אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מד

שאלה מג

משה שפיר קאמר. ריחו לא נמר. דורש כמין חומר. ה"ה כבוד אהו' כו' חתן גיסי מו' משה זאב וואלף נ"י:

אחד"ש הגדלת השמחה בלבי בראותי גמול ידו הדה. לתורה ולתעודה בפתחי נדה. כי יפליא בין דם לדם. ועושה לו לימודים בדברי הפוסקים אשר על אבני הקודש יוצק יסודם. פרט למעשה חידודים. והנה אשתקד התחלתי להשיב על דבריך שני' בענין גט בע"כ והקיפוני חבילות תשובות בענינים אחרים והוצרכתי להפסיק ואף עכשיו כי נפשי מרה על הלקח ממני מחמד עיני ילד שעשועים ורעיוני שחו באחו הם רועים לולי תורתך שעשועי ברוב שרעפי להלהיב כל נפש יקרה. בשלהבת העולים אל אש דת התורה. ומילתא אלבישייהו יקירא. אמרתי אשיחה וירווח לי:

וזה החלי בעזה"י:

אותיותי ראיתי אשר הקשית על הפרישה סי' קפ"ו מ"ש על הב"י שאינו יודע טעם לדבר אם לא לענין כתובה כו' וע"ז כתבת כיון שהב"י רוצה לתרץ בזה קו' הרא"ש על הרי"ף מהך דוהאמרה שמואל כו' א"כ ע"כ דלענין איסור נמי אמרינן הכי דכל שצריכה בדיקה אח"כ צריכה ג"כ בדיקה קודם. הנה בזה ראיתי בספר כרתי ופליתי הלכות נדה שכתב על מ"ש בדברי הראב"ד דכל שלא בדקה קודם לא מיקרי רואה מחמת תשמיש דאיכא למימר קודם תשמיש אתי ע"ז כתב הפליתי דמדברי הרא"ש שהקשה דמאי קאמר והאמרה כו' מוכח דז"א דא"כ פשיטא דרחב"א גם קודם תשמיש מצריך בדיקה ע"ש ואמנם כדי להסביר לך דברי הפרישה אמרתי להציע מתחלה פי' דברי הרא"ש וב"י בזה שלכאורה הם קשי הבנה וממילא בין תבין דברי הפרישה לכאורה מ"ש הב"י דכיון דבעי בדיקה אח"כ בעי נמי קודם אכתי לא מתרצא הך קושיא דהרא"ש שהרי משמעות לשון הש"ס דפריך והאמרה שמואל כו' משמע דבההיא דהתם סגי ול"ל הך דשמואל דאמר הלכה כרחב"א ומאי קושיא דהא שפיר איצטרך למפסק כרחב"א לענין אחר תשמיש דהא מדשמואל דהתם לא מוכח רק דאסורה לשמש עד שתבדוק כו' אמנם כמו כן תקשה על הרא"ש גופיה דנייד מפירוש הרי"ף ומפרש צריכה ב' עדים היינו א' לפני תשמיש וא' אח"כ ולפי"ז עדיין קושייתו נשאר מעל מאי פריך והאמרה כו' דהא איצטרך להשמיענו כרחב"א לענין אחר תשמיש ודוחק לומר דקושית הש"ס דל"ל הך דהתם דמדקאמר הלכה כרחב"א מוכח דבעי בדיקה בין קודם בין אח"כ חדא דלישנא דוהאמרה כו' משמע דל"ל הך דרחב"א ועוד דקושיא זו ל"ל דשמואל דהתם יש לדחותה בגוונין סגיאין מבוארים למעיין בש"ס שם. ואמנם האמת יורה דרכו דכיון דטעמא דשמואל דהתם דבעי בדיקה בעסוקה בטהרות לפני תשמיש לבעלה הוא משום מיגו דבעי בדיקה לאח"ת לטהרות א"כ הרי מבואר שם בהא דשמואל דבעסוקה בעי בדיקה קודם ואח"כ וא"כ פריך שפיר הך דרחב"א ל"ל והוא פשוט:

אמנם לפי זה קשה מאי מקשה הרא"ש על הרי"ף מה ענין דרחב"א לדשמואל כו' ולפי מ"ש הרי הש"ס מקשה בפשיטות שפיר אי בעסוקה בטהרות האמרה שמואל חדא זימנא דנהי דהך דרחב"א לא מיירי כ"א בלאח"ת מ"מ כיון דכבר אמר שמואל התם דבעי בדיקה קודם ואח"כ א"כ הך דהכא דהלכה כרחב"א ל"ל כלל דשמואל דהתם סגי וע"כ לומר דהרא"ש לישנא דש"ס קשותי' דפריך האמרה שמואל משמע לישנא דכל מה דאיכא למשמע מדשמואל איכא למשמע מדרחב"א ולהרי"ף הא ליתא דלדידיה רחב"א לא מיירי אלא בבדיקה דלאח"ת לחוד ואע"ג דמ"מ שפיר איכא לאקשויי ל"ל למפסק כרחב"א דבשמואל דהתם סגי מ"מ לא הו"ל לש"ס למנקט בהאי לישנא אלא הול"ל גדולה מזו אמר שמואל דאף לפ"ת בעי בדיקה מחמת מיגו דלאח"ת ומזה הוכיח הרא"ש דגם רחב"א מיירי בין לפ"ת ובין לאח"ת ואהא קפריך דאי לא קפסיק שמואל כוותי' דרחב"א אלא בעסוקה בטהרות והלכתא כוותיה ולא מטעמיה דאלו הוא מטעם עיוות ותיקון קאתי עלה ואף באינה עסוקה הוא אוסר לשמש בלא בדיקה ויש בזה עיוות ותיקון לענין כתובה אם תבדוק ולא תמצא ושמואל מטעם עסוקה בטהרות קאתי עלה ולהכי צריכה בדיקה לפ"ת ואחריו מטעם מיגו וכמו שכתב הר"ן בחידושיו ובשבועות אם כן ל"ל למפסק כוותיה כלל האמרה שמואל חדא זימנא והשתא אתי שפיר גם דברי הבית יוסף דהבית יוסף לתרוצי סוגיא הוא דעביד אליבא דהרי"ף וקאמר דכיון דבעי בדיקה אחר כך בעי נמי קודם ואם כן רחב"א נמי מצריך בדיקה קודם תשמיש וע"ז בא הפרישה לומר שא"י טעם לדבר אם לא לענין כתובה ור"ל כיון שעכ"פ רחב"א דמצריך בדיקה לאח"ת שאם תמצא תפסיד כתובה בעי נמי קודם דאל"כ מצי למימר דמעיקרא אתי האי דמא וע"כ כיון דרחב"א ע"כ מצריך בדיקה לפ"ת ואח"כ לענין כתובה שפיר נקיט הש"ס בלישניה והאמרה שמואל חדא זימנא להצריך בדיקה קודם ואח"כ היכא שעסוקה ולא למפסק כרחב"א:

והשתא לפי"ז מה שמדקדק בסדרי טהרה מדברי הפרישה דדוקא לענין כתובה אמרינן הכי אבל לא ברואה מ"ת לענין איסור לבעלה אינו מוכרח כלל דע"כ לא קאמר שא"י טעם לדבר אלא לענין בדיקה דאשה שאין לה ווסת דמאן לימא דצריך בדיקה קודם דלמא אח"כ דוקא הוא דצריך בדיקה דיש לחוש שתראה מחמת מיעוך התשמיש אבל קודם התשמיש לא צריך וא"כ הו"ל לרחב"א להזכיר בדיקה דלפ"ת שהיא המתירה לשמש וכן אם נאמר דשמואל לא פסק כוותי' אלא בעסוקה מנ"ל דאמרינן הך סברא מיגו כו' דהא י"ל דוקא אח"כ בעי בדיקה שמא תראה מ"ת ותקלקל הטהרות אבל קודם תשמיש לית לן למיחש שמא ראתה וי"ל דלבעלה לא בעי בדיקה ולהכי קאמר שמואל התם וחידש הך סברא דבעסוקה בטהרות אמרינן מיגו כו' ולישנא דש"ס דקאמר והאמר שמואל כו' משמע דדא ודא א' היא ושניהם עולה בקנה א' להצריך בדיקה קודם ואח"כ ואהא כתב הפרישה דלענין הכתובה שייכ' הך סברת להצריך בדיק' קודם וכיון דרחב"א לענין כתובה מיירי ובהא בעי שמואל למפסק כוותי' בעסוקה שפיר מתורץ לישנא דש"ס האמרה שמואל כו' וא"כ ממילא י"ל כיון דלענין כתובה אמרינן הך סברא לענין איסור אם רמ"ת לא מתסרא עלי' דגברא והפרישה לא כתב שא"י טעם אלא לענין הצרכת הבדיקה אבל לא לענין לאסרה על בעלה משום רמ"ת דבזה יש טעם לשבח כמו גבי כתובה דאמרינן דלמא לפ"ת אתי דמא כ"כ לענין איסור אל תאסרנה מספק דהיינו עיוות ותיקון דקאמר רחב"א דהא בהא תליא דאם נימא דמתסרא א"כ ממילא ל"ל כתובה ואעפ"י שי"ל דשאני כתובה דמספיקא אין להפסידה כתובתה אבל מ"מ שפיר מתסרא כבר כתב הב"ש באה"ע סי' קי"ז דכל דמיתסרא מספק לית לה כתובה ומייתי ראי' ממוכר בשר ספק טרפה ע"ש:

אמנם לכאורה יש לחלק בדבר דהתם דהספק הוא כיון שנמצא סמוך לביאה יש להסתפק שמא בשעת תשמיש אתי או אח"כ שפיר י"ל דאין לה כתובה כיון דמספיקא פרשי אינשי כו' שהרי ליכא לברורי' הא מלתא כלל וא"כ הוה מום בשעת נשואין שאלו ידע כן לא הי' נושא אותה שתאסר עליו מספק משא"כ בזה שלא בדקה קודם ויש ספק דלמא מעיקרא הוי האי דמא נהי דהשתא מיהו מתסרא עלי' כיון דאתרמי מלתא שלא בדקה קודם ומספקינן לה ברמ"ת מ"מ ספק זה היא עומד להתברר אם היתה בודקת קודם תשמיש היה נודע לנו אם האי דמא מעיקרא אתי או לא וא"כ בשעת נשואין לא היה שם מקח טעות דמה שנאסרה זו מספק הוא ולענין כתובה מצי למימר דשמא אי בדיקתא לנפשאי קודם לכן הוי משכחנא האי דמא ולאו מ"ת אתי ולכאורה יש מקום לומר דכל שלא בדקה מקודם איכא ס"ס שמא קודם תשמיש ושמא אח"כ כיון דבדיקה היא בשיעור ווסת וספיקא היא ועיין בספר כתובה מ"ש דאע"ג דאיכא נמי ספק שמא מן הצדדים לא אמרינן ס"ס דכיון דהוחזקה בג"פ לא אמרינן שמא אחר תשמיש אתי וכמו כן י"ל גם לפני תשמיש לא תלינן בכה"ג שנמצא סמוך לתשמיש אלא תולין במצוי וא"כ אף ס"ס לא אמרינן בכה"ג ולפי שאין הפנאי מסכים עמדי לא רציתי להרחיב הדבור בזה ולצאת מענין לענין אף באותו ענין ועוד חזון למועד אי"ה ועתה אני בא בדבריך לדבר בם ולא בדברים אחרים עד אקח מועד מישרים אשפוט אותם אי"ה:

ומ"ש בשם הרא"ה טעמא דבעי בדיקה לפני תשמיש משום קלקול טהרות והקשית עליו דהא עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה שגית בזה ואגב שיטפך רהיט לך ותלית בוקי סריקא בהרא"ה ז"ל שמ"ש הרא"ה שמא תמצא דם לאחר תשמיש ואיכא קלקול בטהרות לא קאי אדסמיך לי' רק על שלפניו דקאמר מיגו דבעי בדיקה לטהרות אהא פירושי קמפרש שמא תמצא דם כו' וכמ"ש רש"י ז"ל אבל מעולם לא עלה על דעת הרא"ה לומר שבדיקה שלפני תשמיש בשביל טהרות הוא וזה פשוט ומבואר:

ומ"ש על הפרישה שכתב שא"י טעם לדבר שנראה הטעם דבעי בדיקה משום מיגו וכדאמרינן מיגו לענין עסוקה בטהרו' כמו כן י"ל אף בלא עסוקה דאי בעי אח"כ בעי נמי קודם משום מיגו זו וכ"כ בסדרי טהרה בשם הגהת פרישה על דברי הרמב"ן וכתב דכ"ש הוא ואני אומר שאין כדאי בזה לדחות קושיית הרא"ש שהקשה שהיה לו לרחב"א לבאר הבדיקה שלפני תשמיש שהיא המתירה לבעלה דאטו הך סברא דמיגו דבעי בדיקה אח"כ כו' הוא פשוטה כ"כ עד שלא יהי' צורך להזכיר' ועוד דהך סברא דמיגו דבעי בדיקה לטהרות כו' גופה לא ידעינן בה טעמא ואנן מינה ניקום ונגמר בק"ו ובאמת קצת הי' נלענ"ד לכאורה ליתן תבלין להך סברא דמיגו דבעי כו' עפ"י מה דאמרינן התם ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש וזה דוקא באשה שאינה עסוקה בטהרות כיון שאין לה רגילות להיות בודקת כ"א לבעלה א"כ יש לחוש שמא יהי' לבו נוקפו מחמת שהוא רואה שהיא בודקת שמא הרגישה וכמ"ש המפרשי' משא"כ באשה עסוקה בטהרות מכיון שאשה זו רגילה היא בבדיקה לטהרות לאחר תשמיש עכ"פ בעי נמי בדיקה קודם תשמיש לבעלה ואין לחוש שיהי' לבו נוקפו מחמת שרואה שהיא בודקת כיון שהיא רגילה בבדיקות לטהרות וא"כ באשה שאינה עסוקה בטהרות כיון שכל הבדיקות שהיא בודקת אינם רק לבעלה אין לה לבדוק קודם תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו ואפילו תימא דלאו מהאי טעמא אתינן עלה מ"מ הך סברא דמיגו אינה פשוטה כ"כ והיה לרחב"א להזכירה:

גם מ"ש לפרש כן בטעמא דהרמב"ן דמיגו דבעי אח"כ בעי נמי קודם לא נהירא לענ"ד והדבר מבואר בספר המלחמות דטעמא דכיון דבודקת עצמה מחמת עיוות צריכה לבדוק קודם ג"כ שלא תיעוות עצמה שלא מן הדין (וראיתי בס"ט שהביא מדברי הרמב"ן אלו ראיה דלא תלינן הדם בקודם תשמיש ע"ש סימן קפ"ז) ונראה דגם בהלכות נדה להרמב"ן שכתב כל אשה שאין לה ווסת חוששין שמא תראה מחמת תשמיש לפיכך צריכה לבדוק עצמה לפני תשמיש בעד א' כו' נמי מהאי טעמא אתי עלה כיון שיש חשש שתראה מ"ת א"כ ע"כ חובה עלי' לבדוק אחר תשמיש הלכך צריכ' לבדוק ג"כ קודם כדי שלא תקולקל בחנם אבל מ"מ אין בדיקה שלפני התשמיש בדיקת חובה ממש והטור נראה שלא ראה דברי הרמב"ן בס' המלחמות רק מ"ש בהלכו' נדה שפשטות הדברים מראין שגם לפני תשמיש בדיקת חובה היא ואפשר לפרש לשון הטור ג"כ מ"ש והרמב"ן הוסיף כו' ג"כ כמ"ש שצריך בדיקה שלא תקולקל בחנם וקצת דחוק בלשונו וצ"ע:

ובפירוש דברי בעל הנפש כתב שעיקר כפירוש הב' שכתב בס"ט שהראב"ד מייתי ראיה דלא בעי בדיקה אח"כ ודחית מ"ש לפרש דקאי אבדיקה שלפני תשמיש והרמב"ם דנקט קמייתא ממנינא מיירי בצנועות דמה יעשה בדברי הרמב"ן שלא הזכיר דין צנועות וס"ל דקמייתא ממנינא ובאמת שמבואר בספר התרומה וסמ"ג ושערי דורא דקמייתא ממנינא אע"ג דאינהו ס"ל שא"צ בדיקה לפני תשמיש ועיקר לפי ענ"ד כמ"ש בש"ך וש"פ דגם הטור וש"ע כוונתם דקמייתא בכלל דלא מסתבר שיחלוקי על כל הפוסקים וכן מבואר ג"כ ברשב"א וסמ"ק וכל בו דקמייתא ממנינא ואע"ג די"ל דאינהו מיירי בבדיקה אין נלענ"ד שיחלוק הטור וש"ע עם הפוסקים הללו בלשון זה ולדידי הא לק"מ דכיון דאמרי' דכל שלא בדקה לפני תשמיש לאו בכלל רמ"ת היא דאמרינן דלמא לפני תשמיש אתי א"כ הא דנקטי הפוסקים האשה שתראה דם מ"ת היינו בגוונא שידוע שהראי' מ"ת והיינו באשה שאין לה ווסת דע"כ בדקה קודם או ביש לה ווסת אלא דאתרמי שבדקה קודם תשמיש מחמת איזה הרגשה וכה"ג באופן שאין להסתפק ולומר שלא בא מ"ת רק קודם לכן והלכך שפיר חשבי קמייתא ממנינא ויותר נלענ"ד בדברי הפוסקים דחשבי קמייתא ממנינא אינהו מיירי בהרגישה בשעת תשמיש ממש דבכה"ג אע"ג דאיכא למימר הרגשת שמש הוא מ"מ לא תלינן לומר שמא האי דמא מעיקרא או בתר הכי אתי וכמבואר בר"פ הרואה כתם וגם י"ל שהרגישה בשעת תשמיש שהיא שופעת באופן דודאי רואה מ"ת היא וכך מצאתי בהשגת הרז"ה שכתב אבל מתחלה אין לה בדיקה שכך אמרו משמשת כו' ודאי הרגשה היא ולא ראיות בדיקה כאותה ששנינו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי עיין שם:

ובעיקר פירוש דברי בעל הנפש כבר כתב המנ"י שרוצה להוכיח שא"צ בדיקה אח"כ ובס"ט השיג עליו במ"ש דשאר פוסקי' לשיטתייהו דס"ל דבעי בדיקה אח"כ חשבי קמייתא ממנינא ע"ש ואתה כתבת דלהראב"ד מיירי שלא בדקה עצמה מיד ולהרמב"ם מיירי שבדקה עצמה מיד והארכת בזה ודבר שאינו כתבת דכיון דהכא איתמר הרואה דם מ"ת ע"כ שבדקה מיד מיירי דאל"כ לא מיקרי רמ"ת ואם היא רואה אחר זמן אף ריעותא לא הוה כ"א ברואה סמוך לתשמיש וכמבואר בלשון הראב"ד שם שכתב וש"מ דאשה שאין לה ווסת נמי אי לאו דאתיליד ריעות' דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוה חיישא כו' ולשון סמוך לתשמיש היינו סמוך ממש וכלשון שכתב לעיל מיניה הלכך כל סמוך לביאה כו' ומסתבר' כוותיה אבל היכא שהוא ודאי אחר שיעור ווסת אין להחזיק ריעותא כלל וכמ"ש הש"ך וכמבואר מהראב"ד שכתב אבל אח"כ הרי הוא כמ"ע שבנדה כו' והיינו אף ברואה ג' פעמים ואין נראה לחלק דדוקא לענין לאוסרה לא אסרינן כ"א בסמוך ממש אבל להחזיק ריעותא מחזקינן אף שלא בדקה מיד דז"א דכך לי ג"פ לענין לאוסרה כמו בפ"א לענין ריעותא וכל שלא ראתה סמוך ממש מה"ת לומר שנחזיק ריעותא:

אמנם הדבר פשוט וברור דלכולי עלמא בבדקה עצמה מיד סמוך לתשמיש עסקינן או בהרגישה בשעת תשמיש שהרי הרואה דם מחמת תשמיש שנינו כאן והראב"ד מלתא אחריתי קאמר וכוונתו דע"כ אין לחוש לבדוק אחר תשמיש אי לא אתי ליד ריעותא מדחזינן דקמייתא לאו ממנינא ואי אמרת בשלמא דכל אשה שאין לה ווסת משמשת כדרכה והולכת ואין חוששת שמא מ"ת מידב דייב דמא לא מצרפינן ראיה קמייתא ואמרינן דשמא אקראי בעלמא הוא כיון שאין לה זמן קבוע לראייתה השתא הוא דחזאי ולא מיעוך התשמיש גרם לה רק דריעותא מיהו אי לענין שאנו צריכין לחוש לתשמיש הבא אחריו שמא מ"ת דמא משריק שריק ואתי והלכך צריכה היא שתתחזק שלשה פעמים מלבד הפעם הראשון שעל ידו אנו מתחילים לחוש לאשה זו שהתשמיש גורם לה ולא במקרה מה שאין כן אם נאמר דבכל אשה שאין לה ווסת מעיקרא מיחש חיישינן לה שמא התשמיש יגרום לה כי יזוב זוב דמה א"כ גם בפעם הראשון שהיא רואה תיכף על אותה ראי' עצמה יש לנו לחוש לומר שהתשמיש גרם לה ולא דאתרמויי אתרמי הכי שברגע זו ולעת כזאת הגעת לראות כיון דאף בלא ריעותא כלל היינו חוששין שמיעוך התשמיש יגרום שתראה מחמתו וא"כ גם ראי' זו יש לנו לצרפה עם השנים שאחרונה לדונה כרואה ג"פ מחמת תשמיש וזה ברור בכוונת הראב"ד ומ"ש אלמא מעיקרא לא בדקה כו' ר"ל אינה צריכה לבדוק לחוש שמא תראה מחמתו ובדעת הרי"ף ס"ל להראב"ד דהא דמצריך ג"פ בדיקה באשה שאין לה ווסת היינו דוקא אם ראתה פ"א מחמת תשמיש ואתיליד ריעותא הילכך צריכה אח"כ בדיקה ג"פ ובאשה שאין לה ווסת היינו דוקא אם ראתה פעם אחד מחמת תשמיש משא"כ אם לא ראתה שום פעם מ"ת א"צ בדיקה כלל והיינו שכתב אחר דברי הרי"ף ועוד תבין ותדע כי לא נחוש אלי' לרמ"ת עד שיוולד ריעותא ר"ל הא דמצריך הרי"ף בדיקה א"ת היינו בכה"ג דאתיליד ריעותא וזהו שסיים בה הראב"ד וז"ל והכי משמע מדברי הרב שכתב במסכת נדה ברייתא דרמ"ת אצל רחב"א לומר שהם ענין א' שאין חוששין לאשה שאין לה ווסת לכל דבר אא"כ נולד לה ריעותא זה סמוך לתשמיש עכ"ל מבואר מזה דס"ל דכל דאתיליד ריעותא שראתה סמוך לתשמיש אז צריך בדיקה ג"פ וזה מבואר כוונת הש"ך בסי' קפ"ו ע"ש וכך הם דברי המנ"י בסי' קפ"ז והארכתי בזה לפי שראיתי בסדרי טהרה שהבין בכוונת המנ"י דלמ"ד דס"ל דצריכה בדיקה מיירי שבדקה א"ת ומ"ד א"צ בדיקה מיירי שלא בדקה ולפיכך תמה עליו וכתב שאין מקום לדבריו דהא הטור וש"ע סי' קפ"ז מיירי להדיא שבדקה מיד ואפ"ה כתבו משמשת ב' וג' ואמנם המעיין במנ"י יראה מבואר שכוונתו כמ"ש דכל שא"צ בדיקה מיד אע"פ שבדק ומצא אין מצרפין ראיה זו כיון שע"י ראיה זו אנו מתחילין לחוש לה וקודם לזה לא היינו חוששין כלל להצריך בדיקה אין ראיה זו מצטרפת ובעינן ג' ראיות אבתרה בכדי שתחזיק:

אך אני תמה על הש"ך שכתב דלהנך דמפרשי ואם יש לה ווסת בע"א לאו ראי' היא די"ל ריש' נמי ביש לה ווסת הוא וכ"כ המנ"י דהטור וש"ע סי' קפ"ז ביש לה ווסת מיירי דא"צ בדיקה כלל ולכך קמיית' לאו ממנינא ונראה מזה דאינהו מדמין אשה שאין לה ווסת להראב"ד שכתב דאי א"צ בדיקה א"ש דקמייתא לאו ממנינא לאשה שיש לה ווסת דקי"ל דלא בעי בדיקה ולענ"ד לא דמי כלל ואף הראב"ד מודה בזה דקמייתא ממנינא דבשלמא באין לה ווסת אי אמרינן דלא בעי בדיקה א"כ שפיר י"ל שאין לצרף הראשונה שהוא המגלה לנו לחוש לה ולא חזי לאצטרופי משום שאנו אומרים מקרה הוא בלתי טהור כיון שאין זמנה קבוע ולא מ"ת היא משא"כ ביש לה ווסת נהי דקי"ל דלא בעי בדיק' מ"מ השת' מיהו אי בדקה אח"ת ומצאה דם מה"ת לא יצטרף ומאין הרגלים לתלות במקרה כיון דאשה זו זימנא קבוע לה ואורח בזמנה בא ואין דרכה של אשה לקדם וזו שהקדימה יש לנו לתלות שמחמת תשמיש ראתה והיה די בראי' זו עם שני ראיות שאחריה להחזיק אשה זו ברמ"ת והא דנקטי הטור והש"ע משמשת פעם ב' וג' צ"ל כמ"ש הפוסקים דראי' ראשונה בכלל או דמיירי ביש לה ווסת וא"כ לא בדקה בדיקה קמייתא ומ"ש הטור באה"ע שמשה ב"פ ומבואר שם עם ראי' א' היינו משום דהתם מיירי באין לה ווסת וס"ל דלא תשמיש כ"א אחר שתבדוק כמבואר שם אך לשון הש"ך והנ"י משמע דלאו מטעם שלא היתה בדיקה לפני תשמיש אתי עלה רק דיש לה ווסת אית ליה עילויא שא"צ בדיקה אח"ת ולפי מ"ש אין זה מועיל לענין שלא תצטרף הראיה הראשונה וא"כ אם נימא דלא תלינן שבא לפני תשמיש אף ביש לה ווסת נמי בצירוף ראיה ראשונה מוחזקת הוא וצ"ל דג"פ עם ראשונה קאמר והמנ"י תמה על הש"ך שהסכים להראב"ד דלבעלה לא בעי בדיקה וא"כ איך כתב דהראשונה ממנינא ולפי מ"ש א"ש כיון דכאן סתם שעור וש"ע ומשמע דמיירי אף ביש לה ווסת כדקאמר אח"כ אם שמשה סמוך לווסתה כו' וביש לה ווסת לעולם הראשונה מצטרפת אע"פ שאינה צריכה בדיקה אך כבר כתבתי דהש"ך גופי' בסי' קפ"ו נראה מדבריו דביש לה ווסת נמי כיון דא"צ בדיקה קמייתא לאו ממנינא לכן נראה שהש"ך לא הסכים להראב"ד אלא בזה שמסכים סברת הרי"ף להפוסקים דאין לה ווסת א"צ בדיקה אבל מה שהכריע הראב"ד דאי כבר אתיליד ריעותא דוקא חיישינן בזה לא הסכים לדבריו אלא כמשמעות שאר הפוסקים דלעולם א"צ בדיקה ומ"מ אם הוחזקה ג"פ אסורה כיון שהאחרונים מגלות על הראשונה שג"כ מחמת תשמיש באתה:

ובאמת גוף סברת הראב"ד לכאורה תמוה דמה בכך שלא היינו מחזיקין ריעותא כ"א ע"י ראי' זו ס"ס הא איכא תלתא זימני דחזי' מ"ת ותאסר ומה בין זו למת בעלה ג"פ או מלה בנה וכה"ג ונלענ"ד דיש חילוק בדבר דבשלמא התם מה שאנו צריכין להחזיק באשה זו שמת בעלה וכה"ג אותה חזקה היא מתגלה לנו ע"י ג"פ שמתו אנשיה או מלה בני' דהא קמן שניסת לג' ומתו וכה"ג ותיכף בראשון אנו אומרים שאשה זו מת בעלה אלא שעדיין לא הוחזקו למות עד ג' משא"כ בזו שאנו באים להחזיקה ברמ"ת ובראיה הראשונה עדיין אין פתחון פה לומר שראתה מ"ת דהא איכא למימר כיון שאין לה זמן מיוחד אתרמויי אתרמי דהשתא חזאי כיון דמדינא אין לתלות שתראה ע"י תשמיש שהרי לא הוצרכוהו בדיקה א"ת וכיון שבראי' ראשונה עדיין אין מקום להחליט שזו ראתה מ"ת הלכך לא מצטרפת ראי' זו משא"כ בראיה שאחריה כיון דכבר יש ריעותא רגלים לדבר שמחמת תשמיש ראתה אלא שעדיין אינה מוחזקת בכך עד שתשמש ג"פ ותראה בכל פעם ואע"ג דגם בניסת לא' ומת או מלה בנה ומת במיתת הראשון אנו יכולים לתלות דאקראי בעלמא הוא ולא מזלה גרם או במלה בנה לא חולשת הוולד גרם מ"מ כיון שעכ"פ אין זה עלול למות שפיר אמרינן דבתלתא זימני הוה חזקה משא"כ באשה שאין לה ווסת כיון דהיא עלולה לראות כל שעה אף בלא סיבה כלל גם ראיה זו אין מקום לתלותה בסיבת התשמיש וא"כ בראיה הא' אכתי לאו רמ"ת היא בבירור ואף קרוב לבירור אין כאן כיון דאכתי לא אתרעאי והלכך לא מצרפינן לה והתוס' כתבו ג"כ דאפי' רבי מודה דבעי ג"פ ברואה מ"ת דדמי לאוכלה שום או פלפלין דמודה רבי בהא. ולפ"ז לכאורה היה מקום לומר דלרשב"ג בכה"ג בעי ד' זימני ואין נראה כן מדברי הפוסקים וגם דהא אנן באכלה שום קי"ל דבתלתא זימני סגי וכן פסק הראב"ד גופיה אלא דעיקר החילוק להראב"ד בזה כמ"ש והתם לענין קביעות ווסת אנו תולין ראייתה לפי שאכלה דבר חריף וזהו קביעת ווסתה וכך לי פעם א' כמו ב' וג' משא"כ בזה שניתלה הדם שבא מחמת תשמיש ס"ל להראב"ד דל"ח לה ודמי לשמשה סמוך לווסתה דאמרינן תולין בווסתה וה"נ באשה שאין לה ווסת כלל כל יומא זימני הוא וכסמוך לווסתה דמיא דשמא רגע זו ששמשה הוא סמוך לעת צאת השופעות אלא דבשמשה סמוך לווסת אף בג"פ ל"ח משא"כ בהא דאי אתרעאי חדא זימנא דאז מיחש חיישא נאסרה כשתראה ג"פ משא"כ אם לא אתרעאי כיון דמעיקרא לא חיישינן אין מצטרפת אלא שעדיין יש לפקפק דהא אם אכלה שום ג"כ אין אנו חוששין לה להצריכה בדיקה מחמת זה ואפ"ה אם ראתה עוד ב"פ קבעה לה ווסת וא"כ גם גבי תשמיש נמי נימא הכי שאע"פ שאין אנו מצריכין בדיקה על ידו מ"מ עכשיו שראתה יצטרף ודוחק לומר דטפי יש לתלות באכילת שום מבתשמיש אלא נראה דס"ל דאע"ג דלענין קביעת ווסת שהוא חששא לחוד בג"פ סגי אף לרשב"ג מ"מ לאסור אשה לבעלה לתלות הדם מ"ת לא אסרינן כ"א היכא שכבר איתרעאי מקודם לכן באופן שאנו מתחילין להחזיק הראי' ראשונה תיכף במח"ת והארכתי בכל זה לפי שהדברים פשוטים לענ"ד בדעת הראב"ד כמ"ש וראיתי גדולים חקרי לב סרו מן הדרך הזה משום דקשיא להו בהא וכן ראיתי בפליתי שנתקשה ג"כ וכתב אחר דברי המנ"י דמה ענין זה לחששא דמח"ת דאף דלא חיישינן הא חזינן דראתה מ"ת ולכן הסיב כוונת הראב"ד שרוצה להוכיח דלא בעי בדיקה לפני תשמיש ונלע"ד הדבר ברור כמ"ש וזה ברור כוונת הש"ך והמנ"י רק מה שנראה בדבריהם באשה שיש לה ווסת מעליותא הוא דכיון דלא בעי בדיקה קמייתא לאו ממנינא זה איננו שוה לי וצ"ע:

ומה שכתבת לתמוה על הרמב"ן והרשב"א שכתבו דאית דגרסי משמשת א' וב' והקשו דא"כ אתי' כרבי וע"ז הקשית דנימא דאתי כרשב"ג רק דקמייתא ממנינא ואני תמה עליך מה ראית על ככה לכתוב בשמם ולחפאות דברים אשר לא כן הנה הרמב"ן כ' וז"ל ה"ג כן גרסא רש"י ז"ל משמשת וכן בכולהו גרסינן ושלישית כו' וכולה רשב"ג היא וכי קתני דברי רבי אסיפא דמתני' כו' וכלשון זה כתבו הרשב"א והר"ן ג"כ ואתה כתב ולשון שנית לכתוב בשמם שהקשו על גרסת ושני' דא"כ אתי' כרבי וז"א וכוונתם מבוארת דיש שהי' רוצים להגיה ושני' כי היכי דתיתי כרבי כיון דמסיים התם דברי רבי ע"ז כתבו דבכולהו נוסחי גרסינן ושלישית ואתי' כרשב"ג ודברי רבי אסיפא בלחוד קאי והן הן דברי רש"י ומ"ש דבירושלמי דיבמות איתא דלא כהתו' כבר הרגיש בזה בפני משה שם וכ' דהירושלמי מסייע לפרש"י בנדה וגם במחזיק ברכה ראיתי ביו"ד סי' יו"ד כ' שבברכי יוסף דקדק מהא דירושלמי על התו' ואין כעת ספר ברכי יוסף לפני וראיתי בב"י שכתב וז"ל ודע דבסמ"ג כ' כלשון הזה כו' נראה שאינה מותרת אלא לבעל שני כו' ואפשר שטעמו משום דסבר דהא ברייתא כרשב"ג אבל לרבי דסבר דבתרי הוה חזקה אסורה לג' וסובר ז"ל דהלכה כרבי מחבירו ואין זה בכלל ווסתות דאפסקה כרשב"ג ואעפ"כ כתב דאינה נאסרת לבעל בפחות מג"פ משום דס"ל כדברי התוס' דמודה רבי בהא דלא הוי בתרי כו' עכ"ל נראה מדבריו דדוקא לענין ראי' ג"פ אמרינן דמודה רבי משום דדמי לאכלה שום כו' משא"כ לענין ניסת לאחר בתרי סגי לרבי:

ולפ"ז צ"ע על התו' שכתבו כדי ליישב דתיתי הך דברי רבי גם ארישא ומודה רבי בהא והא אכתי א"א לאוקמי כרבי דהא קתני דמותרת לישא לג' וע"כ לומר דלהתוס' גם בהא מודה רבי דמותרת לישא לג' כיון דלא כל האצבעות שוות והסמ"ג סבר כהתו' בחדא ופליג עלייהו בחד' וזה מן התימא והנה מ"ש הב"י בשם הסמ"ג וכן בד"מ הנדפס עם הא"מ כתב וז"ל וכתב הב"י כו' דלא כסמ"ג דאוסר לישא לג' חפשתי בסמ"ג ולא מצאתי לשון זה כלל ונראה שט"ס וצ"ל סמ"ק דשם איתא כלשון הזה שהעתיק הב"י ומבואר שנוסחא משובשת נזדמנה להב"י ז"ל כי בנוסחת הדפוס שלפנינו איתא ואם ראתה כמו כן ג"פ אסורה לשמש גם לזה אך יכולה לינשא לאחר ראתה כמו כן ג"פ מ"ת אסורה לשמש לכל העולם כו' והוא כדברי הש"ס וראיתי בסמ"ק כ"י נכתב בשנת קמ"ח איתא שם להדיא ואם ראתה כמו כן ג"פ מ"ת של זה בעל השני אסורה לשמש עוד לזה אך יכולה להתגרש ולהנשא לבעל שלישי ואם ראתה כמו כן ג"פ כו' וברור שהי' לפני הב"י חסרון מבפנים בדברי הסמ"ק ז"ל ותמהני על האחרונים שהיה לפניהם סמ"ק שבדפוס ולא הרגישו בזה ועיין בנה"כ ססי' קפ"ז בהג"ה הביא ג"כ דברי הב"י בזה ומ"ש שם לחלק דלבעל ג' היינו נשואין דהלכתא כר' נ"ל שזה כוונת הב"י ג"כ כיון שאינו נכלל בכלל ווסתות ומה שהוצרך הב"י לומר דהלכה כרבי מחבירו היינו משום דמנשואין אין ראיה כ"כ דחמירא סכנתא מאיסורא:

וכדי ליישב מה שקשה על התוס' מן הירושלמי היה נלענ"ד דיש חילוק בדבר דתרי גוונא רמ"ת איכא חדא שהיא רואה תיכף בשיעור ווסת סמוך לביאה וחדא שהיא רואה בשעת תשמיש ממש כאותה שאמרו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי. והנה בהך שהיא רואה סמוך לתשמיש י"ל דמודה רבי דהוה כאכלה שום כו' שע"י אכילה זו שאכלה דבר חריף נתעורר הדם לצאת וקבעה לה ווסת בכך ובעי שתקבע ג"פ כמו כן בזה שהיא קובעת לה ווסת לראות תיכף א"ת וא"כ אסורה לבעלה שהרי קביעת ווסתה היא סמוך לתשמיש ואסור לשמש סמוך לווסתה משא"כ היכא שהיא מרגשת בשעת תשמיש שנפתח מקורה וראתה דאז לאו מטעם קביעת ווסת אתינן עלה כ"א מטעם חזקה שהוחזקה זו לראות בשעת תשמיש וא"כ לרבי דס"ל דבתרי זימני הוה חזקה ה"נ דהוה חזקה בתרי זימני כמו בניסת לשנים ומתו ולפי"ז א"ש דהירושלמי דקאמר נבעלת וראתה דם משמעות לישניה שהיא רואה דם בשעת ביאה ממש שפיר קאמר דהא מלתא תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג משא"כ הש"ס דידן דקתני הרואה דם מחמת תשמיש שפיר מתפרש לישנא שתיכף אחר התשמיש היא מוצאת דם ובכה"ג גם רבי מודה דבעי ג' זימני להתחזק דדמי לאכלה שום כו' שהיא קובעת ווסת על ידו:

ולכאורה היה מקום לחלק ולומר דאם אשה זו הורגלה בביאות של היתר ושוב לאחר זמן נשתנית וראתה מ"ת אז בעינן ג"פ כיון דאשה זו עד עתה בחזקת היתר היתה עומדת ועתה אנו באים לאוסרה שהרי קבעה לה ווסת לראות מ"ת וא"כ בעינן ג"פ כמו באכלה שום ובכה"ג מיירי בש"ס דידן משא"כ בירושלמי דקאמר נבעלת וראתה דם משמע שתיכף בביאה ראשונה התחילה לראות ושנים שאחריה ומעולם לא הוחזקה זו בביאה של היתר א"כ אין זה ענין לקביעת ווסת כלל רק כיון דאתחזק בתרי זימני לראות מ"ת חזקה גמורה היא לרבי דסגי לי' בתרי זימנא והוא חילוק נכון מאוד מסברא. אך שצ"ע לפי מה שנראה מדברי קצת פוסקים דגרסי הכא ניסת וראתה כו' ומפרשי לה דמיירי שהיא רואה דם תיכף מתחלת נשואין וכ"כ בספר התרומה על דברי רש"י דס"ל דלראשון אסורה אף ע"י בדיקה די"ל שזה דוקא באשה שלא שמשה מעולם לבעל זה בלא ראיית דם כו' דבהכי מיירי ברייתא זו דגריס רבינו חננאל ת"ר ניסת לא' וראתה כו' משמע מתחלת נשואין הורגלה לראות בשעת תשמיש כו' ע"ש וכ"כ בתשו' מו' יוחנן בר מתתי' שבסוף ש"ד הקטנים והובא בד"מ כתב ג"כ בשם ר"ח אך שם משמע שבתוספתא היה ר"ח גורס כן ובספר התרומה משמע דגרסת ר"ח בש"ס דילן הוא כן ואדרבא מדברי התוספתא מייתי בסה"ת ראי' לסתור חילוק זה שכתב שם אח"כ וז"ל מיהו אין להתירה לראשון ולסמוך על דבר זה שאינו פשוט כ"כ ועוד דתניא בתוספתא הרי שהיתה נשאת והיתה רואה מ"ת כו' משמע לאחר זמן מרובה שניסת אירע לה כך כו' עכ"ל סה"ת וקצת יש לתמוה על מה שנרשם בהג"ה סי' קפ"ו אהא דאין חילוק בין אם ראתה ג"פ מיד שנשאת כו' שמקומו מדברי המרדכי ותשובו' הרשב"א ובתוספתא וכן נראה באמת מדברי הד"מ שמכאן מוצא הג"ה זאת ע"ש ולענ"ד אין זה ענין לכאן דהתם במרדכי ובתשובת הרשב"א קאי לפי שיטת רש"י דס"ל דאין לבדוק בבעל ראשון וע"ז כתבו שאין לחלק בזה בין אשה הנשאת מחדש כו' והיינו שכתבו וכן משמע בתוספת' ור"ל התוספתא שמייתי סה"ת שהעתקתי לעיל לסתור חילוק זה וא"כ לפי מה דפסק רמ"א אח"כ בלא"ה להקל כדעת ר"י ודעימי' לבדוק בבעל ראשון א"כ לא נ"מ מידי בחילוק זה וצ"ל דהכא אתי לאפוקי מדעת ר"ח שהביא בתשובת ר' יוחנן הנ"ל וכן בלבוש כתב להדיא ואין חילוק לענין איסור לבעלה בין אם ראתה הג"פ מיד כשנשאה כו' לעולם נאסרה עליו שאין חילוק בזה אלא לענין כתובה כו' (וראיתי באגודה שכתב וז"ל ויש מפרשים דלא קרי רמ"ת אלא היכא שראתה מ"ת הראשון ששימש עמה הבעל עיין סה"ת עכ"ל ובאמת בסה"ת לא נזכר דיעה זו רק דמייתי גרסת ר"ח לענין בדיקה בבעל ראשון דלא מהני אם ראתה בתשמיש ראשון דוקא) ומה שנרשם מרדכי והרשב"א כו' היינו לומר כיון דלדידהו מיירי הך ברייתא אף בכה"ג שראתה זמן רב אחר נשואין ממילא דלא סמכינן להקל כר"ח בכה"ג בלא בדיקה אבל בבדיקה מיהא מותרת וכדעת ר"י ומשמע דאף בנשאת מחדש אלא שצ"ע דמשמע קצת בד"מ שסמך להתיר בזה לפי שכתב ריצב"א שרבינו יעקב עשה מעשה בזה להתיר ועליו אני סומך כו' וכ"כ הב' להדיא שיש להקל כיון שרבינו יעקב עשה מעשה ומעשה רב ולענ"ד י"ל שר"ת לא עשה בזה מעשה כ"א באשה שנתקלקלה אח"כ וס"ל לר"ת דבכה"ג אפשר דגם רש"י מודה וכמש"ל מדברי סה"ת וכמבואר במרדכי להדיא שר"ת מחלק בכך וא"כ על חילוק זה סמך עצמו ר"ת להתיר וגם הריצב"א נראה דבכה"ג מיירי ולכך עשה ר"ת מעשה ולבי' כשמעתי' דס"ל חילוק זה וא"כ באשה הנשאת מחדש וראתה אין כאן סמך ממעשה דר"ת להתיר וצ"ע ולפי שאינו מענינינו לא ראיתי להאריך בזה:

ואחר אחרון אני בא שכתב דמיקרי רמ"ת אף בלא בדקה קודם תשמיש וא"ל דשמא קודם תשמיש אתי דהא לחולין אמרינן אם איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי ואף דלשעה מועטת כותלי בה"ר מוקמי דם מ"מ הא אשה מרגשת בעצמה אלא ע"כ דמ"ת היא וכסבורה הרגשת שמש הוא זה תורף דבריך והנה מתוך חומר שהחמרת עלי' בתחלתה הקלת עלי' ביותר שלדבריך אין לאסור כ"א דוקא בלא בדיקה קודם תשמיש משא"כ אם בדקה קודם תשמיש יש להקל טפי דהא בדיקה שקודם תשמיש מתוך שהוא מהומה כו' אינה מכניסתו לחורין כו' וא"כ י"ל שדם זה יצא קודם תשמיש לחורין וכותל בה"ר העמידוהו ומה שלא הרגישה כסברו' הרגשת עד הוא וא"כ יהי' קולא טפי בבדקה מהיכא דלא בדקה וכל זה אינו במשמע ועוד דלדבריך בטלת כל חיוב בדיקה לפני תשמיש דלהרמב"ם ודעימי' בעי בדיקה דבדיקה זו למה דהאי דם אימת אתי דהא לא ארגשה וגם בש"ס דאמרינן דבעי בדיקה לבעלה מיגו דבעי בדיקה לטהרות ובשלמא אי ספיקא הוא אלא דאית לן לאוקמי בחזקת טהרה שפיר י"ל דמטעם מיגו יש לחייבה בדיקה גם לבעלה ומכ"ש לפי מ"ש לעיל דטעמא היא דבעי בדיקה משום דאמרינן תבדוק ומה בכך ואין לבו נוקפו כיון שאשה זו רגילה לבדוק לטהרות והיינו משום דאין לסמוך על החזקת טהרה כל שיכולין לבררו משא"כ אם נאמר דע"כ לא ראתה לפני תשמיש דאל"כ היתה מרגשת בעצמה א"כ אין לנו לחייב בדיק' בכדי מטעם מגו לחוד דמה בכך שהיא עסוקה בטהרות ומכ"ש לדעת הפוסקים דס"ל דבעי בדיקה אף בזה"ז כיון שאין לה ווסת וע"כ לומר שאנו חוששין שמא תראה דם לפני תשמיש ואע"ג דלא ארגישה כסבורה הרגשת מ"ר הוא ואע"פ שכתבו התוס' דלזמן מה לא אמרינן הרגשת מ"ר הוא היינו דוקא לענין אם מצאה תיכף אחר תשמיש שנאמר שיצא הדם בשעת תשמיש והיתה סבורה שהרגשת מ"ר הוא ע"ז כתבו התוס' דניחא לי' טפי לומר הרגשת שמש מלומר הרגשת מ"ר כיון שהוא אותיום לתשמיש משא"כ היכא שנמשך זמן מה שפיר איכא למיתלי בהרגשת מ"ר הלכך צריכה בדיק' לפני תשמיש דחיישינן שמא איזה זמן קודם לזה יצא הדם והרגישה והיתה סבורה הרגש' מ"ר וא"כ גם בזה אם לא בדק' לפני תשמיש ומצא' אחר תשמיש שפיר י"ל אימור לפני תשמיש חזאי זמן מה וכסבורה הרגשת מ"ר הוא:

ואמנם נראה דאף בזמן מועט ממש אין הכרח ממה שלא הרגישה שלא ראתה דאל"כ תיקשי בהא דאמרינן בדף ס' דבר פדא סבר כל שבעלה בחטאת טהרותי' טמאות וקשה דהיכי דמי אי דארגישה פשיטא דטמאות ואף ר' אושעיא לא הוה פליג בהא וא"ל דשמא הרגשת מ"ר הוא כיון דזמן מועט הוא ואי דלא ארגשה א"כ ע"כ דדם לא אתי מעיקרא וא"ל כיון דגם עכשיו לא הרגישה ז"א דכסבורה הרגשת עד הוא ועוד דמ"מ ס"ס אמאי טהרותי' טמאות דהא משמע לעיל דליכא מאן דפליג אדשמואל דס"ל דהרגשה בעינן מן התורה וע"כ לומר כמו שתירץ הש"ס לעיל אליב' דשמואל הא דבמגעו' והיסטו' הלך אחר הרוב דאם רוב ימים חזיא בהרגשה אמרינן אימור הרגישה ולאו אדעתי' וא"כ מוכרח דאף בכה"ג שבדקה אותו יום ממש אמרינן דדם מעיקרא אתי כמעט רגע קודם וארגשה ולאו אדעתה וכל זה לענין לטמא הטהרות ודאי ולומר שבא בהרגשה בעינן שרוב ימיה חזיא בהרגשה אבל בעלמא בכל אשה מצינן למימר דארגשה ולאו אדעתה וא"כ ה"נ מצינן למימר דהאי דם לפני תשמיש אתי וארגשה ולאו אדעתה וכן מוכח מדר' אושעי' דקאמר בשלמא התם אימר שמש עכבי' וקשה דבלא האי טעמ' הוה מצי לחלק בפשיטות דבשלמא התם אמרינן דארגשה וכסבורה הרגשת שמש הוא אבל הכא גבי טהרות אם איתא דמעיקרא אתי הו"ל להרגיש והא דלא הרגישה עכשיו כשבדק' כסבורה הרגשת עד הוא אלא ע"כ דשפיר מצינן למימר דארגשה ולאו אדעתי' רק דמ"מ יש לטהר דמאן עכבי' דלא ס"ל כותלי בה"ר מוקמי דם וא"כ למאי דקי"ל כבר פדא שפיר י"ל שראתה קודם וכותלי בה"ר העמידוהו ומ"ש דלרב אושעי' לא מוקמי כותלי בה"ר אף לפי שעה גם זה צ"ע דא"כ למה טהרותי' תלויות כיון דסברא פשוטה הוא לדידי' דלא מוקמי דם ומאן עכבי' ע"כ דהשתא הוא דחזאי ולכאורה מדברי רש"י משמע דטעמא משום גזירת מעת לעת דרבנן וזה צ"ע דהא בר פדא קאמר כל שבעלה פטור טהרותי' טהורות אלמא דמיירי בהנך דדיין שעתן וכמ"ש רש"י והתוס' שם ואף לפי מ"ש רש"י דאפשר בר פדא כב"ש ס"ל וא"כ י"ל דר' אושעי' לא ס"ל כב"ש מ"מ אין נלענ"ד דא"כ הו"ל לר' אושעי' לפלוגי גם אסיפא ולמימר דבין שבעלה בחטאת ובין שהוא פטור טהרותי' תלויות אלא ע"כ דלא פליג בהא אבר פדא ומיירי בהנך דדיין שעתן ואפ"ה אי בעלה בחטאת טהרותי' תלויות דמ"מ חיישינן שמא כותלי בה"ר העמידוהו אלא דמ"מ ס"ל שאין לטמא אותם בודאי כיון דאיכ' סברא טובה לומר דבתר הכי אתי וחשש רחוק הוא קצת לומר שכותלי בה"ר העמידוהו הלכך טהרותי' תליות משא"כ בעלה בחטאת קאי כיון דיש לתלות דשמש עכבי' חייב חטאת דאזלינן בתר רובא דמעיקרא אתי ומ"מ בנ"ד שרואה מ"ת לרב אושעי' אין לומר דשמא לפני תשמיש הי' כיון דחשש רחוק הוא לדידי' משא"כ לבר פדא:

ולכאורה מוכרחים אנו לומר גם לר' אושעי' דכותלי בה"ר מוקמי קצת דאל"כ קשה אמאי אם שהתה בכדי שתרד מן המטה מחייבינן לי' אשם תלוי משום דמספקינן שמא הוה התם בשעת תשמיש וק' דאם איתא דהוה בשעת תשמיש מעיקר' הוה אתי ואע"ג דשמש עכבי מ"מ לאחר שפי' השמש הוי אתי בתוך הזמן שתרד מן המטה אלא ע"כ דהשתא אתי וא"כ אשם תלוי למה אלא ע"כ דגם לדידי' יש לחוש שנתעכב קצת וראיתי בס"ט שהרגיש בזה על רש"י וכתב דהיינו טעמא דרבי אושעי' דס"ל טהרותי' תלויות אע"ג דאיכ' למימר מאן עכבי' וכמו דמחייבינן לי' אשם תלוי אם שהתה שיעור ווסת:

ולכאורה היה אפשר לומר דודאי גם ר' אושעי' מודה דחיישינן שמא דם זמן מה מעיקרא הוי ושהה קצת לבא והלכך חייב אשם תלוי דלאחר שיצא שמש אפשר שיצא הדם ובא לו ובזמן מועט כזה לא אמרינן מעיקרא הוי אתי' אלא דמ"מ קשה דמשמע מדברי ר' אושעי' דמודה לבר פדא בהא דכל שבעלה באשם תלוי טהרותי' תלויות דהא קאמר אפי' בעלה בחטאת כו' וא"כ קשה כיון דהכא ליכ' למימר שמש עכבי' א"כ ע"כ שנתעכב בעודה עסוקה בטהרות וגם אח"כ זמן מה וכולי האי לית לן למימר דאישתהי והוי כמו לאחר זמן לענין בעלה דקי"ל בעלה פטור אע"ג דבשעת תשמיש איכ' למימר שמש עכבי' מ"מ אמרי' כיון שנשתהה עד אחר שיעור ווסת לית לן למימר שמש עכביה כמו כן יש לנו לומר לענין טהרות בתוך הזמן הזה כיון דליכא עכבת שמש וע"כ טעמ' משום גזירת מעל"ע דרבנן אך צ"ע בלשון רש"י שכתב הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזירת מעל"ע דרבנן משמע דגם היכא שבעלה בחטאת אין כאן רק טומאה דרבנן וקשה כנ"ל דהא דמי להיכא שבעלה באשם תלוי דליכא רק עכבת זמן מה דלא אמרינן בי' מעיקר' הוה אתי. לכך נלענ"ד דודאי לר' אושעי' לא חיישינן לעכבת זמן כלל מדאוריית' וכדמשמע התם משל לילד וזקן כו' ילד ממהר לבא והיינו כיון שהשמש הי' מעכבו עד עכשיו כשנסתלק המעכב הוא ממהר לבא וס"ל לר' אושעי' דאין חיוב באשם תלוי כלל וכדאיתא בנדה דף י"ד תנא וחייבין באשם תלוי ותנא דידן בעינן חתיכה מב' חתיכות אלמא דתנא דידן ס"ל לפטור אף מאשם תלוי ועיין בתוספות שם והא דאיצטרך למימר דתנא דידן ס"ל בעינן חתיכה כו' היינו אליבא דבר פדא משא"כ לרב אושעי' אין כאן חיוב אשם תלוי כלל בלא"ה ולכך הוצרך רש"י לפרש טעמא משום גזירת מעל"ע:

ועפי"ז נלענ"ד ליישב דברי הירושלמי בקידושין דאיתא התם פרק עשרה יוחסין הלכה ב' שלשה הם שהם נאמנין על אתר כו' והמטהר חברותי' כההיא דתנין ג' נשים כו' אמר ר' בא ובלבד מעת לעת ולכאורה הוא סותר לש"ס דידן דאמרינן והוא שבדק' עצמה כשיעור ווסת ולפי מ"ש דלר' אושעיא לעולם לא חיישינן לעכבת זמן מדאוריית' כלל אף שראתה בכדי השיעור המפורש שם וא"כ ע"כ דמתני' דקתני בדקה א' מהן היא טמאה כו' ע"כ היינו דבכתמים מקילינן לתלות למפרע שראתה וכמו שחששו חכמים לטהרות לטמא למפרע במעל"ע כמו כן הקילו בכתמים ולטהר לתלות למפרע שראתה בתוך מעל"ע וא"כ א"ש דר' בא בירושלמי כר' אושעיא ס"ל ולכך קאמר ובלבד מעל"ע ומצאתי בסדרי טהרה סימן ק"צ שהביא דברי המדרש רבה פרשת וישב ותירץ על קושית היפ"ת שם כמ"ש דהא אתי כר' אושעי' והשיג על הב"ח שכתב דאף לר' אושעיא לא תלינן אלא בתוך שיעור בדיקה לחורין וסדקין ע"ש ולפימ"ש ממקומו הוא מוכרע דאליבא דרב אושעי' ליכא תוך שיעור כלל דלעולם אין כאן חיוב א"ת כלל רק במצאה אותיום דאיכא עכבת שמש כמש"ל לשיטת רש"י ז"ל ותמהני על הסדרי טהרה שלא הזכיר מדברי הירושלמי שהן הן דברי המד"ר הנ"ל:

ואמנם לדחות דברי הב"ח מחמת הירושלמי והמד"ר הנ"ל אין מוכרח כ"כ די"ל דע"כ לא מצרכינן בש"ס דידן בדיק' בתוך שיעור ווסת אלא דוקא לטהרות דכיון דמתני' סתמא איתמר שחברותי' טהורות י"ל שאין לנו לטהר אותה ולתלות בראי' למפרע כ"א בתוך שיעור ווסת דוקא משא"כ לחולין שפיר אנו תולין בראי' למפרע וכמו שחששו חכמים בטהרות להחמיר בגזירת מע"ל דרבנן כמו כן תולין בכתמים לחולין בראי' למפרע להקל ובהכי מיירי הירושלמי ושפיר אתי אף כבר פדא משא"כ לטהרות גם ר' אושעי' מודה דכל שהוא אחר שיעור ווסת לא תלינן במע"ל וכדברי הב"ח אך דלפי"ז פשיטא דאנן לדידן שאין לנו טהרות פשיטא שיש לתלות במעל"ע דהא לבעלה חולין הוא וא"כ י"ל דאף בר פדא מודה בזה ומדברי הפוסקים מבואר דלבר פדא אף לבעלה בעינן שיעור ווסת ולפי שאינו מענינינו לא ראיתי להאריך:

והנה לפי מ"ש דרמ"ת לא תלינן שראתה לפני תשמיש דא"כ מעיקר' אתי הי' נמשך לנו קולא אחת היכ' ששימשה בסוף הלילה וכל הלילה היתה שוכבת אפרקיד דבכה"ג כתבו התוס' דלא אמרינן הך סבר' דמעיקר' הוה אתי וא"כ י"ל דהאי דם לפני תשמיש קאתי בתחלת הלילה ולכאור' יש להקשות על סברת התוס' מהא דקאמר רב אושעי' בשלמ' התם שמש עכבי' אבל הכא מאן עכבי' דל"ל הך סבר' ותיפוק ליה כיון דבשעת תשמיש היא שוכבת אפרקיד ולכך לא אץ לבא משא"כ הכא גבי טהרות ואם נפשך לומר שרב אושעי' בא לטהר אף בשוכבת אפרקיד כיון דליכ' עכובא א"כ מוכח דאף בשוכבת אפרקיד אמרינן הך סבר' דמעיקר' הוה אתי וא"כ מה זה שכתבו התוס' אליבא דשמאי שוכבת אפרקיד מאי איכ' למימר כו' כיון דרבי אושעי' ע"כ אף באפרקיד אמרינן הכי א"כ מנ"ל שלא נאמר ג"כ אליבא דשמאי כן וכן מוכרח ג"כ מבר פדא דקאמר כל שבעלה בחטאת טהרותי' טמאות וקשה דמאי הוכרח הוא זה דנהי דעכבת שמש לית לי מ"מ הא שפיר יש לחלק דשאני התם שהיא שוכבת אפרקיד משא"כ גבי טהרות ואיך תולה זה בזה ואפשר ליישב דבר פדא בא להוכיח שאנו תולין הדם שהוא סמוך ונראה לשיעור ווסת של מציאה מדמחייבינן לבעלה חטאת דהא אעפ"י שי"ל שהי' שם בשעת תשמיש ולא יצא מחמת ששוכבות אפרקיד מ"מ הא כמו כן איכא למימר דהשתא אתי כמ"ש התוס' בד"ה אימור שמש ואעפ"י שהתוס' תירצו דאית לן למיזל בתר רובא מ"מ כיון ששוכבת אפרקיד א"כ איכא למימר דשמא קודם תשמיש אתי וא"ל דמ"מ סוף סוף איכא חיוב חטאת כיון דכבר נטמאה קודם תשמיש ז"א דהא לא הרגישה אז ואין כאן חיוב קרבן וכיון דאיכא למימר מעיקרא ואיכא למימר בתר הכי אין כאן חיוב חטאת אלא ע"כ שאנו תולין הדם בשיעור ווסת של מציאה בו והלכך חייב חטאת דכסבורה הרגשת שמש הוא ובזה יש ליישב דברי הרז"ה בבעל המאור בשבועות בד"ה אמר רבא תרווייהו תננהו כו' דהיינו שבדקה עצמה בעד לפני תשמיש והשיגו הרמב"ן שם וס"ס עם טמאה שימש ולפי מ"ש א"ש דס"ל להרז"ה דאם בא הדם לפני תשמיש אין כאן חיוב חטאת כיון שהי' בלא הרגשה והנה הרבה יש לפלפל בענין זה ובפרט בהך מלתא דהרגישו והרעישו כל הפוסקים בזה ולפי שא"א לשנות כעת פרק זה בארוכה משכתי ידי כעת מזה:

ולכאורה מבואר מדברי הרז"ה אלו ששפיר אנו חוששין לומר שמא האי דם קודם תשמיש אתי וגם הרמב"ן אין חולק עליו בזה וא"ל לפי ששוכבת אפרקיד הא כל רמ"ת שוכבת אפרקיד (וא"צ למ"ש דכותלי בה"ר מוקמי לפי שעה דבלא"ה י"ל שראתה סמוך לתשמיש כיון ששוכבת אפרקיד ובזה יש לדחות ראיית התיו"ט בפ"ב מהא דב"ש אומרים צריכה ב' עדים כו' ומדאיצטרך קרא לרבויי בבשרה די"ל דהתם בשוכבת אפרקיד שפיר מוקמי דם ולא ס"ל הך סברא דאשה מרגשת בעצמה דאל"כ מה"ת נחוש דדם קודם תשמיש אתי שלא בהרגשה וא"ל הרגשת מ"ר הוא כיון דכותלי בה"ר לא מוקמי דם רק לפי שעה ובכה"ג לא אמרינן הרגשת מ"ר הוא וכמו שכתבתי לפי דברי התוס' אלא ע"כ דלא ס"ל הך סברא אך לפי מ"ש לעיל י"ל דקושי' הרז"ה הוא דהא משמע דבכל גווני חייב קרבן אף אם שימשה משה בסוף הלילה ושכבה אפרקיד דבכה"ג שפיר איכא למימר דדם מעיקרא אתי בתחלת הלילה וכסבורה הרגשת מ"ר ולכך איצטרך לשנויי' כשבדקה אך אין זה במשמע בדברי הרז"ה ז"ל:

הנה יש מקום לדון ולומר דברמ"ת כיון שאם נאמר שהאי דם לפני תשמיש אתי ע"כ שהי' סמוך לתשמיש ממש דאל"כ מעיקרא הוה אתי א"כ עדיין יש מקום לאוסרה כיון דאשכחן דזימנין דמחמת חימוד לפי שהיא מכינה עצמה לתשמיש היא רואה דם א"כ הרי זה כקביעת ווסת לראות דם סמוך לתשמיש מחמת תשמיש א"כ עדיין יש מקום לאוסרה מהאי טעמא אך דז"א דלזה יש תקנה בבדיקה שתבדוק עצמה סמוך לתשמיש אלא דצ"ע דאפשר שראייתה היא בסמוך לתשמיש ממש וביציאת העד נראה הדם על המשקוף ואמנם כבר כתבתי לעיל שיש מקום לדין בזה מחמת ספק ספיקא כיון דבדיקה שלא בשיעור ווסת היא אם לא היכא שמצאה אותיום ומסתימת דברי הפוסקים משמע דלעולם מיקרי רמ"ת אף שלא בדקה עצמה קודם שיעור ווסת ולפי רוב הטרדות אשר הקיפוני סבבוני לא הי' פנאי לנסך בכור המבחן ולחזור על דברי אלה לצרפם כצרוף הכסף ונפשי יודעת כי נפשך שוקקה לשאוב מי בארי ולמעשה ידי תכסוף והנוסעים מזה ימהרו יחישו מעשיהם ילפתו אורחות דרכיהם לכן אמרתי אליצה נא עמך אשר אתי מה שעלה ראשון במחשבה ואתם תעתיק ממנו מילים ושלח נא ביד תשלח ע"י הבאים אלינו לטובה כאשר רבות עשית וה' הטוב יישר חילך לאורייתא וחיית ורבית תחזקנה ידיך באמת ואמונה ותצפה לחכמה ובינה כנפשך וכנפש המר והנמהר על פטירת ילד שעשועים מצפה לישועה דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה