בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה יא
שלום טב מרבנן טב לכבוד אהו' הרבני המופלג בתורה חכם ונבון הוותיק מוהר"ר ברכי' בירך נ"י:
גי"ק קבלתי וראיתי שאלתו שאלות חכם ולאפס הפנאי אשיב בקצרה וראשון תחלה אען ואומר במ"ש כי מנהגו הי' שלא למעך בסרכא דבוקה היוצאת ממראה אדומה ואף אם היא חוזרת למראה ריאה דקי"ל כרבינו אפרים במכה בדופן כו' ובהגהת הר"ץ מבואר להטריף בליבון כמראה ריאה כו' אף כי הט"ז והש"ך סתרו זה כו' וסוגי' דעלמ' כוותייהו מ"מ מיקרי ריעותא לענין מיעוך דה"ל תר"ל וכיון דענין המיעוך קולא יתירה היא לכן בהצטרף אליו ריעותא כ"ד טרפה כו' ובנ"ד סרכא גמורה ממראה אדומה שבודאי רגלים לדבר יש שמחמת נקובת הריאה נתאדמה מחמת חולי וגם הש"ך והט"ז אפשר דיודי לזה דהא נראה לעין שהאדימה הריאה מחמתה ולא בתולדה כו' עכ"ד והדין עמו בדינא אבל לא בטעמא דבשלמא אם הי' כאן מכה בדופן ומתלבנת הי' אפשר לומר כיון דהר"ץ ודעימי' מטריפין אע"ג דלא פסקינן דינא אפומייהו מצטרף לריעותא דמיעוך משא"כ אם אין כאן מכה אפי' אם היתה אדומה גם אחר הנפיחה י"ל דלא מחשב ריעותא כלל וכבר כתבתי בסי' ס"ק מ"ח דמ"ש הנ"ב ראי' דהוה ריעותא מדאמר בש"ס הדרא בריא דאין זה ראי' דלשיטת ר"א במכה בדופן מיירי ומ"מ גם להנ"ב דוקא באין מתלבנת אבל במתלבנת ודאי דמודה דאין כאן שום חשש וריעותא כלל והרי הוא כריאה שאין בה ריעות' כלל והסרכא דבוקה כיון שהלכה ע"י מיעוך ריר בעלמא הוא ואמנם בס"ק הנ"ל כתבתי שיש להטריף במראה אדומה עם ריעותא דסרכא תלוי' וכה"ג לא משום תר"ל אלא משום דהסרכא מעידה על האדמומי' שאינו מתולדה רק מחמת מכה ואף שי"ל דוקא מכה בדופן כו' מ"מ י"ל להיפך שהסרכא מעידה טפי שע"י נקב כו' ע"ש ומ"מ י"ל דדוקא באם היא אדומה אחר נפיחה משא"כ אם מתלבנת נהי דכמכה בדופן דיינינן לה מ"מ הא במכה בדופן גופה מכשירינן אם מתלבנת וחוזרת למראה ריאה אף בלא הפ"מ (ולמראה המותר בהפ"מ ואא"ז נוטה להקל בזה משום דלא אמר רבא רק ריאה שהאדימה וכל מילי דריאה כשהיא נפוחה דיינינן לה אלא שלא מלאו לבו להקל כיון שהר"ץ וכו') וע"כ כיון שמתלבנת לא חשבינן לה ריעותא כלל והרי הוא אצלינו כשאר ריעותא ואין משגיחין במה שהיתה אדומה קודם נפיחה כיון שאחר נפיחה פניה לא הי' לה עוד ואין תולין במכה וא"כ גם בריעותא אחרת בכה"ג לא חיישינן לה דהא הוי כאילו לא היתה אדומה כלל ואפשר לומר דאפי' לדעת הר"ץ ודעימי' דבמכה לא מהני מתלבן ע"כ דטעמייהו משום דאע"ג דבשאר מראות פסולות מהני ליבון משום דבתר נפיחה אזלינן מ"מ באדומה ומכה לא מהני' כיון דטעם הטרפות לפי שמחמת המכה תולין שהלכה וקלקלה בקרומים ובשר הריאה עד שנעשת חבורה שאינה חוזרת וסוף העור לינקוב ולצאת כמבואר מלשון רש"י ולשון אף שהמראה אדמומית הלכה ע"י נפיחה אמרינן דודאי צרירת הדם יש כאן אלא שעדיין לא שלטה לצרור הדם בתוך הקרומים וסוף שתתגבר המכה ושדי תכלא בכולא ויהי' הדם נצרר בתוך הקרומים עצמם וזה שייך במכה בדופן שאנו דנין ע"ש סופו משא"כ בריעותא דסרכא שלא כסדרן שאם נדון שסרכא גמורה היא וגברה המכה עד שניקבו הקרומים פשיטא שאם היה כן כבר נצרר הדם בתוך הקרומים עצמם ואף לאחר נפיחה היתה נשארת באדמימותה ופניה לא יחוורו וכיון שמתלבנת זה האות כי אין כאן נקב והסרכא שהולכות ע"י מיעוך הוא ריר בעלמא ובאדמומית דקודם נפיחה לא איכפת לן כלל וגם הר"ץ ודעימי' מודים בכה"ג שאין מכה להכשיר במתלבנת ומכ"ש לפי מ"ש בביאור לש"ך די"ל דאף הר"ץ ודעימי' מודים בחוזר למראה ריאה וע"כ לא קאמרי אלא בחוזר למראה המותר וע"ש ובק"ה וא"כ לא היה מקום להחמיר בזה מטעם שכתב כ"ת אך מ"מ לדינא כתבתי בדיני תר"ל סעיף ס' להחמיר בזה שנמצא הריעותא בריאה עצמה וטעמא דידי אחרי שבררתי בסי' ל"ח ס"ק מ' כשיטת ר"ת דמה שמחלק בין מתלבנת או לא באדומה מחמת חולי הוא רק היכא שמתלבנת אמרינן שסוף הדם לחזור וליבלע וכתבתי שם שאין חולק עם ר"א אלא דר"א ס"ל דנקט האדימה מגזרת הפעול להורות שע"י מכה אנו מכירין שהאדמימות מחמת מכה ולר"ת א"צ לזה שהדבר ניכר שהוא מחמת חולי וכמ"ש באורך והמדקדק היטב יראה שהדברים כנים ואמיתים וכיון דעיקר ההיתר באדומה מחמת חולי ומתלבנת היא בנוי ע"ז דהדרא בריא שחוזר ונבלע א"כ עכ"פ לחותא היא אף שמתלבן וא"כ אף שמתלבן מצטרף לריעותא אחרת להיות תר"ל וחיישינן לה דלמא כבר שלטה המכה ותו לא הדרא בריא ולזה רמזתי בקצרה בדיני תר"ל ס"ק ס"ח וכתבתי אבל אם חוזר ומתלבן כו' מ"מ לפי מ"ש דאין הטעם שכך היא מתולדה כו' ושוב כתבתי דמ"מ צ"ע אם נאמר שהריעותא פועלות שני דברים כו' ואעפ"כ סיימתי די"ל להיפך שהסרכא מורה כו' וגם מאן מפיס לידע שאין כאן צרירת הדם כו' ע"ש ולכן יפה כיון כ"ת לדינא שראוי להחמיר בזה ובפרט בסרכא עוברת ע"י מיעוך שהיא קולא גדולה כו' אבל לא כמ"ש כ"ת מטעם דיש מחמירין במכה ומתלבן דליתא דמהאי טעמא אפס מקום להחמיר בזה וכדכתיבנא:
ומ"ש ומפשטא דסוגיא דא"ט לפי שיטת התוס' אליבא דר"ח מוכח דכדיותא טרפה אפי' במתלבנת כו' הנה כמה דיות נשפכו ע"ז וכבר הבאתי בסי' ל"ח ס"ק מ' שהכנה"ג והפלתי והתורת יקיתואל מפרשי' דברי התוס' דאם חוזר למראה ריאה אף במראות פסולות מהני ואף שהשגתי עליהם מדברי סה"ת והסמ"ג הנה בררתי מדבריהם שגם ר"ת מודה דכל שאחר הנפיחה אין שם מראה פסולה כשר הוא ואף הרא"ש שנראה שתפס דברי הר"י כפשטן כתב ולא נהירא דמסתבר דכל מראות הפוסלים אם מתלבנת ע"י נפיחה כשרים כו' ומבואר דלדידי' אף ריעותא כל דהו לא הוי שאם הי' מקום לחשבו לריעותא שוב אין מקום להקשות מסברא די"ל דאפי' טרפות גמור הוא אלא ודאי דמסתבר ליה דלא הוי ריעותא כלל אך באמת גם ר"ת ור"י מודים לזה כאשר הוכחתי במישור מדברי סה"ת והסמ"ג והרא"ש נראה שלא היה אז לפניו סה"ת כמ"ש בס"ק הנ"ל וא"כ לא עדיף מחסרון בפנים שכתב אא"ז בת"ש דלא חזי לאיצטרופי לתר"ל אע"ג דהמקשה בש"ס ס"ד להטריף והרמב"ם נראה מדבריו שמטריף ע"פ גרסתו בש"ס וכמ"ש בדיני תר"ל ס"ק ל' וכבר כתבתי בתשובה שבק"ה ובדיני תר"ל ס"ק ל"ג דבכה"ג שלפי דעת הפוסקים נהגינן להכשיר רק לצרף לריעותא מחמת דעת מי שאוסר אינו רק סברא בעלמא אין להחמיר אם לא שברור שיש בזה טרפות לדעת החולקים ועוד נלענ"ד דהא דעבדינן תר"ל משום פלוגתא דרבוותא היינו כה"ג דיתרת בדרי שרבא ס"ל להטריף וכן כל היכא שיש פוסקים להטריף ונכתב זכרון בספר הש"ע אז אע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ חשבינן ליה ריעותא כל דהו אבל אם רבו הפוסקים המתירין והב"י והרמ"א והאחרונים וסוגי' דעלמא הכריעו כן עד שלא העלו כלל דעה זו בש"ע אין לנו לחשוב ריעותא כלל מחמת שנמצא מי שסובר כן מכת הקודמים שבאים אחריו לא חשו להזכיר דעתו דאל"כ בכל דין קרוב למצוא תר"ל מחמת דעות חלוקות שנמצא בראשונים ולכן בזה שהש"ע כתב בפשיטות להתיר במראה פסולה המשתנה ע"י נפיחה ועל ידו החזיקו כל האחרונים ונדחקו ליישב דברי הפוסקים ההוא באופן שגם הוא מסכים להתיר אין לנו לעשות מזה ריעותא אפי' ריעותא כ"ד ואם איתא דחשיב ריעותא לא הוה שתיק אא"ז מינה להשמיענו כזאת דעכ"פ מצטרף להיות תר"ל וכה"ג כתב באורים ותומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ג לענין לטעון קים לי כהאי פוסק וז"ל ובפרט דין שנזכר בש"ע והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק קבלה בידו וכן ראיתי מדייני' מומחים וכן אני דן ובא בלי לטעון קים לי כדעת החולק כיון שהרב ב"י והרמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו כו' וכן מצאתי בחות יאיר כו' ע"ש ואפשר דהיינו טעמא דאא"ז דס"ל דחסרון מבפנים לא הוה ריעותא כלל ואף דהתם ס"ד בש"ס להטריף ואין להאריך וכן הלכה רווחת בישראל בדבוקה מבועא שמתכסה ע"י נפיחה דכשר' ומה לי בועא שמתכסה ע"י נפיחה או מראה ואע"ג שיש לחלק דבועא לחוד לאו טרפה הוא משא"כ מראה פסולה דלולי שמתלבנת הי' טרפה אף בלא הסרכא אין לחלק בכך דהא דין תר"ל למדנו מדברי הראב"ד בסרכא תלוי' מבועא שהבועה מעיד' עליה בנקב ולא אמרינן כיון דקודם הנפיחה יש כאן בועא הוא עדות על הסרכא ואע"פ שהוא עדות שבטל מקצתו לא בטל כולו ונימא דעכ"פ לענין סרכא דבוקה חשיב ריעותא כ"ד שלא יועיל מיעוך אלא ודאי ליתא דעיקר כבתר נפיחה דיינינן ומה שקודם נפיחה אין בו משום ריעותא כלל:
ומ"ש כ"ת וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"א כבר הארכתי בק"ה סי' ל"ח ראי' י' וא"צ לכפול הדברים. ומ"ש ואפשר שזהו טעמם של מהר"ט כו' פשיטא דליתא שהרי בהגהת הר"ץ מבואר להדיא דמהני ליבון במראות פסולים וכן דעת הב"ח להדיא כו' וחוזר למראה ריאה מודה ר"ח דכשרה כו' הנה לא העתיק לשון מהרי"ו כהווייתו דשם איתא ודומה למראה ריאה ועיין מ"ש בסי' ל"ח ס"ק ע"ו להוכיח בדעת מהרי"ו דס"ל לחלק בין חוזרת למראה ריאה ובין מראה המותר ולכן כתב ודומה למראה ולעיל בהכשר מראות פסולים כתב ומשתנה למראה ריאה והוא כדעת כנה"ג וכריתי פלתי ותורת יקותיאל אליבא דהתוס' ועיין בק"ה ראיה י"ח וקצרתי:
ומ"ש כ"ת ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שבסי' ל"ח בדיני תר"ל כתב להטריף במראה אודם אף אם היא מתלבנת כו' ובסעיף ל"ו מדיני תר"ל כתב בפשיטות שאם קודם נפיחה נראה בה שני ריעותות כו' ואני בער ולא אדע וכי עדיפא מראה פסולה ממראה אדומה הא אמרי' האי שחור אדום הוא ובמראה אדומה אזיל בתר מעיקרא ובמראה פסולה אזיל בתר השתא כו' עכ"ד אהו' עד שהוא מתמה עלי יתמה על הפוסקים שהביא הוא עצמו הסוברים דבאדומה עם מכה לא מהני ליבון אפילו כמראה ריאה ומבואר מדבריהם דבמראה פסולה בלא ריעותא אחרת מהני ליבון כמבואר להדיא בדברי הגהות הר"ץ וב"ח ודמש"א דבכל מראות פסולות מהני ליבון כמראה ריאה רק במראה אדומה ומכה בדופן אלא ודאי דס"ל דאדומה ומכה גרע דזו מכתה מוכיח עליה שאדמומית זה מחמת צררת הדם הוא ואף שעל ידי נפיחה חוזרת למראה ריאה לא מהני דמ"מ דמה צרור בקרבה ששלטה בה המכה וסופה היה להתראות גם בקרומים משא"כ במראות פסולות כיון שאחר הנפיחה אין כאן מראה לא חיישינן למראה שקודם נפיחה וכמ"ש בס"ק מ"ם דאפשר שזה מטבע הבעה"ח וכמו שעינינו רואות שכל מה שנופחין יותר מראה הריאה מתגבר ועולה והלכך אף דלא קי"ל כוותייהו ומכשרינן במכה בדופן ומתלבן כיון שאין כאן ריעותא אחרת בריאה עצמה והאדמומית מנפח ליה ואזיל ואיכא למימר שאף אם האדמומית מחמת מכה לא שלטה בו כ"כ שיהיה חבורה שאינה חוזרת דהא קמן שמתלבן מחמת נפיחה מ"מ ביש ריעותא בריאה עצמה דדיינינן לה שזה האדמומית מחמת צרירת הדם שנעשה נקב ועלה קרום מחמת מכה כמו כל תר"ל דאמרינן דלא הדרא בריא ולכן אין הליבון מועיל כמו שאינו מועיל לדעת הפוסקים הסוברים במכה בדופן לא מהני ליבון משא"כ במראות פסולות עם עוד ריעותא שאין הפסול מחמת צרירת הדם רק מחמת שהמראה קבוע בעור ולכן כל שהלכה המראה ע"י נפיחה אין כאן ריעותא כלל מחמת המראה ולא חזי לאצטרופי לריעותא אחרת ועיין בספרי שהארכתי בשיטת ר"ת כפי מ"ש בשמו הספר התרומה וסמ"ג ובארתי דבאדומה אין פסול במראה מצד עצמה כדמשמע מדברי סה"ת במ"ש ולא דמי לאגליד כו' רק הפסול לפי שאדמומית דרכו להיות מחמת חבורה וצרירת הדם משא"כ בשאר מראות פסולות שכל עיקר הפסול מחמת המראה עצמו הקבוע בעור שכל שהוא כמראה הזה סופו לירקב ולינקב וכל שאחר הנפיחה אין בה מראה פסול כלל הא קמן שהקרום הוא בריא אולם ולמאי ניחוש לה ולכן מ"ש כ"ת וכי עדיפא מראה פסולה ממראה אדומה הא אמרינן האי שחור אדום הוא כו' טעות הוא דהא דאמרינן שחור אדום הוא היינו כשהיה שחור אחר הנפיחה דאז אמרי' שהי' אדום וע"י לקותא חשך משחור תארו ופסול אבל מה שהוא שחור קודם הנפיחה ואחר הנפיחה הוא כמראה ריאה אין כאן לא שחור ולא אדום כלל ונראה להכשיר בזה אפילו יש מכה בדופן דבתר נפיחה אזלינן ואין כאן מראה כלל רק בשחור ונתהפך לאדום יש לאסור בכה"ג משום ממ"נ כמ"ש בס"ק י"ז אבל נשתנה למראה ריאה ממש אמרי' דאם איתא ששלטה בו המכה שבדופן עד שנעשה אדום ולקה ונתהפך לשחור לא היה חוזר ע"י נפיחה למראה ריאה ועיין בק"ה ראיה שכתבתי בשם הפרי תואר שכתב ומן הסתם כד מטא לדיותא לא הדרא למראיתה ע"י נפיחה כו' ולכן גם ביש עוד ריעותא אם המראה הפסולה הלכה ע"י נפיחה ונשתנה למראה ריאה אין כאן בית מיחוש דהמראה שקודם נפיחה אין בה חשש ריעותא כלל ומהאי טעמא אפילו אם לא הלכה המראה עד שנפחוה יותר מכדרכה מכשרינן אם לא נקרעה כדמוכח בפוסקים ר"ס ל"ו ועיין בק"ה סי' ל"ו ראיה כ"ב שמבואר שם דטעמא משום דהמראה שקודם נפיחה לא חשיב ריעותא כלל:
ומ"ש דבמראה אדומה אנא אזיל בתר מעיקרא ליתא דגם באדומה אזלינן בתר השתא וכתבתי להכשיר אף שיש מכה בדופן ומתלבן דלא כמהר"ט ומהרא"ק והר"ץ וב"ח ודמש"א אלא כהכרעת האחרונים הט"ז וש"ך ופר"ח ואא"ז ז"ל רק בריעותא בריאה עצמה חששתי להחמיר משום שי"ל שגרע ממכה בדופן לפי מ"ש שם דטעמא דמתלבן מהני אעפ"י שהוא מחמת חולי דאמרי' הדרא בריא כו' ע"ש בס"ק ס"ח ולפי שראיתי שכ"ת נסתבך בזה מחמת שהענין ארוך ומפוזר בכמה מקומות אבאר לו בביאור יפה והנה עד שהוא תמה עלי שהחמרתי יותר באדומה ממראה פסולה אחרת יתמה על הפוסקים דלעיל שהביא מע"ל ג"כ דבריהם שמחמרו באדומה דלא מהני ליבון דמה שיש מכה באדומה אינו מצד ריעותא רק שמחמת זה אין תולין האדמומית בתולדה והו"ל כשאר מראה פסולה אחרת וא"כ מה"ת לחלק בין זה למראה פסולה ואמנם מע"ל לשיטתו אזיל שכתב לעיל מיניה דאפשר שטעמם של מהר"ט ומהראנ"ק והר"ץ והב"ח דס"ל כהתוס' ולכן לא מהני ליבון באדום כמו בשחור דלא מהני ליבון כו' ומשגה הוא בידו דלהדיא מבואר בר"ץ וב"ח בכל מראות פסולות החוזרות ע"י נפיחה כשרות וכ"כ דמשא"ל ועיין בב"ח שכתב וז"ל ומ"ש דאם ע"י נפיחה חוזרת למראה הכשר כשרה כ"כ הרא"ש ורוב הפוסקים והכי נקטינן דלא כמ"ש מדברי התוס' ושוב כתב או אדומה כו' וטעמא דמכה דתלינן דמחמת ההכאה ניקבה גם הריאה ולפי זה ודאי אפילו התלבן לאחר נפיחה חוששין משום שהוכתה בדופן נגד האדמומית כו' והכי נקטינן עכ"ל ומדסתם דבריו לעיל לענין מראות פסולות שחוזרת ע"י נפיחה ולא ביאר דגם בזה אם מכה בדופן לא מהני ובפרט במראה שחור שבא מחמת אודם ושם כתב וכל אלו המראות כו' דהיינו שחורה כדיו ואינך דחשוב התם מבואר מזה דבכל גווני כשר שם אף במכה בדופן ולא אמרינן דתלינן שמחמת ההכאה ניקבה והיתה אדומה ונהפך לשחור וצ"ל דבאדומה גרע טפי דכל שהוא עדיין אדום אין המראה קבוע בקרומי' רק צרירת הדם יש כאן מחמת הנקב שנעשה בריאה ע"י הכאה שבדופן ועתיד היה שיתראה גם בקרומים ויתהפכו לשחור ולכן אף שמתלבן ע"י נפיחה אין זה הוראה שאין כאן צרירת הדם לפי שע"י הנפיחה הדם מתבלע בבשר ולא יראה החוצה ומ"מ כיון שיש כאן אדמומית קודם נפיחה ורגלים לדבר שאינו מתולדה שזו מכתה מוכיח עליו וא"כ י"ל שבא מחמת נקב ואעפ"כ לא נקבע מראה פסול בקרומים רק צרירת הדם ונבלע בבשר שכן דרך צרירת דם להיות נבלע רק כשאין מכה תלינן ליה שהוא מתולד' ואין כאן נקב כלל משא"כ במראה שחורה ומכ"ש שאר מראות פסולות אם נאמר שנעשו מחמת נקב הרי נבקעו בקרומים עצמם ואיך חזרו למראות הריאה מחמת נפיחה ולכן אפילו אם יש מכה בדופן א"ל שהריאה ניקבה ונתקלקלה מחמת הכאה שבדופן שהרי עינינו רואות שהריאה כתיקנה לאחר נפיחה והוא דבר שא"א שמראה הקבוע בקרום מחמת טרפות ונקב הריאה שיחזור למראית הריאה וכה"ג דכתיבנא בשם הפ"ת ז"ל וזה ברור בשיטת הב"ח ז"ל:
ואמנם רש"ל והט"ז וש"ך ושאר אחרונים דעתם דכיון דכולהו מילי דריאה כשהיה נפוחה היא וכמו דבשאר מראות פסולות אינו פסול אי אזיל אחר נפיחה כמו כן באדומה וחשיב כאילו אין כאן אדמומית כלל וממילא שאין חשש מחמת מכה שבדופן ולדבריהם גם בריעותא אחרת נגד האודם לא גרע ממכה ולדידי חזי לי להכריע בדבר אחרי שבררתי סולת נקיה מדברי בעל סה"ת והסמ"ג דהוה בקיאי בדברי ר"ת ור"מ טפי ומדבריהם מבואר דמראה אדומה אין בה פסול מצד עצמה אם היא קבוע רק בעור ולא באה מחמת צרירת הדם וכדמייתי מריאה דאגליד וע"ז א"צ להכשירה מדר"נ רק היכא שהאדמומית מחמת חולי וצרירת הדם מחלקינן באם חוזרת ומתלבנת מכשירינן מדר"נ לפי שסופה לחזור וליבלע כמו שאנו רואין שמחמת הנפיחה אין צרירת הדם ניכר אלמא דלא נצרר כ"כ שיהיה חבורה שאינה חוזרת משא"כ שאין מתלבנת לח' שרצים מדמינן לה עיין בס"ק מ"ם שביארתי באורך (ו ק"ה כתבתי שגם מדברי רש"י נראה כן שכ' דהדרא בריא מדר"נ ע"ש באורך) שאפשר שאין חולק עם רבינו אפרים רק דר"ת ס"ל דאף בלא מכה בדופן כן הוא שניכר שבא מחמת חולי ולכן הכרעתי דהדין עם האחרונים בזה ולא מטעם דכיון שאין אדמומית אחר נפיחה דנין על מה שקודם נפיחה שהיה מתולדה דמי מפיס שמא הוא מחמת חולי כיון שיש כאן מכה בדופן אלא טעמא משום דאעפ"י שנתלה שהוא מחמת חולי וצרירה הדם אין בכך כלום דהא קמן שהוא מתלבן ע"י נפיחה וכל כה"ג סופו לחזור וליבלע וכמ"ש בק"ה בדברי רש"י ואין לנו לחוש שמא הגיע גדר החולי על אופן דלא הדרא בריא וכבר ניקבה או שודאי עתידה לנקוב והלבון הוא משום שמחמת הנפיחה נבלע במקומו דמה"ת לחוש לזה ומוקמינן בחזקת היתר דהא מכה בדופן לאו ריעותא הוא ומחשב תר"ל ונהי דמחמת המכה אמרי' דיש כאן צרירת הדם מחמת חולי מ"מ אין הכרח שהיתה מכתה אנושה מבלי מרפא וקצת רגלים לדבר ממה שמתלבנת שאין כאן טרפות ברור וסופו לחזור וליבלע משא"כ אם יש כאן ריעותא בריאה עצמה דאם נאמר שהאדומ' היא מחמת חולי א"כ יש כאן תר"ל ובתר"ל מחזקינן לה באיסור לומר שכבר ניקבה או שעתידה לינקב ומה שמתלבנת אין ראיה כ"כ דהנפיח' גורם שיבלע לפי שעה ומ"מ ודאי ששלטה המכה לצרור לגלות ערותה עליה בחייה לקץ ימים וכיון שאין אנו בקיאין לידע אם יש שם צרירת הדם אם לאו הכרעתי להחמיר בזה מטעם תר"ל וימחול כ"ת לעיין בדיני תר"ל ס"ק ס"ח במ"ש ולכן נלענ"ד כו' אבל אם חוזר ומתלבן כו' ומ"מ לפי מ"ש שם דאין הטעם שאנו אומרים שכך הוא מתולדה אלא אע"ג שבא ע"י חולי כו' שוב הו"ל תר"ל ומ"מ צ"ע אם נאמר שהריעותא פועלת ב' דברים כו' מ"מ הא י"ל להיפך וגם מאן מפיס לידע שאין כאן צרירת דם באדמומית זה כו' ע"ש וישכיל ויבין כי עפ"י הדברים האלה חלקתי בין מכה בדופן לריעותא בריאה עצמה ודון מינה דבמראה פסולה אחרת דא ודא אחת היא דכל שע"י נפיחה אזל המראה בין שהריעותא בדופן בין שהריעותא בריאה למאי ניחוש לה דהא אם תאמר שלקתה לאין מרפא נמצא שהמראה היא קבועה בקרומים ואין מציאות שתחזור למראות ריאה מחמת נפיחה אלא ודאי שאין כאן לקותא כלל משא"כ באדומה דלא מטעם מראה הקבוע בעור אתינן עלה רק מטעם צרירת הדם ומה"ט איכא דעות להחמיר במכה בליבון טפי ממראה פסולה אחרת כדכתיבנא ואנן לדידן י"ל כן לענין ריעותא בריאה עצמה אף שנתפוס להקל במכה ואף שהארכתי קצת הם קצרים להתבונן במ"ש בחבורי בענין זה והם נכוחים למבין כי יתן רוחו עליהם ודע שלכאורה יש מקום ליישב דעת ר"ת ור"י שנראה מפשיטות דבריהם לחוש במראה פסולה במתלבנת דאפשר שגם הם יודו דודאי אית לן למיזל בתר נפיחה דהא בחייה נפיחה היא ולכן לענין חסר או יתר דבעינן שיעור ט"ד בתר נפיח' אזלינן רק דבזה כיון שהאדימ' מחמת חולי י"ל דשמא החולי גרם לה שלא היתה נפיח' בחיי' כראוי והרא"ש ס"ל דאדרבה כיון דהשתא אחר נפיח' אין כאן מראה ואם הי' בטבע להוציא הריאה נפוחה אחר שחיט' לא היינו מכירין בה שום ריעותא וכיון שאנו יודעין שבחייה נפיחה היא אמרי' שאין כאן שום חולי כלל ובאמת כך הית' גם בחיי' ועיין בסי' ל"ו בדין נקרע הקרום מחמת נפיחה שכתב אא"ז סברא זו שלא נסתר הקרום בחיי' מחמת שלא היתה נפוחה כראוי מחמת החולי ובק"ה סי' ל"ו ראי' ך"א כתבתי שצ"ע שלא נזכר טרפה זה כו' ומ"מ בכאן שפיר יש מקום לסברא זו ועיין במ"ש סי' ל"ח ס"ק מ"א לענין חוזרת למראה המותר אבל באמת נלענ"ד דז"א דמה שאנו מכשירים בליבון ע"י נפיחה דמזה נראה שהמראה אינו קבוע בעור רק שנדמה כן מחמת הבשר שתחתיו והרי זה כמראה מחמת מוגלא ואפשר שכן טבע הבע"ח שע"י הנפיחה ישתנה מראה הקרום מחמת עצמותיו ועכ"פ כיון דהא קמן דאי נפחינן לה אין בה מראה פסולה הא קמן שאין המראה קבוע בעור וכה"ג לא פסלה דעיקר פסול שינוי מראה הוא כמ"ש הרמב"ם שאותו בשר שנשתנה מראי' למראה זה כמת הוא חשוב בו הבאתי דבריו בק"ה סימן ל"ח ראי' ך"א ע"ש ובסי' ל"ח סעיף ט"ו כתבתי לענין מראה אדום אפילו אם כשקולפין הקרומים דמות אדום להנה כשר וע"ש ס"ק ך"ט ובק"ה ראי' י"א וצ"ע לענין מראות פסולי' שחזרו ע"י נפיחה למראה ריאה או מראה מותר וכשקלפו הקרומים מוצאין שהמראה הפסולה היא בו בקביעות וחזרה לשחרוריתה מה דינו ואפשר שאינו במציאות ועיין מ"ש בסי' צ"ב וס"ק שאח"ז וקצרתי דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: