בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ה
שאלה עיר אחת שהדרים עלי'. הם חלוקים לשנים. לפי שמקרוב נתיישבו כמה אנשים. מעבר הנהר ההולך קדמת העיר. ומעולם הי' נחשבים כעיר אחת שאין בה דין חלוקה. ונקראו בשם עיר ישינה ועיר חדשה. ועיר חדשה אנשים בה מעט. ונגררים תמיד אחר בני העיר הישינה. וטפלים להם בכל מילי דמתא. ולהם שוחט ובודק אחד. ולפי שבכל פעם מהדרין מוסיף והולך בעיר החדשה באוות נפשם. שואפים להפרד מעיר הישינה. וזה החלם לעשות. וקיבלו לעצמם שוחט ובודק אחד. וקצב אחד שחט אצלו בהמה ובדקה. ואמר בפשיטות שהיא כשרה. והקצב מחמת רגילותו יש לו ידיעה קצת והי' תימא בעיניו להכשיר זה בפשיטות. והלך לעיר הישינה. לקרוא את השוחט הזקן ובדקה שנית. ומצא שם נגלד ונשבר הצלע כנגדו. והגלד מכוון כנגד השבר. ושוב קרא לשוחט החדש בפני כמה אנשים. והראה להם. ובסוף דבריו אמר אין זה נגלד. וקרע החתיכה הנגלד בפניהם. ואמר כשרה היא אכלו ריעים עלי ועל צווארי. ושוב בהתאסף הב"ד למחרתו. ונמצא שם עוד נגלד אחר נגד שבירת הצלע. והאריכו ביניהם עד לבסוף הודה ואמר שהיא טרפה. ואתי תלין משוגתי. מחמת שלא ראיתי זאת בשעת בדיקה. ותורף הענין מבואר באורך בגב"ע שנגבה בב"ד. וכמה אנשים שהעידו שראו ושמעו כנ"ל. וקצת פרטים יובנו מתוך התשובה ונשאלתי לחוות דיעי בזה. מה דין השוחט הזה. ודין הכלים והשומן שביד אנשי עיר חדש משחיטתו של זה:
תשובה דבר זה מתורת רבינו הריב"ש למדנו בסימן קי"ג ששם איתא נידון הקרוב לזה בשני בודקי הקהל שבדק אחד והכשיר והבודק השני בדק אחריו ומצא סרכות תלויות בצלעות והריאה כבר נמכרה. וכששמע הבודק הראשון הלך לבית שהריאה שם וחתכה לחתיכות ושוב הלך ועקר הסרכות שבין הצלעות. והרב שאל אותו והשיב אמת שהי' סרכא בכבש. אבל היתה תלויה ושאלו למה עקרה מן הכבש. לא הי' לו פה להשיב וכתב החכם השואל וז"ל. אסרתי הכבש. כי הוא בעצמו שם החשד במה שעשה. ומנעתיו לבלתי יבדוק. ולא רציתי לנדותו ולא לענוש אותו. עד יבא דברך האדון. וע"ז השיב לו הריב"ש לסלק הטבח כדין עשית. כדאמרינן פרק ז"ב. האי טבחא דנפיק טריפה מת"י ופסלי' ר"נ ועבריה כו'. וזה הטבח מעשיו מוכיחין שבכוונה הי' רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפה. ומעתה אין סומכין עליו לאכול משחיטתו. עד שיעשה תשובה. שלא יסופק עליו שעושה בהערמה. ועפ"י הדרך המוזכר שם בפרק ז"ב כו' אבל בחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו כו'. וכבר כתב הרשב"א ז"ל דטבח שיצא מת"י טריפות. אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא"כ לעולם יאמר כן עכ"ל. ודברים אלו הובאו בבית יוסף בי"ד סי' קי"ט. ובש"ע שם כתב הדין בקצרה וז"ל טבח שמעשיו מוכיחים שהי' רוצה להכשיל הציבור להאכילם טריפו' כגון שחתך הסירכות מסלקין אותו כו' ומבואר בדברי הריב"ש והש"ע שלא הי' שוחט ובודק לעצמו רק לאחרים. כמבואר שם שבעלי הכבש תבעו לבודק שיפרע להם דמי הכבש. וכתב שפטור לפי שלא נאסרה בבריא. אלא מחמת ספק וחשד כו' וא"כ ק"ו הדברים בנ"ד. דהא התם לא נתברר שהיה כאן סירכא המטרפת בודאי שהרי יוכל להיות שהאמת כדברי הבודק בזה שלא היתה רק תלוי' בצלעות. ולא היתה מחוברת לריאה. ולפי שקרע הסירכות התלויות טרם הובאו לפני המורה לעיין בהם. פסלו הריב"ש ודן בו דין חשוד. להאכיל טריפות במזיד ומכ"ש בנ"ד ששתים רעות עשה שקרע המקום שהראה לו הבודק השני שנגלד שלא יהי' אפשר לעמוד עליו. וגם לא עיין בשאר ריעותות שאח"כ הודה בעצמו שהיא טרפה מחמתם. ואתי תלין משוגתי שלא ראה זאת בשעת בדיקה וטרם התגלע הריב לפני עיני הב"ד ושאר אנשים שעמדו בפרץ להשיב מחשבתו הרעה. אשר חשב להאכילה היה עומד וצווח כשרה היא בלי שום חשש וריעותא בעולם דכי היכא דלא לכסוף מהשוחט ובני מאתי' זדון לבו השיאו להאכיל הציבור בשר תמותות טרפות וקיים בעצמו מאמר הכתובים מכסה פשעיו וכו' וגם נגע וקלון ימצא. וחרפתו לא תמחה. כי ע"י שהקשה לבו ולא רצה להתנצל מיד לומר משגה הוא. והי' מקיים מה שאמרו רז"ל מה שאמר רב עמרם לכסוף בעלמא הדין כו' הלך בקרי וקרע בחמתו. ועי"ז שגגות נעשו לו כזדונות ונתגלה חרפתו בקהל רב. ואף שהענין כמות שהוא א"צ להיות סופר מאריך ודבר שפתים אך למחסור. לשוחטי זמנינו שיהיו מתונים בדין. ולא ימהרו וינחשו ויחלטו למען הגדיל תפארתם בפני מי אשר עיני בשר לו. כי לא די שגדול עונם מנשוא לגנוב דעת העליונה. ולהחטיא את הרבים אף גם זאת כי על הרוב ה' חפץ למען צדקו להרים מכשול מדרך העם ומפרסם את החנפים. ונותן מכשול לפניהם שיתגלה קלונם ברבים. והרבה יש לדבר מזה ולא עת האסף פה:
והנה מדברי הריב"ש שאף בנידון שלו שפסלותו מחמת חשד ואמתלאה מ"מ אין חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה שלא יסופק עליו שעושה בהערמה ועפ"י הדרך המוזכר בפרק ז"ב דהיינו שילך למקום שאין מכירין כו' ומ"ש הריב"ש שם בסוף דבריו וז"ל אבל טעם דפטור מלשלם כו' וכ"ש בנידון דידן שלא אסרוהו אלא מפני חשד ואמתלאה ומטעם זה ג"כ יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו עכ"ל מבואר שם שכוונתו כלפי מה שהביא שם בתחלה מטבח שנמצא אחריו כזית חלב מעבירין אותו ומלקין אותו ובזה שאין כאן רק חשד ואמתלאה אעפ"י שמעשיו מוכיחין שהיה מזיד מ"מ א"א לענשו להלקותו מחמת זה או לשמתי' כדאמרינן בפרק זה בורר בהאי טבחא דנפיק טריפתא מת"י דשמתי' ר"נ ועבר' כו' דהתם בטרפות ברור מיירי משא"כ בזה שאינו רק בשביל חשד ואמתלאה אבל מ"מ לענין לסלקו עד שיעשה התשובה הראוי' אין לחלק ביניהם ונראה שטעמו דלענין לענוש אותו על עבירה שעבר אמרינן דכיון שאומר ברי לי מהימן לגבי דנפשי' ואין לנו לעונשו בשביל אומד הדעת ועיין בכתובות דף כ"ב בסוגיא דשנים אומרים מת וכו' באומרת ברי לי עיי"ש הפ"י שם הביא בשם הרשב"א ואא"ז מהרש"א דאף במקום חזקה אין לענוש העובר באומר ברי לי ע"ש ומכ"ש היכא דליכא חזקה רק מחמת אומד הדעת לבד משא"כ לענין שאנחנו נסמוך על שחיטתו לא מהני ברי דידי' ולא מפיו אנו חיין ואזלינן בתר אומדנא דידן ואינו ניתר כ"א עד שילך למקום וכו' ולכן בש"ע לענין מוכר דברים האסורים כתב מעבירין אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה עד שילך כו' ואח"כ כתב טבח שמעשיו מוכיחים כו' מסלקים אותו ולא כתב משמתין אותו כו' משום דבזה שאין הטרפות ודאי אלא אומדנא אין לענשו רק מסלקין בלבד ואין לחלק ולומר דהתם מיירי שכבר מכר ובא מכשול לרבים על ידו ובהכי מיירי הך דפרק ז"ב שכבר יצא הטריפות מתחת ידו משא"כ בזה שעדיין לא בא מכשול אלא שרצה להכשיל ונתכוין לבשר חזיר ולא עלתה בידו אך מקור הדין שהוא מהריב"ש מבואר שלא פטרו מהעונש רק מהטעם לפי שהאיסור אינו רק מחמת חשד וספק אבל לא משום שלא בא לידי אסור ואף דאיתא שם שהריאה כבר נמכרה ונראה דלהכי מייתי התם מהא דטבח שמצא אחריו חלב או שלא נמצאת סכינו יפה דהתם מיירי אף שלא בא לידי מכשול עדיין ומ"מ כיון שהאיסור ודאי הגוף לא פלט מעונש הראוי רק הריב"ש היקל בדינו לפי שהאיסור גופא אינו רק מחמת חשד וכ"כ בפרי תואר סי' קי"ט מרא דשמעתא הוא הריב"ש כו' וכיון שאין הבהמה אסורה אלא מספק אין מענישין אותו ולפי זה אם היתה הבהמה טריפה ודאי הגם שהטבח לא ידע שודאי טרפה ישנו בעונש הראוי עכ"ל. וא"כ מכ"ש בנ"ד שהוא טריפה ודאית כאשר הודה בעצמו וגם א"צ להודאתו שאפי' אם הוא לא ידע אם הוא טריפה ודאי מ"מ ישנו בעונש והעברה כמ"ש בפרי תואר זלה"ה:
וראיתי בד"מ סי' קי"ט שכתב בשם הריב"ש סי' ק"ג דהא דמוכר דברים האסורים שאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו כו' היינו שהוא מוחזק לכך או שמעשיו מוכיחין שעשה במזיד אבל אם הוציא טריפה מת"י ואינו מוחזק לכך לא מחמרינן כולי האי והכל לפי ראות עיני הדיין וכ"מ מתשו' הרא"ש כלל ך' סי' כ"ט עכ"ל הד"מ. ועפי"ז כתב בהג"ה שם ג"כ וזה לשונו והא דצריך לילך למקום שאין מכירין אותו ולעשות תשובה היינו שעשה במזיד (נרא' לי שט"ס וצ"ל כמ"ש בד"מ שמעשיו מוכיחין שעש' במזיד) או מוחזק לכך אבל אם נוכל לומר שבטעות נעש' לו סגי לי' בקבלת דברי חכמים ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין עכ"ל נראה מדבריו דאם אין מעשיו מוכיחין שעשה במזיד אז תלוי הענין במוחזק לכך דהיינו שעש' כן ב' וג' פעמים כמבואר בריב"ש שם וכמ"ש דבריו לקמן ואז אין תולין בטעות וחשבינן לי' כמזיד וצריך תשובה לילך למקום שאין מכירין אותו ואם אין מוחזק ואין מעשיו מוכיחין שאין נוכל לתלות בטעות סגי בקבלת ד"ח ותשוב' לפי ראות עיני הדיין:
ולענ"ד הוא תמוה שהרי הריב"ש כתב וכבר כתב הרשב"א שטבח שהוציא טריפ' אין לו התנצלו' לומר שוגג הייתי ומ"ש בסוף דבריו שיש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו כבר כתבתי שכוונתו לענין העונש שמתא או להלקותו יש לפטרו מטעם שאין כאן טריפות ברור אבל מ"מ צריך הוא לתקנה שילך כו' לפי שמעשיו מוכיחין שמזיד הי' ואין מועיל התנצלות שלו לומר שוגג הייתי ומה לי התנצלות שוגג או התנצלות טעות וכן מבואר בריב"ש דמשווי שוגגין למוטעין ע"ש וזיל בתר טעמא שכתב הרשב"א דא"כ כל אחד יאמר כן. ואמנם נרא' דכוונת הרמ"א למ"ש הריב"ש שם וז"ל ואפי' כשמנבל הבשר מסלקין אותו כיון שהו' טבח לבני העיר וא"צ התראה כדאמרינן פ' המקבל מקרי דרדקי שתלא טבחא אומנא כו' כ"ש שיש לסלקו אם הוא חשוד להאכיל טריפות במזיד ואע"פ שכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דאע"ג דלא בעינן התרא' חזק' בעינן ר"ל שיהי' מוחזקים בכך שעשו כן ב' או ג' פעמים זהו באותן המוזכרים שם (ר"ל מקרי דרדקי כו') שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעין או שוגגין אבל בחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו כו' עכ"ל ומזה יצא לו להרמ"א החילוק בין מוחזקין לכך:
ולענ"ד כוונת הריב"ש לאו למימרא דבמוחזק לכך תו לא תלינן שהם שוגגין או מוטעין אלא ה"ק כיון דלענין הפסד ממון הוא וגם אפשר שהם שוגגין לכך לא מסלקינן להו בפעם אחת אבל בב' או בג' פעמים מסלקינן אע"ג דאפשר שעשו כן בשוגג או בטעות מ"מ לא איכפת לן בהכי ומסלקינן להו וכמ"ש שם קודם לזה וז"ל ואם כשמנבל הבשר ואולי לא הי' מזיד שהרי חייב לשלם אעפ"כ מסלקין אותם לפי שהו' פסיד' דלא הדר כו' ע"ש אבל לענין הסילוק לפי שחשוד להאכיל טריפות שיצטרך לעשות תשובה לילך למקום וכו' לא תלי' אלא במזיד דוקא ואף שעשה כן ב' או ג' פעמים י"ל ששוגג או טעות היה וגם מ"ש מתשו' הרא"ש צ"ע דלכאורה התם איפכא משמע דגם בב' וג' פעמים כתב דוקא אם עשה במזיד משמע דבסתמא לא תלינן לומר מזיד הוא מחמת שהוציא ג"פ וא"כ מ"ש הרמ"א או מוחזק לכך משמע דבכה"ג אף שאין מעשיו מוכיחין שעשה במזיד צריך תשובה לילך כו' צ"ע:
ומ"מ מה שמבואר מדברי הרמ"א דאם מעשיו מוכיחין שעשה במזיד אף שלא הוחזק בכך דהיינו שלא עשה רק פעם אחת מ"מ צריך לילך למקום כו' כך מבואר מהריב"ש זלה"ה. ובאמת שלכאורה צ"ע בדברי הריב"ש שבתחלת דבריו כתב וזה הטבח מעשיו מוכיחים שבכוונה היה רוצה להכשיל הציבור כו' משמע דבלא הוכחה שבכוונה עשה הי' מקום לתלות בשוגג או טעות ואח"כ הביא דברי הרשב"א שא"י לומר שוגג הייתי משמע שאף בלא הוכחה אין תולין בשגגה. ונראה דהריב"ש בנידון דידי' דמיירי שהטרפות ידוע וזה בא להתנצל בטענות שוגג לא מהני וה"ה בטענות טעות. ובזה א"ש שא"צ למה שכתבתי להגי' בדברי הרמ"א מעשיו מוכיחין משום דבד"מ דמייתי מדברי הריב"ש שפיר נקט מעשיו מוכיחין שהוא הענין דמיירי הריב"ש מיני' אבל בהג"ה נקט פשטא דמלתא שעשה במזיד והיינו שהוציא טרפות גמורה או מצד ברור או מצד הוכחת מעשיו ומ"מ צריך עיון כיון דהריב"ש כתב דמחמת מעשה זה שחתך הסרכות מוכיח שטרפה היתה ורצה להאכילה א"כ למה לי' לאתויי הא דהרשב"א שא"י לומר שוגג הייתי דפשיט' שא"י לומר כן דנהי שיוכל לומר שמתחלה שוגג הי' ולא ראה הסרכא עכ"פ הך עקור' מזיד הי' להאכיל בכוונה וצ"ל דלרווחא דמלתא נקיט שאפילו בלא הוכחה א"ש להתנצל בזה ומכ"ש בזה שיש הוכחה. ועכ"פ צ"ע על הרמ"א שכתב אבל אם נוכל לתלות בטעות כו' דלכאורה ז"א דאע"ג דהריב"ש נקט במלתי' מעשיו מוכיחין לאו למימרא דאם אין הוכחה שפיר תולין בטעות באין מוחזק דז"א דהריב"ש נקט הכי מטעמא דכתיבנא שלא נתברר הטריפות אבל בנתברר שא"י לומר שוגג הייתי מה לי שוגג מה לי טעות דשניהם אחד הם וכמ"ש מלשון הריב"ש גופ'. ואפשר דהרמ"א מיירי היכא שיש רגלים לדבר קצת שעי"ז נוכל לומר שבטעות נעשה לו אבל לא משמע כן מהד"מ שנראה שהוציא כן מהריב"ש שאם יצאה טרפה ודאין מוחזק לא מחמרינן כו' ומשמע דבסתמא יכולין לתלות בטעו' וזה אינו דאם יצאה טריפה ודאית אין יכול להתנצל בטעות או בשוגג אף בלא מעשיו מוכיחים וכמ"ש הרשב"א והביאו בש"ע בסעיף הקודם לענין שוגג. ואפשר שדעת הרמ"א לחלק בין לתלות בשוגג או בטעות וס"ל דמ"ש הריב"ש מעשיו מוכיחים שבכוונה כו' היינו לומר שאם אין שם מוכיח שהוא בכוונה שפיר יש לתלות בטעות דתולין בו טפי מבשוגג דבשוגג לעולם הטבח יכול לומר כן משא"כ בטעות על הרוב הדברים ניכרים שא"א לתלות בטעות ולכן היכי שאין שם דברים נכרים שפיר מצי לתלות בטעות ולא מחמרינן בי' כולי האי רק בד"ח ותשובה לפי ראות עיני הדיין וצ"ע:
ואיך שיהיה מבואר מהרמ"א אם עשה במזיד אף שלא הוחזק בכך דהיינו שלא עשה רק פ"א מ"מ צריך לילך כו'. וצ"ע על הש"ך בסי' ב' ס"ק שנתחבט הרבה להוכיח ממהרי"ק ושאר פוסקים דבפ"א סגי בכדי להקשות על הרמ"א והרי שפתי הרמ"א ברור מללו כאן בסי' קי"ט וטפי הו"ל לאקשויי דברי רמ"א אהדדי (ומ"ש הש"ך שכן משמע בסי' קי"ט לא כיון לדברי הרמ"א אלו רק לדברי המחבר עיי"ש) באמת הש"ך שם דרמ"א איירי בע"א וכה"ג הוא דחוק מאוד שאיך יסתום דבר כזה שעיקר הדין תלוי בו וגם מ"ש באורח מישור לתרץ דלא מיירי בודאי מזיד ז"א שהרי מבואר נגלה שדין זה שכתב הרמ"א שם הוא ממהרי"ק וכן הוא בד"מ ומהרי"ק לא מיירי בהכי ועוד מה שסיים אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ואם נפשך לומר דאם כבר נכשל "ה רגלים לדבר שמזיד הוא כיון שנכשל שני פעמים וכדאמרינן בביצה לענין ע"ת פושע את וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"ב סימן ט"ו ז"א שהרי כבר כתב תחלה אם לא הוחזק בכך דמשמע דאם הוחזק נפסל וקצרתי שהאמת יורה דרכו דמהרי"ק ס"ל דבפ"א מעבירין אותו ואין תולין בשוגג וטעות ומ"ש מהרי"ק שם וז"ל ואם אותו שוחט כבר נכשל בענין הבדיקה אי לדידי הוו צייתי בני קהלכם יצ"ו היו מעבירין אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר עכ"ל הדבר מבואר שר"ל שהיה מכשול שהיה קרוב לתלותו בשוגג וכדאמרינן ביומא כי כשלת בעונך האי עון מזיד הוא וקרי' לי' מכשול ופירשו עונך יחשב כמכשול שהוא שגגה וה"נ דכוותיה שהוא קרוב לתלותו שוגג ולכך לא העבירוהו ומ"מ יש רגלים לדבר עי"ז להאמין לדברי העד שגם עתה שלא כהוגן שחט ואין לתלות בשוגג כלל וכמ"ש הרשב"א ואפשר שבעדות העד המעשה מוכיח שהי' מזיד ולכדיא צריך לאתויי מהרשב"א ועכ"פ מ"ש רגלים לדבר היינו להעמיד עדות העד וכן מצאתי בד"מ הארוך שכתב להדיא ורגלים לדבר שאמת הדבר יש להעבירו ע"ש וכן במפתחות שהוא קיצור שרשי הדינים שבמהרי"ק שחיבר גדול אחד כתב ואם נמצא שכבר נכשל יש להעבירו לגמרי אפילו בהעדאת ע"א ע"ש מבואר דהך רגלים לדבר עיקרם לענין להאמין להעד וכיון דהרמ"א העתיק לשון זה ממהרי"ק ע"כ דבע"א מיירי וכמ"ש הש"ך אך לשון הרא"ש שכתב אם לא הוחזק בכך הוא דחוק מאוד לפרש עפי"ז דלשון זה מורה שנתברר לנו שהוציא טרפה אלא שאינו מוחזק בכך וע"ד שכ' בסי' קי"ט ואמנם בלא"ה לשון זה תמוה מאוד שהוא שפת יתר לגמרי כיון שהתחיל וכתב והוציא טריפה פ"א מת"י ממילא הוא שלא הוחזק בכך וגם אחר שכתב שהיה פעם אחת איך שייך להטיל תנאי אם לא הוחזק בכך ועוד שהרי סיים בה דאפילו אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ומכ"ש בהוחזק לכך וצ"ל דהכי קאמר כל שכבר נכשל הוי כהוחזק לכך שזה רגלים לדבר שהוא פושע ועתיד להכשיל ופשיטא דא"א לומר כן וכבר כתבתי דמבואר דהך רגלים לדבר היינו שעי"ז אנו תולין כו' ע"כ היינו שעי"ז אנו תולין שענין הוצאת הטריפות מת"י הוא אמת וגם כי במהרי"ק שממנו תוצאות דין זה לא הזכיר כלל ענין החילוק בין הוחזק בכך או לא הוחזק וצריך לומר שהרמ"א הוסיף מדעתו דבר זה וליתא לענ"ד וגם צ"ע מ"ש הרמ"א מותר לאכול אח"כ משחיטתו שתיבת אח"כ אין לו ביאור ובמהרי"ק גופא שהעתיק הד"מ א"ש לשון זה דשם מיירי תחלה לענין ההכחשה עם העד אם הוא נאמן לאסור אותה שחיטה וע"ז כתב שאפילו העד שאותה שחיטה אסורה לו מ"מ אח"כ הוא מותר לאכול משחיטתו אבל בגוונא דנקט בהג"ה הול"ל מותר לאכול משחיטתו ובדוחק י"ל דכוונתו דלא מבעיא מה שנשאר ת"י משחיטתו ששחט קודם שהוציא טריפה דאיכא למימר השתא הוא דאיתרע אלא אפילו מה ששחט אח"כ מותר והוא דחוק וגם מ"ש הרמ"א דדנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט דתיבת באדם השוחט הוא מיותר לגמרי דהא לא מיירי הכא מאדם אחר כלל רק מן השוחט ואי נימא דמיירי בע"א א"ש דאע"ג דודאי אשוחט קאי מ"ש אם כבר נכשל מ"מ שייך למנקט באדם השוחט כיון דיש כאן שייכות דראות עיני הדיין (גם לענין העד עיין ביש"ש ר"פ קמא דחולין) ומחמת כל הדקדוקים הללו קשה בעיני לומר דאגב שוטפי' לא בדיק בלישניה ולבי אומר לי שיש כאן טעות סופר או דילוג ויש מקום לומר שתיבה פ"א דנקט הוא ט"ס שהי' כתוב בע"א או ע"פ ע"א והמעתיק טעה ונתחלף לו הבית בפ"א וסבור שהוא ר"ת פ"א וכן צ"ל והוציא טריפה מת"י בע"א לא הוחזק בכך ומותר וכו' ויותר נראה שיש כאן דילוג מתיבת לא עד תיבת לא וכצ"ל אם לא הי' רק ע"א לא הוחזק בכך ומותר וכו' והמעיין יראה שלשון זה נופל על לשון שהעתיק בד"מ ממהרי"ק שכתב לא הוחזק ליפסל עולמית בשביל כך (ובמהרי"ק גופא איתא אין מוחלט כו' אך בד"מ והעתיקו הש"ך איתא לא הוחזק) והיינו שכתב ומותר לאכול אח"כ משחיטתו ור"ל אפילו השוחט עצמו דכיון שלא הוחזק בכך להפסל עולמית לא נעשה חיתוכא דאיסורים לגבי' וכמ"ש מהרי"ק ואף דמסתפינא מלהגי' מ"מ כיון שמוכרח כן ממהרי"ק וכמ"ש ואף המתעקש אין לו מקום לתלות שדברי ההג"ה נובעים ממקום אחר רק מדברי מהרי"ק שהביא בד"מ ואף שיש לומר דרמ"א סמך על מ"ש מהרי"ק אין מוחלט כו' דמשמע דיש מקום להכשירו הדבר פשוט בכוונת מהרי"ק כמ"ש הש"ך ומכ"ש לפי מה שהעתיק בד"מ לא הוחזק כו' רק שיש לומר דר"ל לא הוחזק משום דנוכל לתלות בטעות וע"ד שכתב בסי' קי"ט מ"מ מדקדוקי הלשונות שכתבתי מבואר דמיירי לענין ע"א וכעובדא דמהרי"ק ממש:
ועכ"פ היכא שיצא טריפות מת"י ומעשיו מוכיחים שעשה במזיד ע"י שקרע הסרכות וכיוצא לית מאן דפליג מסלקין אותו עד שילך כו' ואף אם לא היה כאן רק ע"א מ"מ אפ"ת סליק העד כמי שאינו דע"א בהכחשה הוא מ"מ מעשיו יוכיחו וכן הוא בעובדא דהריב"ש ז"ל שהמעידים לא העידו על טרפות רק שראו חולקים ועומדים והחכם השואל והריב"ש המשיב ז"ל דנו את האדם לפי מעשיו ופסלו עד שילך כו' אלא שאם היינו סומכים על דברי העד עונשו מרובה ויש כאן נדוי ושמתא ואם מצד אומדנא באין עליו בזה כתב הריב"ש שדי בהעבירו וכבר כתבתי בשם הפ"ת שאם היתה הבהמה טרפה ודאי אעפ"י שהשוחט לא ידע ישנו בעונש הראוי וא"כ בנידון דידן שמלבד עדות העד נתברר הטרפות ג"כ יש מקום לעונש ג"כ ואעפ"י שבשעה שהודה על טרפותו התנצל ואמר שאתי תלין משוגתי שלא ראה זה כבר כתבתי בשם הרשב"א שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ואמנם הש"ך כתב בשם תשו' מהרי"ו דבאדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא עכ"ל ונראה דלכך נקט ומדקדק במעשיו משום דאל"כ נפל דינא דהרשב"א בבירא דהא ודאי כל שוחט צריך שיהיה יראת ד' על פניו וכמבואר בסי' א' ובאמת שהש"ך קיצר בדברי מהרי"ו וסמך על המעיין במהרי"ו וז"ל דאירע לר"ש שבדק ריאה שהי' לה סרכא ולא הרגיש בסרכא ולא העברתי אותו וטעמא דידענא בי' דירא שמים הוא ולא אשתכח דדייק כוותיה בודאי משגה הוא וכן ראיתי במגנצא לזקן אחד ששגג ולא הרגיש הסרכא כו' והשיבו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות וכמדומה שלא בדק תוך חודש ומה שהבאת מטבח שנמצא אחריו טרפה ה"מ באדם שלא ראינו שמדקדק במעשיו כו' ועוד דבכולי תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר ומש"ה מחמרינן אי הוי הריאה קמן ולא היתה טריפה כו' ע"ש ומ"ש ועוד דבכולי תלמודא כו' צ"ע מדברי הריב"ש דלעיל דמייתי להך דטבח לנידון שלו שהיה שוחט לאחרים אך י"ל דע"כ לא מפליג מהרי"ו אלא היכא דיש לומר משגה הוא אז יש לומר דכל שאין לו הנאה תלינן בהכי אבל בעובדא דהריב"ש שמעשיו מוכיחין שעשה במזיד ממילא שאין לחלק בכך אך ממ"ש אח"כ מדברי הרשב"א נראה דמפרש דהרשב"א בכל גווני מיירי אף שמוכר לאחרים ונראה שלכן השמיט הש"ך חילוק זה של מהרי"ו ולא נקט רק החילוק של ירא שמים ומדקדק במעשיו כו' ועכ"פ בנ"ד שזה מוכיח קיים שמזיד הי' וכעובדא דהריב"ש ממש וגם נראה דבזה לא מהימן לומר שוגג הייתי בשום אופן אף באותן שנתבררו לפני הב"ד דמה ענין שוגג לכאן דהא עכ"פ לא חשש לבדוק הריאה רק י"ל דמסתמא לא שינה מרגילותו שרגיל הוא שיבדוק הריאה ומשום כיסופא רצה לנק' עיני האנשים ואחרי שראה כי לא יוכל לכסות השמש בכברה וכחשו בפניו יענה חזר והודה והתנצל בטענות שוגג אין זה מציל מידי עונש ופסול דדמי ממש לעובדא דהאי טבחא דז"ב דמסתמא גם הוא התנצל וכמ"ש הרשב"א דטענת שוגג כ"א יאמר כן ולא קביל ר"נ מיניה ושמותי' ועברי' ולכן אם אין האיש הלז ידוע וניכר לירא שמים ומדקדק במעשיו אין ספק שכל הדרכים האלו בו ואם הוא ירא שמים ומדקדק במעשיו ויש מקום לומר שהי' ע"ד והאלקים אינה לידו זה לשמוע התנצלותו ולדון לפי ראות עיני הדיין בענין העונש עכ"פ כמ"ש דלענין העונש לא אזלינן בתר אומדנא ואפי' במקום חזקה מהני היכא שאומר ברי לי. וקצרתי:
וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מ"ת שנדפס מקרוב בחלק יו"ד סי' ג' בשוחט שבדק ושאל אותו השוחט הזקן וויא איזט והשיב בייא מיר איז עש גוט כשר וצידד הגאון ז"ל בזכות הבודק שהדברי' מראים שלדעתו היה טובה כשרה אבל אינו רוצה לסמוך על דעתו דאל"כ הי' לו להשיב בקיצור כו' ואף בזה מבואר שם שהבהמה ששחט אח"כ הי' הזקן עומד ע"ג ולבדיקת הסכין ושחיטת עופות כתב הגאון ז"ל דאין נחשד על איסור תורה כו' ובאמת שצ"ע לדידי דאטו בשחיטת עופות לא משכחת איסורא דרבנן כגון שהי' במיעוט בתרא וכיוצא בו וגם בבדיקת הסכין איכא כמה חומרי דרבנן וצריך יראת שמים ומתון וזה חשוד לאותו דבר באיסורי דרבנן אך כל זה אינו ענין לכאן דהתם החשש הוא מאחר שלא חשש לבדוק כהוגן שחיוב הבדיקה הוא מדרבנן אבל זה שזדון לבו השיאו שאף שאחר שהראה לו החשש טריפות קרע המקום ההוא וצווח כשרה היא אכלו עלי ועל צווארי הרי שעכ"פ לא חשש לברר בבדיקה שהוא חיובות מחמת חשש ריעותא שלפנינו שהוא טרפה מספק בלא בדיקה ולענין השומן והכלי' עיין בב"ח סי' קי"ט ובש"ך ופר"ח סי' א' ואא"ז בשמ"ח ות"ש בסי' ב' האריך בזה והבאתי הדברים בביתי בית אפרים סי' ל"ט ושם כתבתי במ"ש אא"ז הת"ש על דברי היש"ש שהגעילו הקהל הכלים מחמת הבדיקה וכתבתי לחלק בין אם הוא שוחט ובודק או בודק לבד ובנ"ד אין לחלק בכך ובפרט בזה שבשתים עלתה לו להיות שוחט ובודק על כן יצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בו ולכן אנשי העיר הדרים בחלק הקרוי עיר חדש יהיו זהירים שלא יתעבו נפשם בשחיטת איסור שלו והכלים שמכבר צריכים הגעלה וכ"ח בשהי' מעל"ע כמשפט כתוב בשמ"ח סי' ב' ובספרי סי' ל"ט והאיש אשר יעשה בזדון ויאמר מי אדון יורד שאול ואבדון נבל הוא ונבלה עמו והמרק מרק פיגולים ואנשי תמיד יבדילו עוברי אורח שלא יתארח אצלו אם לא ישוב בתשובה ובשר ושומן הנעשה שאיסור יזניח מעליו ויועיל את כליו והשומע ישכון בטח שאנן ושליו אמרו לצדיק כי טוב כי יאכל פרי מעלליו דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחר הדברים והאמת האלה כן באו האנשים מעיר חדש ואמרו כי לא בא בפיהם בשר בהמה משחיטת השוחט החדש רק עופות שחט להם וזו היתה בהמה ראשונה אשר רבו עליו ויצא המכשול מתחת ידו והטריפוה וגם השוחט החדש בא עמם ומענה בפיו כי גם עתה כדבריו כן הוא שלא ראה הנגלד בשעת הבדיקה והוא יודע בנפשו שבדק יפה ואולי נעשה הנגלד בידים אחרי כן או החליפו הריאה והכניסו אחרת תחתיו כי השוחט הזקן ובני העיר הישנה הם מבקשים תואנה לדחפו בשתי ידים ויש לו יתד לתלות במ"ש בספרי סי' ל"ט סעיף קנ"א בשם מהרשד"ם ע"ש ואף דהתם מיירי בהכחשת עדים ע"ש במ"ש בראש אפרים דאפשר שאף שאין עדים יכול לומר כן ומה שלבסוף הודה שהיא טרפה אע"פ שבתחלה אמר כשרה ויאכל משופרי ולא טען שנעשה כ"ז אחרי כן או ריאה אחרת היא ע"ז משיב כי הוא איש שפלי ואנשי העיר הישנה אשר נאספו שמה נתנו עליו בקולם ומקול המונם ראשו נמלא ואף אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר שהי' בהול מפניהם ומפני השוחט הזקן דדמי עליו כאריא לפי שבא בגבולו ונסתמו טענותיו ע"ד ולא יכלו אחיו לענות כו' וגם בזה יש לתלות במ"ש בספרי בק"ה בתשובה סי' ל"ד והבאתי שם דברי הגאון הרא"ם ז"ל בענין כיוצא בזה וגם הביאו גב"ע מאנשי עיר חדש כי גם המה עמדו שמה ביום הראות את הנגלד שבריאה ולפי ספור דבריהם מתחזקת האמתלאות של השוחט החדש ואנשי העיר הישנה ג"כ באו והביאו גב"ע הקצף להתגולל ולהתנפל על השוחט החדש וצווחין ככרוכיא שחלילה לחשוב מחשבת פיגול על השוחט הזקן אשר אומנתו בקהל קדושים למעלה משלשים שנה ומוסמך לרבים והנה מצד הכשר השוחט נראה דאפי' אם נאמר שהוא כשר ומתיר עצמו בשחיטה ע"י האמתלאות הנ"ל מ"מ אין כשרותו מועיל כ"א לאנשי עיר חדשה אבל בני עיר הישינה שהשוחט הזקן הוא מוחזק אצלם לנאמן וכשר ואינו חשוד להחליף או לקלקל בכדי לעולל עלילות ברשע על השוחט החדש פשיטא שהם אסורים לאכול משחיטת השוחט החדש שהרי הם מאמינים לקול האות הראשון שלא נעשה חליפין וקלקול אחר בדיקת השוחט כלל רק כאן נמצא כאן היה הריעותא בשעת בדיקתו וגם קצת אנשי עיר חדש דהזקן מהימן להו כבי תרי ומכ"ש השוחט הזקן עצמו שהוא אסור בשחיטת החדש ולדידהו חתיכה דאיסור' הוא ומ"ש מהרי"ק שאפי' העד עצמו מותר מכאן ולהבא כו' היינו כשיעשה תשובה וקצרתי בזה והדברים גלוים ומפורשי' ביו"ד סי' ח' ובסי' ב' ע"ש בדברי הפר"ח והפ"ת ואא"ז בת"ש ובספרי סי' ל"ט שהארכתי שם ועיין סי' קכ"ז דאי מהימן לי' כבי תרי כשני עדים דמי ובשאר איסורין אין מלמדין אותו לומר איני מאמינך וגם ביי"נ כתב הש"ך דאם באמת מאמין אסור אך בני עיר חדשה מותרין בשחיטת השוחט הזקן שאף אם יהי' אמת שהוא חשוד בעיניהם דמשום שנאה הוא דעביד והחליף מ"מ אינו חשוד על השחיטה ודווקא חשוד לאותו דבר וקצרתי בזה:
ומ"מ נלענ"ד שאף שבני העיר ישינה אסורין מכאן ולהבא בשחיטת אותו שוחט מטעמא דכתיבנא מ"מ יש לצדד ולומר שיהי' מותר בשחיט' עופות שהרי כבר כתבתי שהגאון בעל נ"ב ז"ל כתב להכשירו בשחיטת עופות דאף שחשוד על הבדיקה שהוא דרבנן אינו חשוד לשחיטה שהוא איסור תורה. ואף דשדינא בי' נרגא דגם בשחיטת עופו' איכ' איסורי דרבנן מ"מ כיון דשעת הדחק הוא שאנשי עיר חדש צריכין לשוחט מיוחד והדבר קשה שיהו בדילין זה מזה עד שאני קורא האסורה לזה מותרת לזה יש לסמוך ולומר דשהי' במיעוט בתרא לא שכיח כולי האי וגם י"ל כיון דבשחיטה גופא לא חשדינין לי' משום שהוא איסור תורה ממילא דאמרינן דבכל חומרי דאית בי' מזהיר זהיר כי היכא דלא לפגע באיסור דאורייתא ואף שכתבתי דנ"ד גרע מנדון דנ"ב כיון שראה הריעותא ורצה להכשיר יש לצדד שנראין הדברים שמתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות והי' סבור שיש מקום להכשיר וגם כי עיקר החשש מחמת בני עיר הישינה דהזקן מהימן להו כבי תרי ומצאתי און לי ללמד זכות מתוך דבריהם באגרת שיחדו מתחלה שנראה משם שלא דנוהו כמזיד גמור רק שאין בקי במלאכת הבדיקה כראוי ולכן כיון שאפשר שלא חשדוהו במזיד ופושע לכן הקלתי בדינו להיות מותר לשחוט עופות בתנאי שעכ"פ ב' או ג' פעמים בשבוע יראה הסכין להחכם המו"ץ שם ואם ירצה לחזור לכשרותו לגמרי שיהא רשאי לשחוט גם בהמות ולבדוק אזי מחויב לבא פ"ק להתגורר אצל טבחי מתא שוחטין מומחים דפ"ק לא פחות משני חדשים עד שיתחכם במלאכת הבדיקה וישכיל ויבין לחפש כל חדרי בטן הבהמה ומחבואו' הריאה כי ע"י פ"ק עיר גדולה לאלקים וזובחין זבח רב בכל שבוע יש די בזמן הלז שיהיה מכיר ורגיל בעבודה ואח"כ יקבל עליו דברי חבירות וזהירות יתירה בענין בדיקת הריאה ובדין יהא שרי לכל הדרים בעיר החדשה וישינה ואפילו להשוחט הזקן עצמו לאכול משחיטתו בלי פקפוק ובדין השומן ג"כ נלענ"ד להתיר מאחר שמענה בפיהם שלא הי' בידם בשר בהמה רק עופות ולענין למפרע שבלא"ה דעת הש"ך ופר"ח להתיר משום דאמרינן השתא הוא דאיתרע יש להקל ואף שהב"ח וט"ז ואא"ז מחמירין בזה מ"מ הם נאמנין על שלהם שאין בידם משל בהמה וא"כ יש לצדד לענין עופות כנ"ל במקום הפ"מ אמרתי לצדד שגם הם ז"ל יודו בנ"ד דהנה אא"ז האריך והביא דברי הב"ח בתשובה כ"י ועתה הוא נדפסה בשו"ת גאונים בתראי ושם איתא שבנו של הב"ח הרב מו' ליב ז"ל היה מצדד להקל בזה ואם אמרתי לישא וליתן בדבריהם יתארך הענין מאד רק את זה חזיתי מ"ש בספר שב שמעתא להגאון בעל קצה"ח ז"ל שמעתא ג' להשיב על דברי אא"ז בזה שכתב דדמי למקוה דה"נ בחזקת איסור עומדת והרי הרשיע לפניך דלענין רשעות נמי אמרינן דהרשיע מעט מעט כדאיתא בסוכה דף נ"ב וע"ז השיב מעד זומם שאין נפסל כ"א משעה שהעיד העדות שהוזם עליו ולא קודם אעפ"י שהוא נגד חזקת ממון ומ"ש התוס' בשוחט בשבת דבאותו שחיטה לא נעשה מומר ולכן כתב דדווקא במקוה והסכין פגום דהספק אימת נעשה הדבר אם עכשיו או קודם וכן בשוחט שנמצא ריק מכל אימת נעשה הריקות הזה אבל בשוחט שהמיר ועשה עבירה בפנינו אין המעשה רשע זה מספק עלינו שמא עשה מעשה רשע גם קודם כיון שאין אנו מסופקים על עבירה זו אימת נעשה אלא על מעשה עבירה אחרת נוסף על זה ואין אנו יכולין להוסיף ומש"ה מוקמינין ליה בחזקת כשרות ועתה הוא שעשה רשע וכן מוכח מדברי התוספת ריש נדה כו' עכ"ד בקצרה ואומר אני כי דברי אא"ז נכונים כי מ"ש שאין אנו יכולין להוסיף מעשה אחר ליתא דודאי אין להחזיק ממעשה זה שנעשה מעשה אחר אם היינו צריכים לספק אם נעשה מעשה אחר או לא וכגון הא דמייתי מנדה דאין לספק רק על דם אימור כבר הי' בבית החיצון אבל לא להוסיף בספיקא שמא דם אחר נפל קודם הבדיקה שזה מעשה אחר הוא לא מחזקינין מספיקא שנעשה דפשיטא שאם העידו על אחד שהרג הנפש או בעל הערוה שאין עושין ספק מחמת זה שקודם לכן ג"כ הרג או בעל אבל אם על גוף המעשה אין ספק והענין מבורר ששחט ג"כ לזה רק הספק הוא על המחשבה שאנו רואין שמחזיק עתה במחשבת רשע והסיר את מוראתו ואנו מסופקים על הסרת היראה אימת נעשה אם עכשיו או קודם לזה הי' יצר לבו רק רע מה בין זה למקוה וכמו שחוששין כי יגרע נטפי מים לאט לאט כמו כן חוששין שהיצר שלט בו מעט מעט עד כי הגדיל צחנתו וכן בריקות המוח אמרי' שמא הורק כבר בעת ששחט אז וה"ה בזה דלאו על מעשה עבירה אחרת מספקינין שאין ספק במעשה כ"א בזמן אימת נסתלק חזקת כשרותו ומה שהקשה מעד זומם דהתם נמי איכא חזקת ממון דלא מצרפינין ליה בהדי הרי הרשיע לפניך אומר אני תמה על עצמך איך נאמין לעדים שבאים להוציא מחזקת ממון או שאר חזקות ניחוש להם שמא פסולים הם ואי משום חזקת כשרות דידהו נימא אוקי חזקה נגד חזקה אך באמת לק"מ שכך גזרה חכמת התורה עפ"י שני עדים יקום דבר דהיינו שהוא הדבר הברור וכל ששני עדים מעידים לפנינו הרי הוא כאלו מבררים הענין לפנינו שכך הוא ואין זה בכלל התנגדות לחזקה וכמו אם העידו עדים על הנגע שחסר הרי זה כאלו ראינו עין בעין שחסרה הנגע ואף שאין אתנו נביא לדעת אם הם כשרים או לא התורה הכשירתן מחמת חזקת כשרותן לברר הענין ולפי"ז פשיטא דאם אחר שהעידו בב"ד איתרע בהו מילתא כגון שחללו שבת או העידו שקר והוזמו וכיוצא בו אם באתה לספק מחמת זה על עדותן לא חזי לאצטרופי חזקה קמייתא מאחר שכבר נתברר ההיפך מזה ואדרבה כיון שמחמת סיבה שנתחדשה עתה אתה רוצה לספק למפרע על מה שכבר נתברר בלי ספק לא משגחינן בי' וכיוצא בזה כתבו התוס' בכתובות דף כ"ו בשם הר"י ב"ר ברוך לענין תרי ותרי ע"ש אך גם החולקים שם מודי' הכא דהתם אין הסיבה מחודשת שהרי העדים היו אלא שהי' בהעלם דבר מאתנו בעת ההיא ועתה איגלי מלתא למפרע ומ"מ ס"ל למהר"י ב"ב דכיון שיצא בהיתר על פיהם אתחזק היתרא וכאן שהסיבה בעצמה דהיינו מה שהעידו שקר או שאר עבירה שנפסלו בה נתחדשה עכשיו אין זה פוגם בעדות שנתברר בשעתו והוחזק שכן הוא כאילו ראינו בעינינו שכן הוא משא"כ לענין שוחט שמה שנאמן על השחיטה אינו מחמת שאנו אומרים שנתברר שכדבריו כן הוא רק מצד דע"א נאמן באיסורין בדבר המסור בידו וכל שע"י הסיבה המתחדשת עכשיו מביא לנו ספק על נאמנותו ואנו צריכין לדון מצד חזקת כשרותו שהיא חזקה דמעיקרא ועדיפא מחזקה דהשתא חזר הדין לצרף החזקת איסור קודם כיון שלא נתבטל מחמת דבר ברור רק מצד שביד העד לעשות כהוגן ובצירוף החזקות יש לאסור והדברים ברורים לענ"ד:
ועוד נלענ"ד דגבי עדים נאמנות שלהם הוא על הדבור שהם מעידין וכיון שמחמת חזקת כשרותן נאמנין בדבריהם וב"ד ממילא מפקו עפ"י העדות ואין זה כמוציאין מחזקת ממון ועיין בתו' ר"פ המניח ובסנהדרין לענין דיינים משא"כ בזה שנאמנותו תליא במעשה ששחט בסכין כשר ונזהר מדברים המפסידין בשחיטה וכשאנו באים לדון על המעשה אם נעשה בכשרות אמרינן אוקי חזקת איסור נגד חזקת כשרותו כיון דחזקת כשרותו איתרע ולמקוה דמי ומ"ש בשב שמעתא מהא דאין נעשה מומר בפ"א לק"מ דלדידהו אפי' מכאן ולהבא לא הוי מומר בפ"א ומכש"כ לענין למפרע וכ"כ אא"ז להדי' ע"ש ולרבינו ירוחם דס"ל דלענין אכילה איתמר הא ס"ל התם דבפ"א לא הוי מומר וכשר אפי' להבא ע"ש עכ"ל וגם מ"ש מפי' המשניות להרמב"ם (ע"ש שכתב בשמו דכיון דקודם ששחט הרוב הוא מקלקל ולא נעשה מומר כו' ואגב שיטפי' כ"כ דאדרבה הרמב"ם כתב להיפך דבתחלת השחיטה נעשה מומר ולכך מוקי בשוגג ע"ש אך כוונתי לתחלת דברי הרמב"ן שכתב דלמה לא תהיה השחיטה כשרה במזיד דהא לא נעשה מומר עד שגמר שחיטה זו ע"ש) אך באמת גם מזה לק"מ דהתם לענין שחיטה מיירי דפסולה אף אם אחר עומד ע"ג ורואהו ששוחט יפה אך בלא"ה הרמב"ם לא כ"כ רק כתב דבאותה שחיטה לא נעשה מומר וכדברי התוס' וא"כ י"ל דאף להבא אין חוששין בפעם אחד ומכ"ש למפרע וקצת צ"ע על אא"ז די"ל דאע"ג דמכאן ולהבא לא נעשה מומר בפעם אחד מ"מ חשוד מיהא מקרי ונ"מ אי מהני אחר עומד ע"ג וראה ששחט כהוגן אך בסי' י"א כתב אא"ז בשם מהרי"ק דאף בלא עע"ג שרי להך מ"ד דבפ"א לא נעשה מומר ע"ש וקצרתי:
ותבנא לדיננו דבנ"ד נראה שיש להקל לכ"ע דכבר כתבתי דגם אא"ז מודה דאין מחזיקין ממעשה למעשה דס"ל כיון שמעשה השחיטה ידוע ששחט קודם ואין לנו לדון רק על המחשבה ואמרינן כמו שעתה בשחיטה זו חשב לרעה כן הי' בשחיטות הקודמות אבל בנ"ד שאין ידוע אם שחט קודם כלל פשיטא שאין מחזיקין משחיטה זו לשחיטה אחרת ועוד נראה דאפי' לדעת אא"ז ודעימי' נראה דוקא באם עושה מעשה רשע שאין מקום להתנצל עליו ולומר ששוגג הי' אבל היכא דהי' אפשר לו להתנצל ולומר שעשה בשוגג אף אם הוא אומר מזיד הייתי לאו כל כמיני' לאסור את של חבירו כדמשמע בשוחט לע"ז שאפי' אומר בפי' ששוחט לע"ז אמרינן דאין להוציאו מחזקת כשרות ולצעורי קא מכוון ומכ"ש כאן דאף שאומר מזיד הייתי לאו כל כמיני' לשווי' נפשי' רשיעא ודווקא היכא שעושה מעשה רשע בפרסום י"ל שחוששין לו למפרע דלאו מחמת שאנו סומכין על דבריו רק הספק שמא הרשיע כבר נופל לנו מעצמו מחמת מעשיו משא"כ היכא שמצד המעשה אין יכולין לתלות בהיתר רק מצד דבורו לא מהימן לגבי אחריני וזה כביר דהוה קשיא לי בסוגיא דפ"פ שהוקשו התוס' דנימא ס"ס ספק מוכת עץ כו' ותירצו מדלא טענה הכי ע"ש והוה קשי' לי דכיון דמצד הענין בעצמו היינו מתירין אותה לבעלה מחמת ס"ס א"כ איך נאסור אותה עליו מדלא טענה דהא אפי' אם תאמר טמאה אני לך לא אסרינן לה אגברא למשנה אחרונה דשמא עיני' נתנה באחר וא"כ איך נאסור אותה מחמת מניעת הטענה ושוב אח"כ נדפס ספר כתובה ומצאתי שדבר מזה וקצרתי ועכ"פ בנ"ד ששוחט זה לדרכו היה מהלך כי תמתיק בפיו טענת להד"מ כי חשב שבזה יכסה מומו ואע"ג דע"י זה קלון ליכא ותקלה איכא י"ל שטעה בדין והיה אומר מותר ומ"מ אולת הוא לו וכלימה שלא בדק יפה לכך לא רצה לטעון כן ובחר בטענת להד"מ טרם יענה אני שוגג או אומר מותר הלא יכלם שעכ"פ לא בדק כראוי ומ"מ לענין שנאמר שנעשה רשע לאסור למפרע אין לנו לדון מחמת טענתו להד"מ וכל האומר לא לויתי כו' אלא אנו דנין על הדבר כמות שהוא מצד עצמו שי"ל שהי' שוגג וכל שהי' שוגג אין לאסור למפרע ועיין בדברי אא"ז בתשו' שכ' לפרש דברי הרמ"א מי ששחט והוציא טרפה פ"א כו' דמהני בזה טענת שוגג וע"ש מ"ש בדברי מהרי"ק וקצרתי ומחמת כל הלין טעמי התרתי השומן והכלים שמכבר ולהשוחט לשחוט עופות ובהמות אינו רשאי לשחוט ולבדוק אם לא שיבא פ"ק להיות בבית מטבחייא לא פחות מב' חדשים מאחר שזובחים זבח רב בכל שבוע ומיקלעי עובדי טובי ויהיה מכיר ורגיל בעבודה אז על מקומו יבא בשלום ובדין יהי' שרא לכל הדרין בעיר הזאת שהרי הם תלו הדבר בחסרון ידיעה במלאכת הבדיקה כמש"ל אחרי שיהיה לו כתב ראי' משוחטים מומחים דפ"ק כי למד ונתחכם לשלוח יד במלאכת הריאה כדת אזי חוזר לעבודתו ולכשרותו ויצאו דברינו בכשרות דברי זעירא:
הק' אפרים שאלות ותשובות בית אפרים הלכות טריפות
שאלה מק"ק הראדיק