אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה ב

שאלה א

חריפא סכיני'. שעתא תרמוני'. ה"ה כבוד אהו' ידידי החכם השלם החריף ובקי בחדרי תורה, משיב מלחמה שערה. כש"ת מוהר"ר משה טויבש נ"י:

והנה במ"ש כ"ת על דברי הרא"ש בתשובה בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט והביא דברי הפ"מ ודברי הפ"י בגיטין דף י"ז שדעתם דחזקת כשרות הוא מחמת רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות וכ"ת כ' שהוא חזקה בעצם שנפש אדם מיום הבראו הוא טוב כו' והביא ע"ז מדברי הרמב"ם לענין גט מעושה ולענ"ד אין דברי הרמב"ם ענין לזה דהתם הא קמן שאמר רוצה אני אלא שהי' מקום לחוש שמא מחמת אונס אמר כן בפיו ולבו לא נכון עמו לזה כ' הרמב"ם שאין חוששין לזה כיון שהוא רוצה להיות מישראל לעשות כל המצות ולהתרחק מעבירות תלינן שמה שלא רצה מתחלה הוא שכפאו יצרו כו' ועתה חזר מדרכו הרעה ורוצה לשמוע דברי חכמים ונותן הגט ברצון אבל אם אין כאן גלוי מלתא שחוזר למוטב פשיטא שיצא מחזקת כשרותו דאלת"ה חשוד לאותו דבר שאמרו שפסול לאותו דבר היכא משכחת לה נימא שאז הי' יצרו תקפו ועתה הוא בחזקת כשרותו כבראשונה ובשביל שאכל שום לא יחזיר ויאכל שום אלא ודאי דליתא כיון דחזינן שפרק מעליו עול מצוה ההוא ונחשד עליו יצא מחזקת כשרו' לאותו דבר אם אין מעשיו מוכיחין שחוזר לקבל עליו עול מצוה ההוא:

ואמנם בגוף הענין יש לעיין בהא דאמרינן בכל דוכתי להכשיר כל אדם מישראל לכל עדיות שבתורה ולשחיטה וכיוצא בו מדברים הצריכים ישראל כשר דווקא וכל שאין יודעין בו פסול מקבלין עדותו ולכל דבר הוא בחזקת ישראל כשר יש מקום לומר שהוא חזקה מצד עצמה דקודם שהגיע לכלל איש אינו בר עונשין ואף אם עבר כמה עבירות אין בו שמץ פסול ומשהגיע לכלל איש באותו שעה כשר הוא ומוקמינן לי' אחזקת שלא נעשה חשוד אח"כ ואע"ג דמשכחת לה בשעתא דאייתי ב' שערות עבר עביר' שנפסל בה וכגוונה דנקט הש"ס ביבמות דף ל"ג פשיטא דלמעוטא דמיעוטא כי האי לא חיישינן וכיון דודאי הי' כשר חזקה שנתבררה בשעתא הוא והולכין אחריה להחזיק כל אדם בחזקת כשר כל שלא נודע בו פסול ולכאורה זה מוכרח דאם נימא דחזקה מכח רובא הוא א"כ למה הוצרך בחולין למילף מעדים זוממין למה לא נילף מעדים ודיינים גופייהו שדנים על פיהם ד"מ וד"נ ומי יודע שמא הם חשודין ופסולין להעיד וגם תיקשי לר"מ דחייש למיעוט' א"כ בכל עדים תיקשי שמא אינם כשרים לעדות או בדיינים שמא פסולין לדון ומכ"ש דקשי' טפי למאי דאמרינן בבכורות דף ל"ה א"ל ר"פ לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר כו' כהנים ה"נ דלא דייני דינא והא כתיב ע"פ יהי' כל ריב אימר דאמר ר"מ לחששא לאחזיקינהו מי אמר וע"ש בתוס' ד"ה כהני וא"כ אכתי תיקשי דנהי דלא הוי רק חששא מ"מ כיון דחזקת כשרות אינו רק רובא ור"מ חייש למיעוט' וגם קשה לפי מאי דאמרינן בעלמא גם אליבא דרבנן סמוך מיעוטא לחזק' ה"נ נימא לענין עדים שבאים להוציא מחזקה נימא סמוך מיעוטא דפסולין לחזקה וכה"ג הקשו בתוס' לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולפמ"ש לתרץ דהך רובא דמצויין אצל שחיטה הוא רוב המצוי והמיעוט לא שכיח והוי כמו מיעוטא דמיעוטא י"ל דגם רוב דחזקת כשרות בכה"ג הוא דהמיעוט לא שכיח. אך מ"מ קשה מההיא דבכורות כיון דעכ"פ לחששא כהנים חשודים הם א"כ הוי מיעוט דשכיח דחייש לי' ר"מ וגם קשה בהא דרוב מצויין אצל שחיט' מומחין שהקשו נימא סמוך מיעוטא ולפמ"ש הרשב"א לחלק בין רוב מתעברות כו' שהמיעוט מסתלק מן הרוב א"כ קשה בהא ניחוש למיעוט פסולין דרוב מומחין ובאותו רוב יש רוב כשרים ומיעוט פסולים והוי כההוא דמיעוט מפילות שאתה מסלקן מן הרוב המתעברות ואפשר לומר דחזק' דרוב מצויין מומחין הך גופא משום רוב ישראל כשרים נגעו בה שהכל יודעין שמי שאינו מומחה אסור לאכול משחיטתו וכיון שזה שחט ומאכילה לי' לרוב ישראל כשרים ודאי דמומחה הוא דרשעים שחשודין להאכיל נבלות אע"פ שאין מומחה מיעוט' נינהו וצ"ע בסוגיא שם, אך לפמ"ש דחזקת כשרות הוא חזקה שנתבררה בשעה שנעשה בן י"ג שאז הוכשר לכל עדיות ואין לנו לבדוק הנולד וההשתנות שאחר שהוכשר חזר ונפסל אלא בחזקת כשרותו עומד עד שיודע לך שאירע בו פסול. ומעתה מ"ש הפ"י לענין חזקת כשרות דאשה שלא זינתה דהאי חזקת כשרות מה טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות אלא ע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל בחזקת כשרות ורובא עדיף מחזק' כו' ע"ש ולפמ"ש דבריו נכונים לענין חזקת כשרות דאשה דע"כ מכח רובא אתינן עלה דאין להגביל זמן כשרותה כלל משא"כ לענין עדים וכיוצא שפיר י"ל כמ"ש:

אך מ"ש הפ"י שם מהא דקי"ל שני כיתי עדים המכחישין כו' וכתבו התו' דלא אמרינן אוקי ממון אחזקתו דאוקי העדי' בחזק' כשרו' אלמא דחזק' כשרות עדיף מחזקת ממון וכ"ש מחזקת הגוף כו' ולכאורה צ"ע דלמא באמת עדיף ואי תימא משום רוב' הרי לפעמים באין להוציא מרוב ונאמנים ואפשר דס"ל כמ"ש דהאי רובא עדיף דהוי ככל וכההוא דרוב מצוין ולענין דעדיף מחזקת ממון י"ל דאפי' אם אינו רק חזקה מ"מ עדיף מחזקת ממון דחזקת כשרות הוא מצד הסברא שלא נחשד איש מישראל לעבור עבירו' בשאט נפש והוי כההוא דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו וחזקה דאין אשה מעיזה כו' דעדיף מחזקת ממון לפי שהם מצד הסברא:

אך באמת לא משמע הכי דחזקת כשרות יהא עדיף משאר חזקות ועיין בסוגיא דפ"פ בתוס' שם ועוד דאפילו נאמר דהוה רובא דעדיף הא עדים נאמנים לגמרי אף ברובא דעדיף וכבר כתבתי דלר"מ דלא אזיל בתר רובא ע"כ חזקת כשרות דהעדים מטעם חזקה אתינן עלה ומהימני אף שבאין להוצי' מחזקה ולכן נראה אע"ג דלגבי רובא וחזק' אמרינן אוקי חזקה לגבי חזק' או רובא לגבי רובא או סמוך מיעוטא לחזק' מ"מ לגבי עדים רובא וחזקה כמאן דליתנייהו דמי וכל שמצד הדין לולי החזקה הי' העדות כשר חזקת ממון כמאן דליתא הוא לגמרי שכך אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר וכל שהם עדים מצד הדין שוב אין משגחינן במה שמתנגד לעדותו אף שהוא רוב או חזקה דיקום דבר כתיב והוא כאלו נתברר הדבר לפנינו שכדבריהם כן הוא ועיין בחולין דף צ"ו גבי פלניא דהאי סימני' כו' שכתבו וא"ת והאיך מחזירין שט"ח בסימנים כו' ותירצו שמתחלה אנו דנין על השט"ח כו' ע"ש וה"נ דכוותי' וה"נ בעדים לר"מ או בשני כתי עדים מכחישין לרבנן כיון שהכחשה לבד אינה מוציאה מחזקת כשרות ונשארו בחזקת עדים כשרים שוב אין התנגדות של חזקת ממון כלום לגבי עדותן של עדים ובזה יש ליישב מה שהקשו הפוסקים שם וקצרתי:

וחזרנו למ"ש דמשמע דלענין להיות כשר לעד וכיוצא הוי חזקה דעכ"פ הי' כשר פ"א ואין לנו לומר שנפסל וגם הוא חזקה מכח רובא ג"כ ואם נאמר כן ע"כ דהוי רוב דעדיף טובא והמיעוט לא שכיח דמודה בי' ר"מ או דהוי חזקה מכח סברא כמש"ל וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם שהביא כ"ת כיון שהוא רוצה להיות מישראל לעשות כל המצות ולהתרחק מעבירות כו' והיינו חזקה מכח סברא ונראה שזה ג"כ בכלל חזק' דאתי מכח רוב דעדיף טובא דגם חזקה דאין אדם פורע תו"ז וחזק' דאין אשה מעיזה כו' וכיוצא ודאי דאיכא מיעוט שאינן כן ולא חיישינן לי' דהוא מיעוט דלא שכיח כלל וה"נ דכוותי',, ובהכי א"ש מ"ש התוס' בחולין דף י"א בהא דמייתי ממכה אביו ואמו דמצי לדחויי משום דהעמד האם בחזקת צדקת ולכאורה חזקת צדקת גופא מטעם רוב ישראל כשרין אתינן עלה. ולפמ"ש א"ש דבהא אפי' ר"מ מודה דחזקת כשרות מלתא הוא. ועכ"פ מ"ש כ"ת שהחזקה דכשרות הוא מלידה ומבטן למאוס ברע ולבחור בטוב ליתא כי אין זה בטבע האדם והוא בעל בחירה חפשיות ויפה אמר ידידי החריף מוה' דוב בער נ"י כי המקרא צווח כי יצר לב האדם רע מנעוריו רק כיון שדרך כל איש מישראל שקיבלו עליהם עול מלכות שמים שרצונם לשמור ולעשות וכדאמרינן גלוי וידוע שרצונינו כו' וקצרתי ובהא דכ' הפ"י דרוב אין מזנות אפי' פנויות יפה כת' וכמ"ש הר"ן בכתובות דהיינו חזקה דגופה של מוכת עץ ועיין במלחמות ר"פ האשה שנתארמלה ועיין בקונטרס החזקו' שלי שהבאתי דברי הר"ן והרמב"ן בזה ומוכח מדבריהם דכה"ג חזקה דגופא מקרי שחזקות בנות ישראל אינם מזנות ודברי הפ"י נכונים כיון דע"כ עשתה מעשה שיצא' מחזקה דכשרות דהכשרי' אף דרבנן לא עברו א"כ י"ל כיון שעכ"פ פרצה הגדר אין כאן חזקת כשרות גם לענין דאורייתא ובכה"ג מיירי הפ"מ ג"כ אך דווקא כשהספק באותה מעשה שידוע שעבר אלא שי"ל שהי' רק דרבנן אז אמרינן דעכ"פ איתרע חזקת כשרות אבל מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור דהחשוד על קל אינו חשוד על חמור:

ומילתא אגב אורחא אמינא שראיתי בדברי הגאון בעל קצה"ח ז"ל בספרו שב שמעתתא שהשיג על אא"ז הת"ש בשחט והמיר דאמרינן הרשיע ואתי כמו גבי מקוה וע"ז כתב דליתא דדוקא על אותה מעשה גופא אבל לומר דמדעכשיו עשה עבירה זו עשה ג"כ פעם אחר זה לא אמרינן ע"ש באורך. ובאמת דברי אא"ז נכונים דאטו מטעם שחיטת מומר אתינן עלה ששחיטתו פסולה אע"ג דשחט שפיר דאז באמת היינו צריכין לומר שכמו שאנו רואין שהמיר עכשיו עשה ענין ההמרה קודם שחיט' אלא אנן הכי קאמרינן דכיון דהמיר ודאי שלא ברגע ההוא פנה לבבו מעם ד' אלא הרשיע ואתי ונעשה קל ללכת בדרכי הפושעים וכיון דאיתרע למפרע חזקת כשרותו חוששין ששחט שלא כהוגן דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת אלא דרחמנא הימני' לפי שבידו לשחוט כהוגן והיינו במי שהוא מוחזק בכשרות אבל זה ע"כ הוא חשיד למפרע והוא דומה ממש למקוה דמעשה החסרון פוסלו ואמרינן דמעשה ההוא לא הי' כמו רגע רק התחיל מקודם וגם כאן מעשה של עכשיו מורה על זדון לבבו שהוא מקודם ואין אנו צריכין לומר שעשה עבירה שנפסל בה רק לענין דחסר ואתי חזקת כשרותו ואזדא לי' ראייתו מתוס' דנדה וגם מ"ש מתוס' דחולין גבי השוחט בשבת ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם אין ראי' כלל דהתם איירי שידוע ששחט שפיר אלא דקשי' להו שתפסול משום מומר לחלל שבתות ואהא תירצו שפיר דלא נעשה מומר בזה ופשיטא דא"ל מדחזינן שחילל שבת עתה מסתמא חילל גם קודם דמה"ת לומר כן רק דאמרינן דמסתמא הרשיע ואתי ושמא לא שחט כהוגן וכל דחזינן דשחט שפיר אין כאן בית מיחוש והדברים ברורין לענ"ד וכעת אני כותב מבחוץ ואף ספר אא"ז ת"ש אין לפני:

ומ"ש בענין קושית העה"ג והאורים ותומים בהא דשבועות השביע עליהם ה' פעמים וכ' כ"ת שעל תירוצם דמיירי במושבע מפי אחרים הקשו לו מהא דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכן ראיתי דרך העברה בספר קצה"ח בשם אחיו שהקשה מהא דשבועה שאין לך בידי גזל כו' ולענ"ד אין התחלה לקושי' זו דהא אמרינן שאין שבועות העדות נוהגת בפסולין שאם הי' מגיד לא היה מועיל ולכן נראה דדוקא בפסול שפסולו ידוע ומבורר אבל אם אין פסולו ידוע אע"פ שהוא יודע בעצמו שפסול הוא לא נפטר מק"ש כיון שאם הי' מגיד הי' מועיל ואף אם הי' מגיד פסול אני לא הי' מהדין לפסול עדותו וכך גזרה חכמת התורה שכל שאם הי' מעיד היו הב"ד מקבלין עדות והוא יודע עדות ונשבע שאינו יודע מחויב ק"ש אע"פ שיודע בעצמו שעבר עבירה שפסול עלי' כיון שאין פסולו נודע לב"ד וזה מבואר ג"כ בהא דאמרינן בכריתות אם אמרו שנים אתה יודע בעדות זו כו' ואם איתא הרי יכול לומר ידעתי בעצמי שאני פסול מחמת עביר' ותלוי בהני לשנא דהתם אך באמת אין זה התנצלות כיון שאם הי' מגיד הי' מועיל ומ"מ שפיר קשי' להו לעה"ג ואו"ת בהא דהשביע עליהם דודאי איכא עדים שנשבע לפניהם מדפליג בין בב"ד בין חוץ לב"ד ואין התנצלות רק לומר ששקר הוא מה שהודה שנשבע לשקר וכשר הוא וא"כ א"א לתפוס החבל בשני ראשין להכשיר עדותו השני' שאם תאמר שיודע העדות הרי אמת הודה שפסול הי' ונשבע לשקר ואם אינו יודע א"כ מה שיעיד שקר הוא וא"כ העדות שיגיד בשני' אינו מועיל ואינו חייב קרבן שבועה ולכך הוצרך כן לפרש במושבע מפי אחרים שאינו נפסל משא"כ בהך דשבועה שאין לך גזל כו' או חיטין כו' שעדותו על השעורין שפיר הי' מתקבל בב"ד שלא היינו מאמינין על הודאתו שנשבע לשקר שאין יודע בעדות חטין ולכן כיון שהי' מתקבל בב"ד אע"פ שיודע בנפשו שעבר על ראשונה של חטין ונפסל והרי הוא מביא עתה ק"ש ע"ז מחויב להביא ק"ש גם על השני' של שעורין דלאו הא בהא תליא וזה נכון:

שוב ראיתי שגם כ"ת רוצה ליישב בדרך זה לחלק בין רישא לסיפא שכ"א עדות אחרת אלא שרוצה לומר דכ"ז שהעידו בב"ד לא נפסל כו' והנה אף שבאו"ת סי' פ"ז כ' כן מתחלה אך לענ"ד הוא דבר שאין לו קיום מכמה דוכתי בש"ס והרי מי שהעידו עליו שעבר עבירה העדות שהעיד מאז הם פסולין ועוד כמה ראיות ברורות וקצרתי. אך לפי מ"ש א"ש דאע"ג דבשבועות העדות כשרים בעינן ולא פסולין וכל שעבר עבירה הוא פסול באמת מ"מ ק"ש לא תלי בהכי אלא כל שאם הי' מגיד הי' מועיל עדותו הוא מחויב להביא ק"ש ואינו נפטר בזה שיודע בעצמו שעבר עבירה שפסול עלי'. והנה מאפס הפנאי לא יכולתי לבא בארוכה רק אחרי כי על התשובה מראש הבטחתיו השקפתי מעט כמציץ מן החרכים ונקיטנא כל דהו בודאי:

ומ"ש על תמיהת הר"ן בריש נדרים על ר"ת דמחלק במושבע מחמת עצמו לא בעי שם דהא מסוטה יליף והתם דעונה אמן הוי כמושבע מפי עצמו וע"ז כ' כ"ת שמן השמים נתגלה לו ביאור אמת כו' אין להעמיס זה בדברי ר"ת:

ואמנם אני תמה על הר"ן לפי מה דס"ד דר"ת מושבע מפי אחרים ממש קאמר טפי ה"ל לאקשויי מהא דר"פ שבועות הדיינין א"ל רבינא לרב אשי כמאן כו' והתם ליכא מושבע מפי אחרים רק ע"י עניית אמן ואפ"ה בעי שם א"ו דר"ת מחלק בין מושבע מפי אחרים והוא כמוציא שבועה מפיו ע"י שמקבל השבועה על עצמו בעניית אמן ובין אם הוא הנשבע בעצמו ממש ומסוטה ילפינן שעיקר השבועה מפי הכהן והיא מקבלת על עצמה ע"י עניית אמן אז בעינן שהמשביע ישבע בשם דוקא ואם לא הי' משביעה בשם אף שאומרת אמן לא הוי קבלת השבועה על עצמה ומיני' ילפינן בשבועת הפקדון ודיינין ולכן שפיר קאמר רבינא כמאן כר"ח בר אידי דאע"ג דשבועות הדיינין ע"י עניית אמן מ"מ מסוטה גמרינן דבעי שם וכן מבואר בחידושי הרשב"א ריש נדרים שכתב ואיכא למידק דבשלהי שבועות העדות אמרינן דבעינן שם כו' ובפ' שבועות הדיינין כמאן כר"ח בר אידי כו' ותי' דלא בעינן אלא מפי אחרים דומיא דשבועות האלה דסוטה אבל שאר שבועות לא עכ"ל הרי מבואר שדעת ר"ת דבשבועת הדיינין שהוא ע"י ענית אמן בעי שם דזהו דומי' דסוטה וא"כ מ"ש הר"ן דכיון דמסוטה גמרינן אפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם אין זו קושי' על ר"ת שהרי החילוק מבואר בדבריו בין מושבע מפי אחרים ומקבל על עצמו בעניית אמן ובין אם השבועה גופא מפי עצמו ואין מקום לתמוה דבעניית אמן דאמרינן דהוי כמוציא שבועה מפיו אמאי קרי לי' מושבע מפי אחרים דהא התם בשבועות דף כ"ט מפורש יצא כן מן המשנה דמוקמינין הא דאמר א' זו וא' זו מושבע מפי אחרים חייב ומוקמינין ליה בדענה אמן וכן הברייתא שם וכן מבואר לע"ד בתוס' ר"פ שבועות הדיינין ד"ה לאתפושי חפצא שכ' תימא דבשבועות העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומי' דשבועות הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא עכ"ל והרא"ש כ' ג"כ כדברי התוס' ומתרץ דתקנת חכמים כו' ע"ש ולפי דברי הר"ן אין מקום לקרות מושבע מפי אחרים רק בשבועת העדות ופקדון אבל בשבועת הדיינין ושבועת ביטוי שע"י עניית אמן כמוציא שבועה מפיו דמי ומושבע מפי עצמו הוא ומבואר נגלה דהתוס' והרא"ש סוברים דאע"ג דעניית אמן כמוציא שבועה מפיו יש לחלק בין זה למושבע מפי עצמו ממש דמפי אחרים בעניית אמן י"ל דבעי אנקוטי חפצא משא"כ במושבע מפ"ע ממש וא"כ שפיר כתב ר"ת לחלק בזה לענין השבועה בשם:

וראיתי לאא"ז מהרש"א ז"ל שכ' על דברי התוס' דלעיל שכ' שבועות העדות וביטוי ופקדון כו' דמדברי הפוסקים נראה דבשבועת הפקדון קושטא הוא דבעי אנקוטי חפצא ודקאמר הכא היכא משביעינן לי' קאי נמי אפרקא דלעיל עכ"ל ודבריו הקדושי' תמוהים בעיני דהפוסקי' מיירי לענין חיוב שבועת שומרים שהב"ד משביעין והתוס' מיירי לענין חיוב ק"ש בשבועות הפקדון שהוא חייב כשכפר בפקדון והשביעו הנתבע שזה אף במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין כלל כגון כופר הכל או בתובעו קטן או עכו"ם וכיוצא בו שמתחייב קרבן משום שעבר על השבוע' ובזה פשיט' שא"ל שאינו מתחייב כ"א כשיש נק"ח וכן מבואר ברמב"ם דאף על שבועת היסת דהיינו בלא נק"ח חייב משום שבועת הפקדון וצ"ע ועיין בשבועות דף ל"א ע"ב בתוס' ד"ה משביע כו' ותנא כל עניני מושבע מפ"ע כו' נראה מבואר דתרי עניני נינהו אלא דלענין לחייב חוץ לב"ד לר"מ חשבינין לעניית אמן כמושבע מפ"ע ושפיר קאמר ר"מ דיש לחלק לענין שבועה בשם בין מפ"ע ממש ובין עניית אמן ואין מקום למ"ש הר"ן דנילף מסוטה לענין מושבע מפ"ע דשפיר י"ל דלא מקרי קבלת השבועה ע"י עניית אמן אלא אם השביע בשם ואז נחשב כמוציא שבועה מפיו אבל אם אין משביעו בשם אין זה תכסיס השבועה למי שאין נשבע מעצמו רק אחרי' המשביעין ולכן גם עניית אמן אין מועיל לחושבו שבוע' וכן משמע דתכסיס שבועה ומושבע מפי אחרים הוא בשם כדאמרינן בשבועות דף ל"ו מנין לאלה שהוא שבועה כו' וכתיב וגם במלך נ"נ מרד אשר השביעו באלקים חיים כו' וכן משמע בר"פ שבועת הדיינין וקצרתי ועכ"פ זה ברור בדעת ר"ת. הן אלה קצות דרכי אשר אמצתי זרועותי מחמת חביבותי' דמכ"ת כי כעת סגרתי דלתי העיון משום דלא אלים לי חזקה דגופא וידי רפה להניף ידי על אמרתו הצרופה וכל שפה ושפה ויערב לו זה המעט כסולת שקלטה נפה וכמרחשת צפה:

דברי ידידו זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה