אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לג

שאלה לב

תשובה לחכם א' מק"ק שאריגראד שכתבתי בימי חורפי תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי והנה מה שהקשה בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם כולן יוצאין לבית השריפה וקשה למה ישרפו דהא בזבחים דף ע"ג פריך אהא דכל הזבחים שנתערבו כו' ולבטל ברובא ומשני דאתי' כמ"ד דבר שבמנין לא בטל או משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי וכיון דכאן לא נתערבו הפסחים מחיים רק העורות נתערבו לאחר שחיטה והרמב"ם הביאו הטור וש"ע סי' ק"י פוסק דדבר שבמנין בטל איך פסקה להאי ברייתא בסוף פ"ה מהל' ק"פ וא"ל דכיון שכבר הופשטו העורות ה"ל חתיכה הר"ל ז"א שהרי הר"ן ס"פ ג"ה כתב הטעם דלכך חתיכות חטאת טמאה שנתערבו בחתיכות חטאת טהורה תעלה כיון שאינו נאכל אלא לזכרי כהונה ואינו קרוי ראוי להתכבד עד שיהא ראוי לכל אדם א"כ פסח דאינו נאכל אלא למנוי' לא הוי ראוי להתכבד ועוד האריך כ"ת בזה ואומר אני איברא דכך כתב הר"ן בטעמא דמלתא אבל התו' והרא"ש כתבו הטעם דקדשים לא מיקרי ר"ל משום שאין מחזיקין טובה זה לזה דכתיב איש כאחיו וא"כ בפסח י"ל דשפיר מיקרי ראוי להתכבד לבני חבורה שלהם וכן מבואר בפלתי סי' ק"א שהביא ראי' לדעת תה"ד דכל שקודם הבישול ר"ל אינו בטל דאל"כ איך קאמר הש"ס שם משום דאיכא חזה ושוק דכהנים אכלי לי' דאכתי נימא דבטל חד בתרי אלא ע"כ כיון דקודם הביטול פסח הוא וראוי להתכבד לבני החבורה א"כ אי לא נתבטל הוי ר"ל ולכך לא בטל וא"כ ק"ו הדברים בהא דכתב כ"ת על תערובות גופו של פסחים אף אם נאמר דלא כתה"ד מ"מ כיון שאם יתבטל יהא ר"ל שפיר יש לו דין חהר"ל ולא בטלה:

ובזה יש ליישב מה דדחיק הש"ס בטעמא דפטורים מפ"ש ומסיק משום דשלמים בזריקה ופסח בשפיכה ואף ע"ג דבדיעבד יצא מ"מ כיון דלכתחלה אסור פטורין מפ"ש ובפשיטות ה"ל למימר דהכא קאמר חמשה שנתערבו ולא קאמר ה' חבורות משמע דביחידים שעשו פסחים לעצמם מיירי והרמב"ם פ"ה מהל' ק"פ כתב דאע"ג דשוחטין פסח על היחיד מ"מ לכתחלה אין לעשות כן דכתיב יעשו אותו דכיון דהכ' ע"כ אי אפשר להם לשחוט פסח כ"א כל אחד פסח בפני עצמו ואין שוחטין על היחיד לכתחלה שהרי בזריקה ושפיכה נמי בדיעבד יצא ואפ"ה כיון שלכתחלה אין לעשות כן פטרינן להו מפסח שני ואין לתרץ ולומר שהרי התו' הקשו דהיאך יעבור ספק איסור כרת בשביל איסור לכתחלה ותירצו דמוטב ידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ואל יעשו רובם שלא כהוגן וא"כ לא מצי הש"ס לשנויי משום דאין לשחוט על היחיד לכתחלה משום דמה בכך אכתי משום הא לא דחינן ספק כרת דאורייתא שהרי לא יעשו רובם שלא כהוגן שהרי אינו חל חיוב פסח רק על א' מהם ואינך שלמים קא שחטי אבל ז"א שהרי הרמב"ם פסק במפקח את הגל דפטור מלעשות פסח שני אע"ג דלא שייך שיעשו רובם שלא כהוגן ע"כ דלא ס"ל כתירוץ התו' וכמ"ש הלח"מ גבי שוחט על בני החבורה ואמר להם שלא לשמו שחטתי והדק"ל כנ"ל אבל אם נאמר דלכך לא בטל משום דהוי חתיכה הראוי להתכבד אתי שפיר דהש"ס הוכיח דע"כ לאו דוקא נקט חמשה שנתערבו ומיירי בחבורות דאי ביחידים מיירי קשה מה שהקשה כ"ת מדוע יצאו לבית השריפה ליבטל חד בתרי וא"ל משום דהוי ראוי' להתכבד ז"א דביחיד שעשה פסח לעצמו ואסור להאכיל ושלא למנוייו אף לשיטת התו' דס"ל טעמא דחטאת דבטלה משום דכתיב איש כאחיו פשיטא דפסח יחיד לא מקרי ראוי' להתכבד וע"כ דבחבורות מיירי ומשום דאם יתבטל ראוי להתכבד לבני החבורה שפיר הוי ראוי להתכבד ולא בטל א"כ מקשה שפיר אמאי פטורין מפסח שני:

אך באמת יש לדחות כיון דפשטא דלישנא דה' שנתערבו ביחידים שעשו פסח מיירי לא מפקינן לה מפשטא ושפיר לא בטל אע"ג דלא הוי ראוי להתכבד ועוד שגם לשיטת התו' ראוי להתכבד לפני אורחי' בעינן וגבי כהנים נמי ראוי להתכבד לפני כהנים אורחים אי לאו משום דאין מחזיקין טובה זה לזה משא"כ בפסח אף שיכול לכבד מחלקו לחבירו מבני חבורה זו מ"מ לא מיקרי חתיכה הר"ל לפני אורחים כיון שגם חבירו נמנה עליו ודלא כפליתי ואין להקשות כנ"ל דא"כ לישני הש"ס דלכך פטורים מפסח שני שאין שוחטין על היחיד לכתחלה שהרי הרמב"ם במפקח את הגל לא ס"ל כתירוץ התו' נראה דהא לאו מלתא הוא די"ל דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא קאמרינן היכא דאיכא איסורא לכתחלה דחינן ספק כרת מקמי' בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא שהאיסור הוא אם נאמר שהוא שלמים כגון התם שדינם של שלמים בזריקה והוא נתנם בשפיכה וא"כ יש לחוש שמא באמת המפקח הי' טהור בשעת זריקה והאי שלמים הוא עושה איסור בחנם ששופך דם השלמים שדינם בזריקה משא"כ היכא שאם הוא שלמים אין כאן איסור כלל ואיסורא דרבוע עליו הוא אי אמרינן דהאי דמייתי פסח הוא א"כ ממ"נ אם הוא מחויב פסח ויש כאן חיוב כרת ודאי דמותר לדחות איסור לכתחלה מפניו ומה בכך דאין לשחוט על היחיד לכתחלה הרי הוא מחויב פסח ואי אפשר לעשות באופן אחר ולא קאמרינן דאי אפשר לאהדורי מהדרינן ואם תאמר דהאי דמייתי שלמים הוא דמייתי א"כ אין כאן איסור כלל ולכך הוצרך הש"ס לתרץ דיש כאן איסור בשלמים דזה בזריקה וזה בשפיכה ושמא יעשה איסור בחנם ודבר זה ברור:

והנה לפי מה דמשמע בלח"מ פ"ה מהל' מעשה הקרבנות דאף הניתנין בשפיכה אם נתן בזריקה יצא (וע"ש שדבריו תמוהים במה שר"ל שגם הפסח בשפיכה דוקא דיעבד ואי אפשר להולמו כלל מסוגי' זו דא"כ אמאי פטורין מפסח שני הא ודאי שיש לו תקנה בזריקה כיון שגם הפסח דינו בזריקה לכתחלה וע"ק לפי מה שרצו הכ"מ והלח"מ לומר דהך דניתנין במתן ארבע כו' תליא בהא דאם הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא התם לא יצא א"כ מאי פריך מאי נ"מ והא תניא כל הניתנין כו' ומאי קושי' דממ"נ אי אמר הכא יצא א"כ שוב איכא עיכובא משום מתנות ומזה סיוע להרמב"ם ואין להאריך) ולפ"ז קשה דאכתי נעביד פסח ונמני ובאמת יזרוק הדם דהניתנין בשפיכה שנחנן בזריקה ג"כ יצא וא"ל אימור דאמרי' דיעבד לכתחלה מי אמרינן ז"א כיון דאיסורא דלכתחלה היינו אי מייתי פסח לא קפדינן עליו כלל ודחינן לי' מקמי' ספק כרת וכן יש להקשות על תי' התו' שהרי אם יקריבו אותם כדין שלמים ובדיעבד יצא בפסח א"כ לא יעשה רק א' שלא כהוגן וכן הקשה אא"ז מהרש"א לכך נראה משום דלכאורה יש להקשות על התו' שהקשו דהאיך בשביל איסור לכתחלה יכנס לספק איסור כרת ומאי קושי' שהרי מצינו בכמה מקומות שהעמידו חכמים דבריהם אפי' במקום כרת ודאי וכמ"ש התו' ביבמות דף ו' יש מקומות שהעמידו חכמים דבריהם כו' וכן איתא בפסחים דף צ"ב וא"כ מכ"ש בספק כרת לכך נלענ"ד דלכל הני שהעמידו חכמים דבריהם היינו דוקא היכא שבודאי יעבור איסור ולפ"ז הכא מאי אית לך למימר יעשו כולם בזריקה וא"כ כשפסח קרבנו הוא עושה איסור בודאי וכמו ששם העמידו חכמים דבריהם כמו כן כאן כיון שבודאי יעשה איסור וא"ל דכל חד וחד אית לי' למיזל בתר איפכא דילמא שלמים קרבנו וא"כ אין כאן איסור כלל ז"א דא"כ הבאתו שלא לצורך כלל שהרי כל כוונתו הוא שמא מחויב פסח שני ואז עושה איסור וכיון שעושה איסור אמרינן דהעמידו דבריהם וממ"נ אין לו להביא פסח שני כלל משא"כ כשנתן בשפיכה מקשין התוס' שפיר מה בכך שיש ספק לכל אחד שמא שלו שלמים ונתנן בשפיכה אדרבה אית ליה למיזל בתר איפכא דשמא מחויב לעשות פסח ואין עושה איסור כלל ובכה"ג שיש ספק לכל אחד שמא אינו עושה איסור כלל לא העמידו דבריהם ואין לדחות ספק איסור כרת וזה נכון מאוד בסברא וע"ז תירצו כיון דעכ"פ רובם יעשו שלא כהוגן ויהיה כאן ודאי איסור גבי רבים לית לי' למיזל לכל חד בתר איפכא ולא חייבום חכמים בכה"ג בפסח שני והשתא לפי"ז אפשר ליישב קו' הלח"מ דמדוע פסק הרמב"ם בשחט על בני החבורה ואמר להם שלא לשמו שחטתי שהרוצה להחמיר יביא פסח שני והשיג עליו הראב"ד ותירץ הלח"מ דס"ל כתירוץ התו' אלא דאכתי קשי' לזה מההיא דמפקח את הגל וכמו כן יש להקשות על התוס' דלדבריהם האיך יובן ש"ס דלקמן במפקח את הגל ויובן דהנה לכאורה לפי סברא זו יקשה דלמה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם גבי ה' שנתערבו כו' משום דשלמים בזריקה ותיפוק לי' דאין לשחוט על היחיד לכתחלה אך דבאמת ז"א שהרי הש"ס מקשה דליתי חד כהן דלא עבד פסח ונמני ויאכל חזה ושוק של כולם וא"כ אין כאן שחיטה על היחיד כלל שהרי הכהן נמנה עמו משא"כ במפקח את הגל ניחא דפטור מפסח שני אע"ג דמשום האי חששא דשלמים בזריקה לחוד אין לו למנוע מלעשות פסח שני כיון דאין כאן רבים עושין שלא כהוגן אמרינן שמא הוא מחויב לעשות פסח ואין כאן איסור כלל מ"מ אין יכול לעשות דממ"נ אם שלמים הוא קעבד דשלמים בזריקה כו' ואם פסח הוא א"כ הוא שוחטו על היחיד לכתחלה וא"ל דניתי כהן דלא עבד פסח בהדי' ז"א דדלמא האי שלמים הוא ונמצא הכהן לא עבד פסח משא"כ בשליח שאמר שלא לשמו שחטתי שפיר פסק הרמב"ם דהרוצה להחמיר יביא פסח שני על תנאי והיינו דממנה עמו א' מבני חבורה על חלקו ואם פסח הוא אין כאן שחיטה על היחיד כלל. אמנם עדיין צ"ע לומר הטעם במפקח הגל פטור מפסח שני משום דאין לשוחטו על היחיד דהא היינו אם אפשר לשוחטו על בני החבורה משא"כ כשאין כאן בני החבורה אין כאן איסור כלל וכדקאמר בש"ס דאי אפשר לאהדורי מהדריני' וכן כתב הרמב"ם אם משתדלין כו' וא"כ במפקח הגל שאי אפשר לשחטו על היחיד מדוע יהא פטור מפסח שני:

לכן נלענ"ד דדברי הרמב"ן מתורצים שפיר דאזיל לשיטתו ומתורץ ג"כ קו' התו' שהקשה דהיאך מדחינן ספק כרת כו' ויהיה מזה סיוע ג"כ להב"ח דהנה הרמב"ם פסק ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק היכא דאיכא ספק כרת אז מדאורייתא אזלינן לחומרא ולקמן דף צ"ג איכא פלוגתא בשוגג בראשון והזיד בשני ופסק הרמב"ם שחייב כרת אבל בטמא בראשון והזיד בשני פטור והנה מדאורייתא אזלינן בתר רובא בכל דוכתא והשתא אתי שפיר דבשוחט על בני החבורה פסק דהרוצה להחמיר להאמינו יביא פסח שני דכיון שהוא מחמיר להאמינו איכא ספיקא דאוריי' בספק כרת שאם לא יביא הרי הזיד בשני וחייב א"כ הוא מדאורייתא לחומרא ומוטב שיעשה איסור לכתחלה משיכנס באיסור כרת מה שאין כן הכא גבי יבלת ומפקח את הגל בתרווייהו מדאורייתא לקולא דגבי יבלת כיון שנתערבו עורות פסחיהן ויש ספק בהנך ה' בני אדם איזה מהן מחויב לעשות פסח שני אית לן למיזל בתר רובא וכלהו פטורי רק דמדרבנן לחומרא וכיון שיש שם איסור לא שייך להחמיר ולהביא פסח ובמפקח את הגל כיון דמספקא לן שמא טמא הוא ומחויב לעשות פסח שני א"כ הרי הוא פטור מכרת אף אם הזיד בשני וא"כ נמי אין לנו להחמיר לחייבו מדרבנן דחומרא דאתי לידי קולא הוא דשלמים בזריקה כו' ובזה עלתה שפיר לקושיית הראב"ד דלפי תירוץ הלח"מ דהרמב"ם ס"ל תירוץ התוס' תימא בעיני שהרי מדקאמר הש"ס משום סמיכה כו' ופירש"י דא"א לסמוך ע"ז שמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים הרי מבואר דאע"ג דאחד לבד הוא שיעשה שלא כהוגן מ"מ אין יכולין להביא פסח שני וע"כ לומר לשיטות התוס' דבאמת היכי שיהי' איסור גמור ודאי דחינין לנו מלעשות פסח שני ועבודה בקדשים איסור גמור הוא והתוס' לא מחלקי בין יחיד לרבים אלא לענין איסור לכתחלה לבד וכל זה אינו מעלה ארוכה לדברי הרמב"ם שהרי בש"ס קאמר משום חזה ושוק כו' ופריך וניתי כל חמשה חד כהן ונימני כו' ויאכל חזה ושוק של כולם וממ"נ אחד מהם הוא פסח ויצא בו משא"כ הכא דאין לו תקנה לחזה ושוק כלל דאי מייתי כהן דעביד פסח א"כ נאכל שלא למנויו ואי לא עביד פסח שמא האי שלמים הוא וא"ל שמניח החזה ושוק ואין נותנים לכהן כלל ודוקא התם חיישינן שיעשו רובם שלא כהוגן ז"א דשמא פסח הוא ונמצא עובר בבל תותירו וא"ל ששורפין קודם שיביא לידי נותר ולא שייך אין שורפין קדשים ביו"ט דהכא בפסח שני עסקינן ז"א דזה ודאי איסור גמור לאבד קדשים ביד וגם ממעט באכילת קדשים ואם נאמר דהרמב"ם מיירי שאחד מבני החבורה הוא כהן וממנה אותו עמו אתי שפיר וא"כ בפשטות מתרצא קושיית הלח"מ דהתם טעמא משום חזה ושוק דלא אפשר וכן י"ל בשיטות התוס' דטעמא דמפקח את הגל משום דלא אפשר משום חזה ושוק ובעיקר קושיית כ"ת י"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת הב"ח דאף שאין האיסור ניכר לעצמו י"ל דין קבוע דלא בטל כמו חניות ודלא כהפר"ח שהשיג עליו ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דלכך לא בטל משום דאיתא בטור ובש"ע סימן קי"א בשם הר"ש דהא דאמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל היינו דוקא כששנים של אדם אחד אבל של ב' בני אדם אין מצטרפין וא"כ כיון שהפסחים של ה' בני אדם אין מצטרפין לבטל ובזה הי' מקום ליישב קו' הפליתי שהבאתי לעיל שהקשה דאם נימא דלא כתרומת הדשן א"כ לבטל חזה ושוק חד בתרי ולפי מש"ל י"ל דהנה הא ודאי אע"ג דקי"ל שחטו למנויו ושלא למנויו כשר היינו דיעבד דוקא אבל לכתחלה ודאי דאסור לשחטו ע"מ להאכילו שלא למנויו ולפי"ז א"ש דבתירוץ קמא דמשני הש"ס משום דאיכא חזה ושוק כהנים אכלי לי' ר"ל וא"כ מתחלה שוחטין אותו ע"ד להאכילו שלא למנויו שהרי הוא שוחט אותו על תנאי שיהי' שלמים ויצטרך ליתן החזה ושוק ממנו לכהן ואע"ג דאח"כ באמת הכהן יכול לאוכלו ע"י ביטול ברוב מ"מ לכתחלה אין לשוחטו ע"ד כן והדר פריך וניתי כל חד כהן כו' ואהא משני כיון דכל חד מייתי כהן בהדי' א"כ שוב אינם של אדם אחד ואין מצטרפין לבטלו כדעת הר"ש וא"כ נמצא הפסח נאכל שלא למנויו אבל אחר העיון אי אפשר לומר כן שא"כ בספיקא דחניות שכתב הפר"ח שאם לקח מהן מותר מטעם דכל הנכנס לספק מסייע לבטל וצריך לומר שכל החניות הם של אדם אחד וזה אינו במשמע ועוד שהרי הפר"ח הביא בשם ספר כריתות דלכך לא אסרינן כל העולם כולו בחרישה וזריעה מפני תערובות נחל איתן שהוא קבוע מפני שאין מקומו ניכר ואכתי תיקשי דלא ליבטל שהרי בהרבה ב"א לא אמרינן דמסייע לבטל וא"ל דאי אפשר שלא יהא בכל העולם א' שיהי' לו שדות הרבה מרובים מנחל איתן שהרי מבואר בסי' קי"א דאם יש בא' מהן כדי לבטל אינו נכנס בספק כלל ואינו מסייע לבטל גם בלא"ה כיון דעיקר טעמא דשל אדם א' מצטרף לבטל הוא משום שעתידין להתערב וא"כ בנחל איתן דלא שייך זה למה יתבטל שהרי כ"א קבוע במקומו אלא שאינו ניכר ולכן נראה ברור דע"כ לא קאמר הר"ש אלא גבי שני קופות של תרומה או שני קדירות של חולין ובטל בששים או בק' אז שפיר יש לחלק בין אדם א' לב' משא"כ בדבר שביטולו ברוב ילפינן מסנהדרין דכתיב אחרי רבים ודאי דגם הר"ש מודה דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ולכן אני תמה על הש"ך סי' קי"א ס"ק י"ז שכתב וז"ל ודוחק לומר דנ"מ לענין יבש ביבש ואין בא' מהם רוב ויש בשניהם רוב דמצטרפין כו' והיאך אפשר לומר כן שהרי איתא שם בד"א בשתיהם של אדם אחד אבל אם הם ב' בני אדם אין מצטרפין וביבש ביבש לענין רוב בודאי אפילו בשל ב' בני אדם אין מצטרפין וא"ל דכוונתו דבאמת בש"ע מיירי בלח בלח אלא דהרמ"א אעפ"י דס"ל חנ"נ בשאר איסורים מ"מ כתב דין זה משום דנ"מ לענין יבש ביבש הא ליתא שהרי הש"ך דחה זה וכתב דהא בב' קדירות מיירי דהיינו בלח משמע דמעיקרא הוי קסבר דביבש מיירי והיאך שיהי' הדבר פשוט דלא שייך לחלק בין אדם א' לשני ב"א לענין ביטול ברוב ויש לי ראיות ברורות ע"ז ואין להאריך כי בלא"ה כתבו הפוסקים דבדאורייתא לא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל וא"ל דהיינו טעמא דכולם יוצאין לבית השריפה מפני שא"י להקריב האימורין דאימורין לא בטלי ברובא דעולין אין מבטלין זא"ז יפה כתב כ"ת דא"א שהרי בכל דוכתא שא"י להקטיר האימורין אמרינן דעשאן כמו שנטמאו או שאבדו ומותר הבשר נמשך לאיסור וכמ"ש הט"ז בסי' ק"ד גבי חהר"ל שאין לדון בגוף א' חציו לאיסור וחציו להיתר וא"כ כיון שעולין צריכין אנו לאוסרן לא אמרינן בהו ביטול גם הבשר אסור מטעם זה שא"א לדון בגוף א' חצי' לאיסור כו' מ"מ ז"א שהרי הפר"ח שם השיג על הט"ז בזה וגם בקונטרס אחרון בעובדא דב"ה במעשה בקצב א' ששחט ז' בהמות כו' ונחלקו הגאונים כתב הפר"ח שכולם לא כיוונו להלכה לפי שזה סובב על טעות א' שכתב הט"ז בסי' ק' שא"א להתיר חציו ולאסור חצי' אלא העיקר מה שבבית אסור ומה שבמקילין מותר הגם שלענ"ד אני תמה עליו שדימה דין זה לדינו של הט"ז ובאמת לא דמי אלא כאוכלא לדנא דבשלמא הט"ז דמיירי בענין שמקצת החתיכות ראויות להתכבד ומקצת אינם ראויות להתכבד שפיר נחלק עליו הפר"ח שם והדין עמו בזה לפי מה שאנו מתירין חתיכה שאר"ל מטעם חד בתרי בטל אתינן עלה והיינו אף דידעינן דאית ביה איסור מ"מ האיסור נהפך להיתר מן התורה וגזירת הכתוב הוא ואותן חתיכות הראיות להתכבד אסורין כיון דחז"ל אמרי דלא נימא בהו חד בתרי בטל אסרינן להו משא"כ בההיא דמעשה דב"ה שעיקר ההיתר הוא מטעם כל דפריש מרובא פריש אמרינן דחצי זה היתר הוא א"כ שפיר נחלקו הגאונים אם נימא דלמא גם החצי השני היתר הוא או להיפך ולפי"ז אף נודה בעובדא דב"ה לדעת האוסרים מ"מ כאן אעפ"י שידוע ודאי שיש שם איסור שפיר בטל אף על גב דאיסורין לא בטלי מגזה"כ דעולין אין מבטלין זא"ז:

ועוד נלענ"ד דאף אימורין גופייהו בטלי כיון דבבעל מום מיירינן והתוס' בזבחים דף ד"ה הא עבר מומם כתבו דאיברי בעלי מומין שפיר בטלי אע"ג שאין עולין מבטלין זא"ז מ"מ בעלי מומין לאו עולין נינהו ועוד כתבו התוס' שם שאף בעולין יש לחלק בין לח ליבש וכיון דהך ברייתא לאחר זריקה הוא א"כ האימורין שפיר בטלי כיון דיבש ביבש הוא ומחוורתא כדכתיבנא דהרמב"ם ס"ל כשיטת הב"ח דלא בעינן שיהי' האיסור ניכר וידוע במקומו אלא כל שכ"א עומד לעצמו הוא אסור הו"ל קבוע כמו בחניות וראיותיו יש ליישבם ומוכ"ז אץ עלי כו' דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה