אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה יט

שאלה יח

שלום על דייני ישראל הרבנים המופלגים בתורה וביראה הדיינים המצויינים בהלכה מורי הוראות בישראל וכו' נדרשתי לאשר שאלוני נמצאתי לאשר בקשוני לענות על ריב במחניכם קדוש. על דבר סרכה תלוי' דקה מלאה דם שנמצא בריאה על האונא העליונה ומעכו הסרכ' ובדקו ולא בצבץ כלל גם קנחו את הדם אחר המיעוך ויצא אח"כ דם ואעפ"כ לא בצבץ והי' הפסד ושעת הדחק שלא היה בשר בתוך העיר כי נטרפו כמה בהמות ע"כ ענין השאלה והדבר ברור כאחותו שהיא אסורה והמתירה בר נדוי והכלים אסורים ופשט איסורו בכל ישראל שאין עושין מזה אפילו שאלת חכם אחרי שהדבר מבואר בט"ז דסרכה מלאה דם אין מקום לתלות בהפשטת ליחה אף ע"י מיעוך ומשמוש וכתב שזה גרע מתר"ל ולכן כתב אא"ז בת"ש בפשיטות בסי' ל"ז דאם יש דם בתוך הסרכה בודאי ניקבה הריאה דדם זה מנין ופשוט דלא מהני מיעוך וכתב שכ"מ מהט"ז הנ"ל דאף דהט"ז מיירי בנסרכה לכיס מ"מ כיון שכ' שזה גרע מתר"ל מבואר דס"ל דודאי נקב יש כאן דהא בסרכא תלוי' בתוך הבועא כתב הראב"ד שהבועא מעיד' עליו שניקב' דה"ל תר"ל וזו התלוי' שיש בה דם היא גרוע מזה שהדמים מודיעי' שסרכא זו מחמת נקב שבריאה היא ואין זה דומה לסרכ' תלויה בלא דם היוצאת מבועא ואזלא ע"י מיעוך שמכשיר אא"ז בהפ"מ דהתם בתלוי' עצמה אין כאן ריעותא אחרת וכיון דאיכא תרתי חזקי שהיא הפשטת ליחה מחמת שאינה דבוקה לשום מקום וגם אזלא ע"י מיעוך רגלים לדבר שהיא הפשטת ליחה וא"כ לא נשאר כאן רק ריעותא דבועא לחוד ובועא אינה מטרפת דבועות שכיחי טובא שלא מחמת נקב כדאמרינן חזינהו להנהו דקיימי כנדי משא"כ בסרכא תלוי' מלאה דם שהדם מעיד עליו שהיא מחמת נקב והעד המעיד בה על סימן נקב היא בתלוי' עצמה מה יושיענו זה דאזלא ע"י מיעוך לומר שזה מורה על הפשטת ליחה דמ"מ מה תעשה עם העד המעיד עליו דם זה מנין שאין דרכו לבא עם הפשטת ליחה כלל והדבר ברור שמחמת נקב הוא ועיין בחבורי פ"ת סי' ל"ט ס"ק קי"ג שכתבתי בקצרה דכיון שהט"ז כתב דכאן גרע מתר"ל א"כ אף בתלוי' לא מהני מיעוך דמה שנמצא דם תוך הסרכ' הוי טפי רגלים לדבר מתלוי' מבועא כו' ע"ש והן הן הדברים שכתבתי אך שביארתי יותר. וכל עין רואה תשור שהם דברים אמיתיים בלא פקפוק ושם הראיתי מקום למה שכתבתי בביאור לט"ז סי' ל"ז ושם הבאתי דברי הפר"ח שהעתיק לשון הט"ז דבכאן ודאי אינו הפשטת ליחה אלא דם זה בא מהריאה שניקב' כו' (ונראין הדברים שהפר"ח אינו מגי' דברי הט"ז כאשר הגהתי שם להוסיף תיבת אלא משום דמ"מ לשון הט"ז אינו מיושב כראוי כמבואר למעיין רק שיש חילוף תיבה שתיבת ודאי הכתוב בסמוך הוא שייך כאן והך א"ל הוא תיבת אלא שהיה כתוב אחר תיבת הפשטת ליחה וד' יתירה מן תיבת דדם הוא ט"ס שהוגה כן עפ"י הכתוב לפנינו ולפי דעתי היא הג"ה מדוייקת וישרה וכן נראה דגרס אא"ז הת"ש ומ"מ גם לפי הגה הפשוטה כן הוא שהרי כתב דכאן אין לומר שאינה אלא הפשטת ליחה דדם זה כו' מבואר דפשיטא ליה הכי) וגם כתבתי ליישב מ"ש הט"ז דאין הבדיקה מועיל בספק איסור כו' ע"ש וכאן אבאר יותר שבעובד' דט"ז דנסרכה לכיס והסרכה מלאה דם עד שבמקום הסרכה לכיס נתמלא כל סביבותיה מראה דם ולכאורה היה מקום להכשיר ע"י מיעוך ומשמוש ובדיקת פושרין מתרי טעמא חדא שע"י המיעוך נאמר שזו הפשטת ליחה ונתערב בו מדם חלל הבהמה שהרי נסתלקה ע"י מיעוך וגם נבדקה ולא בצבצה וגם י"ל דכיון דחזינן שאינו מבצבץ א"כ א"ת דלאו הפשטת ליחה הוא נימא שבאים מצד הכיס ורגלים לדבר שהכיס במקום זה הוא מלא מראה דם מסתמא מכאן יצאה וזה עדיף טפי ממכה דאף לפי מ"ש בסי' ל"ט דמכה אינה מועלת רק במקום דופן מטעם שלחותו רב מ"מ בזה שהריעותא מחמת הדם והא קמן שהכיס הוא מלא דם סביב המקום שהסרכא יוצאת משם והיה הדם לאות שהסרכא מן הכיס וכיון דמחמת חולי ומכה שבכיס קאתי לא איכפת לן בהא דהא ניקב הכיס הוורדא הוא כשר ולזה כתב הט"ז דגרע מתר"ל והנך טעמא תרווייהו ליתנייהו שלהחזיק בהפשטת ליחה א"א דודאי אינו הפשטת ליחה אלא שדם זה בא מריאה כו' ואע"ג דלא מבצבץ וא"כ אם לא תתלה בהפשטת ליחה של דם יש לתלות שהוא הפשטת ליחה מצד הכיס שניכר שם מכת דם ומזה נעשה הסרכה לזה אמר כיון שאם לא היינו בודקין ורואין שאינו מבצבץ היינו תולין בריאה שהסרכות מצויים בה ועלולה היא לפעמים להוציא דם ג"כ שיוצא מסמפונות שלה ומראית דם שבכיס לבד לא היה מכריע שמשם יצא רק הי' ספק השקול רק שנרצה להכריע שהסרכה מצד הכיס מחמת הבדיקה ובאמת אין הבדיקה מועיל במקום שיש ספק איסור ולפי"ז הדבר ברור לכל מבין עם תלמיד דהט"ז נקט דבוקה לכיס דמעשה שהיה רך היה ויש בו רבותא יותר מבסרכ' תליי' דדבוקה לכיס סד"א למיתלי בכיס ולכך האריך הט"ז להציע המעשה שמקום הסרכה לכיס נתמלא סביבותיו מראה דם שלכאורה הוא אך למותר דמאי נ"מ בזה לענין דינא דהא אף אם לא היה כך היה מטריפה מטעם שהסרכא מלאה דם ולפי מ"ש נכון מאד שהציע גם דבר זה להשמיענו דאף בכה"ג שיש רגלים לדבר לתלות הסרכא בכיס אעפ"כ הטריפה מחמת הטעמים שכתב דגרע מתר"ל כו' דודאי מסמפונות הריאה בא דם זה והוא דקדוק יפה בלשון הט"ז ז"ל:

והנה במשבצות כתב על דין הט"ז שהוא פשוט דדם זה מנין ומ"מ במקומו ה"ל לכותבו בסי' ל"ט עכ"ל מבואר מדבריו דמפרש ג"כ כהפר"ח ות"ש דכל שיש דם אין לספקו בהפשטת ליחה וכן מוכח ג"כ ממה שמדקדק על הט"ז דה"ל לכתוב בסי' ל"ט ולכאורה לא ידענא מה קשי' לי' שהרי דין תר"ל קנה מקומו בסי' זה וכבר כתב בס"ק זה ובס"ק שלפניו כמה דינים בענין תר"ל וסמך ענין לו גם דין זה שהוא כתר"ל וגרע מיניה אך באמת כוונתו כיון שעיקר האיסור בזה מחמת שהדם הוא סימן ברור על נקב ואפי' בסרכה תלוי' ומיעוך טריפה ואפילו בסרכ' כסדרן יש להטריף וכמ"ש בספרי ריש סי' ל"ט ס"ק וא"כ אין לו סמיכה לתר"ל כלל רק בסי' ל"ט ששם דיני סרכות שמתירין אותם כגון תלוי' או סמוכה לדופן לדעת המכשירין ולהשמיענו דהיכא שיש דם בסרכא אין לתלות בהפשטת ליחה או בדופן אלא בריאה שניקבה והדם יוצא מהסמפונות ובלא"ה אין ספק שאם לא היה דעתו מסכמת לדברי אא"ז בזה שאף בסרכ' תלוי' עם דם טריפה לא הוה שתיק מינה אך באמת הי' הדבר פשוט בעיניו דבכל ענין טרפה מחמת הדם ולכן תפס בקצרה כדרכו ז"ל:

הא קמן שלדעת הט"ז אין ספק, שיש להטריף בס"ת עם דם דהא הפשטת ליחה ודאי לא הוה שהדם מוכיח עליו וגרע טפי מדבוקה לכיס שהיה אפשר לומר שע"י הבדיקה שאינה מבצבץ זו מוכיחה קיים שהסרכ' מצד מכה שבכיס וקמ"ל דעכ"פ ספיק' הוה ואין הבדיקה מועלת להתיר בספק איסור אבל בתלוי' עם דם אין הפשטת ליחה הפולטת מן הריאה עם דם כלל ודוקא בסרכה בעלמא אמרינן שע"י פולטת הריאה ליחות עבות כי כולה משקה לפעמים נקלטים בגוף הריאה ונעשה מהם סרכא וכאן שיש דם ודאי מכה יש בריאה שממנה יצא הדם ונקרש וכדאמרינן בכל דוכתי אם אין מכה דם מנין וכ"כ אא"ז בהדי' וכן מוכח להדי' מדברי הפר"ח והפ"מ וכ"כ בשחיט' עולת יצחק בסירכ' תלוי' שיצא ממנה דם ואף שנפח הריאה לא הי' מבצבץ והטריף דהוי קרום שעלה מחמת מכה וע"י כן לא הי' מבצבץ והסכים עמי הגאון המופלג כמוהר"ר ליפמאן אב"ד ר"מ דק"ק טארניגראד והעתיקו בלחם הפנים והבאתיו בספרי ס"ק קט"ז ואף שיש גמגום במה שסמך ענין זה להגהת הר"ץ וכמ"ש שם מ"מ הדין דין אמת שהוא טרפה וכהוראת הזקן מהרי"ל וכ"כ שם בע"י לעיל מיני לענין שאין לסמוך על הבדיקה לבד דודאי מאכילין טריפות לישראל ומעשה כזה בא לידי שהיתה סרכא תלוי' ובראשה כעין כפתור ואף כשבדקתי אח"כ בנפיחה לא הי' מבצבץ ואף שהדם יצא מן הריאה אפ"ה לא הי' מבצבץ ו' ע"ש ופשיט' דאין טעמו משום כפתור דכפתור זה לא מעלה ולא מוריד אם לא שהוא גדול ורחוב הרבה ואז אף בליחה יש להטריף וכמ"ש בספרי אך מבואר למעיין דמחמת הדם קאתי עלה ונראה מדבריו שלא נהג בה דין מיעוך כלל דכל כה"ג דחזיין שהוא סרכ' גמורה אין מקום לקילות המיעוך ובזבח שמואל שחיבר שוחט ובודק דק"ק ליסא לפני הגאון המפורסים מו' מרדכי ז"ל האב"ד דשם ודבריו מסודרים כהוגן ואחריו נוהגין כל זובחי זבח וכתב לקוטי דינים שם בדיני סרכו' אות י"ג וז"ל אם נמצ' סרכ' תלויה בריאה ויוצא ממנה דם טרפה בלא בדיקה דודאי יש נקב בריאה ושואבת דם מן הריאה וזה שכיח במקום אטום או במקום הריאה שיש בה שורייקי סומקי עכ"ל וכן פשטה המנהג בכל תפוצות ישראל וכן העיד השו"ב מומחה דפ"ק הרבני המופלג הוותיק וירא ה' מרבים מו' בירך נ"י ששימש במלאכה אכה זו בכמה קהלות קדושי' וזה כמה שנים פ"ק שנוהגין להטריף בפשטות ולא פרכס אדם מעולם בדבר וכל זה אף אם אחר שמסירין הסירכ' התלוי' ממקום דביקתה בריאה ונמצא תחתיו שלם ויפה ובודקין אותה ואין מבצבץ אפ"ה מטריפין מחמת שהדם הוא סימן לנקב וכמו שאין סומכין בתר ל על מיעוך ומשמוש ובדיק' וסרכ' של דם גרע מתר"ל וכמ"ש אבל אם אחר שממעכין הסרכ' מעל הריאה עדיין היא מבעבעת דם במקום הזה פשיט' שלא יעלה על לב שום אדם אף מי שלא ראה מאורות מימיו להכשי' שהרי יש כאן נקב ברור לפנינו שהדם יוצא משם ומה יועיל הבדיקה שאין מבצבץ שם שזהו לפי שהדם דוחק לצאת ומעכב על הרוח מלצאת או שיש שם איזה אטום או מוגלא או שאין הנפיחה כדת ודבר פשוט הוא בסרכ' תלוי' מבועא ואזלא ע"י מיעוך שמכשירין בהפ"מ היינו אם לאחר הסרת הסרכ' הוא שלימה במקום הזה אבל אם נובע משם מוגלא או מ"ז אף שבודק אם מבצבץ ואינו מבצבץ פשיטא דטרפה ואפי' בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה ומכ"ש בזה שעינינו הרואות שהדם מבצבץ ויוצא במקום הסרת הסרכ' תלוי' והא קמן שקרום מחמת מכה הוא שהי' חוצץ בפני הדם ומעכבו לצאת וכשהוסר משם הדם נובע ממקור הסמפונות והיתה עתידה לידבק באיזה מקום או כבר היתה דבוקה וניתקה משם ואפי' אם לא הי' דם בסרכה עצמה כל שהסיר הסרכ' תלוי' בנחת ונמצא נקב תחתיו טריפה גמורה כשאין לתלות בידא דטבחא שניתקה בכח משם וק"ו בן בנו של ק"ו כשהסרכה מלאה דם ולאחר הסרתה יוצא דם מתוך הריאה במקום הזה שהיא טרפות גמורה מדאורייתא ואף אם היינו בקיאין בבדיקה אינו מועיל כלל דכל עיקרה של בדיקה לדעת אם יש נקב וכיון שודאי נקב יש כאן מתני' היא ריאה שניקבה טרפה והיא אסורה ואוסרת כלים שנשתמשו בה וגם החלב שחלבו ממנה קודם שחיטה וע"ד שנתבאר בסי' פ"א בא וראה כמה כרכורים כרכרו הפוסקים שהובאו בפר"ח סימן נו"ן בענין הבהמה שהיה חלל מלאה מים עכורים ומצא הבהמה בריאה וטובה שיש שאמרו שריאה שואבת כל מיני משקים וממנה יצאו כי הוא מקיאה דרך זיעה בעלמא ואחרים אומרים שדרך הטרפש כו' והאריך ע"ש בסוף דבריו מבואר דלפי שיש לפנינו שני דרכים או שנתלה שדרך נקב הטרפש בא ושוב עלה בו קרום והוכשר או שמליחות וזיעות הריאה בא איכא למיתלי טפי בהני תרי גווני מלמימר שבא דרך נקב הוושט כו' ע"ש מבואר דלולי הא דאיכא נמי למיתלי בנקב שבטרפש לא היה מכשיר בשביל שנתלה שבא מזיעת הריאה אלא היינו מחזיקין הריאה ריעותא שבא דרך נקב הוושט אעפ"י שאין רואין בה ריעותא וע"ש בדברי אא"ז הת"ש במה שהליץ בעד הפ"מ מהשגת הפר"ח שהוקשה דהו"ל ספק שקיל כיון דע"כ המים מחמת נקב דלק"מ דלא ברור ליה טעמא שבאו מחמת נקב אבל הוסיפו עליהם זיעת הריאה ויש שאמרו שבשר בלוי כו' והרב פ"מ לא סמוך להתיר כ"א מטעמי טובא גם מעדות הבודקים וגם הפר"ח עצמו סיים כן כו' עכ"ל ומבואר מחמת דאיכא טעמי טובא ועדות בודקים סמכו להתיר וגם זה בהפ"מ ובבדיקה כמבואר שם וכל זה בריעותא כזו בגוף הריאה אף אם היה מקום לתלות בזיעה כיון דאיכא למיתלי מחמת נקב וליכא הכא שכיח טפי להתירה שוב אין לסמוך על הבדיקה כלל וכל זה לענין מים שיש מקום לומר לפי ששואבת המשקים היא מקיאה דרך זיעה בעלמא אבל לבדות מלב דבר כזה שלא נמצא בשום ספר ראשון או אחרון שמחמת חולשת הבהמה הריאה מוציאה דם במקום ששואבת משקים אין ספק שלא יאמר זה אפילו בר בי רב דחד יומא אפילו להחמיר וכ"ש להקל מסברת הכרס שאפילו למ"ש הפר"ח בשם הפ"מ שיש בודקים שאומרים שהמים שבחלל הגוף מזיעת הריאה פשיטה שאין ללמוד ממים לדם ועוד שאפילו קטן יודע להפלות בין מחיים ובין לאחר שחיטה דהתם בנידון דהפ"מ המציאו קצת בודקים לומר שבחיי הבהמה יש בה בבהמה כח החיוני והוא מתנפחת הוא דבר שאפשר שלפעמים תפליט מה שבלעה אבל אחר השחיטה שאף בעוד הריאה בפנים אפס חום הטבעי כמ"ש הפוסקים לענין תולעים ומכ"ש עתה שהוציאוהו לחוץ והוא קרה ומוטלת לפניהם כאבן שאין לו הופכין אין שום בר דעת שבעולם שיפצה פה לומר כי יהיה עתה עת צאת השואבות ולהפליט מה ששואבת אל תוכה דרך קרומי הריאה בלא נקב והרי הוא כשאר בשר שאינו פולט דם שבו אלא ע"י הדחה ומליחה או צליה שטבע המלח או האור למשוך הדם אליו ובריאה נהגו לפתוח הקנוקנות הגדולות שבה כמבואר בפוסקים אבל תפל בלא מלח לא יעלה על לב לעולם שיזוב זוב דמה אם לא ע"י נקב שבקרומים וגם אין מקום לטועה לטעות ולתלות באילן גדול אא"ז בת"ש שכתב דנקבים דלא נפקי סרכות מינייהו לא שכיחי וללמוד איזה קולא מזה ללמוד מדבריו למקום שיש ריעותא לפנינו שמחמתו אנו חוששין שיש כאן נקב שאין לחוש לו לפי שאין הסרכא לפנינו חס ליה לאבא דלימא הכי שזה שיש ריעותא לפנינו על נקב לא יצטרך בדיקה היכא שאין שם סרכא שהרי להדיא אמרו בש"ס בריאה דאוושא שצריכה בדיקה מחשש נקב ולא אמרינן דאף בלא נפיחה ודאי דלא נקבה שהרי אין כאן סרכא והאי דאווש' זיקא דביני ביני הוא וכן בנגלד שמוסכם מבה"ג וכל הפוסקים להצריך בדיקה ועיין בש"ך סי' ל"ו סק"ט שיש פוסקים להטריף לפי שאין בקיאין ואף מאן דמכשיר נדחק הש"ך בטעמ' דכיון שנגלד היה מבצבץ וניכר לעין כל וכן במחט בריאה קי"ל לאסור אפילו בשלימה ובדקוה ואינה מבצבץ רק בהפ"מ מכשרינן וטעמ' כמ"ש אא"ז שם דלא חשבינן ליה ריעותא כ"כ דהא יש מכשירין שם אף בלא נפיחה ע"ש (שוב מצאתי בפר"ח סימן נו"ן שכתב ג"כ ראיה זו והנאני) וכן בהא דמטרפינן בכל שני ריעותות המצטרפים ואף בריעותות שאין בהם ענין סרכא למה לא אזלינן בהו לקולא שהרי אין כאן סרכא אך באמת כל מי שיש בו שום שכל יודע ומבין דודאי במקום שיש בו שום ריעותא המורה על שום חשש נקב אף שאין שם סרכא לא זו הדרך מוציאתו מן חשש נקב דהא קי"ל שאין סרכא פחותה מג' ימים ולפעמים היא שוהה לבא יותר מג' ימים הכל לפי ענין נקב וטבע הבהמה וחולשתה וא"כ מה בכך שאין הסרכא לפנינו הרי הריעותא מורה שיש כאן נקב ודאי משום סרכא עתידה היתה שתעלה הסרכא למספר הימים הראוים לחולשת מכה זו ודברי אא"ז ז"ל אמורים הם בנטל זאב שאין לפנינו שום ריעותא כלל רק שנאמר שיש להטריפה כמו נאבדה הריאה לזה אמר שאין הנדון דומה דנאבדה חוששין לסרכות דהוא מיעוט דשכיח משא"כ בזה דנטל זאב שהיא קי' מכל לפנינו ואין דרך בע"ח להעביר סרכא רק שניחוש לנקבים בלא סרכא וע"כ לומר שניחוש שמא אירע ששחטה בתוך הזמן שהיתה ראוי להעלות הסרכ' מ"מ עכ"פ מיעוט דשכיח שימצא כן כאשר עינינו הרואות וכן מבואר בלשון אא"ז ז"ל שכתב דאתרע לה מיעוט דשכיח כו' ע"ש וא"כ הדרינן לכלל דרוב בהמות כשרות הם ונשאר טרפות דלא מחזיקינן ריעותא לבדוק אחריהם אבל כשהריעותא לפנינו דלא מטעם מיעוט דמצוי אתינן עלה דגם בשאר טרפות שיש ריעותא שא"א לתלות לאחר שחיטה מטרפינן לה מספק פשיט דלא חזי לאצטרופי הך מלתא דנקבים שכיחי עם סרכות דכל שיש ריעותא שמורה על נקב י"ל שנקב הוא ולא הגיע זמנו להעשות סרכא או באמת עלה בו קרום מחמת מכה ונסתר או סופו ליסתר ומכ"ש בזה שהדם שוטף לפנינו היש משכיל שיאמר שע"כ אין נקב שהרי לא העלה סרכא שהרי י"ל דטיפת הדם עכובי' עכבי' לסרכא או שהיה סרכ' שלא סתמה הנקב כראוי כדרך סרכ' שלא כסדרן והדם שטפו והלך לו או שהיה מתחלתו קרום מחמת מכה שהיא תחלת הסרכא כמ"ש רש"י ושוב נסתר ודרך הזה הדם יוצא ובמשך הזמן אם יהיה שטיפת דם הלוך וחסור הי' דם היוציא עתיד להעלות סרכא אדומה וכעין עובד' דהט"ז סימן ל"ז וכל זה לא אמרתי אלא להוציא מלב מי שדעתו משובשת בגסות הרוח ויסבור שיש בזה שייכות דין בדיקה אבל כל יודעי דת ודין יודעים שאין כאן דרך בדיקה שודאי נקב יש כאן ואין הדברים הבדוים מלב כדאים להיות סניף לאיזה היתר אפילו לדון שנעשה כן בחיי הבהמה וכ"ש אחר שחיטה שהריאה מונחת על השולחן והיא פולטת דם דרך הקרומים שאחר הקינוח היא מבעבע עוד דם ח"ו לתלות בחולשת ופליטת הבליעה ע"י זיעה או קיאה והרי זו טרפות גמורה מדאורייתא בלי פקפוק. ועיין בספרי בית אפרים בק"ה בשו"ת סי' ק"ד שנשאלתי זה למעלה מעשרים מכבוד אחי הגאון נ"י האב"ד דק"ק דובנא וק"ק ברעסטצקי בענין ריאה שמוציאה דם ופלפלנו בדבר אם יש לתלות בידים עסקניות שמשמשו בריאה לפי שלא היה מוציאה דם רק אחר חצי שעה שהוציאוה וכבר משמשו בה כמה ידי כו' ע"ש באורך ודברים אלו הבאתים אל תוך ביתי בית אפרים בסי' ל"ו סעיף מ"ג בקצרה ע"ש ובעת ההיא היה שם שני זובחי הזבח מומחים יראים ושלימים ששמשו בכמה קהלות מלפנים ולא אחד שיאמר שמקובל בזה איזה צד היתר אף בלא משמוש ידים ואין ספק שהדבר פשוט בפי כל לאיסור מהשו"ב דפ"ק בראד שהוא למדן מופלג וירא ה' מרבים מו' ברכיה בירך נ"י. שזו אומנתו מנעוריו ושימש לפני כמה ת"ח בכמה קהלות קדושות ועתה אומנתו בקהל קדושים פ"ק יצ"ו זה כמה שנים שמעולם לא פרכס אדם בדבר להכשיר אפילו בהפ"מ ושעת הדחק ואמר בזה הלשון שבכל המקומות אפילו הארבאטריס הן יהודי' הן להבדיל ערילים יודעים דבר זה שמיד כשמוציאים ריאה שיוצא ממנה דם הם עונים ואומרים טרפה טרפה:

ומה שנזכר בדבריכם מספר לבושי שרד אשר חדשים מקרוב בא ראיתי שאינם אלא מן המתמיהים שמספק עלינו טרפות ודאי כי כתב להסתפק בריאה שנמצא עלי' טיפי דמים ואחר שקנחו אותם יצאו טיפות אחרים ובדקו בפושרין ולא בצבץ וכתב שיש לצדד ולומר דזה זיעה בעלמא הוא ואין זה דם ממש ושוב חוזר לספק אולי אינו במציאות שתהיה הריאה מזיע טיפי אדמומית אחר שחיטה וטיפי' אלו מחמת נקבים דקים ואעפ"י שאינו מבצבץ אולי הנקבי' דקים כ"כ וסוף דבריו לדרוש ברופאים אם אפשר זה בטבע כו' ושרי ליה מארי' להחכם ז"ל שהעלה דברים כאלה על ספר אשר אין להם שורש וענף בשום פוסק ראשון או אחרון ונתן פתחון פה לבעלי כרס מלאה להוציא מלבם מילין כאוות נפשם ובחשיכה יתהלכו כאשר אזני שמעה מכמה בודקים שאף שגם בעיניהם יפלא מאחר שראו הדברים כתובים על ספר דעתם מטרפת עליהם אם להטריף בהחלט אך הגידו לו שמעולם לא שמעו ולא ראו ולא הקילו בזה והדבר פשוט כיון שא"א לתלות שטיפי דמים מעלמא אתו על הריאה שהרי לאחר שמקנחין אותה הם חוזרים ובא ע"פ קרום הריאה מה מקום יש לתלותם בזיעה אפילו בחיי הבהמה אף כי אחרי מותה אין ספק כי מינה לא תזיע שהרי אפס חום הטבעי ואנן ניקום ונימא דטבעי דהאי ריאה להזיע טיפת דמים דבר שלא נמצא בשום פוסק ולא שמעתן אוזן מעולם ואף אם היה מתברר שיש מיעוטא דמיעוטא שנמצא כן הרי אנו הולכין אחר הרוב אף להתיר ואיך נלך אחר מיעוטא דמיעוטא להקל במקום ריעותא ברורה לפנינו ומכ"ש שהוא דבר שלא נתברר ולא יתברר לעולם. ומ"ש לדרוש ברופאים אם זה אפשר בטבע לא רציתי להאריך שבמחכ"ת יש להפליא מה ראה לשטות כזה כי ענין ההוה ורגיל ומצוי יש לדין עליו מצד טבע בע"ח אבל ענין המזדמן במקר' מי יודע כעצמי' בבטן המליאה ואין זה מדרכי רפואה רק מדרכי נבואה ועיין בסי' ל"ג בענין ניטל לחי העליון שכ' הרמב"ם להחמיר ומ"ש שם הפוסקים והגאון מוה' יונתן ז"ל בכו"פ סי' מ"ם שכ' שעשה שאלת הרופאים לענין אם אפשר שיהיו גידים וורידי' שישתמשו בהם כמו לב מבואר שם שבא לומר שאין להכחיש העדים וגם הוא להחמיר ואף אם היה להקל אינו דומה לכאן כלל וקצרתי כיון דלהדיא אמרינן אם אין מכה ק"ד מנין וכן מבואר בריאה שנמצא בה מחט דכל שיש ק"ד טריפה וודאית אפילו בשלימה ועולה בנפיחה מטעמא דאם אין מכה ק"ד מנין ולא נפל ספק בלב שום פוסק דשמא יש לתלות דהך ק"ד הוא מזיעת הריאה ודעת הב"ח להכשיר באין ק"ד וניקב לחוץ והש"ך כתב לחד תירוצא דאפשר דאין טיבעת כל האברים שוה ואנן אומרים בטריפות כו' ולא עלה על דעתו לומר כן ביש ק"ד שאין ללמוד מבה"כ שאין טבען שוה (ואף דיש שם ג"כ מקום לומר דילמא מבחוץ אתי ומכ"ש בזה שא"א שבא מבחוץ שהרי אחר שמתקנח חוזר ונראה אך הדבר פשוט דכל שיש דם לפנינו אין מקום לתלות בטבע האיברי' כלל וכמו דאמר רבי בבה"כ ה"נ אמרינן בריאה וכן לענין לב כתבו דאף שאין סירכא מטרפת בשאר איברים כל שיש ק"ד וודאי נקב יש כאן ומה שנדחק לתת טעם שאינו מבצבץ לפי שהנקבים דקים בחנם דחק שהרי בפשיטות י"ל בנידון דידי' שגם אחר שמקנחים הדם הוא חוזר ויוצא הרי הדם המבעבע הוא סותם הנקב שלא יבצבץ ועיין בחולין דף כ"ח גבי וושט אין לו בדיקה מבחוץ כתב רש"י שטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר כו' ע"ש ואפילו לא היה חוזר ויוצא אחר הקינוח היה מקום לומר כן ומכ"ש בזה שהדם מבצבץ ויוצא ומה יועיל הבדיקה במקום זה שהרי אפילו סיבה קלה עומדת בפני בדיקת הבצבוץ וכדאמרינן גבי ריאה דאוושא בחמימי לא משום דכווצי ופרש"י והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה:

וסיומא דפסקא שבין יציאת דם או טיפי דמים זה וזה לא יוכשר דאף מ"ש הפר"ח בשם שו"ת פ"מ שיש מהטבחים שרצו לתלות מים שבחלל הגוף שלפי ששואבת כו' היא חוזרת ומקיאה דרך זיעה בעלמא לא אמרו אלא לענין מים דכבלעו כך פולטו אבל לא שיהא מבעבע דם והמיקל בזה בשאט נפש דם תהא אחריתו ועזי נפש יטלו את שלהם מתחת ידו כעובדא דטבח' דצפורי ואם אירע שאחר הקינוח אינו חוזר ויוצא ועולה יפה בנפיחה ובדיקה והוא הפ"מ וכן אם יש לתלות מחמת משמוש ידים כעובד' שכתבתי בספרי יש למורה לצרף כל הבקיאין כי היכא דנמטי שיבא מכשורא ועלינו ממרום יערה רוח הבורא דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה