אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כו

שאלה כה

שלום וברכה לכבוד ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה. נבון וחכם השלם כש"ת מוהר"ר ברכי' בירך נ"י:

ע"ד שאלתו אשר שאל כענין. בפיצול מגבה עם עוד ריעותא שמצא בשחיטת חדשים מקרוב דמחשב תר"ל ובספרי לא נזכר מזה. אהו' האמת אגיד כי בקונטרס תר"ל לא כרוכלא חשיבנא רק מה שעלה בלבי אז לחדש דבר והשאר סמכתי על המקומות המפוזרים בספרי כאשר כתבתי שם בקונטרס תר"ל סעיף ס"ט וגם הדין הלז אע"ג דלאו בפירוש איתמר מכללא איתמר ובעזה"י ליכא מידי דלא רמיזא בספרי. ויראה כ"ת במ"ש בסי' ל"ט ס"ק צ' באונה עליונה של ימין שנתפצלה ויש יתרת ע"ג והיא דבוקה לגרגרת לא מחשב תר"ל דהיתרת לא מחשב ריעותא כיון שהעידו עלי' שדרכה ליפצל ע"ש ומינה בפיצול ע"ג הריאה וגומא תחתי' שאין זה דרך הריאה ובודאי איזה סיבה גרם לה שתתפצל או מחמת חולשת וקלקול היצירה אע"ג דכה"ג כשירה היא לפי שאין זה יתרת שבשר הגומא הוא וגם אין עתידה להתפרק מ"מ היא יתרת מקמא ויתרת בדרי וגבשושית נמי קי"ל דכשר ואפ"ה כיון ששינוי הוא משאר הריאות מחשב ריעותא וחזי לאצטרופי לריעותא אחרת למהוי תר"ל אע"פ שאלו ודאי שהיו כן מלידה ומבטן וי"ל דהכי רביתייהו ומכ"ש בפיצול עם גומא דודאי מחשב שינוי בריאה וכמ"ש להדי' בספר לחם חמודות אהא דפיצול מקמא טריפה וז"ל ויתכן זה אפי' למכשירי' יתרת מקמא דהכא שאני הואיל ומוצאין גומא בריאה אין זו יתרת אלא שינוי שנשתנה בריאה עצמה ואם יש לחוש שסופו להתפרק טריפה כו' ע"ש מבואר מדבריו דודאי כל פיצול עם גומא שינוי שנשתנה בריאה הוא בין אם הוא מגבה או מקמא אלא דמגבה לא איכפת לן בשינוי זה כיון שעכ"פ אינו עתיד להתפרק משא"כ מקמא שיש לחוש שסופו להתפרק והדברים מוכרחים לענ"ד שאם נאמר דפיצול עם גומא הוה רביתייהו דריאה ואינו שינוי אין מקום לחלק בין מגבא למקמא דכיון דרביתי' דריאה בהכי להתפצל מבשרה ולהיות גדל כך עם גומא תחתיו גם במקמא יש להכשיר ועיין לעיל סי' י' באמצע התשובה מ"ש בזה) ומ"ש הרמ"א הטעם לפי שנופל למטה. והט"ז הוסיף ביאור דכיון שהתחיל להתפצל סופו להתפרק לגמרי אין זה מספיק דלמה נאמר כן בדבר שהוא דרך גידולו והרי כל האונות תלויות ועומדות באויר והרוח מעמידן וכן היתרת מקמא ולמה יגרע הפיצול הזה כיון דאורחא דריאה בהכי להתפצל ולהיות גדל בגומתו והרוח הנושב בו מעמידו וזה באמת דעת מח"ב שכתב וז"ל ועוד דסברא נותן להכשיר בפיצול יותר מביתרת ואפילו מאן דפוסל ביתרת מקמא איכא למימר דמכשיר בפיצול דהא מפוצלת היא מן הריאה עצמה כו' ע"ש ור"ל שיש מקום לומר דפיצל כיתרת לענין שאין לחוש לו שסופו להתפרק דרביתי' בהכי כמו יתרת ואיכא למימר נמי דעדיף מיני' דביתרת י"ל כיון דלאו בדרי הוא כנטול דמי וטריפה אף בלא טעם סופו להתפרק משא"כ בפיצול דעכ"פ לא שייך ביה דין יתר כנטול דמי דהא חזינן דמן הריאה עצמה היא וע"ש שכ' דרמ"א קאי לדעת המחמירים ביתרת מקמא וסיים בה ומ"מ אם שעת הדחק הוא ילך אצל חכם אולי ימצא מקום להתירו ור"ל מחמת הסברא שכ' מתחלה בפיצול עדיף והיינו מטעמא דכתיבנא דס"ל דפיצל ג"כ אורחא בהכי ואין חשש פירוק אע"פ שאין לו מקום לנוח בגומא ואמנם לדינא לא קיי"ל כוותי' שהוא ז"ל כ"כ לפי שלא הי' לפניו ספר הד"מ שמבואר דמגבה דמכשירין לפי שהוא נח בתוך הגומא שתחתי' משא"כ מקמא שהגומ' היא למעלה ממנו אף להמכשירים יתרת מקמא מטריף בזה אבל לא עלה על הדעת לומר דרביתי' בהכי ולולא שכ' הב"י בשם מ"כ וכ"כ מהרי"ו בבדיקות להכשיר בפיצול וגומא תחתי' אם הי' בא לפנינו כזאת אף אם היינו מדמי' שיוכל להיות שנתפצל ונח בגומא אך אעפ"כ לא היינו עושין מעשה שהרי שינוי גדול יש כאן ושמא נעשה ע"י מעשה וקלקל שבריאה שנפרד ממנה החתיכה שנתפצלה ושוב קרם עליה עור מחמת מכה אך הואיל שהב"י מ"כ להכשיר אין ספק שקבלה היתה בידם דשכיח כה"ג לבא בדרך הכשר אבל מ"מ אין לומר היינו רביתיי' ולהוציאו לגמרי מכלל ריעותא ועיין בכנה"ג שבשו"ת מבי"ט כ' דין זה דהמ"כ שהביא הב"י בשם מהר"מ מרוטנבורג וכ' דדוקא בפחות מכט"ד והכנה"ג השיג עליו דבליכא ט"ד אף בלי גומא כשירה והכשר דגומא היינו אפילו בדאיכא ט"ד והזכרתי מזה בספרי ג"כ ופשיטא דקי"ל דלא כהמבי"ט בזה אבל עכ"פ חזינן בהמבי"ט שאינו תופס היתר דמחמת גומא להיתר פשוט והיינו דודאי הוי ריעותא ושינוי בריאה וכמש"ל בשם הלחם חמודות וא"כ נראה דאם יש עוד ריעותא מצטרפינן לי' לתרי ריעותא ולא עדיף מבועא דכשר מדין הש"ס ומצטרף לריעותא אע"פ שרגילות להיות בועות בריאה מצטרפין הריעותות אחרת לומר שמחמת נקב נעשה וה"נ תלינן שמחמת חולי ומכה שבריאה נתפצלה החתיכה ההי' ויגיד עלי' ריעו הריעותא השני' הנמצאת שמה:

וראיתי בשו"ת מאיר נתיבים סי' מ"א שכ' בריאה שנתפצלה האונ' וכ' שאין לדונו לפיצול מקמא אלא לנחלק כל שנראה לעינים שדומה לתמונות נחלק ומ"ש מכ"ת דזולת הפיצול יש כאן יתרת וכוונתו לדונו בדין תר"ל יראה ג"כ להקל כיון שאינם סמוכים שמפסיק ביניהם בשר ריאה חזק ובריא כו' ע"ש והנה מ"ש להכשיר מדין נחלק לא ירד בני עמו כאשר כבר מלתי אמורה באורך בספרי ובכמה תשובות כידוע למע"ל ומ"ש אם הוא בתמונת נחלק הנה בפוסקים לא ראינו כל תמונה דודאי כל שנפצל ונפרד זה מזה תמונת נחלק יש לו וכבר ביארתי בארוכה במקומו אך מ"ש לדון דין תר"ל מבואר דאף לפי מה שסובר שזה קרוי נחלק וכשר אעפ"כ הי' חושש לו אם יש עוד ריעותא אחרת עלי' או סמוך ממש וא"כ נראה דכ"ש בפיצול מגבו שנח בגומא נראה דטפי יש לחוש לו להצטרף ריעותא אחרת ואדרבה למאי דמכשיר נחלק ע"כ לומר שרגילות להיות מתחלק מתחלת ברייתו וא"כ פשיטא שיש מקום לומר דלא חשיב ריעותא ואפ"ה ס"ל דהוי ריעותא ומכ"ש בפיצול מגבה וא"ל דטעמא דידי' דמחמת ריעותא אמרינן שזה אינו נחלק רק פיצול מקמא וכבר התחיל להתפרק כאשר מורה הריעותא הב' אך ז"א דהתינח בריעותא דבועא או סרכא תלויה וכדומה אבל במ"נ התם מיירי שהריעותא השניה שהיה יתרת קרוב להפיצול ופשיט דמחמת ריעותא דיתרת אין מקום להוציא מדין נחלק ולומר שהיא פיצול מקמא רק הדבר מבואר שטעמא שהגם שנחלק מ"מ ריעותא הוי ומכ"ש פיצול מגבה עם גומא דהוי ריעותא:

ומ"ש כ"ת ראי' מש"ך ופר"ח דמכשירי בקצרה מהגומא ואפי' הט"ז דמטריף אינו מטריף רק מטעם דאין זה פיצול רק יתרת א"כ מוכח דפיצול לא הוי ריעותא דאל"כ הא הו"ל תר"ל דהא להרמב"ם חסרון מבחוץ טרפה והו"ל ריעותא והפיצול מצטרף להיות תר"ל והדבר פשוט דאין מזה ראיה כלל דהא ודאי מה דחדית לן אא"ז לצרף חסרון לריעותא לפי שהרמב"ם מטריף היינו בענין שלהרמב"ם יש להטריפה מחמת החסרון ואף שאנו מכשירי' יש להטריף אם יש עוד ריעותא מטעם תר"ל אבל אם החסרון הוא בענין שי"ל שגם להרמב"ם לא מיקרי חסרון פשיטא דלא חזי לאצטרופי החסרון הזה לריעותא כלל ומעתה פשיטה שלדעת הש"ך ופר"ח שמכשירים בקצרה מהגומא היינו כמ"ש אא"ז שהפיצול לא גדל כ"כ כמו הגומא מחמת חלשתו וא"כ לא מבעי' למאי דמשמע מהפרי מגדים דמפרש שי"ל שעתיד למלאות הגומא ומהאי טעמא מיקל אף בחסרון מבחוץ דלא הוי תר"ל דכיון שהטעם שמכשירים ע"ש סופו שיגדל וימלא הגומא ולולא זה אף בלא דעת הרמב"ם היינו מטריפין בקצרה מהגומא דכיון שאינו ממלא הו"ל יתרת וכשאנו מכשירים ואומרים שעתיד למלאות הגומא כשרה אף לדעת הרמב"ם שהרי אין חסרון אלא בית קבול העשוי למלאות ודנין ע"ש סופו ורואין כאילו כבר מילא הגומא א"כ אפס מקום לחשבו תר"ל מחמת צירף דעת הרמב"ם בחסרון שהרי גם להרמב"ם כשר שאין כאן חסרון כלל אלא אפי' למאי דכתיבנא בספרי ס"ק ע"ג שכוונת אא"ז שפיצול אינו גדל לחולשתו כמו הגומא ולעולם לא יתמלא ע"ש (וכן עיקר כי המשבצות העתיק מדברי הת"ש והפיצול לא גדל עדיין כ"כ כו' ותיבת עדיין הוסיף כי בת"ש ליתא) מ"מ י"ל דגם הרמב"ם שחושב חסרון לסוג טריפות בפ"ע היינו כשהוא חסרון בלא פיצול דכיון שנבראת חסירה קלקול היצירה יש כאן משא"כ בזה שאין החסרון בתולדה רק ע"י שנתפצל מן הריאה השלימה שהוא לפעמים בדרך גידולה בשביל שהפיצול לא גדל מחמת חולשתו למלאות הגומא אינו נכנס בסוג חסרון מתולדה רק אם הוא חסרון ויכול להניח בתוכו כאצבע כתבתי שם להטריף כיון דאף אם היתה שלימה במקום הפיצול היינו מטריפין וכמ"ש אא"ז בת"ש שם ובחסרון ככף כפופה לאו מטעם הרמב"ם היינו מטריפין ולכן אע"פ שבזה רגלים לדבר שהחסרון נעשה ע"י הפיצול שלא גדל כ"כ מ"מ תר"ל הוי כיון דבקצרה מן הגומא עצמה יש פוסקים שדעתם להטריף וכמ"ש שם אבל אם לא היה החסרון כ"כ אין לעשות תר"ל מן הפיצול והחסרון דחדא מלתא היא שהחסרון מחמת הפיצול הוא וכה"ג אפשר דגם הרמב"ם מכשיר ועיין מ"ש בחיבורי סי' ל"ו ובתשובות שם סי' ך"ג מ"ש לאחי החריף מו' סענדר ז"ל וגם בק"ה שם דחסרון שהוא ודאי בתולדה אין מצטרף לתר"ל כיון שהרמב"ם אין טרפותו מטעם נקב רק חסרון סוג בפ"ע ע"ש א"כ פשיטא דכאן בקצרה מהגומא אין מקום לצרפו בתר"ל וגם שי"ל דשמא עתיד ליגדל ולמלאות הגומא וא"כ אין כאן ריעותא רק מצד הפיצול ואין להטריף רק בחסרון כשיעור וכמ"ש אבל מ"מ אין להביא ראיה מזה לומר דפיצול עם סרכא תלוי' או שאר ריעותא שהוא מחשש נקב אין בו משום תר"ל דז"א דמה שנתפצל ודאי שינוי בריאה היא וריעותא הוי ומ"ש מע"ל להוכיח דאין לחשוב פיצול לריעותא מיתרת שפת יתר הוא דלאו משום ריעותא לחשבו ליתרת אתינן עלה רק מחמת השינוי של הפיצול עצמו ולדון בפיצול דין היינו רביתי' זה שיבוש דאע"ג שנמצא כן לפעמים אין זה בכלל היינו רביתייהו וכמבואר בדברי אא"ז ובספרי באורך והיכא דאיתמר איתמר וכבר כתבתי שאין לך רגילות בריאה כבועות ולפי שאנו רואין שהי' איזה קלקול ושינוי במקום זה חוששין לה ומה"ת לא ניחוש גם בזה שהפיצול לא הי' מחמת טבע רק מחמת קלקול והסרכא תלוי' מעידה עליו ועיין בספרי ס"ק ע"ז מ"ש בענין פיצול מקמא ארוך מהגומא אם יש בו משום תר"ל ומה שכתבתי שם ועוד שיש כאן תר"ל כוונתי כיון שיש מקום לדונו לפיצול מקמא מצטרף ג"כ מה שיש תר"ל אפי' תאמר דיתרת הוא ריעותא דיתרת מקמא וריעותא דחסרון מבחוץ אבל אין מקום לדונו לפיצול שנראה מענינו שהוא יתרת בשביל הך תר"ל לחוד אין לפסול דלא חשיב תר"ל כה"ג ע"ש שקצרתי במובן:

ומ"ש כ"ת ממה שכ' בס"ק פ"ג בענין סרכא תלוי' מבועא שבגומא שנופל עליו הפיצול כו' שם א"ש כמ"ש דאפי' את"ל דחשבינן להבועא ריעותא שאע"פ שמתכסה ע"י הפיצול מ"מ ל"א חסרון מבפנים אין מקום להטריף משום תר"ל כיון שאף אם הי' שם נקב במקום הריעותות יש להכשיר מחמת סתימת הפיצול וכמ"ש שם כיון שבפיצול עצמו אין מצורף אליו ריעותא אחרת משא"כ אם ריעותא דסרכא תלוי' בפיצול עצמה שפיר הוי תר"ל מחמת ריעותא דהפיצול אע"פ שבלא ריעותא אחרת מכשירין וכמו בועא וגבשושית וכיוצא בו אע"ג דבלחודי' כשר ריעותא מיהא הוי:

שוב ראיתי שהדבר מבואר בלשון אא"ז בשמ"ח סעיף י"ח במ"ש שם דאם גבוה קצת אפילו אין גבהותה כט"ד רק שכל הפיצול כט"ד טרפה דכיון שנתפצלה מהריאה ואינה מחובר כהוגן והבליטה גורם שתתחכך בצלעות קצת איכא תרי ריעותא שתתפרק כו' הרי מבואר דחשב ליה ריעותא מה שהוא מפוצל ומ"ש ואינו מחובר כהוגן לישנא קיטא נקט ור"ל שחתיכה זו אינה מחוברת לריאה כדרך כל שאר הריאה שמחובר ממש וזה נתפצל משם והו"ל ריעותא והזכרתי לשון זה בספרי ס"ק ע"א וכ"כ להדי' בת"ש ס"ק ך"ג שכתב דלא דמי ליתרת פחות מט"ד שהיא דבוקה ומשורשת יפה אבל זו כשמתחכך אפי' קצת תתפרק כיון שכבר התחילה להתפצל ועפי"ז הם דבריו בשמ"ח שם דאיכא תרי ריעותות ומטעם זה מטריף אפי' אם היא גבוה באמצעה כגבשושית ואינה חדה ודוקא שוה ממש בעינן והיינו משום דענין הפיצול בעצמו ריעותא הוא וא"כ פשיטה דסרכא תלוי' מתוך הפיצול גרע מגבשושית בתוך הפיצול וחוששין לו שמא בחיי' הי' הפיצול מבחוץ נתחכך בצלעות וניקב' ולא הית' מכילה הרוח בקרבה ודחפוה הצלעות לתוך גומא והא קמן שיש כאן סרכא תלויה או בועא ואם היה דין הפיצול שוה לשאר מקומות שבריאה למה נטריף מחמת הגבשושית ומכ"ש כשאין בו גבהות כט"ד דמה"ת לומר שיתפרק ע"י חיכוך כיון דבשאר מקומות שבריאה אין חוששין לו אלא ע"כ דבמקום הפיצול שאני וכיון דהלכה רווחת היא בפיצול בגומא אם אין שוה ממש לשאר הריחה מטריפין וע"כ דהיינו כמ"ש אא"ז דמקום שהפיצול שם היא ריעותא וא"כ פשיטא דבכל ריעותא גמורה שמצטרפת אליו היא טרפה. ואני תמה על כ"ת ששגור בפיו דברי אא"ז בשמ"ח ות"ש ואיך נעלם ממנו כל זה ונלענ"ד ברור דבפיצול מתוך גומא וריעותא גמורה הפיצול יש להטריף ואין להכשיר רק באונות שנתפצלו ברחבן או בעוביין ושורש אחד להם או ביתרת על אונא עליונה של ימין שהעידו להכשיר בנתפצל ואין זה בכלל ריעותא כלל אבל פיצול מתוך גומא ודאי הוי ריעותא לא משום חשש יתרת אלא משום קלקול ושינוי בריאה ולכן בהצטרף אליו עוד ריעותא טריפה:

ואגב אורחא אמרתי להודיע אשר ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה בדבר ההוה ורגיל שהרבה בני אדם באים אל השוחט אוחזים עופות בידיהם ועומדים סביב וסמוך לו ממש טפחו של זה בצד טפחו של זה בכדי שמיד שיגמור שחיטת עופות של זה יתחיל בשלו ובפרט בערב יוה"כ בשחיטת הכפרות שמרבין העם להביא ואין זה נכון כי יש בזה משום צער בעלי חיים דיש סוברים צב"ח דאורייתא ואף הסוברים צב"ח דרבנן איסורא דרבנן איכא ואין לך צער ב"ח יותר מזה ופשיטא שאין לומר דהעופות לאו בני הרגשה נינהו שהרי מבואר בסימן ל"ו דלפעמים צמקה הריאה מחמת ששחטו אחרת לפני' וכן הוא בבה"ג הביאו אא"ז בת"ש שכתב הוה עובדא ונכס טובחא כמה חיווי באנפי הדדי ואשתכחי כולהו דצמקו הריאה דידהו עכ"ל וא"כ פשיטא שיש בזה משום צער ב"ח וגם יש לחוש כיון שיוכל לבא מחמת זה לידי צימוק הריאה והו"ל צמקה בידי אדם דטרפה ואף לפי מ"ש בספרי דאם שחטו לפני' ונרתעה צריך בדיקה מצימוק ואם לא בדק יש להכשיר והבאתי ראיה מחולין דף ל"ב לענין פרה אדומה שחטה ושחט בהמה אחרת עמה כו' מ"מ פשיטא דאין לעשות כן לכתחלה שאפילו תאמר דדוקא נרתעה בעינן מ"מ מאן מפיס אם נרתעה אם לאו ואין משגיחין בה כל עיקר ומכ"ש לפי מ"ש דמשמע מבה"ג דלא בעינן למידע הכי אלא דסתמא הכי ע"ש ואף שיש מקום לומר לפי מ"ש הרשב"א בשחטוה מיד אין לחוש שמא צמקה הריאה לשעה קלה הרי אא"ז הוכיח מדברי בה"ג שחולק על הרשב"א בזה וכ' דאפשר שהבע"ח יתקלקל כמו רגע לאין מרפא ונראה שזה תלוי בשני התירוצים שכתבתי בספרי סי' ל"ו ס"ק ר"ד ליישב דברי הרשב"א שלא יסתרו דברי בה"ג שלפי התירוץ הא' שכתבתי דאעפ"י שישנו במציאות שלשעה קלה תיצמוק הריאה מ"מ היא מלתא דלא שכיחא י"ל שלכך אין חוששין בזה לחשש צימוק כיון ששוחטים מיד ולפי תירוץ השני שכתב לחלק דהרשב"א לענין צימוק בי"ש קאמר אבל בצימוק בידי אדם כיון דחזינן שחרדת אדם יתן מוקש להצמיק באופן דלא הדרא בריא אלמא שחרדת זו פועלת ביותר מהניא נמי להצמיק אף לשעה קלה א"כ פשיטא שאפילו להרשב"א יש לחוש בזה ומכ"ש לדעת אא"ז דס"ל דאפשר שיתקלקל הבע"ח מיד וגם נלענ"ד דאף הרשב"א לא קאמר אלא לענין אי אשתכח השתא דצמקה אף עפ"י שקרוב לשחיטתה הופחדה בי"ש אין תולין שלשעה קלה תיצמוק ויהיה נראה הצימוק לעין. אבל לענין שניחש שמחמת הפחד באה לידי חולי צימוק אין בזה מועיל מה ששוחטים אותה מיד דכיון שאנו באים לחוש דעייל בה פחדא שתצמק אף שאינה צומקת מיד טרפה שבטרפות כזה אנו דנין ע"ש סופו וכדאמרינן בכמה טרפות שמטריפין לפי שעתיד לינקוב וה"נ דכוותיה (ולפי זה צ"ע בצמקה הריאה לענין דין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה וכמ"ש לענין סרכא ועיין מה שכ' בק"ה סי' ל"ט ס"ק קצ"ה ובק"ה שם ראיה ך"ו ע"ש ודין צמקה הריאה דטרפה אין בו חילוק בין בהמה לעוף כמ"ש ס"ס ל"ה שאין חילוק בין בהמה לעוף בענין טרפות הריאה מחמת נקב וחסרון רק שאין לו אונות ואם ימצא אין להם מנין ידוע וע"ש מ"ש בספרי סי' ל"ט ס"ק ב' לענין סרכות ובהיותי בזה עלה במחשבתי במה דקשיא להו להפוסקים והמפרשים בהא דפריך האי חסרה ה"ד כו'. והקשו דנוקמא דחסר אונא והב"ח סובר דבאמת חסר אונא משלים לח"י טרפות והארכתי בזה בק"ה בכמה ישובים למה לא משני הש"ס הכי ובאמת יש לומר דכיון שאמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אם כן לא הוה בעי לפרושא בחסר אונא דטרפותו לא שייך בעוף והוא נכון לכאורה וכמדומה שלא דברתי מזה בספרי ואין פנאי לעיין בזה כעת) ולכן נלענ"ד שאף שאין בידי להחמיר להצריך בדיקה כה"ג אפילו בבהמה ומכ"ש בעוף שקשה הבדיקה וכדיעבד דמי מ"מ לכתחלה יש ליזהר בין בעופות ובין בבהמות שקושרין שוורים הרבה בבית המטבחיי' שלא יראה האחד בשחיטתו של חבירו ובפרט כי הוגד לי ושמעתי כי הם מרגישין מאוד כשמובאים בבית המטבחיים ותפול עליהם אימתה ופחד ונרתעי' מאוד ובזה לבד אין חשש דאיהו מבעית נפשי' אבל מ"מ צריך ליזהר שלא יראה האחד במיתת חבירו שיש בזה משום צער בע"ח ומשום חשש צימוק הריאה כמ"ש וכ"ז אפי' כששוחטים זה אחר זה מיד שיש מקום קצת קולא מחמת סברת הרשב"א שלא תצמיק לשעה קלה מ"מ צריך ליזהר מטעמא דכתיבנא אך מה שנוהגין כשהשוחט קרוא אצל בעלי בתים לשחוט לצורך סעודת חתונה או מילה ולפעמים מזדמן שקובעים מקום לשחיטתו אצל הכלוב מלא עוף ולוקחים מהם ושוחטים כל הצורך ומשאירים בכלוב כמה עופות שאין שחיטתן אלא אחר כמה ימים בזה יש חששא ביותר מחמת צימוק כיון שאין בזה מקום קולא כלל ואף בדיעבד יש מקום להצריך בדיקה ובפרט כי לפעמים יארע שרואים שהם מרתיעים וכמפני חרבות נדדו הלכו ובורחים ממקום למקום ועכ"פ יש ליזהר בכל זה בכל גווני. ולפי שידעתי כי כ"ת ירא וחרד על דבר ה'. אמרתי להודיע. אשר ידע להזהר עוד:

ומה שמסתפק ושואל בדין החלחולת שנמצא בה רקבון בכל היקפה כשיעור ג' או ד' אצבעות בקצה הסמוכה לפי הטבעת לפי שטעם החלחולת שניקבה מחמת סתימת הירכים ואמנם אינה דבוקה בכל מקום רק בצד הסמוך לשדרה אבל מצד השני הסמוכה לשלחופית אינה נדבקת כלל וכן היא בפרה היא מובדלת מהאם שהוא בית הרחם שלה וא"כ י"ל שאינה כשרה בנשאר כדי תפיסה או שמא כל מקום שהוא בין הירכים כשר' היא אף במקום שאינה דבוקה ממש והאריך בזה ממשמעות לשון רש"י והפוסקים והנה הר"ן שם כ' וז"ל מקום הדבוק ברובו מקום שהיא דבוקה בירכים לא מיתסר אא"כ ניקב רובו ושלא במקום נקב במשהו כו' והלכתא כר"נ דבמקום הדבוק אפי' ניטל כולו כל שנשתייר בו כדי תפיסה כשר הלכך ההיא דזעירא למעלה ממקום הדבוק מתוקמ' ובמשהו כשר עד דאיכא רובא עכ"ל והדברים מתמיהים ובהגהות וביאורים להר"ן אשר כתבתי בימי חורפי דרך למודי כתבתי וז"ל בר"ן חולין דף רס"ו ע"ב בחידושי אנשי השם סק"א דבריו תמוהים בעיני ומצאתי בארוך שתמה עליו והב"י סי' מ"ו רוצה לפרש דברי הר"ן דס"ל למעלה ממקום הדבוק במשהו כשר עד דאיכא רובא והב"ח תמה עליו דא"כ פרשו נופל לחלל הגוף ולולא דבריהם הי' נלענ"ד בפירושו שהר"ן לעיל מיני' כתב וז"ל וכמה מקום בחלחולת מעמידים היריכי' לדון בו דין זה כו' ועלה קאמר מקום הדבק ברובו כו' ואי ס"ד דליכא בין הירכים רק מקום הדבוק הו"ל לומר מה שיש בין הירכים דהא מה שאינו בין הירכים פשיטא דלא שייך לומר שהירכים מעמידים וכקושיית הב"ח דהא פרשו נופל לחלל הגוף אלא ע"כ דבאמת יש הרבה מהחלחולת שהוא בין הירכים אלא שקצת ממנה דבוקה בין הירכים וקצתה אינה דבוקה בהם ועכ"פ לא שייך לומר ששותת לחלל הגוף שבאמת בין הירכים הוא ובההיא קאי זעירי דניקב כשר עד דאיכא רובא מההיא דבין הירכי' ואינה כנלענ"ד ועיין בארוך מש"ך שדבריו דחוקים קצת ולפי פירושא הי' יוצא דין חדש מדבריו של הר"ן ועיין באגודה שכ' סתם חלחולת שניקבה ולא חילק בין מקום הדבוק והוא תמוה שסתם הדברים ע"כ שם ומתבאר מזה לפי מה שפרשתי בר"ן כל שהוא בין הירכי' אף במקום שאינה דבוקה ומחוברת ממש כשר ואף דהר"ן מיירי לענין אורך החלחולת שנראה שבתחלת כניסתה לבין הירכי' אינה דבוקה ומכשיר עד רובו כיון שעכ"פ כבר היא בין הירכי' ואין חשש שפרשו שותת לחלל הגוף דון מינה גם בהיקפה של החלחולת שהעיקר היא שבמקום שכבר התחילה לידבק בין הירכי' מכשירים אפי' ניטל כולו כשנשאר כדי תפיסה ומ"ש הר"ן מקום שהוא דבוקה בירכים לא מתסר כו' אין מדייק על הדבוק כ"א על המקום שהמקום שמתחיל הדבוק בין הירכים כשר לאפוקי למעלה ממקום זה שאף על פי שגם הוא בין הירכים לר"י במשהו ואנן קי"ל כר"נ בהא ועתה מצאתי בשו"ת מקור ברוך להגאון מוה"י ברוך קלע"י סימן ט"ו תשובת הגאון מוהר"ר אהרן הכהן שכ' בארוכה לפרש הר"ן על דרך שכ' וז"ל דר"י ור"נ באו לפרש דברי זעירי כו' ומ"מ סובר ר"י שלא כל המקום מציל ומגין לנקב אלא מקום שהחלחלול' דבוקה ממש אבל שלא במקום הדבוק אעפ"י שהירכים מעמידים אותה כיון דאינה דבוקה ממש בירך אלא שעוברת בין הירכים כו' ור"נ פליג עליו כו' ומאחר שהוא אומר מקום הדבוק אפילו כולו מותר ממילא נשמע כי דברי זעירי הם שלא במקום הדבוק ובמקום שהירכים מעמידים אעפ"י שאותו מקום רחב מ"מ מעכב שלא יחזיר הריעי לאחוריו כו' ושמחתי כמוצא שלל רב שמצאתי רב מובהק כדברי וע"ש שכ' ועוד יש לפרש פי' שלישי דמקום הדבוק קורא מקום הדבוק בין הירכים אבל יש לדעת שאין הירכים מעמידים אותה מכל צד אלא מלמטה ומן הצדדי' אבל כלפי מעלה לית בה הגנה כ"כ כיון שאינו דבוק ממש בירכים א"כ אותו הצד כלפי מעלה קרוי למעלה ממקום הדבוק ובהאי מיירי זעירי שצריך רוב דאעפ"י שהוא במקום הדבוק כלפי מטה מ"מ כלפי מעלה אינו דבוק כ"כ הלכך במשהו עד חציו כשר ולדעת הפירוש הראשון שכ' היא עיקר עכ"ל ושם בתשובה שאח"ז הגאון מהר"מ קלעי אחי המחבר מסכים לדברי רבו מהר"א חסין בזה וכן נראה מדבריו בחולין סי' רנ"ט שכ' בכיס של מר שניטל כשרה דהא חלחולת שניקבה או ניטלה מה שבין הירכים כשרה כי הירכים מעמידים הריעי ואינו חוזר לגוף אלא יוצא לחוץ ה"נ הכיס של מר בין הירכים הוא והירכים מעמידין את השתן ומוציא לחוץ וכשרה עכ"ל ובסי' רמ"ג גבי חלחולת כ' ואם ניקבה במקום דבוקה שם בין הירכים כשרה ואפי' ניטל כל מה שבין הירכים ובלבד שישתייר בו כדי תפיסה כו' עכ"ל ונכדו רבינו הרא"ש הביא דברי זקינו הראב"ן בזה ע"ש שכתב שמקום חיבור השלחופית הוא בין דבוק הירכים אצל החלחולת ואף אם ניטל אין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו החלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה כו' הרי מבואר דאף במקום שהשלחופית קרובה לחלחולת אין הנקב פוסל שהרי מכשיר אפילו ניטל וע"כ דטעמא משום דכיון שהוא בין הירכים אינו חוזר לגוף ושניהם לא למדוה אלא כו' אלמא דאין לחלק בחלחולת כלל אף שניטלה בכל היקפה שרי כיון שבין הירכים הוא דאל"כ איך למדו מחלחולת לשלחופית השתן שהרי י"ל דיו לבא מן הדין להיות כנידון וקצרתי:

ומ"ש מע"ל מדברי הפר"ח ס"ק יו"ד שכתב שניקב לחלל הבטן לאו דוקא ואפילו שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק ביריכי' מיקרי שלא במקום הדבוק וכדלקמן ס"ק י"ג עכ"ל והבין מלשון זה דר"ל במקום שיש דבקות בירכים אלא שהנקב במקום שאינו דבוק שם וכגון במקום סמיכה לשלחופית או לאם וזה טעות אלא הפר"ח ס"ל דמקום יש בסוף חלל הגוף ובין מקום הדביקות בירכים שאינו נקרא לא מקום הדבוק ושלא במקום הדבוק ובזה להר"ן רובא בעינן והפר"ח חולק בזה וס"ל דגם זה דינו במשהו ע"ש בס"ק י"ג ותבין ועיין בדברי אא"ז בת"ש שתמה על הפר"ח דודאי כל שלא נדבק (ר"ל כל זמן שלא הגיע החלחולת למקום זה הדבוק) מיקרי שלא במקום הדבוק כו' וכל מקום הדבוק בכלל כל היכא שנשאר אורך ד' אצבעות וכל העיגול שלם באורך זה כשר כו' ונראה מדבריו להדיא דאף השאר ניטל העיגול כולו כשר כיון שכבר הוא במקום הדבוק ועיין בפרי תואר שם מ"ש וראיתי להפר"ח כו' כי המקום ההיא נחשב לצד חלל הבהמה ואינו מקום הדבוק כו' ואם הרב מיירי כו' ותמצא שלא עלה על דעתו לפרש דברי הפר"ח דמיירי במקום הדבוק שבין הירכים כלל כי במקום בין הירכים מיד כשמתחיל לדבק מקום הדבוק קריא ליה ופשוט ומבואר מלשון ניטל כולו דהיינו כל היקף החלחולת אשר במקום זה ומ"ש מלשון רש"י דף מ"ג דמחשיב בין הירכים לסתימה וכתב דסתימה מעיקרא הוא נראה פשוט דודאי זה מיקרי סתימה של הירכים כיון שעכ"פ המקום צר ודחוק שם אף במקום שהיא קרובה אצל השלחופית שהיא מעכבת את הריעי שלא תצא דרך שם לחזור וליפול לתוך חלל הגוף וגם נראה דאע"ג דעתה נדמה שהמקום פרוד קצת היינו לאחר שחיטת הבהמה בצאת נפשה כי מתה האברים רפים ונכווצים וכמ"ש אא"ז בת"ש סימן ל"ו מש"ס דסוכה כיון דמתה כווצה לה וכן נראה בחוש מהריאה ושאר איברים שרוח החיה אשר בבהמה מעמידם וגם השלחופית והאם בחייה הם עומדי' בחוזק כנוד נפוח ודוחקים על החלחולת וריאה שניקבה ודופן סותמתה אפילו דסביך וסריך בעינן היינו משום דבחייה הבהמה לפעמים מתרחקת בהדופן וכמ"ש הרשב"א במ"ה וגם שם צריך סתימה שלא יצא הרוח שברחוק משהו אין שליט לכלוא את הרוח משא"כ בזה שאין החשש רק משום יציאת הריעי והרי דעת בעה"ע אף בנקב בפועל בין האונות להכשיר ועיין בספרי בק"ה שביארתי דברי בעה"ע דס"ל הכשר כסדרן משום דבחיי הבהמה האונות דחקו אהדדי וסותמתה ולכן אף נקב סותם וכן מבואר מדברי כמה פוסקים ואם כן פשיטא דגם כאן אמרינן דבחיי' הבהמה השלחופית והחלחולית הם דחוקים זה על זה וסותם אך מדברי הראב"ן והרא"ש נראה שאין הטעם משום סתימה כלל ואף דפסקינן דלא כוותייהו היינו לענין מי השתן שיש לחוש שע"י נטילת השלחופית הסילון חוזר לתוך הגוף כיון שניטל המקום שיקוו שמה אבל בחלחולת מה בכך שניטלה הריעי לא יחזיר לבעלה שהמקום דחוק מחמת כיס השתן ויעבור דרך שם לחוץ ואפשר דלראב"ן והרא"ש אפילו ניטל גם כיס השתן שם כשר וזה צ"ע. אך אין נ"מ לדינא כיון דאנן מטריפין בכיס השתן אבל בחלחולת כיון שכתבו כל הפוסקים להכשיר במקום הדבוק אפילו ניטל כולו ולא אשתמט חד למימר דלא שניטל כל החלחולת אלא שניטל כל מקום שהוא דבוק ומחובר לבד דהיינו לשדרה ומקום הסמוך לשלחופי' ולאם נשאר בשלימתו מתבאר שכוונתם על החלחולת עצמה שניטל משם במקום הזה שכשר כיון שכבר הגיע למקום הדביקות שבין הירכים רק שצריך שישאר כדי תפיסה. והבא למדוד צריך לדקדק היטב שהתחלת המקום שמתחלת לידבק בין הירכים יש חלחולת שלימה בשיעור כדי תפיסה המבואר בש"ע סי' מ"ו ואין פנאי להאריך עוד. דברי אהו' זעירא דמן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות מליחה

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה