אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מט

שאלה מח

שאלה אשה אחת יש לה ווסת קבוע כראוי והיתה רגילה למצוא בבדיקתה קרטין אדומים דקים והיה זה משך שנה ומחצה ואח"ז נפסקו הקרטין אדומים רק מוצאת בבדיקתה קרטין שחורים דק מן הדק שאין להם תפיסה רק נלקטין בחודו של מחט ומהתחלת הקרטין השחורים לא טבלה לבעלה כלל ופעם אחת היתה מרגשת כאב בצידה תחת הצלעת משך שני שבועות ובשעת הכאב היה הטלת מי רגלים גם כן על ידי יסורין וצוה המורה לסנן מ"ר פעמים ושלש ובכל פעם נמצא על הבגד כמה קרטין כאלה וגמולה דא מבעלה זה זמן רב והבעל מבקש תפקידו ואם עוד יארכו הימים ולא תטהרו עיניו נתן בגרושין והיא מתנפלת לפני המורים להוציא לאור משפטה:

תשובה אם אמנם כי ענינים כאילו הורחב הדבור בהם בשו"ת קדמאי ובתראי וגם אני חזון הרביתי בענינים כאלה אפס בכל עת בא הדבר אלי להורות הלכה למעשה אין דרכי לסמוך על כח המדמה בהשכלה ראשונה כי על הרוב במקרים כאלה אשר לבקרים מתחדשים בהשתנות הענין בדבר מועט נדמה כחוט השערה חוזר הדין ונעתק לענין אחר והאידנא דכחיש חילאי ולא צילא דעתאי רצתה נפשי לחשוך עצמי מן הדין וידונו מי שלבו שלם יבא במשפט על כל נעלם אבל מה אעשה אחרי כי הדור יתום בעו"ה ובני עליה מועטין זעיר שם יש שיש לו ואינו רוצה להפלות בין דם לדם ויחד נכמרו נחומי על טל ילדותה וטלטולא דאתתא הבאה ושבה זה פעמים מדמעת וחוזרת ומדמעת כמים המוגרים וצווחת בייא בייא היינו דאחרוב ביתה כי יעלימו חכמי הארץ את עיניהם לברר היתרה בימים אילו אחרי שכבר גלגל עמה זמן רב גלל כן נתתי פני לעיין בזה ולחפש ולחקור דרכי ההיתר ולא אבא בסלסול בדברי התשובות כי יארך עלינו הזמן רק אהיה כבוצר על סלסלות וגם לא אכתוב על דרך פלפול כי דיו לבא מן הדין והצורך לעיקר ההוראה רק צריך אני לבאר מה שנתחדש לי מידי עברי לעיין בזה בכדי לירד לעומק הדין במה שנחלקו אבות העולם ברואה חתיכ' דם יבש שדעת הראב"ד והרשב"א דאפילו לא נימוח טמאה והרז"ה והרא"ה והרא"ש סוברים דאף בזה אם לא נימוח טהורה ובש"ע ס"ס קפ"ח כתב שני דיעות בזה והש"ך שם כתב דבירושלמי פרק המפלת מוכח בהדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה נתחבטו הגדולי' בזה גם לישנא דש"ס א"ה בשלא נימוחו נמי משמע הכי ע"ש ולדידי חזי' לי שלא נעלם הירושלמי מעיני הראשוני' ז"ל ומתחל' אבאר דברי הש"ך שכתב דלישנא דש"ס א"ה בשלא נימוחו נמי משמע הכי ודבריו סתומים ואני אפרש בעז"ה והנה מקור הדין בש"ס דנדה דף ך"ב בעא מיני' ריב"ח מר"א דם יבש מאי כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא עד דמידב דייב. לח אין יבש לא. או דלמא אורחא דמלתא הוא ולעולם יבש נמי ופירש"י דם יבש כגון שיצא מגופה חתיכה של דם יבש זוב דמה משמע לח שהרי אין דרכו לזוב אלא לח א"ל תניתוה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבישין א"ל לח ונעשה יבש לא קמיבעי' לי' כי קמיבעי לי יבש מעיקרא מאי א"ל הא נמי תניתוה המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נמוחו טמאה א"ה בלא נמוחו נמי אמר רבה כי לא נמוחו בריה בפ"ע הוא ומי איכא כה"ג אין והתניא אמר ראב"צ כו' מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמון קליפות אדומים ושאל אבא לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו אשה זו יש לה מכה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה כו' ע"ש ומזה למד הש"ך משמעות דבדם יבש אף כי לא נימוח טמאה כיון דפריך בפשיטות א"ה כי לא נימוחו נמי אלמא דבדם פשיטא ליה דטמא אף לא נימוח ומש"ה קשיא ליה בהא דמפלת ומשני משום בריה משמע דבדם לא שייך בריה וטמא אף בלא נימוח אך באמת דבריו תמוהים בזה שהרי על דין דם יבש אנו דנין דבזה בעי ריב"ח מה דינו של דם יבש מעיקרו דלמא לא טימאה התורה דם כזה כ"א כשהיא לח בשעת זיבה ומידב דייב ואם אינו לח בשעת זיבה אפילו נימוח אח"כ טהור כמ"ש התוספו' שם ופשוט ליה דלא אמרינן דוקא מידב דייב ולהכי פריך א"ה דלא קפיד קרא שיהיה לח בשעת זיבה רק אורחא דמלתא נקט וה"ה אם הוא יבש א"כ אפי' לא נימוח נמי יהא טמא כמו בלח ונעשה יבש דטמא בדם הנדה אף שאין יכול לחזור ולשרות כמות שהי' כמבואר בפרק דם הנדה ומה לי לח ונעשה יבש מה לי יבש מעיקרו כיון דאמרת דיבש מעיקרו נמי בכלל זוב דמה הואי רק אורחא דמלת' נקט ממילא דאתרבי מקרא דכתיב יהיה בהווייתו יהא אף שלא נימוח כמו דמרבית לח ונעשה יבש ואדרבא אפילו רבוי לא צריך אלא מצד הסברא כן הוא דהא יבש לא נפיק מכלל דם ומה איכפת לן במה שאינו נימוח ומשני ליה דאה"נ אי הוה ידעינן שדם המקור הוא יבש זה לא מעלה ולא מוריד רק דאי לא נימוח הוה סימן מובהק שאינו דם המקור שאין דרך המקור להוליד דם יבש כזה שלא יהיה נימוח אלא בריה בפ"ע הוא ור"ל שאינה מתולדות הדם רק מחמת המכה היא באה ומייתי מעובד' דראב"צ וכ"כ הרא"ש והרמב"ן שאכתוב לקמן וס"ל להרז"ה כיון דבפרק דם הנדה פריך דם יבש מעיקרו מנלן ותו המפלת כמין קליפ' כו' ומפרש לה כמ"ש התוספות שם ד"ה ותו כו' א"נ ר"ל ותו יבש משונה כעין יבחושין או כמין קליפי' מנ"ל ע"ש ומשני יהיה רבויא הוא א"כ מבואר דלא עדיף מה דמשונה כעין יבחושין מדם יבש סתמא שאם תאמר שמה שיש בו שינוי כעין צורה נוטה יותר לטהרה מדם יבש סתם בלא צורה א"כ באמת מנ"ל לרבויי יבש משונ' דלמא לא מרבה קרא רק דם סתם אלא ודאי כיון דמחד קרא מרבי להו אלמ' דכי הדדי נינהו וא"כ כיון דדם כעין קליפין כו' מתירין ע"י שרוי' אם לא נימוחו אלמא דהוה סי' מובהק שאינו מתולדות הדם דאל"כ מה"ת להקל בו מחמת שלא נימוח ולומר שאינו מתולדות הדם דאימא דם שקרש הוא ונעשה בצורה זה דהא מחמת זה מצרכת לה בדיקה בשרויה לפי שלפעמים נעשה כך וא"כ בדם יבש סתם נמי אם לא נימוח סימנא מלתא שאינה מתולדות הדם רק מחמת מכה שבמעיה המשרת דם יבש זה דהא קמן שלא נימוח והארכתי קצת בזה כדי להסביר דברי הרז"ה במ"ש ואני אומר דא ודא אחת היא וראיה לדבר מדאמרינן פרק דם הנדה כו' אלמא אידי ואידי חד דינא אית להו ומחד קרא נפקי ודבריו מבוארים עפ"י מה שכתבתי ועכ"פ מ"ש הש"ך ממשמעות לשון הש"ס דלא כרז"ה לענ"ד לא משמע מידי דקושיית הש"ס הוא טרם תדע הך סברא דבלא נימוח בריה הוא וא"כ מסתברא שלא להפלות בין דם לח שנעשה יבש שטמא אעפ"י שלא נימוח ובין יבש מעיקרא ולבתר דמשני דבלא נימוח בריה הוא גם בדם יבש בלא צורה אית לן למימר הכי:

ודברי הש"ס אילו שבאו לידינו א"א לפטרם בלא ביאור נכון שלכאורה תמוה מאד דר"א פשוט ליה מעיקר' ממתני' דדם הנדה ושביק מתניתין דהכא דקדמה טובא וגם היא תשובה נצחת ומוכחת אף ליבש מעיקרו וגם תמוה בהא דקאמר א"ה (אפילו) בלא נימוחו נמי דלשון א"ה משמע שר"א חידש איזה דבר ופריך ליה לפי שיטתו והלא ר"א לא חידש כאן כלום רק בא לפשוט לריב"ח ושנה לו לשון המשנה ואם המקשה לא ידע דרך לחלק בין נימוח או לא הו"ל לקבוע קשייתו אגופא דמתני' דכי לא נימוח נמי כמו בלח ונעש' יבש דמטמא אף שלא נימוח ואם הוה ניחא ליה מתני' משום דמחלק בין לח ונעשה יבש שכבר היה עליו תורת דם ולא נפיק מיניה במה שנתיבש אעפ"י שלא נימוח משא"כ היכא שיבש מעיקרא יובש גמור שלא יומחה אין לו תורת דם רק אם סופו להמחות שפיר יש עליו תורת דם אף שיבש מעיקרא א"כ מאי קשיא ליה אדר"א שהרי ר"א לא יפשוט ליה רק אם נמחה טמאה משום דריב"ח קמיבעי ליה דלמא ביבש מעיקרו אעפ"י שנמחה אח"כ טהור כיון דלא מידב דייב וכמ"ש התוספות שם ואהא פשוט ליה דנימוחו טמאה ואם נפשך לומר דמסתבר להמקשה דכיון דדם יבש מעיקרו הוי דם טמא אף ע"ג דלא דייב תו אין לחלק בין נימוח או לא אם כן אמתניתין גופא הוה ליה לאקשויי שהרי ר"א לא חידש דבר בלשון המשנה. ונלענ"ד דא"ש לפי מ"ש התוספות שם שהקשו דהאיך קפשיט מהא דנימוחו לענין יבש דנמוחו לא מיקרי יבש דאפילו הנך דאין מטמאין יבשין שפיר מטמאין כשחוזר ע"י שרוי' ותירצו דמ"מ פשיט שפיר דלא אמרינן עד דמידב דייב א"נ התם בלחין ונתיבשו שע"י שרויה חוזר לכמות שהיא וריב"ח ביבש מעיקרא מיבעי ליה דדלמא טהור אפילו נימוח ע"ש ושני התירוצים עולים בסגנון אחד דגם בתירוץ האחד ס"ל דריב"ח מיבעי ליה דילמא בעינן דייב ואם לא דייב טהור אף שנימוח אח"כ ופשוט ליה דנימוח טמא א"כ מוכח דלא בעינן דייב ואורחא דמלתא נקיט ובתירוץ הב' כתבו ג"כ דריב"ח מיבעי ליה דילמא טהור אפילו נימוח והוסיפו תבלין לדבר דלא שייך בזה לתת עליו שם לח לפי שנימוח דדוקא בלח מעיקרא יש מעלה בזה שע"י שרוי' הרי הוא חוזר להיות לח כמות שהי' אבל כשהו' יבש מעיקרא בשביל שאם ישרו אותו בפושרין יהיה נימוח לא תוסיף תת כח לח ליבש זה ואם יבש שלא נימוח בשרויה טהור גם נימוח טהור ושני התירוצים הם אמתיים ומסתברא מאד ודון מינה נמי איפכא אם נאמר דיבש טמא משום דזוב דמה לאו דוקא אלא אורחא דמלת' נקיט פשיטא שאין סברא לומר שאין לטמא היבש רק מה שהוא נימוח דוקא דז"א חדא כיון דלא קפדינן אדייב וזוב דמה אורחא דמלתא הוא והו"ל כאילו כתוב דם סתמא שגם היבש בכלל וא"כ מניין לנו לומר שצריך שיהיה נימוח דוקא ע"י שרוי' ועוד דבשלמא אם היה צריך להיות לח אלא שנתיבש מצאה הקפידא מקום לנוח ולומר שצריך שיהיה נימוח שיחזור לקדמותו משא"כ ביבש מעיקרא אפילו אם יהיה נימוח אין זה חזרה וכסברת התוס' בתירוץ הב' ולכן אין מקום לחלק בזה בין נימוח או לא דבהך צד דיבש מעיקרא טהור י"ל כן אפילו נימוח ובהך צד דיבש טמא יש לומר כן אפילו לא נימוח:

אך עדיין יש לומר דודאי הא דכתיב זוב דמה לאורוי דבעינן מידב דייב למעוטי אתא דהיכא דלא דייב טהור מיהא לאו אשעת זיבה מגופה קפיד קרא כ"א אדם קפיד קרא וקאמר זוב דמה שיהיה דם שיוכל לזוב ואי הוה מפרשינין הכי שפיר יש לחלק בין נימוח או לא דאם נימוח אף על פי שהיה יבש בשעת זיבה מ"מ כיון שהדם מצד עצמו יכול לזוב ע"י שרויה רואין אותו כדם לח שיכול לזוב משא"כ כשלא נמוח כיון שאינו דם הזב לאו זוב דמה קרינן ביה אלא דע"כ א"א לומר כן דא"כ אפילו בדם לח שנעשה יבש שאינו נימוח ע"י שריי' היה לנו לטהר דאף שהיה לח מעיקרא מ"מ השתא מיהא לאו דם שזב הוא והיה לנו לטהר כמו שכבת זרע ואינך דמתניתין שאין מטמאין יבשין וע"כ דדרשינן בדם יהיה בהוייתו יהא כמ"ש בר"פ דם הנדה וא"כ א"א לפרש זוב דמה שיהא דם שיוכל לזוב בשעת טומאה אלא או שנפרש דקאי אשעת זיבה או שנאמר אורחא דמלתא נקיט:

ומעתה יתבאר על נכון סוגיית הש"ס על דרך ישר מאד דהיינו בעיא ריב"ח באה סתומה ואיכא לפרושי בתרי גווני חדא שנאמר דגם איהו אזיל ומודה דאם נימוח ע"י שרוי' טמא ודאי אף ביבש מעיקרו אף דכתיב זוב דמה מ"מ י"ל דלאו אשעת זיבה קפיד קרא כי אם אשעת טומאה שיהא מציאות הדם שיוכל לזוב ולכן כיון דע"י שרויה הוא נימוח ומידב דייב זוב דמה קרינן ביה רק דקמיבעי ליה ביבש טובא שאינו חוזר ונמוח דאז לא דייב ולא קרינן זוב דמה או דלמא אורחא דמלתא נקיט דסתם דם לח הוא בשעת זיבה ולעולם אפילו מתיבש אח"כ לא נפיק תו מכלל דם טמא כך יש לפרש בעיא דריב"ח ותו איכא לפרושי דעל שעת טומאה אין ספק דאף אם נתיבש ואין נימוח טמא דרבי' רחמנא יהיה רק דמיבעי ליה דלמא אשעת זיבת הדם מהאשה קפיד קרא שיהיה מידב דייב דבזה לא מהני במה שנמוח והיה לדם ע"י שרויה או דלמא אורחא דמלתא נקיט שדרך להיות לח בשעת זיבה ומ"מ לא קפיד קרא בהכי והשתא א"ש דר"א היה סובר דריב"ח קמיבעי ליה ביבש אח"כ ואין נימוח אי קפידא הוה שיהיה יכול לזוב או לא דבהכי א"ש טפי מה דקאמר אורחא דמלתא (נקיט) הוא ור"ל שדרך האשה שיזוב ממנה דם לח ומ"מ א"צ שישאר כן אלא אפילו נתיבש אח"כ נמי טמא ומשום הכי לא הוה מצי למפשט ליה מהך דאם נימוחו טמאה משום דריב"ח לא מספקא ליה בנימוחו כלל דאף שהוא יבש בשעת זיבה אין קפידא רק על הדם וכל שהוא נימוח דם הניזוב קרינן ביה ולכך קפשיט ליה מההוא דדם הנדה דמטמאין יבש אף דע"כ שאין נימוח דבנימוח גם אינך מטמאין וכמש"ל וכ"כ הרשב"א בתה"א ומוכח מזה דלא קפיד קרא שיהיה דם הניזוב שאם תאמר דבעינן הניזוב אין לחלק בין יבש מעיקרו ובין לח ונעשה יבש דבכל גוונא הו"ל למימר דטהור אלא ודאי דלא קפיד קרא ע"ז כלל וא"ל ריב"ח דלח ונעשה יבש לא קמיבעי לי דוודאי א"צ שיהיה ניזוב השתא רק ביבש מעיקרו מספקא לי דלמא קפדינן אשעת זיבה ואהא שפיר פשוט ליה דע"כ לא קפדינן אשעת זיבה מדמטמא יבש מעיקרו ונימוחו וע"כ דקרא אורחא דמלתא נקיט ולעולם דהוה דם טומאה אפילו אם יצא יבש מעיקרו ולהכי פריך ליה א"ה כי לא נימוחו נמי דכיון שכבר הוכחת ממתני' דדם הנדה דלא קפיד קרא אדם שיהיה יכול לזוב והשתא דאמרת דגם אשעת זיבה לא קפיד אם כן ממילא דאין לחלק בין לח ונעשה יבש אעפ"י שאינו נימוח דטמא ובין יבש מעיקרו ולא נימוח וכמש"ל דלענין יבש מעיקרו אין לחלק בין נימוח או לא אם לא שנאמר דאדם קפיד קרא ואז אף בלח ונעשה יבש היה צריך נימוח וכיון דאמרת דבלח ונעשה יבש אף שלא נימוח טמא ממילא דאף ביבש מעיקרו אין מקום לטהר ומשני דבאמת כי לא נימוח לא תלינן בדם המקור אלא בריה בפני עצמה הוא ומחמת מכה שבמעיה וכעובדא דר' אליעזר בר צדוק:

ובהכי א"ש הא דפריך ומי איכא כה"ג ופירש"י מפלת קליפים ושערות והוא תמוה מאד דאמתני' הו"ל לאקשויי וגם דאטו המקשן לא ידע שהוא במציאות עד דמייתי מעובדא דראב"צ ואמנם א"ש לפי מ"ש הרא"ש בריה בפני עצמה היא שאינה מתולדות הדם רק מחמת מכה ור"ל דאף ע"ג דבעלמא היכא דאמרינן האי לישנא משמעותו שהוא בריה מעין הולדה והכא ר"ל שעכ"פ אינו דם אלא מחמת המכה הוא וכן מבואר להדיא בחידושי הרמב"ן שכתב וז"ל וא"ת מ"ש ממפלת רוח כו' אפשר לומר דהתם דהפילה שפיר יש בו פתיחת הקבר אבל יבחושין ועפר אינו לידה אלא כמקור שהפיל טיפין וכרואה דם יבש בעלמא הוא והיינו נמי טעמא דלא אמרינן בדגי' כו' אם יש עמהם דם תטיל למים דהתם בריה ודאי הוא ונולדת אלא שאינה טמאה כו' אבל כאן רואה הוא ומכה יש לה שממנה מפלת כן כו' עכ"ל ולפי"ז א"ש דודאי גם המקשן ידע דישנו במציאות אלא דלפי הס"ד שהיה סובר דמטהרינן בלא נימוחו הוא לפי שאינו דם הניזוב והנך קליפות ושערות שהם במציאות הוא לפי שנקרש הדם ונתיבש במקור ונתקשה הרבה שלא יוכל לחזור לכמות שהיא ומש"ה טהור כיון דהשתא נמי אינו חוזר אם כן לא קרינן ביה זוב דמה וא"ש אבל לפום מה דאמרינן השתא שאם היה דם שנקרש אף עפ"י שלא נימוח היה טמא ואין מקום לטהר רק משום דאמרת בריה בפ"ע הוא שר"ל לכאורה שהיא יולדות בריה כזו ומ"מ אינה טמאה לידה בצורות אילו ולכן פריך מי איכא כהאי גוונא שיהיה מתורת לידה וכמ"ש הרמב"ן דלא מסתבר שיהיה לידה בדברים כאילו וגם רש"י שכתב ומי איכא כה"ג מפלת קליפות ושערות כוונתו כן דכהאי גוונא שיהיה בריה בפני עצמה בקליפות ושערות דרך הריון והיא תפיל זה אינו ומשני אין וכדתני' ראב"ע כו' ור"ל דודאי איכא כה"ג שאינו מתולדת הדם ואע"פ שאינו מתורת לידה ג"כ מ"מ כיון שאינו דם רק מחמת סיבה אחרת ברי' קרי לי' והוא שם מושאל לפי שדם המכה נעשה בצורת ברי' וכן אמר לקמן ר' יוחנן אמר ע"כ ל"ק ר"י אלא התם דעביד דם דקריש והוי חתיכה אבל ברי' לא הוי ור"ל שאין הדם נקרש על דרך זה ללבוש צורת ברי':

ובזה הונח לי דלא תיקשי מדברי הש"ס אילו על הרז"ה דס"ל דגם בדם יבש שייך לומר ברי' הוא דהא מדברי ר"י אלו משמע דמחלק דדם שנקרש ונעשה חתי' בהא אמר ר"י אבל במפלת כמין דגים כו' ברי' לא הוי משמע דשם ברי' אינו נופל אלא על דבר של צורה ולפמ"ש א"ש דודאי הנחת שם ברי' אינו אלא על דבר של צורה ויש בו שייכות לידה והיינו דפריך ומי איכא כה"ג שיהיה קליפות ושערות ע"י לידה דקרית ליה ברי' ומשני דלאו ברי' ממש קאמרינן אלא לפי שאינו מתולדות הדם רק מחמת מכה ברי' קרי' ליה וסובר הרז"ה דגם דם יבש בלא צורה יש בו שייכי' שם ברי' דכיון דבדקינן לי' ואינו נימוח אמרינן דמעיקרא לאו דם הוה ונקרש אלא בא מחמת איזה סיבה שבמעי' וכמו קליפות ושערות וראייתה מעפר שאין עליו צורה ואפ"ה קרי' לי' ברי' ולשיטת הראב"ד והרשב"א הא דמשני כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היינו שצורתן מוכחת שאינו מחמת דם שנקרש וא"כ זה עצמו סברת ר"י דאמר דעביד דדם דקריש ונעשה חתיכה אבל ברי' לא הוי ר"ל שאינו עשוי להתלבש בצורת ברי' ע"י קרישת הדם ופריך עלה ומי איכא כה"ג ר"ל מי איכא כה"ג שתפיל צורות אלו ולא ימחו דהא מחמת תולדות הדם לא עביד דקריש כה"ג ולא ימוח ומתורת לידה נמי לא שכיח בדברים כאילו ומשני כעובדא דראב"צ שהוא ברי' מחמת מכה וכל שהוא מחמת מכה אין דרכו להיות נימוח:

ודאתאן עלה מ"ש הש"ך לתמוה על מה נתחבטו הגדולים בזה כבר כתבתי שמתלמוד' דידן אין מקום להכריע דלא כהרז"ה אמנם מ"ש דבירושלמי מוכח בהדיא כסברא הראשונה צריך אני להעתיק לשון הירושלמי בזה וז"ל המפלת דם יבש ר"א אומר טמאה ריב"ח אמר טהורה מתנית' פליגא על ריב"ח דם הנדה כו' פתר לה כשהיו לקין ויבשו מתניתא פליג' על ר"א המפלת כמין חתי' כמין שערו' כו' אם נימוחין טמאה פתר לה משום ברי' אמר ר' זעירא ואפי' תיתב עפר עפר משם ברי' אמר ר' בא ואפי' תימר עפר אתתא עברת וקמת משם ברי' מתני' פלוג' על ריב"ח מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפו' אדומי' כו' מפני שיש בה שומא ויש בה מכה הא אין בה (מכה) שומא ואין בה מכה לא בדא פליגי עלי' ולית לה קיום עכ"ל ובפני משה שם נדחק בפירושו במ"ש אתתא טברת כו' ע"ש ולע"ד הוא תמוה ולית לי' קיום לפירושו ז"ל ונראה לפרש דאהא דמתרץ דלא נימוחו טהורה משום ברי' אמר ר"ז ואפילו תיתב כו' ר"ל שאעפ"כ יש להקשות מעפר דאטו עפר משום ברי' הוא בתמי' דודאי בעפר לא שייך ברי' ואפ"ה אם לא נימוח טהור ומשני לי' ר' בא ואפי' תימר עפר ר"ל דאפי' שתרצה להקשו' מעפר לק"מ עפר אתעבידית (מ"ש לפנינו אתתא עברת היא ט"ס דמוכח וצ"ל כמ"ש) וקמת משם ברי' ר"ל שגם העפר לא מתולדות הדם היא רק מחמת סיבת דבר נעשה עפר ושפי' מוקמינן גם בעפר משו' ברי' והנה בהא דקאמר מתנית' פליג' עלי' דר"א המפלת כו' צ"ע דמשמע דאדר"א קשי' לי' דמטמא בלא נימוחו ומשמע מזה דלריב"ח א"ש אע"ג דקתני אם נימוחו טמאה וע"כ לומר דס"ל דריב"ח מודה בנימוחו משום דאין זה דם יבש רק לח מיקרי כיון שנימוח רק בלא נימוחו פליגי ולהכי פריך עלי' דר' אליעזר דמטמא אף בלא נימוחו ומשני דהתם משום ברי' טהור בלא נימוחו משא"כ בדם יבש ס"ל לר"א דטמא אף בלא נימוחו וריב"ח ס"ל בזה דטהור וזה להיפך מש"ס דידן דמוכח דריב"ח מיבעי' לי' לטהר אף בנימוחו ולהכי פשיט לי' ר"א ממתניתין דנמוחו טמאה וכמ"ש התוס' והא דקאמר בירושלמי בתר הכי דמתנית' פליג' על דריב"ח מעש' באשה א' כו' הא אין בה שומה ומכה לא בדא ר"ל לא בזאת הי' מטהרין נמי א"ש דכיון שמה שטהרוה הוא אחר הבדיקה שלא נימוחו כדמסיים בה בש"ס דילן א"כ קשה בלא נימוחו לא הי' צריכין לשומא ומכה דלריב"ח כל דם יבש אפילו ממקור טהור ולר"א א"ש דדוקא משום שומא ומכה דהוי ברי' אבל בל"ז אין לטהר דם יבש אף בלא נימוחו משא"כ לריב"ח לא הי' צריך לדרוש ברופאים כיון שעכ"פ לא נימוח טהור הוא וגם תחלת דברי הירושלמי דקאמר מתנית' פליג' על ריב"ח דם הנדה כו' נמי א"ש דאע"ג דריב"ח מיירי בלא נמוחו מ"מ התם נמי בלא נמוחו מיירי כמ"ש וא"כ פשטות דברי הירושלמי נראין דר"א וריב"ח פליגי בלא נימוחו ואדחיא הך דריב"ח וקאמר דלית לי' קיום וקי"ל כר"א דטמאה וא"כ דברי הש"ך לכאורה נכונים דמהירושלמי מוכח דבדם יבש בלא צורה אף בלא נימוחה טמאה ודלא כהרז"ה והרא"ש בזה אבל אחר העיון נראה דאין ראי' מהירושלמי לדחות דברי הרז"ה לפי מ"ש הרמ"א בסי' קפ"ח דהא דמטהרין בלא נימוחו דוקא באשה שיש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה אבל בשעת ווסתה טמאה אף שלא נימוחו והש"ך שם השיג ע"ז דכיון שאינו רואה דם רק דברים יבשים אפי' בשעת ווסתה טהורה, וכ"כ בשם אא"ז הגאון בעל אפי רברבי דכיון שעיקר הטעם דאינו דם רק ברי' טהורה אף בשעת ווסתה דאף גבי מכה ס"ל להרמב"ם והרשב"א לטהר אף בשעת ווסתה דווסתות דרבנן וכמ"ש בבה"ג ע"ש ומ"מ נראה ברור דגם הש"ך מודה דלשיטת הרז"ה דס"ל דגם בדם יבש אמרינן דאר לא נימוחו ברי' הוא היינו דוקא שלא בשעת ווסתה ודוקא להראב"ד דס"ל צורתן מוכחת גם בשעת ווסתה אמרינן הכי משא"כ להרז"ה דלאו בצורה תליא מלתא רק מחמת שלא נימוח אנו אומרים שאין זה דם מעיקרו אלא ברי' הוא וכמ"ש בלשונו אם לא נימוח מנין אנו יודעין שהיא דם מעיקרו כו' א"כ אין כאן מקום להקל רק שלא בשעת ווסתה אבל בשעת ווסתה אף שלא נימוח אנו תולין שהי' דם מעיקרו אלא שנתיבש ויצא בשעת ווסתה ואורח בזמנו בא ולפי זה אין ראי' כלל מהירושלמי דודאי לענין פלוגת' דר"א וריב"ח דלריב"ח דם יבש אע"פ שודאי דם המקור הוא כיון שהיא יבש טהור הוא אדחיא לה דריב"ח וכדאמרינן נמי בש"ס דילן דגם יבש מעיקרו טמא הוא וקי"ל כר"א בהא היכ' דהוא דם המקור ודאי אך כיון דבלא נימוחו מודה ר"א דטהור היכא דאיכ' למיתלי דברי' הוא ס"ל להרז"ה דגם בדם יבש בלא צורה תלינן בי' דברי' הוא ואין ראי' ממאי דפליג ר"א על ריב"ח בדם יבש שלא נימוח דהתם היכא שידוע שדם מקור הוא כגון בשעת ווסת פליגי וגם אפשר דהיכא שאשה מרגשת בעצמה שאין לה שום מכה וזה דם ראי' הוא שאין לתלות שברי' הוא ואפ"ה מטהר ריב"ח ובהא לא קי"ל כוותי' אבל בהא דס"ל להרז"ה דבדם יבש שלא בשעת ווסתה נמי תולין בברי' דהיינו לר"א דקי"ל כוותי' אין בזה ראי' מהירושלמי כלל:

ויותר נראה לענ"ד דבלא"ה אין להביא ראי' מהירושלמי שנראה דלא אזיל בשיטת תלמוד' דידן דמפרש מה דאמרינן ברי' הוא היינו כעובד' דר"א בר"צ וכמש"ל בשם הרא"ש והרמב"ן והירושלמי ס"ל שאנו תולין שזה לידה ולא ראי' כי מ"ש לעיל להגי' עפר אתעבדת הוא דחוק וכתבתי כן להשוות הדברים למ"ש הרמב"ן והרא"ש לתלמוד' דידן דלא שייך לידה בדברים כאלו אבל האמת יורה דרכו דצריך להגי' עפר אתעברת וקמת משם ברי' והיינו משום דמקשה לי' אהא דקאמר משו' ברי' דמה ברי' שייך בזה והוא השיב לו דגם בעפר י"ל שנתעברה כמין עפר וברי' הוא וכן מבוא' שם בירושלמי לעיל מיני' דקאמ' והתנינן המפלת כמין דגים כו' אם יש עמהם דם טמאה כו' ותטיל לפושרין הדא ילפא מההיא שאם נימוחו טמאה כו' מבואר דהך דהמפלת כמין קליפות והך דכמין דגים חד דינא אית להו וכמו דבמפלת דגים אם לא נימוחו תולין אותו בעיבור ולידה כמו כן גם במפלת כמין קליפות ודלא כהרמב"ן שכתב לחלק ביניהם:

שוב ראיתי כי הירושלמי אדרבה מסייע להרז"ה שהרי ראיית הרשב"א מהא דמטמא ר"י בחתיכה ולא אמרינן יטלוה למים כו' והרא"ה בב"ה מחלק בין חתיכה לדם מועט כעין שערו' כו' דחתיכ' כיון שנתרבה הדם ונקרש ונעש' חתיכ' שוב אין נימוח בשרוי' כו' והירושלמי תיובתא לתרווייהו דבירושלמי קאמר מתניתי' פליגא עלי' דר"א המפלת כמין חתיכ' כמין קליפות וכו' ועלה קאמר דר"א פתר לה משום ברי' הרי מבואר דגם בכמין חתיכ' תלינן בברי' וא"כ ע"כ מה דקאמר ר"א המפלת דם יבש טמאה היינו בגוונא שאין לתלו' בברי' וכמש"ל שהיא יודעת בבירור שאין לה מכה שכך הוא דם המקור או בשעת ווסתה משא"כ היכא דאיכ' למיתלי אף בחתיכה תלינן בברי' ולפי מ"ש דשיטת הירושלמי בהא דברי' דהיינו שתולין בעיבור ולידה א"ש בפשיטות דפלוגת' דר"א בנראה לעין שהוא דם יבש ואין כאן שום סבר' לתלות כזה בלידה רק בראי' בעלמ' משא"כ חתיכ' שגוון בשר עלי' אע"פ שי"ל שנקרש הדם ונעש' חתיכ' ולכן יש לבדוק אם נימוח אם לא מ"מ שפיר י"ל דברי' הוא ולתלותו בעיבור ולידה ועיין בחידושי הרמב"ן שכתב והיינו נמי טעמ' דמפלת כמין דגי' לא אמרינן אם נמוחו טמאה דהתם ברי' ודאי הוא ונולדת היא אלא שאינה טמאה וכן בחתיכה דבשר גמור הוא ואינה נימוחה וכ"כ הר"ן בחידושיו:

ולענ"ד זה ג"כ כוונת הרא"ה דכיון שנקרש ונתקשה כ"כ שחזר להיות כגוון הבשר ונעשה חתיכה אין חוזר להיות נימוח ע"י שרוי' והרשב"א במ"ה שם כתב על דברי ב"ה שרוצה לחלק בין דם מרובה לדם מועט ולענ"ד ז"א אלא כוונת דבריו כמ"ש הרמב"ן והר"ן וא"כ לכאורה נראה מהרמב"ן והר"ן דסבירא ליה כהרז"ה דאל"כ בלא"ה לק"מ גבי חתיכה נימא תטיל למים דהא חתיכה אין צורה מוכחת ואפשר דס"ל דגם בחתיכ' נמי הוי צורה מוכחת וס"ל דהוי ברי' ועיין בסי' קפ"ח לענין נעקר המקור ונופלין חתיכ' כו' אך מדברי הש"ס דקאמר ר"י אמר ע"כ ל"ק ר"י אלא התם דעביד דם דקריש ונעשה חתיכ' אבל ברי' לא הוי משמע דחתיכה לא הוי צורה מוכחת וכדעת הרשב"א בזה וא"כ הרמב"ן והר"ן שכתבו לתרץ הך דחתיכה כדברי הרא"ה מוכח דס"ל כשיטת הרז"ה בזה ודברי הרשב"א צ"ע ועיין בדברי הרא"ש מ"ש לדמותן ראיות הרשב"א בזה מהא דחתיכה ודבריו צ"ע וקצרתי:

ועפ"י דרכינו למדנו שהרבה פוסקים עומדי' בשיטת הרז"ה כי כן דעת הרא"ה והרא"ש ורבינו ירוחם כתב שכן דעת התוס' ועיין בסדרי טהרה כתב הוכחה מדברי התוס' להרז"ה וכן נראה דעת הטור וכן משמע דעת הרמב"ן והר"ן ומ"ש הב"י שדברי הרמב"ם משמע כהראב"ד אינו מוכרח לענ"ד רק מדברי ה"ה נראה כן ופשטא דתלמודא דידן דקפשיט ר' אליעזר מהא דאם נימוחו טמאה לבעיא דר' יוסי בר' חנינ' בדם יבש משמע להדיא דחד דינא הוא וכמ"ש הרא"ה דאל"כ ה"ל לפרושי דכיון דהתם טמא בנימוחו הכא אפי' בלא נימוחו טמא ומ"ש במ"ה שם דמכלל דברים אלו שם כל דם יבש קאמר ריב"ח בין במרובה בין במועט כו' ואם איתא כל דם יבש ואפי' חתיכה מרובה כשהטילו למים דוקא ונמחה דאל"כ ה"ל לפרושי כו' ע"ש לענ"ד א"ש כמש"ל דכוונת הרא"ה כהרמב"ן לחלק בין חתיכ' שיש עליו גוון בשר דאינו נמחה וריב"ח לא מיירי מזה רק מענין דם יבש ומ"ש דא"כ איך הקשה לו כי לא נימוחו נמי דהא איהו דוקא בנימוח קאמר כעין משנתינו כו' ג"כ לקמן דכיון דאכתי לא ידע מהך סברא דבריה הוא שפיר קשי' לי' דלא נימוח נמי דלמה יגרע מלח ונעשה יבש דטמא אף שלא נימוח ומשני לי' דשאני יבש מעיקרו די"ל ברי' הוא והרז"ה לפום הך תירוצא דברי' קאמר דגם בדם שלא נימוח אמרינן ברי' הוא וכבר הארכתי לעיל בענין זה ומ"ש הרשב"א ראי' מר"פ דם הנדה דע"כ מיירי ביבש מעיקרו כדמשמע מדפריך כו' כבר כתב הרא"ש לדחות זה אך בחידושי הר"ן שם כתב דרש"י גרס יבש מעיקרו מנלן דתנן המפלת כו' וכן משמע מדברי רש"י שכתב יבש מעיקרו כגון הני דתנינן אך לפי מ"ש הר"ן שם דהך אם יכולין לחזור ולשרות כו' לא קאי כ"א אשרץ ונבלה אבל זוב ודם ודכוותי' שנתיבשו אין יכולין לשרות ולחזור כו' ע"ש שמבואר דאע"ג דשפיר הוא נימוח בשרוי' מ"מ אינו חוזר לכמות שהי' שיהי' שם לח עליו ולהכי פריך אמתני' דהמפלת כמין קליפות מנלן משום דאע"ג שנימוחו הרי לא חזרו לכמות שהי' שא"א לדם היבש לחזור:

ולפי"ז אין ראיות הרשב"א ראי' כלל דאף דהמקשה מפרש מתני' דדם הנדה בסתמ' אפי' יבש מעיקרו מ"מ שפיר מיירי בנימוח ע"י שרוי' דסימנא מלתא דלאו ברי' הוא ומ"מ מחלק בין דם הנדה לאינך דבדם אע"פ שאין יכול לחזור לכמות שהי' מ"מ טמא משא"כ באינך ולפי מש"ל בלא"ה יש לדחות דמתני' התם אע"ג דסתמ' אפי' ביבש מעיקרו מ"מ מיירי בידוע שהיא דם הנדה (מיירי) בענין שאין לתלות במכה או שהוא שעת ווסתה דאז אין תולין בברי' אלא דם הנדה הוא ומטמא אף שאין חוזר ע"י שרוי' משא"כ היכא דאיכ' למיתלי דברי' הוא מחמת מכה וכה"ג שפיר תלינן אף שאין כאן צורה מוכחת כיון דלא נימוח בשרוי':

ומה שנראה מדברי הרא"ה בטעם הדבר דמה דלא נימוח הוא סימן מובהק שאינו דם רק ברי' אין נראה כן מדברי הרז"ה כמש"ל שהרז"ה כתב שאם לא נימוח מנין היינו יודעין שהוא דם מעיקרו ולדברי הרא"ה איפכא ה"ל למימר שאם לא נימוח א"א לומר שהוא דם מעיקרו אך לענ"ד נראה דס"ל להרז"ה דאף בלא צורה מלתא דלא שכיחא הוא שתוציא דם יבש ממקורה ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב אם תראה זאת הקליפה אפשר שהם מדם הנדות שנתקרש בחום נתחדש שם ויהי' אפשר שהם קליפות שתן ולכן צוה שישרו במים כו' וכיון שאין זה רגילות שתראה דם יבש מחמת כי יבא חום המתחדש והכי אמרינן בש"ס אורחא דמלתא נקט וכ"כ רש"י זוב דמה משמע שאין דרכו לזוב אלא לח וכ"כ התו' בד"ה אבל דם דרכיך שדם אין רגיל להתיבש קודם יציאתו מהרחם ואף ששם ר"ל שאין רגילות שיתיבש כמה ימים קודם מ"מ עכ"פ כיון דאם נאמר דם הוא ע"כ דרכיך ואפי' שרוי' בפושרין מעל"ע לא צריך וראוי הוא שיהי' נימוח וכיון שלא נימוח אין לתלות בדם נדה אלא דם יבש של מכה או סבה אחרת וברי' הוי אך אם נימוח הא קמן דדם נדה שנקרש הוא:

ולפי"ז דין הרז"ה והראב"ד חד טעמא ולא חד דינא וגם טעם הראב"ד כמ"ש הרשב"א הוא לפי שצורתן מוכחת שאין דרך הדם להתיבש ולעשות צורות כאלו וכל שלא נימוחו איגלאי מלתא דלאו דם הוא אלא ברי' בעלמא ובמין עפר נמי אין דרכו של דם להתיבש ולצאת נפרך כעפר מיהו כשנימוחו ע"כ לאו ברי' נינהו אלא דם הי' ונתיבש דרך מקרה ונעשה כן כו' וכ"כ הרשב"א שם אח"כ דבקליפות כו' דמספקא לן אם הם ברי' או דם שנקרש מפני שצורתן מספקתן ואילו אתא אליהו ואמר דדם יבש הוא טמאוי מטמאינן לה אפי' כי לא נימוחו דבפירוש ריבתה התורה כל דם שיהי' לפיכך י"ל כדברי הרא"ש ז"ל וקליפו' כו' דטהורה בלא נימוחו דצורתן מוכחת עליהם כו' ע"ש וכדבריו לענין בעלי צורה כן הוא להרז"ה ודעמיה בדם יבש סתם דודאי אילו אתא אליהו ואמר שדם יבש זה דם נדות הוא שנתיבש במקורה או שרואה כן בשעת ווסת שלה שרגלים לדבר שראיית המקור הוא ודאי שטמאה אבל אחרי שאין אתנו נביא והוא שלא בשעת ווסתה שאף בשעת ווסתה היא רואה דם כשאר נשים אבל לא דם יבש כזה ס"ל דהיוב' מוכיח עליו שאינו דם נדה וכיון שלא נימוח איגלאי מלתא שברי' הוא ומדמה לה לעפר דתלינן בברי' לפי שאין רגילות שיבא כך וה"ה לכל דם יבש שיבשותו מספקו ושריותו מוציאו מידי ספיקו:

ועתה אבין ואדין לפני רבותינו ז"ל היכא שהפילה דם יבש להרז"ה או כמין קליפות להראב"ד ודעמי' שדינו הוא תטיל למים כו' ונאבד קודם שנתברר אם הולכין לחומרא אם לא ולכאורה מלשון הרז"ה שכתב בדם יבש שאם לא נימוח מנין היינו יודעים שהוא דם מעיקרו כו' (דמה שנימוח יברר לנו שדם מעיקרו הוא וכל שאין יודעין אם נימוח מקלינין בי' ולפי מ"ש בטעמו דס"ל שאף בלא הבדיקה אין תולין בדם מעיקרו לפי שאין רגילות שיתייבש וא"כ הבדיקה לחומרא לבד שאם יהי' נימוח ע"כ שדם מעיקרו הוא שנתיבש דהא קמן שנימוח אך לפי מש"ל דכיון שעכ"פ הרגילו' שיהי' רכיך וכי לא נימוח אגלאי מלתא דברי' הוא א"כ בלא הבדיק' אין לנו ראי' כלל אך ל' הרז"ה משמע כמ"ש שאין תולין בדם מעיקרו רק מחמת דחזינן דנימוח) וא"כ אי אירע אונס שלא נבדק הולכין בספקו להקל ומכ"ש בבעלי צורה להרשב"א שצורתן מוכחת עליהם שאין דרך הדם להתיבש ולעשות צורות כאלו א"כ בלא הבדיקה נמי מסתברא דברי' נינהו אלא דכי בדק ונימוח ע"כ לאו ברי' הוא אלא דם ונתיבש דרך מקרה ונעש' כן כו' ע"ש וכמ"ש לשונו לעיל א"כ בלא בדיק' מה"ת לומר שנתיבש הדם דרך מקרה ונעשה כן ותלינן דברי' הוא:

והנה הרא"ה בב"ה הקשה על הרשב"א דכיון שמה שלא נימוח ס"ל להרשב"א דאינו סימן מובהק רק מצד צורה מוכחת א"כ אף בלא נימוח ניחוש לי' כיון דאפשר שהוא דם שהרי צריך בדיקה אם נימוח או לא והרשב"א במ"ה השיב שדבר רחוק הוא שיעשה כעין צורת ברי' אלא שיש להסתפק בכך לפי שפעמים נעשה כן ולפיכך צריך לבדוק בשרי' דשרייתן מוציא מידי ספיקתן וכוונתו בזה דבעינן תרתי לטיבותא שיהא צורתן מוכחת וגם שאין נימוח ובאמת שהרא"ה בב"ה הרגיש בזה וכתב וכ"ת רובא דהני צורת ברי' הוא א"כ לא תבעי בדיקה דהא כל היכא דאיכא רובא לא בעי בדיקה וראיה מהא דחולין דתלינן בשגרונא משום דשכיח לא בעי בדיקה אע"ג דאפשר כו' אך הרשב"א אף ע"ג דס"ל שדבר רחוק הוא וא"כ לא הוי רק מיעוטא מ"מ אפשר דס"ל שמיעוט המצוי הוא או כיון דאיתא קמן ואפשר בבדיקה וכמ"ש במ"ה בדף ז' לענין רוב מצוין א"ש כו' שלא נהיה כמעלימין עין מן האיסור כיון שאנו יכולין לעמוד על בירורו כו' ע"ש וס"ל בהאי דשגרונא שאני שהוא מצוי הרבה או משום שטורח גדול לבדוק והוה כלא אפשר וע"ש בפוסקים בהך כללא דאיכא לברורי והארכתי בזה במקום אחר ולפ"ז נראה לכאורה דהיכא דליתא קמן דליבדק' אזלינן בתר רובא דצור' אילו ברי' הם ולא דם ואפס שיש מקום לומר דאע"ג דהרשב"א ס"ל דאע"ג שרחוק הוא שדם הנדה יתיבש ויעשה כצורות אילו מ"מ גם זה לא שכיח שיהיה מכה ושומא במעי' שלא תרגיש בהם. וכיון ששקולין הם ספיקא הוה ומתברר ע"י השרוי' ולכן כתב הרשב"א שצורתן מספקתן ר"ל דהוה ספק השקול ומ"ש דצורתן מוכחת היינו דאל"כ לא הוה תלינן בסיבה אחרת דלא שכיחא רק מחמת שצורתן מוכחת שאין רגילות שיתיבש הדם לצורות כאלה באנו לבית הספק וכן נראה מלשון הרשב"א בת"ה הקצר שכתב בד"א בדם יבש אבל הרואה כמין קליפות כו' הרי אלו ספק דם ספק ברי' כיצד הוא עושה שורה אותה במים פושרין מעל"ע נימוחו בידוע שהוא דם וטמאה לא נימוחו בידוע שאין זה דם אלא ברי' מכה יש לה בתוך מיעיה כו' ע"ש משמע דספק השקול הוא אך לענ"ד ז"א דהא וודאי דגם הרשב"א דמחמיר בדם יבש שלא נימוח לאו משום דס"ל דדם וודאי מן המקור הוא דודאי מודה שאפשר שיבא דם יבש מחמת מכה כמו קליפה וכיוצא וגם מודה הוא שאין רגילין שיבא דם הנדה יבש וכמש"ל מדברי הש"ס ורש"י והתוספות ומ"מ ס"ל דלא מהני הך סימנא דלא נימוח להוציאו מכלל דם אלמא דס"ל דשרי' ולא נימוחו אינו סימן מובהק מצד עצמו אלא בצירוף מוכיח של הצורה וכמ"ש מלשונו לעיל וכ"כ עוד במ"ה שם שכתב ובשלמא אי אמרת דדוקא כיוצא באילו שצורתן מוכחת עליהם כיון שאין דם עשוי לעשות כן ועוד שאין נימוחין בשריית פושרין בידוע שאינם דם אלא ברי' כו' וא"כ אם נאמר שאף היכא דאיכא הוכחת הצורה ספיקא הוה וספק השקול א"כ לא היה לנו לסמוך על הכרעת השריי' במקום ספיקא שהרי הוכחת דגם בדם יבש עכ"פ איכא ספיקא ואפ"ה ס"ל שהשריי' אינו מוציאו מידי ספיקו אלא ע"כ כמ"ש דהיכא דאיכא הוכחת הצורה לאו ספק השקול הוא והוא נוטה לצד היתר וכמ"ש הרא"ה שם וכ"ת דרובא דהני צורת ברי' הם א"כ לא תבעי בדיקה כו' והרשב"א סובר כיון שלפעמים נעשה כן צריך בדיקה לחומרא וכן נראה לכאורה מלשון המשנה דאמר תטיל למים אם נימוחו טמאה ואם איתא דהבדיקה באה להוציא מכלל דם א"כ איפכא הו"ל למימר תטיל למים אם לא נימוחו טהורה משמע מזה דסתמא להקל אלא שלכתחילה כיון דאיתא קמן צריך להטיל למים ואם נימוח ע"כ דדם הוא וטמא וכן בסיפא גבי המפלת דגים אם יש עמהם לחלוח דם טמאה ושם נראה פשוט שאם לא בדק אחר לחלוח דם שאין לטמאות מספק רק כשיודע בבירור שיש לחלוח דם וכן נלענ"ד מדברי הירושלמי שסובר דהך דתטיל למים שייכא נמי בהא דהמפלת כמין דגים וכמ"ש הדא ילפא מן ההוא כו' והתם וודאי נראה דאם לא בדק אנו תולין שברי' הוא דרך הריון ולידה דמהאי טעמא ס"ל להרמב"ן והר"ן דאפילו בדיקה א"צ שבוודאי לא יהי' נימוח וא"כ מסתמא גם הירושלמי דמצריך בדיקה היינו לכתחילה וכיון דמדמה הך דהמפלת קליפות והך דהמפלת דגים ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו לענין הצרכת הבדיקה ג"כ רק לחומרא לבד וקצת יש לדחות לפי מש"ל דהירושלמי ס"ל דגם במפלת קליפות שייך עיבור ולידה א"כ הירושלמי לטעמי' דמדמי להו ג"כ להדדי גם לענין הבדיקה וקצרתי:

ולכאורה יש לדייק מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' א"ב שכתב הפילה כמין קליפה כו' תטול למים פושרין אם נימוחו ה"ז טמאה שדם הוא נקפה וכל הרואה דם יבש טמאה ואם שהו בפושרין מעל"ע ואח"כ נימוחו ה"ז ספק טמא לא נימוחו מעל"ע הרי אלו ממכה וטהורה עכ"ל וכבר כתבתי שמ"ש הב"י דמשמע דס"ל כהראב"ד אינו מוכרח ואדרבה מדלא כתב דין דם יבש למלתא באפי נפשי' אלא כוללו בדין כמין קליפה בתורת נתינת טעם שדם הוא נקפה וכל הרואה דם יבש טמא משמע דחד דינא הוא ואף שי"ל שלא בא אלא לומר דבהנך מה שנימוחו מגלה לן שדם יבש הוא דלא תימא ממכה הוא אבל בדם יבש עצמו א"צ לגילוי זה מ"מ הו"ל לכתוב דין רואה דם יבש בפ"ע להשמיענו דלא תימא דבעי נימוח דוקא שיהי' טמא בנמצא יבש מעיקרו ואיך שיהי' בזה מ"מ ממ"ש אם נמוחו טמאה שדם הוא כו' משמע דבשביל שידענו שנימוח אמרינן דם הוא וכן בלשון הטור והש"ע טמאה והוא שיהיו נימוחים בתוך מעל"ע כו' דמשמע מלשון זה שדוקא כשנתברר לנו שהוא כן וכה"ג כתבו הפוסקים בסי' ל"ו בלשון כה"ג גבי נגלד והוא דלא מפקא זיקא שבא לומר שצריך שיתברר ע"י בדיקה וכך נראה ג"כ מלשון הש"ע בסעיף וא"ו שכתב בד"א שצריך בדיקה בשרי' במפלת כמין קליפות ושערות אבל חתיכה דם אעפ"י שקשה ואינו נימוח טמאה וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשריי' כו' והטור כתב ג"כ כסגנון הזה בשם הראב"ד ולשון זה מורה שכדי לטמא האשה במציאתה כדברים האלה הצריכו בדיקה בשרי' וזולת הבדיקה אין לטמא אותה ואין לדייק מלשון הש"ע סעיף ג' שכתב והוא שהטיל החתיכה במים פושרין ולא נימוחו דמשמע שאם לא עשה כן טמא מספק וע"ש בב"י וד"מ י"ל דהתם הכי קאמר דרבינו שמשון שהתירה לבעלה צ"ל שהטיל כו' דאל"כ יש לחוש שמא דם קפוי הוא וגם אין להביא ראי' ממ"ש הרמב"ם שאם שהו בפושרין מעל"ע ואח"כ נמחו ה"ז ספק טמא וכ"כ שאר פוסקים לפסוק האי בעיא לחומרא וה"ה כתב הטעם דספיקא דאורייתא הוא משמע שהבדיקה חיובית מדינא אך לפענ"ד אין מזה ראי' כלל דהתם כיון דהשתא מיהת נימוחו לפנינו ואם דינא הוא דבעינן מעל"ע ודאי טמאה היא מש"ה השתא דאיבעי לן הוי ספק דאורייתא משא"כ אם לא בדק כלל אמרינן שאם הי' בודק הי' מוצא שלא נימוחו דצורתו מוכחת דברי' הוא ורובא הכי אתנייהו ובזה א"ש דבש"ס האי בעיא דלמא בדם דרכיך לא בעינן מעל"ע וסגי ביום או לילה לבד לטהר והרמב"ם הפך ענין הספק על נימוח בשרי' תוך המעל"ע ולא נקט הספק דאם לא שהה מעל"ע בבדיקה זה טמאה מספק דשמא אם הי' שורה מעל"ע הי' נימוח ולפי מ"ש א"ש דממה נפשך אי מצינן למיבדקי' עוד ולהשהות מעל"ע צריך לבדוק ואם א"א לבדוק עוד אין כאן טומאה מספק כיון דלא חזינן דנימוח אין לטמאה כלל שבלא בדיקה יש לטהרה רק הבדיקה לחומרא וכמ"ש:

וקצת משמע במ"ה שכתב על הרא"ה שאמר דאפילו קליפות ושערות אם נשתהין זמן מרובה מוסיפין ביובש ושוב אין נימוחין אפ"ה טמאין וזו קשה שא"כ האיך התירה המשנה בשרי' דלמא נשתהה הרבה בבית הרחם ונתיבש ולפיכך אינו נימוח בשרי' עכ"ל ולכאורה משמע מזה דבהך בדיקה אזלינן לחומרא אך באמת ז"א דשפיר קשי' לי' לשיטת הרא"ה גופי' דלא ס"ל צורתן מוכחת כלל וגם לא ס"ל דהיובש מוכיח כמש"ל בשיטת הרז"ה רק ס"ל דמה שאין נימוח הוא סימן מובהק מצד עצמו ע"ז שפיר פריך לי' דמאי סימנא דלמא אשתהי ויש אתי מקום לומר דאף שנאמר שהללו בעלי צורה על הרוב אין דרך שיבא דם נדה בצורות אלו לאו מחמת הצורה לבד רק שאפשר שזה שכיח כשמתחיל הדם להתקרש שיהיה על איזה תמונה אך לא שכיח שיתקרש ויתקשה הרבה בתמונה זו שלא יהיה נימוח בשרוי' ולפ"ז שוב י"ל דבלא הבדיקה שלא נימוח אין כאן מוכיח כלל מחמת הצורה בלבד אך לא מסתבר לפלוגי בהכי שאם היינו אומרים דמצוי הוא שיתחיל להתקרש בתמונה זו אין ראי' ממה שלא נימוח דאם משתהה יותר הוא מתקשה יותר ונשאר בתמונה זו עצמה אלא ודאי שדברי' אלו שאנו אומרים שאינו רגיל שיעלה הדם בצורה זו היינו בתחלת הקרשה וכן נראה מדברי הרשב"א בזה:

סוף דבר הראיתי לדעת שלשונות הש"ס והפוסקי' מורי' דעכ"פ היכא דאיכא צורה והכרת פנים ענתה בם דבריה נינהו בדיקת השריי' רק לברר החומרא לטמא אם נימוחו וידעתי כי מי שישוטט בלשונות הפוסקים עוד ימצא פנים לכאן ולכאן ואיני מחליט זה לדין ברור לסמוך עליו ולהעמיד יסוד ע"ז לבד אבל מ"מ הדברים נאותי' לחזק מוסדות ההיתר ולכן הארכתי בזה לפי שהוא מקצוע גדול בענין זה ולולי שאני מיראי הוראה הייתי אומר שיש מקום לסמוך ע"ז באשה שיש לה ווסת קבוע שרואה דם גמור ומוצאת כדברים האלה שלא בשעת ווסתה דבזה ודאי שייך לומר כיון דלא שכיח כלל שתראה שלא בשעת ווסתה ואפי' אם תאמר שרואה היא דרך מקרה אף שלא בשעת ווסתה עכ"פ לא שכיח שתראה דם בצורות אלו ובכה"ג וודאי סמכינן להתיר אם לא בדק בשרי' ונימוח ותלינן לומר דבריה נינהו ואם הוה אמרינן הכי נוכל ליישב אם ימצא בלשונות הפוסקים משמעות שהבדיקה באה להתיר משום שהיא באה להתיר אף בשעת ווסתה כמ"ש הש"ך והאפי רברבי ובזה ודאי הבדיקה חיוב היא ואף שהרמ"א כתב דבלא נימוחו ג"כ אין קולא כ"א שלא בשעת ווסתה עיין במנחת יעקב דמיישב דברי הרמ"א דקאי אשלפניו ע"ש וקצרתי:

ולפענ"ד הכרעה נכונה היא דבשעת ווסתה אף למאן דמיקל בבדיקה מ"מ אם לא בדק פשיט' שיש להחמיר כיון דשעת ווסתה היא משא"כ שלא בשעת ווסתה וא"א בבדיקה ודאי אזלינן בתר רובא שאין דרך שתראה דם המקור בצורות אלו והא קמן דהש"ך והא"ר סמכו להקל מה"ט אף בשעת ווסתה די"ל אורח בזמנו בא מ"מ הצורה מוכחת וא"ל דסמכינן אבדיקה שלא נימוח שהרי דעת הרשב"א ודעימי' שאין זה סימן מובהק דאל"כ אף בדם יבש בלא צורה יש להקל אלא ע"כ דסמכינן אהך סברא דצורה מוכחת אף בשעת ווסתה י"ל שרגלים לדבר שלא נימוחו א"כ גם בלא בדיקה ושלא בשעת ווסתה י"ל שרגלים לדבר כיון דשלא בשעת ווסתה היא ואפשר דהא עדיף טפי אך היכא דאפשר למבדק פשיטא שאין לסמוך ע"ז שלא נהי' כמעלומים עין מן האיסור וכמש"ל בשם הרשב"א אבל בא"א לבדוק ושלא בשעת ווסתה הי' מסתברא שיש להקל:

אחר כותבי כל זה מצאתי את שאהבה נפשי בחידושי הרשב"א נדה כתב וז"ל ועוד נ"ל להביא ראיה להראב"ד מרב יהודא אמר שמואל כו' ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעי נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ומוצא על הרוב בכענין זה אלא משום חשש בעלמא מטילין אותם למים ואם נימוחו חוששין להם ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאין בענין זה עכ"ל והדברים מכוונים למ"ש בדעתו ז"ל שגם הוא סובר דרובא ברי' הוה ומשום חששא בעלמא אנו מצריכין בדיקה ולפי"ז הדבר ברור לענ"ד כמ"ש דאם אי אפשר בבדיקה יש להקל גם הלום ראיתי בחידושי הרשב"א שם בפירוש סוגית הש"ס בהא דפריך א"ה כי לא נימוחו נמי דמאי א"ה דהא אם נימא דזב ממש בעינן תיקשי טפי מתניתין לדידי' וכתב דה"ק אא"ב יבש מעיקרו לא מטמא ניחא דכי נתיבש שאינו נימוח טהורה דהא דטמא בנימוח משום דמוכחא מלתא דלאו יבש מעיקרו הוי' אלא לדידך דאמרת דדם יבש מעיקרא נמי טמא ומטמא כי לא נימוחו נמי כו' וצ"ע דמה ראה בדברי ר"א שבא לפשוט לו שהיבש מעיקר' טמא אע"פ שלא נימוח שהרי ר"א לא אמר אלא לשון המשנה ודלמ' אה"נ קאמר ר"א דמוכח ממתני' דדוק' נימוח הוא דטמא משום דאיגלאי מלת' דלאו יבש הוא אבל לא נימוח דיבש מעיקר' הוא טהור ויש ליישב וכבר כתבתי בזה הנלענ"ד:

והגדלתי השמחה במציאות דברי הרשב"א הללו ששפתיו ברור מללו שאע"פ שכל שיוצאין בענין זה רובן בריות נינהו מ"מ משום חשש בעלמ' מטילין אותם למים ואם נימוחו חוששין להם ומשמע קצת דאפי' נימוחו אין זה מברר לגמרי שדם הוא ולהוציאו בבירור מהוכחת הצורה דברי' הוא משום דלפעמים גם ברי' כזו כגון קליפו' הבאות מחמת מכה הם נימוחים במים אך אפי' תימא דמה שנימוח היא בירור גמור ולא ברי' ולשון חוששין להם שכ' הרשב"א הוא לאו דוק' מ"מ אין ספק בדבריו שהבדיק' לחומר' משום חשש בעלמ' וא"כ יש לנו עמוד של ברזל לסמוך עליו באשה שיש לה ווסת קבוע ומצאה כן שלא בעת ווסתה ובזה יש לי ליישב מה שהקשו על הב"י סי' קצ"א שכתב על תשו' הר"ן ולי נראה דבלאו הני טעמ' אתת' שריא מהנך עובדי דראב"צ והד"מ והבאים אחריו כולם הקשו ע"ז דהר"ן כ' הנך טעמי להתיר אף בלא בדיקה ואפילו אם נימוחו טהור' ולפי מ"ש א"ש דמה שכתבו דלטעמ' דהר"ן אפילו נימוחו טהורה צ"ע דבשלמא לפי מ"ש תחילה להתיר מטעם דקי"ל כר"י פשיט' שאפילו נימוחו טהורה שהרי מתיר אפילו בדם ממש עם מ"ר אבל הר"ן דהב"י קאי עלי' הוא מה שכ' בסוף התשובה ועוד אומר אני דאפי' לר"מ נמי איתתא שרי' דהוה מיעוט דלא שכיח כו' דהאיך נאמר הדור מ"ר למקור ואייתי דם כי האי שאינו אלא כמין חצץ אדום שהוא מפורסם שרגיל להוולד בכליות כו' ועוד שכבר שנינו שאם יש לה מכה כו' אבל בכגון זה שהדבר ידוע ומפורסי' שאותן עצמים כמין חצץ אדום רגילין תמיד להוולד בכליות כו' ע"ש א"כ כיון דעיקר טעמו משום דלאו דם הוא אלא ברי' מתולדות הכליות א"כ אין זה כ"א כשאינו נימוח שחצץ כזה דרכו להוולד בכליות אבל אם מטילין אותו למים ונימוח אגלאי מלת' שאין זה החצץ שדרכו להוולד בכליות שהרי נימוח וא"כ דם המקור הוא אלא שנקרש קצת וא"כ פשיט' ששוב יש לומר אליב' דר"מ הדור מ"ר למקור כו' ואמנם גם אם נאמר דבעי בדיקה שלא נימוחו ובהכי מיירי הר"ן הדבר קשה איך לא הזכיר הר"ן מזה שנבדק ולא נימוח ואפשר שבדברי השואל הי' מבואר הענין לפי שגוף השאלה חסירה בדפוס ע"ש:

אך מלשון הר"ן לא משמע כן וגם דלפי"ז הי' קושי' הב"י פליאה נשגבה על הר"ן שבא להתיר מחמ' שבא עם הטלת מ"ר ובש"ס מבואר דבדק ולא נימוח שרי בפשיטו' אף בלא מ"ר כלל ולכן נלענ"ד דודאי לא נעלם מהר"ן ענין הבדיקה דתטיל למים ואי הוה מיירי שבדק ונימוח לא היה מוצא מקום להתיר אליב' דר"מ דכל שנימוח אין זה חצץ רק דם ואם מיירי בבדק ולא נימוח לא הי' צריך כלל להנך טעמי דתלמוד ערוך הוא אך מיירי בענין שלא הי' אפשר לברר בבדיק' או דליתא קמן ולכך כתב הר"ן שמ"מ יש להתיר מחמת צדדין אלו וע"ז כתב הב"י דבלאו הני טעמי אתת' שריא מהנך עובדי כו' ובהא נמי כיון שידוע לרופאי' כו' וס"ל דכיון דלא הוזכר בר"ן מענין הבדיקה א"כ ע"כ מיירי בא"א בבדיקה וא"כ אתתא שריא דכיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדו' כו' אין חוששין לה ר"ל כל שא"א בבדיקה שהבדיקה אינה רק לחומרא ובסתמא אין חוששין לה ובשו"ת ח"צ סי' ע"ג כתב שהרי משנה שלימה שנינו כמין עפר תטיל למים והיאך יכשיר הר"ן בלי בדיקה והטלה למים ובשו"ת שב יעקב תמה עלי' דשאני דהר"ן שע"י הטלת מ"ר הם באין כו' ואמנם כוונת הח"צ דעכ"פ לר"מ אין להתיר מטעם מיעוטא דלא שכיח כיון דאפשר בבדיקה לברר אם זה החצץ מכליות לא יהי' נימוח וגם י"ל דהח"צ ג"כ בא להוכיח דע"כ הר"ן מחמת שבא עם מ"ר אתי עלה דאל"כ היאך מכשיר בלא בדיקה וחוזר על ראש דבריו שבא להוכיח דלא כהט"ז ע"ש אך לפי מ"ש א"ש דברי הר"ן שרוצה למצוא היתר אפי' אם היתה הבדיקה חיובת גם אחר אמיר' הרופאים והב"י ס"ל דאין הבדיקה חיובא להקל רק להחמיר ועיין בשו"ת ב"ח החדשי' סי' שכתב הגאון מוהר"א עפשטיין דהב"י לא גרס בהנך עובדי תטיל למים וכן הוא בתה"א ובאמת שגם בתוספתא ובירושלמי ליתא להך סיומא בהנך עובדי תטיל למים ולפ"ז י"ל דוודאי התם סמכו על הרופאים ולא הצריכו בדיקה כלל רק דילפינן מיני' דאיכא ברי' כה"ג שאינה מתולדת הדם וכמש"ל באורך וכ"כ הרשב"א בחידושיו לפרש דהש"ס פריך ומי איכא ברי' כה"ג ומשני אין וכעובדא דראב"צ ומשם למדו שעל הרוב יש לתלות בברי' כה"ג ויש לחוש לחששא בעלמא לבדוק ע"י הטלה במי' אך הרא"ש גרס לי'. ובתשו' הקשה להרשב"א דהו"ל לסמוך על הרופאים ועיין מ"ש בזה אא"ז מהר"מ מלובלין ובשו"ת ח"צ השיג עליו דלדבריו אמירת הרופאים אך למותר ובאמת לק"מ דטרם שחקרו חכמים את הרופאים ולא ידעו מה הוא אין תועלת בבדיקה אחרי שכל תכלית הבדיקה הוא לדעת שאינה דם רק ברי' אחרת שאילו דם יבש הוא הי' טמא דלא קי"ל כריב"ח ובאמת שהקשו בירושלמי מזה על ריב"ח דמטהר אפי' דם יבש ממקור דא"כ שומא ומכה למה וכמש"ל:

ואחרי שנודע מפי הרופאים שיש ברי' כה"ג ע"י מכה ושומא שבמעי' אז אמרינן דרובא הכי אתניהו שאין דרך דם המקור לבא בצורה זו אבל בטרם התגלה הרוב מחמת אמירת הרופאי' אפס מקום להקל מחמת הבדיקה שלא נימוח שמי יודע עצמים בבטן המלאה אי איכא ברי' כה"ג דמתורת הריון ולידה ליתא כמ"ש הרמב"ן וכמש"ל וראיתי בכרתי ופליתי שכתב שהוצרכו לדברי הרופאי' שלולי זאת דם יבש הי' טמא כדיעה קמייתא והרא"ש לשיטתו דס"ל כהרז"ה אך זה באמת קושיית הירושלמי על ריב"ח וע"ש שכתב ליישב עפ"י דברי הרמ"א בהוחזק ג"פ וכתב דקושיית הירושלמי מיושב ולכך פסק הרז"ה הכי ומיושב קו' הש"ך דהוכיח מהירושלמי דלא כוותי' וכדברים האלה כתב ג"כ בסדרי טהרה דלהרז"ה מה שרופא אומר אינו צריך דבלא"ה דם יבש טהור וכתב ג"כ שכך קו' הירושלמי ע"ש ואני תמה ע"ז תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בהא מלתא במחכ"ת וכבר בררתי אמתת הדברים דאין ענין הא דריב"ח להרז"ה דריב"ח מטהר דם יבש אפי' מן המקור משום דבעינן זוב דמה דמידב דייב ובהא אתותב ריב"ח דא"כ למה דרשו ברופאים דהא בלא שומא ומכה נמי טהור ודברי הרז"ה מיוסדים אליבא דר"א דקי"ל כוותי' דמטהר בלא נימוחו משום דאמרינן ברי' הוא וס"ל דאין חילוק בין כמין עפר לדם יבש שג"כ יכול לבא מחמת מכה שבמעי' וס"ל דלא בעינן צורה מוכחת דהא עפר אין עליו צורה אבל וודאי דמודה הרז"ה דאי ידעינן דדם מקור הוא אע"פ שיבש שהוא טמא ואין חילוק בין יש צורה או לא אלא אי איכא למיתלי בברי' או לא ואין חילוק בין הראב"ד להרז"ה לענין זה דגם להרז"ה א"ש דלולי אמירת הרופאים שלא עלה על הדעת דאיכא ברי' כה"ג מחמת סיבה אחרת רק שהוא דם המקור שקרש וודאי אין מקום לטהר מחמת שלא נימוח דלא קי"ל כריב"ח אך כיון שהרופאים אומרים שיש סיבה אחרת שיבא דם קרוש כזה ואפי' בתמונות אלו תלינן ביה ומסייע לן הבדיקה שלא נימוחו ודברי אא"ז הש"ך שכתב דמהירושלמי מוכח דלא כהרז"ה אין כוונתו כלל מחמת דאתותב ריב"ח רק משום דמוכחא מלתא דבלא נימוחו פליגי ריב"ח ור"א ואפ"ה ס"ל לר"א דטמאה ודוקא בצורות תלינן משום ברי' הא בדם יבש סתמא לא וכבר כתבתי ליישב גם זה לשיטת הרז"ה דמיירי בידוע שהוא דם יבש של מקור דריב"ח מטהר אפי' בהא ור"א ס"ל דטמא וק"ל כוותי':

וראיתי בהלכות נדה להרמב"ן הנדפס עם חיבור בעלי הנפש שכתב בפ"ג דין ה' ראתה דם עבה הרבה טמאה יתר מכאן אפילו השליכה כמין קליפות וכמין יבחושין כל שיש בהם אדמומית או שחרות אע"פ שהם קשים כאבן מטמאין אותה עכ"ל ולא ביאר טעמו ואם טעמו בשביל שכתב אח"כ להחמיר בדין מכה שאין תולין בה כבר כתב הר"ן בתשובה לחלק בין ההיא דמכה דמיירי בדם שהוא דומה לדם נדות ואנו צריכים להקיף בדמים ואין אנו בקיאים אבל בכגון זה שהדבר ידוע ומפורסם שדרכו להוולד בכליות כו' וא"כ פשיטא דחילוק כליות ראי' לדין זה דכמין קליפות כו' שחכמים קיבלו דבריהם וא"כ מנין לנו להחמיר כשהן קשין כאבן ולא נימוחו ע"י בדיקה ואפשר שסובר שהבדיקה בפושרין חיובת הוא מדינא וא"א להקל בלעדה ואין אנו בקיאין בבדיקת הפושרין כשהבדיקה מדינא וכמ"ש הפוסקים לענין ריאה וכ"ש בזה שאיסור כרת הוא ולפי"ז י"ל מה שהקשה הב"י על הר"ן שהוצרך לטעמא דהחצץ באה עם מ"ר ולא סגי ליה בבדיקה אם לא נימוח משום דס"ל כהרמב"ן דלא מהני בדיקה בזה אבל לענ"ד דברי הרמב"ן תמוהים להחמיר בזה כ"כ ועוד שהרי יש לנו בדיקה טובה מזו שאין בה בקיאות למעך ברוק ע"ג הציפורן ולמה יחמיר בכל גווני ולא נזכר בשום פוסק דברי הרמב"ן בזה ובפרט הרשב"א והרא"ה שהם תלמידי הרמב"ן והעלימו עין מזה וקרוב בעיני לומר שיש ט"ס בדברי הרמב"ן וכצ"ל מטמאין אותה אם נימוחו בפושרין תוך מעל"ע וצ"ע:

והנה המעיין בדברי הר"ן שם יראה שמ"ש ועוד אומר אני דאפי' לר"מ אתתא שריא דבריו אמורים כלפי השואל שרצה לומר דהלכה כר"מ משום דרבי קאי כוותי' וק"ל הלכה כרבי מחביריו וגם הביא בשם ר"ח דכל לבעלה מודה ר"מ והר"ן ז"ל דחה דבריו בזה וס"ל דהלכה כר"י אף לבעלה וע"ז כת' ואני אומר עוד דאף לר"מ אתתא שריא דכבר כתבתי דלמיעוט דל"ש לא חייש והא ודאי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח הוא משום דכי חייש ר"מ כו' מבואר מדבריו דהא דחצץ אדום שיבא מן המקור מיעוטא הוא אלא דלר"מ הוה חיישינן ליה אבל שנאמר הדר מ"ר כו' הוי מיעוטא דמיעוטא וכ"כ אח"כ שאותן עצמים כמין חצץ אדום רגילין תמיד להוולד בכליות ואין יוצאין עם דם הנדות בכגון זה הדבר ברור שתולה בכאב הכליות שיש לה כו' ע"ש ומבואר מזה דאף למאי דלא קי"ל כר"מ לחוש למיעוטא מ"מ למיעוט זה שמא אעפ"כ בא מן המקור היינו חוששין ואף דאיהו מיירי שבשעת ווסתה היא רואה דם כשאר נשים מ"מ חייש שלא בשעת ווסתה להך מיעוטא דזמנין שהדם מתיבש במקור ויוצא כעין זה כדתנן המפלת כמין קליפות וכן נראה ממ"ש הר"ן שם קודם לזה דכיון שאותו חצץ נמצא עם מ"ר ולאחר מכאן מחמת תמצית הנשאר ממ"ר אין כאן הוכחה דבתר דתמו מיא אתא דם ולר"י טהורה עכ"ל מבואר מזה דגם בחצץ תולין שבא עם המים אבל אם היינו אומרים דבתר דתמו מיא אתא לא היו תולין בכליות אע"פ שבשאר פעמים אין יוצא דם כזה מ"מ כיון שרוב דמים מן המקור תולין מן המקור ויש לדחות דבתחלה רצה הר"ן ז"ל לברר ההיתר אף אם יהי' דין החצץ כדין דם ממש דעכ"פ לר"י שריא ושוב כתב דכיון שחצץ הוא יש להתיר אף לר"מ מטעם מיעוט דל"ש ושוב כתב ועוד שכבר שנינו בפרק תינוקות כו' ונראה כוונתו דודאי לא בא לדמות כאב למכה ממש רק לענין דעכ"פ אין אנו תופסין לעולם שיהי' מציאת האשה דם המקור אלא כשיש מכה תולין במכה וא"כ גם בלא מכה כל שיש לו מקום שיבא מחמתו למכה דמי וה"נ כיון שמצוי הוא שיבא חצץ כזה מחמת כאב הכליות תולין בו ומ"ש הר"ן בכאב הכליות שיש לה לאו למימרא שהאשה היתה ידוע חולי מחולי הכליות רק ר"ל שע"י החצץ הנמצא אנו דנין שהוא מחמת כאב הכליות שיש לה וכענין שאמרו הרופאים אשה זו מכה יש לה כו' ואף שאינו בא בכאב משום שאחר שיורד מהכליות הוא שופע ובא בלא כאב רק שבתחלת לידתו בכליות מסתמא הוא מחמת איזה כאב ומכה שבכליות שכן דרך שע"י איזה חולי שבכליות נולד שם חצץ כמו אבנים קטנים מאודמים ובאיש אין להם מקום מוצא כ"א עם יציאת מ"ר שמתמצין ויורדין מהכליות וכמ"ש בסי' מ"ד בנמצא אבנים בכוליא כשרה שמשם יורד אל גיד הערוה ובנקבה ג"כ יורד מן הכליות למטה לפרוזדר ושם דרך ליכנס לנקב השתן והאשה בעת בדיקתה היא פוגעת בהם והם נדבקין על עד הבדיקה ואז אין שם הרגשת כאב כלל וקיימתי' מסברא ועיינתי בספר שבילי אמונה ומצאתי שכתב שהכאב בחצץ הכליות בתחלתו הולך וחזק עד שידחה ואחר שידחה ישאר בכליות מכה והרגשה בכאב ע"ש ומ"מ נראה דלא תליא מלתא בהכי דלפעמים נולד איזה קילקול באבר שאין מרגישין הכאב כשאינו חולי המטריף ולכן אף שאפשר שיש לה איזה חולי בכליות כיון שאין כאב נעכר אין לה הרגשה וכה"ג גבי הא דמכה יש לה במעי' אע"פ שהיא לאו בת הרגשה היא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' א"ב ביצא דם עם מ"ר כו' ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא ע"ש הא קמן דלאו בהרגשת הכאב תליא מלתא אלא כל שיש מוכיח ועד שאין רגיל לבא כן רק ממקום זה אף שצ"ל שהוא ע"י מכה שיש במקום ההוא תולין בה ואף לפי מ"ש בשבילי אמונה שטרם שנדחה הכאב חזק אפשר שהרגישה איזה כאב ולאו אדעתה שהוא כאב הכליות אחרי שהוא כאב שבחלל הגוף והלואי שהרופאי' ידעו על בורי' מאין בא הכאב וסיבתו ולכן אע"פ שהרגישה איזה כאב תלתה אותו בצלעות ובבטן ועיקרו של דברים שכל שבא לפנינו בתואר חצץ אדום הרגיל להוולד בכליות ויוצא לפעמים עם מ"ר לפי שהכליו' הם קשורי' ומחוברי' בגיד א' אל מקום השתן או אפי' בשעה שאינה מטלת מ"ר כשמוצא מקום לצאת שפיר תולין בו כמו שתולין בדם ממש במקום שיש לתלותו במכה ומ"ש הר"ן בסוף דבריו וכ"ש להרשב"א שכתב דאף עכשיו תולין בדם מכה כו' נראה שאין להכריח מזה דהר"ן מיירי שהי' ידוע מכה בכליות או מחמת כאב שבכליות ומחשבו כמכה אלא הכל ע"ד שכתבתי דכיון שתולין במכה גם בזה שצורת החצץ מוכיח עליו אמרינן דמחמת כאב ומכה שבכליות הוא ואף שאינה מרגשת הכאב לית לן בה דבזה החציץ שרגיל להוולד מחמת כאב ומכה הוא המורה לנו ע"ז וכמו בדם הבא עם מ"ר:

ומעתה מ"ש הב"י ואומר אני דבלא הני טעמי אתתא שריא מעובדא דראב"צ כו' ה"נ כיון שמפורסים לרופאים שאין דרך חצץ כו' הן הן דברי הר"ן גופי' מ"ש שיש לתלות מחמת כאב הכליות בא ולא מייתי מקליפות דהתם אף שהרופאי' אומרים שבאים מחמת מכה מ"מ לא ביחנו דבריהם שאותם קליפו' עצמם הוא מנשירת המכה שאפשר שקליפו' המכה הם משונה שהיא מפלת וכמו שאמרו בדם מכה משונה מדם ראייתה אין תולין ולכך כדי להעמיד הדבר על בוריו שקליפת המכה הם הצריכו בדיקה והנסיון מכריח שגלדי המכה הם משא"כ בזה שחצץ זה היא התמונה הרגיל להוולד בכליות ואין בו חשש שינוי א"צ בדיקה אלא תולין בו כמו שתולין בדם מכה כשידוע שאינו משונה מדם ראיי' וכמ"ש הר"ן ז"ל וקרוב הדבר לומר שהשואל בשאלתו להר"ן ז"ל דבר בזה מענין ההיתר מחמת הנך עובדי ודחה אותו וכמו שנזכר בדברי הר"ן שהשואל פלפל ג"כ מענין ההיתר מחמת מ"ר ולכן הר"ן לא חזר בדברי תשובתו זה רק מה שחידש בזה בכחא דהיתרא דעדיף ודברי השואל עם השאלה הוא חסר בדפוס דאל"כ הי' לו להר"ן להזכיר עכ"פ מדברי הש"ס אלו:

ובדעת הב"י נראה לכאורה שהוא מפרש דודאי עובדא דהר"ן מיירי בלא נימוחו דאל"כ איך אפשר לומר שהוא בהכליות כיון דהא קמן שנימוח והי' לדם וכ"כ להדיא בבדק הבית והוא שישרו בפושרין מעל"ע ולא ימוחו כמ"ש סי' קפ"ח ע"ש (ובכר"ו כתב בשם ב"ה דבעובדא דהר"ן גם בנימוחו טהורה וליתא ואולי ס"ל דבב"ה חזר בו מקושייתו על הר"ן וס"ל כמ"ש הד"מ והש"ך ולפענ"ד ליתא) והיינו אפילו להר"ן צ"ל כן דאל"כ אין לתלות בכליות כלל ולכן שפיר כתב הב"י דכיון דע"כ מיירי בחצץ קשה שאינו נימס במים שוב א"צ לטעם מחמת מ"ר או מכה ידועה אלא בפשיטות י"ל מחמת הני עובדי דכיון שידוע לרופאים כו' אמרינן דמכליות באו ולכן יש להתיר אפילו אם לא באו עם מ"ר כלל וגם י"ל דהב"י לא הוה גריס בהנך עובדי תטיל למים וכמש"ל שכן הגרסא בירושלמי ותוספתא ותה"א וס"ל דהתם לא הצריכו בדיקה לפי שסמכו על הרופאים שביחנו דבריהם על אשה זו עצמה וס"ל להב"י דה"ה בזה כיון שהדבר בחון לכל הרופאים על אותן קרטין אדומים בעצמם שהם מלידת הכליות וא"כ אפילו בדיקה לא צריך אך בב"ה לא נראה כן וכן דעת הח"צ דהר"ן מיירי אחר הבדיקה שלא נימוחו אך כבר כתבתי שלענ"ד י"ל דמיירי היכא שלא בדקו כגון שא"א בבדיקה ובכה"ג שפיר סמיך אהנך היתרים להתיר בלא בדיקה והב"י ס"ל דבכל גווני יש להתיר:

ואמנם דעת הד"מ והש"ך ושאר אחרונים שדברי הר"ן בזה הוא כדי להתיר אפילו אם בדק ונימוח כיון שבא עם מ"ר ולפ"ז צ"ל דהך חצץ אדום שידוע לרופאים שדרכו להולד בכליות ובא עם מ"ר אף אם אבן הוא נימוח ואין הכרח ממה שנמס והיה למים שאינו זה החצץ של כליות דאל"כ מה בכך שבא עם מ"ר דהא אם היו דנין בו דין דם ממש היה מקום להחמיר אליבא דר"מ ולומר דהדר מ"ר למקור ואייתי דם או חצץ זה שע"כ דם שנקרש הוא שהרי נימוח וע"כ לומר שגם הבא מכליות דם שנקרש הוא וכמ"ש הרמב"ם שדם הבא עם מ"ר דם של חלחולת או של כוליא הוא וא"כ י"ל דלפעמים הוא מתיבש בחלחולת או בכוליא ויוצא עם מ"ר ולכן אין ראי' ממה שנימוח ולכן ס"ל להר"ן דהוה מיעוטא דמיעוטא דהא אין דרך שיחזרו מ"ר למקור רק על צד המיעוט וגם אין דרך שיתיבש דם המקור להעשות חצץ כזה אף שיהא חוזר ונימוח אם לא על צד המיעוט רק בכליות דרכו להעשות כן ולכן הוי מיעוטא דמיעוטא אף היכא שנימוחו. ועיין בשו"ת בית יעקב שכתב דאפשר דכ"ש היכא שבאי' בלא מ"ר די"ל דמן המקור באו ובכר"ו השיג עליו מיבחושין דאמאי אם נימוחו טמאה כו' ולפי מ"ש החילוק מבואר דביבחושין וכיוצא שאף בלא נימוחו אין תולין ההיתר בכליות וחלחולת רק ממכה שבמקור עצמו ואמרינן שגלדי המכה הם בתמונת אלו וכל זה בשלא נימוחו אבל כשנימוחו אינם גלדי המכה שאין דרכו להיות נימוחים בפושרין וכיון שדם הוא הרי הוא דם המקור וטמאה שאין לנו לתלותם שבאו ממקום אחר משא"כ בחצץ אדום שדרכו לבא מהכליות ואפילו אם נימוחו י"ל שבאו מחמת דם הכליות שנקרש וע"י פושרין חוזר ונימוח א"כ י"ל דבלא מ"ר כ"ש שאין תולין במקור ודוקא במ"ר אמרינן הדר מ"ר כו' וגם במ"ש הש"י לחלק בין עפר דמתני' לקרטין והכר"ו השיג ע"ז מקליפות שאמרו מכה יש לה ע"ש ולק"מ כי לפי מ"ש הוא גופי' ג"כ דהד"מ והש"ך מפרש אפי' בנימוחו נמי תלינן בכליות משא"כ בקליפות שאין דרך לכליות להוליד זה שאם נאמר דם הכליות הוא שנקרש וחוזר ונימוח רק ע"י מכה שבבשר המקור וא"כ זה בעצמו הנסיון שאם נימוח אינו מחמת מכה שאין דרך גלדי המכה להיות נימוח בפושרין ומ"ש הכר"ו על הש"י ותמה אני ע"ז החכם שבסברות דקו' כו' שבמ"ש לחלק בין ההיא דהכא להך דחול ביקש להתיר כו' ונפלאתי שהרי הש"י גופי' סיים בה שמפני שמדמין לא נעשה מעשה ולבי נוקפי להתיר בלא בדיקה אם מוצאת אותם קרטין שלא בשעת הטלת מ"ר ועכ"פ ע"י בדיקה יש להתיר ומצינו לבדוק אותם ע"י בדיקת הרוק במיעוך כו' ואם א"א לבדוק אותן קרטין על הצפורן מרוב קטנן אפשר נמי לצדד ולהקל עפ"י שו"ת בית יעקב בסי' קי"ז כו' ע"ש:

והנה בתשובת בית יעקב שם כתב שדברי הש"ך בסי' קפ"ח שהכריע כסברא ראשונה דבחתיכה דם לא מהני מה שאין נימוח סותר למ"ש בסי' קצ"א בשם הב"י גבי קרטין שהם חתיכה דם ומהני בדיקה בו ופשיטא דלק"מ כמו שמבואר בב"י דלא מדמי להנך עובדי אלא לפי שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום כו' ור"ל וא"כ נמי הוה צורתן מוכחת כמו קליפו' ולא דמי לשאר דם יבש וארווחנא בזה שמעתה דברי הר"ן ודברי הב"י יבואו בפשיטות על נכון שנראה שהר"ן לא רצה להתיר מחמת הנך עובדי אף בלא בא עם מ"ר משום דלא ברירא ליה לדמות הנך קרטין לצורת קליפות כו' שהעידו הרופאים שלאו דם המקור הוא אלא ברי' מחמת מכה רק דימה אותו לשאר דם יבש שדעת הראב"ד והרשב"א דלא מהני בדיקה ואף לפי מש"ל דמשמע מחידושי הר"ן כהרז"ה מ"מ לא הכריע בזה וס"ל דלא דמי לקליפו' דגם בלא אמירת הרופאים חזינן דצורתן מוכחת אלא דלא ידעינן אי איכא ברי' כה"ג שלא מתולדות הדם ובזה סמכו על הרופאי' שזה מגלדי המכה ורגלים לדבר שצורתן מוכחת משא"כ בקרטין בלא אמירת הרופאים אנו דנין אותו כרואה דם המקור אלא שהוא יבש ולדעת הראב"ד והרשב"א אין לזה בדיקה ולכן חזר לצדד ההיתר מחמת מ"ר ואפשר דהשואל שם דיבר מזה ולכן לא הוצרך הר"ן לחזור ולשנות זה ועל זה כתב הב"י שאין צריך לזה דמחמת הנך עובדא יש לנו להתיר גם בזה שהגדת הרופאים שאין דרך להוולד במקור כזה עדותם בעצמו משוי לי' צורת ברי' שהרי הם מעידים שאין רגיל לבא מן המקור בדמות זה וכיון שכן גם כן אמרינן דצורה מוכחת הוא ותולין בברי' ובכה"ג אפשר דגם נימוח נמי טהור ואף על גב דמדמי לה להנך עובדי אין זה אלא לענין הוכחת הצורה אבל לענין בדיקות נימוח לא דמי דהתם כיון שעיקר שאנו תולין בגלדי המכה הוא שתולין וזה אין דרכו להיות נימוח משא"כ בזה שאנו תולין בכליות ובזה אפשר שיהי' נימוח ג"כ דדם הכליות שקרש מחמת איזה כאב שפיר חוזר לדם וכמש"ל אך בב"ה נראה שחזר בו וס"ל להחמיר גם בזה אם נימוח וכמו בהנך עובדי וע"ש בבית יעקב שצידד להתיר בנאבד בלא בדיק' משום ס"ס כו' מיהו נרא' דלכתחלה צריך בדיקה כו' א"כ במה שחקרנו באשה זו שהקרטין פעמים שחור פעמים אדום א"כ האשה טהורה אף אם תמצא חצץ אדום ומצטרף השחור משום דהאי שחור אדום הוא אע"פ שבתה"ד כת' שאם הוא כמראה אבן כו' עכ"ל ובשו"ת ב"ח החדשו' כתב הגאון מוהר"א עפשטיין להסתפק בחצץ שחור דשמא דוקא בא מן הכליות ואף דאמרינן האי שחור אדום הוא כו' י"ל דלא אמרינן כן אלא בדם שופכו כו' משא"כ בחצץ שהוא עומד בעצמו ואינו נבלע שהוא גוש עב י"ל דאינו מקבל ליקוי כלל כו' ע"ש וזה כביר שתמהתי ע"ז דאדרבה אם נימא דבחצץ שחור לא אמרינן האי שחור אדום הוא וא"כ שחור הוא בתולדתו וא"כ בלא"ה טהור הוא דהא עם השחור אינו טמא כלל אלא משום דאמרינן האי שחור אדום הוא כו' אבל אי הוה ידעינן דהשחרות הוא מתחלת ברייתו אינו טמא וא"כ אם נימא דבחצץ לא אמרינן הכי אין חשש בחצץ שחור כלל אך באמת לענ"ד אין מקום לחלק בזה בין דם לחצץ והרי גם גבי ריאה והדם למדו מזה דאמר ר"ח האי שחור אדום הוא כו' וגם דהא י"ל שהדם לקה ונעשה שחור ושוב נתיבש והי' לחצץ ומדברי הגאון מהר"א ז"ל נראה שהבין דאם אמרינן שבא מן הכליות הוא גוש עב מתולדתו וליתא דגם אם בא מהכליות אמרינן שנתאסף שם דם ונקפה כמו אבן וכן מבואר מדברי הרמב"ן בהל' נדה שהבאתי לעיל שכתב אדו' או שחורים כו' ע"ש:

ומ"מ נראה דבקרטין שחורים שהם דקים מאוד וא"א לעמוד עליהם אם הם נימוחים או לאו איכא ס"ס דאפי' אם הי' נימוח ספק אם הגיע לגדר דם שחור שהוא טמא דהא מדינא שחור כחרת בעינן שהוא שחו' הרבה ודיהה מכאן טהור רק משו' דהאידנ' בציר לבא החמירו בכל מראה שחו'. ועיין מ"ש אא"ז בתשו' סי' ל"ח עוד טעם משום שמסור לנשים כו' ובספרי בית אפרים הארכתי בזה והראיתי לדעת שיש מבוכ' רבה בפוסקי' בענין שחור כדיו ועכ"פ נראה דכה"ג דנדה הוא ספק לכל העולם, וא"א לעמוד עליו לברר שהגיע השחרית לגדר שחור כחרת שהוא טמא ולדעת קצת פוסקים מהני בס"ס אפי' ספק חסרון ידיעה ומכ"ש בזה שי"ל שאינו בגדר ספק חסרון ידיעה.:

ואמנם כל זה אנו צריכים לדעת האחרונים והתשו' דלא נחתו לדייק בדברי הראשונים מה שהוכחנו מדבריהם ז"ל שהבדיק' אינו רק לברר החומר' דשמא ימוחו והיינו היכא דאיכ' לברורי אמרינן צאי וראי אם נימחת אם לא אבל היכא דליכ' לברורי אית לן למיזל בתר רובא דברי' נינהו וכמ"ש מדברי הרבה מהראשונים והרשב"א בחידושיו שפתיו ברור מללו דרובא ברי' רק לחששא בעלמ' הצריכו לבדוק ואין ספק דבצרוף כל דהוא יש לסמוך לטהר וא"ל דאין הדברים אמורים אלא בקליפות וכיוצא דצורתן מוכחת משא"כ בקרטין כי הני דלאו בעלי צורה נינהו לא אמרינן הכי נלענ"ד דאין לחוש לזה חדא שהרי כבר בררתי שדעת הרז"ה והר"ש והטור וכן דעת התוס' וכן נראה דעת רבינו ירוחם גופי' וכן נראה דעת הרמב"ן והר"ן והרשב"א בחידושיו כתב שכ"כ הר' אליעזר ובכל דם יבש מהני בדיקה וכבר כתבתי טעמא דהרז"ה דה"ל דם יבש כמו צורה מוכחת כיון דרובא אין המקור מוציא יבש רק לח וכמ"ש שם מדברי הש"ס ורש"י והתוס' וא"כ גם בזה אין הבדיק' רק לחומר' וכבר כתבתי שכן משמע מלשון הש"ע ס"ס קפ"ח שכתב וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשרוי' משמע שר"ל שהבדיקה כדי לטמאותה היא ובלא הבדיקה אין כאן טומאה אך אפי' להראב"ד והרשב"א ודעימי' נראה דקרטין כאילו לא יצאו מכלל המפל' כמין עפר שכתבו הרז"ה והרא"ה דלאו בני צורה נינהו וכן משמע מהירושלמי ומ"מ כתב הרשב"א דברי' הוי לפי שאין דרכו של דם להתיבש ולצאת נפרך כעפר ועיין בפני משה שכתב אפי' תימר עפר עפר ר"ל אפי' עפרורית של עפר שהוא דק מן הדק נמי ברי' הוא ובזה אזדא לן ג"כ חששא דהגאון מוהר"א ז"ל בשו"ת ב"ח חדשות דדלמא קרטין שחורות אינם מן הכליות ולפי מ"ש הני עדיפי דהא סתם עפר שחור הוא וא"כ הם בכלל כמין עפר. וקצת יש לדקדק מדברי רש"י ר"פ דם הנדה דמייתי שם הא דהמפלת כמין שערה ופרש"י שערה אדומה ולכאורה צ"ע דמי הכריחו לכך דאע"ג דהתם איתמר שומא יש לה שממנה מפלת שערו' אדו' דהתם עובדא הכי הוי שהיתה מפלת אדו' אבל אה"נ שאם היתה מפלת שחורי' שתולין בשומן של שערו' שחורי' א"כ הא דאמרינן כמין שערה בין אדו' בין שחו' הוא ואדרבה סתם שער שחור הוא וכמ"ש בההוא שאמרו עד שירבה השחור על הלבן ומזה הי' נראה לומר דכמין עפר שאמרו היינו עפר אדו' כדחשיב בין מראו' הדמים כמימי אדמה ע"ש משא"כ בשחור לא אמרינן כלל שבא מדם שלקה כיון שהוא דבר גוש ואפי' בדיקה א"צ ולכן פירש"י שערה אדומה דוקא אבל כבר כתבתי שאין נלענ"ד לחלק בזה ובכל גווני אמרינן אם נימוחו טמאה דשמא נעשה כן מדם שלקה והשחיר וכן משמע בכל תשו' האחרונים שאין מחלקין בין אדו' לשחור כלל ובתשו' מדמו כל קרטין לקרטין דהר"ן שכתב שבאין מכליות וכבר כתבתי שהב"י דעתו להתיר אף בלא טעמא דמ"ר וכפי דעתו בב"י נראה שאפי' בדיקה א"צ אף שלא באו אחר הטלת מ"ר ואין חילוק בין הב"י להש"ך והד"מ רק דלהב"י אמירת הרופאים הוא מחמת תואר גוף החצץ הם אומרים שאינו מדם המקור רק מכליות ולדברי הד"מ והש"ך אין דבריהם רק בבא עם מ"ר או אחריו שהרי גם הם הד"מ והש"ך עונים ואומרים לטהר בזה אף בנימוחו אלמא דס"ל דמן הכליות יכול לבא אע"פ שנימוח וע"כ שלדבריהם מה שבא אחר מ"ר מסייע לאמירת הרופאים ומעיד לדבריהם שבא מן הכליות ולכן א"צ בדיקה אבל הב"י סובר דודאי אמירת הרופאים שהוא בא מן הכליות הוא מצד תואר החצץ ואין מכניסין מ"ר לעזרה כלל והר"ן שצירף לזה מ"ר לא מצד אמירת הרופאים רק לעשות מזה מיעוט' דמיעוט' ולכן שפיר כתב כי מהנך עובדי מוכח דאף בלא מ"ר אתתא שריא כיון שהרופאים ביחנו דבריהם שתואר כזה מכליות הוא וא"כ ה"ל צור' מוכחת כההיא דקליפו' ושערו' ועדיף מיניה דהתם בעי בדיקה משא"כ בזה שתולין בכליות יכול להיות שאף אם אבן הוא נימוח ואין הבדיקה מעלה ומוריד כלל ואעפ"כ שרי דאין עיקר ההיתר מחמת הבדיקה רק מחמת עצמות הצורה וכבר כתבתי שלענ"ד הר"ן גופי' בטעם השלישי שכתב שתולין בכאב הכליות שיש לה ולמד זה מדין יש לה מכה כוונתו כמ"ש הב"י שיש לטהר בזה אף שלא בא אחר מ"ר דה"ל כקליפו' ושערו' דבריה נינהו ותלינן במכה ע"ש והנה בענין זה שמוצאת קרטין שלא בשעת הטלת מ"ר האריכו הפוסקים הט"ז והח"צ והשב יעקב ובסדרי טהרה ושאר פוסקים ותשו' וא"א לעמוד על כל קוץ וקוץ והמעיין ימצא בדבריהם קלות וחמורות יש מהם ברורות וגלוית ויש מהם צפונות ונעלמות אין מספר ואני לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש שהמעיין בדבריהם יראה דכולהו לא נחתי למ"ש שיש מקום להקל בבדיקה זו היכא דלא אפשר (ומ"ש רש"י בנדה דף ך"ב ד"ה ובפושרין דאי בדוק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדלמא אי הוה בפושרין הוה נימוח עכ"ל אין לדייק מלשון זה שהבדיקה מעכבת בדיעבד די"ל כוונתו דלא מטהרינן לה בבדיקה זו וצריך לחזור ולבודקם בפושרין) וגם לא נחתי למ"ש כי הרבה פוסקים הסוברים כהרז"ה דאף בכל חתיכה דם יבש תלינן דבריה הוא ועוד כמה דברים אשר חדשתי שהם מסייעין סיוע שיש בו ממש להתיר' דהך אתתא:

והנה בדברי הרב השואל כתוב לאמר שצוה לסנן המ"ר ונמצא על הבגד כמה וכמה קרטין דקין כאלה והנה אין לך רגלים לדבר יותר מזה שיש אותן שמוצאים על עד הבדיקה מוצא אחד להם שהרי ליכא מאן דפליג שאין רגילות שיבאו קרטין כאלה מן המקור ואחד מני אלף שנמצא כן ואף אותן שמוצאים כן רובא דרובא שע"י הבדיקות וחקירות מתגלה שאינו דם המקור וא"כ פשיטה שבאשה זו שאנו רואין שעכ"פ במ"ר נמצאין קרטין כאלה ומה"ת לומר שמקוה הדם ומקוה המים שניהם מלאים חצץ וקרטין כאלה:

וראיתי בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא חלק י' סי' צ"ט כתב תשובה להגאון בעל אור חדש בנידון כזה ממש שהיתה מוצאת על עד הבדיקה קרטין דקים מאד וגם שערו' ובעל אור חדש כתב לו שהגאון מק"ק בראד (הוא הגאון מוה' צבי הירש ז"ל שהי' ג"כ אב"ד דק"ק גלוגא וק"ק האמבורג) הורה לסנן השתן דרך חתיכה פשתן דק ואם תמצא על הפשתן קרטין כאלו תולין במכה שבכליות אף בלי כאב כלל והעיד הגאון הנ"ל שכן נתפשט הוראה בק"ק ליסא לסנן השתן ולבדוק כנ"ל וגם זאת עשתה האשה שבדקה אחר השתן ומצאה קרטין הנ"ל ושוב קינחה עצמה ומצאה בין הפרקים בין השתנה להשתנה קרטין הנ"ל ע"כ תורף השאלה והגאון בעל נ"ב כתב ע"ז שהוא מתמה על הוראה דק"ק ליסא אם סמכו עצמם על הט"ז הצריך כאב ואם על הרמ"א צריך דוקא אחר הטלת מ"ר ואל"כ אף שנמצא במ"ר ג"כ טמאה ולכן כתב שאפשר שהשומע שמע וטעה שהיתה מוצאת אחר השתן ובתוכו לא נמצא ובזה התירוה ע"י סינון עכ"ד בקצרה:

ולענ"ד לא יצאה הוראה זו בטעות השומע ופוק חזי מאן גברה רבא קמסהיד עלה דודאי מלתא דמסתבר הוא כיון שידוע שהיא מוציאה קרטין כאלה ממקום מ"ר והרי זה כתולה במכה שמוציאה דם וכמ"ש הר"ן דכיון שתולין במכה תולין קרטין האלו בכאב הכליות שיש לה וכבר כתבתי דאין כוונת הר"ן דוקא בידוע שיש לה כאב הכליות דהתם ודאי אף שאין הכאב ידוע הדין כן כיון שעכ"פ נתברר לנו שיש חצץ כזה במ"ר שהרי לא קי"ל כר"מ דחייש לדלמא הדור מ"ר למקור כו' ומכ"ש להך סברא שכתב הר"ן דלא אמרינן אייתי דם כזה דהיינו חצץ אף לר"מ דהו"ל מיעוט דלא שכיח ואף את"ל דהר"ן מיירי בכאב ידוע היינו משום שהר"ן שם בסוף דבריו בא לחדש דבר להתיר אפי' לר"מ ואפי' נימא דגם בכה"ג חייש ר"מ דלמא הדור מ"ר וכו' ולא הוי מיעוט דל"ש ולכן הוצרך לומר דאעפ"כ יש להתיר מטעם שתולין בכאב הכליות שיש לה והוה כתולה במכתה משא"כ אנן לדידן דלא קי"ל כר"מ ואף שנאמר דמ"מ לבעלה חיישינן וכמ"ש הרמ"א והש"ך מ"מ אינו אלא משום כתם וגם דאנן ודאי סמכינן אסברת הר"ן דכה"ג מיעוט דל"ש הוא ואין לחוש לו כלל אפי' לר"מ נמצא דלדידן כל שאנו מוצאין חצץ כזה במ"ר מתברר לנו שיש חצץ כזה בכליות וזה מבואר מדברי הרמ"א שהביא דברי הר"ן להלכה אף בלא כאב הכליות ולפי"ז מה בכך שלפעמים מוצאת בלא הטלת מ"ר שפיר היא תולה שע"י מיצוי הכליות באו לשם קרטין אילו כמו שתולה במכה ומכ"ש כשיש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה שתולה אפי' במכה שאין ידוע אם מוציאה דם ומכ"ש דא"ש לפי מ"ש דודאי רובא דקרטין אילו אין יוצאין ממקור כלל והבדיקה אם נימוח לחששא בעלמא וכיון שאנו רואין לפנינו שיש כיוצא בקרטין אילו למאי ניחוש לה שיהי' מקור נפתח ג"כ בהוצאת קרטין הללו ואנו תולין במצוי ואפילו בדיקה לא צריך וכמ"ש הרא"ה דכיון דאיכא רובא א"צ בדיקה כההיא דשגרינא ולדברי הרשב"א צ"ל דשם הוי רוב המצוי וא"כ בכה"ג נמי רוב המצוי הוא ואפי' בדיקה אם נימוח א"צ שתולין ברוב ומצוי ומכ"ש היכא דא"א בבדיקה וא"כ הוראו' ק"ק ליסא על תילה בנוי' שהורו לסנן השתן ואם נמצא בתוכו הא קמן דעכ"פ באשה זו ממקום הכליות יוצאין קרטין כאלה ולכן גם אילו שנמצאו שלא בשעת הטלת מ"ר תלינן בזה ומ"ש בנ"ב דאיך נהגו הורא' נגד ל' הרמ"א שכ' ואינ' מוצא' אותה כ"א אחר הטלת מ"ר לענ"ד אין זה נגדו ול' רמ"א לקוח מל' הר"ן שכ' ה"מ כשיוצא עם מ"ר כעין אותו דם הרגיל לצאת מן המקור כו'. ולקמן אבאר כוונתו לתפוס לשון ראשון שצריך דוקא שיהי' כעין אותו דם הרגיל לצאת ממקור:

אך ראיתי בספר בית לחם יהודה בשו"ת שבסופו כתב במה שהרופא אומר שהאשה יש לה מכה בכליות ומכח זה נפתח הגיד מן הכליות ומצוי לה דרך סמוך להמקור דהיינו בפרוזדר ע"ז כתב שדרש ברופאים שא"א לבא מן גידי הכליות לפרוזדר רק אם יש לה מכה שמחלחל הגידין או שאר ריעותא בכליות יש לה דרך לירד לשתן וכן משמע מהר"ן כו' ע"ש אך לענ"ד אעפ"כ שפיר תולין שקרטין אילו נשארו שמה אחר יציאת השתן והעד בפגע בהם הם נדבקים בו ואמנם יש לזה דרך בדיקה שאחר הטלת מ"ר תרחץ היטב כל הצדדים שבפנים ותבדוק עצמה אם תמצא נקי מחמת הרחיצה היטב ושוב תכניס שני' עד הבדיקה בעומק הרחם וכשימצא נקי הא קמן שאין הקרטין מן המקור רק מה שנשארין מתמצית השתן ומ"מ אין זה בדיקה גמורה דשמא לאו בכל שעתא המקור מוציא דברים כאלו אך לענ"ד עכ"פ ס"ס איכ' חדא שמא ממקו' הכליו' המה ירדו חדרי השתן ואת"ל ממקום המקור בא שמא ברי' נינהו ואין זה שם ספק חד כמבואר בתשו' הנ"ל לענין מקור מקומו טמא עיין בשו"ת כנסת יחזקאל בשם הגאון מו' צבי הירש האב"ד דק"ק ה"ש שוב ראיתי בסדרי טהרה מביא ג"כ תשו' הגאון הנ"ל ושם בסי' ק"ץ בדף ל"ט כתב בשם חכם אחד שכתב וז"ל ראשון לתלות בכיני' הדבקים בבשר כו' דבר מצוי ושכיח כו' ומ"ש שהם קטנים ביותר עד שא"א להבחין אם נימוח י"ל ס"ס כו' ע"ש ובדף מ"ט ובדף נו"ן האריך הוא ז"ל בתשובה על דברי דודו שמסכים להתיר ובסוף דבריו שם באשה שנמצא במ"ר חצץ אדום שע"כ מכה יש לה בשלחופית או בכליות ולפי זה נוכל לתלות במכה זו אף שמצאה בלא מ"ר אף לדעת ח"צ דע"כ לא קאמר אלא בלא מצאה במ"ר כלל כו' אך כ"ז ביושבת על שפת הספל כו' אך מאן גבר ומאן ספן לידע בזה"ז איזהו שפת הספל כו' ושוב כתב לצרף זה לפי שהקרטין קטנים ויש ספק שבאו מן הצדדין כמ"ש בשו"ת עה"ג והביא ראיה מהב"ח סימן קפ"ג והאריך ולפי ענ"ד מ"ש להחמיר בשביל חסרון בקיאות יושבת על הספל במחכ"ת הפריז על המדה להחמיר בשביל ספק כזה אחרי שהוא מודה שאם היה ידוע לנו שבאו עם מ"ר שפיר יש להתיר אף אותן הבאים שלא מחמת מ"ר א"כ פשיטא דהני קרטין הנמצאים בתוך השתן דעם מ"ר אתו דודאי מלתא דל"ש דהדור מ"ר למקור ומפקי דם כי האי ומ"ש מלשון הר"ן שכתב ובשעה אחרת אינו יוצא ממנה כעין אותו דם כלל ר"ל בשעה אחרת שהיא עלולה לראות אינה רואה כאותו הדם וכמ"ש שם שבשעת ווסתה היא רואה דם כשאר נשים ותפוס לשון ראשון של הר"ן שכתב ה"מ כשיוצא עם מ"ר כעין אותו שרגיל לצאת מן המקור כו' ור"ל דוקא בכה"ג אמרינן הדור כו' אבל כל שאין יוצא כדם הידוע לנו שיוצא מן המקור לא חיישינן למימר הדור ומה שמוצאת כן לפעמים שלא בשעת הטלת מ"ר ג"כ אינו מן המקור כמו אותו שהוא בא עם הטלת מ"ר דלא אמרינן ביה הדור:

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה