בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה עט
שנית על ענין הנ"ל:
להרב ה"ה וכו' מוהר"ר יוסף אב"ד דק"ק בערזאן:
אמרותיו הנעומים קבלתי והנה מ"ש על מ"ש מדברי הסמ"ע סי' תי"ב במכתבי הראשון קצרתי לגודל הנחיצה והואיל וראיתי שדרכן של ב"א להתבונן בדרכים אילו אמרתי לבאר קצת ומתחלה אבאר דלכאורה קשה לפמ"ש הש"ע שם ולפי פירוש הסמ"ע בקרנא דעצרי ומילא כדין ויש מקום לסבב ולילך יש חילוק בין נתקל ובין שבר א"כ מאי פריך ר"פ על רב מאי אריא נתקל כו' דהא ר"פ גופיה מוקי מילתיה דרבא בקרנא דעצרי וא"כ לוקי מתני' בהכי ולא תיקשי על רב וצ"ל דמתני' לא ניחא ליה לאוקמי בהכי כיון דקתני המניח את הכד בר"ה משמע דאף בר"ה ממש שאינו קרנא דעצרי פטור:
אך עדיין קשה דמנ"ל לאקשויי בפשיטות על רב ונצטרך לדחוקי דה"ה שבר כו' דהו"ל לאוקמי בכה"ג שאפשר לו להקיף ולילך מן הצד וס"ל לרב דבכה"ג דווקא נתקל פטור אבל שבר חייב וכמ"ש הסמ"ע לענין קרנא דעצרי לדידן כמו כן י"ל אליבא דרב בר"ה ממש וצ"ל דבאמת הסמ"ע מחלק בין היכא דיש קצת דרך לעבור אז יש חילוק בין נתקל ובין שיבר משא"כ היכא שאין דרך לעבור כלל אפילו שיבר פטור וטעם הדבר מבואר דכל שהניח דרך לעבור אכתי ברשות קא עביד כיון דקרני דעצרי הוא רק בנתקל פטור כיון שעכ"פ מילא כל הדרך אף שהניח דרך קצת מ"מ לא הו"ל להך לאסוקי אדעתיה אבל מ"מ מקרי ברשות לענין אם שיבר זה בידים חייב משא"כ מילתא דרב דקאי אמתני' דמיירי בר"ה ממש שעשה שלא ברשות מה בכך שהניח דרך ע"י סיבוב והקפה וכיון שלא ברשות קעביד הא קי"ל כר"נ דאמר עביד אינש דינא לנפשיה ואפילו שיבר ממש פטור וזה מבואר להדיא לקמן בש"ס דף ק"ח ת"ש המניח כו' טעמא דנתקל בה הא שבר חייב אמר רב זביד כו' ופירשו התוס' שם דלר"נ פריך דלר"י דס"ל היכא דליכא פסידא לא עביד כו' לק"מ דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף בר"ה ולילך בכל מקום שירצה עכ"ל והנה רש"י שם מפרש דאתרווייהו פריך ולדידיה י"ל דס"ל דגם בכה"ג איכא פסידא מקרי דהא צריך להקיף ולסבב וכל שהוא מרבה עליו הדרך יכול לעכב עליו וכדאיתא בב"ב ופסידא מקרי וכיוצא בזה כתבו התוס' ד"ה משבר ויוצא דלא אטרחהו רבנן לסדרן זה ע"ג זה וע"ש דהתם קאי גבי חצר ומינה נמי בר"ה אף שיש קצת דרך אין מחייבין אותו להקיף ואף לר"י משבר והולך והתוס' סוברים דכיון דעכ"פ יכול להקיף לא מקרי פסידא וקושיית הש"ס אליבא דר"נ ולפי דברי התוס' דבר זה מוכרח דרב מיירי בכה"ג דליכא פסידא דאל"כ הו"ל למפרך נמי על רב יהודה דדחיקא ליה להתוס' לומר דאתרווייהו קאי וכ"כ בהגהות אשר"י וז"ל אבל ממלא ר"ה או חצירו חביות שיש טורח לסדר זע"ז יכול לשבר ולצאת וליכנס וגם אצל להקיף וכ"כ בהגמיי' פרק מהל' הרי מבואר כמ"ש דדברי רב אמורים היכא דליכא אונס כולי האי שהרי יכול להקיף ולילך בכל מקום שירצה או לסדרן זעג"ז והוי אונס קטן יותר מדשמואל ור"י וא"ש דברי הרא"ש לגירסת המע"מ:
ובמכתבי הראשון הבאתי בקצרה מדברי הסמ"ע לראיה דאף דאי תנא שם בש"ע שמילא כל הדרך כדים פירושו דמיירי שיש דרך לעבור מן הצד (ואף דשם מיירי לענין קרנא דעצרי היינו לדידן דקי"ל כר"נ ואי לאו קרנא דעצרי פטור אפי' שיבר דעביד אינש כו') וה"נ שפיר מתפרש כן מילתא דרב דקאמר בממלא ר"ה כולה חביות ויש קצת סיוע מזה למ"ש הט"ז בהלכות ר"ה סי' תקפ"ב בהא דאמרי' בתפלה מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש ויש סיוע לזה לעיל עכ"ל. ומ"ש ויש סיוע לזה לעיל ר"ל ממ"ש בסי' ש"פ לענין מבטל רשות דלא מהני שיאמר לכו לכם ע"ש ומכאן נמי משמע דאע"ג דקאמר ר"ה כולה אין ר"ל כולה ממש דאכתי יש דרך מן הצד:. אמנם מ"ש בש"ע מתחלה לשון הרמב"ם ואח"כ לשון הטור וזה הזקיקו להסמ"ע לפרש דמחלק בין יש דרך לעבור או לא ובאמת שצ"ע על הש"ע דמנ"ל הך חילוקא שהרי הרמב"ם לא כתב כלשון הטור אלא סתם וכתב פטור על שבירתה ולא ביאר אם ר"ל שבירה בידים או שבירה דע"י שנתקל בה שברה והטור שכתב להדיא דאף שיבר בידים פטור השמיט בלשון הרמב"ם או שמילא כו' ולא העתיק רק מ"ש הרמב"ם ואם היה אפילה ונראה שבכוונה השמיט זה דאין דיניהם שוה דבאפילה דווקא נתקל פטור הא שיבר בידים חייב ובמילא כדים פטור אף שיבר בידים:
אך נלענ"ד דחילוק הסמ"ע מוכרח אף להטור דאל"כ קשה היאך כתב כאן דאפי' שיבר בידים פטור ולעיל ס"ס שע"ט העתיק לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות חובל ומזיק שכתב וז"ל הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן אפילו הכניס ברשות ה"ז נכנס ויוצא כדרכו וכל מה שישתבר בכניסתו וביציאתו הוא פטור ואם שברן בכוונה אפילו הכניס בעל הכדים שלא ברשות חייב לשלם עכ"ל והטור שם השיג ארישא דמילתא דהרמב"ם לענין הכניס ברשות אבל בסיפא נראה דאודיי אודי ליה וכן פסק הש"ע ג"כ הרי דאפילו בחצר חבירו ממש והכניס שלא ברשות מ"מ אם שבר בכוונה חייב וכ"ש בר"ה וכ"ש בין הגיתות שעכ"פ יש לחייב זה על שבירתו בכוונה וצ"ל דהתם אע"ג דנקט שמילא חצר חבירו מ"מ מיירי שיש לו דרך מן הצד שיכול להקיף אלא שאינו מחוייב בדבר לכן בשיבר בידים חייב משא"כ הכא שאין לו דרך לעבור כלל אפילו בין הגתות שלא ברשות קעביד ואפילו שיבר בידים פטור ומכ"ש בר"ה דעלמא ומכ"ש בחצר ואפשר שלזה רמז הסמ"ע במ"ש וגם עיין ס"ס שע"ט ר"ל דכי היכי דלא לסתרי דברי הש"ע מוכרח חילוק זה:
ומעתה מ"ש כ"ת לפרש דהרמב"ם מיירי ג"כ בדליכא דרך לעבור ומ"ש פטור על שבירתה לצדדין קתני באפילה באיתבר ממילא ובממלא אף ששבר בידים ז"א ששבר בידים חייב אף בחצר שהכניס בו חבירו שלא ברשות ומכ"ש בזה ועוד דפשיטא דלא הו"ל לכלול אפילה וממלא ביחד וה"ל למפסק להו בסכינא חריפא כיון דאישתני דינא דממלא אפי' שבר בידים פטור. לכן נלע"ד לבאר כוונת הרמב"ם שכתב וז"ל ואם היה אפילה או שמילא כו' פטור על שבירתה ואם נתקל בה הרי בעל הכד חייב וצריך להבין הך לישנא שכ' ואם נתקל בה דהא מיניה קא סליק דהא מה שפוטר על שבירתה גם אפילה היינו נמי שנתקל בה והו"ל למימר כמו בסיפא דרישא כדנקט ואם הוזק בה המהלך כו' לכן נלפענ"ד דהרמב"ם כאן לא מיירי משבירה בידים דבהא חייב בכל גווני דלא עדיף מחצר חבירו רק הרמב"ם מיירי משבירה דרך כניסה ויציאה וס"ל דיש חילוק בין אם נתקל בה ונשברה ובין אם נשברה דרך כניסה ויציאה. והחילוק הוא דדרך כניסה ויציאה יודע בנפשו שהוא דורס על הכלי ואפשר שתשתבר אבל מ"מ הוא אינו מכוון לשבור ואם נשברה דרך הלוכו נשברה ואם נתקל ושברה פירושו דלא ידע כלל שיש כאן כלי רק שנתקל בה וע"כ נשברה שלא בידיעתו ובפשיעתו כלל ומעתה נחזי אנן באפלה וקרן זווית אע"ג דג"כ שבירת הכלי הוא דרך הלוכו מ"מ שפיר מיקרי נתקל שהרי הוא הולך באפילה ולא ידע שבזה יכשל ואין יודע אם יש שם כלל משא"כ לרב דמיירי באור' והוא נופל וגלו עינים שרואה הכלי לפניו אף שאין כוונתו לשבר אותם מ"מ אם נשברה דרך כניסתו ויציאתו לא מיקרי נתקל שהרי במתכוון הוא דורס על הכלי אלא דמ"מ הוא פטור משום שזה ממלא כל ר"ה והיינו דקאמר הש"ס דמתני' דוקא כשמואל וכו' דאי כרב מאי אריא נתקל אפי' שבר נמי ואין ר"ל שבר בידים אלא ר"ל דאף ששבר דרך כניסה ויציאה וידע שהוא דורך על במתי הכלים לא מתחייב בהכי ולישנא דנתקל משמע שלא נתכוון לדרוס על הכלי אלא מחמת שנתקל נפל עליו וע"ז משני אפי' שבר כו' ולפי"ז א"ש מ"ש הרמב"ם פטור על שבירתה ור"ל על שבירתה בדרך הלוכו דאז בין באפילה בין בממלא פטור אך דבכה"ג אם הוזק בה בעל הכד פטור כיון שעכ"פ היה דעתו לדרוס על הכלי וה"ל לאסוקי אדעתיה דשמא ישבר ויוזק בה והו"ל לנטורי נפשיה ודוקא בנתקל בה פטור וכמ"ש בש"ס דסיפא נתקל דוקא ולכך כתב הרמב"ם ואם נתקל בה כו' דמתחלה מיירי בשובר דרך הלוכו ובזה פטור בין באפילה בין בממלא אף דרך הלוכו בכלל נתקל הוא ובממלא פטור כיון שזה עביד שלא ברשות עביד אינש דינא לנפשיה אבל משובר בידים לא מיירי הרמב"ם דבכה"ג לא שייך עביד אינש דינא לנפשיה רק אם שיבר דרך כניסה ויציאה אבל בידים ממש דהיינו ששובר בכוונה לא עדיף מאם הכניס חבירו לחצירו שלא ברשות דאם שיבר בכוונה חייב כנ"ל ברור בלשון הרמב"ם ז"ל ולפ"ז י"ל דשפיר מיירי הרמב"ם אף היכא שנשאר דרך מן הצד ואפ"ה פטור על השבירה דרך כניסה ויציאה דדוקא אליבא דר"י דס"ל היכא דליכא פסידא לא עביד כו' מחלקים התוס' בין ר"ה לחצר חבירו משום דיכול להקיף משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ אף בר"ה נמי משבר ויוצא משבר ונכנס אף שיכול להקיף ואין להאריך:
כ"ד אוה"נ דורש"ת הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד סליק שאלות ותשובות בית אפרים חלק חשן משפט שמוטת הסימן שנשמט ממקומו סי' כ"ד שאלה כד שאלה ראובן ושמעון היה להם סכסוכים נידון בית שהיו שותפים בו ואח"כ נתפשרו וז"ל הכתב נתפשרנו כו' ועתה טוען ראובן כי כתב ההתפשרות אינו כלום דהקנין שלא להשכיר הוא קנין דברים ואפילו אם קנין להשכיר קנין דברים הוא ואפילו שהוכפל הקנין ובכה"ג איתא בסי' רי"ב אם אמרינן דמסתמא ליפות כחו כתבוהו שלא נכתב ב"פ בכדי אין ענין לכאן דהתם יש לפרש דמסתמא הקנה הגוף כדי לדור בו כמבואר שם אפילו לא הוכפל ע' שם אבל כאן שאין לקנין הזה שום מקום לחוש ע"ז ואין לך קנין על דבר שאין בו ממש גדול מזה ולא שייך חליפין בכה"ג כיון שאינו מקנה שום דבר ואפ"ת דאם קיבל בקנין והשכיר ובכה"ג מהני שיכול לחייב עצמו אף בזה כבר האריך בספר בני יעקב שאף בכה"ג לא מהני לדעת הרבה פוסקים אבל איך יתקיים ע"י הקנין שלא יוכל להשכיר ועוד דשאני הך דסי' רי"ב מהך דהכא שנזכר עוד כמה ענינים ויוכל להיות שהקנין קאי ע"ז ולא על למחות להשכיר. ומצד מ"ש שנשבע אין לחוש שהסופר שכותב טופסי דשטרא הכי הוא ובכה"ג מבואר בשו"ת ובפרט בנודע ביהודה סי' ל' חלק ח"מ שאין לחוש וגם כיון שהוא בלשון עבר כל הפוסקים מודים ואע"ג דבסי' ע"ג כתב הסמ"ע דאם כתב שנשבע בפ"מ לא מהני טענתיה אף בזו כתב הט"ז דבאמתלא נאמן ואין לך אמתלא גדולה מזו שנוסח השטר כן הוא וכ"כ הגאון הנ"ל בחלק יו"ד סי' ס"ח. אך דלכאורה תברא לגזוזיה בחלק ח"מ סי' ל' הנ"ל:
ולענ"ד העיקר כמ"ש בסי' ס"ח דמשמע שגם שם באתה הכלה עצמה לבסוף עה"ח ואפ"ה פטרה וכתב דהוי אמתלא וכן מבואר בכנה"ג סי' ע"ג ובהגהות הב"י ס"ק י"ח בשם הרא"ם עי' שם ומ"ש הנ"ב באותו תשובה אות י"ג שהתה"ד מסתפק אם התובע מודה ורמ"א סי' ר"ז הכריע דמהני אם הודה שנשבע. ולענ"ד התם אף אם התובע מודה שלא נשבע מהני כמבואר בסמ"ע שם ובסעיף ט"ו ולענין אם כתב בשטר שקנו ממנו בבד"ח עי' שם בסמ"ע דטעמא משום דגמר ומקני ומה שמשיג על הט"ז נלע"ד עיקר כהט"ז בפי' דברי רמ"א דאל"כ אין פירוש למ"ש וכ"ש אם אמת שלא נשבע שלא נחייב אותו בהודאתו ובאמת כוונת רמ"א הוא עי' במ"ש מהר"ם פדוואה סי' נ' דגם בסיפא מיירי התה"ד בבע"ד מודה שלא נשבע אלא שהוא טוען לענין הממון כיון שהודית תתחייב לי מחמת הודאת בע"ד ולכן כתב רמ"א דאפילו אם אין הבע"ד מודה מ"מ אין הב"ד מחויבים להזהירו וזה עדיף טפי ממ"ש מהר"ם פדוואה בפירוש התה"ד דבכה"ג נמי פשיטא לרמ"א דנאמן לענין איסור שבועה ומכ"ש אם האמת שלא נשבע דהיינו שחבירו מודה וא"כ אין כאן איסור מכח השבועה אע"פ שחבירו טוען הרי הודית לי מ"מ אין אנו מחייבין מחמת הודאתו רק ע"י השבועה הכתיבה ונאמן ע"י אמתלא ונראה דרמ"א יליף לה ממה דסיים התה"ד ונראה שאם הודה ברבים כו' וכמבואר בדבריו בי"ד סי' רל"ג דכייל ותני להו בהדי אהדדי וזהו כוונת הסמ"ע בח"מ סי' ע"ג שכתב בשם תה"ד דאם אינו מודה לענין ממון דינו כשטר דלית ביה שבועה ר"ל שאין הב"ד יכולין לכופו רק דלא מהני:
ומה שמחלק בשב יעקב סי' מ"ט ובנ"ב בח"מ סי' ל' דמה שנשבע לחבירו שפיר הב"ד יכופו אותן וכמ"ש הסמ"ע דאם כתב שנשבע בפ"מ לא מצי להתנצל בזה אני תמה דהרי מה שהב"ד מחויבים לכופו אינו רק מחמת שזה יעבור על איסור שבועה אם לא יקיים לחבירו ומה לי שהוא נגד ב"א או לשמים לחוד סוף סוף אי אמרינן שהוא נאמן וכההוא דאמרו לו אכלת חלב כמ"ש בשב יעקב ובמהרי"ט סי' ק"א ה"ה לענין הנשבע לתועלת חבירו כגון שכתב שנשבע שיתן מתנה לפלוני ועתה אומר שלא נשבע בפועל ונותן אמתלא דמה לי זה או כתב בשטר שנשבע להתענות היום ונותן אמתלא ובזה צדקו דברי הט"ז דכל שנותן אמתלא נאמן ונראה דאפילו הסמ"ע מודה דדוקא בנידון דתה"ד דיוכל להיות שבאמת גמר ונתחייב לו כך אין לנו להאמינו כיון שכתב ונשבע בפ"מ משא"כ כאן שהענין ידוע שקיבל עליו שלא להשכיר הבתים וע"ז אין קנין מועיל רק אם באמת נשבע ממש וכיון שהכל יודעים שלא נשבע אין לנו לומר דמסתמא נשבע שלא בפני בע"ד כיון שהוא מודה אלא נאמן שלא נשבע רק שחתם על טופסי השטרות וכדברי הרמ"א בי"ד סי' רל"ב. הטענה הב' כיון שהיה כתוב ששמעון יתן מכיסו בתחילת הבנין סך כך וראובן טוען שלא קיים א"כ נתבטלה השבועה והקנין כיון ששמעון פרץ הגדר תחלה כמבואר בי"ד סי' תל"ב ועי' סי' כ"א ובנ"ב סי' ס"ח וכבר כתב הרשב"א סי' קי"ח דכל שאין החיוב מצד הדין רק מצד השבועה שחייב לקיים כולהו טצדקי דאפשר למיעבד להעמיד הדין עבדינן ולפטור מעונש חרם ושבועה וכתב עוד שם שנאמן לפרש כוונתו באיזה אופן אפילו היה אפשר לספק בלשון השנוי או שלא היה מתברר כך וטוען הוא שכך היה כוונתו נאמן הוא שהרי כשאתה בא לחייבו אינו מצד הדין רק מחמת החרם ושבועה ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וליתן לו איזה דבר אינו נאמן נגדם ולא אמרי' אדם נאמן כו' דעתם לפסוק כהרמב"ם פרק י"א מהלכות שגגות דלא פסק הך דנאמן על עצמו אבל הראב"ד דס"ל הלכתא דנאמן ע"ע א"כ אפילו יש עדים המכחישין אותו אין הב"ד יכולין לכופו אבל אפשר דכת"י גרע טפי. אך בנותן אמתלא למה כ"כ א"נ כיון דלענין איסור מהימן שוב אין מקום לחלק ולומר דלענין ממון כייפינן ליה ואע"ג דלענין טענת אונס הייתי מחלק כמ"ש הש"ך דלענין ממון לא מהימן היינו מטעמיה דכ"א יאמר אנוס הייתי בלא"ה לא וכמ"ש הש"ך שם בשם הרשב"א דאף בנדר לחבירו אם יש שם אונס אע"פ שאמר שהוא נשבע ונודר מדעת אין בכך כלום שמתוך אונסו אמר כן ואם אין האונס ידוע רק שיש רגלים לדבר נאמן ואין לך רגלים לדבר יותר מזה שידוע שאין שום בני אדם נשבע רק שהסופרים כותבין לרווחא דמלתא ומכ"ש שהוא נאמן שלא קיים התנאי שהוא בקום ועשה ועי' ביו"ד סי' רל"ב שכתב הש"ך דלענין שט"ח לא מהימן והקשה ממ"ש הר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה נאמן וכתב דשאני אונס דלא שכיח א"נ דכל אחד יאמר אנוס הייתי ואני תמה דמבואר בב"י סי' רכ"ח דהר"י השיב על מי שחייב לחבירו מנה בשטר וכ' שנשבע לפרוע לזמן פ' וטוען שקיים שבועתו והלה אומר לא קיים והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי אין אנו יכולין לפוסלו מחמת השבועה אע"פ שחייב לפורעו עכ"ל וא"כ הר"י לפסלו מיירי ובכה"ג נראה דאפילו לטעון אנוס הייתי מהימן וקצת היה נלענ"ד דתיבת לפסלו הוא ט"ס וצ"ל לכופו מחמת השבועה אך בב"י שם ממ"ש על תשובת הרשב"א שהביא שם שאין זה סותר לתשובת הרא"ש ובנו דשאני הכא שיש ב' עדים לא משמע הכי וצ"ע ודברי הש"ך יש ליישב וקצרתי ועי' בח"מ סי' ל"ד סעיף ה' במ"ש הרמ"א שאינו נאמן לומר אנוס הייתי ובדברי הש"ך והאחרונים שם וקצרתי:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.
סוף הספר