין כלי כו' ואפילו לדברי רי"ו והב"י כו' מ"מ אם ניקב כמוציא רמון ודאי מהני וראי' מים שעשה שלמה כמ"ש בסמ"ג עכ"ל מבואר דמטעם איסור טבילה בכלי אתי עלה ולכך ס"ל להתיר כמוציא רמון ולכאורה אינו מובן כיון דטעמא דהרא"ש משום גזרה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ"ם סאה בלא חיבור א"כ אף כשיש נקב כמוציא רמון שייכא גזירה זו וא"ל דבזה לא גזרינן כיון שבטל ממנו תורת כלי לענין שאובין וכמ"ש הב"י מתחלה שם דדוקא בכלי שלם שייך גזרה זו ושם כתב הב"י שיש לחלק בין נקב כ"ש דלא מינכר שייך בו גזרה ובין נקב כשפ"ה דמינכר שפיר וא"כ אף שחזר וכת' דאף בנקב כשפ"ה אוסר הרא"ש לטבול בתוכו י"ל דאף בשפ"ה גזרינן ומ"מ בניקב כמוציא רמון לא גזרינן משום דמינכר טפי אך אין זה מחוור דמנ"ל לפלוגי בהכי ולומר דבשפ"ה לא מינכר וכמוציא רמון מינכר שפיר וגם דלפ"ז אין ראי' מים שעשה שלמה שהי' קודם גזרה וגם כי במקדש לא גזרו אך לפמ"ש דאין הגזרה מחמת שיטבול בכלי של מ"ם סאה בלא חיבור ויהא פסול משום שאובין ז"א דהא הרבה פוסקים סוברים דאפי' כולה שאובה דרבנן אף שהב"י כתב שנראה מדברי הרא"ש שנראין בעיניו דברי הסובר דפסול מדאורייתא מ"מ בניקב בשוליו כ"ש ומכ"ש כשפ"ה אין מקום לפסול כמ"ש הב"י שם מתחלה אלא דמ"מ טעמא רבה איכא בגזרה זו דאם יטבול בכלי בלא חיבור איכא פסולא דאורייתא מטעם דלא דמי למעין שהוא בקרקע וא"כ אף בנקב כ"ש או כשפ"ה שייך גזרה זו דהא מ"מ עדיין לא נתבטל מתורת כלי משא"כ אם ניקב כמוציא רמון שבטל מתורת כלי שוב אין כאן פסול דאורייתא כלל וליכא למיגזר בו מידי כשהוא מחובר אטו אינו מחובר דאף כשאינו מחובר אין פסול דאורייתא ולזה שפיר יש ראי' מים שעשה שלמה:

איברא דאף שהדברים נכונים מצד עצמן מ"מ קשה להעמיד כן בד"מ שכ"כ על דברי הב"י בפירו' דברי הרא"ש דאף בניקב כשפ"ה אסור והרי בב"י מבואר דמטעם גזרה דשאובין אתי עלה ע"ש שכ' אבל אם היה מנוקב כו' בטל לי' מתורת כלי ואין כאן זכר למים שאובין כלל ושוב רצה לחלק משום דכשפ"ה מינכר טפי ודחה זה ומ"מ מבואר דמטעם גזרת שאובין אתי עלה. וגם צ"ע דאם דעת הרא"ש לפסול כשפ"ה ומטעם גזרה דטבילה בכלים פסול מדאורייתא א"כ תינח בכלי המיוחד לאוכלין אבל כגון שוקת וכיוצא בו שהוא מיוחד למשקין מתחילתו דבכונס משקה טהור א"כ פשיט' דעכ"פ בכשפ"ה סגי ואפשר לומר דמ"מ שייך גזרה דלא מסקי אינשי אדעתייהו לחלק בין כלי לכלי ומ"מ מדברי הרא"ש בתשובה משמע ג"כ דמטעם גזרה דשאובין הוא ע"ש בכלל למ"ד:

אך לענ"ד כל עיקרו של הב"י שרוצה להעמיד כן בדברי הרא"ש לפי שלא מצא תשובה זו שהביא הטור שאין להקל לעשות מקוה לכתחלה בכלי מנוקב כזה וכ' שקשה לו שבפסקיו כ' להתיר כו' ואני מצאתי בספר חיים שאל הדפיס שם ס"ד קיצור תשובות הרא"ש שבסוף ספר חזה התנופה וכ' שם בסי' נ"ח וז"ל נתברר מדברי רבינו מאיר מרוטנבורג שבירר בתוספתא דמקואות שנקב כ"ש שניקב הכלי בתחתיתו שנתבטל מתורת כלי לענין שאיבה שאין המים שבתוכן נקראים עוד שאובין. ולפ"ז היה אפשר לעשות לכתחלה מקוה ולהביא כל מימי' ע"י כלי מנוקב משולי' בנקב כ"ש אחרי שהכלי ההוא אינו מחזיק מימיה ועכ"ז אמר הרב שלא רצה לעשות מעשה ואני הכותב אומר שראוי לסמוך על הוראה זו בשעת הדחק במקום שא"א לעשות בענין אחר וראי' בתוספת' דמקואו' מקסטלין המקלח בכרכי' וממעין היוצא לתלמי עכ"ל (ואף שהב"י הביא כמה פעמי' מתשובות אלו שבסוף ס' חזה התנופה נראה דההיא שעתא לא הוה בידי') מבואר דמטעם הקולא שהמציא ר"מ לחלק בין נקב שבשולי' לנקב מן הצד לא רצה לעשות מעשה אבל בנקב כשפ"ה פשיט' לנו להתיר לעשות ממנו מקוה לכתחל' וכמ"ש הטור ומ"ש הב"י דמתשו' הרא"ש על גיגית כו' שסיים בה אבל בתוכה אין טובלין כדתנן מעין שהעבירו כו' כשר חוצה לה אבל בתוכ' אין טובלין וע"ז העמיד הב"י יסוד ובנה דייק נגד דברי הטור ולולי דמסתפינא הוי אמינא דהתם קאי בנקב כ"ש כדמייתי מתני' דשוקת שאינו יכולה לקבל מים כ"ש וס"ל דסגי בכה"ג לענין שיתבטל מתורת כלי לענין שאובין דל"ש שאובה בכלי שלא יכילו המים בקרבה אבל מ"מ דין כלי לא בטל ממנה שיהי' כטובל במקוה שבקרקע דהא אינו מתבטל מתורת כלי אלא בנקב בכונס משקה ולפיכך אע"פ שאינו פוסל בתורת שאובין מ"מ פסול לטבול בתוכה מטעם טבילה בכלי וע"ז מייתי שפיר מהך דשוקת דכשר חוצה לו אבל בתוכה אין טובלין משום גזרה שיטבול בלא חיבור וכמש"ל וגם מלשון השאלה שם משמע דמטעם טבילה בכלי אתי עלה שכ' אם נאמר שהשולים מפסיקין אי בטלי' אגב קרקע ואת"ל מפסיקין מהו לפסול משום שאיבה אם נפלו משם למקוה חסר כו' וצ"ע ממ"ש בכלל למ"ד וגם ראיית הב"י ממ"ש הרא"ש גבי שידה ותיבה שבים הוא נכונה וקצרתי:

ועכ"פ עלה בידינו שאין חולק בזה דטבילה בכלי פסול מדאורייתא לפי שאינו דומה למעיין אך היכא שהוא מחובר למעיין או למקוה אין כאן חשש דאוריית' דלא איכפת לן מה שיש כאן כלי כיון שמעין א' היא ועיקר המעין או המקוה היא בקרקע אך מדרבנן גזרינן דילמא אתי למטבל בשוקת שחרדלית גשמים מקלח לתוכו או בשוקת המחובר ואין בו כשפ"ה או בכלי שיש בו מ"ם סאה בלא חיבור וכמבואר בדברי הרא"ש בפסקיו ובתשובות ולפ"ז נראה דאם הכלי מחובר למעין או למקוה והוא מקלח לתוכו והוא נהר שאינו פוסק מכלי שאז איסור הטבילה בכלי אינו אלא משום גזרה יש להקל בספיקו ואם הכלי נקוב כשיעור לטהרו ונסתם ויש ספק אם היא סתימה גמורה אם לא יש להקל שהרי אפילו אם לא היה כאן נקב אין כאן רק פסול דרבנן כיון שהוא מחובר למעין שהוא מקלח לתוכו ולכן אע"פ שדעת הרא"ה שאין לטבול תוך כלי המחובר למקוה אע"פ שמחובר בפיו כשפ"ה וכן אפילו ניקב כשפ"ה כדמשמע במ"ש בהא דשידה ותיבה שבים דהתם מפני שהים מקיפן כו' ואפשר דאפילו בניקב כמוציא רימון לא מהני משום הך גזרה ואין ראי' מים שעשה שלמה לגזרה דרבנן דדלמא אתי למיסמך עלה כשלא יהא נקב כמוציא רימון או כשפ"ה מ"מ כיון שאין זה רק דרבנן שפיר יש מקום לסמוך על דעת הסוברים דאף בכלי עצמה מותר לטבול כשיש כשפ"ה ודוקא מעיין כ"ש לא מהני דאינו כשר אלא לטבילת כלים אבל כשיש שם מ"ם סאה שפיר דמי אף לטבול תוך הכלי וכתי' קמא דהר"ש שהביאו הרא"ש בב"ק וכל זה אם יש כאן השקה למי המקוה עכ"פ כשפ"ה ועודנו מחובר בו אבל אם משוקין את המים שוב סותמין את הנקב ויש ס' בסתימה זו שמא היא סתימה מעלייתא אפילו אם נאמר כדברי הרא"ש דהשקה פ"א מועלת אע"פ שחזר ונסתם וכדמייתי מההוא דג' מקואות (ומ"ש לעיל לדחות ע"פ מ"ש הריב"ש שהמקואות טהורין לטבול בהם ג' אנשים כמשפט הראשון דחוי זה חוזר ונראה לפי התוספתא שהביא הר"ש פ"ח דפרה שלש מקואות כו' הרי זה אומר טהרני וטהרתיו ואם כפירוש זה כל הריב"ש מה טהרתיו שייך כאן דהא פסול להקוות עליו כמות שהן אך מ"ש לדחות דהתם טעמא משום תערובות זה א"ש) מ"מ אם נאמר דהוא סתימה מעלי' הרי יש כאן פסול מחמת טבילה בתוך כלי שאף אם נאמר שהמים שבתוכו הם טהורי' ע"י השקה מ"מ הרי זה כמו גשמי' שירדו לתוך כלי וטבל בהם שלא עלתה לו טבילה מה"ת ויש להחמיר בספיקו:

ולפ"ז בנ"ד שבשעת טבילה כבר נסתם הנקב שהשיקו על ידו בפקק וסתימה מעלי' הוא רק שנסמוך מחמת הנקב הראשון שסתמוה בלבינה ואם נאמר שהוא סתימה מעליא א"כ אין כאן טבילה מדאורייתא אלא שלפי משמעות לשון הרמב"ם דכל שהוא בסיד ובבנין אכתי אין עליו תורת כלי וא"כ י"ל דגם סתימה בלבינה לכלי עץ דרך בנין הוא מ"מ לפי מה שמפרשים המפרשים הר"ש והרשב"א והרא"ש נראה דלאו מטעם דרך בנין אתו עלה אלא דס"ל דכה"ג דסיד וצרורות לאו סתימה מעליא הוא שסופו ליסתר משא"כ בסיד וגפסות דהוי סתימה מעליא ולפ"ז פשיטא דאם סתמו בלבינה דהוי סתימה מעליא חזר שם כלי עליו ואפילו לפסול את המקוה וא"כ אפילו תימא דמחמת חשש שאובין מהני השקה כדברי הרא"ש וגם לענין שיהי' חוזר עליו שם שאובין מחמת הסתימה דפקק של עץ סמכינן אנקב הראשון ואמרינן דסתימה של לבינה דהוא כבנין אינו סתימה ובס' שאובין אזלינן להקל (ובאמת שגם זה אינו דהא הכא הוי ספק שאובה כולה דמחמירינן בי' כדעת רוב הפוסקים וכמבואר בטור וש"ע) מ"מ יש כאן ס' דאורייתא מחמת טבילה בכלים וספיקו להחמיר ועיין בש"ך שמבואר שבענין סיד וגפסות יש להר"ש והרשב"א והרא"ש שיטה אחרת כמ"ש סעיף מ"ב ונראה שכוונתו כמ"ש שאינהו מטעם סתימה אתי עלה וא"כ הא חזינן דהסתימא בלבינה סתימ' מעלייתא היא והנה הראב"ד שם השיג על הרמב"ם לענין לטבול בתוכה דלא מהני הנקב לטהרה ודוקא כשפ"ה כו' ולדבריו י"ל דגם הסתימה דבסיד ובנין אינו רק לענין שלא לפסול המקוה אבל לא לענין לטבול בתוכה כיון דהתוספתא לא מיירי רק לענין לפסול והנה בדברי הרמב"ם יש לו לפרש דמ"ש בסיד ובבנין ר"ל ששקעו בתוך בנין וכדמשמע התם במ"ש עד שיקבענו בארץ או יבנה ואתי כההוא דתנינן פ' ך' דכלי' לענין כופת שקבוע בנדבק קבע ולא בנה עליו כו' וה"נ דכוותי' מ"ש ובבנין לאו אסתימה קאי אלא ר"ל שסתמו בסיד והכניסו בבנין ואע"ג דבכלי חרס לא מהני שיקבענו בארץ ובבנין וכמ"ש בתוספתא וכתבו הרמב"ם היינו בכלי שלם אבל נשבר בכדי טהרתו וכיון שהוא רוצה שיכול המים בכדי שיטבול בו הוא קובעו בארץ אינו חוזר להיות תורת כלי וכן כשעושה כן ע"י סתימה בסיד ושקיעה בבנין ובזה י"ל מה שהקשו על הרמב"ם והואיל וא"א ל מהא לדינא קצרתי:

והנה מ"ש הש"ך בס"ק כ"ו בשם הב"ח דנקב בשולי' כשפ"ה נתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי וכ"כ בס"ק כ"ז על דברי המרדכי בשם ר"י וצ"ע שכ' כן בפשיטות וכבר הבאתי לעיל דברי הד"מ מ"ש על דברי ר"י והרי מבואר שהב"י סובר בדעת הרא"ש דלא מהני כשפ"ה וכבר כתבתי שאין ראי' מהירושלמי דיומא (ועיין בקרבן העדה שם ותמהני שבודאי שתיבת שבדרום הוא ט"ס וצ"ל שוורי' וגם מ"ש לענין הכיור לענ"ד ז"א וקצרתי) ועיין בריטב"א דמכות והביאו הב"י שכ' שיטות הרא"ה לחלק בין מקוה למעיין וכ' בסוף שגם בנקב כמוציא רמון אין להתיר בכל מקום משום גזרה (וע"ש בריטב"א גופיה שכ' שי"מ דבכלי גופי' אין טובל אדם ודוקא בטבילת כלים הקילו והב"י השמיט זה לפי שהריטב"א כ' שאין זה מחוור) ובט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א הביא דברי הר"ש והרא"ש ומ"ש בפירוש דברי הרא"ש אין נלענ"ד אלא י"ל כענין שכ' לחלק גבי שידה ותיבה לפי שהים מקיפן כו' וע"ש בתוס' הרא"ש דמסכת מקוואות מ"ש מעריבה מלאה כלי' ועיין מ"ש הב"י בשם הרשב"א בשער המים פעמים שמותר לטבול בתוך כלי' כו' ובקבועים בקרקע מחמיר משום גזירת מרחצאות ונראה שהוא עפ"י דברי הר"ש מ"ש בטעמא דלא יטבול ע"ג ספסל:

סיומא דפסקא דאם באנו לעשות מקוה כזו צריכין אנו לסמוך על מ"ש הרא"ש דהשקה מהני אף שנסתם אח"כ וע"ז יש חולקין וכבר כתבתי שזה תלוי בפלוגתא דהפוסקים לענין מעין אם נפסל בשאיבה ואף שכ' שם דאם יש טורח גדול כו' לענ"ד התם ה"ט כמ"ש מהרי"ק בארוכה דשאובה גופא דעת פוסקים שהוא דרבנן אפילו שאובה כולה ומכ"ש שאובה דג' לוגין שהוא מדרבנן לכ"ע אבל בגוף הפלוגתא אם מעין הי' כמקוה אין להכריע כולי האי ושפיר יש לחוש להנך דס"ל דאין להכשיר השקה מטעם זריעה ולכן ס"ל כיון דמעין כ"ש אין טובלין בו רק כלים ולא אדם השאיבה פוסלת ולדידהו אם נסתם אחר ההשקה אין להכשיר ואפשר שיש לחוש לדבריהם אף בדיעבד דנתבטלה ההשקה וחזר להיות שאובין כבתחלה וגם דאפילו תימא שדברי הרא"ש הם עיקר בזה מ"מ הרי צריך שיהא ידיהם בין עיניהם שתהי' התיבה מלאה מים מ"ם סאה בשעת השקה וגם אח"כ לא יתחסר ממנה שאם יתחסר ממ"ם סאה ויפול בתוכה ג' לוגין שאובין פסולה בלא השקה מחדש ואצ"ל שיהי' עיניהם פקוחות שלא יתחסר ממ"ם סאה בשעת טבילה ואף גם זאת א"א להקל משום שהרי נעשו שאובין מחדש מחמת הסתימה בפקק של עץ אחר ההשקה והרבה פוסקים סוברים דשאובה כולה פסול מדאורייתא וגם פסול מדאורייתא לפי שהוא בכלי ולא בקרקע דומיא דמעין וע"כ שנצטרך לסמוך על הנקב שנסתם בלבינה על דעת הרמב"ם דס"ל דסתימה דרך בנין אינו עושה כלי ולדעת גדולי הפוסקים נראה שכל שהיא סתימה מעליא חוזר להיות דין כלי ולדידהו נראה שיש כאן פסול דאורייתא מלבד פסול שאובין פסול משום טבילה בכלים וגם כי בדברי הרמב"ם אין מבואר כוונתו מ"ש בסיד ובבנין רק דנקט לשון התוספתא בזה ואיכא לפרושי בגוונא אחריתי וכיון דאיכא במילתא ספיקי טובא ויש בזה חששות דאורייתא אין בידי להקל בזה ופוק חזי מה עמא דבר כשעושין תיבה לתוך המקוה נוקבין אותה בשולי' נקב כשפ"ה עם ברזא ארוכה ובכל פעם שטובלין פותחין הברזא ואז הוא בטל מתורת כלי וגם המים הם מושקין למי המקוה ובזה פלטינן מכל החששות ואע"ג שאין הנקב כמוציא רמון מ"מ ודאי דבטל מתורת כלי כיון שהיא כלי מיוחדת למשקין דאפילו בכונס משקה יצא מתורת כלי אך דמ"מ צריך כשפ"ה שתועיל ההשקה ומ"מ יש להחמיר לעשות הנקב כמוציא רמון וכמ"ש בד"מ ונראה שאין לגזור בזה כמ"ש הר"ש והרא"ש כיון שבשעה שהוא קובעו ומחברו למקוה אין עליו שם כלי כלל ועיין בב"י ובש"ך על דברי הרמב"ם וגם כי מתוך שלא התרת כ"א ע"י פתיחת הברזא בכל פעם לא אתי למיטעי להתיר בלא חיבור כשפ"ה אבל שיהא הברזא סתומה בשעת טבילה ולסמוך על נקב אחר סתום בסיד לא ידעתי היתר כעת:

והנה במאי דכתיבנא שאעפ"י שבש"ע נקט בפשיטות כדעת הרא"ש דכל שהשיקו פ"א אף שנסתם הנקב כשר מ"מ יש לחוש לדעת החולקין שהביא רבינו ירוחם ולכאורה דברי הרמב"ם פרק ך"ב מהל' שבת מסייע לדעת החולקין שכ' וז"ל שתי מטהרות זו ע"ג זו נוטל את הפקק מבינתים ומשקין ומחזיר את הפקק למקומו מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים כו' וה"ה כ' שהוא מהתוספתא דעירובין והכ"מ שם ובב"י סי' ש"ך כ' בטעמו שאין לחוש שידחוק הפקק בנקב כשמחזירו דאדרבה מחזירו בענין שלא ימלא כל הנקב דא"כ תפסיק השקתן והיינו דקאמר שהרי דעתו שיצאו המים כו' ע"ש ולפי"ז מוכח דס"ל דאם סותם הנקב היטב עד שנפסקה ההשקה בטלה השקתו וא"ל דמיירי היכא שאין בכל מטהרת כשיעור שצריך להשיקן שיהיו כשיעור מ"ם סאה דבהא גם הרא"ש מודה דאם נסתם הנקב בטלה ההשקה כמש"ל ז"א דא"כ כיון שמחזיר הפקק למקומו מה בכך שאינו ממלא כל הנקב דמ"מ בטלה ההשקה כיון שלהשקה זו להכשיר מקוה חסר צריך שיהי' הנקב כשפ"ה בשעת טבילה ממש אע"כ דלענין השקה להכשיר מקוה שאוב ע"י השקה במקוה כשר מיירי דאז בשאובה דרבנן מקילינן בהשקה כשערה וכמ"ש הר"ש וכיון שדעת הרמב"ם ג"כ דהשקה דרבנן שפיר מהני מה שאינו ממלא כל הנקב ועדיין המים יוצאין קצת:

ואמנם בתוספתא פרק בתרא דעירובין ראיתי שם שתי מטהרות כו' ומחזיר את הפקק למקומו ר"ש בן מנסיא אומר שתי בריכות אחת של חמין ואחת של צונן נוטל את הפקק מבינתים כדי שירדו חמין לתוך הצונן וצונן לתוך החמין ובלבד שלא יחזיר את הפקק למקומו ולא עוד אלא שנוטל את הפקק כדי שיצאו המים וילכו להם ואם בשביל שתנגב אסור כו' ע"ש ומשמע לי דהכי קאמר דלא מבעיא דשרי ליטול הפקק שיצאו החמין לתוך הצונן אלא אפי' ליטול הפקק שיצאו המים ילכו להם לגמרי נמי שרי אפי' ליטול הפקק להדיא ולאפוקי בצנור שעלו בו קוצים כו' שאמר שם אח"כ דורסן ברגל בצנעה כדי שיצאו המים וילכו להם ואם בשביל שתנגב ר"ל שלוקח הפקק כדי לנגבו מן המים אסור דחיישינן דילמא אתי לידי סחיטה ועכ"פ מבואר דהא דקאמר כדי שיצאו המים לאו אהך מילתא דהשקה קאמר הכי אלא הוא ענין אחר ונראה שהרמב"ם היה לו נוסחא אחרת בתוספתא זו ובלא"ה לכאורה משבשתא הוא הא דקאמר ר"ש בן מנסיא שתי בריכות כו' וצונן לתוך החמין ובשבת דף מ"ב מבואר דר"ש בן מנסיא ס"ל באמבטי צונן לתוך חמין ודאי אסור. או אפשר דהרמב"ם טעמיה דנפשיה קאמר דלכך שרינן כשמחזיר הפקק אחר השקה דלא חיישינן לסחיטה כיון שדעתו שיצאו המים. אך לענ"ד פירוש הב"י בדברי הרמב"ם צ"ע ואפשר לפרש דמיירי בבא להשיק מקוה חסר ולאו השקה ממש אלא ר"ל שבא למלאות החסירה ולכן אף עפ"י שאתה הוא מחזיר הפקק למקומו הוא מחזירו בריווח שיוכלו המים לצאת למלאות החסר ולהכשירו אף אם יצטרך אח"כ לטבילה וגם שאם יצטרך לטבול יוכל ליטלו בריווח וכאן שעכ"פ אין דעתו שהמים יעמדו שם לעד לעולם רק יהיו מוכשרין לצאת לעת הצורך אין לחוש לסחיטה דכל כה"ג אינו מהדק בחזקה וגם י"ל דכל שהיה השקה מתחלה כשפופרת הנוד שוב אף שעתה אין שם כשפופרת הנוד כיון שהחזיר הפקק למקומו מהני דהוי טופח להטפיח חיבור ואף דאמרינן דאפילו בריית המים ממעט בנקב משיעור שפ"ה היינו כשלא היה שם השקה כלל מתחלתו כשיעור שפ"ה אז לא מהני מה דהוי טופח להטפיח אבל כיון שהיה השקה כשפ"ה ונטהר אלא בכדי שלא יחזיר לתחילתו לזה מהני חיבור דטופח להטפיח. ובזה יש ליישב מ"ש התוספות ביבמות וחגיגה מהא דטופח להטפיח וע"ש מ"ש לתרץ בשם הר"י דההוא לענין השקה ולפי מ"ש א"ש אך צ"ע בדברי הש"ס והפוסקים בענין זה:

אחר כותבי מצאתי בשו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא סי' קמ"ב שכתב דאם סותם בברזא של עץ לא נתבטל החביות מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח סי' קנ"ט סעיף דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחביות ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחביות תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מהחביות כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ואף שיש לחלק בין דעתו ליתנו בתלוש שאז ודאי מקרי כלי אבל אם דעתו שלא יקבע בו ברזא עד שיקבענו בארץ שוב אין סתימת הברזא יכול להחשיבו כלי כיון שכבר הוא קבוע ומחובר לקרקע מ"מ נלענ"ד להחמיר כיון שכבר היתה כלי קודם הנקיבה אין אנו יכולין להוציאה מתורת כלי להקל כ"א בראיה ברורה והרי אין לנו ראיה להקל כו' ע"ש ולענ"ד הוא דבר תימה לומר דכלי שעשה בו נקב המטהרתו יהיה דין כלי עלי' בשביל שבדעתו לתקן לו סתימה ואפילו בדעתו לסתמו סתימה גמורה כגון כלי חרס שמנקבו ודעתו לחזור ולסותמה בזפת וכבר תיקן הזפת לסותמה כל כמה דלא סתמו ודאי דאין שם כלי עלי' ואין מחשבת התיקן מוציאה מידי מעשה הנקב אעפ"י שהיה מקלקל ע"מ לתקן ומכ"ש אם אין דעתו לסתמו סתימה גמורה רק תיקן לו ברזא שאין הקלקול ע"מ לתקן לגמרי רק שיהיה מתוקן בעת התיקון ובעת הקלקול דהיינו כל עוד שלא יתן בו הברזא או כאשר יוסר ממנו יהא עומד בקלקולו ולא יהיה ראוי לקבל א"כ מה"ת לתת עליו תורת כלי בשביל העץ אשר הכין לו לסתמו בעת שירצה לתת בו הברזא ולדון בו דין כלי וממ"נ אם בתר מחשבתו אזלינן הרי הוא מחשב שבעת שלא יהא בו הברזא שמה לא יצא מידי קלקולו שיש בו נקב מפולש עד שיתוקן ולמה נטיל עליו חומר המחשב' שבדעתו לסתמו ולדון אותו כסתום אף בעת פתוח ונבטל מחשבתו אשר חשב שלא יהא כלי בעת ההוא ולא יהא עומד לתשמיש כלל:

אך באמת לענ"ד אף בעושה נקב וחשב עליו בשעת מעשה לסתמו סתימה גמורה נמי לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם כיון שאותה שעה שהוא נקוב הוא בטל מתשמיש כלל. ומ"ש ראיה מסי' קנ"ט נפלאתי דהתם כיון דדרך תשמישו בכך להוציא ולקבל דרך הנקב ההוא מה שצריך לו ולהוציא מהכלי ודאי שלא נתבטל מתורת כלי מחמת זה שהרי נקב זה הוא משמש לו בדרך תשמיש הכלי ואטו כלי שיש לו כיסוי והופך הכלי עם שולי' למעלה ומסיר הכיסוי מתחת ונוטל מהכלי דרך שם פשיטא שאין כאן ביטל מתורת כלי כלל. וה"נ אם תשמיש הכלי הוא לפתוח בתחתיות הכלי ולחשוף שולים והוא יהיה לו לפה להוציא את הנתון בכלי פשיט' שאין לחשבו כמשתמש בכלים שבורים כלל וגדולה מזו מצאנו בתוספתא הביאה הר"ש במסכת ידים והרשב"א בתה"א הפקיע את המולייר דהיינו שעשה סדק בשולי' ויצאו המים כו' ע"ש דמשמע אף שהנקב כשיעור כונס משקה ולא הוי כלי מכאן ולהבא מ"מ כיון דהשתא מיהו עשה נקב זה לקבל מתוכו דרך שם אין זה נקב המטהרו לע"ע דלפתחא קא מכווין ואם חזר וסתמו וקיבל בתוכו וחזר ופתחו אפילו כמה פעמים מחשב כלי לנט"י כמו ברזא אבל מ"מ בעודו פתוח טרם יסתמנו פשיטא שאין המחשבה לסותמו מועלת כלל ודבר פשוט לענ"ד בכלי שיש בו ברזא ונטל הברזא מתוכו אבל לא נטל ידיו דרך הנקב רק יצק מים על ידיו דרך פי הכלי דלא מהני דבעת שהוא פתוח בטל ממנו תורת כלי ואין היתר רק להיות נוטל ידיו דרך נקב הברזא וא"כ אדרבא מוכח דהא דנוטל מכלי שיש בו ברזא הוי טעמא משום שנוטל ידיו דרך הנקב ואין זה מבטלו מתורת כלי שהרי נקב זה הוא עשוי מתחלתו ע"ש זה שיקבל מהכלי דרך שם אבל אם מניח הנקב פתוח ואינו מקבל דרך שם רק דרך פיו הרי הנקב מבטלו מתורת כלי אע"פ שנעשה מתחלתו שלא לשם ביטול מדין כלי רק לקבלה ומכ"ש אם הנקב לא נעשה מתחלתו לקבלה רק לשם ביטול מתורת כלי פשיטא דבטל מתורת כלי אעפ"י שבדעתו לסותמו ע"י ברזא או סתימה אחרת גמורה:

ונלענ"ד ראיה ברורה מדאמרינן בזבחים דף צ"ה כ"ח שיצא חוץ לקלעים ונטמא נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש כלי נחושת פוחתו ונכנס ופריך כלי אמר רחמנא והא לאו כלי הוא שניקב בשורש קטן כלי נחושת פוחתו והא לאו כלי הוא דרציף ליה מרציף ופירש"י אחר שפוחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו ע"ש הרי מבואר דאף בכה"ג שדעתו לתקנו מיד מ"מ בשעת קלקולו בטל ממנו תורת כלי שהרי התם מה שנוקבו הוא לטהרו מטומאתו בכדי שיוכל להכניסו למקום קדוש ולתקנו להיות כלי לקיים בו מצות מריקה ושטיפה דמקום קדוש ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' מעה"ק וכן כלי מתכות כו' נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומחדדו עד שיסתום הפחת ויחזור כתבנית הכלים ואח"כ מורקו ושוטפו כו' והוא כפירש"י שם אע"פ שהתוספת פירשו בענין אחר דרצפינהו היינו שהופך כו' היינו משום דקשי' להו דא"כ גבי מעיל נמי לישני הכי שחוזר ותופרו אע"כ דחשיב בגד חדש וכלי חדש אבל לא קשיא להו דהך נקיבה לאו כלום הוא כיון שבדעתו לתקן דפשיטא דבעת שמנקבו נקב המטהרו פרח טומאה מיניה אף על פי שבדעתו לתקנו וכשמתקנו פנים חדשות בא לכאן וכן מהא דאמרינן בשבת דף ט"ז מעשה בשל ציון המלכה כו' ושברתו ונתנתן לצורף וחיתכן כו' והחזירו לטומאתם ישנה ופירש"י וחותכן שמחבר כסף במקום שבר הרי מבואר דאע"ג דהשבירה מעיקרא לא הוי רק ע"ד לתקן ולא להניחו שבור לעולם מ"מ בעת קלקולן נטהר מטומאתו אלא דבכלי מתכות אמרו שחוזר לטומאה ישינה משום גדר מי חטאת וכן מוכח מהא דאמר התם גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו אלמא דאם הוא נוקבו בכדי טהרתו שפיר מהני הנקיבה לטהרו אף על פי שבדעתו לסותמו מיד וא"ל דמיירי בנוקב שלא על דעת לסותמו ונמלך וסותמו ז"א דאם כן הוה ליה למימר גזירה שמא יקבנו על מנת לסותמו מיד וכן מבואר מהר"ש פרק ב' דכלים שכ' דבכלי מתכות איידי דדמיהן יקרין חייס עלייהו טפי ושייך למיגזר בהו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו ע"ש מבואר דניקבו בכוונה כדי להפקיע טומאתו ולחזור ולעשות אותו כלי כבתחלה ולהכי בכלי מתכות חיישינן דחייס כו' וגם בעובדא דשל ציון המלכה נראה דעשתה כן בכוונה לטהר הכלים ופשיט' דלא מסתבר לחלק בין אם כבר הוכן התיקון כגון שבעת שעושה הנקב מכין לו ברזא אם לאו דבכל גוונא כל כמה דלא סתים לי' הרי הוא מבטלו מתורת כלי והתם נמי אע"פ שהכסף ביד הצורף וברצותו מצרף מ"מ בעודו נקוב אינו כלי כלל:

כלל העולה דלענין כיור שיש בו ברזא ודאי דלא שייך לומר שבעת שנוטל הברזא לקבל דרך שם מה שבתוך הכלי הוא מבטלו מתורת כלי כיון דמעיקרא אדעתי' דהכי נעשה ואע"פ שאינו משמש כניסה ויציאה ואמרינן בשבת דף קמ"ו דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח היינו לענין שאין בו איסור בנין ותיקן פתח אבל מ"מ אין נקב כזה שצריך לו להוציא דרך תוכו מבטלו מתורת כלי ולהכי שרי להשתמש בחביות עם ברזא לפתוח ולסתום בשבת ואין בו משום בנין וסתירה בכלי' ועיין בא"ח ס' שי"ד בשם שבולי הלקט דברזא אפי' לא היה בחביות מעולם אם הכינו לכך מאתמול מותר ובב"ה שם כ' דאפי' לא הכינו שרי וכ"כ שם בב"ה אח"כ דלסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בין שהיין יוצא בין שאינו יוצא מותר והביאו המ"א שם והיינו מטעמא דכתיבנא כיון שזהו דרך תשמישו אין כאן ביטול ותיקון כלי כלל אבל אם עושה נקב בשולי הכלי שלא ע"ד תשמיש לקבלה דרך שם נראה דלא מבעיא אם עשהו מתחלה ע"ד שיהא הכלי בטל עי"ז מתורת כלי פשיטא דמתבטל אע"פ שדעתו לחזור ולסתמו אח"כ אלא אפי' אם נעשה מתחלה ע"ד תשמיש כגון כלי שיש בו ברזא ונוטל ממנו הברזא שלא בשביל תשמיש וקבלה מהכלי וע"י נקב זה אין הכלי ראוי לקבלה מעתה הוא בטל מתורת כלי עד שיחזור ויסתום הנקב ולכן כיור שיש בו ברזא והוציא הברזא ולא נטל ידיו דרך הנקב רק דרך פי הכיור נראה ברור דלא עלתה לו נטילה דכיון שהנקב הוא עתה שלא כדרך תשמישו נתבטל מתורת כלי ועיין בא"ח סי' קנ"ט פלוגתת הפוסקים בענין ליטול דרך הנקב כשמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה וקצרתי שלענ"ד בזה כ"ע מודי':

ובאמת זה ימים רבים שנסתפקתי במה שנוהגין במקוואות הללו שנעשו בנקב עם ברזא הסותמת מה נעשה בטבילה של שבת אם מותר לפתוח הברזא ולסותמה שהרי הנקב מבטל מתורת כלי והסתימה חוזר ועושהו כלי ואע"פ שהי' מוכן מאתמול ולא דמי לפקק החלון דהתם אין בו משום בנין אלא תוספת על אוהל עראי משא"כ כאן דיש נקב בכלי המבטלו מתורת כלי וכשמוציא הברזא הרי מבטלו מתורת כלי וכן בשעה שמחזירו הוא מתקן הכלי מה יושיענו זה שהוא מוכן מאתמול וגבי מטה של פרקי' אמרינן דאם תקע חייב חטאת ואע"ג דאמרינן דאם רפוי מותר צ"ע בזה דהא בעינן שיהא דרכן להיות רפוי ובחזרת הברזא לפעמי' מקפידין שיהא תקוע בחוזק כדי שלא יזובו המים החמים הניתנה בתוכה ולפמ"ש המ"א סי' שי"ג בשם הסמ"ק דדוקא דבר שצריך אומנות אסור יש להתיר בזה ואין ללמוד היתר ממ"ש המ"א סי' שי"ג לענין כסוי כלים המהודקים בחוזק דשרי לפי שדרך לסוגרן ולפותחן דהתם אף שנוטל הכסוי אין כאן בטל מתורת כלי (ודברי המ"א צ"ע) משא"כ כאן דבכל פעם שפותח יש כאן ביטול כלי וכשסותם מתקן מנא:

ואפשר לצדד קצת בתיבה העומדת בתוך המים ואף בלא הסתימה של הברזא אין המים שבה יוצאין ממנה לפי שאין להם מקום לזוב ואין כאן תיקון וסתירה מחמת סתימת ופתיחת הברזא ואע"פ שאם לא היתה עומדת במים לא הי' מועיל מה שהיא מחוברת לבנין התלוש ולבסוף חברה מ"מ כיון דבשעת הורדתה למים הי' הנקב פתוח ולא הי' לתיבה דין כלי ועתה כשבאו בה המים שוב אין סתימת הברזא מועלת לחדש עלי' דין כלי וצ"ע ועכ"פ נראה שאין להחזיר הברזא אחר שטובלין בה בחוזק רק תהי' רפוי' קצת ומתנועע בתוך החור לכאן ולכאן וכמ"ש המ"א שם:

ומ"ש בשו"ת נ"ב בשם הראב"ד דאין חשוב כלי ע"י סתימה רק כ"ח בזפת אבל שאר הכלים אין להם סתימה ולכן הקשה על פירו' הר"ש והרשב"א והרא"ש שחושבין סיד וגפסות סתימה מעליא וכ' שצ"ל דאף דלענין קבלת טומאה לא מיקרי כלי ע"י שום סתימה אבל לענין להיות נקרא כלי לפסול המקוה חשיב שפיר סתימה ע"ש ולע"ד ז"א שהרי פי"ט מהל' כלי' לענין משפך של חרס שפקקו בזפת כ' שאינו מקבל טומאה שאין הזפת משימו כלי קבול אבל משפך של עץ שסתמו ה"ז ככלי קבול ומטמא הא קמן דשל עץ הוי טפי סתימה בזפת משל חרס והר"ש פ"ג כ' דבתוספתא מפרש טעמא לפי שהוא מינו שהזפת יוצא מהעץ וע"ש מ"ש לחלק בין נקב שבחביות של חרס ובין נקב של משפך שעשאו היוצר מתחלתו ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי ובפרק ך' כ' הרמב"ם חביות שניקבה ועשאה בזפת בעץ וגפרית בסיד ובגפסות אינו חיבור ושאר כל הדברים חיבור והראב"ד שם כ' ע"ז שבשני נסחאות איתא באילו חיבור ובשאר הדברים אינן חיבור והכ"מ שם כ' שלענין זפת סיד וגפסות הוא נוסחא נכונה אבל בעץ וגפרית אינה נכונה שאינם סותמים סתימה יפה עכ"ל ולענ"ד גם ברמב"ם יש להגי' כנוסחו' הראב"ד שהרי תיכף אח"ז בהלכה ה' כ' חביות שניקבה ועשאה בזפת יותר מצרכה כו' וכן פרק שלפניו כ' הל' י"ד חביות שניקבה וסתם הנקב בזפת כו' וכ"כ בפי"ד מהל' כלים כמש"ל וכל אלה משניות קבועות הם והר"ש ספ"ג דכלים הביא תוספתא זו והסכים לנוסחא של הראב"ד וכ' שברייתא זו ברוב תוספתת בשיבוש כו' ועוד כ' בכולהו אינו חיבור דלא גרסי חיבור (בזפת כצ"ל) ובסיד וגפסות וזה א"א דלעיל תנינן בזפת בנקב של חביות היא סתימה ע"ש ועכ"פ מבואר דסיד וגפסיס שפיר הוי סתימה לכ"ח כמו זפת ואם נפרש דהר"ש והרא"ש שניהם יחד קאמרי דהוי סתימה מעליא גם בברייתא זו מתפרש הכי ושפיר הוי סתימה אף לענין לקבל טומאה ולפסול את המקוה:

ואמנם מ"ש הנ"ב שאין לך שום דבר שיוכל לסתום בו שיהא חשיב כלי ע"י סתימה זו רק כ"ח בזפת אבל שאר כל הכלים אין להם שום סתימ' כמבוא' בראב"ד פי"ד מהל' כלי' כו' נפלאתי דדברי הראב"ד אמורי' שם לענין זפת וטיט בלבד דבכ"ח זפת הוי סתימ' וטיט לא הוי סתימ' ובשאר הכלים זפת נמי לא הוי סתימה וכ"ש טיט וכ"כ הט"ז בשם הראב"ד והמעיין שם יראה שאין בזה פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד דהרמב"ם לא מיירו שם מסתימה בטיט וסתימה בזפת כ' שם דמהני רק דהרמב"ם מיירי במשולשל לאויר התנור ואין פיו למעלה רק שיהא טהור מטעם צמיד לזה אמר שהתנור טמא שאין הצמיד מציל מלטמא כמו שבארנו וס"ל כמ"ש שם ה"ב ובאמת מ"ש הראב"ד שם א"א טעה בזה שאינו אלא בסתמו בטיט כו' משמע דבסתמו בטיט א"ש החילוק שכתב הרמב"ם בין שרץ בתנור ובין שרץ בכלי וצ"ע דאם הסתימה בטיט ל"מ אם השרץ בתנור האוכלין טמאין שאין צמיד פתיל מציל אלא בכלי ולא בשבר כלי רק בזפת יש חילוק להרמב"ם דמיירי באין פיהם למעלה דלאוכלין מהני מה שהם בתוך צמיד פתיל ולהראב"ד מפרש דמיירי בפיהם למעלה מן התנור ואז טהור משום תוך תוכו ומ"ש הראב"ד דהכי איתא בתוספתא הנה התוספתא הביאה הר"ש הכי איתא דאם עשה בטיט שרץ בתוכו התנור טמא שאין צמיד פתיל לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורים והנה ממ"ש הטעם שאין צמיד פתיל לטומאה משמע דסתימה בטיט מהני אלא לפי שאין מועיל לטומאה ועוד דאם הסתימה ל"מ אמאי שרץ בתנור אוכלין שבכלי טהורין וא"ל דשפת כלי למעלה והו"ל תוך תוכו דז"א דבנקובין ל"מ שפת כלי למעלה כוון דלאו כלי הוא וכמבואר ברש"י ריש זבחים והר"ש רפ"ח וכן ברמב"ם ומה עדיפותא דטיט מכוורת פתוחה ופקוקה בקש כיון דהטיט לאו סתימה הוא ואם נאמר דהסתימה בטיט מהני ג"כ קשי' דלפ"ז ע"כ מיירי שאין שפת הכלי למעלה מהתנור (דאל"כ אף שהשרץ בתוכו טהור) וא"כ למה אם עשאה בזפת התנור טהור דמה עדיפותא דזפת מטיט כיון שגם טיט סתימה הוא וגם כי משמע התם דדוקא זפת חיבור ולא טיט וא"כ צ"ע למה שרץ בתנור אוכלין טהורין:

ומדברי הר"ש סוף פ"ט דכלי' שכ' לפרש דניקב בכדי טהרתו ל"מ סתימה דהא בתוספתא כו' והיינו התוספתא הלזו שיש ללמוד ממנה דטיט הוי סתימה וכן מפורש בהדי' בדברי הרא"ש שם דמייתי הא דניקבה ועשאה בטיט כו' והוי ניקבה בכדי טהרתו קאמר כו' ומהני' לי' סתימה ע"ש מבואר דמפרש דמהני סתימה בטיט:

ולדינא נלענ"ד העיקר בזה שאין לנו בזה אלא לילך אחר טעמו של דבר דהא לאו גזה"כ הוא איזה דבר הוא סתימה רק מסברת חכמי' דזפת בכ"ח הוי חיבור וסתימה מעלי' ולכן במשפך דלאו חיבור מעלי' הוא שהנקב נעשה ע"י היוצר מתחלתו והוא חלק כמ"ש הר"ש לא הוי סתימה וכן זפת בשאר כלי' לא הוי חיבור או משום שאינו מתדבק וסותם היטב או משום שאינו עתיד להתקיים ואינו עומד רק זמן מועט ואין דרך כלי בכך וזה מבואר ג"כ מהא דאמרינן בתוספתא דכתיבנא לעיל דסתימת טיט לא הוי סתימה וכמ"ש הראב"ד בהדיא והרי בפ"ה מ"ח איתא בתנור שחתכו חליות מרחו בטיט מקבל טומאה ומזה הביאו התוס' בחולין דף נ"ד והר"ש פ"ב דכלים ראי' דהא דאמרינן בתוספתא כ"ח כיון שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם לענין שבר כלי מתניא וכן מבואר בשבת דף ט"ז ובר"ה דף ך"ג לענין, הטפת אבר וע"ש בתוס' שר"ש מפרש דפליגי אי הוי סתימה מעליא ומייתי שם התוספתא הביא הר"ש פ"ל דכלי' כוס של אבן שניקב והטיף לתוכו אבר כו' ועיין בר"ש פ"ה דמייתי שם התוספתא נתן עליו טיט וחרסית אדמה סיד וגפסות אפילו כ"ש טמא זפת וגפרית כו' וכל דבר שאין עושין בו טהור כללו של דבר כל שאין עושין ממנו תנורין אינו מחבר את הסדקי' הא קמן דבתנור שדרכו יחד לחברו בטיט שפיר מהני לי' סתימת טיט וכן סיד וגפסות דהו"ל סתימה מעליא לגבי' ועיין במשנה ד' בחביות שנתרועעה וטפלה בגללי' דכ"ח שלא נצרפה בכבשן הוי טיט כמו גללי' וע"ש בדברי הרא"ש שכ' דנקט גללי' משום רבותא דרישא אע"ג דלא הוי סתימה מעליא כמו טיט כו' וכלל העולה דאין לך בו אלא מה שפירשו חכמים שאין זה סתימה מעליא וזולת זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא סתום ומהודק היטב וסופו להתקיים שפיר מחשב סתימה כמו הטיף לתוכו אבר דמה לי אבר או ד"א שהוא סותמו ומחזיק בו בטוב ולכן יפה כ' המג"א דאם הוא כלי שלם וניקב ותחב בו דבר אחר מהני כו' ע"ש בס"ק וא"ו ומיירי היכא שעינינו רואות שהיא סתימה מעלי' ועתיד להתקיים ונראה דדייק וכ' ואם היא כלי שלם כו' משום דאם הי' כלי שבור שנתקן ושוב ניקב אין מועיל סתימה וכמ"ש התוס' והר"ש לפרש הך דכ"ח שטהר שעה א' כו' דלענין שבר כלי מתניא ועיין בדברי הר"ש והרא"ש פ"ג דכלים במ"ש אעפ"י שאין סתימה מועלת לנקב שאחר שבירה שאני הך סתימה דנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה וחביות שניקבה שם חביות עליו אעפ"י שטהרוה ועוד דעדיין כלי היא כו' אבל קרם הפורש מהחביות בטל שם כלי מעליו אעפ"י שלא ניקב לפיכך אין סתימה מועלת לנקב שלו כו' ע"ש ולכן שפיר כ' המג"א ואם היא כלי שלם כו' דכיון דסתמו חשיב שפיר כלי ור"ל דאז יש ליטול דרך פי הכלי כבראשונה אבל פשיטא שאין ליטול הסתימה וליטול ידיו דרך הנקב דמיד שנוטל הסתימה בטל מתורת כלי ושוב כ' דאם ייחד לו ברזא להשתמש בו זה מקרי תחלת תקונו כו' ור"ל דאז מותר ליטול הברזא וליטול ידיו דרך שם כאילו נתקן לו ברזא מתחלה דאע"פ שנוטל את הברזא משם לא חזר שם נקב עליו שהרי קבע לו תשמיש דרך שם ולכן אפילו כשנפל הברזא מעצמה נמי לא נתבטל דין כלי כשמשתמש דרך הנקב אלא שפסול לנט"י משום כח גברא ועיין במג"א שם ס"ק י"ח אבל אם נפלה הברזא או הסירה והנקב פתוח והוא רוצה להשתמש דרך פי הכלי נראה דבההיא שעתא יש עליו שם ביטול כלי מחמת נקב שבשוליו ואין מועיל הברזא המונחת ובידו לסתמו משא"כ, כשמשתמש דרך נקב שבשוליו אין מקום לתת עליו שם ביטול כלי מחמת הנקב שאדרבה זו הוא תקונו ותשמישו להריק הכלי במריצה ובמהירות דרך שם ובענין מ"ש בנ"ב בפלוגתות הרמב"ם עם הר"ש וסייעתו לענין סיד וגפסית יש לי מקום עיון וגם בשאר הדברים ולא עת האסף פה:

והנה הירושלמי דיומא שהביאו הפוסקים ז"ל ויעשו דדין זה ע"ג זה אר' יונה כיום מרובה של תמיד העליון משום כלי פתוח ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי אמר ריב"ל אמת המים היתה מושכת לו מעיטם והיו רגלי שוורים פחותי' כרמוני' ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא הים בית טבילה לכהני' הוא והים לרחצה לכהני' בו ולא כלי הוא אמת המים כו' וכבר כתבתי שבקרבן העדה רוצה לקיים גרסא המשובשת שבדרום ומרכיב שניהם לגרוס רגלים שוורי' שבדרום וז"א כי עיקר הגרסא כמ"ש שם מסמ"ג ורוקח וכן התוס' בפסחים והריטב"א והר"ן ועיין בב"י סי' ר"א ומ"ש וניחא לי נמי הא דמשני אכיור כו' ולא כמ"ש ברוקח דגם אכיור משני רגלי השוורי' כו' ובמחכ"ת אשתמטתי' דברי הרמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש שכ' שם הלכה ט"ו הים שעשה שלמה כמקוה היא מפני שאמה של מים היתה עוברת בתוכו מעין עיטם לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמו הכיור וממנו היו ממלאין הכיור ובכ"מ שם הראה מקום לדברי הירושלמי פ"ג דיומא והם דברי הירושלמי אילו וכ"כ התו' ביומא דף ל"ז בשם פר"ח (אלא שכ"כ דמפרש בפ"ב דזבחים וכעת לא ידעתי מקומו שם) והביאו ג"כ דברי הירושלמי אילו ומ"ש בקרבן העדה בפירוש הירושלמי וכן מ"ש בתוספותיו שם שהכיור הי' חלוק כו' לא רציתי להאריך רק לענ"ד לולא דמסתפינא ה"א שיש כאן ט"ס וכצ"ל אר' יונה כיום מרובה של תמיד ור"ל ליתן טעם על מ"ש במשנה שעשה י"ב דד ואח"כ פריך ויעשו דדין זה ע"ג זה ר"ל דרך ארכו מלמעלה למטה וע"ז משני העליון כו' ר"ל שאז יהא פסול מליטול ידו מן דד העליון שהמים היוצאין מן הדד העליון ויש נקבי' הרבה למטה ממנו הוא נראה כאילו הוא כלי פתוח ברובו וגם התחתון אין לקדש ממנו כיון שהי' סמוך לשוליו אין המים שיוצאין דרך שם מאוירו של כלי ולכך לא עשו הדדין זעג"ז ואח"כ קאמר ריב"ל אמת המים כו' וקאי אהא דקאמר כדי שלא יהי' מימיו נפסלין בלינה ור"ל כמ"ש אח"כ שאמת המים הי' מושך ליש"ש שממנו הי' מי הכיור וזה ידוע לרגיל בירושלמי שסותם תחלה ומפרש אח"כ ועד"ז נ"ל פירוש הברייתא דמייתי בש"ס דילמא שחרית במילואו כו' ובקרבן העדה שם כ' פירוש דחוק ולענ"ד דהברייתא ס"ל דבאמת עשו הדדין זעג"ז וקאמר שחרית במילואו שהי' הכיור מלא עדיין הי' מקדש ידיו ורגליו מן הדד העליון בערבית בירידתו ר"ל שירדו מימיו של כיור ונתמעטו הי' מקדש ידיו ורגליו מן התחתון אבל בשחרית עדיף לי' טפי מן העליון שהיא על אוירו של הכלי יותר מן התחתון ולאו אכ"ג ביוה"כ קאי שהי' מקדש בקיתון של זהב ביה"כ רק על כל השנה במי שבא לקדש והוא פשוט לענ"ד ועיין בשו"ת פנים מאירות שהביא דברי התו' בפסחים דף ק"ט שכתבו והא דנקט כמוציא רמון היינו לבטל השוורי' מתורת כלי שלא יקבלו טומאה כו' הרי לפניך שלפי דברי הירושלמי צריך לבטל הכלי כדי נקיבה להביא מים למקוה וברור שז"א רק כוונתם כמבוא' בדברי הסמ"ג והר"ן שהביא הב"י ובריטב"א בחידושי מכות דר"ל שלא יטמא הכלי בטומא' הנכנס לתוכו קודם טבילה וזה כוונת התוס' דפסחים ומ"ש הסמ"ג כי הכהני' טמאי' לא היו נכנסין למקדש כו' לענ"ד י"ל דהא קי"ל דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וקאמר ר"י כדי שיזכור טומאה ישינה שבידו כו' וא"כ אי מתרמי שאחד ישכח ויכנס בטומאה לטבול יטמא הכלי ולכך עשאום פתוחי' כרמונים להנצל גם מחשש זה:

ותבנא לדינא שלענ"ד אין חשש אם יסתום בברזא של עץ ומ"מ חוששני לדברי הגאון ז"ל שאנו מחבבי' בכל יום דבריו להלכה וגם בשו"ת מאיר נתיבים ראיתי שחושש לזה לכן שפיר דמי לעשות נקב אחד גדול כמוציא רמון ולסותמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהא סתום ועוד יעשו נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול ולסתום אח"כ ולא יהדק הסתימה גם בחול ואז יש היתר טפי ולפתוח ולסתום בשבת ומ"מ בחול אין קפידא כולי האי אך בשבת יש להקפיד וכמדומה שע"ד זה ג"כ כ' בשו"ת מאיר נתיבים ולא הי' לי פנאי לעיין כראוי אך לענ"ד בזה נסתלקו כל החששות כיון שכבר יש נקב כמוציא רמון שהיא בכדי טהרתו ויצאו דברינו בטהרה דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות שבועות

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה