אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מג

שאלה מב

שאלה ראובן הלוה לשמעון סאה חיטי' לפרוע בו בתשרי ובעת ההלואה הי' שוה סאה חיטים ה' זהו' ובעת הפרעון הוזלו חיטי' ועמדו בד' זהו' ושמעון רוצה לתת לראובן ה' זהו' כדי שלא יהיה לראובן הפסד ממה שהי' שוה בשעת הלואה אך לבו נוקפו אם רשאי לעשות כן מחמת איסור ריבית גם עמד השואל ושאל אם רשאי' לכתוב בשטר ההלואה שהברירה היה ביד המלוה לקחת מהלוה או סאה חיטים או חמשה זהובים שהוא השער של שעת הלואה ואת"ל שלכתחלה אין לעשות כן האיך הדין אם עשו כן ובהגיע הזמ"פ הוזלו החיטי' והמלוה רוצה ליקח ה' זהובים מחמת התנאי שהברירה בידו אם יש לחייב הלוה מחמת התנאי שיתן לו ה' זהו' או לא ואת"ל שאין מחייבין אותו לפי שיש בזה איסור רבית האיך הדין אם תפס המלוה ה' זהובים אם מוציאין מידו כרבית קצוצה שהרי זה כהתנה בשעת הלואה שאף אם לא יהיה שוה כ"כ יתן לו יותר או אין דינו אלא כאבק ריבית ואם תפס אין מוציאין מידו:

תשובה ראיתי להשיב על ראשון ראשון בהלואת חיטי' סתם הנה ש"ס ערוך הוא בפ' א"נ דף ע"ה ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטים וקוצץ לו דמים הוזלו נותן לו חיטים הוקרו נותן לו דמיהם והלא קצץ אמר רב ששת ה"ק אם לא קצץ הוזלו נותן לו חיטים כו' לשון זה מבואר דדוקא חיטי' הוא דנוטל אבל דמים כפי שהי' שוה בשעת ההלואה אין לו ליטול רק בהוקרו אבל בהוזלו לא משום רבית וא"ל דמאי דקאמר נוטל חיטים היינו מצד הדין שאין הלו' מחויב רק בחיטי' כיון שהיה הלואה סתם אבל אם הי' הלוה רוצה לתת לו דמי' כשער הלואה מדעתו רשאי ואין בו משום איסור רבית ז"א דנוטל חיטי' משמע שבא לדייק שחטים שנותן לו יש לו ליטול ולא יותר ועוד דא"כ לא הוי רישא דומי' דסיפא דהא הא דהוקרו נותן לו דמיהם ע"כ מתפרש שדוקא הדמים יתן אבל חיטים אסור וא"כ גם רישא דקאמר נוטל חיטים הוי איפכא דדוקא חיטים אבל דמים אסור וכן מוכח מדברי רש"י שפי' וקוצץ כו' והיינו דפרכינן והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמו אוזפיה זוזי הוא עכ"ל ואם תפרש דמה דקאמר הוזלו נותן חיטים היינו שא"צ לתת לו רק חיטים א"כ כי פריך והלא קצץ קשיא ליה הכי הוזלו נמי מחויב בע"כ ליתן לו דמים שקצץ והכי ה"ל לרש"י למימר ולשון רש"י שכתב נמי יטול דמים שקצץ משמעותו שהו' דרך רשות (שהרי כך מתפרש הא דנוטל חיטים היינו דרך רשות שאינו מחויב ליתן לו יותר) והא ליתא דהא אין עיקר הקושיא רק לומר דבקצץ בע"כ דלוה צריך לתת לו דמים ולא חיטים:

אך האמת יורה דרכו דהא דקתני נוטל חיטים היינו שאסור לתת לו דמים והדין והאיסור הא בהא תליא שאם היה מחויב ליתן לו דמים הוא רשאי ליתן משא"כ אם אינו מחויב שוב אינו רשאי דהוי רבית ומש"ה נקט רש"י בפשיטות נמי יטול דמים שקצץ ור"ל דמחויב ליתן דכמאן דאוזפי' זוזי הוא וממילא דרשאי הוא בכך והטעם דאסור ליתן דמים אע"ג דהמלוה לא מרוויח מידי כיון שהיה שוה כך בשעת הלואה אפ"ה אסור דלענין רבית אזלינן בין בתר מעיקרא ובין בתר בסוף והיינו אם הלוה לו סאה חטים ע"מ לקבל חטים ואייקר אע"ג דכבר הוציא זה מרשותו לרשות הלוה וניתן להוצאה ועיקר חיוביה הוא על שעת הפרעון כדקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ נימא דהוה כאילו נתחייב לו הלוה עתה הככר ומה בכך שהוא שוה יותר ממה שהיה בשעת הלואה אפ"ה אסור דאזלינן בתר שעת הלואה והרי נתרבה ממונו וכן אם הוזלו והוא רוצה דמים של שעת הלואה אמרינן איפכא דהא הזמן שקצב לו לפרוע הוא על עכשיו וא"כ ה"ל כאילו הלוה לו עכשיו הסאה שהוא אינו שוה רק ד' שהרי זה אינו מחויב לו יותר מן הדין רק לתת לו סאה חיטים כיון שהלוהו סתם ואם הוא נותן לו מדעתו יותר משוי' של סאה חיטים עכשיו רבית הוא שהרי המלוה מרוויח ומתרבה ממונו ממה שהיה עתה ומה יושיענו זה שהיה שוה בשעת הלואה כיון שלא נשתעבד לו במעות כ"א חטים ואין לו לחשוב בחשבונו רק שיש לו חטים ואם נשארים תחת ידו ג"כ לא הי' נוטל עבורם רק ד' ואם יטול עכשיו מהלוה ה' שאינו מחויב לתת מן הדין רק ד' המלוה מרוויח והלוה מפסיד ואיכא נשך ותרבית אלא שמ"מ אינו רבית קצוצה כיון שלא הותנה מתחלה בשעת הלואה:

וכן מבואר להדיא בחידושי הריטב"א לב"מ הובא בש"מ שם שכ' והך שאם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו ואינו רשאי ליטול דמים כשעת הלואה כו' וכן מבואר מלשון הרמב"ם בחיבורו ובפי' המשנה מבואר יותר שכ' אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת הלואה ואם הוזלו יפרענו שיעור מה שהלוה לו ור"ל שיפרענו בחטים או במעות כשיעור הזה ששוה עכשיו ומשמע דטפי ודאי אסור וכן משמעות כל הפוסקים ולא הייתי צריך להאריך בזה אך לפי שראיתי במחנה אפרים סי' כ"ז נסתפק בזה דאולי הברייתא דינא קא משתעי וה"ק אע"ג שאם הוזלו מחזיר לו סאה שלא נתחייב להחזיר אלא סאה דוקא אפ"ה אם הוקרו נותן לו דמים משום רבית וכן נראה קצת מדברי התו' בהגוזל גבי מלוה על המטבע וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ו ע"ש אך ממהרי"ט ח"א נראה דאסור בהוזלו ליתן לו דמים וכן מהריטב"א בחידושיו מבואר כדברי מהרי"ט עכ"ד:

והנה מ"ש משו"ת הריב"ש אני תמה שדבריו שם אמורים כלפי מי שרצה לומר דבהוקרו נותן דמיהם מדינא כיון שהלוה לו להוצאה והוציאם ודחה הריב"ש זה דא"כ למה כשהוזלו נותן לו חטים וילקה בחסר וביתר אלא שכיון שלא קצץ יש לו לשלם חיטים כמו שהלוהו ומש"ה כשהוזלו נותן חטים מדינא וכשהוקרו נותן דמיהם כשער הזול משום רבית עכ"ל וכוונת דבריו דבהוקרו אין הפרעון בדמים מדינא ואדרבה מדינא מחויב הי' ליתן חיטי' רק מחשש רבית הפקיעו הלואת חיטים ויפרע בדמי' אבל הוזלו מה שנותן חיטים מדינא שזה התחייבות שלו ואם זה נוטל ממנו דמים פשיטא שיש רבית שנוטל יותר מחיובו ומרויח מלוה מחיובא דהשתא ומפסיד לוה וה"ל רבית:

ומ"ש הריב"ש נותן חיטים מדינא היינו מן הסתם אין זה רוצה ליתן רק חיטים שהוזלו וע"ז קאמר שהוא מדינא אבל לא מיירי אם ירצה מדעת עצמו לתת מה שאינו מחויב מן הדין שזה פשוט שאסור משום רבית שאין אנו רואין החיוב רק כמו שהוא לפנינו בעת הפרעון ואסור לו להוסיף עליו דה"ל אגר נטר דאנן סהדי דאי לאו משום שעשה לו טובה שהלוהו לזמן לא היה מוותר נגדו ואין לנו לילך בתר מעיקרא דשעת החיוב שזה היה נפסד המלוה אף אם היה מונח אצלו עד עתה רק על שעת החיוב והרי אינו שוה כי אם ד' ואינו רשאי ליתן ה' משום רבית:

ומ"ש מדברי התוס' פרק הגוזל דף צ"ז נפלאתי מאוד שהתוס' שם כ' דלא דמי לגזילה דמשלם כשעת הגזילה משא"כ בהלואה היכא דהוזל משלם כזילא דהשתא כדאמרינן הוזלו נותן לו חטים כו' ומטבע שנפסל הוי כהוזל כו' והיינו לענין חיוב מן הדין וממילא שהוויתור בזה אסור משום רבית ומ"ש התו' אח"כ דלר"ה דלא חשיב נפסל בנסדק מצי פטר נפשי' בנפסל כו' פשיטא שאין מזה משמעות שאם ירצה יתן מטבע היוצא רק לדינא קאמר דמצי פטר נפשי' בנפסל וממילא שאין לו ליתן מותר וגם י"ל דהתם במטבע אע"פ שהלוה סתם אי בעי מצי יהיב ליה מטבע טובה דהא בפי' הותנו שישלם לו במעות אמרינן דנפסל לא מקרי מטבע אליבי' ולכן אף בסתמא י"ל שהי' בדעתו לשלם במטבע היוצא ונתחייב בה מאז והו' כפירש:

ולכאורה י"ל דהמחנה אפרים דייק דע"כ ס"ל דרשאי ליתן כפי שווי שעת הלואה דאל"כ איך כ' שם בהתנה מחויב ליתן מטבע היוצא דכיון שנפסל הוי כהוזל ואם בא ליתן מטבע היוצא ה"ל רבית דאינו מחויב רק הנפסל ששוין ד' והוא נותן היוצא ששוה ה' וא"כ אף תנאי שיתן מטבע היוצא לא מהני דהוי תנאי באיסור רבי' דלא מהני וכמ"ש הריב"ש בסי' י"ט. ובאמת שכן הקשה בגידולי תרומה דף על התו'. אך לפענ"ד הדברים פשוטי' דהתם אע"ג דהוי כהוזל היינו כ"ז שלא נתחייב לו בפירו' מטבע משא"כ אם נתחייב לו מטבע בפירוש ולרב נפסל אין שם מטבע עליו ממילא דמשעה ראשונה נשתעבד לו מטבע היוצא וה"ל כקצץ ועשהו דמי' דכיון דזוזי אוזפי' את זה יתן לו ומעולם לא נגרע כחו לקבל מטבע שנפסל רק על היוצא נשתעבד ואין כאן מקום חשש רבית כלל משא"כ בהלואת חיטי' שהוזלו אין יכול ליתן מעות כשיווי שעת הלואה אף שנותן מדעתו וכמ"ש ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קי"ד שכ' ואם הוזלו החיטי' אינו נותן לו אלא סאה חיטי' שאם יתן לו יותר משוי' עכשיו ה"ל ריבית כיון שלא עשאה דמי' וכדמוכח התם דלא קי"ל כר' יהודה דאמר הכי לענין פוסק על שער שבשוק אלא א"כ התנה עמו שיתן לו כשער הגבוה עכ"ל ומ"ש דלא קי"ל כר"י דבריו תמוהי' לענ"ד דהתם מיירי שזה פסק על השער שבשוק ולא משך עדיין שיכול לחזור בו רק שהי' צריך לקבל מי שפרע ובזה סבר ר"י שיכול לומר תן לי כזה או מעות בעת שירא' שעת הזול דאדעת' דתרעא זולא פסק משא"כ בנידון דהתשב"ץ התם שהלוה לו חיטי' וזה כבר משך אותם והתנה כשאצטרך לחיטי' אתבעם ותתנם לי פשיט' דכה"ג אין לו עליו מעות רק חיטי' ואם תובע החיטי' בשעת הזול אם נותן לו מעות כשעת היוקר יש בו משום רבית אליבא דכ"ע והוא פשוט לענ"ד ועכ"פ הדין דין אמת דבלוה חיטי' בעת שעמדו סאתים בסלע ובעת הפרעון הוזלו על ג' סאים בסלע אסור ליתן לו סלע שהי' שוה בשעת הלואה כיון שלא עשאה דמים בעת הלואה:

ומעתה נבא נא לדין השני אם רשאי לכתוב בשטר שהברירה ביד המלוה או ליקח חיטים שלו או סלע שהי' שוה בשעת הלואה ונראה ברור דאסור דע"כ לא שרינן אלא קצץ בשעת הלואה ועשאה דמים שהתנה בפירוש שכשיגיע הזמ"פ יפרע לו סלע ובכה"ג אף שהוזלו חיטים בשעת פרעון צריך ליתן לו סלע דכמאן דאוזפי' זוזי דמי וכן אם נתיקרו נותן לו הדמים שקצץ (ועיין בב"ח דבקצץ שרי אפי' יותר מכדי שוי' והיינו בלא קבע לו זמן כו' ובחידושי הריטב"א שהביא הש"מ אין נראה כן ואפשר דמיירי בקבע זמן כו' משום שיצא מידי הלואת חיטים לגמרי משא"כ כשהוא מתנה שהברירה בידו ליקח או חיטים או סלע פשיטא דהלואת חיטים בדוכתא קיימא אלא שהוא מתנה עמו שאם ירצה לקחת אז תמורת חוב הלואת חיטים כך דמים פשיטא שזה כמתנה על איסור רבית שהרי אם הי' מתנה עמו לא היה רשאי ליתן לו דמים אף אם הי' רוצה מדעתו כיון שעיקר חובו הוא חיטים בעת הפרעון וא"כ התנאי שמחויב ליתן לו מעות כשירצה הרי זה כמתנה שאם יוזל שווי הלואה שלו שהוא כעת בסלע ויעמוד בחצי סלע אעפ"כ יתן לו סלע וזה אסור והתנאי מגרע גרע דבלא תנאי אם נותן לו מדעתו יותר משווי החטי' ה"ל אבק רבית משא"כ כשהתנה בשעת הלואה ע"ז ה"ז כהתנה דבשעת פרעון אם ארצה אקח בעד חוב הסאה סך מעות שאוכל לקנות בעדם שני סאים וזהו תנאי של איסור רבית והוא בטל ואדרבה התנאי מגרע שאם התנה בשעת הלואה על הרבית הרי זה רבית קצוצה אלא שאין זה רק צד א' ברבית וכמ"ש לקמן ואם לא הי' מתנה רק שזה הי' רוצה לתת מעות בשווי של שעת הלואה ה"ל אבק רבית וכמש"ל משא"כ עתה שהתנה בפירוש בשעת הלוא' ע"ז מ"ש התו' בב"ק דף צ"ז ד"ה המלוה את חבירו על המטבע כו' ועוד אומר ר"י די"ל כגון שהלוהו סאה חיטי' ואמר לו אם תחזיר לי סאה או כך וכך מעות שאם במעות לחודייהו קצב הי' משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו חיטים אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה עכ"ל. שם הי' התנאי שהברירה ביד הלוה או שיתן לו חטי' או מעות פשי' שאין כאן איסור אבל כה"ג דנ"ד שהברירה ביד המלוה תנאי רבית הוא ואסור. ומצאתי בספר גדולי תרומה בשער מ"ו חלק ה' דף רס"ח שכתב להדיא כמ"ש שהקש' על דברי התו' בב"ק שכתבו דנפסל הוי כהוזל ובהלואה משלם כי זולא דהשתא כדאמרינן אדם כו' דא"כ האיך כ' שאם פירש שישלם מעות צריך לשלם מטבע היוצא דסתמא דמלתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא כו' דהא ה"ל כמתנה קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חיטים נמי לא הותר אלא בסתם ואז משלם כי זולא דהשתא אבל אם התנה בחטים שאם יוזלו ישלם לו מעות הא ודאי אסור לכ"ע ובהדיא כ"כ הריב"ש ז"ל סי' י"ט והיכא שרי הכא להתנות שאם יפסל ישלם מטבע היוצא דהוי ממש כמתנה שאם יוזלו חיטים ישלם מעות וליכא למימר דלא נאסר אלא כגון שמתנה אם יוזלו כו' וכההיא דהריב"ש אבל הכא איהו אינו מתנה כלום אלא שאנו מוציאין מדבריו דלפחות לא יפסיד אם יפסול המטבע ולא יטול פחות ממה שהלוה כו' דהא ודאי ליתא דלעולם גבי הלואת חיטים בעינן שהמלוה יהיה משועבד להפסד הזול ואפי' כשעשאם דמים אם הלוה יתן לו חטים אע"פ שהוזלו צריך ליטול בע"כ ולא הותר לו כלל להתנות שאם יוזלו ישלם מעות וה"נ אם יפסל המטבע דהוי כהוזל מנין לנו להתיר שיאמר ויתנה שיפרע לו מעות באופן שלא ישאר משועבד להפסד הזול כשיפסל ונראה לומר דכל איסור החיטים הוא משום כיון דשער הפירות מצוי להשתנות והוא דבר מצוי אפשר שישתנה לעילוי שירויח המלוה כשיפרע לו חטים מש"ה בעינן שיהיה משועבד ג"כ אל ההפסד אם יוזלו ולפיכך לא הותר שם להתנות שאם יוזלו יתן לו מעות אבל גבי הלואת מעות מלתא דלא שכיחא שישתנה השער לעילויא אם לא במקרה פעם ביובל מחמת גזירות מלכות או ענין אחר כו' ולפי"ז גם בחיטים אם יתנה שאם ישוו כשער של עכשיו יחזיר לו החטים ואם לא ישוו בשער זה בין יוקרו או יוזלו ישלם לו מעות דהשתא ודאי אינו משתכר כלל אע"ג דודאי אינו מפסיד אפ"ה כיון דליכא חששא דאגר נטר שרי עכ"ל הנה העתקתי לשונו כי ממנו נקח כמה מילי מעליות' דשייכי לנ"ד והנך רואה מפורש יוצא מפי גדול הדור דגבי הלואת חטים דמשתנה השער והוא דבר מצוי דאפשר שישתנה לעילוי לא מהני ליה תנאה שאם יוזלו יתן מעות ואם הלוה לו חטים אעפ"י שהוזלו צריך ליטלם בע"כ וה"ה לכל כיוצא בו דהוה פירא והשער משתנה בו אין התנאי מועיל בו כלל לפי שנעשה באיסור:

אך אעפ"י שהדין דין אמת מ"מ תמי' לי' בדבריו ז"ל חדא במ"ש דהו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד דגבי חטי' נמי כו' ובהדיא כ"כ הריב"ש כו' ולענ"ד אע"ג דהריב"ש מבואר מדבריו שמה שאוסר בזה הוא מטעם קרוב לשכר כו' היינו משום דעובדא דהריב"ש הי' דרך מכירה שזה מכר לקהל חטים בסך כך לזמן ידוע אלא שהותנה שיהי' ידו על העליונה לגבות חטי' או מעות נמצא שהעיקר היה המכירה אלא שהותנה שבידו לבטל המכירה ולעשות ממנה הלואה שדינה לגבות מהלוה אותו דבר עצמו ולא דמי' וע"ז כ' שאם יקח הברירה בעת הפרעון לבטל המכירה ולהחזירה להלואה א"כ כשגובה חטים שהם שווים עתה מאתים בשביל חוב החטים שהיו שווים מנה מחמת התנאים שהתנה שיהא יכול לבטל המכירה ויתחייב לתת לו חטים בעין הו"ל תנאי באיסור רבית ובטל ושוב כ' הריב"ש דלכאורה י"ל שאין תנאי זה באיסור כלל שהרי אף כשיבחר לבטל המכירה ואין כאן דמי חטים רק הלואת החטים עצמם (כצ"ל בריב"ש שם) הו"ל הלואת סאה בסאה דשרי ביש לו או יצא השער לגבות אף שהוקרו אח"כ וע"ז כ' דז"א דאף בכה"ג אסור שהרי הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' כך מבואר מדבריו ז"ל וכוונתו דודאי א"ל שיתבטל מה שהתנה שאם יוזלו הברירה בידו ליקח דמים כשער היוקר לפי שנעשה באיסור דז"א דמה שנתחייבו הקהל בנתינת הדמים אין עליו תורת תנאי כי עיקר הדבר שמתחלה באו בברית יחד זה למכור והם לקנות ונתחייבו בדמים ואין ע"ז שום איסור ולא תורת תנאי הוא על הצד השני שהמוכר מתנה לטובתו שאם יוקרו וירצה לבטל המכירה ויחזירנה הלואה ידו על העליונה וזה תנאי איסור הוא ובטל ונשאר המקח קיים וא"צ לתת רק הדמים שנתחייבו לפי שהתנאי שהותנה שיהיה הברירה בידו מתבטל בזה שאינו יכול להתנות שיהיה יכול לבטל המכירה לעשות הלואה כיון שעי"ז יהיה קרוב לשכר כו' אבל אם היינו אומרים דאין איסור בסאה בסאה כשיש לו אף במקום שהוא קרוב לשכר היה הריב"ש מודה דמהני התנאי שהרי אין כאן תנאי איסור כלל ואמרינן דכשבוחר בחטים נתבטלה המכירה וחזרה הלואה והו"ל סאה בסאה אך כל זה כשהענין נעשה דרך מכירה אבל אם הענין נעשה מתחלה בהלואה שהלוה לו חטים וא"כ עיקר החיוב שזה יפרע לו חטים בעין אלא שזה התנה שאם ירצה בעת הפרעון לקחת דמים כמות שהם שוים עכשיו מחויב ליתן לו דבר ברור הוא שאף אם הי' התנאי מועיל אינו מועיל למפרע לומר שכשהוא בורר לו דרך זה שיתן לו דמים הוברר הדבר למפרע שבשעה שיקח החטים מכירה היתה ולא הלואה דודאי ז"א ולא מיבעיא לפי מה דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה דלא אמרינן הוברר למפרע שהי' מכורים אלא אפילו למ"ד יש ברירה אפילו מדאורייתא מ"מ פשיטא דבזה שהי' התנאי בסתם שאין לו לפרשו על למפרע אם לא שהי' אומר כן בפירוש שאם יבחר בדמים תחול המכירה מעכשיו ואז יש לדמות לדין הריב"ש שעשה מכירה מעכשיו אלא שהתנה שאם ירצה להיות הלואה תתבטל המכירה משא"כ בתנאי בסתם אינו על למפרע רק על שעת הפרעון לבד שאם ירצה מחויב ליתן לו סך דמים כך וכך וא"כ מה יושיענו זה שהי' שוה כסך הזה בשעת הלואה או יותר שזה אינו מעלה ומוריד כיון שלא עשאו דמים לחלוטין בתורת מכירה והוא מתנה שיפרע לו יותר ממה שנתחייב וזה רבית גמורה היא והתנאי שמתנה על רבית בטל ואין אנו צריכין לבא ע"ז מטעם קרוב לשכר כו' כלל ואי מהאי טעמא אתינן עלה היה מקום לפקפק במה שלמד הג"ת כהריב"ש די"ל דבנידון הריב"ש שאנו דנין על התנאי שאם ירצה יתן לו חטים דוקא שיש בו שכר וריוח למלוה כנגד השער שהי' בשעת הלואה לא מהני התנאי לשכר כיון שלא קיבל להפסד משא"כ בצד התנאי שאם ירצה יקח כשער הלואה אמרינן כיון דהך צד שיקח החטים אף שיתייקר הוא עיקר הנעשה ביניהם שדרך הלואה הוא ושרי ביש לו רק התנאי הוא שאם ירצה יקח הדמים ולא יפסיד משער הלואה אבל ריווח אין כאן בזה לא איכפת לן במה שהוא קרוב לשכר ג"כ שהרי הדין נותן כן אם היה מתקיים צד הדין שיסלק חטים וצד התנאי אינו אלא להיות בטוח שלא יפסיד מקרן שלו וכה"ג הוי דהתנה על מטבע היוצא אך באמת בצד התנאי שאם יוזלו דמים אסור בלא טעמא דקרוב לשכר אלא הוא עצמו תנאי רבית כיון שבשעת פרעון אינו מגיע לו כ"א חטים ואם נותן לו דמים ששוים בעת ההוא יותר הוי רבית כמבואר בפוסקים בדין המלוה על המטבע והוסיפו עליו כו' דדוקא היכא דדינא הוא שיתן לו מטבע החדשה ע"ש באשר"י וכ"כ ביש"ש שם סי' ט"ו להדיא דאין לפרש דלעולם אית ליה אורחא וקמיבעיא ליה היכא שרוצה זה לפרוע מן החדשה אם יכול לקבל משום דהוי כרבית דפשיטא דהוי רבית שבידו לסלק במעות הראשונות כו' ע"ש מבואר דכה"ג אף אי לא זילא פירא מחמת החדשה אסור כיון שהי' הרשות בידו לפרוע בנפסל שהרי לא התנה בתחלה במעות ע"ש והגע עצמך אם הלוה לו חטים בסתם ואחר זמן התנה המלוה עם הלוה שאם ירצה המלוה בזמ"פ שיהי' החטים שוים סלע יתן הוא ב' סלעים פשוט שהוא רבית אף שהחטים היו שוים אז בשעת הלואה ובשעת התנאי ב' סלעים כיון דההיא שעתא דרמי חיובא אקרקפתא דלוה אינו רק סלע וא"כ מה בכך שהתנאי הי' בעת שהלוה כיון שעכשיו לא נפסק מתורת הלואה ע"י תנאי שמתנה עתה א"כ מה לי בשעת הלואה או אח"כ ואדרבה התנאי שבשעת הלואה גורם לו להיות על תנאי שם רבית קצוצה רק שהוא צד אחד ברבית כמש"ל ויתבאר לקמן אי"ה ומ"ש הג"ת דלכאורה יש לחלק דהכא לאו שאמר בהדיא אם יפסל רק שאמר סתם שישלם לו מעות ולא נאסר להתנות אלא כשהמלוה מרויח מ"מ בין שמתנה אם יוזלו מעות ואם יוקרו חטים כההיא דהריב"ש ז"ל אבל הכא אינו מתנה כלום שישתכר כו' ודחה זה דמשועבד להפסד בעינן כו' ולענ"ד אין צריך לדחי' זו דהריב"ש התם מיירי בהדיא ג"כ שלא אמר אם הוזלו רק הברירה בסתם איזה שירצה ואפ"ה כ' הריב"ש דאסור מטעם שהוא קרוב לשכר אך בלא"ה לא ידעתי מאי קושיא דהתם במטבע שנפסל שמתנה עמו שיהא הפרעון במעות מאז נתחייב לו מטבע היוצא כמ"ש התוס' ולא דבר אחר שאין שם מטבע עליו וא"כ פשיטא שמעולם לא היה מקום חיוב על המטבע שנפסל שנאמר שאם מחמת התנאי יתן לו מטבע היוצא הוי רבית אע"ג דנפסל הוי כהוזל מ"מ מחמת התנאי הוי כקצץ דמים שבין יוקרו או יוזלו חטים יתן לו כך וכמ"ש במטבע שמחייב עצמו מעכשיו שיתן לו מטבע היוצא בעת שיפרע לו מה רבית שייך בזה משא"כ במתנה על חטים שיתן לו דמים פשיטא כיון שעיקר חיובו מחמת הלואה חטים כשאינה שוים בעת הפרעון רק סלע והוא נותן לו שני סלעים אין לך רבית גדול מזה וגם מ"ש בג"ת לתרץ דבמעות מלתא דלא שכיחא שישתנה השער לעלויא הוא תימא לענ"ד דדוקא גבי פירא אמרינן הכי דבדידהו תליא יוקרא וזולא ולא בטיבעא דזוזי אשתעבד לי' וזוזא יהיב ליה כמבואר בר"פ הזהב ולא שייך בי' שינוי לעלויא כלל וקצרתי:

ואיך שיהיה מבואר דתנאי דכה"ג שאם יוזלו יתן לו דמים הוי רבית מטעם קרוב לשכר ומכ"ש לפי מ"ש דכיון שנעשה דרך הלואה רק שהתנה שאם ירצה דמים מחויב ליתן לו ואין ספק שלא ירצה בדמים כ"א אם יוזלו החטים וא"כ הו"ל רבית קצוצה כיון שהוא מתנה על רבית זה בשעת הלואה רק כיון דאפשר שלא יוזלו רק יוקרו או יהיה במקח השוה כמו עכשיו ואעפ"י שזה בורר לו אחד מהאופנים לא יהיה בזה רבית וא"כ אף מה שהתנה שאם יוזלו יתן דמים אין זה כ"א צד א' ברבית ומ"מ נראה דלא מבעיא דהוי אבק רבית עכ"פ דהא קי"ל כרבנן דצד א' ברבית אסור אך נראה דאפי' רבית קצוצה הוי כמו שמבואר באורך בשו"ת הריב"ש סי' ש"ה דהיינו קודם שיתברר צד הרבית מ"מ אסור מדרבנן לאחר פירות כיון דאפשר לבא לידי איסור רבית קצוצה ואסור מדרבנן אבל כשנתברר הצד שיש בו רבית רבית קצוצה הוא ע"ש באורך ועיין בט"ז ר"ס ק"ע וקע"ד בזה ויש מי שרוצה לומר דכיון שמקח שנעשה באיסור קיים ה"נ תנאי שנעשה באיסור וזה טעות דמקח שנעשה באיסור קיים לענין המקח כגון בזבין גלימא אבל מ"מ מה שלוקח יותר והוא אסור מחמת איסור רבית מפקינן מיני' והוא פשוט וכעת אין פנאי להאריך יותר והנלענ"ד כתבתי דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות נדה

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה