בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ו
שאלה אחת קטנה וגדולה היא אלינו. נצרכת מאוד למעשה. היות בגבולינו נתחדש לנו ספק טרפות עפ"י מעשה ששוחט אחד פתח גלגולת אחד של בהמה גסה והוציא המוח מתוכה וראה בתוך הגלגולת יוצא מן עצם הגלגולת פנימה עצם חד וארוך לפעמים כאורך שעור' ויותר בולט לצד המוח ועוקצו חד וגם הוא רחב קצת כעובי חצי אצבע בתחתיתו ובעליונו הולך ומיצר ונמצא זה בב' צדדי הגלגולת ברוב פעמים הוא סמוך נגד מקום הקרניים שבחוץ והעצם הלז לפי ארכו בידוע שדוחק בקרום המוח לפני' וגם במוח עצמו שלפי גידולו הוא ממלא את כל הקדור' ובהתגדל העצם הלזה לפנים הוא מותח עמו קרום העליון של המוח גם דוחק לתוך המוח ובתחילת מציאתו של הדבר ההוא הובא לפני המורה כדת מה לעשות וקלפו קרום עליון של המוח מן עצם הגלגולת ונמצא הקרום נקוב נגד העצם הלזה כפי עובי העצם והטריפו הבהמה והן אח"כ בתחלת ימות החורף העבר ברבות בהמות הנשחטות כנהוג במחוז הלזה להכין להם בשר לזמן מרובה נראה ונמצא הענין מגידול העצם הלזה בגלגולת מצוי הרבה בכמה בהמות וכל ימות החורף הלזה מדי ישחוט איש ב' או ג' בהמות ימצא הענין בא' מהנה וע"ז נפלה מבוכה גדולה בין חכמי עירנו בזה כדת מה לעשות ורבו הדיעות. כת א' מן החכמים ומורי הוראות דעתם נוטה להקל בעיקר חשש ספק טריפות מן עצם הלזה ואומרים שיש לסמוך על מראית העין בהיות העור העליון דבוק לעצם יוכלו להבין למראה עיניהם אם הוא שלם ואף שהרבה פעמים אחר קליפת העור מעל העצם נמצא נקוב העור נגד חודי העצם אומרים שזה נעשה מחמת דביקו הרב' להעצם הלזה עד שלא יכול לקלפו בלי שינקב ותולין בזה כמו היכא דממשמשא ידא דטבחי ומדמין זה למ"ש הרב בעל ת"ש גבי נחבסה הגלגולת בבהמה שכתב הרמ"א ז"ל דלא חיישינן בבהמה לנקיבות הקרום והוא ז"ל כתב שגם בבהמה צריך עכ"פ בדיקת ראות עין אם העור שלם בלי ריעותא הרי שסובר שיש בדיקה בזה האופן ודעתם שגם בענין זה יש לסמוך על מראית העין בהיות העור דבוק לעצם הזה להבין אם הוא שלם. וגם על עיקר בדיקת הענין אם צריך לבדוק ולפתוח הגלגולת בכל הבהמות נוטה דעתם שא"צ לחפש אחר זה ויוכלו למכור הראש לנכרי בלי פתיחה ועוד הוסיפו להקל והתירו לטבחים להתיז הראש בכל ראשי הבהמות הנשחטות ולהשליך המוח חוצה בכדי לצאת מידי כל הספיקות והפסד ממון ישראל לדעתם וסמכו בזה על דברי הרמ"א ז"ל בסי' ל"א שאין חוב' לבדוק אחר מים בראש ומותר למכור הראש לגוי או להשליך לכלבים וכמו שאין בודקין אחר כל י"ח טריפות ואזלינן בתר רובא זהו דעת המקילין בענין זה:
ואולם כמה מהחכמים אין דעתם נוח' בכל זה אם במה שמקילין בבדיקות הקרום למראית העין אין דעתם לסמוך ע"ז בכל מקום שצריך בדיקה מדינא כגון בנ"ד שהעצם חד וחריף והוא כמו קוץ מכאיב לקרום ולמוח וכל עוד שמתגדל הקרום נמתח עמו עד גבול שלא יוכל להמתח יותר ומוכרח לנקב ובפרט בעוקצו החד ומה שהרבה פעמים אין נמצא שלם אחר קליפתו מן העצם אדרבה היא הנותנת שיש בו כח לנקוב כי מה נשתנה המקום הלז משאר מקומות הקרום שנקלף יפה אם לא מפני דוחק העצם בקרום הלז עד שנעשה דק מן הדק עד שלא יוכל להקליף וא"כ דילמא כולי' אינקוב ומנין לתלות ביד הקולף היכא דאיכא ריעותא ובאמת אף הנמצאים שלימים בעורן אחר הקליפה בעינינו ראינו והנה העור דק מאד נגד העצם הלזה משונה מאד משאר מקומות העור ובקצת ראיתי שפה עבה מסביב ובאמצע דק מאד ומובן שהוא מדוחק העצם ודיינו אם נסמוך להקל עתה בנמצאים שלימים אחר קליפתן מן העצם בלי נקב ונסמוך להקל על בדיקתינו בנקב משהו כיון שהוא מקום ידוע וגם זאת אחרי ראות המוח עצמו נגד העצם הלז והוא שלם בלי שום דוחק ושקיעה נגדה וריעותא כלל אף שעור תחתון של מוח אין לו בדיקה כלל אולי יש לסמוך בזה כיון שקרום העליון נמצא שלם אחר קליפתו ואף בזה יש לפקפק קצת כי בידוע שעור תחתון של מוח לא יוכל לסבול שום דוחק מפני רכותו ודקותו ואולי אף שהעליון נמתח על גבי העצם מפני עוביו התחתון מפקע פקע אגב רוככיה כמבואר בגמרא כו' אבל להתיר בלי קליפת העליון זה מן הנמנע ובדיקה זו של מראות עין לא נראה ולא נשמע בגמרא במקום הצריך בדיקה כו'. גם מה שמקילין בהשלכת הראש והמוח אין דעתם מסכמת לפי שזה עכ"פ מיעוט במצוי הוא וידוע הסכמת כל האחרונים שמיעוט המצוי חוששין לבדוק אחריו כמ"ש גבי הלעטת אווזות וגבי מים בראש בזמן ובמקום שמצוי הדבר ואבוה דכולהן בדיקות הריאה שהסכימו כל הפוסקים שטעם בדיקתה מהיות מיעוט המצוי כו' ואם יאמר סרכות הריאה מצוי יותר איה שוקל איה סופר וגם בידוע שבזמנינו מרוב חומרות האחרונים בסרכות המטריפות נעשה הענין מצוי מאד עד שאולי לא יכנס גם בגדר רוב הכשרות כאשר העירו בזה הראשונים והאחרונים לענין שחיטה ביו"ט בזמן הזה וזה ידוע ליוצא ובא בשערי הפוסקים כו' ובפרט שגם ענין זה מצוי מאד וקרוב כמו סרכות הריאה אלו הם טענות המחמירין בדבר ע"כ דברי החכם השואל והאריך:
תשובה דין זה יפרד לשלשה ראשים. האחד אם יש להצריך בדיקה לכתחלה לפתוח הגולגולת ולבדוק אחר זה השני אם נמצא עוקצין כאלה בעצם הגולגלת אם די כשנבדק קרום המוח ולמראה עינינו נשפוט שהוא שלם ולא נגע בו העוקצין האלה לנוקבו או י"ל שאין אנו בקיאין בבדיקה. השלישי את"ל שמועיל בדיקה בזה איך יש להורות אם נאבד או נקרע הקרום במשמוש היד קודם שנבדק. והנה בדין הראשון לכאורה נראה דדמי לריאה שהצריכו חז"ל בדיקה ואע"ג דרוב בהמות כשרות מ"מ חוששין לסרכות שבריאה שהוא מיעוט המצוי והחכם המחמיר הביא עוד מהא דאמרי' תמרי דכדא כו' וכתבו הפוסקים דנקט תמרי לפי שהרחש מצוי בהם וצריכין בדיקה לפי שהוא מיעוט המצוי וכתב שהוא ראי' נכונה יותר לבדיקת הריאה מכל הראיות שהביאו לזה ותלי תניא בדלא תניא דאדרבה גבי תמרי כתבו שחששו לו לפי שהוא מיעוט מצוי כמו שחששו לסרכות הריאה עיין ברשב"א ור"ן שם שהקשו על פירש"י שפירש דמיירי בהתלעה ודאית אבל מ"מ אין הכרח להמציא בשביל זה דין חדש לחוש למיעוט המצוי כגון ריאה שאין לדמות מצוי למצוי דאף אם נפרש בתמרי דכדא כפירוש הרשב"א והר"ן מ"מ אין הכרח למיעוט המצוי דריאה דאימא גבי התלעה דתמרי שכיח טובא עד שהוא כמו ספק השקול משא"כ בריאה מאן לימא לן שמצוי ושכיח טובא ואף דחזינן סרכות טובי דשכיחי בבהמה מ"מ הרבה מהם ריר בעלמא הם. ומהאי טעמא באמת הקשה הרשב"א בשם רבו הרב ז"ל על טעם זה דאם לסרכא מחמת נקב חששו לפי שהוא מיעוט מצוי א"כ יהא צריך נפוח מחשש נקב:
ואמנם באמת נראה דהפוסקים דיהבי טעמא גבי ריאה משום מיעוט המצוי ס"ל כמ"ש אא"ז בת"ש סי' ל"ו ס"ק כ"ב דנקבים דשכיחי היינו עם סרכות דנפקי מינייהו והאי כיון דלית לה סרכא איתרע לה מיעוטא דשכיחי להחמיר דלא שכיח שיהיה נקב בלא סרכא כו' ע"ש ובסי' ל"ג ס"ק ועכ"פ דבר ברור הוא שאין לדמות מיעוט המצוי זה לזה רק היכא דאיתמר איתמר. ולולי שכך נהגו בכל תפוצות ישראל לבדוק הריאה והביאו ראיות לזה מהירושלמי ומדרשים לא הי' בידינו להחמיר בריאה טפי מבשאר טרפות מחמת מיעוט המצוי ולדעת רבו של הרשב"א י"ל באמת גבי ריאה לאו מטעם מיעוט המצוי אתינן עלה והעלה טעמים אחרים וכתב הרשב"א שהם טעמים נכונים וגבי התלעה מחמת דקדוק הלשון הוכיחו דמיעוט המצוי כה"ג דתמרי חוששין כמו שמצינו שחששו לסרכות הריאה:
ואמנם באמת גוף הענין שמיעוט המצוי חוששין לו הוא פשוט ומבואר בכמה דוכתי (וכ"כ התוס' והרא"ש בכמה דוכתי לענין ספק נפלים דהוה מיעוט המצוי להכי חייש לי' רשב"ג ועיין בספרי בק"ה בשו"ת סי' ב' וסי' ג' באורך בענין זה) וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ"ק דחולין לענין רוב מצוין אצל שחיטה דצריך בדיקה וז"ל וכן מצינו בכל מקום שחוששין לכתחלה ברוב שמיעוטו מצוי ואפי' במקום שאין חזקה נגדו כגון בדיקת טרפה בסרכא כו' וגבי יוחסין מצינו דבעינן תרי רובי משום דמיעוט פסולי כהונה שכיח כו' ע"ש וכ"כ הר"ן בז"ט דהאי מיעוטא דמתרסקי בשעת לידה הוי מיעוטא דשכיח כיון דאיכא למיקם עלה דמילת' בשהיית מעל"ע לא סמכי' ארובא כדכתיבנא לעיל דמה"ט צריך לבדוק בסרכת הריאה דמיעוטא דשכיח' נינהו ומש"ה קמ"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא כו' ע"ש וכ"כ בתשובת דבר שמואל סי' ר"ס דבדיקת שאר טריפות הבהמה היכא דשכיח' הזיקא וריעותא דווקא הכל לפי המקומות והדינים קל על הבעלים חובה לבודקם כו':
והבאתי הדברים בספרי ראש אפרים ס"ק ובפנים בפ"ת שם נשמט בדפוס שם סעיף ק"ד במ"ש אם לפי ראות המורה וכצ"ל אם לפי ראות עיני המורה מצוי הרבה במקום זה איזה מין טריפות יש לו להורות לבדוק אחר זה והכל לפי הזמן כו' וכאשר הוגה בלוח הטעות אשר בתחלת חלק שני ע"ש) אך נלענ"ד שדברי הרמ"א בסי' ל"ג גבי הלעטת האווזות מורים שאין הבדיקה בכה"ג חיובות רק מצד חומרא שהרי כתב וכן נהגו בעירינו להקל באווזות שמלעיטין שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקובת הוושט דשכיח יותר מסרכות הריאה ונהגו להקל בישב כו' ויותר הי' טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא עכ"ל הרי מבואר דאף בכה"ג דשכיח טפי מסרכו' הריאה הנצרך לבא מצד תקנה שבעיר לבדוק ואילולי התקנה מצד שורת הדין לא היו מחויבים לבדוק אף שהוא מצוי יותר מסרכות רק שאנשי העיר רצו להחמיר על עצמם ועשו תקנה כסייג וגדר שמקבלים לפעמים בני העיר עליהם אף שאין בו חיוב מן הדין וכן משמע בד"מ שכתב ודע דבעירינו התקינו לבדוק כו' ותקנה טובה היא כי הטריפות שכיחא כו' מבואר שתלה זה בתקנה טובה ולאו דינא קאמר וכן מבואר ג"כ ממ"ש בהג"ה ויותר הי' טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא כו' משמע דאי הוי בעי למעבד הכי הוו עבדו ואמנם לכאורה באמת צריך טעם למה יש בזה כדי להקל יותר מסרכות הריאה ודוחק לומר דבסרכות איכא נמי טעמא שכתב הרשב"א בשם רבו ז"ל דמשמע דהאחרונים אחזו טעם בדיק' הסרכות משום מועט המצוי וגם הא אשכחן בכמה דוכתי ליחוש למיעוט המצוי וכדכתיבנא לכן נלענ"ד בדעת הרמ"א דס"ל דכל היכא שחששו למיעוט המצוי היינו שהמיעוט מצוי שיהי' טריפה ודאי כגון בסרכות אמרינן דסרכא שלא כסדרן שאנו מטריפי' אותה בבירור אם ימצא כך לכך צריך לבדוק אחריה וכן בפרי שהרחש מצוי שאם לא יבדוק ויאכל כך חוששין למיעוט שמצוי הרחש בזה ובודאי איסורא קאכיל וכן בההיא דריסוק אברי' משא"כ לענין הלעטת אווזות אע"ג דשכיח שיהי' לקותא בוושט מ"מ אינו מצוי שיהי' טרפה דווקא שלפעמים אין רק נקב או לקותא בפנימי והחיצון שלם וא"כ אף דהריעותא מצוי מ"מ הטרפות עצמו אינו מצוי ואם הי' הריעותא ברורה פשיטא שהי' צריך בדיקה אבל כיון שהריעותא אינה ברורה רק מיעוט המצוי שיהי' ריעותא בוושט ואף אותם שנמצא ריעותא בוושט שלהם אין המציאות על צד הטרפות יותר מכשרות מדינא א"צ בדיקה כלל רק מצד התקנה לקדש עצמם במותר להם ולכן שפיר כתב שמוטב הי' שלא לבדוק כלל וכו' ואע"פ שהט"ז שם כ' שלפעמים נמצא שהם נקובים כו' וזהו מצוי כו' ע"ש. כבר עמד אא"ז על דבריו שהרי כתב אח"כ ללמד זכות כו' ופירש דבריו דאע"ג דמצוי ששניהם נלקים היינו גם החיצון במקצתו ולא מפולש כו' ולכן למד זכות עליהם שמתירין בלא בדיקה והש"ך שם כתב דהרמ"א ס"ל דזה וזה לא יכשר כו' ודעתו כיון דשכיח יותר מסרכו' הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה כמו בריאה כו' כדבריו כן הוא שהוטב בעינו ז"ל התקנה אבל לא מצד הדין מטעמא דכתיבנא וגם אפשר דהש"ך סבר דשכיח טרפות ממש שיהי' נקוב או לקוי שני הקרומים או כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה עדיף טפי מסרכות דלא שכיחי כולי האי כריעותא דוושט דשכיח טובא וכאילו חזינן ריעותא לפנינו דודאי צריך בדיקה וזה נראה יותר בכוונת הש"ך כמבואר למעיין אבל היכא שאינו רק מיעוט המצוי שימצא ריעותא ומ"מ אין הריעותא מטרפת בודאי או מצוי ביותר שימצא טרפה והטרפות והכשרות שוים כמקרה זה כן מקרה זה שוב חזרנו לסמוך בזה על הרוב כמו בכל חשש טריפות בעלמא ולא חיישינן למיעוט מצוי הריעותא כלל ואין להביא ראיה ממ"ש הב"ח והט"ז סי' ל"א דאם יש ריעותא שהבהמה בחיי' היתה מנענעת בראשה יש לאסור עד שיתברר ההיתר בפתיחת ראשה ומשמע מזה דאף דרק הריעותא שכיח צריך בדיקה וא"ל דהתם ג"כ שכיח טפי שיהי' מים בלא היקף מוח וכן נראה מהט"ז סי' מ"ח ומדברי אא"ז מהר"מ לובלין בתשובה דז"א דהא אא"ז בתשובה סי' כ"ט כתב דכמה פעמים בא לידינו שאלה דמים במוח ולא ראינו כו' שיהי' מגולה כו' והוא בספק שקול כו' ע"ש וא"כ לפי מ"ש אף אם הניעה ראשה א"צ בדיקה כיון דאין הטריפות מצוי יותר מכשרות והמנהג להצריך בדיקה בזה:
אך לענ"ד אף שבודאי עדותו של אא"ז בזה נאמנה מאד דהו ספק השקול מ"מ הנעת ראש מורה על המים שבראש וסי' גמור הוא ורובא הכי איתנייהו דכשהוא מנענעת בראשה יש מים במוח והוי כמו דחזינן ריעותא דמים במוח לפנינו וצריך בדיקה אם מגולה לקרום או לא:
ואמנם צריך ליישב לפי מה שהבאתי מדברי הרמב"ן בטעמ' דצריך בדיקה גבי רוב מצוין א"ש משום מיעוט המצוי והרי גם שם אף אם אינו מומחה מ"מ י"ל דשחט שפיר ולא אירע לו טרפות כמ"ש הפוסקים מתשו' הרשב"א סי' רי"ח וכ"כ אא"ז בתשובו' סי' א' ס"ק כ"ג דספק לא אירע נחשב לספק לחשבו לס"ס אך אא"ז שם מחלק בין אם עכ"ה יודע אופני שחיטה ובדיקת הסכין וכל האזהרות לכתחלה ע"ש אך בלא"ה א"ש דברי הרמב"ן דהתם אם נימא דאינו מומחה א"כ ה"ל כודאי איסור דהא הספק בשחיטה ובהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ולכך צריך לבדוק לכתחלה אם הוא מומחה ולא סמכינן ארובא משא"כ לענין טרפות כיון דאית לן למימר נשחטה הותרה רק היכא דחזינן ריעותא וכיון דליכא ריעותא קמן א"צ לבדוק אם יש ריעותא דאף אם נמצא ריעות' ליכ' חזקה לאיסורא ומכ"ש לדעת הפוסקים דאף באיכ' ריעותא אמרינן בספק דנשחט' הותרה רק היכא דשכיח לאיסור' וא"כ פשיטא שי"ל דבכה"ג א"צ לבדוק אחר הריעותא כלל:
וכאשר כתבתי כן נראה מדברי הרמב"ן שם שכתב שזה הרוב אינו כודאי דהא איכא חזקה בהמה בחיי' כו' אע"פ שסמכו על הרוב במקום דלא אפשר משום דבהמה לא אתרעי היכא דאפשר כו' וכן מצינו בכל מקום שחוששין לכתחלה ברוב שמיעוטו מצוי כו' ע"ש הרי' שהתחיל בטעמא דבהמה בחיי' בחזקת איסור וסוף דבריו משום שמיעוטו מצוי נראה מזה דתרווייהו צריכי להדדי דבהך טעמ' דמיעוטו מצוי לחוד לא סגי להצריך בדיקה רק בצירוף חזקת איסור (והר"ן פ"ק דחולין שכתב רק דמיעוט שאין מצויין הוא מיעוט המצוי כסרכות נראה שדבריו גם הם ע"ד דברי הרמב"ן כידוע דבתרי' גרירי וקצר בדבר ואפשר דסובר דגם גדול שאינו מומחה אינו ספק השקול רק מצוי הוא שיקלקל ומ"ש הר"ן בהא דלא לשפי אינש כו' יבואר לקמן ועיין בתהה"א שלא הביא בשם הרמב"ן רק טעמא משום דהא איכא חזקה לאיסורא דבהמה בחיי' כו' ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן ובמשמרת הבית כתב ליישב מה שהקשה עליו הרא"ה דא"כ איכא איסורא משום סמוך מיעוטא לחזקה דאין כאן אלא מיעוטא דמיעוטא דרוב מצויין כו' ואף מאותו מיעוט יש שלא קלקלו כו' ע"ש וא"כ נראה להדיא דהא דאעפ"כ צריך בדיקה באיתא קמן היינו משום דאיכא חזקה לאיסור' וכדכתיבנ' והוא ברור לענ"ד (ואמנם בספרי שפת אמת סי' ל"ט ס"ק א' כתבתי שהרמב"ן והרשב"א מודים גבי רוב מא"ש דאינו מועט המצוי כמ"ש התוס' אך יותר מסתבר כדכתיבנא הכא וכן משמע מהר"ן שהבאתי) היוצא ממ"ש דמה שחששו בכל מקום למיעוט המצוי לבדוק לכתחלה אינו אלא במקום שהמציאות הוא ודאי טרפות משא"כ אם המציאות אינו רק גילוי מילתא שיש כאן ריעותא אבל מ"מ אינו טרפה ודאית רק הריעותא מחייבת לבדוק אחר טרפות הדרינן למלתא קמייתא שלא לחוש למיעוט וסמכינן ארובא דאזלינן בתרי' בכל דוכתי' אפילו היכא דאיכא לברורי כיון שהמיעוט המצוי אינו מתנגד ממש לרוב כשרות וממנו נקח לנ"ד כיון דרוב עכ"פ אין בהם ריעותא זו רק מיעוט המצוי שימצא הריעותא ומ"מ אכתי לא חזינין כהאי סימנא לאטרופי דאף אי משתכח ריעותא כזו מ"מ אינו מצוי שיהיה נקב בקרום שיהיה טרפה ואדרבה בלשון השאלה משמע דלאחר הבדיקה באותן שנמצא בהם גם הם לא היו בחלקו של טורף ונמצא המוח שלם א"כ פשיטא דאין כאן מיעוט מצוי להטריף לדחות הרוב מפניו אף את"ל דאי משתכח ריעותא כה"ג אין אנו בקיאין בבדיקת הקרום מ"מ בשביל זה אין לחשוב שמצוי לטרפו בשביל חסרון ידיעתינו וכיון דלא דמי לבדיקת הריאה ושאר מיעוט המצוי נראה דשפיר דמי לסמוך בזה ארובא להקל ובפרט כיון שאם באנו להחמיר לבדוק בגלגלת נצטרך להקל לסמוך על בדיקתינו ולפעמים לסמוך על פוסקים המצריכים שינקבו שניהם משום שעל הרוב יש הפ"מ ושעת הדחק ובכה"ג עדיף טפי לסמוך ארובא שלא לבדוק כלל וכמ"ש אא"ז רמ"א לענין הלעטת האווזות אע"ג דשכיח טפי מסרכת הריאה ומכ"ש כאן דעדיף למעבד הכי:
עוד נלענ"ד לפי מ"ש הש"ך בכללי ס"ס דעת רוב הפוסקים דבס"ס אע"ג דאיכא לברורי א"צ לברר וכן פסק הרמ"א שם בסימן ח"י וסי' נ"ג בנשבר הגף אף דאפשר לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש והש"ך שם כתב טעמא דבהפ"מ יש להקל אף בנשמט כיון דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק ע"ש וא"כ בנ"ד יש כאן ס"ס גמור חדא שמא בהמה זו מהרוב שאין בהגולגלת שלהם עוקצין כאלה ואת"ל שהוא מן מועט המצוי ויש שם עוקצין שמא לא ניקבו קרום של מוח וכיון דאיכא ס"ס א"צ בדיקה כלל ואין לחלק דשאני התם שא"צ לבדוק אחר גוף הטרפות דהיינו נקובת הריאה אבל מ"מ כיון שמיעוט המצוי שיהי' ריעותא צריך לבדוק אחר הריעותא ז"א דהדברים ק"ו דהא התם ריעותא ברורה לפנינו ומדינא צריך בדיקה ומחמת ס"ס מקילינין שלא להצריך בדיקה וח"ו בזה שיש ספק אם יש כאן ריעותא וגם אין ספק גמור דהא מדאורייתא אית לן למיזל בתר רובא רק מדרבנן חששו למיעוט המצוי ומשוו לי' כספיקא להצריך בדיקה וכיון דאיכא ס"ס לא אחמור רבנן דהא ודאי אפילו בדיקת הריאה שהיא מיעוט המצוי בודאי א"צ בדיקה מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים והכי מוכח מהך דפרה אדומה ועולה ושעיר המשתלח דלית בהו בדיקה כלל אפילו בריאה (וכמ"ש בחידושי הרשב"א חולין דף ט' שכתב שמהראי' מפרה ועולה ושעיר שמעינן דאעפ"י שלא נבדקה הריאה מעמידין אותה בחזקת כשרה כו' ע"ש) ועיין בריב"ש סי' קס"ג לענין בדיקת הריאה בקדשים ומעולה ושעיר איכא לדחויי כיון דבני שנה הם והיינו תוך שנתו וא"כ י"ל בגדיים וטלאים תוך שנתם ועגלים הרכים לא שכיח סרכא וא"כ אין כאן מיעוט המצוי אבל פרה שהיא בת שתי שנים ושריפתה כשהיא שלימה מבואר דמדאורייתא לא צריך בדיקה וא"ל דשאני התם דלא אפשר דז"א דאע"ג דהש"ס דחי לפלוגי בין אפשר ללא אפשר מ"מ באמת קי"ל דאין לחלק בכך ובכלל אחר רבים להטות בין איתא קמן ובין ליתא קמן ולא מפלגינין בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר וממילא דגם לענין מיעוט המצוי אין לחלק בכך ולומר דקדשים שאני כיון דלא אפשר. וגדולה מזו מצאתי בחידושי הרשב"א שם שכתב דאף לר"מ דחייש למיעוטא לא פליג כ"א בקטן וקטנה אבל בבדיקת טרפות לא ואע"ג דבחולין אפשר למבדק כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן דלחצאין לא שרא רחמנא ע"ש ולכאורה בש"ס משמע דלר"מ שפיר מחלקינן בין אפשר ללא אפשר (והתוספות שם כתבו דגם ר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן דאל"כ תקשי לי' מבשר תאוה אלא בדרבנן מחלק בין אפשר ללא אפשר וס"ד לומר הכי אף לרבנן אך מדברי הרשב"א משמע דלר"מ בעלמא הוי מדאורייתא) ונראה בדעת הרשב"א דס"ל בכוונת הש"ס דלענין טרפות דהוצרכה התורה להקל לענין קרבנות דלא אפשר ואזלינן בתר רובא גם בחולין הקילה משא"כ בדוכתי טובא שלא הקילה בה בלא אפשר א"כ אין לילך אחר הרוב כלל אבל אין כוונת הש"ס לחלק בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר ודבריו צ"ע ומדברי עצמו שם אח"כ ומיהו בשאר טרפות כו' אלמא לרבנן אפילו היכא דאפשר אין בודקין וכן בדף י"ב כתב משמע מיהא דלרבנן דפליגי עלי' דר"מ כו' ע"ש מבואר דלא ברירא לי' הך מלתא אליבא דר"מ ועכ"פ לענין בדיקת מיעוט המצוי דעת הרשב"א וכל הפוסקים שאינו רק חומרא בעלמא מדרבנן ואם נאבד בלא בדיקה כשר ואפילו אבדו במזיד היה מותר או לאו משום קנסא דמה הועילו חכמים בתקנתן וא"כ פשיטא היכא דאיכא למימר דמעיקרא הכי אתקון דוקא היכא דליכא כ"א חד ספיקא משא"כ בשני ספיקות שפיר סמכינן ארובא ואס"ס ושרי בלא בדיקה ונראה דאף לפי מ"ש הש"ך מדברי הרשב"א גבי סרכא תלוי' דמשמע דצריך לברר אף בס"ס מ"מ היינו דוקא היכא שבלא הס"ס הוא איסור דאורייתא והספקות הם שקולים משא"כ בזה דאף בלא ס"ס אין כאן רק חיוב בדיקה מדרבנן שפיר מהני בזה הס"ס שא"צ לברר כלל ואמנם כבר כתבו האחרונים דהרשב"א בתה"א חזר בו ודעתו ג"כ דבכל ס"ס א"צ לברר וכלם הסכימו שא"צ לברר ועיין בשער המלך סוף ה' מקואות שאחר שהאריך בפרט הזה סיים שכן ראוי להורות שא"צ לברר וא"כ פשיטא דבנ"ד הדין דין אמת כמ"ש ולכאורה ממ"ש הר"ן בפרק א"ט בהא דהני תמרי דכדא לפי שהתלעה מצוי בהם חששו למיעוט המצוי כמו סרכות הריאה וכדאמרינן לא לישפי אינש כו' והא התם שאינו ידוע שיהיה יבחושין בשכר ואפילו היו שם יבחושין אינו נודע אם פרשו ואפ"ה כיון שהוא דבר המצוי חששו הכא נמי לא שנא כו' ע"ש ומשמע מזה דאפילו בשני ספיקות אמרינן הכי אבל באמת ז"א דהתם י"ל דשני הספיקות מצויין שההתלעה היא מצוי וגם מצוי הוא דכי שפי להו בצבתא יפרשו על גבי קשין ויפלו לתוכו משא"כ היכא שהספק השני' הוא ספק השקול ואמנם אפילו תימא דהך ספק שמא לא פירשו הוא ספק השקול מ"מ אין הנידון דומה דהתם אמרינן כיון דאתי למבדקי' ולסנן את השכר מחמת תולעים המצוין בו אין לו לעשות בענין שעדיין לא יצא מידי ספק איסור והר"ן לא מייתי התם אלא לראי' שההתלעה מצוי בהם והוא פשוט. ואין לומר דכה"ג לא חשיב ס"ס דשם ספק חד הוא שמא ניקב קרום של מוח או לא ז"א דהא אשכחן בכמה דוכתי' ס"ס כה"ג כגון ספק על וספק מחט בחלל הגוף וכיוצא בו בדוכתי' טובא וכבר עמד הפלתי בזה אבל העיקר בזה דשם שפיר כתבו התוס' דשם אונס חד הוא שאין כאן רק שני צדדי ספק או שהיה זנות ברצון או באונס ואף שיש שם אונס בפתוי קטנה מ"מ סוף סוף צד ההיתר מחמת שם אונס הוא וכמו שאין עושין ס"ס שמא בשדה מצאה ואנסה או שמא אונס שינה או נתעלפ' וכיוצא בו כיון דסוף סוף צד ההיתר מחמת שביאה זו היתה באונס וכשבאנו לאסור ג"כ אין אנו צריכין לצרף שני דברים לאיסור רק שאנו אומרים שהיה ברצון ויש בזה די לאסור כיון שע"כ היה תחתיו (והמעשה שנעשה ע"כ אין בה ספק שהרי ודאי נבעלה כיון שנאמן שפ"פ מצא) משא"כ אם כשאתה בא לאסור צריך לצרף שני דברים לומר שהיה שם דבר האוסר ועושה מעשה בנאסר ואסרו אין זה שם חד כיון דא"א לאסור אם לא בצירוף שני ענינים ואף שאם היינו מתחילין בספק שמא ניקב לא היה אפשר לומר אח"כ שמא לא היה כאן ריעותא ואין כאן ס"ס המתהפך מ"מ בזה לא בעינן מתהפך כמ"ש הש"ך דמתחלה צריך לדון אם יש כאן ריעותא וגם דעת רוב הפוסקים דלא בעינן מתהפך כלל וכמ"ש הפר"ח וקרוב בעיני לומר דהך דס"ס מתהפך אינו רק סימנא מלתא שאינו שם חד דעל הרוב כן הוא דכשאינו מתהפך הוא בגדר שם חד וכשהוא מתהפך שני שמות הם ואין כאן מקומו להאריך ועכ"פ הך דנ"ד פשיטא שאין לדון בו דין מתהפך ולא שם חד כיון שצריך לדון מתחלה על הריעותא ולצרף עמו עוד דבר שהיה כאן ריעותא ונעשה מעשה ע"י ריעותא זו וראיתי לשארי הגאון בספר חוות דעת שכתב ג"כ על דברי הפליתי דכל שנמצא ריעותא ולא מצינן לומר כלל הספק טריפות עד דאמרינן הריעותא ואיכא ספק בהריעותא ס"ס גמור הוא וא"צ שום תנאי לזה כו' אבל במקום דאיכא ריעותא ברורה כמו בפ"פ כו' ודבריו נכונים וקרובים ג"כ למ"ש אלא שסגנון אחד כו' ועכ"פ בנ"ד אין לספק דודאי מחשב ס"ס גמור בכה"ג ואדרבה לענ"ד עדיף טפי כשיש ספק על גוף הריעותא דודאי א"נ לברר והכי משמע לענ"ד מלשון הר"ן בריש כתובות דפירש רש"י משום שמא תברר ע"י עדים תיקנו אף בס"ס והתוספות הקשו עליו דא"כ מאי מייתי הש"ס ראיה דפ"פ נאמן וכתב הר"ן דדברי רש"י עיקר דהכי מייתי הש"ס דבשלמא אי מהימן א"כ קים לן דודאי זינתה וכיון שכן איתרעי ועלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמלתא אי תחתיו אי אין תחתיו ואע"ג דאי ליכא סהדי שריא לבעלה משום תרי ספיקי אפ"ה כיון דאיתרעי עלייהו רמי למיקם אקושטא דמלתא שמא יתברר הדבר ויבואו עדים אבל אם איתא דלא מהימן כי אתי לקמן לא שקלינן וטרינן במלתא כלל כו' עכ"ל מבואר דהיכא דאיכא ריעותא ברורה יש לנו לחזור לעמוד על בירור הדברים אע"פ שיש ס"ס משא"כ אי לא מהימן משום דאמרינן שמא אינו בקי בפ"פ ואף באשת כהן או פחותה מבת ג' דאיכא ס"ס כה"ג א"צ לישב ב"ד דוקא כיון דהס"ס הוא שמא אין כאן ריעותא כלל ובזה יש ליישב קושית התוס' ועוד כמה קושית בסוגיא דפ"פ ולקצר אני צריך. (ועיין בחידושי הרשב"א בחולין ובתה"א לענין סרכא תלויה וקצרתי) והנה בבהמות שכבר עבר עליהם י"ב חודש דאיכא חזקה דהיתרא בהדי ס"ס ולא מיבעיא להפוסקים הסוברים דלא בעינן חזקה מבוררת ותירצו קושית התוס' גבי פרה אדומה בענין אחר אלא אפילו להתוס' ודעמייהו דחזקה מבוררת בעינן וחזקה דאתיא מכח רובא אין כאן כיון דמחמת מיעוט המצוי חשבינן ליה כספיקא מ"מ נראה דבכה"ג שפיר הוה חזקה דבריעותא מחיים כגון מים במוח דהוה חזקה שאינה מבוררת ורובא איתרע לה אסור משא"כ בדרוסה וישב קוץ שפיר הוה חזקה מבוררת דבשעה שנולדה ודאי לא נולדה דרוסה ולא קוץ בוושט ולכך בעינן דוקא שכיח טפי לאיסורא ע"ש וא"כ נראה בנ"ד נמי ודאי דלא נולדה כך בעוקצים אילו שבגלגולת ופשיטא שאין לנו להוציא בהמות אילו מרוב בהמות שאין להם מלידה עוקצים כאילו בגולגלתם ואף שאלו יצא בזה מכלל הרוב שאנו מוצאים עתה העוקצים פשיטא שאנו תולים אותם במצוי שבשעת לידה לית להו רק לכי גדלי בהדייהו והם צומחים והולכים וכיון שהמוח הזה בשעת לידה היינו מוחזקין בו שאין נקב חזקתו מבוררת הוא ולא דמי למים במוח שאנו חוששין שהמים היה בו מלידה ומבטן משא"כ כאן דדמי לדרוסה או קוץ בוושט דאית לן למיזל בתר חזקה ובהלכות ציצית סימן ח' הביא המג"א בשם הרא"ש דא"צ לבדוק דאוקמי אחזקתייהו והמג"א כתב דצריך לבדוק לפי מה דקי"ל בי"ד סימן א' אין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר. ולענ"ד אין משם ראיה דאע"ג דנקט לשון חזקה היינו חזקת רוב מצויין א"ש ולכך צריך לברר משום מיעוט המצוי וחזקת איסור כמש"ל ובהכי א"ש נמי מה שהקשה הב"י סימן תל"ז בהא דחזקתו בדוק שצריך לשאלו מי"ח טריפות ואפשר דהך דחזקתו בדוק מ"מ מיעוט מצוי הוא שלא נבדק ולא היה הב"י צריך לחלק מחמת חזקה כמ"ש המג"א בפירוש דבריו שם אך לפי מ"ש דמיעוט מצוי דמצרכינן לבדוק היינו שמצוי איסור ודאי א"כ גם כאן אם לא נבדק עכ"פ אין כאן איסור ודאי ולכך שפיר הוצרך לבוא עליו מטעם דבכל השנה היה בחזקת שאינו בדוק ודמי ממש להך דרוב מצויין כו' ואפשר להעמיס כן בכוונת המג"א שם אך לשונו לא משמע כן שנראה דבהך דרוב מצויין דמצרכינן בדיקה מטעם חזקת איסור לחוד אתינן עלה וליתא כיון דבהמה לא איתרעאי ושחוטה לפניך כמ"ש הרמב"ן והרשב"א רק שאנו מצרפינן לזה מה שהוא מיעוט המצוי וכדכתיבנא לעיל. ועיין בפר"ח שם שכתב וההיא דריש חולין דרוב מצויין ההוא רוב לא אלים כולי האי כרוב בהמות כשרות ע"ש והו"ל לאתויי הך דהרמב"ן והרשב"א דהא גם בהא לחוד לא סגי כיון שאין האיסור ברור אף אם נתפוס המיעוט וצריך לצרף חזקת איסור בהדה:
ומצאתי בחידושי הריטב"א חולין שכתב בהא דרוב מצויין שהקשו דנימא סמוך מיעוטא לחזקה כו' ולי נראה שלא חשו למיעוט וחזקה אלא למיעוט שהוא בודאי אסור אבל הכא אפילו מיעוט שאינו יודע הלכות שחיטה אינו איסור בודאי דדלמא שחיט שפיר וכדפרישי' עכ"ל והוא כדברי הרשב"א בת"ה שהבאתי לעיל וא"כ פשיטא שיש לומר כן גם לענין מיעוט המצוי וכ"ש היא דהא סמוך מיעוטא לחזקה משוי ליה ספק דאורייתא ואפ"ה כיון דהמיעוט אינו ודאי איסור חשיב כמיעוטא דמיעוטא וליכא למסמך החזקה עלה ומכ"ש במיעוט המצוי שאינו רק חומרא דרבנן היכא דאפשר ומדאורייתא לא צריך לברורי כלל וכיון דהמיעוט הזה אינו שיהיה ודאי איסור אפשר דהוה מיעוטא דמיעוטא ועכ"פ יצא מכלל מיעוט המצוי והוי כרובא דשאר טריפו' דא"צ לברר כלל ומכ"ש לפי מ"ש דהוי ס"ס דלא צריך לברורי ועיין במנחת יעקב כלל נ"ט שכתב דההאי דפסחים שא"צ רק שאלה שהוא דבור בעלמא יש לנו לשאלו ועיין בסימן קכ"ג וקצרתי:
ודאתאן עלה במה דכתיבנא דדעת הרא"ש הוא דהיכא דאיכא חזקה א"צ לברר וההיא דרוב מצויין שאני (ומ"מ אפשר דאין ללמוד משם לכאן דכאן איכא ריעותא ובכה"ג אפשר דאף התוספות דס"ל דאף באיכא ריעות' מוקמינן אחזקה היינו דוקא היכא דא"א בבדיק' וכמ"ש אא"ז בת"ש סי' כ"ט ע"ש שמסכים בזה עם הר"ר אלפאנדרי ופ"מ שהביא הפר"ח אך לענ"ד קצת משמע דלהתוספות הוי כשאר חזקה שאינו צריך לברר) ונלענ"ד דממקומו הוא מוכרע שהרי הך מלתא דחזקה יליף התם מנגע דדלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שיעורא והתוספות שם הקשו דלמא לא אזלינן בתר רובא לקולא ותירצו דמוכח דאף אזלינן בתר חזקה היכא שהנגע גדול דאי חסר מטהרינן ולא חיישינן דלמא בציר ליה בשעת הסגר ועתה עמד בעינו:
ולכאורה צ"ע דדילמ' באמת פתחיני' בי' כוותא כדאמר התם ואע"ג דדחי לי' משום דבית אפל אין פותחין כו' ולא ס"ל כיון דאיתחזק אתחזק זה א"ש לפי פשיט' דברי הש"ס להוכיח דאזלינן בתר חזקת נגע להחמיר דאם יש מקום לספק שלא יועיל ההסגר לפי שנחסר פחות מכגריס לענין זה ס"ל דאין כוותא מועיל להסגיר הנגע על ידו כיון שזולת החלון לא היינו יכולין להסגירו בחזקת טמא ומדמינן לי' לבית אבל שאין פתיחת חלון מועיל לראיית הנגע משא"כ אם נימא דלהחמיר שפיר אזלינן בתר חזק' א"כ ההסגר להחזיקו בחזקת טומאה הוא כדין בלא החלון רק לענין להקל אם נמצא אותו חסר שלא ניחוש דלמא בשעת הסגר כבר נחסר מכמות שהי' ועמד בעינו לענין זה שפיר חזי ע"י כוותא ואין זה ענין להך דפותחין חלונות דההיא אעיקר ההסגר איתמר אבל כשעיקר ההסגר יוכל להיות אף בלא הכוותא אין זה מזיק מה שפותח הכוות' שידע להקל בו כשנתחסר והיא צ"ע גדול לכאורה וצ"ל דבשלמא אם הי' אפשר לומר דתחלת ההסגר שאמרה תורה הוא ע"י כוותא מפרשינן הכי הך דראה הכהן את הנגע היכא שצריך להיות כוותא או הך ויצא ביציאה דרך אחוריו משא"כ לפי מה דאמרינן דאי אפשר שיהי' ההסגר ע"י כוותא ואין לנו לחדש דבר מעתה לומר דסיפא דקר' לטהר בלא עמד בעינו ע"י כוותא דוקא הוא אלא א"צ כוות' כלל בין לטהרו או לטמאו רק דמטהרין משום דאזלינן בתר חזק' אף לקולא כן מוכרח לפרש דברי הש"ס בזה אליב' דהתו' ולפ"ז קשה דנהי דמוכח דלא מיירי בכוותא אף לענין טהרה מ"מ הוא גופא קשיא על התורה דלמה צוותה התור' לטהרו מחמת חזקה במלתא דאפשר לברורי ע"י כוותא אלא ע"כ דחזקה מהני אף היכא דאפשר לברורי ומזה מוכח דאף היכא דאיכא ריעותא אזלינן בתר חזק' שהרי טהרת הנגע היא ע"י שנמצא חסר בסוף וא"כ כיון דהרי חסר לפניך נימא שהי' חסר בשעת הסגר ועתה עמד בעיניו אלא ע"כ דאפי' באיכא ריעותא אזלינן בתר חזקה וא"צ לברר ע"י כוותא:
וראיתי בחידושי הר"ן לחולין שהקשה בשם הרמב"ן על מה שפרש"י בהא דת"כ דלא כראב"י מהא דאם הלך לבית והסגיר ע"י חבל ארוך שהסגירו מוסגר דהא רב אחא ודאי מודה דמוקמינן אחזקה רק דמנגע לא מוכח כו' ולכן פי' דכ"ע מודו דדרך אחוריו שמה יציאה אלא דאביי לא מסתבר לי' לפרש דויצאה הכהן היינו דרך אחוריו ודוק' דבענין אחר אין ההסגר מועיל וכיוצ' בו אמרינן בקדושין לענין יבם דלא מיקרי אחר כו' ע"ש ולפ"ז קשה ג"כ לפי תירוץ התוס' דצריך חזק' לקולא היכא דהנגע גדול כו' ולפי דברי מהר"ן אכתי קשה דמנ"ל חזקה לקולא דלמא דוקא לחומרא אמרינן חזקה ושפיר מתפרש קרא דויצאה הכהן כפשטי' בין יציאה כדרכו ובין דרך אחוריו היכא שצריך לעשות כן כדאשכחן בכהן גדול ובאם הנגע כגריס מצומצם דבהכי איירי פשטי' דקרא שפיר יכול לצאת כדרכו דמחמת החזק' לא חיישינן דלמא בציר כו' דחזקה לחומרא אמרינן והיכא דהנגע גדול באמת יצא דרך אחוריו דשפיר מיקרי יציאה אף לאביי ואין כאן דוחק לפרש הקרא כן כיון דאין צריך לפרש דביציאה דרך אחוריו דוקא מיירי וצ"ל דמ"מ שפיר מוכרח חזקה לקולא אע"ג דגם יציאה דרך אחוריו שמה יציאה מ"מ כיון דע"כ גם ביציא' כדרכו איירי לא פסקינן לקרא בסכינא חריפא לומר דמה שמטהר הכתוב בנגע גדול ונתחסר תוך ימי הסגר היינו ע"י יציא' דרך אחוריו ורישא לטמאו ולהסגירו ביציא' כדרכו סגי דמסתמא לטהרו או לטמאו בחד גוונא מיירי והשתא לפי"ז תקשי כיון דלפי דברי הר"ן קם דינא דדרך אחוריו נמי יציאה הוי אלא שהתור' לא מיירי בהכי אלא צוותה להסגיר בכל גוונא אף ע"י יציאה כדרכו וא"כ היא גופה תיקשי דמן הדין יש לו לצאת דרך אחוריו כדי לברר ולא מיבעיא אם הנגע גדול דאין להקל כשאפשר לברר אלא אפי' במצומצם יש לעשות כן דאף לחומרא יש לברר ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בחד תירוצא דלעולם קולא איכא לענין קרבן וקדשים אלא ע"כ דאזלינן בתר חזק' בכל גוונא אף היכא דאתיליד ריעותא ואיכא לברורי וכמ"ש ואמנם הר"ן שם בסוף דבריו כתב די"ל דאף דברובא אזלינן בתרי' אף היכא דאפשר מ"מ בחזק' דוקא היכא דאפשר ועפי"ז מפרש דברי הש"ס אליבא דרש"י דהש"ס מוכיח דדרך אחוריו ל"ש יציא' ע"ש אך הר"ן כתב בלשון ואיכא למימר נמי וכו' ולפום תירוצא קמא אליבא דרש"י מוכח דאף דאיכא לברורי סמכינן אחזקה וכדכתיבנא. ועיין בחדושי הרשב"א מ"ש ליישב בזה פי' רש"י מקושיית הרמב"ן ולענ"ד קצת מוכרח כפי' רש"י דלמאי דמפרש הרמב"ן דהוכחת הש"ס מדקאמר יכול לילך לתוך ביתו ויסגיר ואיצטרוך ריבוי ע"ז ות"ל דבלא"ה אין יכול לעשות כן דלמא בציר כו' ע"ש קשה קושיית התוס' דלמא לא אמרינן חזקה רק לחומרא וגם ראב"י מודה בהא רק דס"ל דחזקה לקולא לא מוכח מהא וא"כ הברייתא א"ש אף לראב"י די"ל דשפיר בעינן רבוי שלא ילך לתוך ביתו ויסגיר היכא שהנגע מצומצם דאז שפיר סמכינן אחזקה ולפי פרש"י דהש"ס מוכיח מהא דמרבה דהסגירו מוסגר מוכח שפיר דמשמע דמהני בכל גוונא ואף היכא שהנגע גדול ולקול' ועוד יש חילוק בזה וקצרתי ומ"מ הראנו פנים לדברי האומר דלדעת התוס' אף במקום דאיכא ריעותא א"צ בדיקה ואמנם דעת רבינו יונה ודעימי' לאסור בספק שקול היכא דאיכא ריעותא ועיין בת"ש מה דמייתי עלה מדברי הרשב"א דאע"ג דאינה מבוררת להוציא מהרוב ריעותא הוה לגרום ספק ובאמת לענ"ד צ"ע על התוס' דמקשין מספק דרוסה מהא דר"ה דאמר נשחטה הותרה אע"ג דאתיליד ריעות' שלענ"ד אין לדמות הריעותות להדדי דהתם הריעותא במה שנמצ' עכשיו נקוב לפנינו וכן בנגע כשנמצא חסר לפניך שאין הריעות' גרם להסתפ' שינוי בחזקה רק מצד שאנו רואין עכשיו שהחזקה שהחזקנו בה נשתנה וחוששין לה שמא היתה כן מעיקרא והחזקנו אותה מתחלה בטעות ובזה קאמר ר"ה דנשחטה הותרה ואזלינן בתר חזקת היתר ואין משגיחין במה שהורעה החזקה לפנינו ואמרינן השתא הוא דאיתרעי וזה מוכח מנגע כמ"ש התוס' שם משא"כ בריעותא דעל הדורס או ישב קוץ בוושט וכיוצא בו שהריעותא גורם לנו להכניס אותנו לבית הספק שנתקלקלה החזקה מחמת מקרה וסיבה שאירע בה בכה"ג שפיר מרעינן לחזקה וחיישינן שמא הואיל מקר' זה וסיבה זו לקלקל החזקה ולכך שפיר חוששין לדרוסה וישב בה קוץ ואפשר להעמיס זה בלשון התוס' מ"ש דרוסה שכיח טפי לאיסורא שאין ר"ל ששכיח יותר שידרוס משלא ידרוס רק ר"ל כלפי הריעותא דבא זאב דעלה אמר ר"ה נשחטה הותר' אע"פ שעתה הם נקובים לפנינו ע"ז אמרו דהתם בשביל שעכשיו נקוב לפנינו אין זה גורם לנו ספק כ"כ למפרע לומר שמעיקרא כן היה אלא קרוב הדבר שכמו דאיתחזק אתחזק והשתא איתרע משא"כ בדרוסה וקוץ שכיח טפי לחוש לקלקל החזקה עי"ז והוה כמו חזקה עשויה להשתנות ומה לי שעשויה להשתנות מצד עצמה או מפאת איזה סיבה הגורמת לזה כיון שהריעותא למראה עינינו ומחמתה קרוב שנשתנה החזקה ולכן אנו נכנסין לגדר ספק משא"כ היכא שאין רגילות שתשתנה מצד עצמה וגם לא נתחדש מקרה וריעותא שי"ל שתשתנה עי"ז רק בשביל שאנו מוציאין שינוי לפנינו אין סברא להחזיק למפרע ובהא קאמר ר"ה נשחטה הותרה וקרוב לשמוע שהט"ז בסי' ס"ח ס"ל לפרש כן דברי התוס' ונסתלק מעליו השגת הנה"כ ואא"ז בת"ש ועדיין צריך עיון בזה:
ואמנם בענין שאנו עסוקין בו שאין הריעותא מבוררת לפנינו ויש כאן ס"ס וגם החזק' מסייע להיתרא נרא' דלית מאן דפליג שיש לסמוך להתיר בלא בדיקה ומצאתי בשו"ת נודע ביהודה חלק יו"ד בהל' נדה סי' נ"ז האריך מאוד ג"כ בענין ס"ס שיכולין לברר ובסוף דבריו כתב וז"ל ומעתה יצא לנו הכרעה שבמקום שיש חזקת היתר ממש ואף דליכא חזקת היתר ממש מ"מ גם חזקת איסור ליכא כלל גם להרשב"א מתירין ס"ס וא"צ לעמוד על הבירור כו' ע"ש ואין פנאי כעת לפלפל בדבריו עכ"פ יצא לנו בנ"ד מחמת שלשה עמודי אשר בית ישראל נשען עליהם רובא וחזקה וס"ס יש למקילין על מה שיסמוכו ואין זה כמעלים עין מן האיסור כיון שאף אחר הבדיקה ומציאת הריעותא אין כאן איסור ברור אלא שאם היינו יודעין שיש כאן עסק טרפות ממש היה צריך לבדוק אחריה אם הוא מיעוט המצוי אבל כיון שאין העסק של טרפות ממש ברור רק לחוש לריעותא המצרכת בדיקה שפיר סמכינן ארובא לפי שאין מיעוט הטרפות מצוי בודאי וגם אחזקה וגם אס"ס וא"צ בדיקה אם יש כאן ריעותא כלל:
ועתה נבוא אל הדין השני אם פתחו הגלגולת ונמצאו עוקצין כאלה אם די כשנבדק קרום המוח למראית העין כמבואר בלשון השאלה באורך מתחלה אען ואומר ראה זה חדש לחוש בדבר הנמצא בבהמה דרך גדילתו שינקוב בסמוך לו וגדל עמו בתולדה והרי במיצר החזה שהריאה סמוכה לצלעות ממש עד שאמרו שהדופן סותמו והצלעות גדילים והולכים יום יום ואין פגיעתן רעה לנקוב בקרומי הריאה ואף אם העצמות הם בולטין לפעמים בצלעות מחמת כחישותא ויש בריאה כמה גבשושית מגבה ולא חששו להם שהם מתחככים בעצמות מפני שהוא דרך גדילתן וכל דבר שהוא דרך גדילו וטבעו גבול וחק שם לטבע שלא יגע אחד בחבירו כמלא נימא ואין לדמות זה לנשבר הצלע ויש עוקץ שכתב הב"ח בסי' נ"ד דשם העוקץ אינו מתולדה רק מחמת שבירת הצלע ובזה יש לחוש מחמת נענוע בהילוך הבהמה וטלטולה העוקץ יוצא לתחומו ונוקב בפגעו בריאה וכן בנשבר הגף בעוף אבל בדבר שטבע גידולו שלחו הנה הוא שומר את תחומו ולא יעבור לנקוב בסמוך לו בתולדתו אף אם משונה קרן זו שינוי במקומו עומד כי אין מטבע הבע"ח לפגוע זה בזה דרך גדילתו ולעשותו טריפה ואם נפשך לומר שלפי שיש בו עוקץ הוא נוקב ויורד בקרום המתוח עליו א"כ אף אנו נאמר שאף אם אינו חד רק עגול מחמת שהעצם מוסיף והולך בכל יום דוחק בקרום ונוקבו אך באמת ז"א שיש לומר שבאמת העצם גדל והקרום שעליו גדל והולך עמו כדרך כל גידול הבריות שאף שבקטנותם צפד עורם על עצמם מדה כמדתם והעצמות גדלים והולכים עם אשר קרם עליהם עור ובשר מלמעלה ולכן אף בעצם שעוקץ שלו הוא חד ודק ומתפשט חוץ לגבולו בתולדה אינו נוקב את מכסה העור אשר עליו מלמעלה רק נמתח ועולה עליו עפ"י מדותיו צא ולמד מבעלי חטוטרות המצוי בכל מין בעלי חיים שלפעמים יוצא חטוטרות ארוך דק וחד כמו עוקץ ומימינו לא ראינו שהעצם דרך גידולו הוא נוקב העור שעליו רק מחפה אותו מכל צד ואין לחלק בין עור שהוא קשה לקרום אם נאמר שדרך גידולו הוא נוקב בכח פשיטא דאף בעור הקשה הוא בוקע ועולה וגם דהא אמרינן בחולין אלו שעורותיהן כבשרתן חטרת של גמל הרכה ופירש"י שעורו רך וכן נמצא לפעמים בעופות שעורן רך מאד וכן עינינו הרואות לפעמים פורח אבעבועות באדם ובבהמה והקרום שעליהם הוא נמתח והולך ומגביה למעלה אף שלפעמים יבש הוא כעץ וכדאשכחן נמי בטינרי שהוא קשה כאבן וגבוה הרבה מבשר הריאה וכלום חילקנו בין אם הוא חד למעלה או לא ומכשרינן ולא חיישינן לנקיבת קרום הריאה וכן זה מקרוב כתב אלי שוחט מומחה בענין שסומכין על סימן קרנים קשים בעגלים להכיר מזה שהם בני ח' ימים וכתב שמצא כמה פעמים בני פקועה שהיו גמורים בקרנים וטלפים ולפי עדות זה היה מקום לחוש שהקרנים ניקבו את האם שהוולד בתוכו וכמה פוסקים מחמירים בניקב האם ומעולם לא שמענו להצריך האם בדיקה ואעפ"י שקרנים וטלפים ודאי הם חדים וקשים אצל שליית הוולד שהיא רך מאד אין חוששין לזה לפי שהוא דרך גדילתו וכמו שאמרו חז"ל החומט הזה גדל ולבושו גדל עמו והדין קמצא לבושיה מיניה וביה וכן הוא בחטוטרות וכיוצא אף שלפעמים משתנה גידולו ויוצא כמו יבלת עצם הוא גדל עם לבושו ואם כן פשיטא דגם בנדון דידן מה"ת להחזיק ריעותא שהעוקץ הצומח דרך גידולו ינקוב בקרום אשר הוא גדל עמו בתולדה ודבוק עמו ופשיטא שהוא נמתח עליו כמו שהוא נמתח בכל היקף הגולגלת לארכו ולרחבו בכל יום שהוא הולך וגדל כמו כן הוא נמתח על העצם כשעורה הצומח ממנו שהוא משלח אותו בטבעו והקרום חופה עליו וא"כ נראה דפשיטא שיש לסמוך בזה אם עין רואה שכן הוא שהקרום מתוח עליו כדרכו ואמנם אם נאמר דבניקב קרמא תתאה לחוד טרפה היה מקום לומר שצריך בדיקה בקרום התחתון לפי שכיון שדרך קרום המוח למלא את הגולגלת וא"כ העוקצין הללו הם נקובין בו ואמנם כן היה מקום לומר דאף בדיקה לא מהני מלבד טעמא דאין בקיאין בבדיקה דנהי דבדקינין ואין כאן נקב בקרום לפנינו אפשר שעד עכשיו עדיין לא הגיע העצם הזה אל הקרום אבל מ"מ עתיד הי' לצמוח עוד ולרדת מטה מטה לתוך קרום המוח וכל העומד לנקוב כנקוב דמי וגם ממ"ש הפוסקים בענין הנוצות הארוכות הנמצאים בבני מעים דאי לאו שחוששין להם שבאו מבחוץ הסכמת כל האחרונים להכשיר לפי שאנו אומרים שבאו דרך גידולם ולכאורה מה בכך ניחוש להו שדרך גידולם ינקבו הדקין שנקובתן במשהו ואפילו תימא דלא קי"ל בהא כבה"ג בסימן מ"ם להטריף ע"ש העתיד והראי' מחלתית שהביא הפר"ח דחה אא"ז ע"ש בסימן מ"ם דהכריע דכל שעדיין לא התחיל חולי אין להטריף ע"ש העתיד מ"מ קשה דניחוש שכבר ניקבו באיזה מקום ואין בקיאין בבדיקה וגם בשו"ת אא"ז הגאון בעל שארית יוסף נראה מדבריו שהמכשיר שם מטעם זה הכשיר אף בלא בדיקה שלא היה הבני מעים לפניו ע"ש וגם נראה להביא ראי' ממ"ש הפוסקים בסי' ל"ז בטינרי כנגד בועא דטרפה לפי שהטינרי קשה ונוקבת בועא שכנגדה ומבואר מדבריהם שלא חששו אלא לבועא לפי שהוא חלושה במקום הזה מחמת חולי קצת דהא קמן שיש כאן מוגלא אבל במקום שהעורות בריאים אין חשש ומהאי טעמא כתבתי בספרי שם להתיר בטינרי נגד גבשושית ומבואר שם דאף בין האונות למטה מחציין יש לדין כן ועיין בביאורי לש"ך ובפ"ת מ"ש על מ"ש שם דרך האונות להיות פרודים כו' ושם הבאתי בס"ק ס"ה דברי הפ"ת שדעתו להקל אף בבועא נגד טינרי וק"ו הדברים דהתם הטינרי אינה מתגדלת מצד הטבע אלא דרגילות לבא במקרה מחמת איזה חולה או מים זכים שמתקשים ומהם מתהוה טינרי כמבואר שם ואפ"ה לא חיישינן למלתא וא"ל דדוקא מחמת שהטינרי קשה אין לחוש כ"כ שיהא נוקב בצידו ומקום רביעתו משא"כ היכא שהוא חד דדמי לקוץ או מחט א"כ הו"ל לפוסקים לפרושי מלתייהו דטינרי שהוא דק וחד בראשו שנמצא בין האונות יש להטריף לפי שדוחק באונא שכנגדה ומנקבה ואפשר לחלק קצת דהתם שהריאה מרחפת אף שהטינרי נוגע בקצהו אל האונא שכנגדה היא נדחית מפניו ואין עושה נקב ולא חששו רק לבועא שכנגדה שע"י שמסוללים זו בזו קרובה שתנקב אך מאן מפיס לחלק בחילוקים כאלו והדברים צ"ע לענ"ד ואמנם גדולה מזו כתב בספר תפארת למשה שחיבר הגאון החסיד מוהר"ר משה ז"ל האב"ד דק"ק הראדני שמעשה בא לידו שנשבר הצלע ונקשר והיה לו עוקץ והי' ניכר בריאה מקום הנחת העוקץ כמו גומא והפשרתי ע"י בדיקת הריאה אף דלא בקיאינין שאני הכא דהוי מקום ידוע והסכימו עמי חכמי העיר עכ"ל והבאתי דברי בספרי סימן ל"ט סעיף קטן קפ"ו ואף שכתבתי שם שלענ"ד קולא גדולה היא כו' ע"ש היינו לענין נשבר הצלע ומטעמא שכתבתי שם אבל בנידון שלפנינו שהוא דרך גידולו יש לומר שאינו מגיע עד לקרום ואת"ל הגיע לא דחקו שינקוב אותו רק נדחה מפניו ונשקע קצת למטה שהמוח עצמו הוא רך ונכפף למטה כאשר יבא אליו דבר הקשה ואינו דומה לשבר ובו עוקץ שבא במקרה ופוגע בו בכח משא"כ בזה שדרך גידולו הוא מתנהל לאט לאט ונכפף לפני' ואין כאן נקב בקרום כלל ופשוט שגם המחמיר ודעימי' מודים בזה שאין הקרום של מוח ממלא ודאי את הקדירה בלי הפסק דאל"כ לא היה צריך לפלפל כ"כ בענין הבדיקה שהרי קרוב לשמוע שודאי עשה נקב בקרום וכן משמע ממ"ש הפוסקים במים שנמצא בשלפוחית בין קרום לגולגלת דטרפה מטעם דאמרינן שהמים באו שמה ע"י מסמוס המוח ונתלבשו בשלפוחית נראה שאין הדבר ברור שיהיה כל הקדיר' מלאה מחיתא דמתנח בה מוחא וכן משמע קצת מדברי אא"ז בתשו' שם שכתב לחלק בין מים מרובין בגולגלת למועטין דבמועטין יש לומר שהיו במקום שמובדל קצת הקרום מהגולגלת ע"ש וא"כ יש לומר דגם עצם כשעורה היוצא מן הגולגלת עדיין אין עוקצו מגיע להיות נוקב בחודו את הקרום שאפשר שעכ"פ במקום הזה אין הקרום סמוך לגולגלת כ"כ (ועיין בספרי בק"ה מה שכתבתי שם לתמוה על אא"ז שכתב על הפר"ח דמנ"ל שקרומי הריאה פרודות כו' ע"ש) ואת"ל שהגיע לשם שמא לא נקב רק היה דחוי מעיקרא ונשקע לתוכו וכאשר סר המכריח שב אל מקומו ומטעם זה היה מקום להקל גם אם נראה איזה שקיעה במקום הזה דדמי לעובדא דבעל תפארת למשה שהתיר בזה ע"י בדיקה דחשיב ליה מקום ידוע ומה שהקשיתי עליו שם לא שייך כאן ואפשר לחלק בין בדיקת הריאה שהיא בדיקה חשובה ע"י נפוחה בפושרין משא"כ בדיקה זו למראית העין בלבד ואפשר דלא מהני ולקמן אבאר בזה:
ועוד נלענ"ד לדון בדבר החדש דאפשר דנקב זה שנעשה ע"י עצם שיורד עפ"י מדת גדולו ונשקע בתוכו אינו פוסל בו וטעמא רבה איכא שהרי אמרן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה כו' ואמרינן עלה והוא דסביך בבשרא והנה דעת רש"י דעצם אינו סותם וכן דעת כמה פוסקים ואמנם דעת רגמ"ה ור"ת והרבה פוסקים להתיר אף בסבך בגרמא לבד והיכא דסביך בבשרא ובגרמא דעת רוב הפוסקים להתיר וכן פסק בשלחן ערוך ואף הרא"ש לא אסר אלא משום דסבירא ליה דבמקום העצם אינו מתדבק היטב והחולקים סוברים דמחמת דבוקו בבשר גם שבעצם מתדבק היטב ומכל שכן היכא שרוב בבשר דיש להתיר מהאי טעמא ומהב"ח מבואר דבכה"ג דאיכא רובא גם הרא"ש מתיר והנה יש בזה אריכות דברים בראשונים ואחרונים וקצרתי ועכ"פ מדברי כלם נלמד שמה שאין העצם מועיל להגן בעד הנקב אין חסרונו מצד עצמו רק מצד דקשה ע"ג רך לא מהדק ואם היה העצם מהדק וסותם היטב אין ספק שהי' נחשב סתימה אליבא דכ"ע ומכשרינן לה ולפ"ז נראה ברור דדוקא בנקב דעלמא ועצם שאצלו בתולדתו סותמו לא מהני סתימה דידי' שעתיד הוא להתפרד לקץ העתים וימים משא"כ כאן שבאמת אין נקב בקרום רק שנאמר שעצם הזה דרך גידולו הוא נקב ויורד לתוך הקרום לענ"ד אין לך מהדק גדול יותר מזה שהוא גדול לאט לאט ומתדבק אליו דבק טוב וסותמו ואינו זז משם אפי' זיז כל שהוא ובת"ש סי' מ"ו תמה על הרמב"ם שכתב דבשר סותם והאריך בזה וכתב לחלק בין ריאה לדופן דאורחא בסריכא כו' תדע דיש פוסקים דס"ל התם דאפי' סבוך בעצם כשר כמ"ש הטור סי' ובהא לא אשתמיט שום פוסק לומר דעצם סותם כו' ע"ש ומזה נלענ"ד דגם אא"ז מודה בהא דנ"ד אע"ג דמחלק בין סתימת בשר ועצם דריאה לשאר אברים הא טעמא קיהיב דבריאה מתחזקת מחמת המשקה ומוסיף חיזוק משא"כ בסתימת בשר ועצם של שאר אברים וזה דוקא היכא שאין סתימה דרך גידול האבר שאז י"ל שהבשר שעל הנקב עומד לעצמו ואין נכנס לתוך הנקב ממש לסתום אותו רק הולך וגדל דרך גדילתו בפ"ע משא"כ אם הי' במציאות שהבשר יהיה גדל והולך לתוך הנקב וסותמו פשיטא שהי' מודה דסתימה מעלי' הוא וזה מבואר ג"כ ממ"ש שם דאין ראי' מסמפון שניקב לבשר או מרה שניקבה וכבד סותמו לפי מ"ש רש"י דבשר הריאה רך הוא ונכנס לנקב א"כ י"ל דשאר בשר לא דמי לבשר הריאה וכבד דאינו רך כ"כ ואינו נכנס לתוך הנקב ומה"ט אין להביא ראיה מריאה שניקבה ודופן כו' ע"ש מבואר דדוקא שאר בשר שהוא לא יביא לתוך הנקב ממש משא"כ בשר שהולך וגדל ונכנס לתוך הנקב שוב אין לחלק בינו לבשר ריאה וכבד ועדיף מיני' וא"כ כיון דגם הפוסקים דס"ל דעצם אינו סותם טעמם משום דעצם אינו דבוק יפה לבשר דקשה ע"ג רך לא מהדק ובגוונא דנ"ד שהעצם צומח והולך דרך גדולתו לתוך הקרום והנקב והסתימה באין כאחד פשיטא דאין לך סתימה יותר מזו שהרי לעולם לא יתפרק משם ואדרבה בכה"ג אין שם נקב עליו מעיקרא וכמ"ש בספרי בביאור לט"ז סי' ל"ו ס"ק ו' בביאור דברי רש"י ז"ל ע"ש וא"כ פשוט דלא מיבעיא להרבה פוסקים הסוברים דלענין ריאה מהני סתימת עצם דגם כאן מהני' ואף שיש במשמע מדבריהם דהטעם בזה לפי שגם הצלעות יש עליהם קרימת בשר במקום העצמות היינו משום דאל"כ אין לה סרכא אחיזה והסתבכות שם דפשיטא שאין בה כדי אחיזה בעצם ערום מבלי קרום של בשר לגמרי אבל מ"מ עיקר הסתימה ודאי שהיא מחמת העצם אך אף להפוסקים דעצם אינו סותם טעמייהו משום דלא מהדק אבל מצד הגנה הגנה מעליא היא וכ"כ אא"ז להדיא בסי' ל"ט ס"ק פ"א וז"ל מ"מ משמע דטעם דעצם אינו מגין היינו היכא דסרוכה לעצם שהסרכא לא תתחזק בעצם שאין עשוי להתחזק כ"א רך ע"ג רך אבל רך ע"ג קשה לא מהדק אבל לענין הגנה כנגדו הוי כבשר גם מ"מ מקום צר הוא ואינו עשוי להתנועע בכאן כו' ומה"ט מכשיר שם אם סרכא יוצא מגב האונא לעומת הצלע ונסרכה באלכסון לבשר שבין הצלעות ומיקל שם בזה בהפ"מ לפי מנהג המקילין בסרוכה מריאה לדופן ע"ש וא"כ ק"ו כאן בנ"ד דשפיר העצם מגין דהוא סתימא שרירא דלא מפרקא ואינו מתנועע בשום אופן והנקב והסתימה באים כאחד שאין כאן שם נקב מעיקרא וכדכתיבנא וכמעט קרוב לזה מצאתי בשו"ת נ"ב חלק יו"ד סי' ה' שהאריך למצוא היתר לאווזו' שגולגלתם נקובה וכתב שם דבעוף המים דטרפה בנשבר העצם היינו עם העור העליון דשבירת העצם לחוד אינו מטריף לפי שהעור מגין אבל אם ניקב קרום של מוח אין שם סתימה שהעצם שעליו קשה הוא והעור שע"ג העצם אינו דבוק בקרום שהרי עצם מפסיק ע"ש שהאריך לומר דסתימת העור שעל הגולגלת מועיל לסתום שבירת עצם וכתב ע"ז וא"ל דאין סתימת בשר מועיל לעצם רק לאבר שרך בטבעו דרך ברך מהדק אבל העצם כיון שהוא קשה ואין העור שע"ג אף שהוא רך אינו סותם ז"א דהחוש יעיד ע"ז ועינינו רואות שעור שעל הגולגולת דבוק בו מאד וראי' מחולין דף ע"ז ג"כ א"ל דאינו סותם רק אם שניהם רכים כו' וכ"ש ממ"ש למעלה דאפי' בעצם הבהמה ובעור הבהמה במקום שדבק בתולדה מגין וכמו שאמרו בעצם הרגל ואף ששם שניהם קשים מ"מ כיון דקנה משכא דידי' והעור דבוק יפה בעצם ואל תשבני משני סמפוני דריאה שאין האחד מגין על חבירו ששניהם קשים כו' י"ל דשאני רגל ששם הוא דבוק יפה כו' ע"ש הנה העתקתי קצת דבריו שממנו נקח לנ"ד דאף שי"ל דרך בקשה אינו סותם מ"מ היכא שהוא מתולדתו שם ודבוק יפה שפיר סותם וא"כ ה"ה לעצם בקרום שקשה ע"ג רך הוא שסותם שאין לך דבר שמתולדתו נדבק יפה יותר מזה ואמנם לפי"ז מ"ש שם דניקב הקרום אין שם סתימה שעצם שעליו קשה הוא כו' צ"ע במאי מיירי דאי לענין נקיבת תתאה לחוד בלא"ה אין זה סתימה שאע"פ שהקדיר' מקיפו מכל צד מ"מ אין העצם דבוק בקרום התחתון רק דרך המוח לבד ולפעמים יש הפסק ביניהם כמש"ל ואי לענין קרמא עילאה הרי הוא דבוק בו מאד מתולדה ופשיטא שיש להועיל טפי הגנת העצם לקרום העליון לרוב דבקותו בו וגם דהא קי"ל להקל בניקב עליון לבד ודוחק לומר דקאי למ"ד דאנקוב עילאה טרפה או למאן דס"ל דבעינן שינקבו שניהם ומסתימת דבריו נראה דעצם שהוא קשה אינו מגין אף לקרום העליון ולפי מ"ש ז"א דמה לי רך בקשה או קשה ברך כיון דמהדק שפיר הוא מגין ובזה יש ליישב מה שהאריך שם בדקדוק דלמה נקט הכתה חולדה ולפי מ"ש דאין כאן עצם להגין (ומזה יש קצת סיוע דלמ"ד אינקוב תתאה היינו שינקבו שניהם) וכן בבהמה ע"כ מיירי בגוונא שאין שם הגנת עצם ואשמעינן הכא דגם בעוף דזוטר חיותי' לא מטרוף בשבירת העצם לחוד או בנקיבת קרום לחוד ואין העצם מגין אלא כשינקבו שניהם. וקצרתי:
ובגוף הענין שכתב הגאון בעל נ"ב ז"ל דעור העוף שעל הגלגולת מגין על שבורת העצם לענ"ד צריך עיון דעד כאן לא אמרינן הכי אלא בענין שגוף הטרפות המקובל בידינו משכחת לה במקום שאין בו סתימה כגון ניקבה הריאה שלא במקום רביתא והדרא דכנתא שלא לחבירו או מרה במקום שאין הכבד סותמו וכל כה"ג אבל אי מה דגמירי להטריף אין לו מקום כ"א היכא שיש לו סתימה כגון בעוף המים דגמירי נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ואין לך עצם הגלגולת שאין עור דבוק עליו בתולדה ונצטרך לפרש הכוונה כגון שניטל העור או כגון בהוכתה חולדה כו' ואף שהוא דחוק דא"כ ה"ל לפרושי נשבר העצם וניטל העור שעליו מ"מ שבקי' דדחיק ומוקי אנפשי' כי היכי דלא תיקשי מה נשתנה שבירת עצם דלא מהני ביה סתימה משאר נקובים ובאמת ז"א דודאי בכה"ג שמקובל בידינו דנשבר העצם טרפה הוא טרפה בכל גוונא אף שלא ניטל העור שעליו כיון שלא תלה ענין הטריפות רק בעצם לבד ואף שיש עליו עור מ"מ זהו נקב מפולש שלו שהעצם ניקב מעל"ע והוא מפולש לעור שעליו ובהכי גמירי להטריף ולא שייך כאן סתימה ואם נימא דאין זה מפולש לפי שהעור הדבוק לגלגולת בתולדתו סותמו ואין זה מפולש אף אם נאמר שאף אם ניטל העור שעליו הקרום העליון של המוח שהוא דבוק בו הרבה וגם קרום התחתון עם המוח שבו סותמו ואינו מפולש ואם נפשך לומר דקרום שהמוח שבו עם המוח אינו סותם שאינו דבוק בו היטב וגם קרום העליון מפסיק וקרום העליון עצמו אעפ"י שהוא דבוק בו מ"מ הוא רך ודק ולא חשיב סתימ' לעצם שעתיד ליפסק א"כ חזרנו לומר דהטרפות בזה משום שעתיד ליפסק והתם קאי בשיטה שטריפות נשבר העצם הוא מצד עצמו ואמנם י"ל דמ"מ גוף טרפות דנשבר העצם הוא מצד עצמו אלא שאין הקרום סותם מחמת שעתיד ליפסק ונשאר טרפות דשבירת עצם במקומו וגם י"ל דאף אם אינו עתיד ליפסק מ"מ לא מחשיב סתימה לעצם כיון שהוא רך ודק ואינו מגין כ"כ כמו העור שעל הגלגולת שהוא עב טפי או י"ל דס"ל דתרווייהו בעינן שלא יהא מפולש וכאן העור סותם שבירת העצם מצד זה והקרום מצד זה וכל זה דחוק לענ"ד אלא נראה דכל כה"ג שהטרפות שהוא הל"מ לא הוזכר בו רק שבירת העצם לחוד ולא הוזכר בו מענין העור שדרכו מעולם להיות דבוק בו בתולדה כל שהעצם הוא שבור והנקב מפולש בעצם עצמו כך נאמרה הלכה דטרפה בכה"ג כל שהנקב בעצם מפולש לצד העור מזה ולצד הקרום מזה ואין זה ענין לסתימה דשאר טרפות דמה שקיבלו חז"ל דנקובה היינו במקום דליכא סתימה ובמקום סתימה כאלו אין הנקב מפולש דמי כך היה נראה לכאורה ולא נתחוורו לי הדברים כל הצורך לפי שאיני עוסק בזה רק בדרך העברה בעלמא ועדיין צ"ע:
אך קצת יש ללמוד מזה למ"ש די"ל דאם ניקב קרום העליון עצם הגלגולת מגין לפי שהוא דבוק בו בתולד' ולפי מ"ש ז"א כיון דהכי גמירי דקרמא עילאה טרפה להך מ"ד דס"ל הכי והרי לא נזכר שבירת עצם עמו אלמא דלא תלי בהכי אלא כיון שהקרום נקוב מעל"ע זהו פילשו של נקב שהוא מפולש לעצם מצד זה ולצד קרום השני' של מוח זה ולא יצדק על העצם שם סתימה ונלענ"ד קצת ראי' לסברא זו מהא דאמרינן דמוכח דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומקרבן פסח דניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכ"ת דבדקינין וכו'. ולפ"ז קשה למ"ד דס"ל קרמא עילאה א"כ אין טרפות אא"כ ניטל גם העצם כמ"ש ומכ"ש שי"ל כן להנך דס"ל דגם בריאה עצם מגין א"כ שפיר יש לו בדיקה מבחוץ שעצם הגלגולת הוא שלם ותו לא איכפת לן בנקב שבקרום ועל כמ"ש דלא מהני הגנת עצם לקרום וקצת יש לדחות דעדיין יש לחוש שמא ע"י איזה סיבה ומקרה נתפרד עור העליון מן העצם ונעשה בו נקב ואין כאן סתימה מן העצם לנקב שבקרום וצ"ע ואיך שיהיה בזה מ"מ בנ"ד שפיר כתבתי דלא מבעיא לנקיבת קרום העליון שאין לחוש כיון דשפיר חזי שהקרום מתוח על העוקץ אין לחוש לנקב שכן בטבעו נמתח והולך ומ"ש החכם המחמיר שאחר הקליפה אף אם מוציאין אותו שלם הוא דק במקום הזה יותר מבמקום אחר אף אם נאמר שהמתוח גרם לו הדקות לית לן בה וכבר כתבתי ראי' מבועא וטינרא שבולטים ביותר וכהנהו דקיימו כנדי כנדי ולא אמר ולא מידי ולא חשש להם מחמת מתוח של הקרום מחמת דוחק המוגלא קשה שבה ובספרי הבאתי מדברי סה"ת והסמ"ג שמפרשים ענין סרכא שבריאה בלא נקב הוא שקרומי הריאה עצמם נמתחים ומתחברים אל מקום אחר וכסדרן שאינו מתפרק כשרה וגם משמע בש"ס דחטרת הגמל במקום זה הוא רך ודק יותר מבמקום אחר ואין זה מכניס אותנו לבית הספק לומר שמדת דין מתוח מביאו לידי נקב וגם קרוב בעיני לומר שמחמת שבמקום זה הקליפה קשה ביותר איידי דממשמשא בי' ידא טובא הוא מתדקדק כאשר הבודקים עושים בקרום הריאה במיעוך ובמשמוש ואמנם אפי' הי' נוקב כבר כתבתי שי"ל שהנקב והסתימא באים כאחד ואף דאם נעשה נקב בקרום העליון שדית נרגא שי"ל שאין העצם סותם מ"מ בזה כיון שהנקב בא ע"י העצם עצמו אפשר דכה"ג אין חל שם נקב עליו כלל ומכ"ש לפי מה דקי"ל לדינא דעיקר הטרפות תלוי בתחתון ואיכא למימר שאליו לא הגיע ואת"ל הגיע שמא לא ניקב בו רק נדחה מפניו ונשקע בתוכו קצת ואת"ל שניקב בו ממש כיון שדרך גידולו הוא נכנס לתוכו ומתדבק אליו דבק טוב אין נקב כזה פוסל והעצם מגין כל דמהדק וכדכתיבנא:
ולמען אהבת כלילת ידיד נפשי הרב החריף ובקי בחדרי תורה. ידיו רב לו איש שהכל בו כש"ת מוהר"ר יעקב נ"י ארימה פנים לעיין בדבריו לפלפל בהם קצת כפי הזמן המוכשר והנה פתח דבריו יאיר דע"י בדיקה העליון אפשר להתיר ואין לחוש לפקיעת התחתון וראי' דאל"כ מה מועיל הכנסת יד גבי חולד' דילמא מחמת שיני חולד' יפקע תתאה וקשה למ"ד תתאה טרפה אלא ודאי שא"א שינקב התחתון בלא העליון כו' ונפלאתי איך עצם עיניו מראות ברא"ש דחולין במקומו גבי ניקב קרום של מוח שכתב שם בשם זקנו הראב"ן דבעינן שינקבו שניהם והביא ראי' מהא דהכתה חולדה והאשר"י דחה משום דא"א לתחתון לינקב בלא העליון והן הן דברים שכתב החכם נ"י:
ונפלאתי על גודל שקידתו איך נעלמו ממנו דברי הרא"ש במקומו אך מ"ש החכם נ"י די"ל דבגוונא דנ"ד אף שהעליון נמתח מעט מעט מ"מ שפיר בקעו וירדו לקרום התחתון יפה כתב בזה שאפשר לחלק בהכי ומ"ש שצ"ע מ"ש בת"ש להקל בנחבסה בבהמה במראית העין מדברי רש"י והרא"ש דנקט טרפות בעוף הכתה חולדה אע"ג דחיותי' זוטר כו' ואם יש חילוק דבהמה די בראיית עיין טובא אשמעינן בעוף שאין די בראיית העיין כמו בבהמה דסגי בהכי אלא ע"כ שאין חילוק בין בהמה לעוף בדין זה עכ"ד בקצרה ואין ספק כי שלא בעיון יפה יצאה שגגה מתחת קולמוסו שהרי אא"ז שם משיג על הרמ"א והגהות או"ה דס"ל דבבהמה לא חיישינן וא"צ בדיקת הקרום כלל אפי' בראי' בעלמא וא"כ אדרבה לדידהו מפלגינן טפי בין עוף לבהמה דבבהמה לא בעי בדיקה כלל אפי' בראיה בעלמא וא"כ תיקשי טפי מרש"י והרא"ש דדלמא להכי נקט עוף דבעי בדיקה משא"כ בהמה דלא בעי בדיקה כלל אך באמת מעיקרא לק"מ דהא במתני' לא הוזכר בדיקה כלל ולא מיירי מינה רק אמוראי פליגי בה בש"ס ומתני' לענין גוף הטרפות מיירי ואהא קשי' להו דלמה לי' למחשבים בטרפות דעוף דהא כל טרפות שמנו בבהמה כנגדן בעוף ולזה תירצו דסד"א דעוף דחיותי' זוטרי כו' וזה פשוט ומבואר למעיין שם ומ"ש ועוד יש מקום עיון מסוגי' דסוטה גבי יוחנן כ"ג ביטל את הנוקפין שהי' חובטין במקלות אמר להם עד מתי אתם מאכילין טרפות למזבח שמא ניקב קרו' של מוח ולכאורה לא היה חובטין עד שנתרוצץ כו' רק מהכאת המקלות חששו על הקרום בטרם שיחרוצץ הגלגולת ומשמע שדבר מצוי הוא שאומר להם עד מתי וכו' וצ"ע על סתימת הפוסקים בחביסת הגלגולת דמסתמא ע"י הכאה בקורנס או בעץ כו' ולבסוף כתב דיש ליישב דשם תמיד היה עושין כן ואיך לא יארע לפעמים שינקוב קרום של מוח ומונען מזה לכתחלה אבל אין הכרח לאסור בדיעבד אם אירע כן שעדיין לא יצאה מרוב כשרות לאסרה וזה ישוב להפוסקים שסתמו דבריהם בחביסת גלגולת דבהמה להצריך בדיקה לקרום עכ"ד ולא ידעתי מה סתימא מצא בפוסקים דהא בדברי או"ה והרמ"א מבואר להדיא דבבהמה לא צריך בדיקת הקרום אף שניקב הגלגולת ומכ"ש נחבסה ולא ניקב דאף בעוף מכשיר לפי מה דמפרש אא"ז סק"ב דברי הש"ך שם שכתב אבל בנחבסה אין חילוק בין בהמה לעוף כו'. אך לענ"ד דברי הש"ך מתפרשין איפכא דבנחבסה אף בבהמה יש להחמיר דבנחבסה גם בבהמה צריך בדיקת הקרום כמ"ש הרמב"ם להדיא נתרוצץ עצם הראש בודקין קרום של מוח שמא ניקב והביאו אא"ז שם ואמנם אף בחבטת מקלות מבואר בסי' נ"ח גבי נפילה דאם הוכתה באבן באיזה אבר צריך לבדוק אותו אבר ובסי' ל"ב בת"ש ס"ק וא"ו כתב תדע שהרי הרמב"ם כתב שם שצריך לבדוק גם המוח ואיך יתכן שאם הכה במקל והלך כלפי ראשה אין חוששין להמוח וכו' ע"ש:
ואמנם דברי הרמב"ם שהוצרך בדיקה בנתרוצץ שפיר נוכל לפרשו דאם לא נתרוצץ אף שראינו חבטת מקלות אין חוששין לו וההיא דסוטה שאמר להם עד מתי אתם מאכילין טרפות אין מזה ראיה דלדידן בעי בדיק' וקצת יש להוכיח איפכא מדברי הרמב"ם בפי' המשנה במעשר שני ובסוטה כתב בפי' הנוקפות כלישנא קמא דש"ס שהיו מסרטין לעין בין קרניו שיפול בו מום כו' וכן פי' הר"ע מברטנורה שם ולא הזכירו מהך פירושא כלל (רק בפירוש הר"ש סוף מעשר שני כתב וכדתניא שהיו חובטין כו' והוא ט"ס וצ"ל או כדתניא גם דברי תוס' והרא"ש הם מצויינים בטעות שם וצריך לציין בסוף פירושא קמא ע"ש) ולכאורה למה ניידי מהך פירושא שהביא הש"ס שם ממתניתא והוא בתוס' ובירושלמי דסוטה ולכן נלענ"ד דבאמת מה שחששו לזה שמא ניקב קרום של מוח אין החשש על קרום התחתון כיון שהוא אינו דבוק לגולגולת רק מונח בתוכו כמאן דמנח בקופסא ולמה יפקע ע"י חבטת מקלות על ראשה אך החשש הוא בשביל קרום העליון הדבוק לגלגולת שאפשר ע"י כח ההכאה שמכין בגלגולת יפקע במקום זה ויהיה ניקב ואתיא הך אליבא דמ"ד דס"ל קרמא עילאה לחוד טרפה וכיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד קרמא תתאה וניקב קרום העליון לבד כשרה א"כ אין מקום לפי' זה ולכך נקט כפירושא קמא ומ"מ בנתרוצץ עצם הראש חשש הרמב"ם לנקיבת קרום התחתון ג"כ דבמקום השבר קרוב שינקב התחתון אבל אם לא נתרוצץ י"ל דלעליון יש חשש דאגב איצצא פקע אבל לא לתחתון ואינו דומה לנפילה שהוא ממקום גבוה שע"י חבט' מאיגרא רמה אפשר דפקע קרום המוח או קרום אחד משאר אברים הפנימית וצריכים בדיקה ולכן אין הכרח כ"כ למ"ש לעיל בשם אא"ז סי' ל"ב ס"ק ו'. ואמנם מ"ש החכם נ"י דמה שאמר עד מתי אתם מאכילין לפי שתמיד היו עושין כן ואיך לא יארע כו' הנה כלשון הזה נמצא גם בחולין בהך ענינ' דהכתה חולדה דא"ל למאן דבדק בידא עד מתי אתה מאכיל כו' אלא טרפות שמא ניקב קרום של מוח והתם פירושו כפשוטו שיש לחוש בבדיקה זו לטרפות דלאו בדיקה מעליית' הוא ועיין בבכורות דף מ"ם. ועכ"פ מ"ש החכם נ"י משמעות מזה דאין בדיקה בראיית העין לענ"ד לא משמע מזה מידי ואם כוונתו לומר דאם מהני בדיקה בראיית העין איך א"ל עד מתי כו' שמא ניקב קרום של מוח ולכך התקין טבעות דהא הי' אפשר תקנה לזה ז"א דהא ר"א אמר אתיא מרישא של עולה כו' ואף למאי דדחי היכי דלייף לית לן בה אפשר דדחוייא בעלמא הוא שאין ללמוד מזה לילך אחר הרוב תדע דאל"כ נימא דאפשר בבדיקה ע"י מכניס ידו לתוך פיו ודוחק לחלק משום טרחא ניחא ליה טפי בתיקון טבעות ה"נ י"ל דניחא ליה טפי בהא גם מתיקון בדיקה בראיה דלכתחלה אין לו לעשות כן לבדוק ע"י דפלי לה ולייף גזרה דלמא חתיך ליה לגמרי ואין להאריך דבלא"ה פשוט דלא מיירי התם בענין אם היה רוצים לבודקה דודאי אינהו הוו סגי להו בבדיקה בראיית העין דהא רב שיזבי בדיק לה בשמשא ואנן לדידן דלא בקיאינין בבדיקה בעוף כתב באו"ה ורמ"א להחמיר אף בהכתה חולדה דהוי מקום ידוע מ"מ כיון שהוא נקב דק צריך הבחנה יתירה אבל בבהמה דהנקב עב יותר ס"ל לאא"ז דמהני בדיקה בראיית העין ולכאורה בזה יפה כתב החכם נ"י דבנ"ד שהעקוץ הוא דק א"כ דמי לעוף דאין בקיאין בבדיקה אך לענ"ד גם בזה יש מקום לצדד להקל לפי מה דמשמע מהש"ך להקל בבדיקה במקום ידוע אף בחוץ וכיוצא בו שהנקב דק וא"כ מה שהחמירו בהכתה חולדה בעוף י"ל דהוי מקום שאין ידוע כיון ששיני' דקות ועקומות וא"א לידע להיכן הוא נוטה וצריך בדיקת כל הקרום ובבהמה אף בכה"ג מקיל אא"ז בבדיקה בראיית העין אבל בבדיקה במקום ידוע כה"ג נגד מקום העוקץ ממש יש להקל בבדיקה זו אף בנקב דק כמו בוושט וכבר כתבתי בשם בעהמ"ח תפארת למשה שהקיל בכיוצא בו ואף שהעוקץ היה בתוך הריאה כמו גומא ואף שאפשר לומר דבדיקת ריאה הוא בדיקה טובה טפי ע"י נפיחה בפושרין משא"כ בדיקה במראית העין בלבד ועיין בת"ש בדין ניקב קרום העליון מ"מ נלענ"ד שיש לסמוך בהא בצירוף כל הני סברות דלעיל וגם כי לפי המבואר בתורת חיים ס"ל לחלק בין עוף לבהמה דבבהמה הקרום עב וחזק טפי מבעוף ולכן לדברי או"ה והרמ"א לא בעי בדיקה כלל והוא ז"ל ס"ל דבעי בדיקה גם בבהמה כיון דאפי' העצם נשבר בהכאת חולדה כו' אלא דבבהמה מינכר נקיבת הקרום בראיה בעלמא וכן משמע להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב ורואין אנו שלא ניקב הקרום ומשמע דבראיה בעלמא סגי ולפי"ז אין לחלק בין אם נפחת הגולגלת ע"י דבר עב או דק אלא בכל גווני מהני בבהמה בדיקה בראיית עין לבד ועוד נלענ"ד שאם נאמר דאי משכיחינן ריעותא לא מהני בדיקה א"כ טפי מסתבר לומר שלכתחלה אין לבדוק כלל מטעם ס"ס כמו שהארכתי לעיל וא"ל דאיכא לברורי כיון שא"א לברר שני הספיקות וכ"ע מודים בזה כאשר האריך בזה הגאון בעל נ"ב בחלק יו"ד סימן נ"ז ושם בחלק יו"ד לענין נשבר במקום צ"ה דכל שע"י הבירור לא נוכל לברר רק ספק אחד לבד תו לא צריך לברורי כלל וא"כ בנ"ד חומרו הוא קולו שא"צ לברר כלל ואף שבכאן אם נתפוס הספק שאין בקיאין הוה ספק חסרון ידועה מ"מ לדעת הט"ז בספק כה"ג שהוא לכל הדור הוה ספק וגם בהפסד מרובה מצרפינן ליה לספק וכמש"ל אך בלא"ה כבר הארכתי לעיל דבכאן לא צריך לברורי ואם אירע שפתחו ומצאו הריעותא יש להקל בראיית העין ומשוש שהקרום השלם בצירוף הני היתרים דלעיל שכתבנו דאפשר דאין זה קרוי נקב כלל ומכ"ש בקרום העליון אין להחזיק ריעותא וא"כ חזי לאצטרופי יש פוסקים הסוברים דבעינן שינקבו שניהם ועיין בספרי בק"ה בחלק התשובות סי' י"ד לענין נשבר במקום צ"ה ובסי' י"ח לענין נגלד מקצת קרום העליון ששם כתבתי לענין בדיקה במקום ידוע ועיין באשר"י מ"ש לענין ספק דרוסה שהקילו בבדיקת פנים כיון שא"א בענין אחר ועוד מוכח בכמה מקומות דלשעת הדחק וצ"ג סמכינן אבדיקתינו ועתה בזמנינו על הרוב הפ"מ וצ"ג ומהאי טעמא הניחו חכמי הדור קולא דמיעוך ומשמוש ובמדינות אחרות סומכין על בדיקת נפיחה בסרוכא לדופן כמבואר בב"י סי' ל"ט ובפר"ח ואא"ז ופ"ת שם:
ומ"ש החכם נ"י דדוקא י"ח טרפות שטורח לברר משא"כ זה שדרך פתיחת הראש בעיניו יראה הריעותא והרי זה כמעלים עין מהאיסור הנה כמו כן יש בהרבה טרפות שיכול לעמוד עליהם בקל ומ"מ כיון דא"א לבדוק אחר כלם לא אטרחוה רבנן וצריכין אנו לחזור לטעם מיעוט המצוי ובאמת תרווייהו צריכי להרשב"א בחידושיו ובתה"א דמחמת שמצוי ונראה לעינים צריך לבדוק הריאה וא"כ פשיטא דאין כאן העלמת עין מאיסור כלל שהרי אין כאן איסור שמיעוטו מצוי כלל ובכה"ג התירו להשליך הגולגלת שלא לבדוק אחר מים במוח רק במנענעת בראשה שהריעותא ברורה לפנינו והוה כראינו מים במוח דפשיטא שצריך בדיקה משא"כ בלא אתחזק ריעותא לפנינו. ומה שהאריך החכם נ"י בההיא דביצה הפשט ונתוח בעולה כו' כבר כתבתי ג"כ מזה בספרי כמו שהזכיר הוא נ"י וכעת אין מקום אתי לבוא בארוכה בזה אך בדרך העברה ראיתי שכתב דטרפות לא היו מצויות אז בריאה כאשר מצוי עתה וכתב שכן משמע מדר"י דאמר כוס היה ממלא מדם התערובות כו' ואם הטרפות מצויות בריאה איך לא ימצא בהרבה פסחים א' טרפה בבדיקת הריאה והדם שעל הרצפה מעורב בטרפה ואין דם מבטל דם ואסור למזבח מדאורייתא ור"י ס"ל אין דם מבטל דם עכ"ד. ושגגה היא בידו דאדרבה הא דאין דם מבטל דם טיבותא הוא לענין זה דאפילו איכא רובא מ"מ אין המיעוט בטל ברוב ואף שמעורב דם הפסולים מותר מדינא רק דפליגי ת"ק ור"א בזבחים סוף פרק כל הזבחים ות"ק ס"ל בנתערב בדם פסולין ישפך לאמה משום דס"ל דגוזרין גזרה במקדש כמבואר שם דף ע"ט ולפי מ"ש רש"י שם לפרש דגזרינן אטו אם יש בפסול כדי לבטל דם הכשר אליבא דר"י דס"ל אין דם מבטל דם לא שייכא הך גזרה כמבואר בתוספות שם ואף לפי מ"ש התוספות שם דהגזרה הוא דלמא אתי לאכשורי דם פסולין בעיניהו לזריקה והאי גזרה שייכא אף לר"י מ"מ פשוט דזה דוקא בנתערב דם פסול בודאי אבל בכה"ג דליכא רק חששא בעלמא פשיטא דליכא למגזר כלל וגם בלא"ה כיון דהפסחים קריבים בגדיים וטלאים שעדיין לא עברה שנתן ובגדיים וטלאים סרכא לא שכיח בהו כלל ואמנם בגוף הענין אם היה מצוי בזמנם טרפות בסרכות היש"ש בביצה כתב די"ל דלא הוי שכיח כ"כ והבאתי דבריו בספרי ולענ"ד צ"ע בזה ואין כאן מקומו:
סיומא דפסקא כי מכל הלין טעמי דכתיבנא נראה שהמתירין יש להם על מה שיסמוכו להתיר בלא בדיקה וכבר כתב אא"ז בת"ש סי' א' סק"ג לענין רוב מא"ש כיון דהאי בירור מדרבנן הוא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א להב"ח שומעין להקל ע"ש ואע"ג דהתם איכא נמי חזקת איסור דבהמה בחיי' וכמש"ל וגם יש לצרף מ"ש לעיל שאין לדמות מיעוט מצוי זה לזה דאל"כ הרבה פעמים היינו יכולין לחדש בדיקת טרפות לחוש עליו שהוא מצוי ועיין בת"ש ס"ס מ"ו שכתב ועתה בזמנינו לפעמים שכיח טובא בבר אווזות וקצת אפילו באווזות שיש כעין אבעבועות על הדקין כו' ומנהגי להפוך ולראות בפנים כו' ולא הזכיר בדבריו שיש להצריך אותם בדיקה לכתחלה אך בפרי מגדים שם כתב מה שנוהגין העולם להשליך הדקין בלא בדיקה לא נכון הוא כי מיעוט המצוי הוא בימות הקיץ ושכיח יותר מסרכות הריאה ע"כ שומר נפשו ירחק מהם עכ"ל בודאי דברים נכוחים כי יש לבעל נפש היפה לעשות כן אבל מ"מ לא צווח עלה בבי מדרשא לעקור המנהג לגמרי והעד העיד בנו שנוהגין להשליכם בלא בדיקה ולפום מה דכתיבנא יש ליתן סעד למנהג דכה"ג לא מיקרי מיעוט המצוי כיון שאין כאן טרפות ברור רק שצריך בדיקה וכמש"ל גבי הלעטת האווזות ועיין בספרי ס"ס ל"ז שהשמטתי דברי המשבצות בזה רק הבאתי כלשון אא"ז שם לחייב בדיקה כשנמצא בועות כו' ומלשון אא"ז מהר"מ מלובלין בתשובה סי' כ"א שכתב דדבר פשוט שהמנהג שנוהגין לבדוק הוושט באווזות פטומות נשתרבב משום דמדמין זה לסרכוס הריאה כו' אלא אפילו לסברת רבינו ברוך כו' איכא למימר דגם הם לא החמירו אלא בריאה שיש כמה מיני טרפיות והכי דייק לישנא דהמרדכי כו' אבל בטרפות פרטי כנ"ד איכא למימר דגם הם מודים דלא מחזקינן איסורא וגדולה מזו פסק הרא"ש כו' ואע"ג שיש לחלק כו' אבל הכא כשמלעיטין אותה יש לחוש שע"י הלעטה ניקב כמו שמצוי קצת להיות ולכך מנהג הקהלות לבודקן מ"מ הסברא נותנת דהיינו דוקא לכתחלה כו' ופוק חזי דהא במקצת אתרוותא אין בודקין הוושטין כלל וגם לא נמצא בשום פוסק קדמון כלל ש"מ דלא החזיקו בו הראשונים איסור כמו בריאה שהמנהג בכל תפוצות ישראל לבדוק אותה כו' עכ"ל. ובסי' פ"ח כתב שהציע דבריו לפני הגאון מהר"מ יפה ועוד גאוני עולם וכולם הסכימו על אמתת דבריו והתמרמר מאד על המורה שהחזיק בדבריו לאסור והמורה שם רצה לדמות למ"ש האשר"י ביבמות דמיעוט דנפלים שכיחא וחיישינן וכו' וכבר כתבנו והוכחנו דאפילו מאן דמחמיר בריאה מודה בנ"ד כו' עכ"ל הרי מבואר שמחלק בין מצוי דטרפות הריאה לאחרונים ואף דשם לענין דיעבד מיירי מ"מ מבואר בדבריו שאין לדמות טרפות פטרי לטרפות דריאה וגם לכתחלה אינו רק מצד המנהג או תקנה ובמקצת אתרוותא לא נהגו כן ולא נמצא בשום פוסק כו' וכבר כתבתי דגם מלשון הרמ"א מבואר שלא בא ע"ז מצד הדין רק מצד התקנה לבד וכתב שתקנה טובה הוא ולכן כתב וטוב יותר הי' שלא לבדוק כו' ועיין בש"ך שהזכיר בקצרה תשו' מהר"מ הנ"ל וא"כ גם בנ"ד י"ל דמאן לימא דהך מצוי דמי להך דריאה. ומ"ש החכם נ"י דאי' שוקל אי' סופר כו' אומר אני אי אנן קטלי קניא באגמא ואין בנו דעת להבחין בין מצוי למצוי אף אנו נאמר דשמא עדיף מצוי זה ויצא מכלל מועט ונכנס לכלל ספק השקול וצריך לאסור חלב וגבינות הפרות אשר בגליל ההוא ולהיות נמנעין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט ויבדוק את הגולגלת אך באמת אין לנו לבדוק חומרות כיון שזאת חוקת התורה לילך אחר הרוב וקים לן דרוב בהמות שבעולם כשרות הם יש לנו להחזיק מה שלפנינו בחזקת הרוב ואף שודאי נמצא בעולם מן המיעוט מ"מ כל היכי דלא איתמר בהדיא שהוא מיעוט מצוי לא מחזקינין לי' בהכי מסברא לומר זו דומה לזו כיון שמי שדעתו יפה אפשר דמקיף להו ולא מידי ואית לן למיזל בהא לקולא כיון שהרוב הוא ברור בידינו אין בידינו להרבות במיעוט לומר שהוא מצוי מעט או הרבה רק במה דאיתמר בפירוש ואף אם למראה עינינו נשפוט שבודאי כן הוא שהוא מצוי אין מקום להחמיר רק אם מצוי למצוא טרפות ברור כמ"ש. ועוד נלענ"ד לחדש סברא אחת להקל בבדיקה זו אשר לפי דעת החכם המחמיר נ"י ששכלו זך וישר לא יתעקש לדחותה הנה קי"ל באשה שמצאה כתם בחלוק שהשאילתו לנדה או עכו"ם תולה בה והטעם לפי שתולין הקלקלה במקולקל במידי דרבנן ומשמע התם שא"צ לשאול את פיה שמא כבר הי' הכתם בעידן שאלה והכי אמרינן לענין שני קדרות דתולין בדרבנן לומר איסור לתוך איסור נפל וא"צ שיברר ע"י קפילא ולפי"ז נראה דודאי שפיר גזרו בריאה לחוש לסרכות שהם מיעוט המצוי שאם היינו מכשירין הכל בלא בדיקה כ"א מיעוטא דמיעוטא שהי' נטרפין ע"י פסול בשחיטה או איזה טרפות היה מקום לחוש על כל בהמה דלמא הוא מן מיעוט המצוי שטרפה מחמת סרכות ואסורא קאכיל אבל אחרי שכבר גזרו חז"ל לבדוק אחר הסרכות ואנו מוצאין מיעוט המצוי שהם טרפות מחמת טרפות הריאה ואנו מדקדקין להחמיר בסרכות כמה חומרות עד שיוצאין יותר מגדר מיעוט המצוי וא"כ כשאנו רואין איזה ריעותא ממין טריפות מחודש שהוא ממיעוט המצוי פשיטא שאין מציאות שלו בכשרות רק נמצא בגליל ההוא בכשרות ובטרפות וכיון שאנו מטריפין הרבה בהמות מחמת טרפות סרכות ושאר טרפות שוב בהנך דכשרות אין כאן מיעוט מצוי ואדרבה אנו תולין הקלקלה במקולקל ואמרינן שאותו מיעוט שאנו מוחזקין בו שהוא מצוי הי' באותן בהמות שהטרפנים בלא"ה וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר תולין להקל ואזדא לה ג"כ מ"ש החכם המחמיר דכל שתמיד עושין כן יש לחוש יותר דז"א דהא על הרוב אנו מטריפין הרבה בהמות יותר מגדר מיעוט המצוי ויש לתלות הקלקול בהם וגם דמי קצת להא דסימן קיו"ד בדשיל"מ וחהר"ל וכיוצא שנאכל א' מהם או נפל לים הותרו כלם שאנו תולין לומר דהך דאיסורא נפל ועיין בסי' ק"ט ובנ"ד נמי דאיכא טובא טרפות וגם מה שהעכו"ם שוחטים לעצמם ואשר הם קיים עודנה פשיטא דהנך בהמות הנשחטין ונמצאים כשרות מיעוטא נינהו ולמה נתלה אותו מיעוט המצוי האיסור בהם אדרבה אמרינן איסורא ברובא איתא ואותן ששחטנו ומצאנום כשרות ושאר טרפות הם נקיים מכל ושכולה אין בהם ולכן אין לחוש כי אם כשהוא טרפות מצוי בבירור שאז יוכל לנגוע בספק דאורייתא דשמא מינו רבה עליו או יגיע לספק השקול ובזה יש לחוש לבדוק כמו בסרכות וכמש"ל מתשו' דבר שמואל שהבאתי בספרי אבל בגוונא דנ"ד שגם באותן המקומות לא נתברר שהוא ריעותא המטרפת ובמקומות אחרים לא נשמע מזה ושאלתי להשוחטים דפ"ק ואמרו שלא אירע להם כזאת וא"כ יש ג"כ מקום לומר שלא הי' רק מקרה בעלמא ומסתייעין הדברים ממ"ש החכם נ"י בסוף קונטריסו שלדעתו אפשר שהוא חולי נתחדש בבהמות מקרוב כאשר באמת בכל סביבותינו היתה נפילה גדולה בתחלת ימות החורף מבהמות גסות ועדיין לא נשתקע לגמרי עכ"ד וא"כ פשיטא שיש לתלות שהי' רק איזה שינוי לפי שעה וכיון דנפל איתרע וכיון דפסקה פסקה ואף גם זאת ראיתי בדברי הרב המאה"ג מוה' ישראל ליב האב"ד דק"ק הארדק ובית דינו שכתבו בנוסח שאלתם כי גם באיזה בהמה שנמצא הוא רק בבהמות ושורים הילדים אבל בבהמות ושורים הגדולים וזקנים לא נמצא כלל בשום אחד מהם עכ"ד וגם זה סימנא מלתא שאין מציאות ענין זה בקביעות רק אקראי בעלמא ופשיטא שאין להחמיר וכל זה לרווחא דמלתא אבל לענ"ד אין צורך לכל זה וכל חד מהני טעמי יספיקו להתיר בלא בדיקה ולכן אין להחמיר בזה כלל אם לא היכא שאין הפסד כלל בדבר שהטרפות יכול למכור בריווח כמו הכשרות וא"כ לא יהי' דחק כלל מחמת שנצוה לבדוק אחר זה משא"כ כשיש הפסד בטרפות דחיוב הבדיקה גורם דחק בבשר דהטבחים ממנעי ולא שחטי אין לנו להחמיר ודי לנו בחומרות חז"ל בענינים אלו והבו דלא לוסיף עלה והנה אם אירע שבדקו ומצאו ריעותות כאילו כבר כתבתי שאין להחמיר בזה לומר שאין בקיאין בבדיקה אלא שפיר בדקינן בבהמה במראית העין ובמישוש כיון שהוא מקום ידוע במקום שהוא מכוון כלפי העוקצים ואפילו אם לא יוכל לכוון המקום נלענ"ד שאין להחמיר בזה דאם איתא שהעוקץ הי' צומח והולך ודרך גידולו נכנס לתוך קרום התחתון של מוח מיבק הוה אביק בי' טובא ובודאי שהי' הנקב ניכר כיון שע"כ לומר שעתה על אתר פרקנו הקרום מן העוקץ הנתחב בתוכו ואינו דומה להכתה חולדה או איזה נקב אחר שי"ל שבמשך זמן מה נתפשטו צידי הנקב וכיסו אותו או עלה בו קרום מחמת מכה משא"כ בזה שא"א לומר כן ומכ"ש שי"ל דדמי לנמצא חוץ בוושט ואינו תחוב דכשרה וע"ש בט"ז ס"ק ט"ו שכתב דכאן שאני דאפשר שלא הי' שם נקב בעולם ולכן נראה דיש די בראיית העיין בעיון והסתכלות יפה וקליפת קרום העליון נראה דלא צריך כי טרחא יתירה היא ומאד קרוב שיהי' נקרע במשמוש היד ואחרי שכבר פשטה הוראה להקל בהפ"מ בנקב בקרום העליון לבד אין ספק שיש לסמוך ע"ז שלא להצריך בדיקה בעליון כלל ואם אחר הבדיקה נמצא נקב בקרום התחתון יש להטריף ואפילו אם נאבד קרום של מוח קודם בדיקה יש להטריף שרגילה הוא שיהיה קרום של מוח ממלא כל הקדירה וכן משמע מהא דאמרינן תתאה אגב רוככי' מפקע פקע משמע שאם אין נקב בעליון התחתון נסמך בעליון ומגין עליו שלא יפקע וא"כ יש לחוש שעוקץ כזה שארוך כשעורה קרוב הדבר שהגיע עד קרום התחתון ונקב בו ואעפ"י שכתבתי לעיל שי"ל שאף אם היה נוקב בו לא הי' מטריף לפי שעצם נמי מגין וסותם ואין שם נקב עליו בכה"ג הואיל והוא ענין מחודש ולא נמצא מזה בפוסקים לא מלאני לבי לסמוך להתירו בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל במקום שהריעותא ברורה לפנינו אבל מ"מ סניף גדול הוא להוראה זו שלא להצריך בדיקה לכתחילה במקום שיש הפסד בדבר. ושלום על דייני ישראל דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.