בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נ
שאלה הביננו לדעת דברי רבינו הרמב"ם בפרק ח' מהל' איסורי ביאה שכתב אשה שראתה דם מחמת מכה שבמקור אפילו בשעת ווסתה היא טהורה והדם טהור ונראה מזה שפוסק כרבי שם בנדה דף ט"ז דס"ל דמקור מקומו טהור וכמ"ש ה"ה שם דברי הש"ס אלו והוא סותר דברי עצמו בהל' משכב ומושב וכן בפרק יו"ד מהל' א"ב שמבואר מדבריו דמקור מקומו טמא ותימא רבתי על מפרשי הרמב"ם שלא נתעוררו בזה:
תשובה כבר קדמוך רבנן והלום ראיתי בספר סדרי טהרה סי' קפ"ח עמד בזה וכתב ליישב דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש הרמב"ן והר"ן בחידושיהם בהא דמק"מ טמא הוא גזה"כ בשטומא' נבראת שם מתחלה וכל שנבר' בו טמא ומטמא במציאתו טומאת ערב כו' ולפי"ז י"ל דדוק' במעינות דיבר דלאו ממעינותי' הוא אלא בלוע בדופני האבר שבו המכה טהור כו' ע"ש ובעיני יפלא דא"כ צא ופרנס לשון הש"ס דקאמר בדף ט"ז ובדף ס"ו מק"מ טמא איכא בינייהו ולדבריו לא יתכן הך לישנא כלל דהא כ"ע ס"ל הכי רק מאן דפליג סבר דדם מכה אינו בכלל זה דמק"מ טמא והכי ה"ל למימר ודכ"ע מק"מ טמא ומ"ס דם מכה בכלל מקור הוא ומ"ס מקור ומעינותיו לחוד ודם מכה לחוד וגם כי לדבריו צ"ל ששלש מחלוקת בדבר דמ"ס דם מכה כמקור ומ"ס אינו כמקור ודעת שלישית דאף במקור עצמו מקומו טהור ואין זה במשמע ויותר תמוה דהא בפירוש אמר רבינא במק"מ קמיפלגי כו' וא"ל רבי כו' ואי לא חיישת לווסת מק"מ טהור הוא ואף על צד הדוחק א"א לפרש לשון הזה דדוקא בדם מכה קאמר דטהור ואם נפשך לומר דהרמב"ם מדנפשי' הכריע לחלק ביניהם כיון דרבותינו העידו בדם מכה שטהור ובשאר דוכתי משמע שיש לפסוק דטמא וכן משמע מלשון הס"ט שלזה כיון אך לענ"ד כיון דרבינא ועולא הוי מצי לאוקמי דגם רבי ס"ל דמק"מ טמא ודם מכה שאני ש"מ דס"ל דליכא לפלוגי בהכי וא"כ כיון דחזינן דרשב"ג ודאי דלא מחלק בהכי וס"ל דדם מכה כמקור דמי וגם רבינא ועולא לא ניחא להו לאוקמי בטעמא דמאן דמטהר רק מטעמא דס"ל מק"מ טהור וכן מבואר ג"כ ממ"ש שם דף כ"ב רבא אמר דכ"ע אין דרכה של אשה לפירוש רש"י שם דוק ותשכח (אלא שאין הכרח שהרמב"ם יפרש כפי' רש"י וקצת משמע דהרמב"ם לא מפרש הכי וקצרתי) ולכאורה הי' אפשר לומר דמדקאמר בדף ס"ו ורבותינו העידו כו' ובגיטין וריש כתובות אמרינן מאן רבותינו בי דינא דשרו משחא והיינו רבי יהודה נשיאה כמבואר בע"ז דף ל"ו וא"כ היאך אמר בנדה דף ל"ו אמר ר"ל משום ר"י נשיאה מקור שנעקר כו' טמאה טומאת ערב ומזה מוכח דיש לחלק בין דם מכה לדם מקור אבל באמ' ז"א דאף שהמקור גופי' טמא ומטמא ביציאתו מ"מ מקומו י"ל דטהור הוא כל הנמצ' בו בין דם מכה ובין שאר דם ובנגיעה לא מטמא דהא טומאת ביה"ס הוא דהך מ"ד דס"ל מקומו טהור לא ס"ל גזה"כ שכתב הרמב"ן והל"מ שכתבו התו' תדע דאדרבה איכ' לאקשויי להיפך דאי ס"ד דמק"מ טמא ומטמ' כל הנמצ' בו א"כ ל"ל לר"י נשיאה לאתויי קרא דלמען השפך דהא מק"ו ילפינן לה אחרים מטמ' הוא עצמו לא כ"ש וא"ל שעיר המשתלח יוכיח דאכתי תיקשי לרבא דלית לי' הך תוכיח בדף ל"ה וכיוצא בזה הקשו התוס' ר"פ דם הנדה ע"ש אלא ע"כ מוכח דס"ל מקומו טהור וקר' אתי למקור עצמו שהוא מטמא ביציאתו איברא דאיכא לדחויי לפי מ"ש התו' דהא דמק"מ הל"מ הוא א"כ ליכ' למילף מקור גופי' מק"ו דהא קי"ל אין דנין ק"ו מהלכה ואף למ"ש הרמב"ן דגזה"כ הוא מ"מ י"ל דקר' לא אתי רק לומר דאף אחר שנעקר ממקומו הוא מטמא דס"ד דאינו מטמ' כ"א במקומו דוק' וכמ"ש רש"י שם אך בלא"ה נראה דהך ורבותינו העידו אין זה הך רבותינו דבי דינא דשרו משחא כדאית' בירושלמי דגיטין בשלשה מקומות נקר' ר' יהודה הנשיא רבותינו בגיטין ובשמן ובסנדל וכן הוא בירושלמי דע"ז ובנדה פרק המפלת ומדלא חשיב הך דרבותינו העידו על דם מכה כו' מכלל דלאו היינו ר"י נשיאה ועיין פ"ק דסנהדרין:
ולכאורה היה אפשר לומר דכיון דבדף מ"א מוקי רב יוסף רבנן דפליגי על ר"ש דס"ל דמק"מ טמא וכן סתם לן תנא בסוף נדה דף ע"א ושנה משנתינו כהך מ"ד בסתם לגבי ר"י דפליג עלי' מסתבר דהכי הלכת' וכיון דהתם אמרינן רבותינו העידו שהוא טהור א"כ קשי' הלכת' אהלכת' דהא קי"ל כל עדות הלכה היא כמ"ש רש"י בחולין דף י"ח העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת כו' וכ"כ הרא"ש שם וצ"ע דבש"ס שם אמרינן טעמ' הואיל וקאי ר"נ כוותיה ע"ש וע"כ לחלק בין מכה למעינות המקור אך גם מזה אין הכרע כמ"ש מהרי"ק שורש קס"ה דלא נאמרו הכללות הללו אלא לדברים הנוהגין בזה"ז ועיין בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ד שכן הוא ג"כ לדעת הרמב"ם ע"ש וגם כי בנדה דף כ"ט אית' גבי הא דסנדל משום רבותינו העידו סנדל צריך כו' ואנן לא קי"ל הכי ע"ש:
וכדי ליישב דברי הרמב"ם נלענ"ד דהנה גוף החילוק שכתב בסדרי טהרה דדם מכה אינו רק בלוע בדופני המקור ולכך טהור הוא תמוה דהא מקור גופי' שנעקר טמא וא"כ הך דם מכה שהוא מדופני המקור ומחמת כאב המכה נמס הבשר והי' לדם וכשדם זה יוצא לחוץ הרי זה כאלו נעקר חתיכות בשר מן המקור ויצא לחוץ וכיון שמקור גופיה טמא ה"ה דם המכה שבו ויש לו דין טומאת המקור עצמו שהוא אב הטומאה לטמא טומאת ערב ואע"ג דדם מגפתו של זב ונדה אין דינו רק כוולד הטומאה לטמא טומאת משקין ברביעית היינו משום דשם לא שייך לומר דדם מגפות יהי' כבשר זב ונדה עצמו דגם בשר נדה כשפירש ממנה אינו מטמא כדאיתא בשבת פרק ר"ע מה נדה אינה לאברים כו' (ואף שברמב"ם פ"ח מהל' מו"מ נראה שמפרש בע"א אך בפ"ג מהל' אה"ט מבואר דמפרש כרש"י רק דס"ל דגם כה"ג דפ"ח הוא בכלל הזה וצ"ע על הכ"מ שם) משא"כ טומאת המקור שאף מקצת ממנו יש בו טומאה כמ"ש רש"י מקור שנעקר חתיכת בשר וא"כ מה לי שנעקר חתיכ' מן המקור מה לי דם שנתהוה מן הבשר בשביל שהי' לדם לא פקע מיני' טומאתו אלא שאפשר לומר דגם במקור שנעקר נעקר כולו בעינן כדמשמע לישנ' מקור שנעקר ונפל וכן לשון הרמב"ם מקור האשה שנעקר ונפל כו' ולא קאמר שנעקר ממנו ומ"ש רש"י חתיכת בשר ר"ל לאפוקי דם כדאמרינן שם דם אמר רחמנ' ולא חתיכה אבל מ"מ עקירת כל המקור בעינן דלא עדיף טומאת המקור מטומאת נדה עצמה דאינה לאיברים ולפי"ז גם דם מכה שבמקור נמי דינו כדין דם מגפתה של נדה והוי וולד הטומאה. ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה סי' מ"ב שהרב המשיב שם ר"ל ג"כ לחלק לענין מקור מקומו טמא לטהור בדם מכה אף הדם והגאון המחבר ז"ל השיב לו וז"ל לא ידעתי לחלק וגם לשיטתו עכ"פ הוא ראשון מחמת שנגע במקור אף שהוא רק דם מכה לא יהא אלא דם מכה של אשה נדה הא דם מגפתה טמא והמקור בעצמו טמא טומאת אשה נדה כו' ע"ש והנה מ"ש שהוא ראשון מחמת שנגע במקור צ"ע דמחמת הנגיעה י"ל דאין כאן טומאה דהא טומאת ביה"ס הוא וכמ"ש התו' והרמב"ן ז"ל ולא דמי לדם מגפתו שהוא בגלוי ולכך שפיר הוי וולד הטומאה דבשעת פרישתו הוא נוגע בה ונטמא משא"כ בדם מכה שבמקור אף וולד הטומא' אינו דטומאת ביה"ס הוא וא"ל דלפי מ"ש התו' דהל"מ הוא וכן למ"ש הרמב"ן דגזה"כ הוא א"כ אף דהל"מ וגזה"כ אינו אלא לענין מעינות המקור מ"מ עכ"פ נקטינן דגבי מקור אף טומאת ביה"ס מהני אך ז"א דלפי מ"ש דהוי הל"מ או גזה"כ אינו משום נגיעה כלל רק דהכי גמירי שמקור מק"ט ויש בו טומאה מצד עצמו ולא מתורת נגיעה תדע שהרי דינו כאב הטומאה אבל היכא שאין טומאה מצד עצמו רק מצד נגיעה לאו כלום הוא במכה שבמקור דהא הוי ביה"ס:
ומ"מ נלענ"ד דדברי הגאון ז"ל צודקים דאף בד"מ שבמקור הוי כדם מגפתה של נדה שנלענ"ד דגם התם לאו מתורת נגיעה אתינן עלה וזה מבואר בחולין דף פ"ח בתוס' שם ד"ה כל משקה המת טהורים והקשו דהא כשנוגעין בו מקבלין טומאה במגע מדאוריית' כו' ועוד קשה הא דאמר בנדה במשקה זב דמטמא משקין ברביעית כו' ותירצו דמיירי שיצאו דרך שפופרת ומן התור' טהורות כיון שלא נגעו אלא מדרבנן גזור ביצא מן הזב היכא דאיכא רביעית כו' ע"ש הרי מבואר דהך דמשקה מן הזב מיירי באין נוגעין בו כגון שיצא דרך שפופרת ואפ"ה המשק' טמא מד"ס וכן מבואר שם בדברי אא"ז מהרש"א ז"ל שכתב וז"ל וליכ' לאקשויי מאי מקשה ממשקה דט"י כו' אימא דאיירי שלא יצאו בשפופרת י"ל דא"כ משקין היוצאין נמי משום מלת' דנגיעה נגעו בה ומה קאמר משקין היוצאין כמשקה הנוגע בהם כיון דאידי ואידי משום נגיעה היא עכ"ל וא"כ אין לחלק בשביל שד"מ שבמקור הוא ביה"ס כיון שאין הטומאה מחמת נגיעה רק כי טמא יקרא לפי שהוא משקה היוצא מן המקור הטמא והוי וולד הטומאה כמו דם מגפתה של נדה ויפה כתב הגאון ז"ל דהוי וולד הטומאה כדם מגפתה ומ"ש דהוי ראשון לפי שנגע במקור אגב שיטפא נקט הכי דבדם מגפתה טמא אף בלא נגיעה כמ"ש מדברי התוס' ומרש"א ז"ל:
ואחרי הודיע כל זאת נראה ברור דהרמב"ם שכתב והדם טהור לאו למימרא דהדם טהור לגמרי מכל טומאה דלאו בדיני טומאה וטהרה קעסיק התם רק אגב גררא נקטי' ועיקר כוונת הרמב"ם שם לומר דלא נימ' הואיל והוא שעת ווסתה חיישינן שמא מעורב בו גם מנביעת המקור וא"כ הוא טמא משום דם נדה שהוא אב הטומאה כמו נדה עצמה שמדוה כמותה אלא הדם טהור מטומאת נדה דבי' קעסוק בהנך הלכות ואע"ג דיש בו טומאה מד"ס כטומאת דם מגפתה של זב ונדה סמך בזה על מ"ש בהל' מו"מ בביאור דמק"מ טמא וממילא דמשקין שלו הם וולד הטומאה ואל תתמה על לשון והדם טהור דלכאורה משמע דטהור לגמרי דגדולה מזו מצינו בהא דקאמר בדף י"ט רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור ופרש"י דהוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב ולפ"ז תיקשי האיך קאמר אשה טהורה דהא האשה נמי טמאה טומאת ערב שנגעה בדם וא"ל דטהורה דנקט היינו לבעלה דהא ממאי דקאמר ודם טמא מבואר דאשה טהורה מטומאה זו וע"כ לומר דאע"ג דהאשה טמאה שנעשית ראשון מחמת נגיעת הדם מ"מ הכא לענין הך מלתא דמספקינן בה דלמא דם נדה היא כיון שהוא שעת ווסת וטמאה טומאת שבעה ע"ז קאמר דטהורה מהך טומאה ומ"מ שפיר היא טמאה מנגיעת הדם וכן פירש"י להדי' בדף כ"ב דאמרינן נמי אשה טהורה ודם טמא דאשה טהורה דלאו ראי' הוא ומ"מ האשה טמאה טומאת ערב וכן בדף מ"א ור"י אמר אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה כו' ור"ל דמטהר האשה מטומאת שבעה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב וכ"כ הרמב"ם בפ' יו"ד מהל' א"ב יוצא דופן כו' ואם לא יצא דם דרך הרחם הרי האשה טהורה אע"פ שהדם שיצא מדפנה טמא כו' מבואר דנקט לישנא דטהורה אע"פ שנטמאה מחמת נגיעת הדם שיצא ממנה כיון שאין בזה טומאת ראי' טהורה קרי לי' ולא תימא דבהל' א"ב דלא מיירי מטומאה וטהרה נקט הכי אלא אפי' בהל' משכב ומושב שעיקרו לדיני טומא' וטהרה נקט כי האי לישנ' ע"ש בפ"א מהל' מו"מ וגם אתה אל תתמ' הא דנקט הרמב"ם בלישני' והדם טהור אע"ג דיש בו טומאה קלה דמשקין כמו דם מגפתה מ"מ כיון דלענין טומאת ראי' מיירי דאם הוה בי' טומאת ראי' היה אב הטומאה לטמא אדם נקט והדם טהור לומר שאין חוששין לווסת לומר שהוא דם נדה מן המקור ולפי מ"ש א"ש בפשיטות לשון הש"ס אשה טהור' ודם טמא דלפי מ"ש אליב' דהרמב"ם אף רשב"ג דאמר מק"מ טמא לאו למימרא דהוי אב הטומאה לטמא טומאת ערב דכיון שאינו ממעינות המקור אין לטמאו בטומאת המקור עצמו רק שלפי המקור טמא הוי כדם מגפתה ולא הוי רק וולד הטומאה וא"כ האשה טהורה לגמרי ורבי דס"ל מק"מ טהור הדם טהור לגמרי ופסק הרמב"ם כרשב"ג ולא נקט הדם טהור כ"א למימרא שלא נטמא טומאת ראי' ואינו אב הטומאה ובהכי א"ש גם ההוא דדף כ"ב דשם ג"כ אינו דם המקור עצמו כמ"ש רש"י שם ואין טומאתו רק מחמת נגיעת המקור ואינו רק וולד הטומאה ואינו מטמא אדם ושפיר קאמר דאשה טהורה:
והנה כל זה הוא לענין דם המכה אבל דם המקור אף במקום שאינו מטמא משום ראי' מ"מ כיון דמקור מקומו טמא שפיר הוי אב הטומאה ומטמא בכל שהוא כמבואר להדי' ברמב"ם פ"א מהל' מו"מ וכתבתי זה לפי שראיתי בשו"ת נ"ב סי' בטעמ' דבגד צבוע אין מקבל כתמים דטעמא דכתמים טמאים אע"ג דהוי ס"ס כיון שצריך לטמאות האשה לפי שנגעה בדם דמק"מ טמא אך שעדיין י"ל שמא נטף להדי' לחוץ ולא נגע באשה ובפנים אין מטמא דהוי ביה"ס אך דמ"מ צריך לטמאות הבגדים כו' ע"ש ובספר חוות דעת השיג עליו דהא בעי רביעית כמ"ש פרק דם הנדה רק שהתוס' כתבו דהל"מ שהאשה טמאה אף דהוי פחות מרביעית ואף דהוי ביה"ס וכיון דלדעתו אין מטמא בביה"ס ה"נ דלא מטמא בפחות מרביעית עכ"ל ובמחכ"ת לא כיון יפה דודאי הדם הוי אב הטומאה והאשה טמאה טומאת ערב אף בכ"ש כמ"ש התו' מהך דמקור שהזיע ומ"ש שהתוס' כתבו דהל"מ שהאשה טמאה כו' אגב שיטפא רהיט לי' וסבור שהתוס' כתבו כן לענין טומאת האשה וליתא דהתו' כתבו כן לענין הדם שטמא מחמת המקור אע"פ שהוא ביה"ס וגם בפרק דם הנדה בעי רביעית לטמא וא"כ ה"ה לענין ליטמא והכא לא בעינן רביעית כדאמרינן מקור שהזיע כו' אלא אפשר הל"מ היא שיהא המקור וכל העובר דרך שם טמא ולא מחמת נגיעה במקור והיינו כמ"ש הרמב"ן והר"ן דגזה"כ הוא ולא משום נגיעה וזהו שסיימו תדע שהמקור טמא והאשה טהורה ר"ל שאין האשה טמאה לעולם מחמת המקור הטמא כל שלא יצא דם לחוץ משום דלא שייך נגיעה במקור שטומאת ביה"ס הוא וכל זה לענין הדם שהוא טמא משום דאתי דרך מקור אבל לענין טומאת האשה ודאי דכל זמן שהדם במקור אין כאן טומאה לא מחמת המקור שהוא ביה"ס ולא משום ראי' רק כשיוצא לחוץ ונוגע באשה אף בלא הרגשה היא נטמאת בנגיעתה בדם אף שאין שם רביעית לפי שהוא אב הטומאה ומטמא בכ"ש אך דוקא היכא שהוא נוגע בה אבל היכא שנטף לחוץ בלא נגיעה בבשר אין האשה טמאה כלל ודברי הנ"ב הם ברורים ולפי"ז י"ל דשפיר קאמר האשה טהורה והדם טמא משום דזימנין דהדם שותת להדיא ואין נוגע באשה שתטמא מחמת הדם (וההיא דמקור שהזיע כו' דטמאה היינו כשנוגע ביציאת הטיפי מרגליות לחוץ וכמ"ש רש"י שם) ולכך נקט אשה טהורה ואה"נ היכא שנוגע בה שעכ"פ טמאה טומאת ערב מחמת הדם:
אך לפי מ"ש צ"ע לפי מ"ש רש"י בדף מ"א רבנן סברי כו' ומיהו טיפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור וכ"כ אח"כ גבי טיפי מרגליות ואפ"ה כתב שהאשה טמאה משום זה טומאת ערב וכן מבואר מדבריו דף כ"ב ודף ט"ז וזה תימא דנהי שהמקור אב הטומאה מ"מ הנוגע בו וולד הטומאה הוא ואינו מטמא אדם. וגם דלפי"ז צ"ע דנהי דלענין דם מכה שפיר י"ל דמקבל טומאה מן המקור ע"י הנגיעה דדם חללים איקרי כדאיתא לקמן דף נ"ה מ"מ בדף כ"ב ובדף מ"א ובדף ע"א דאמרינן שם שהדם טמא משום מק"מ טמא והא התם לאו דם מכה הוא ולא איקרי משקה כלל וכמ"ש לקמן לענין דם ירוק ובההוא דדף מ"א י"ל דרש"י לשיטתו שם שכתב דבדם מכה חשיב לר"ש וה"ה לרבנן כמ"ש לקמן אבל בההיא דדף כ"ב ודף ע"א קשיא וכן הרמב"ם כתב דדם אינו לא אוכל ולא משקה ע"ש בדף מ"א ולקמן אבאר בזה:
ומצאתי בשו"ת נ"ב סי' נ"ז ד"ה והנלענ"ד בדעת התוספות כו' שתמה בזה על רש"י דהא אין משקין מטמאין אדם כו' אך מ"ש לתמוה על התוס' דמה ס"ד דהתוס' דלבעי רביעית וכי משום משקה המטמא טומאה חמורה בעי רביעית כו' והנלענ"ד בדעת התוס' שהם סוברים שדם זה וולד הטומאה כו' ע"ש ונפלאתי דמבואר למעיין כוונת התו' שזהו שבאו להוכיח דע"כ לאו משום נגיעה במקור נטמא הדם דהא הוי ביה"ס וגם דא"כ הי' צריך רביעית ובאמת ממקור שהזיע מוכח דא"צ רביעית אלא ע"כ דאינו מטעם נגיעה והוא הל"מ וא"כ ה"ל אב הטומאה ובאמת שהי' יכולין להוכיח ג"כ מהא דאמרינן במקור שהזיע כו' דהאשה טמאה מוכח שהוא אב הטומאה וכמ"ש וצ"ע וגם צ"ע במ"ש בנ"ב שם וז"ל וא"כ ע"כ דם מכה שבמקור או דם לבן וירוק המטמאין אדם ע"כ אב הטומאה הם מחמת עצמם כו' ונראה שכיון בזה להא דמקור שהזיע כב' טיפי מרגליות ופרש"י דם לבן וצלול ואיתא שם דטמאה טומאת ערב ובאמת שזה תימא דהא להדיא אמרינן דף י"ט בהא דאמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם תטמא משום משקה כו' דרבנן ס"ל דדם לבן וירוק אינו טמא כלל משום משקה אף אם האשה נדה מכבר וקשה ת"ל שיהא טמא משום דמק"מ טמא ודוחק לומר דהתם אתי כמ"ד מקור מקומו טהור ועוד שהרי הרמב"ם בפ"א מהל' מו"מ פסק להדי' דדם ירוק טהור אע"פ שמק"מ טמא ומשמע התם אף היכא שבא מן המקור טהור וכן מבואר בפ"ה מהל' א"ב לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק כו' ולכן נלענ"ד דודאי בדם ירוק אין כאן טומאה כל עיקר דמשום משקה זב וזבה אין כאן כיון שאינו מתעגל ויוצא כמבואר בש"ס שם וגם משום משקה סתם כמו דמעת עינו ודם מגפתו ליכ' דדוקא דם חללי' איקרי משקה וגם דם מכה בכלל דמ"ל קטל' כול' כו' כדאי' שם דף נ"ה משא"כ בדם ירוק דליכא כל הני ואינו בכלל משק' כלל ואינו מקבל טומאה משא"כ כאן דקאמר מקור שהזיע כמו ב' טיפי מרגליות ופשוט דלאו זיעה ממש קאמר דהא לא עדיף מזיעת הזב וחביריו שאינו מטמא כדאיתא בדף נ"ה וכן פסק הרמב"ם וע"כ שרוצה לומר כעין זיעה שיוצא ממה שמתאסף יחד ואינו שותת ובכה"ג שהוא מתעגל ויוצא הוי כמו רוק ומ"ר וש"ז שמתעגל ויוצא ומטמא טומא' חמורה ולכך האשה הנוגעת בו טמאה טומאת ערב אבל דם ירוק או לבן ששותת ויורד אינו טמא כלל ובהכי א"ש הא דנקט האי לישנ' מקור שהזיע כו' ואפשר שגם הנ"ב שכתב שדם לבן וירוק מטמאין אדם ג"כ כוונתו כן ע"ד מקור שהזיע כו':
אמנם כדי ליישב לשון רש"י שכתב הטעם משום נגיעה ואפ"ה כתב שמטמא אדם נלענ"ד שודאי אין כוונתו שהדם נטמא בנגיע' המקור דהא לא הוה רק וולד הטומאה גם דהוי בה"ס רק דרש"י ס"ל דהא דקי"ל מק"מ טמא היינו כל מה דאתי דרך מקור ונוגע בו יש לו דין המקור עצמו וטמא דהכי דייק לישנא דף ט"ז וכ"ב דקאמר הדם טמא דקאתי דרך המקור ואין ר"ל שהוא עובר דרך שם ממש דהא אף שהדם יוצא דרך דופן אמרינן שהוא טמא משום דמק"מ טמא אלא ר"ל שהוא נוגע במקור ואף דם המכה הבא דרך שם ונוגע בו נעשה כמקור עצמו וכן מורה לשון רש"י דף ך"ב שכתב אשה טהורה דלאו ראי' הוא ומיהו טיפת דם מטמאה כו' משום דנגעה במקור דקרא מתורת ראי' מעוטי' ולא מטומאה עכ"ל:
ולכאורה סוף לשון רש"י הוא שפת יתר דפשיט' דקרא לא אתי למעוטי מה שטמא משום נגיעה אך באמת אין הטומא' משום נגיעה רק דכל שנוגע במקור יש בו טומאת המקור עצמו וע"כ ס"ד דרחמנ' דאמר בבשרה ולא בחתיכה ממעט נמי שלא תטמא משום טומאת המקור לזה אמר דדוקא מתורת ראי' מעטי' ולא מטומאה וכן מבואר מלשון רש"י דף ט"ז שכתב וכל דם הבא דרך שם ואפי' אינו דם נדה הוי אב הטומא' כו' מבוא' שטעמו דהכי גמירי דכל שעובר דרך שם והיינו שהוא נוגע בו טמא הוא וא"כ רש"י והתוס' אמרו ד"א ובהכי א"ש שה"ה בפר' י' מהל' א"ב הל' ה' וכן הכ"מ בפ"א מהל' משכב העתיקו דברי רש"י ולכאורה הרמב"ם לאו מטעם נגיעה קאמר כמבואר למעיין בדבריו ולפי מ"ש א"ש דגם רש"י לאו משום נגיעה קאמר דמקבל טומאה אלא שמחמת זה הוי אב הטומאה כמו דם נדה וזה ברור לענ"ד:
ודאתאן עלה בדעת הרמב"ם שכתבנו דס"ל דגם רשב"ג לא מטמא בדם מכה להיות אב הטומאה כיון שאינו ממעינו' דמקור רק שעכ"פ מטמא משום דם מגפתו של המקור כיון דהמקור טמא והנה זה נגד דעת רש"י שכתב להדיא בדרשב"ג דהוי אב הטומא' וגם דלפי"ז לא א"ש לישנ' דמק"מ טמא שהרי אין זה מצד מקום המקור רק דהוי כדם מגפת המקור וגם כי גוף הסברא לחלק בין דם מכה לנובע מן המקור צ"ע וכבר כתב הגאון נ"ב ז"ל להחכם שרצה לחלק בכך דלא מסתבר ליה חילוק זה ולענ"ד שא"א לומר כן בשיטת הרמב"ם דהרי מבואר בדבריו פרק י' מהל' א"ב ופ"א מהל' מו"מ שפוסק כרבנן דהא בנדה דף מ"א ושם אמרינן ת"ר המקשה ג' ימים כו' אלא סיפא במאי פליגי ופירש"י הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהי' טמא כדם הלידה דא"כ איפכא מיבעי לי' כו' אלא ודאי אפי' לר"ש לא הוי אלא כדם המכה כו' אלא אמר ר"י כגון שיצא וולד ודם דרך דופן ובמק"מ טמא קמיפלגי כו' אמר ר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה כו' ועי"ש ברש"י שפירש דר"ש ס"ל דמק"מ טהור הלכך כי אתא דם דרך דופן טהור מלטמא וכדם מכה דמי וכי אתא נמי דרך רחם כו' מבואר מזה דר"ש מחלק וס"ל דהדם היוצא דרך רחם הוא מדם הלידה אלא שהקישוי מטהר אבל הדם היוצא דרך הדופן אינו מן המקור כשאר דם לידה שהוא בא מן המקור ג"כ כמו דם נדה כמבוא' ברמב"ן ר"פ אלא הוא דם מחמת כאב הלידה אלא שנוגע במקור שאילו הי' מן המקור ממש הי' טמא משום דם לידה דהא לר"ש דרך דופן לידה מיקרי ואף דר"י קאמר משום ר"ש שאין אשה טמאה עד שיצא דוה כו' היינו לומר שהאשה אינה טמאה משום נדה רק כשיצא דרך ערותה אבל מ"מ הכא דס"ל לר"ש דלידה גמורה הוא ואשה טמאה טומאת לידה בלא הדם פשיט' שאם הי' דם זה ממעיין המקור ששופע דם לידה שהי' דם טמא אף שיוצא דרך דופן אלא ע"כ דס"ל דהדם שיוצא דרך דופן אינו ממעין המקור אלא מכאב הלידה וכדם מכה דמי ותלוי בפלוגת' אי מק"מ טמא או טהור וא"כ כיון דהרמב"ם בהל' מו"מ כתב להדי' בזה שהוא אב הטומאה לפי שמק"מ טמא מבואר דאף בדם מכה ס"ל דמק"מ טמא וא"ל דאע"ג דלר"ש ע"כ דחשיב כדם מכה מ"מ לרבנן אמרינן שהוא ממעינו' המקור ולכך ס"ל דטמא דז"א דמנין לנו להמציא פלוגתא בזה בין רבנן ור"ש ואם איתא דבהכי פליגי איך קאמר במק"מ טמא קמיפלגי ור"ש סבר מק"מ טהור הכי ה"ל למימר בדם הבא דרך דופן פליגי מ"ס כדם המקור דמי ומ"ס כדם המכ' דמי וא"ל דה"נ קאמ' דרבנן סברי מקומו טמא דחשבי לי דם מקור ור"ש ס"ל דטהור דחשיב לי' דם מכה דפשיט' שרחוק להעמיד כן בלשון הש"ס כאן אף שנדחק כן בכוונת הש"ס דף ט"ו ודף ס"ו דהתם עכ"פ בפירוש מיירי ממכה שבמקור משא"כ כאן שלא נזכר בש"ס כלל ענין מכה אין מקום לפרש כן ופשט' דמלתא דבמקור פליגי לטהרו או לטמאו אבל הדם גופי' כיון שיוצא דרך דופן עם הוולד אין דם זה מן המקור ששופע בשעת לידה רק מחמת דחיקת הוולד מן הרחם דרך הדופן אגב דוחקא פלט דמא מדופני המקור ומ"מ כיון דמק"מ טמא הדם טמ' לרבנן אלא שלפי"ז צ"ע בהא דאמר ר"ל המטמא בדם מטמא באשה וכן אמרינן דאזדא ר"י לטעמי' דאמר עד שיצא דרך ערותה דת"ל דדם זה שהוא כדם מכה אין האשה טמאה מחמתו אף אם היה נחשב ראי' ביוצא הדם דרך דופן ונראה דודאי בהא פליגי ר"ל ור"י דר"ל לא ניחא לי' לאוקמי כדרב יוסף דפליגי במק"מ טמא אלא ס"ל דכ"ע מק"מ טהור וטעמא דרבנן דמטמאו משום דס"ל דהך דם הוא ג"כ דם המקור ואף דרך דופן חשבי לי' ראיה גמורה וא"כ ממילא דגם האשה טמא ור"ש ס"ל דאינו רק כדם המכה והלכך הדם טהור והאשה טהורה וקאמר עלה ואזדא ר"י לטעמי' כו' ר"ל דר"י לא בעי לאוקמי כר"ל דטעמא דרבנן משום דחשבי' לי' ראיה גמורה דרך דופן דהא אין לחשבו ראי' כ"א כשיוצא דרך ערוותה וא"כ אפי' תימא דדם מקור הוא מ"מ הרי אין כאן ראי' וע"כ טעם טומאת הדם משום דמק"מ טמא וא"כ ממילא דאית לן למימר דגם רבנן ס"ל דחשיב כדם מכה דמ"מ טמא מחמת שנוגע במקור כיון דר"ש ע"כ ס"ל הכי אין לנו לעשות פלוגתא בחנם בין רבנן לר"ש כנלענ"ד ברור לשיטת רש"י ז"ל ובהכי א"ש נמי מה שהקשו התוס' בהא דקאמר ואזדא ר"י לטעמי' דהא ר"י בשם ר"ש קאמר לה וגם ר"ל מודה דלר"ש טהור ולפי מ"ש לק"מ דנהי דנימא דרבנן פליגי בזה וס"ל דגם דרך דופן חשיב ראי' לטמא האשה מ"מ צ"ל ג"כ דמה שיצא דם עם הוולד הוא דם המקור ולא חשיב כמכה ולר"ש אע"ג דס"ל דדוקא דרך ערוותה הוי ראי' מ"מ צ"ל שאינו רק כדם מכה דאם הוא דם מקור הי' לו להיות טמא משום דם לידה דהא ר"ש ס"ל דדרך דופן חשיב לידה וא"כ בתרתי פליגי רבנן ור"ש ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואית לן למימר דגם רבנן מודו שאינו ראיה דרך דופן וגם תרווייהו ס"ל דהך דם אינו רק כדם המכה ובמק"מ טמא פליגי משא"כ ר"ל ס"ל דלכ"ע חשיב ראי' דרך דופן ומק"מ טהור רק דפליגי אם הך דם הוא דם המקור או כדם מכה וליכא כאן רק חדא פלוגתא בין אליבא דר"י ובין אליבא דר"ל ושפיר קאמר ואזדא ר"י לטעמי':
אמנם התוס' שם כתבו לתרץ דר"ל מפרש דלענין קישוי פליגי דרבנן לטעמייהו ור"ש לטעמי' וכ"ע ס"ל דלא בעינן שיצא דרך ערוותה והוא תמוה לענ"ד דהרי הש"ס בעי לאוקמי כגון שיצא דרך רחם ופריך עלה דהיינו רישא וא"כ כיון דלר"ל דרך רחם ודרך דופן שווים רק דפליגי אי הוי וולד או לא מה הועיל בזה דמוקי שהדם ג"כ דרך דופן דמ"מ היינו רישא ועיין בדברי אא"ז מהרש"א שם שכתב דמשמע לתלמודא דבקושי פליגי לר"ל ולא בהא דאם בעינן שיצא דרך ערוותה דאי בהכי פליגי הו"ל לפרושי כדמפרש ר"י דפליגי במקור מקומו טמא עכ"ל משמע מדבריו דאף דאי מוקמינן דבקושי פליגי קשה היינו רישא מ"מ בע"כ דחוק ומוקי נפשי' דבפלוגתא דרישא פליגי מדלא מפרש במאי פליגי והוא דחוק ולפי דבריו י"ל בפשיטות דלא ניחא ליה לתלמודא לפרושי דפליגי בלא קושי רק אי בעינן דרך ערוותה משום דאכתי תיקשי מ"ט דר"ש דמטהר דהא ס"ל דדרך דופן לידה הוא והו"ל כדם לידה ודוקא לענין ראיית נדה ממעט קרא דבעינן דרך ערוותה או לא דבלא"ה טהור משום דחשיב כדם מכה ולרבנן צ"ל דדם מקור הוא ולא ניחא לי' להש"ס לפרושי אליבא דר"ל דיש פלוגתא בזה בין ר"ש לרבנן ולכך דחיק נפשיה לפרושי אליבי' דבקושי מיירי כמו ברישא ולפי תירוץ התוס' י"ל דא"צ למ"ש רש"י באוקימתא דר"י אליבא דר"ש דחשיב ליה כדם מכה אלא י"ל דגם רב יוסף מוקי לה בקושי ואפ"ה לאו היינו פלוגתא דרישא דבסיפא שיצא הדם דרך דופן אין בו משום טומאת ראי' אף לרבנן דלא חשבו לי' וולד דס"ל כר"י דדרך ערוותה בעינן רק משום דס"ל מק"מ טמא ור"ש דמטהר משום דאין כאן ראי' לפי שאינו דרך ערוותה וגם טומאת דם לידה אין כאן כיון שהוא ע"י קישוי ומק"מ טהור סבירא לי' בהך אוקימתא דרב יוסף ס"ל ג"כ לר"י והשתא נחזי אנן בשיטת הרמב"ם כמאן ס"ל והנה בדבריו בהל' א"ב אין הכרע ואיכא למימר דמפרש הסוגי' בקושי אלא דאין נ"מ לדידן בזה כיון דק"ל דלא כר"ש דיוצא דופן לא הוי וולד אך ממ"ש בהל' מו"מ שכתב אשה שיצא וולד מדופנה ויוצא עמו דם דרך הדופן כו' ולא הזכיר בדבריו קושי כלל נראה דמפרש הסוגי' בלא קישוי וכפירש"י וא"ל דאע"ג דאוקימתא דרב יוסף מיירי בקושי כי היכא דליתי שפיר טעמא דר"ש דמטהר מ"מ כיון דאנן לא קי"ל כר"ש דמיקרי וולד ממילא אין חילוק בין קשתה או לא דז"א דכיון דהסוגיא בהכי מיירי הו"ל למנקט בגוונא דמיירי מיני' הסוגיא דהיינו ע"י קושי:
ועוד נראה דלכאורה קשה דהאיך קאמר ר"ל והמטהר בדם מטהר באשה והיינו כמ"ש התוס' דהקושי מטהר ולכאורה מאי מהני הקושי לטהרה כיון דלר"ש מיקרי לידה א"כ בלא"ה היא טמאה משום יולדת דאפי' בלידה יבשתה טמאה כמבואר בש"ס וכן פסק הרמב"ם וכן פירש"י דבמתני' מטמא ר"ש יוצא דופן משום יולדת ולא משום דם וצ"ל דמ"ש שמטהר באשה היינו לומר שאינה טמאה מחמת דם שיצא קודם הלידה ומה שנגעה באותן הימים קודם הלידה טהורה וגם שאינה יולדת בזב כדין דם שע"י קשוי וגם לשיטת רש"י צ"ל כן אליבא דר"ל דר"ש מטהר באשה ג"כ היינו לענין הדם שיצא קודם הלידה דרך דופן דר"ש ס"ל דאין דרך שיוצא דרך הדופן מדם הנובע במקור רק דם מחמת כאב ודחיקת הוולד אשר לצד דופן ידחוק וכדם מכה חשיב אבל משעת לידה ואילך לא שייך טהרת האשה לר"ש רק אם יצא הדם קודם שפיר שייך טהרת האשה לענין מה שנגעה מקודם ולענין שתהי' נחשבת יולדת בזוב אך באוקימתא דרב יוסף וכן אליבא דר"י לא מיירי מטהרת האשה כלל שפיר י"ל דפלוגתת רבנן ור"ש מיירי לענין הדם שיצא בשעת יציאת הוולד דרך דופן ולא אמרינן כלל מן הדם שקודם לו ועל הדם שיצא בשעת יציאת הוולד פליגי אבל לענין האשה אדרבה הוא להיפך שלרבנן האשה טהורה דלדידהו אין כאן טומאת לידה ולר"ש טמאה לידה אלא דהכא לא מיירי רק לענין הדם לבד והא דאמר ר"י המטמא בדם מטהר באשה דמשמע דכ"ש המטהר בדם מטהר באשה היינו כלפי מה שאמר ר"ל ואיהו מיירי אליבא דר"ש בדם שיצא קודם לידה אבל לפי מה דס"ל לר"י גופי' לאוקמי כר"י שפיר מוקמינן לענין הדם שיצא בשעת לידה דרך דופן אבל לפי' התוס' אי מוקמינן מלתא דרב יוסף ג"כ דמוקי בקושי א"כ לדידי' נמי בדם היוצא קודם לידה מיירי שהדם הבא בשעת לידה ממש אין הקשוי מטהר אותו דדוקא לענין טומאת זיבה ממעטינן מדכתיב דמה ודרשינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת וולד אבל דם הבא בשעת לידה שהוא טמא בשביל שהוא דם היולדת מה מועיל קשוי לטהרו וא"כ איך אמרינן דר"ש מטהר משום דס"ל דוולד הוא וקשוי מטהרו וע"כ דלענין הדם הבא קודם לידה מוקים לה ולפי"ז הרמב"ם שבא להורות הך דינא דפליגי ביה רבנן ור"ש ולמפסק הלכתא כרבנן הו"ל למנקט בהך גוונא ממש דפליגי ביה והיינו בדם שיצא מדופנה קודם לידה והרי הרמב"ם כתב להדי' להיפך אשה שיצא וולד מדופנה ויוצא עמו דם דרך הדופן כו' מזה מבואר להדיא דס"ל בפירוש הסוגיא כשיטת רש"י ז"ל ולפי"ז מוכח דגם דם שאינו מנביעת המקור רק דאתי דרך מקור אף עפ"י שהוא בא מחמת דחיקת הוולד בצדדי המקור ואייתי דם מ"מ הוא טמא מחמת שמק"מ טמא ואף שאין אנו צריכין לומר כן כ"א אליבא דר"ש מ"מ מר"ש נשמע לרבנן דלא אשכחן דפליגי בהא כ"א במק"מ טמא או טהור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דבההיא שיצא דם מדופנה כתב בהלכות מו"מ להדיא שהוא אב הטומאה כמו דם הנדה והתם כדם המכה חשיב ולמה כתב בהלכות א"ב לענין מכה שבמקור שהדם טהור:
ולכן נלענ"ד דאף שכתב הרמב"ם דלפי שמקור מקומו טמא הוי אב הטומאה כדם הנדה כו' מ"מ אינו דומה ממש דבדם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש דמרבינן ליה מק ר"פ דם הנדה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מו"מ אבל הא דמטמאינן מה דאתי דרך מקור לא עדיף מזובו של זב ורוקו וש"ז שאינו מטמא רק לח ולא יבש ולפי"ז א"ש דהרמב"ם בהלכות א"ב שעיקרו לענין טהרת האשה לבעלה קאמר שלפי שהווסתות מדבריהם אין חוששין שדם זה הוא דם נדה או שמעורב בו דם נדה וא"כ הוא מטמא לח ויבש ולזה קאמר שהדם טהור מטומאת נדה ואעפ"י שמ"מ הוא אב הטומאה מחמת המקור ומטמא לח מ"מ לאו בהכי עסיק התם כ"א בטומאת ראיה ממש ומטומאת ראיה שפיר היא טהור וראיתי בשו"ת שב יעקב סימן ל"ו תשובה א' מהגאון מוה' גבריאל ז"ל שכתב דמהרמב"ם גבי יוצא דופן משמע שמטמא טומאת ז' מחמת שנגע במקור וגבי מקור שהזיע פסק טומאת ערב ע"ש ודבריו תמוהים דטומאת ז' מאן דכר שמיה שלא הזכיר טומאת ז' כ"א בנדה ויולדת ואינך הרואים דם או זיבה אבל הדם והזיבה עצמה אין בהם שמטמאין טומאת ערב כדין כל אב הטומאה וגם מ"ש שם דמה דמשמע ברש"י דהוי אב הטומאה לא ידעתי מוצא הדין כו' פשוט שכך מבואר מהא דמקור שהזיע ועוד כמה הוכחות וגם שאר דבריו צ"ע שוב מצאתי בס"ט שתמה עליו במ"ש שמטמא טומאת ז' ע"ש גם מצאתי בס"ט שם שדודו הרב ז"ל השיב לו על מ"ש ליישב דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש הרמב"ן שהרי הרמב"ם פסק מקור שנעקר כו' ואיני רואה חילוק בין דם שיצא מכותלי הרחם ובין רחם עצמו שיצא לחוץ כו' ובעהמ"ח ס"ט השיב לו ע"ז דהתוספות בשבת ר"פ המוציא יין כתבו דדם אינו כבשר וגבי נבלה נמי אמרינן דטמא טומאה קלה ובפרק דם הנדה נמי אמרינן דבעי רביעית לטמא טומאה קלה כו' ע"ש והנה מ"ש מתוספתא דשבת ומדם נבלה אינו ראיה כלל דהתם בדם שהוא מברייתו מיירי ואינו בכלל בשר משא"כ בשר שנתמסמס והיה לדם כיון דבעודו בשר טמא הוא בשביל שנתמסמס לא גרע וכן מבואר מהא דאמרינן דף ובבכורות דף כ"ג גבי בהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במגע ובמשא משום ביטול ברוב הא לא"ה שפיר מטמא אע"ג דדם נבלה אינו מטמא וגם מ"ש מפרק דם הנדה דבעי רביעית כבר כתבתי דשאני דם מגפתה דנדה דאינה לאברי' (אך כבר כתבתי די"ל דגם במקור כולו בעינן ועיין במעדני מלך פ"ב דנדה בעובדא דרבינו שמשון ובאחרונים בזה וקצרתי) גם מ"ש ראיה מהתוספות שהקשו דהא ביה"ס הוא ומאי קושיא דדם מכה הוי כבשר המקור גופיה בפשיטות יש לדחות דכיון דהך מלתא דמק"מ טמא לאו דוקא בהך דדם מכה איתמר אלא אף בגוונא דלא אתי מחמת מכה נמי אמרינן להא מלתא דמק"מ טמא כמבואר בדף כ"ב ומ"א וע"א וע"כ צ"ל דהל"מ הוא אלא דעדיפא הו"מ לאקשויי דא"כ מ"ט דרבי ורבותינו שמטהרי' בדם מכה משום דס"ל דמק"מ טהור דמה יושיענו זה דמקומו טהור דדם זה הי' לו להיות טמא כבשר המקור עצמו וא"ל דהא בהא תליא דמאן דסבר מק"מ טהור ס"ל דבשר המקור עצמו לא מטמא דז"א כמש"ל דהא ר"ל אמר לה משמי' דר"י נשיאה מקור שנעקר ואיהו ס"ל דמק"מ טהור וכדאמרינן רבותינו העידו כו' ואף לפי מש"ל לדחות דהך רבותינו העידו אין זה ר"י נשיאה אכתי קשה דהא ר"ל אמר לדברי המטמא בדם כו' וכתבתי לעיל דאיהו ס"ל אליבא דכ"ע דמק"מ טהור ואפ"ה קאמר הך דינא דמקור שנעקר כו' ודוחק לומר דמשמי' דר"י נשיאה קאמר ליה וליה לא ס"ל ואפשר לומר דאף ע"ג דלא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו דרבנן ור"ש בהכי וס"ל דרבנן משום ראיה גמורה מטמו לדם וה"ה לאשה מ"מ ס"ל להלכה דמק"מ טמא כת"ק דמתני' דף ע"א ומצאתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל בפ"א מהלכות מו"מ שכתב ומק"מ טמא כדילפינן למקור שנעקר כו' וכיון דאיהו טמא דם שנגעו בו אעפ"י שיצא דרך דופן טמא ע"ש מבואר דהא בהא תליא וצ"ע ומ"ש בס"ט עוד שם מדקאמר רבא דכ"ע אין דרכה כו' ג"כ יש לדחות וקצרתי:
והנה גם לפי מ"ש לחלק בס"ט בין מעינות המקור לדם מכה כתב שם דודאי רשב"ג ס"ל דבכל גוונא אמרינן מק"מ טמא רק דהרמב"ם לא פסק כוותיה בהא ומחלק בין מעינות המקור לד"מ וכבר כתבתי לתמוה כיון דרשב"ג לא ס"ל לחלק ביניהם וגם האמוראים בכמה דוכתי לא מחלקו בהכי וצריכי למיהב טעמא דמאן דמטהר משום דמק"מ טהור מנ"ל להרמב"ם לחלק בזה ואומר אני שיש ליישב קצת דהנה התוספת הקשו אהך טעמא דמק"מ טמא משום שנוגע במקור דהא הוי ביה"ס ועוד דלבעי רביעית ולכאורה משום הא לא אריא שמ"ש דלבעי רביעית לשיטתייהו אזלי בחולין דף פ"ז ובע"ז דף למ"ד שכתבו דהנך קראי דמייתי פרק דם הנדה דדמעת עינו ודם מגפתו הוי משקה לטמא אסמכתא בעלמא הוא ולכך בעי רביעית ע"ש אבל הרמב"ם פ"ד מהלכות ט"מ פסק דמשקין מטמאין ומתטמאין בכל שהן וכן הוא דעת ריב"א בפסחים דף י"ד הביאו הכ"מ שם דס"ל דדוקא לפסול גוי' בעי רביעית ועיין במ"ל פ"א מהלכות ט"מ הלכה י"ד א"כ לק"מ מהך דפרק דם הנדה דהתם לענין פסול גויה קאמר (וצ"ע מה דמייתי התוספות בפסחים ובחולין מדם הירוק בנדה דף י"ט ושם לא הוזכר כלל דבעי רביעית וצ"ל שהוא ט"ס וכוונתם להך דפרק דם הנדה) ומ"ש התוס' דהוי ביה"ס י"ל דרשב"ג ס"ל כר"מ דמגע ביה"ס טמא וכדאיתא בחולין דף ע"ב ודף קכ"ח והנה התוספות בשבת דף קי"ב ועוד כמה דוכתי מבואר מדבריהם דלפרש"י והר"ר שמעון אתיא סתם מתני' דכלים פרק כ"ו סנדל שנפסק אחד מאזניו כו' כר"מ דביה"ס מטמא ובזה א"ש דודאי איכא לפלוגי בין מעינות המקור שהם טמאים כמקור עצמו ובין דם מכה שאין לו טומאה רק משום נגיעת המקור ואע"ג שהוא ביה"ס רשב"ג כר"מ ס"ל דביה"ס נמי טמא ורבינא לא בעי למימר טעמא דרבי דס"ל דמגע ביה"ס טהור הוא כיון דרבי סתם מתני' דכלים כר"מ ולכך לא ניחא ליה טפי למימר דרבי ס"ל מק"מ טהור הוא וא"כ אין כאן טומאה כלל משא"כ לדידן דקי"ל דביה"ס לא מטמא דר' יוסי פליג עליה דר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם שפיר כתב בהלכות א"ב שהדם טהור לפי שאינו ממעינות המקור ומשום נגיעה אין כאן טומאה דביה"ס הוא משא"כ בהלכות מו"מ דמיירי ממעינות המקור שפיר כתב דמקומו טמא שבזה לאו משום נגיעה אתינן עלה אלא דמ"מ לא יתכן לומר כן בדעת הרמב"ם שהרי הרמב"ם פסק מתני' דכלים להלכה ואפ"ה פסק דביה"ס אינו מטמא ודלא כר"מ וע"כ דלא ס"ל כפירוש רש"י והר"ש אלא כתירוץ הר"י בשבת שם וכמ"ש המשנה למלך פ"ז דכלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל לרבינא למימר טעמא משום דס"ל דדם מכה שאינו רק משום נגיעה במקור ביה"ס הוא ולא מטמא ועוד נראה דמ"ש התוספות והרמב"ן דזהו טומאת ביה"ס הוא לאו דוקא דבאמת הוא טומאה בלועה כמבואר בתוספות בנדה דף מ"ב ד"ה אמאי טומאה בלועה היא דאף רבא דס"ל אותו מקום ביה"ס הוי מ"מ היינו בית החיצון אבל במקור טומאה בלועה היא ואף ר"מ דס"ל ביה"ס מטמא מ"מ מודה דטומאה בלועה לא מטמא כדמשמע בחולין שם ע"ש ואפשר לומר דאף בדף מ"א משמע דבכל פנימיותו של מקור אמרינן מק"מ טמא דמה"ט מטמאינן דם שיצא דרך דופן מ"מ גם במקום יציאתו לביה"ח טמא יקרא וכיון דכל ביה"ח שהוא בין השיניים הוי ביה"ס כמבואר בדברי הרמב"ן שם לכן שפיר ס"ל להתוספות דהוי ביה"ס ולא בלוע:
ועוד י"ל דמ"ש התוספות והרמב"ן דהוי ביה"ס ומזה הוכיחו דאין הטעם משום נגיעה י"ל דודאי לענין מה שנובע מהמקור אי אפשר לומר דטעמא משום נגיעה דמגע ביה"ס הוא וע"כ שכך נאמרה הלכה או דגזה"כ הוא אבל אחרי שלמדנו שדם נביעת המקור טמא הוא ממילא גם דם המכה אף שאינו נטמא בשביל נגיעת המקור עצמו שהוא ביה"ס מ"מ טמא הוא לפי שנוגע בדם שיש בתוך המקור והוא אב הטומאה ומטמא במשהו ושפיר מטמא אע"ג דהוי ביה"ס וטומאה בלועה כדאמרינן בחולין דף ע"ב כי קאמר רבה בבלע שני טבעות אחת טמאה ואחת טהורה ופירש"י דבכה"ג י"ל דהוי כמונח בקופסא ונטמא זה מזה ואף דרבא ס"ל התם דאף בכה"ג אינו מטמא וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות טומאת מת מ"מ התם היינו טעמא דחשיב ליה אין סופו לצאת כמ"ש בש"ס שם דפריך עובר סופו לצאת וטבעת אין סופו לצאת משמע דחשיב לתרווייהו אין סופו לצאת (ועיין בנדה דף ס"ב דמבואר שם דוקא בלוע שאינו יוצא רק ע"י הדחק הו"ל טומאה בלועה משא"כ בזה שסופו לצאת ממילא) משא"כ דם המקור ודם מכה דתרווייהו סופם לצאת בכה"ג לכ"ע לא הוי טומאה וטהרה בלוע ובזה יש ליישב לישנא דרבינא בדף ט"ז דקאמ' וא"ל רבי כו' ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור הוא ולכאור' משמע דהא בהא תליא ובתורת ממ"נ אתי עלה ועיין בפירש"י שם והלשון דחוק ולפי מ"ש י"ל דלכאורה אין כאן טומאת נגיעה דאף אם נגע דם מכה בדם המקור מ"מ טומאה בלועה הוי ואי משום דסופו לצאת הא גם עובר וטבעת סופו לצאת ואפ"ה קי"ל דטהור אך אי אמרינן ווסתות דאורייתא וכל שהגיע שעת ווסתה אמרינן שודאי יוצא לחוץ לא הוי טומאה בלועה דשאני טבעת שאין זמנו ידוע וגם עובר הוא מקושר במעי אשה משא"כ דם המקור דמפקיד פקיד ולא חבורי מחבר ויש לו זמן ידוע שיצא לא הוי טומא' בלועה אך כל זה אם ווסתות דאורייתא משא"כ אם ווסתות דרבנן מ"מ לגבי הא מלתא שלא יהיה נחשב טומאה בלועה וביה"ס שפיר חשבינן ליה סופו לצאת ונטמא מחמת נגיעה בדם שבמקור והוא נכון לכאורה ובהכי א"ש לשון הרמב"ם בהלכות א"ב שכתב היא טהורה והדם טהור שהווסתות מדבריה' ומיירי התם אף בידוע שהדם בא מן המכה ואשמעינן דהאשה טהורה בין לבעלה בין לטהרות וגם הדם טהור לפי שווסתות מדבריהם דאי הוה אמרינן ווסתות דאורייתא אף שדם זה ידוע שהוא מן המכ' מ"מ היה הדם טמא מחמת נגיעה בדם שבמקור משא"כ אם ווסתות מדרבנן וכמ"ש וכאשר כתבתי מבואר בתוספתא דנדה פ"ג וז"ל והיוצא מן החדר אם ידוע שהוא דם מכה טהור ספק דם מכה טמא ר"א בר שמעון אומר משום ר"מ דם היוצא מן החדר אעפ"י שידוע שדם המכה הוא טמא ורבותינו אמרו דם המכה טהור וכן הוא שם בתוספתא פ"ח אחר הא דנאמנת אשה כו' ולפי מה דאיתא בתוספתא הך מלתא דדם המכה בשם ר"מ יש מקום לומר דמשום נגיעה אתי עלה ור"מ לטעמי' דמגע ביה"ס טמא אך בש"ס דידן בשני המקומת איתא כן בשם רשב"ג (ושם איתא אם יש לה מכה תולה במכתה וכדאיתא בש"ס דף ס"ו וצ"ל דמ"ש בפ"ג ספק מן החדר ספק מן המכה טמא ההיא לטהרות איתמר אבל לבעלה היא תולה מטעם שכתב הרשב"א בתה"א וצ"ע בפוסקים שלא הזכירו דברי התוספת' אילו דאיכא למשמע מינה טובא ואין כאן מקומו) וצ"ל דמעיקרא דהוה ס"ד דבווסתות פליגי הוה מפרש ברייתא דמיירי אף שאין ידוע ודאי שזה דם מכה וכדמוקי במק"מ טמא פליגי מיירי אף בידוע שדם מכה הוא כמ"ש בתוספתא ואפ"ה צריך לטעמא דווסתות דרבנן דאל"כ אף בידוע שאין זה רק דם מכה כגון שהוא משונה מדם ראיה וכיוצא אפ"ה טהור:
והנה התוספות בנדה דף ע"א כתבו אהא דמק"מ טמא לא לענין שיהיה הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית משום דנוגע במת אלא בסתם ראיה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ומשא אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים עכ"ל ולכאורה צ"ע כמש"ל דבלא"ה אין כאן טומאה מחמת נגיעה בשעה שהיה במקור מחיים כיון דלאו דם חללים הוא ולא איקרי משקה וכ"כ הרמב"ן בדף מ"א דדם אינו לא אוכל ולא משקה וכן מבואר בדף י"ט לענין דם ירוק דאינו מטמא ולא מכשיר ונלענ"ד דהתוס' ס"ל לפי מ"ש שם בדף י"ט דהא דדם נדה מיקרי משקה נפקא להו לרבנן מתוספתא דשבת דקאמר מנין לדם נדה שהוא משקה נאמר כאן וטהרה ממקור דמיה כו' ע"ש ולפי"ז לאו דוקא דם הנדה דהיינו שהוא טמא מחמת ראיית נדה אלא כל דם הבא מן המקור מהתם ילפינן לה דמשקה מיקרי אף אם אין בו משום טומאת הנדה וא"כ שפיר שייך טומא' בדם זה מתורת נגיעה במקור ומה שלא הוכיחו התוספות דלאו משום נגיעה היא דהא הוי מגע ביה"ס וכמ"ש התוספות בדף ט"ז י"ל דלא בעו לאוכחי הכי דאיכא למדחי כיון דר"י פליג התם את"ק וסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ ור"מ ס"ל דביה"ס מטמא וכבר כתבתי לעיל ליישב מ"ש התוספות דהוי ביה"ס ולא הוי טומאה בלועה אך מ"ש התוספות דראיה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא הנה במגע מטמא בלא"ה שהרי הדם אב הטומאה מחמת נגיעת מת רק דלענין משא קאמרי דדבר שנטמא במת אינו מטמא במשא וצ"ע דאמת שכן כתב רש"י בחולין דף ע"א דטמא מת אף עפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וכן פסק הרמב"ם בפרק מהלכות ט"מ אבל התוספו' שם הקשו על רש"י שכתב דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב מטמא במשא וה"נ טבעת שנגעה במת כיון דהוי כחלל לטמא במשא כו' והנה מ"ש התוספות כיון דהוי כחלל משמע דוקא מהאי טעמא קשיא להו וממה שהביאו ראיה ממדרס הזב משמע דאף דלא הוי כחלל שפיר מטמא במשא ובחידושי הרשב"א עשה מזה שני קושיות ע"ש ובחידושי הר"ן שכתב לתרץ זה דמשא במת עצמו לא למדנו אלא מנבילה ודיו לבא מן הדין כו' כמו נוגע בנבילה שאין לו טומאת משא כו' ע"ש אמנם אני תמה דהאיך ס"ד לומר דטמא מת מטמא במשא דהא משנה מפורשת בריש מסכת כלים דטמא מת אינו מטמא במשא ולפ"ז קשה על התוס' דמאי מייתי ממדרס הזב דעיקר הקושיא רק משום דהוי כחלל ומת עצמו מטמא במשא וצ"ע:
וראיתי בתוס' יו"ט סוף נדה שהביא דברי התוספות וכתב ותמיהני על מ"ש דפחות מרביעית טמא משום דנגע במת דהא תנן פ"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ג מהל' ט"מ עכ"ל ולכאורה תמוה דמאי קא קשיא לי' דהתם לענין שיהי' מטמא אחרים במגע ומשא ואוהל כטומאת מת עצמו צריך רביעית דם דאל"כ אין לו דין מת משא"כ כאן הוא להיפך דהדם נטמא מחמת שנוגע במת פשיטא דטמא אפי' בפחות מרביעית כמש"ל מדברי התוס' בשם ריב"א וכן פסק הרמב"ם דמשקין מתטמאין בכל שהוא ואפשר לומר דאיפכא קא קשיא לי' דלמה ברביעית דם שחסר אמרינן דטהור נהי שאין לו דין מת עצמו מ"מ טמא הוא משום נגיעה במת אף בפחות מרביעית ודחיקא לי' לפרש דטהור לענין שלא יהי' מטמא באוהל ובמשא כמת אבל מ"מ יש לו טומאת מגע מת דטהור לגמרי משמע אמנם כבר הבאתי לעיל דברי התוס' דחולין דף פ"ז שהקשו כן אברייתא דמייתי התם כל משקה המת טהורים שהרי כשיוצאין ממנו נוגעין בו ומקבלין טומאה במגע ותירצו דמיירי כשיצאו ממנו דרך שפופרת כו' וכ"כ בר"ש פ"ו דמכשירין בשם י"מ ע"ש וא"כ הך דרביעית דם שחסר דאמרינן טהור נמי בכה"ג מיירי ואפ"ה שפיר קאמר סתם רביעית דם שחסר טהור דהיינו שאין דינו כמת עצמו וממילא דמשכחת לה זמנין דטהור לגמרי כגון דרך שפופרת משא"כ בהך דנדה דף ע"א שפיר כתבו התוס' דטמא משום דנגע במת דא"ל דמיירי דרך שפופרת דא"כ ל"ל למנקט כלל האשה שמתה כו' כיון דפלוגתא דרבנן ור"י אי מק"מ טמא והך פלוגתא מתניא שפיר בלא מתה וראתה דרך שפופרת דאין טמא משום ראי' כדאיתא שם דף ך"א בבשרה ולא בשפופרת ולפלוגי אי טמא משום מק"מ טמא וע"כ לומר דהתנא לא ניחא לי' למנקט בהכי משום דמלתא דלא שכיחא הוא וכמ"ש הר"ש פ"ו דמכשירין ולכך נקט פלוגתייהו בשמתה, א"כ שפיר כתבו התוס' דע"כ לאו משום דנגיעה במקור דאל"כ בלא"ה טמא משום נגיעת מת והוא נכון לענ"ד וממ"ש מבואר דמה דאמרינן במתני' דדם שחסר מרביעית טהור היינו דטהור מצד עצמו ונ"מ היכא דלית ביה משום נגיעה כגון שיצא דרך שפופרת וכך צריך לפרש דברי הרמב"ם פ"ג מהל' ט"מ ובזה שוב אשוב לדברי הרמב"ם בהל' א"ב דשפיר כתב והדם טהור דאע"פ שיש בו טומאה משום דאתי דרך מקור מ"מ הדם טהור מחמת טומאת ראי' וממילא היכא דלית בי' טומאה משום דרך מקור כגון שהוציאה הדם מן המכה אל בית החיצון דרך שפופרת שלא ראה פני המקור כלל דטהור וכבר כתבתי לעיל בשיטת רש"י דנגע במקור בעינן שיהי' טומאתו כטומאת המקור וכן נראה לפי מ"ש הרמב"ם בהל' מו"מ סוף פ"ד האשה שטתה כו' שהמקור מקומו טמא אע"פ שיצא הדם אחר שמתה ואין כאן נדה הואיל וממקום טמא יצא מטמא כו' והיינו לפי שהדם יוצא מן המקור הטמא משא"כ היכא שיוצא מן המכה ובא לו בשפופרת דרך המקור עד בית החיצון אין לטמא משום מק"מ כלל וא"כ שפיר נקט הרמב"ם טהור משום ראי' ומשכחת לה דטהור לגמרי כגון בשפופרת שלא נגע במקור וא"ל דא"כ אפי' הי' דם גמור אינו טמא בשפופרת כמש"ל על דברי התוס' ז"א דודאי אם הי' דם מכה מטמא לא מהני מה שבא בשפופרת עד ביה"ח כיון שבבית החצון נגע בבשרה שפיר קרינן בי בבשרה והלכך אי הוה ווסתות דאורייתא הי' מקום לחוש שמא בא לתוך השפופרת מדם ראי' ג"כ הי' טמא כיון שנפלט מתוך השפופרת לבית החיצון ודוקא היכא שיצא לגמרי דרך שפופרת מטהרינן משום דכתיב בבשרה ולא בשפופרת ואין זה דוחק להעמיד כן בכוונת הרמב"ם שכתב סתם והדם טהור דכבר כתבתי דעיקר הכוונה שטהור מטומאת ראי' ונ"מ שאין מטמא לח ויבש ואף שיש בו צד טומאה אחרת מחמת המקור שפיר נקט לשון טהור כיון דמשכחת לה בגוונא דליכא צד טומאה דמקור וכבר ביררתי שע"כ לפרש כן בלשון הרמב"ם לענין רביעית דם שחסר וכן צריך לפרש מ"ש שם בפ"ג מהל' ט"מ כל משקה היוצא מן המתים טהור דא"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' והר"ש שם לחד תירוצא דהוי קרא דילפינן מינייהו שאילו תורת משקה עליהם אסמכתא בעלמא היא שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהפוסקי' אסמכתוה והעיקר הלכה למשה מסיני ע"ש ואף אתה אל תתמה אם נפרש מ"ש הרמב"ם לענין מכה שהדם טהור בכה"ג קאמר והנה הגאון בנ"ב כתב בכמה מקומות בפשיטות שהרמב"ם פוסק דמק"מ טמא והראה מקום למ"ש בהל' מו"מ ומזה העלה לענין מכה שבמקור דאיכא ס"ס ספק מן הצדדים ספק מן המכה וכה הראני ידיד נפשי מחו' הרב הגדול החריף ובקי מוהר"ר יעקבקא לנדא בן לאותו צדיק הגאון אמיתי בעהמ"ח נ"ב ז"ל כי נדפס מחדש חיבור אחד ושמו תשובה מאהבה לאחד מחכמי פראג מתלמידי אביו הגאון ז"ל ושם בסימן קמ"ח תשובה א' מחתן המחבר שתמה על הגאון ז"ל בזה והנה לא על הגאון נ"ב ז"ל לבד יש לתמוה בזה אף כי הגאון מוהצ"ה ז"ל האבד"ק האלבר שטאט בתשובה שנדפסה בספר ס"ט סי' קפ"ז ס"ק ט' גם הוא כתב כדברי הנ"ב בזה וכתב שם ג"כ שהרמב"ם פוסק מק"מ טמא וקשיא לי' למה כתב הרמב"ם נאמנת אשה כו' לפי פירושו שם דהא בהא תליא (וע"ש שכ"כ בשם הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב ונראה שט"ס וצ"ל בפרק יו"ד) ע"ש וכן בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד השיב להגאון הנ"ל וכתב שם שאף שהרמב"ם פסק כרשב"ג דמק"מ טמא מ"מ לענין נאמנו' פסק כרבי ונדחק שם שכ"כ לדידן דאין לנו טומאת ערב ע"ש והוא תמוה דתלי תניא בדלא תניא שהרי הרמב"ם כתב בהדיא לענין הדם שהוא טהור אך שם בסי' ל"ב שם הרגיש מדברי הרמב"ם אילו (ויש ט"ס שם במ"ש וכ"כ הרמב"ם פרק תינוקות מהל' נדה הדם טהור וצ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' א"ב) ומ"מ לענין דינא שפיר כתבו הגאוני' הנ"ל דאף במכה טמא לענין טהרות משום דמק"מ טמא ומ"ש בפ"ח מהל' א"ב בע"כ צ"ל כמ"ש ומ"ש בתשובה הנ"ל ליישב סתירת הרמב"ם דס"ל דרבי לית לי' הל"מ ומש"ה מטהר דהוי ביה"ס וגם שאין כאן רביעית הנה מ"ש דליכא רביעית שגג בזה דמ"מ איך אמר סתם שטהור דהו"ל לפרש דוקא בליכא רביעית וגם מ"ש משום טומאת ביה"ס כבר כתבתי שאין מקום להעמיד כן באוקימתת הש"ס ובפרט בתירוץ רבינא דבפירוש אמר דרבי סבר מק"מ טהור ואין לנו לדחוק את השמועות ולפרש דמקומו טהור היינו שהנוגע בו במקומו טהור לפי שהוא בבהס"ת ומאי דאמרינן בשאר דוכתי מק"מ טהור פירושו שאין במקור משום טומאה כלל דלית לן לעיולי פילא ומוטב שישארו דברי הרמב"ם בקושיא ולא נצטרך להפך בלשון הש"ס מה שאינו סובל כן ואם רבינא לא ניחא לי' בהאי אוקימתא דטעמא משום ביה"ס הוא רק הרמב"ם טעמא דנפשי' קאמר דלא תיקשו מת"ק דמתני' אדברי רבי ורבותינו כבר כתבתי דודאי ז"א דאטו רבינא לא ידע מתני' דהאשה שמתה כו' ואפ"ה קאמר דרבי ס"ל מק"מ טהור וגם כבר הוכחתי מפסק הרמב"ם גופי' גבי יוצא דופן דאף בדם מכה אמרינן דמק"מ טמא ובשו"ת נ"ב סי' מ"ב הביא שם דברי הרב שרצה לחלק בין דם מכה לדם מקור והוא ז"ל כתב לא ידעתי לחלק הרי שראה חילוק זה ולא שוה לו וכבר כתבתי בזה לעיל:
ואמנם בלא"ה מ"ש דרבי אית לי' מק"מ טמא ולית לי' הל"מ לטמא מגע ביה"ס מבואר למעיין שא"א לומר כן שהרי התוספות כתבו ותדע שהמקור טמא והאשה טהורה ולכאורה כוונת דבריהם דמוכח מזה שאין כאן טומאה משום נגיעה דאל"כ למה האשה טהורה הרי היא נוגעת במקור הטמא אלא דע"כ בה"ס הוא ומה שמקומו טמא הוא הל"מ ומזה מבואר דכל שאנו אומרים מק"מ טמא ע"כ צ"ל הל"מ וא"ל דמה שהוא ממעינו המקור טמא אף בלא הל"מ ואשה טהורה אף שנוגעת במקור דהוי ביה"ס ומהאי טעמא גבי דם המכה טהור דהוי ביה"ס אבל ז"א דמ"מ קשיא דלמה האשה טהורה דנהי דביה"ס במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בנדה דף מ"ב וע"כ לומר דהוי הל"מ ונצטרך לומר דלא הוי הל"מ כ"א לענין זה שיהי' המקור והנובע ממנו טמא ודם המכה דאתי דרך המקור והאשה עצמה טהורה ורשב"ג פליג וס"ל דהוי הל"מ וטמא אף הנוגע ואין זה במשמע (גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירש המשנה נראה מדבריו דבהל"מ לא שייך מחלוקת ויש ליישב לפי מ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' קצ"ד וקצרתי) וגם דלכאורה א"א לומר שיהי' דם מכה שבמקור טהור לגמרי אם המקור מקומו טמא כיון שהרמב"ם כתב שמקור מקומו טמא והדם הוא אב הטומאה כדם נדה לטמא במגע ובמשא א"כ נראה שהמקור עצמו דינו כנדה עצמו שטמא אחד הנושא ואחד הנישא כדאיתא במתני' פ"ה דזבים וא"כ דם המכה שהוא נישא ע"ג המקור אע"פ שבמגע אינו טמא משום דהוי ביה"ס מ"מ הוא טמא משום דנישא על המקור דהוי כנישא ע"ג המקור ואם נאמר שדין המקור אינו כנדה עצמו אלא כדם הנדה הוי א"ש לפי מ"ש הר"ש פ"א דכלים דהא דאמרינן בפרק דם הנדה אותם למעוטי דמה מאבן מסמא היינו שהדם תחת האבן והטהור יושב עליו דטהור הנושא הדם טמא כו' אבל הנישא ע"ג הדם טהור כו' ע"ש א"כ א"ש דאע"ג שהדם נישא על המקור טהור אבל אין זה שיטת הרמב"ם ולדידי' אבן מסמא מלתא אחריתא הוא אבל נישא ונושא טמא ולדידי' כתב התי"ט במס' זבים דהא דלא תנא במתני' נושא ונישא דסמך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט ע"ש:
וכן משמע מהרמב"ם בחבורו פ"ו מהל' מו"מ שכתב נמצאת למד שהזב והזבה כו' ודם נדה וזבה כו' כ"א מאילו אב כו' ואח"כ כתב כל הכלים שינשאו למעלה מזב הם הנקראים מדף כו' ופשוט דלאו דוקא אלא זב וחבוריו קאמר כמבואר למעיין שם וא"כ כיון דנישא מטעם נושא הוא אפילו בביה"ס טמא אלא שאפשר לומר כיון שהרמב"ם סובר דקראי דמייתי הש"ס בדף ל"ג לעליונו של זב אסמכתא, הוא וטומאת מדף מדבריהם בביה"ס לא גזרו עליו אלא שאין לנו לבדות זה מדעתינו וא"כ אין מקום לטהר הדם מכה שבמקור לגמרי אם נימא דמק"מ טמא אך י"ל לפי מש"ל דמקור עצמו הוא טומאה בלועה ואפי' במשא לא מטמא א"כ מכ"ש נישא דלא מטמאה וא"ש נמי דאשה טהורה אף שהמקור טמא ואין חשש משום נושא כיון דטומאה בלועה הוא וכדאמרינן בחולין דף ע"א בעובר מת במעי אמו שהיא טהורה משום דה"ל טומאה בלועה וכן במתני' פ"ז דאהלות יצא הראשון והשני חי ע"ש אך לפי מש"ל י"ל דבין השינים אע"פ שהוא כמקור עצמו וכדאמרינן בין השינים כלפני' מ"מ לאו טומאה בלועה מיקרי כיון דבש"ס מספקא לן אם בין השינים כלפנים או כלחוץ אף דקי"ל כלפנים מ"מ עכ"פ אין קרוי בלוע רק הוי כבית החיצון שהוא ביה"ס לבד וא"כ כשדם המכה מתערב על השיניים הוי נישא שמטמא אף בביה"ס וצ"ע:.. וחזרנו למ"ש שאין מקום לפרש בדברי הרמב"ם שיסבור דמק"מ טהור ויהי' הדם טהור לגמרי אלא צריך לפרש דטהור מטומאת ראי' קאמר כמ"ש מכמה מקומות שאנו מוכרחים לפרש כן ועיין ברמב"ם סוף הל' ט"מ אם המת יצא ראשון החי טהור ותמה הראב"ד דהאיך אפשר דהא האשה טמאה ומטמאת הוולד ועוד שטמא מאמו שטמאה לידה והכ"מ כתב לקו' שני' דטהור מטומאת ז' קאמר ועל קושי' הראשונה י"ל שהקיפו הרחם בפשיטי כלי עור כו' והתי"ט פרק ז' דאהלות כתב שדבר זר ורחוק מאוד ולא ידעתי למה לא תירץ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו כו' ולענ"ד אפשר שגם הכ"מ ר"ל דטהור מטומאת ז' קאמר אלא כדי ליישב מאי דנקט טהור סתם משום דמטומאת מגע האשה משכחת לה דטהור אף שהוא מציאת רחוק מ"מ שוב שפיר איכא למנקט סתם טהור דהיינו מטומאת זיין ועכ"פ מ"ש לעיל דדברי הרמב"ם מתפרשים דטהור מטומאת ראי' ונקט סתם טהור כיון דלטמא טומאת המקור שמקומו טמא משכחת לה שלא יפול בו טומאה זו כגון בשפופרת הוא נכון שהרי זה אינו מציאת רחוק כההיא דהכ"מ והוא מציאת קרוב כדבעי עלה בש"ס ופסקה הרמב"ם ג"כ ואין להאריך:
העולה מתוך דברינו שצדקו דברי הגאון האמיתי בעל נ"ב ז"ל לדינא וכאשר כתבתי שכן כתבו כמה גדולים וכ"כ ג"כ בכר"ו הל' נדה והזכיר דבריו בתשו' הרב המחבר הנ"ל ושם בק"א האריך נכדו של הגאון ז"ל ליישב סתירת הרמב"ם הנ"ל בדברים דחוקים אך הדין דין אמת לענ"ד שאם מקור מקומו טמא אף דם המכה שבמקור טמא הן אמת שבמקור אחר פקפקתי בהך מלתא שכתבו דמהני כשספק א' מתיר יותר מחבירו אף שאין נ"מ לדידן לדינא וכתבתי דעיקרא דמלתא דאם ספק א' מתיר יותר סימנא מלתא ששני הספקי' הם שני צדדי היתר ולית ביה משום שם אונס חד וביארתי על נכון אבל בגוף הדבר שדם המכה הבא ממקור טמא אם מקור מקומו טמא אין לפקפק בזה כלל ודברי הרמב"ם הם מיושבים על הדרך שכתבתי וה' יאיר עיני במאור תורתו דברי זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלא כה דברי מאז נדרש מעמדי ענין זה ושמחתי בחלקי כי העליתי בעזה"י ישוב נכון לדברי הרמב"ם וגם זכיתי ללמוד זכות על רבינו הגדול האמיתי ז"ל כדרכי מאז להיות חפץ בהצדקו ואחר זמן יצא לאור שו"ת נ"ב מ"ת ושם סימן נשאל הגאון ז"ל בעצמו ע"ז והשיב תשובתו הרמתה והצצתי וראיתי כי עיקרן ושרשן של דברים קיימתי מסברא דנפשאי ואם במקצת דברים נטתה ימיני כך הוא דרכה של תורה שלא להתנבאות בסגנון אחד שמח לבי ויגל כבודי מובטחני כי יש לי שכר טוב בעמלי כי זכותי' דרב דנפיש טובא יהי' מגן בעדי דמהפיכנא בזכותי' עד מקום שיד שכלי מגעת ולהיות כי הדברים עתיקים ומלתא מני אזדא לא ראיתי רק דרך העברה וצ"ע קצת לדבריו מפלוגתת ת"ק ור' יהודה בנדה דף ע"א והרמב"ם פסק משנה זו בסוף פ"ד מהל' מו"מ שהדם מטמא משום כתם שמקור מקומו טמא אע"פ שיצא הדם אחר שמתה ואין כאן נדה הואיל וממקום טמא יצא מטמא טומאת כתמים ע"ש והגאון ז"ל לא הזכיר בתשובתו דברי הרמב"ם אילו אך לענ"ד יש מקום ליישב הדברים על הדרך שכתב גבי דם שיצא דרך דופן והדבר צריך תלמוד וקצרתי כעת: