בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מה
שאלה אשה שפרסה נדה וכשפסקה מלראות הפסיקה בטהרה אך לפי שהיתה בדרך לא לבשה חלוק אחר רק הלכה באותו חלוק עצמו שהלכה בימי נדתה וביום ששי לספירתה באתה לביתה ופשטה החלוק ומצאה בו דם ונפשה בשאלתה אם יכולה לתלות שהדם הנמצא הוא מימי נדתה או לא:
תשובה הנה לכאורה דין זה פשוט בש"ע סי' קצ"ו דאם מצאה כתם אחר ג' ימים הראשונים תולה אותו במה שיש לה לתלות להקל כמו בשאר כתמים אך אחי הרב הה"ג כו' מו' חיים מרדכי ני' אב"ד דק"ק ברעסטיצקי' שדא בה נרגא וצידד להחמיר שכיון שאשה זו מימי נדתה עד עכשיו לא לבשה חלוק אחר ואם נרצה לתלות דמים אילו שהם על חלוק זה מימי נדתה א"כ. ע"כ שהי' עלי' גם בג' ימים הראשונים והרי זה כאילו ידוע לנו שאשה זו היה על חלוקה בג' ימים הראשונים לספירתה דמים דלא מהני אעפ"י שיכולה לתלות בימי נדתה ומה בכך דעכשיו שבאה לפנינו לשאול כבר עברו הג' ימים מ"מ הוי כאילו שאלתה על מציאת כתם בתוך ג' ימים ואע"ג דרמ"א כתב דמכה בגופה שיודעת שמוציאה דם תולה בה אף בתוך ג' ימים הראשונים וזו שהי' עלי' חלק שלבשה בימי נדתה כמכה שמוציאה דם דמי מ"מ הרי הש"ך שם חולק וסובר דאף במכה שידוע שמוציאה שם אין תולה גם הביא ראי' מלשון האגור והגהת ש"ד שהביא רמ"א באשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק בדוק ונקי מדם עכ"ל משמע דאם אין החלוק בדוק ונקי מדם לא תוכל לספור ז' נקיים מחמת הכתמים שימצאן על החלוק תסתור את ספירתה עכ"ד אחי הרב ני' והנה מה שאמר דהך אם תולה בימי נדתה בג' ימים ראשונים תלוי בפלוגתת הרמ"א והש"ך לענין מכה שבגופה כן מבואר להדיא בש"ך סי' ק"ץ ס"ק נ"א שכתב שמה שלא הגיה הרמ"א בסעיף מ"ד דאיתא שם שתולה שמימי נדתה הוא דדוק' לאחר ג' ימים הראשונים תולה לטעמי' אזיל דס"ל דבמכה שבגופה תולה אך בתוך ג' ימים הראשונים אמנם במנחת יעקב שם ס"ק מ"ה כתב דאע"ג דרמ"א ס"ל דבמכה תולה היינו לפי שעדיין המכה בגופה משא"כ הכא שכבר עברו ימי נדתה והא דלא הגיה הרב כאן משום דכאן לא כתב המחבר כלום מז' נקיים וגם סמך עצמו אדלעיל ודלא כהש"ך עכ"ל ולפי דבריו אף לפי שיטת הרמ"א יש להחמיר בזה ולקמן אבאר בזה:
ומתחלה אבאר מה שהקשה הט"ז דמאי ראיי' מייתי מרואה דהיא בחזקת טהורה משא"כ כאן דבחזקת טומאה עומדת ובאמת שקושיא זו צריכה פנים דמה דמייתי הד"מ ראי' מהפוסקים דאף בשעת ווסתה תלינן במכה לכאורה ראי' לסתור שהרי להדיא מבואר שם בב"י בשם הרשב"א בתה"א הטעם משום דאשה בחזקת טהרה עומדת תלינן במכה להקל אלמא דאי לאו חזקת טהרה לא הוה מקילינן וגם מ"ש הד"מ דאפי' מאן דמחמיר בשעת ווסתה היינו הואיל ואיכ' למ"ד ווסתות דאורייתא ובאמת ז"א דלאו מהאי טעמא אתו עלה משום דא"כ לעולם לא תטמא וכבר עמד בזה הש"ך והנלענ"ד ליישב דעת אא"ז רמ"א על נכון דלכאורה קשה בהך דינא דתולה במכתה והרשב"א נתן טעם משום חזקת טהרה דהתינח לשיטת התוס' דס"ל דאע"ג דאתיליד ריעותא כל שהספק שקול מוקמינן אחזקה משא"כ לשיטת רבינו יונה וכך הוא שיטת הרשב"א גופי' וכמבואר בש"ך סי' נ' ובדברי הת"ש סי' כ"ט באורך דס"ל דאף אם הספק שקול לא מוקמינן אחזקה רק בשכיח טפי היתרא א"כ מאי מהני חזקת טהרה כיון דהרי דם לפניך ואיכא ריעותא לא מוקמינן אחזקה ובשלמא שלא בשעת ווסתה י"ל שהיא עלולה לראות ושכיח טפי להיתרא שיהיה הדם מחמת מכה משא"כ בשעת ווסתה שהיא עלולה לראות וחזקה אורח בזמנו בא למה נקיל לתלות במכה וכפי הנראה הרגיש בזה הרשב"א וכתב וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת ווסת כו' ועוד שהרי הדם לפניך י"ל דההיא דרבנן הוא ומשום דא"א למיקם עלה דמלתא אבל הכא איכא למיקם עלה דמלתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא"כ אף אתה אוסרה לבעלה לעולם עכ"ל נראה דס"ל דלכך לא גזרו רבנן ווסתות בזה כדי שלא לאוסרה לעולם. ועדיין צ"ע שהרי הרשב"א שם כתב אפי' רואה בשעת תשמיש כו' ומשמע דמכ"ש שלא בשעת תשמיש ולכאורה אדרבה איפכא מסתברה דבשעת תשמיש באמת יש להקל שלא לאוסרה על בעלה משא"כ שלא בשעת תשמיש כיון דאפשר מ"ט לא גזרו ביה רבנן ועיין בש"ך סי' קפ"ז ס"ק ך' ונלענ"ד דהרשב"א ס"ל דאף בשלא מחמת תשמיש יש להקל מטעם זה דהא יוכל להיות שתראה כמה פעמים מחמת דם המכה ולא תוכל לפסוק בטהרה כלל והלכך אם נטמאנה עכשיו בראיה זו יוכל להיות שלא תוכל ליטהר לעולם ולא רצו להחמיר כ"כ וע"ש בב"ה מ"ש שאם באת לתלות במכה אין שיעור לדבר כו' ועיין במ"ה שם שכתב דיקשה זה לתנא דברייתא ומה דתשכח פירוקא לתנא דברייתא הוי פירוקא לדידן כו' ומ"מ לא ביאר התירץ ונראה דס"ל דודאי יש לטהרה בכל גוונא אם לא כשתרגיש שהוא הדם המקור מדם נדות ולא דם המכה והחולקים ס"ל דאע"ג דווסתות דרבנן מ"מ אין זה כשאר גזרה וסייג דרבנן בעלמא אלא מתורת טעמא אתו עלה משום דחזקה אורח בזמנו בא דהא קמן דאיכא מ"ד דס"ל ווסתות דאורייתא והיינו מטעם דס"ל שהוא חזקה גמורה שתראה אז וא"כ אף דלא קי"ל הכי עכ"פ אין המחלוקת במציאות אלא הך מ"ד ס"ל דאף בשכיח כי האי אין חושש מדאורייתא אלא מדרבנן והלכך ס"ל דבשעת ווסת יש להחמיר דא"כ לעולם לא תהיה טמאה וא"ל דאה"נ ומטעם חזקה וכמ"ש הרשב"א כיון דווסתות דרבנן לא גזרו בזה ס"ל להנך פוסקים דז"א כיון דע"כ שכיח טובא שיבא דם נדות בזמן ווסתה ספק שקול הוא ואפשר שכיח טפי לאיסורא ולכך שפיר יש לטמא בשעת ווסתה:
והשתא דברי רמ"א נכונים דמייתי ראיה מרואה וכ' דא"ל דשאני הכא דהוחזק מעין פתוח ז"א דהא איכא פוסקים דאפי' בשעת ווסתה מטהרין הואיל ווסתות דרבנן וה"נ כתמים דרבנן ור"ל דודאי חזקת טהרה לא מהני באיכא ריעותא בספק השקול ובשעת ווסת' דשכיח לאיסורא נהי דדם מכה נמי שכיח לא מהני וע"כ לומר משום דווסתות דרבנן לא גזרו בזה לפי שתוכל לבא עי"ז לאיסור עולם וא"כ ה"נ כיון דכתמים דרבנן אית לן למימר דלא גזרו בזה שיש לה מכה המוציאה דם שא"א ליזהר ותוכל לבא עי"ז לאיסור עולם ואפי' למאן דמחמיר היינו הואיל ואיכא למ"ד ווסתות דאורייתא ר"ל כמש"ל כיון דאיכא מ"ד הכי אלמא דשכיח טובא שיבא אורח בזמנו ממילא גם אי ווסתות דרבנן מה"ט אתינן עלה והלכך חיישינן להך סברא שלא תהיה טמאה לעולם ואין מעמידין אותה בחזקת טהרה כיון דשכיח לאיסורא משא"כ בכתמים שהוא דרבנן לכ"ע ומדאורייתא לא חיישינן כלל לפי דלא שכיח כ"כ שיבא מגופה ואפי' סה"ת דמחמיר בג' ימים הראשונים בכתם שאפי' לתלות אין תולין מ"מ מודה הוא שגם בג' ימים הראשונים אינה רק דרבנן אע"פ שהמעין פתוח וא"כ שפיר יש לתלות בזה במכה שיודעת שמוציאה דם דהא חוששין הכא שמא לא פסק דם המקור לגמרי אינו דומה לווסתות אפי' למ"ד דרבנן דהתם איכא מ"ד עכ"פ דאורייתא הא חזינן דהוא מידי דשכיח טובא משא"כ הא ליכא למ"ד כלל שנחוש לכתם תוך ג' ימים מדאורייתא אלמא אע"פ שנמצא אין עת מציאותו דומה לווסתות כלל כנלענ"ד בישוב דברי הרמ"א ובהכי א"ש מה שמביא הט"ז בשם הד"מ דמסיים בה דלכתחלה יש להחמיר במכה עוברת בימים מועטים דגם זה מיקרי אפשר ליזהר עכ"ל והיינו כמ"ש דעיקר הטעם במכה מוציאה דם לפי שא"א ליזהר ותוכל לבא עי"ז לאיסור עולם וכמ"ש הרשב"א לענין רואה ממש ויש לתלות במכה ולכן באפשר ליזהר יש להחמיר וכמ"ש שם בשם תה"ד חילוק זה ג"כ:
ולפי"ז נראה דבנ"ד פשיטא דהוי כמכה עוברות בימים מועטים דהא אפשר לה להמתין ללבון לבנים ואין זו דומה למכה שבגופה שיכול לבא לידי איסור עולם ועכ"פ זמן ארוך שלא תוכל ליטהר על ידו בזה לא גזרו על כתמים אפי' בג' ימים ראשונים ותולה במכתה אבל אחר העיון נראה לענ"ד דז"א ואפשר דכל הפוסקים מודים להתיר בזה כי מ"ש המנ"י דמכה שאני דעדיין היא בגופה צ"ע דמה לי דאם המכה עדיין בגופה או היא מכבר ולענ"ד אין לחלק בדבר ולדעת הרמ"א אפי' מצאה כתם בתוך ג"י הראשונים ואז כבר חיתה המכה אלא שקודם לזה הי' לה מכה תולין בה כיון שאפשר לתלות כתם זה שבא מחמת מכה שבגופה מה לי עכשיו מה לי מעיקרא ואדרבה נלענ"ד דאפי' מאן דס"ל במכה של עכשיו אין תולין מצי למסבר בההיא דלבשה בימי נדתה תולין דבאמת צריך להבין בטעמא דצריכה ללבוש לבנים כשמתחלת לספור נקיים דאם נימא שזה כדי שתדע שנקי' היא טהורה היא כשלא תמצא שם דמים או כתמים בז' ימים אלו ז"א דא':
תהא צריכה בדיקה בחלוק וסדינים לידע אם הם נקיים כבראשונה ובאמת משמעות הפוסקים דאף אם פשטה אותם בלא בדיקה כלל לית לן בה ושפיר עולה לה ספירה זו רק העיקר בבדיקה תליא ועוד דאם איתא דצריכה לברר לידע שאינה רואה מה יועיל לה אף שבכל עת יהיה בגדיה לבנים אולי דרך הילוכה נטף ממנה דם כמים הנגרים ארצה ולאו אדעתה אלא ודאי דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ועיקר הטעם שצריכה ללבוש לבנים הוא להחמיר עלי' שאולי תמצא איזה כתם על בגדי' או סדינה דכל מה דאפשר לברר מבררינן ואם היא מוצאת כתם ס"ל לסה"ת דבג' ימים הראשונים אין תולין כוון דאתיליד ריעותא ממילא שאנן תולין שג' ימים הראשונים אילו מעילה פתוח וחוששין לה אבל בלא ריעותא פשיטה דאין חוששין:
ולפי"ז הוי מספקא לי' לרמ"א אם יש לה מכה בגופה שבודאי מוציאה דם אם נחשב כתם זה לריעותא או לא דהא ודאי היכא שידוע לנו שהיה כאן כתם מעלמא על חלוק זה אין חוששין שמא בא כתם גם ממקור דמיה באותו חלוק דפשיט דכה"ג לאו ריעותא מיקרי דעד כאן לא איסתפקא לן בבא זאב ונטל בני מעים אם חוששין שמא במקום נקב ניקב אלא התם שזאב אין ודאי נוקב וא"כ הוי הנקב ריעותא משא"כ אם היה זאב ודאי נוקב לא מחשב הנקב ריעותא כלל כמ"ש אא"ז בת"ש סי' ל"ו על דברי הב"ח והט"ז דס"ל דודאי נוקב דא"כ מה קמבעיא ליה הא בכה"ג הוי כנטל וליתנייהו ועיין בחיבורי מ"ש על החוות דעת בזה ע"ש והוא דבר ברור דמה ריעותא יש כאן ע"י דם זה כיון שידוע לנו דודאי אתי לכאן דם מעלמא ולכן היכא שיש מכה שודאי מוציאה דם אלא שמ"מ יש ספק אם הוציאה עכשיו דם דמי נימא דג"כ לא מחשב מציאת הכתם הזה ריעותא כיון דודאי יש בה מכה שמוציאה דם תולין במצוי שגם עכשיו הוציאה דם וממילא שאין חוששין שמא גם מן המקור אתי דם על החלוק או הסדין או שמא כיון דעכ"פ אין כאן בירור שהמכה הוציאה דם עכשיו אלא שהיא מכה שיכולה להוציא דם אבל אין ידוע אם הוציאה כלל ושפיר מחשב ריעותא הכתם הנמצא כאן וחוששין לי' ופשיט לי' הרמ"א דגם בכה"ג לא מחשב ריעותא ותולין במכה:
ולפי"ז נלענ"ד דאם לבשה החלוק בימי נדתה עדיף טפי ממכה שבגופה דבימי נדתה ודאי עלולה לראות ובודאי הגיעו כמה טיפי דמים על החלוק ועיין בב"י סי' ק"ץ בענין השאילה חלוקה לנכרית דאע"ג דבעידן שאילה לא חזאי איכא למיחש שמדמים הראשונים נתלכלך בשרה ובגדים ולכלכו חלוק זה אבל בנות ישראל רגילין לנקות בשרם ובגדיהם מדמים וכתמים כו' ולפי"ז דוקא אחר עבור ימי נדתה אבל בימי נדתה אף אם היא לובשת אותו בעת שאינה רואה מ"מ כיון שבשרה ובגדים אינם נקיים מדמים הוי כודאי בא דם על החלוק ומכ"ש אם בעידן לבישה חזאי שאין ספק שהגיעו כמה כתמים על חלוק זה וא"כ אין כאן ריעותא כלל וכיון שאין כאן ריעותא כלל אין לחלק בין אם היא בימי טהרה או בימי ספירה דבלא ריעותא אף בימי ספירתה אין חוששין וכמש"ל וגדולה מזו מבואר מדברי הרשב"א והריטב"א שהביא הב"י דאם נטלה עד ממקום דשכיחי דמים כגון אשפה וכיוצא בו ובדקה עצמה ומצא בו דם אפי' יותר מכגריס טהור ודוקא שנטלתו ממקום מוצנע כו' ע"ש ופסק כן הרמ"א בהג"ה אלמא דבכה"ג אפי' ריעותא לא חשיב דאי חשיב ריעותא קצת פשיטה שאין להתירה לתלות להקל משום חזקת טהרה כיון שנמצא הדם על הבדיקה ויש חשש איסור תורה ועכ"פ משום כתם הי' לנו לטמאותה וע"כ דבכה"ג לא הוי ריעותא כלל ותולין במצוי דהיינו אשפה דשכיחי דמים ואמרינן דמעיקרא הוי בה וק"ו הדברים לענין כתם אע"ג דהוא בתוך ג' ימים הראשונים אם לקחה סדין מן השוק ואח"כ מצאה עליו דם שתולין לומר דמעיקרא הוי ביה ומכ"ש בלבשה בימי נדתה דהרי דם לפניך דודאי תולין בו:
איברא שי"ל דגם בעד שאינו בדוק שלקחתו מאשפה ג"כ מחשב ריעותא ואפ"ה תולין להקל לענין תחלת ראיה כמ"ש רמ"א חילוק זה לענין מכה שבגופה אלא שרמ"א הביא ראיה מהפוסקים דס"ל דאפי' בשעת ווסתה תולין במכה ואע"ג דלא קי"ל הכי כו' וא"כ י"ל דגם בעד שאינו בדוק שהרימה מאשפה דשרי אם בדקה בו ג"כ דוק' שלא בשעת ווסתה אבל בשעת ווסתה באמת חוששין לו וכמו במכה שבגופה. ומ"מ נלענ"ד דבלבשתו נדה עדיף טפי והוי כלא בדקה עצמה כלל ועבר זמן ווסתה ולא ראתה דאין חוששין ולפי"ז מ"ש בד"מ סי' קצ"ו ראיה מהרשב"א דפליג על המרדכי לכאורה אינו מוכרח דלבשתו נדה שאני דמציאת הדם לא מחשב ריעותא ונראה שלכך דקדק הד"מ וכתב וז"ל וכן כתבתי לעיל סי' ק"צ בשם ב"י שכתב כן בשם הרשב"א שאין לחלק לענין כתם בין בימי ספירתה לימי טהרתה דבכל מקום דאיכא למתלי תלינן עכ"ל ור"ל דהב"י שם כתב ודע דכשאמרו בכתמים שתולה ל"ש אם הוא טהור או שהיא בספירה ז' נקיים דבחזקת טהורה היא וכ"כ הרשב"א בתה"א אצל פעמים שתולה בעצמה עכ"ל הרי דהב"י משוה להו להדדי וס"ל דבכל גווני תולין ועיין במשנה למלך פ' מהל' א"ב שהשיג על הש"ך שכ' דרמ"א לטעמיה דס"ל שתולין במכה שבגופה דא"כ האיך כתב הד"מ דהרשב"א פליג על המרדכי שהרי הרשב"א לא כ"כ אלא לענין שתולה בנדתה ע"ש ולפי מ"ש א"ש דהד"מ מייתי שפיר מדברי הב"י אמנם בלא"ה אין דבריו מובנים דהא הד"מ כתב דגם המרדכי מודה במכה שמוציאה דם וע"ז שפיר כתב דלא חילקו שאר פוסקים כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א כו' ור"ל דאם תאמר שאין חילוק בין שאר דברים שתולין ובין מכה שמוציאה דם א"כ מוכח דהרשב"א לא ס"ל הך דינא כלל דהא הרשב"א ס"ל דשפיר תולין בימי נדתה וא"כ ה"ה מכה שבגופה לפי מ"ש הש"ך דשוין הם אך לענ"ד בימי נדתה טפי יש לתלות מבמכה וכמ"ש ודברי הד"מ א"ש כמ"ש אך אחר העיון ז"א שהרי הרמ"א הגיה כן בסעיף מ"א על מ"ש שם והשאילתו לישראלית נדה כו' וע"ז כתב ועיין סי' קצ"ו דבימים הראשונים כו' הרי דאף בלבשתו נדה אין תולין ומה לי נדה של עצמה או של אשה אחרת ואין סברא לומר דאנכרית דכתב התם שאינה רואה עכשיו דפשיטא דאכולה מלתא קאי וכן צ"ע על הש"ך דכתב דרמ"א לטעמיה אזיל כו' ומה שלבשה בימי נדתה כמכה שבגופה דמיא דז"א דהא רמ"א שם אלבשתו נדה קאי ואין לחלק בין עצמה לאחרת כלל ומזה משמע כמ"ש המנחת יעקב והמשנה למלך דרמ"א סמך עצמו על מ"ש לקמן וע"כ צריך לחלק בין מכה שבגופה ללבישת נדתה וצ"ע וכל זה בלבשתו בימי נדתה אע"ג דמגופה קא חזיא מ"מ הרי לא נתברר לנו שנטף דם על החלוק ובכה"ג ס"ל להש"ך דלמכה שבגופה דמיא ולדעת המנחת יעקב גרע מיני' משא"כ היכא שידוע לנו שניתז ממנה על הבגד ושמלה מגוללה בדמים של ימי נדתה פשיטא דבכה"ג אין לחוש לו אף בג' ימים ראשונים ודמי למ"ש בשם אא"ז הת"ש דאם ידוע בודאי שהיה כאן נקבים ע"י הזאב הו"ל כנטל וליתנייהו דלא מחזקינן ריעותא וה"נ הך מציאת הדם לאו ריעותא הוא והוי כאלו לא בדקה את הבגדים שלה שלבשה בימי לבונה ופשטה אותם כך ואינה יודעת אם נשארו נקיים כשעת לבישה או לא דלא מחזקינן ריעותא וכמש"ל:
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע כתב שם באשה שהתחילה לספור ז' נקיים וביום שני פירשה המשרתת הסדין שהיתה שוכבת עליו בימי נדתה וביום ז' מצאה כתם על הסדין מה דינו והביא שם דברי הש"ך שהשיג על הד"מ והנה מ"ש במשמעות המרדכי דלא כהבנת הש"ך לענ"ד יש פנים לכאן ולכאן ומהא ליכא למשמע מיני' ומ"ש על מ"ש הש"ך דהא אפי' נתעסקה בדם ציפור לא תלינן בה אעפ"י שיש דם לפנינו כ"ש במכה שמוציאה דם כו' וע"ז כתב הפמ"א דז"א דהא בכתם שבגופה אינו תולה בדם ציפור ובמכה בגופה תולה אלמא דמכה שבגופה עדיף כו' תמהני דהתם טעמא רבא איכא משום דאי מעלמא אתי על חלוקה נמי מיבעיא לי' לאשתכוחי משא"כ במכה שבגופה שפיר תלינן כמבואר בב"י ולאו מחמת עדיפותא דמכה אתינן עלה אך מצד הסברא אפשר לומר דמכה שבגופה טפי מצוי שיזוב דמה על בגדים מעסק דם ציפור וגם י"ל דס"ל דשאני מכה בגופה דמיקרי א"א ליזהר כמבואר בד"מ דמדמי לה למ"ש בתה"ד בפחות מגריס:
וע"ש שכתב על מ"ש הש"ך מדברי הא"ח בשם הר"מ והגהת הר"ף ע"ז כתב הפמ"א דקשה על הח"מ דאיך נתן טעם דודאי שיחני וכיבי מפקי דמא הא איתא במשנה דאפי' אם רק יכולה להתגלע (ומ"ש שם דאפי' בשעת ווסתה תולה במכתה אפי' אין יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כמ"ש הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ז כו' דבריו תמוהים דנהפוך הוא דהש"ך שם ס"ק ך"ד וס"ק ך"ז כתב להיפך דאפי' יודעת שמוציאה דם לא תלינן בשעת ווסתה והביא הדברים בסי' קצ"ו ס"ק זה וכתב דאף הרשב"א מודה שצריכה שתדע שמכתה מוציאה דם רק שא"צ לידע שעתה בא הדם מן המכה ע"ש) אלא ע"כ דר"ל שע"י חיכוך ודאי מפקי דמא כו' ורמ"א מיירי במכה שידוע שמטפטף ממנה אף בלא חיכוך וכיון שזה מצוי תולה אף בג' ימים הראשונים ועוד מאן יימר שהג"ה זו צודקת בדברי הר"מ כו' א"כ מבואר שאלתינו אם פרסה לה סדין ששכבה בימי נדתה הו"ל כמכה שבודאי מטפטף ומוציא דם דתולין אף בג' ימים הראשונים עכ"ל ולענ"ד בלא"ה דברי הר"ף צ"ע בזה מ"ש דתוך ג' ימים לא תלינן שהרי הר"מ כתב ואפי' בשעת ווסתה וכ"ש בימי ליבונה כו' ופשיטא דשעת ווסתה טפי עלולה לראות מבימי ליבונה כמ"ש בד"מ וכמש"ל בביאור הדברים מ"ש כיון דאיכא למ"ד ווסתות דאורייתא וע"כ דגם המרדכי וסה"ת מודים בהא דהא אינהו ס"ל דאם לא בדקה עצמה בשעת ווסתה אעפ"י שבדקה עצמה אח"כ ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ וכמ"ש הש"ך בסי' קפ"ד ס"ק ך"ג ואילו בימי לבונה פשיטא שאין חוששין לזה כלל ואפילו בבדיקה פ"א תוך השבעה סגי בדיעבד אלמא דטפי הוא מוחזקת להיות רואה בשעת ווסתה מימי ליבונה וא"כ אע"ג דהר"מ שהבי' א"ח ודאי ס"ל דאם לא בדקה עצמה בשעת ווסתה טהורה ולכך מטהר כשהיא מלאה שיחני וכיבי ולא בדקה בשעת ווסתה ומצאה אח"כ דם משום שדם הנמצא תולין שהוא מחמת מכה מ"מ עכ"פ הדבר ברור דימי ליבונה לא גרע מן שעת ווסתה ולהר"מ נראה דבימי ליבונה אף בג' הראשונים אין חוששין לו ולכן נלענ"ד שהר"ף טעמי' דנפשי' קאמר שסובר דאף במחמת מכה שמוציאה דם לא תלינן ולדידי' מכ"ש דבשעת ווסתה חוששין לה אבל הר"מ דמתיר בשעת ווסתה הך כ"ש בימי ליבונה דקאמר היינו אפי' בתוך ג"י הראשונים ומ"ש הש"ך על דברי הד"מ דמייתי ראיה מהסוברים דאף בשעת ווסתה תלינן במכה דאין זה סתירה דמ"מ התם אין ידוע שמעיינה פתוח משא"כ הכא עכ"ל כבר כתבתי דז"א דודאי טפי עלולה לראות בשעת ווסתה מהתחלת ימי ליבונה ומ"ש דהתם קי"ל דלא תלינן בשעת ווסתה אפי' בידוע שמוציאה דם כו' ז"א דהא גם הפוסקים אלו נתנו הטעם משום דאל"כ לעולם לא תהיה טמאה הא לא"ה שפיר היתה תולה בה וכמ"ש הש"ך גופי' דהכי הו"ל להרב לומר כו' ומ"ש דכל זה אינו במשמע כו' לענ"ד כיון דמוכרח דבשעת ווסתה נמי הוה תלינן במכה ממילא דכ"ש בג' ימי ליבונה דמה בכך שמעיינה פתוח וכי לעולם תהי' שופעת הרי שלמו ימי ראייתה והפסיקה בטהרה ודי לנו שנחמיר במכה שאין ידוע שמוציאה דם משא"כ במכה שמוציאה דם מסתבר להקל וכמש"ל בשם הרשב"א דס"ל להקל במכה אף בשעת ווסתה לפי שאי אפשר למיקם עלה דמלתא שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם וכבר כתבתי שכוונתו שא"כ לעולם לא תוכל ליישב ז' נקיים שלא תוכל להפסיק בטהרה וא"כ כ"ש בזה שאם תחוש למה שתמצא בג' ימי ליבונה מה תעשה אשה זו שיש לה מכה בגופה שמוציאה דם וכי ידיה בין עיני' בכל רגע לשמור שלא יטפטף דם המכה וזה דעת רמ"א שמדמה לה לההיא דתה"ד וכתב להחמיר במכה עוברת בימים מועטים אלא שבש"ע בהג"ה השמיט זה משום דלדינא ס"ל דבכל גוונא יש לתלות מטעמים שכתבתי. ובנידון דידן עדיף טפי שידוע שזב ממנה דמי נדתה ומכ"ש כשידוע שבאו כתמים על החלוק ועיין בפמ"א שם דדוקא שיכולה להתגלע ולהוציא דם שפיר י"ל דיותר מצוי שהדמים באים מן המקור משא"כ במכה פתוחה שמטפטף דם מצוי ומצוי הוא ובכתמים שומעין להקל ע"ש אך מ"ש שם דכיון שמצאה כתם ביום ז' לספירתה א"כ פשיטא לן דלא ראתה מקודם מגופה כדאמרינן דף נ"א דפליגי אי מטמא למפרע ומשמע דדוקא לטהרות פליגי וכ"כ הרמב"ם דמונה מעת מציאת הכתם ומותרת לטבול ביום השביעי למציאת הכתם ש"מ דלא מחזקינן שיצא דם ממקורה קודם מציאתה (ולא הבנתי ראיה זו מהרמב"ם דודאי חומרא היא מה שהיא מונה ז' משעת מציאת הכתם אבל להקל מאן לימא לן דאין חוששין מדבריהם) אלא דהשתא מספקינן אם הוא כגופה אם לאו ושפיר יש לתלות הכתם הזה בימי נדתה שלבשה החלוק או שכבה על הסדין כו' וזה צ"ע דאם נתלה בימי נדתה ממילא שאתה צ"ל שהיו כתמים אלו תוך ג' ימים ראשונים ג"כ וכמש"ל סברא זו בשם אחי הרבנים ונראה דס"ל דדוקא אם י"ל עתה יצא ממנה חוששין לה משא"כ אם אין החשש מחמת עכשיו אלא שאנו חוששין לקודם הזמן הזה טפי אנו תולין לקודם דקודם דהוי שכיחי בה דמים טובא שהוא זמן הנדות וצ"ע:
והנה התוס' כתבו בדף ס' דמספקא לי' להר"י בסופרת מקצת או הכל ולא טבלה תולה בלא ספרה כלל והביא דבריהם המשנה למלך וכתב דמאי דמספקא להו להתוס' פשיטא לי' להרשב"א דכתב להדי' דאף הסופרת ז' נקיים תולה ונקט הב"י כפשיטותי' דהרשב"א ע"ש וראיתי בכריתי ופליתי דחה זה וכתב דהתוס' לא נסתפקו אלא בנדה שפסקה מלראות ומעיינה סתום רק שעדיין לא ספרה אם י"ל בזה תולין הקלקלה כו' משא"כ בנדה שעדיין מעיינה פתוח שתולין בה מטעם דמצוי ושכיח כ"ע מודו שתולין מי שמעיינה סתום במי שמעיינה פתוח ע"ש ובאמת מדברי הב"י מבואר שאין לחלק בזה שהרי הב"י כתב הך דינא גם לענין השאילה לנכרית שלא ראתה דגם בזו תולה אעפ"י שהיא בספירת ז' נקיים אלמא דלאו מהאי טעמא אתי עלה דאל"כ איך יליף הך דינא ממה שכתב הרשב"א גבי פעמים שתולה בעצמה דמה ענין זה לזה דהתם בראיה ממש מיירי ושפיר תולין במעיין הפתוח משא"כ בהא ואעפ"י שי"ל דבנכריות היינו טעמא כמ"ש הב"י לפי שאינה מקפדת לנקות דמים וכתמים כו' מ"מ מנ"ל לדמות הא לנדה לענין ספירת נקיים דדלמא דוקא ברואה ממש הוא דס"ל להרשב"א דתולין בספירת ז' נקיים משא"כ לתלות שהי' לכלוך דמים מכבר דלמא לא תלינן כ"א בטהורה ממש ועיין במ"ל שם מ"ש על דברי הב"י בזה ונראה דהב"י ס"ל דודאי טפי מסתבר לתלות שהכתם הוא מחמת נדה או מחמת לכלוך הדמים שמכבר בנכרית (מלתלות) משנתלה הכתם באשה זו שפסקה בטהרה וסופרת ז' נקיים רק דלכאורה היה אפשר לומר דע"כ לא אמרינן שתולין אלא באשה זו שהיא בחזקת טהרה לגמרי משא"כ היכא שאין לה חזקת טהרה אז אין תולין את כתמים כלל וע"ז מייתי ראי' מהרשב"א דאף בכה"ג שפיר תולין וממילא שאין לחלק בדבר ובכל גוונא תולין וצ"ע והנה בשו"ת צ"צ ובשו"ת עבודת הגרשוני כתבו ג"כ בזה ובעה"ג דעתו להתיר ואי"ה לקמן אבאר בזה:
וראיתי לשארי בספר חוות דעת מ"ש ליישב דברי רש"י ממה שהקשה עליו המשנה למלך דלמה כתב דלרשב"ג הטעם משום מעינה פתוח וכתב עפ"י דברי הרשב"א בהך דג' נשים שלבשו חלוק דמחמת מעיינה פתוח הוה כמקרה ידוע ע"ש ודבריו תמוהים דמ"מ איך מדמה לב' שבילין דהכא הטעם פשוט דלגבי אשה זו הטהורה הו"ל בעד שאינו בדוק וגבי אשה הטמאה הו"ל בעד הבדוק ואין זו דומה למ"ש רבותינו הצרפתים בהך דג' נשים דהתם כיון שבאו לשאול בבת אחת כולהו כחד גופא דמיין ובלא"ה צריך להסביר ההיא דהתם ואין פנאי להאריך ועכ"פ התם גופא הא קי"ל דמעוברת תולה באינה מעוברת כו' וא"כ פשיטא דמי שאין מעיינה פתוח תולה במי שמעיינה פתוח וא"כ מנ"ל דלרשב"ג תולה בשני שבילין בטמא דלמא לאו מהאי טעמא דקלקלה במקולקל אתי עלה ולענ"ד פשוט בדעת רש"י דקשיא לי' לפי מה דאמרינן לקמן דכתם בכתם אין תולין לפי דדוקא היכא דמגופה קא חזיא משא"כ כתם דאתי מעלמא אלמא אע"ג דודאי מקולקלת היא מ"מ אין תולין בה משום חשש דאתי מעלמא וא"כ בהא דשומרת יום ביום ב' מה בכך שאתמול ראתה הא היום לא הוחזקה להיות רואה וע"ז כתב רש"י הטעם הואיל ומעיינה פתוח ר"ל כיון דעכ"פ באה ראי' זו מגופה ונפתח מעיינה שפיר יש לתלות בה שגם ראי' זו מגופה משא"כ בעלת הכתם שמעיינה סתום אע"ג דודאי מקולקלת היא מ"מ כיון שלא הוחזקה לפנינו שנפתח מעיינה טפי חוששין לאשה זו דאשתכח הכתם גבה וכמבואר ג"כ במשנה למלך סברא זו אליבא דרש"י ע"ש:
דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגלית מבראד