בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה עה
אלה ראובן הוציא שטר שכתוב בו שנתחייב לתת לו מזונות אאא א שלא או סך כך וכן לשנה ושמעון אינו רוצה לתת יותר משני שנים וגם אינו רוצה ליתן מזונות רק כפי סך הקצוב וראובן טוען שמחוייב ליתן לו עכ"פ ששה שנים כדרך העולם וגם רוצה דוקא במזונות כי כוונתו היה שהוא מחוייב לתת לו איזה דבר שיבור לו אם מזונות או דמיהם הדין עם מי:
תשובה דבר פשוט ומבואר בש"ס דב"מ בשטר שכתוב סלעים דשתים משמע והכי אמרינן נמי פרק המקבל גבי ההיא שטרא דכתיב ביה שנין סתמא ובב"ב ר"פ המוכר את הבית ואי א"ל ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים וכן שם דף ס"ט גבי ארעא ודקלי יהיב ליה תרי דקלי ועי' בתוספות שם וא"כ כיון דשנים סתם נמי משמע עכ"פ שתים ובכל דוכתא קי"ל דכל לישנא יתירא לטפויי אתי וא"כ נראה שעכ"פ צריך ליתן לו שלש שנים דלישנא דכמה שנים לטפויי אתי ואפילו טובא משמע אלא דס"ל יד בעהש"ט על התחתונה ואינו יכול להוציא ממנו יותר משלש אבל עכ"פ שלש צריך ליתן לו אלא שקצת יש לעיין בזה מדאמרינן בהוריות דף זימרי זינה ונפלו כמה רבבות מישראל והרי התם באמת לא נפלו רק כ"ד אלף ואינו עולה לג' רבבות והו"ל למימר סתם ונפלו רבבות מישראל ומדנקט בלישניה כמה רבבות צ"ל דכיון דהוי טפי מחד רבוא אורחא למנקט לשון כמה רבבות וא"כ ה"ה הכא ואע"ג דכל לישנא יתירא לטפויי אתי היינו היכא שמה שאנו רוצים ללמוד ממנו יש הוראה מלשון זה שהוא מיותר וכגון הא דב"ב דף ס"ד ומודה ר"ע בזמן שאמר לו חוץ מאילו שא"צ ליקח לו דרך ע"ש אבל לשון כמה שנים אע"ג דמשנים בלבד נמי הוי ידעינן תרתי ומ"מ גם לשון כמה שנים אשכחן דקאמר הכי על שנים וא"כ אינו בכלל לישנא יתירא רק אורחא דאינשי דמשתעי הכי ואפשר לדחות דהתם כיון דהוי עכ"פ יותר משני רבבות לא דק בלישניה למנקט לשון זה אבל בשטר דעכ"פ הך לישנא יותר משתים משמע וא"א לומר שיתן לו קצת יותר משני שנים דסתמא אשני' שלימות הוא מתחייב ובשטרא דייקינן טפי וכיון דמפקינן ליה משתים אוקמי אשלש וכן נראה דבלשון בני אדם כמה שנים משמע שלש שנים ויותר ולכן נראה בשטר שכתוב בו שנתחייב לפרוע אחר כמה שנים שאינו יכול להוציא ממנו אחר ג' שנים וקצת ראיה מהא דאמרינן בגיטין דף וא"ו גבי פלגש בגבעה לפי שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו נפלו כמה רבבות מישראל ושם נפלו מישראל ובנימין יותר מחמשה רבוא אך נראה דמ"מ מחוייב לשלם לו עכ"פ אחר תשעה שנים דכל שהוא מגיע לסכום עשר אסוכי מסכי להו וכה"ג אמרינן בב"ב דף קס"ו לענין אסתרי וזוזי ועיין בסימן מ"ב בחשבון סתם שהולכים אחר המנהג שרגילים באותו מקום וה"נ דכוותיה ובש"ס משמע שהיה רגילות להלוות לעשר שנים כמ"ש בכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה ע"ז ה"ד אי לימא זה לעשר וזה לחמש כו' וכן במכות דף ה' המלוה את חבירו לעשר שנים (וקצת יש לדחות דכה"ג אשכחן בפרק השואל האי מאן דאגר ביתא לעשר שנין כו') ומ"מ בזמנינו אין לדון מזה רק לפי מנהג המקום ולשער כפי הרגילות שמאחרין הלואה כזו לפי ערך הממון ולפי מה שהוא אדם ואם לא תאמר כן אלא לומר יד בעהש"ט על התחתונה א"כ חזר הדין להיות דומה למתחייב לפרוע בפסח שמחויב בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר אפרענו בפסח הבא אחר כמה שנים וע"ש בסמ"ע דאל"כ יהיה השטר בטל לגמרי ובכה"ג לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה וה"נ היה מחוייב לפרוע לו אחר ג' שנים שהוא הפחות שבלשון זה כמש"ל ועדיין לא נתחוור לי כל הצורך דיש לחלק בזה בין הך דהכא לההיא דפסח וגם יש שכתבו שם הטעם דמסתמא מתחייב לעשות בזמן ראשון משא"כ הכא לא שייך הך טעמא אך עכ"פ סמוך לעשר נלענ"ד שמחויב לפרוע אם יארע כזה בענין שאין לתלות במנהג המקום אבל היכא שיש מקום לדון לילך אחר המנהג המקום פשיטא דדמי לההוא דכתוב בו חשבון סתם וכמ"ש:
ובענין חיוב מזונות משום דהוי דבר שאינו קצוב כבר הסכימו כל הפוסקים דשפיר יכול לחייב עצמו וכן המנהג פשוט ואע"ג דאין המנהג ראיה לנ"ד דהמנהג הוא כשנותן קצבה לשנים ובכה"ג דעת רש"י דמקרי דבר שיש לו קצבה מ"מ הרי הפוסקים חולקים וס"ל דמזונות גופייהו לא קייצי אלא הטעם משום דיכול לחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב כאשר האריך בזה הש"ך והבאים אחריו רק לענין משועבדים מסתפק הש"ך ואפילו בקנו מידו וע"ש שהביא כן בשם הריטב"א ובמקום אחר באתי בארוכה בענין זה וכעת לא נפניתי להאריך אפס אזכיר מה דתמיה לי על מרן הגאון בעל פ"י ז"ל שהביא קושיית הש"ך על הריטב"א שפירש דבשטר גבי ממשעבדי וע"ז הקשה הש"ך דהא הש"ס משני כשקנו מידו משמע דבשטר לא מהני והוא ז"ל כתב לתרץ קושיא זו ע"פ דרכו וכתב דאין צורך לפ"ז לכל מה שהאריך הש"ך בשיטת הריטב"א ע"ש בפ"י בד"ה מתיב כו' ובמחילה מכ"ת כי רב הוא ואגב חורפא ושיטפא היה סבור שקושיית הש"ך הוא על מ"ש הריטב"א דשטר מהני והרואה יראה כי ע"ז לא קשיא ליה כלל רק דהש"ך קאי על מ"ש הריטב"א דקנין לא מהני וע"ז מקשה דהא בש"ס מוקי שקנו מידו וא"כ עכ"פ קנין הוי ככתיבה או אלים מכתיבה וא"כ למה כתב הריטב"א דבשטר עדיף לטרוף ממשועבדים ובקנין לא טריף וע"ז כתב דהריטב"א לטעמיה כו' והא דמשני בשקנו מידו היינו קנין בהדי כתיבה וכל דבריו סובבים ע"ז ע"ש:
אך כ"ז לענין משועבדים אבל לענין ב"ח כל בתי שבישראל פוסקים לחייב המחייב בדבר שאינו קצוב וא"כ גם בנ"ד הדין דין אמת כאשר כתבתי (ועיין בתוס' כתובות לענין מזון הבנות לאחר מיתה דמיקרי יש להם קצבה למעלה עד דתבגר) אך באמת כאן א"צ לזה דשפיר מיקרי דבר קצוב כיון שא"א לחייבו יותר משלשה אפילו אם לא היה דבר קצוב ג"כ קם דינא דחייב וכמ"ש:
ובענין הברירה ביד מי אם ביד המתחייב או ביד מי שנתחייב לו ראיתי ונזכרתי הלכה למעשה אשר ראיתי בהיותי מופלא סמוך לאיש ולמדתי בק"ק זבאריז לפני כבוד דודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל שהיה משכן כבודו שמה בעת ההיא ואיקלע עובדא לפני הדיינים שרופא אחד עשה התקשרות בכתב עם נער משרת ומשכורתו או מחצית שכר הגילוח או סך כך ובכלות השנה היה מדיינים הברירה ביד מי והדיינים חפשו בחושן משפט וילאו למצוא פתח לדין זה ורצו לדון בדין המוציא מחבירו ע"ה ויקריבו הדבר לפני אדמ"ו ז"ל והאיר עיניהם בהלכה כי דין זה מבואר ביו"ד הלכות רבית בסי' קע"ז בטור בשם הרמ"ה ובש"ע סימן ק"ו באם התנו הנותן והמקבל שיהיה פלגא באגר ובהפסד היכא שהוא אדם גדול דדיינינן ביה להיתרא אז אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מלתא למיתב למקבל ואי דניחא ליה ואי כתיב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מלתא למשקל מאי דבעי עכ"ל. ומזה נקח לנ"ד שכתוב בשטר שנתחייב לתת לו מזונות או דמיהם דבמתחייב תליא מלתא שאם ירצה לזון רשאי ואם רצה נותן סך הקצוב ונראה בהך דינא דהרמ"ה אם לא הוזכר בשטר מהנך לישנא למיתב או למשקל רק סתם שעשו ביניהם שיהיה פלגא באגר ובהפסד אז המע"ה ובנ"ד הדבר פשוט דכל המתחייב דבר נגד חבירו במתחייב תליא מלתא אם לא לשון השטר מורה להדיא שהתנאי היה שהענין תלוי ביד השני והדברים פשוטים לענ"ד. דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.