אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כ

שאלה יט

היום הקריבו לפני ספר נדפס מחדש שמו לבושי שרד. הן הובא הקודש פנימה שמלה חדשה של אא"ז הגאון ז"ל והמחבר עוטה אור כשלמה ולפי שהוא מתגדר במלאכתי מלאכה של תורה בדיני טריפות הריאה אשר באתי במשפט על כל נעלם בעזה"י בחבורי בית אפרים. לכן עברתי דרך העברה בקצת ענינים מהחבור אשר עלה ראשון בגורלי. וראיתי כי אף שסגנון אחד כו' ובכמה דברים לא כיוון יפה. ואם כי הרב המחבר הוא ידידינו ואהובינו האמת אהוב והוא עד לעצמו ומה תקות חנף אם יאסף בחפניו כל עוף כנף. אם ידיו רפות המה כצפרי' עפות. ויגע בדי ריק ויעמול לרוח:

והנה בפתח דבריו יעיר במ"ש אא"ז דכל טריפות הריאה מחמת נקובה היא ובס"ק מ"ז כ' בת"ש דכל יתר סופו לינטל הוא וחבירו וכטעם שכ' בהגהות מהרי"ו על כל יתר כו' והמחבר הביא דברי הגהות מהרי"ו שכ' ופירוש כל יתר כנטול דמי כאלו נחתך היתרת והוי נקב ועוד טעם אחר לפי ששניהם יונקים מאבר אחד ואין כח באבר אחד ליתן יניקתו כו' ודבר הג"ה זו מביאים ליד גיחוך ואפשר איזה טועה כתבו כמבואר ותו במ"ש שאותו יותרת סופו ליבש כו' גם הטעם הראשון הוא תמוה מי ביקש זאת מאתו להכריע בין הקדמונים ע"ש כו' בגוף הס'. הנ' מ"ש שמביא לידי גיחוך אני דן אותו לכף זכות לפי ששמח במצות לא פסק חוכא מפומי' ולולי זאת לא ידענא מאי חוכא והנה הטעם הראשון הוא לשיטות הרשב"א אטו מי שמפרש טעמא כהרשב"א משתקינן לי'. והנה בספר התרומה גבי תרי עונינותא כ' ויש מכשירין מטעם כל יתר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא וליתא דאי כנטול דמי היינו כנטל מחיים וה"ל ניקבה הריאה כדאמרינן גבי בהמה בעלת ה' היינו טרפה מן הבטן משום כל יתר כנטול דמי עכ"ל. וגם אם לדינא סובר כהרמב"ן דהוה כאלו ניטל עם כל מקום הדבוק שם שפיר נקט לשון זה כיון דלענין ריאה אין נ"מ אם ניטל מקום הדבוק או לא וטעם השני שבא עלי' בעקיפין ודחאו בשתי ידים בקשתי לו חבר ומצאתי רב מובהק מהרי"ל בבדיקות שכ' יתיר טרפה כו' דכל יתר כנטול דמי לפי שעתיד ליפסוק וניקבה הריאה עכ"ל ומ"ש דהא שייך בריאה שעי"ז יהיה נקב אבל בשאר איברים כו' לא ידעתי מה לו כי יזעק אחרי כי לפי פשוטן של דברים קאי בטעם הראשון בשיטת הרשב"א ולהרשב"א באמת אין טרפות כ"א במקום שאם ניקב טריפה אמנם באמת שפיר כ' אא"ז דמשמע מהג"ה שסוף שינטלו שניהם שהרי כ' וא"כ אותו אבר סופו ליבש ולא כ' אותו יתרת סופו ליבש. אך ר"ל כגון ביתר רגל סוף הרגל להתיבש והיינו מה ששם האבר עליו כמות זה כן זה וכן ביתר כבד וכל דכוותייהו וטעמא לפי שכ"א גובר על חבירו ונוטל יניקתו ממנו וא"כ אין אחד מהם יונק בכל עת כשיעור הצריך לו. ואמנם י"ל אף אם נאמר שהל מתיבש נמי טריפה ולא מיבעי' היכא שניכר לעין שזה עיקר האבר וזה היתרת דאמרינן שהיתרת יונק ממעין של האבר ואין להעיקר האבר יניקה כדי צרכו ועיקר חיות הבהמה תלוי בעיקר האבר ואם מתקלקל עיקר האבר אין לה חיות מחמת היתרת לבד אך אפי' אם נמצא ששניהם שוים ואין אנו מכירים היתרת איזה הוא מ"מ אין שניהם עיקרין אלא האחד עיקר בלבד שחיות הבהמה תלוי' בו והשני הוא היתרת ואין לבהמה חיות מחמתו ולפעמים יש סימנים נסתרים כעובדא דהר"ץ דמייתי בשמ"ח ס"ס זה שבדקו אם יש לו סמפון בפ"ע כו' ואף אם אין סימנים כלל אמיתת הדבר כן הוא שהאחד העיקר והשני טפל והטפל נוטל חלק ביניקה זו וגורם קלקול לעיקר האבר והיתרת בלבד אין בכחה להעמיד חיות הבהמה ומ"ש האחד גובר על חבירו ר"ל שהיתרת נוטל יניקה שהוא ראוי לגוף האבר:

ומ"ש על הוכחת אא"ז מהתוס' ד"ה אפיק דלאו ראיה הוא כלל דאין זה רק לענין י"ח טרפות שבריאה אין יוצאין מגדר ניקבה דכללא הוא דכל אבר שניקב טרפה כ"ש ניטל וחסר כמבואר בסי' נו"ן וכן יתר דינו כחסר וכמו דלא חשבינן במתני' ניטל רק בכבד ולא בלב וריאה ודקין כמ"ש התו' שם כו' ומש"ה כ' התו' דלרבנן ליכא אלא י"ז אבל שנאמר דכל הריעותות סופן לינקוב זו לא שמענו עכ"ד ולא דק כלל דראיית אא"ז ברורה שמה שנדחוק לומר דלכך כתבו דלרבנן ליכא אלא י"ז שא"א לחשוב חסר יתיר חלוף לטרפות בפ"ע לפי שאין יוצאין מגדר ניקב' דכ"ש הוא והוא טעות דזה לא נאמר אלא בניטל כל האבר ההוא דאז אתינן עלה מטעם ק"ו דגם ניקב דמטרפינן היינו משום שסופו לינטל כולו וא"כ פשיטא דניטל כולו טרפה והיינו שכ' התו' דלא איצטריך למיתני ניטל לב וריאה ודקין (ובאמת גם בזה יצא מן הכלל טחול וכן יש סוברים לענין מרה וניטל האם ועיין באשר"י ר"פ א"ט ולקמן אכתוב בזה) משום דהוא בכלל ניקב משא"כ חסר אונא פשיטה דליכא למיתי עליה מתורת ק"ו דלולי דחדית לן רבא דחסר אונא טרפה מה"ת הוי ס"ד להטריף מחמת ק"ו מניקבה כיון שבניקבה כל הריאה בטלה ממלאכה שדרכה להניף על הלב ואם ניקבה ומפק' זיקא אין יכולה להניף משא"כ בחסר אונא שאומרים לה עמוד ונעשה מלאכתינו שהרי הריאה היא שלימה בכמוס כדרכה אלא שאונא אחת גדולה כשתים או כג' ואין כאן מנין הראוי רק דרבא חדית לן דיש מנין ידוע לאונות הריאה וכל שחסר מהמנין טרפה אבל פשיטא שאין בזה מקום ללמוד ק"ו מניקבה הריאה דטרפה לפי שאינה יכולה להניף על הלב וא"כ כדאמרינן דרבא מטריף בחסר אונא על כן צריך לומר אחת משתי אלה או שריאה שחסרה ממנין הראוי להיות טרפה משום חסר או משום שמעותדת לבא לידי קלקול ונקב וכיון דמוכח מהתוס' דלרבנן ליכא אלא י"ז אף על גב דאיכא חסרה אונא אלמא דגם זה הטרפות משום שיבא לידי נקב לרבנן תדע שהרי התוס' כ' דחסרון מבחוץ בריאה כשר אע"ג דחסר מן בשר והעור ולא אמרינן דכל שניקב טרפה גם אם חסר טרפה וע"כ דכל שלא חסר כולו אין זה ענין לנקב שהנקב גורם קלקול בכולו משא"כ חסרון בתולד' וא"כ פשיטא דגם בחסרון בכולו אין זה מחמת הכלל דכל שניקב טרפ' חסר טרפה רק מטעם דהכי גמירי שצריך להיות מנין חמשה אונות וחסר טרפה וכיון שא"א לומר שסוג חסר הוא בפ"ע ע"כ דחסרון אונה היינו מחמת שסופה לינקב ולהרמב"ם דס"ל חסרון מבחוץ בתולד' טרפה באמת סובר דחסרון הוא סוג טריפות בריאה בפ"ע לא מחמת נקובה ודברי הש"ס דפריך אלימא חסר מבחוץ היינו ניקבה כבר כתבו הרבה ישובין ולדידן כל חסרון מבחוץ כשר והא דלא מוקמינן בחסרון אונא אכתוב לקמן בזה ועיין בספרי בזה:

ומ"ש המחבר שם ראיה דלא כהתב"ש שהרי הט"ז סי' ס"ג כ' דנקב מפולש בתולדה אינו משום נקב אלא חסרון כו' ע"ש שהאריך ובאמת דברי הט"ז הם לעזר ולא לנגדו שהרי הט"ז כ"כ לשיטת הרמב"ם בחסר בריאה דטריפה משום דס"ל דחסרון בריאה הוא סוג טרפות בפ"ע ולכן ס"ל דבטחול כשר דהא אפי' חסרון כולו כשר ולהסוברים דחסרון מבחוץ כשר בריאה מכ"ש שסוברים שאין בחסרון מתולדה מקום להטריף משום ק"ו מניקב דא"כ יהא טרפה בחסרון מבחוץ אף שאין חסר אונא שלימה וע"כ שאין זה ק"ו כמ"ש וכמבואר מדברי התוס' דכיון שעולה בנפיחה כשרה רק בחסר אונא מטריפינן וע"כ לומר דחסר הוא טרפות לעצמו וזה מוכח מדברי התוס' שכתב דלרבנן ליכא אלא י"ז שאין חסר טריפות בפ"ע וע"כ דמטעם סופו לינקב הוא ומ"ש הט"ז דלהפוסקים דס"ל חסרון מבחוץ כשר כ"ש בטחול דהא לדידהו אין על חסרון שם נקב הוא נכון דודאי היכא דמבואר דהחסרון מטריף כגון חסר אונא או אם היה מבואר באיזה מקום דחסרון מבחוץ טרפה אנו אומרים שיש בו טרפות משום שסופו לינקב ובכלל נקובה הוא משא"כ להמכשירין בחסר גוף הריאה היינו משום דס"ל דחסר אינו טרפות בפ"ע כלל ואי משום דנימא שסופו לינקב מה"ת לבדות מעצמינו ענין זה לומר שסופו לינקב בחסרון בגופה של ריאה והקרום קיים ולכן ס"ל להכשיר בכה"ג ומצד החסרון עצמו שהוא מתולדה פשיטא שאין לייחס עליו שם נקב ומזה למד הט"ז דגם בטחול אין שם נקב על חסרון מתולד' ושפיר כ' התוס' דאי ס"ד חסר מבחוץ טרפה נוקמי בכה"ג וכוונתו דהא ע"כ המטריפין לאו משום סופה לינקב אתו עלה דזו מנין לנו לבדות טריפות מעצמינו וע"כ דס"ל שהוא בפי' חסר דמתני' וזה שפיר י"ל שהוא בסוג חסר שהרי חסר לפניך ולזה שפיר הקשו דא"כ נוקמי בכה"ג והא דלא כ' אא"ז להוכיח דחסרון אונא מטעם נקובה מדלא מוקי בחסרון אונא כבר כתבתי בספרי מזה:

ועתה אבאר יותר משום דלפי מה שפירשו התו' דחסרון בגוף אינו אוסר אף שניכר מבחוץ א"כ כשאנו פוסלין חסרון אונא ע"כ דלאו משום חסרון בגופא דריאה הוא דא"כ אף מקצת אונא נמי ועוד דהא לפעמים יש חסרון אונא אף בלא חסרון בריאה כלל כגון שרחבה אונא אחד ברוחב ומשך כשתים אלא משום חסרון ממנין היא דגמירי מנין האונות ואם חסר המנין טרפה וא"כ הו"ל למיתני במתני' מנין האונות ולפרושי עלה דחסר ממנינא טרפה ומדנקט סתם משמע דלאו בחסר ממנינא מיירי ועוד דלישנא דחסרה משמע שיש חסרון מגופא ובחסרון אונא לפעמים ליכא חסרון בגופה כלל שרחבה כשתים וכמ"ש ואי בחסרון אונא מיירי לא הו"ל למינקט כי האי לישנא דמשמע חסרון דגופא ולכך בעי לאוקמי בחסרון מבפנים וא"כ אין מקום להוכיח מזה דחסרון אונא מטעם סופו לינקב דשפיר י"ל מטעם חסר ומשלים לי"ח טרפות אלא דלישנא דמתני' לא משמע ליה בכה"ג ולכך מוכיח אא"ז ממ"ש התוס' דלרבנן ליכא אלא י"ז אלמא דאינו משלים:

ומ"ש מדברי הפלתי סי' נון לענין יתר שסוף האבר להיות כלה שאין כוונתו רק לומר דדין ניטל כדין חסר כו' המעיין יראה שאף בדוחק א"א לומר כן שהרי להדיא כ' קודם לזה כן ביתרת החולשא גובר עד שא"א להתקיים ויהיה שניהם כלים והולכים ויהיו נטלים ע"י חולשא עכ"ל וא"א לדחוק מ"ש החולשא גובר עד שא"א כו' ר"ל כאילו א"א כו' דא"כ מה זה שכ' בסוף דבריו ויהיו נטלים ע"י חולשא כיון דלענין רואין מיירי וע"כ שר"ל דבאמת עתיד להיות כן וכן מבואר ממ"ש בסי' נ"ד דכך שיערו חז"ל ביתר דהוי כאילו ניטל ביד או בחולי דאין סופו להתקיים ויאבד ויוטל וה"ז כניטל ביד ור"ל דאף שאינו רק סופו ליטול ה"ז כנטול עכשיו וכן מבואר מדבריו סי' נ"ה שכ' בס"ק ח' דלפי הטעם שכתבו דלכך יתר כנטול דמי משום דמה שבטבע להשפיע לאבר אחד עכשיו נחלק לשנים ואילו ואילו לא יתקיים כו' וכ' ליישב בזה דעת הטור וכ' שנכון לדינא ומ"ש בפלתי סי' מ"ג כן גובר החולשא בשני טחולין כו' כאילו יקרה לו עכשיו וטרפה התם קאי לענין טחול ואם נימא משום דסופו לינטל א"כ נימא דסופו לינטל כולו וניטל הטחול כשר ומש"ה כ' להרשב"א דב' טחולין בסומכי' טרפה דרואין כאילו ניטל ביד וניקב ביד במקום זה בסומכי' שכך הוא תגבורת חולשת דביקות הטחולין וע"ש ולענין טעם חסר עיין בפלתי סי' ל"ו ס"ק י' שכ' דכל הטעם בחסרון כעין קמט או חסרה אונא הוא הכל כמ"ש המפורשים דסופו לינקב קרום כיון דיש כאן לקותא כו' ע"ש ולפ"ז פשיטא דגם לענין יתר מהאי טעמא הוא דאפילו תימא דבעלמא יתר כחסר אבר הוא מ"מ הכא דחסר אונא גופא אין בו טריפות רק מטעם שסופו לינקוב א"כ מה שייכות לומר דהוי כחסר דבשלמא באבר שהחסרון פוסל מצד עצמו כגון חסר רגל וכיוצא א"כ י"ל מטעם רואין אבל כאן שאף אם חסר אונא הרי הריאה במקומה עומדת אלא דמ"מ הוי מטרפינן דחסר א' סופו לינקב א"כ מה"ת נטרף יתיר אע"כ דכולהו חד טעמא אית להו וגם מצד הסברא נראה דהא אפילו תאמר דחסרון הוא טרפות מצד עצמו וא"כ בחסר ויתיר וחליף הוא טרפות חסר מ"מ הרי באמת לא חסרה כל הריאה לומר שתמות מחמת זה רק שנאמר שחסרון זה גורם כאב וקלקול לשאר אברים המחזיקים חיות הגוף ועי"ז לא תכיל החיות שבקרבה וא"כ למה נחזיק ריעותא מהריאה לשאר אברים מוטב שנחזיק ריעותא באותו אבר עצמו דהיינו הריאה ונאמר שסופו לינקב אלא שי"ל כיון שהריאה זו כחה לנשב על הלב ומה"ט נקב דמפיק זיקא טרפה מה"ט נמי אם חסרה אונא א' אינה מנשבת על הלב כראוי וכמו אטום להרשב"א וא"כ שפיר י"ל דחסר לאו משום נקב הוא אך מדברי התוס' שפיר מוכח כמ"ש אא"ז:

ומ"ש מדברי המ"ב שהת"ש חולק עליו לענין ב' כיסים בוורדא א"כ מהפוסקים שהביאו דברי המ"ב לא ס"ל כוותי' דהת"ש דיתר מטעם סופו לינטל אתי עלה וז"א דגם הסוברים כמ"ב טעמייהו דס"ל דל"א כנטיל דמי אלא במקום שהחיות תלוי בו ואם ניטל עושה אותו טרפה בכה"ג אמרינן כיון שיניקת חיותם ממעין א' יתבטלו שניהם משא"כ בכיס הוורדא כיון שאין חיות הבהמה תלוי בו לא איכפת לן כולי האי ביניקה ואמנם דעת אא"ז דאף במידי דלא מיטרפא אמרינן יתר כנטיל ועיין בספרי בזה ומ"מ גם הסוברים כהמ"ב שפיר מודים דהיכא דתלוי בחיות ואמרינן גבי' כל יתר כנטיל דמי שפיר הוי סופו לינטל:

ומ"ש באות ח' ראיה ברורה ממ"ש התוספת דלוקמי או שחסרה בקמט ואם איתא אכתי קשיא היינו ניקבה וכן מוכח עוד מהב"י שתי' קושית התוס' להרמב"ם כו' ע"ש ודברי שגגה הם דלהרמב"ם באמת הוא מטעם חסרון כמ"ש אא"ז והתוס' באו להוכיח דלא כהפוסלין חסרון מבחוץ וע"כ דמטעם חסרון אתי עלה דמפרשי שחסרה דמתני' בהכי וכמ"ש הב"י להרמב"ם ולזה כ' דא"כ נוקמי מתני' בהכי והא ליכא למימר דאכתי טרפה משום סופו לינקב ז"א דמנין לנו להוסיף על הטרפות ולפוסלו ולומר שהוא עתיד לינקב אם לא שהי' מקום לדון להטריפו משום חסרון וכמש"ל:

ומ"ש דגם לדבריו לא מצי לשנויי בהכי דכיון דניקב פוסל כ"ש ניטל וחסר דמש"ה לא תני חסרה גבי לב ודקין כו' הוא טעות דבכה"ג שיש חסרון קצת מתחלת ברייתו אינו בכלל ניקב ואין בו תורת כ"ש כמש"ל דכיון שהקרום קיים מה ענין זה לניקב לדון בו תורת ק"ו מניקב הקרום להיכא שהקרום שלם ומ"ש התוס' שהוא בכלל ניקב היינו בניטל כולו וכמש"ל ומ"ש דדברי הב"י באמת צ"ע מ"ש קמט דמשלים לי"ח דכיון שזה מיקרי חסרון כ"ש הוא מניקב ונכלל בכלל ניקבה הריאה לענין המנין אין כאן מקום עיון כלל כמ"ש דחסרון לאו כ"ש הוא וכן לענין הע' טרפות מנה חסר מקצת גופה של ריאה לטרפות בפ"ע וגם הרי דעת הרמב"ם דאין נברא חסר כ"ש מניקב דאף דניקב פסול נברא חסר כשר בשאר אברים וא"כ בטל הק"ו לגמרי וגם בלא"ה הרי בטחול מצינו דניקב פסול וניטל כשר והרשב"א כ' בשם התוס' דדוקא היכא דקאמר הכי בהדיא (ובתוס' שלפנינו סתמו בזה והרא"ש כ' דשאני טחול דבעי נקב בסומכי' דווקא וכ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן) ודעת ראבי' כן במרה ודעת קצת פוסקים כן לענין ניטלה האם ולפי"ז שפיר י"ל דבריאה אינו כ"ש כמו הנך דניטל כשר בהם רק דאפ"ה גמירי להטריף כמו ניקב והוא המשלים לי"ח וגם מה"ט שפיר מצינן לפרושי או שחסרה בהך גוונא רק דהש"ס דפריך אלימא חסרון מבחוץ היינו ניקבה לא מיירי בחסר בתולדה רק בחסר ביד ובהא הוי ניקבה ממש כמ"ש רש"י שם שא"א שלא ינקב הקרום ואמנם בלא"ה האמת הברור כמ"ש דאין ללמוד בריאה חסר מניקב כיון דטריפותא בקרומי' תליא דהא אפילו ניקב הקרומים לבד טרפה וא"כ מה ראיה מזה לחסר שאין חסרון בקרומין דמה שחסר הבשר מעם הקרומים ונראה כמו קמט אין זה קרוי חסרון הקרומין לדמותו לניקב שבקרום דמפיק זיקא וכבר ביאר אא"ז כדברים האלה בס"ס נ"ד לענין חסר הצלעות דאין זה קרוי חסר כלל כיון שכל הבנין מחובר כראוי אלא שנתקטן בכמות ע"ש ואם נפשך לומר דחסר קרומי' הוי ק"ו מניקב ליכא לאשכוחי כ"א היכא שנראה במקום א' חסרון הקרום ונראה שכך הוא מתחילת הבריאה אבל באמת קשה הדבר לעמוד על קרום דק לידע שכך הוא מתחלת ברייתו ואפשר שאינו במציאות שיכא חסר קרום הריאה מתחלתו ועיין בבכור שור שהביא קושית הפר"ח דנימא חסרה לחוד כדאמרי' נחתך לחוד והא"ז כ' דא"ל כן כ"א היכא דאמר בהדיא הכי ואם לאו הרי ק"ו מניקב והראה מקום להתוס' ד"ה אפיק והיינו בכה"ג שנחתך מקרומי הריאה אבל אם הקרום שלם ממש אלא שחסר כמו קמט וגומא פשיטא דאין כאן ק"ו:

ומ"ש באות י"א דאדרבה מדברי התוס' ראי' להיפך דהא למ"ד שמי' חסרון משלים לי"ח ולת"ש מטעם נקיבה הוא כו' וטעות הוא בידי' דודאי חזינן דמתני' חשיב חסרה בפ"ע ואין נכלל בניקבה וכי מוקמינן בחסרון מבפנים ע"כ ס"ל דחסרון בפנים הוא טרפות בפ"ע מטעם שנלקה הבשר ולא משום לקותא דקרומין כלל ושפיר איכא י"ח ואי מוקמינן מתני' כר"ש ולרבנן לא משכחת חסרה לטרפות בפ"ע דחסרון הבשר לאו מילתא הוא עכ"ל דהש"ס קי"ל דחסרון אונא נכלל בכלל ניקבה ומה"ט כתב התוס' דליכא אלא י"ז וגם מ"ש שם די"ל היא גופא קמשמע לן דחסרון בפנים דינו כניקב הוא טעות דודאי אי אמרינן דחסרה הוא חסרון מבפנים הוא נחשב טרפות בפ"ע כדמוכח בריש א"ט בהא דקאמר אילו י"ח טרפות כו' והקשה ולחשוב בסג"ר כו' אלמא דהוה מפרש דחסרה בכלל י"ח טרפות וכ"נ מתוס' שם וכ"כ הוא עצמו אח"כ דמדתני לי' באנפי נפשי' מוכח דאינו בכלל ניקב ולכן דברי אא"ז ברורין דלהתוס' שכ' דלרבנן ליכא אלא י"ז ע"כ דשאר טרפות נכללין בנקובה וכדברי הנ"ב והצ"צ ושאר ענינו עיין בארוכה בספרי:

ומ"ש שם בחידושי דינים אות י"ז שהוכיח דהרא"ש סובר דכשנסתם חוזר להכשירו והביא מהא דפ' בהמה המקשה ליתא דשם מבואר להיפך שהרא"ש משיג על הרמב"ן דלא מסתבר שטרפה תחזור להכשירה בידי אדם כו' ול"ד לריאה שמעצמה עומדת ומתחלחלת להסתבך ור"ל דבכה"ג שמיד יש דבר לסתום אגלאי מלתא שכשנעשה הנקב אינו נקב המטריף משא"כ אם צריך שתחזור להכשירה ב"א וגם לעיל לענין כסדרן כתב שרגילין להטלי' סרכא ובספרי בק"ה כתבתי ששיטות הרא"ש כהרא"ה ובאמת בפ' המקשה דף ס"ח ע"ב אמר רבא נטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר כו' והרשב"א במ"ה הביא זה ע"ש:

בחידושי דינים אות ו' כ' להשיג על הת"ש סי' י"ד שדורש כמין חומר בדברי הב"ח והש"ך וכתב דבסנהדרין דף קי"ב אמרינן בהמה חצי' של עה"נ כו' וטעה בזה טעות גדול דהתם כיון שסי' א' או מקצת שני הסימנין השחיטה אין מועלת בם ומה ששוחט חשיב כנוחר דלפי חרב א"ר וא"כ פשיטא כששוחט מקצתה ונוחר מקצת שהיא אסורה כולה משא"כ בזה דיש שחיטת הסימנין שר תועלת א' לטהר מידי נבלה וא' להתיר באכילה וד"מ אם סימן א' שחיטתו מועלת לטהר מי"נ וסי' א' להתיר באכילה ג"כ וכשיצא אבר מן העובר לחוץ אם שחט בפנים אותו סי' שתועלתו לטהר מי"נ מ"מ לא הועיל לאותו אבר לטהרו רק להעובר בלבד וכשחוזר ושוחט הסי' השני שבא להתיר באכילה הרי העובר עצמו מותר באכילה לפי שסימנים שחוטין כהלכתן בין לענין טהרה מי"נ ובין לענין אכילה משא"כ האבר היוצא אף שהועילה לו שחיטת סי' הב' כיון שלא היה לו שחיטת סי' הא' באסוריו קיימא ולדוגמא בעלמא נקיטנא הכי דבאמת אין הסימנין מחולקין וב' הסימנין צריכי לאהדדי לטהר מי"נ ולאכילה אך דהכא באמו טרפה חשבינין כשחוטין לענין לטהר מי"נ ועודם קיימין לענין אכילה ולכן העובר עצמו מותר באכילה בשחיטת עצמו שהרי כל שני סימנים נשחטו כהוגן ומה זה ענין לעה"נ דהכשר השחיטה של הסימנין עצמם אסרה תורה וחשבה אותם לנחירה וגם בלא"ה מ"ש שם ובס"ק ט' לענין אבר שהנשמה תלוי' בו ע"ש הוא טעות גדול דגם לענין עה"נ אם יש אבר פרטי השייך לעה"נ אף אם הנשמה תלוי' בו מ"מ השאר מותר ע"י שחיטה ואותו אבר בלא"ה אסור מדין שלל עה"נ דהא אף ינטל אותו אבר משם יהא טרפה ושחיטה מועלת בו ואמנם אף אם הוא אבר שאם ניטל הוי נבלה מחיים מ"מ מה"ת לחשבו כאילו ניטל ואף שאין השחיטה מועלת לו מ"מ שפיר מועיל לכל הבהמה בכמותה רק דהתם מיירי בחצי' של עה"נ שיד שניהם שוה בכל הבהמה וא"כ כשבא לשחוט חצי הסימנין שהם של עה"נ הוי כנוחר אותם והרי א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואף שי"ל דגם כשהחצי של עה"נ הוא מבורר לעצמו ועה"נ אין לו חלק בחצי הבהמה שלצד הראש אפ"ה חשבינן שחיטת הסימנים כנחורים מחמת שחיות הבהמה תלוי גם בחצי של עה"נ אבל מדברי רש"י מבואר שאינו כן רק מחמת דהסימנים הם חציו של עה"נ ג"כ חשבינן להו כנחורין ע"ש דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה