בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סח
לכבוד אהו' ידידי החכם השלם נ"י אשר שאל כ"ת לעיין במיליו הנה מפאת טרדותי בענינים הנוגעים למעשה אפס קציהו אראה והנה במ"ש כ"ת בישוב קושי' התוס' שם ד"ה ותנא תונא דהו"ל למימר ותנא תונא אקמייתא והביא בזה מ"ש בספר קצה"ח הבא מן החדש שכתב דבכל פס"ד י"ל בו כי היכא דאנן סהדי כו' לבבי לא כן ידמה לענ"ד נהפוך הוא ואדרבה בהכי מתיישבא קושי' התוס' שפיר טפי ואכתוב הנלענ"ד בענין זה ומתחלה אבאר דהנה דעת הפוסקים דפסק ב"ד חשוב כעדים והש"ך רוצה להוכיח זה מדאמרינן אנן סהדי מאי דתפיס כו' וכלומר שהרי הב"ד מאמינין לו ובקצה"ח שם כתב דב"ד אלימי מעדים ולפ"ז אדרבה קשיא טפי מאי מייתי ראי' מב"ד לעדים אך י"ל דודאי איכא תרווייהו דבתחלת ביאתן לב"ד איכא סברא דאנן סהדי כו' כיון דחזקה מה שביד אדם כו' וכן י"ל שיש כאן דין מודה מקצת מחמת פסק ב"ד שהרי על הב"ד לפסוק שהחצי שלו ונ"מ דאם אנו תופסין אותו שהוא מודה מקצת מחמת שהתפיסה שלו נחשב כעדים איכא למיפרך כי היכא דאנן סהדי כו' ואם נתפוס למ"מ מחמת פסק הב"ד ליכא למיפרך כי היכא שהב"ד פוסקין להאי כו' דז"א שבאמת כך הוא פסק הב"ד לפי שהם אינם יכולין להוציא מה שהוא תפוס ת"י הרי הם מוכרחים ע"פ פס"ד שלהם להחזיק את זה שיעמוד בשלו וישבע על המותר וכן השני וככל מודה מקצת דעלמא שנותן מה שמודה ונשבע על השאר שהוא מוחזק בו וכאן מה שפוסקין לו הב"ד חשוב כהודאה ועוד יש נ"מ דאם אין באין עליו מצד אנן סהדי י"ל דלא מחשב הילך כיון שמ"מ זה כופר בדבר וצועק שהוא שלו וכ"ז שלא נפסוק בב"ד אע"פ שהוא תחת יד זה מ"מ אין לדמותו להודאה ואומר הילך כלל ועיין לקמן ברש"י הך גירסא שטרא דקמודי בי' כו' משא"כ אם באין עליו מצד פסק הב"ד הרי הב"ד פוסקים שהוא של זה שתופס בו וא"צ שוב להודאת הנתבע והכחשתו ושפיר הוי הילך ולפ"ז כדבעי לאתויי אדר"ח קמייתא י"ל דהוי ס"ל הילך פטור וא"כ ע"כ שאין השבועה במתני' משום פסק ב"ד דזה הו"ל הילך וע"כ השבועה משום דבתחלת ביאתם לב"ד אנן סהדי' כו' ובזה תיקשי כי היכא דאנן סהדי להאי כו' ולכן קאמר תנא תונא אאידך דר"ח וכדגרסינן כיון דתפוס הילך הוא ולא גרסינן אנן סהדי דלאו מהאי טעמא אתינין עלה כ"א מצד שע"י התפיס' אנן מוכרחין לפסוק שהוא שלו וזה הוי הילך ומוכח דהילך חייב וליכא למיפרך כי היכא דאנן כו' כמ"ש דבפסק ב"ד לא שייך קו' ולכך ליכא לאתויי אקמייתא כלל רק דמוכח הילך חייב ומ"מ מסיק דשבועה זו תק"ח דמ"מ לא הוי כמ"מ ממש מחמת פסק הב"ד כדעת הפוסקים החולקים רק מחמת דהוי כוותה באורייתא והוא כפתור ופרח:
ועוד נלענ"ד ליישב קושית התוס' דבאמת סברא פשוטה להש"ס כמ"ש התוס' דהא דתפיס הוי הודאה ולפ"ז קשה האיך פשוט לעיל העדאת עדים מינה וצ"ל דבאמת ס"ל דאע"פ שמה שתופס הוי כהודאה מ"מ מה דלא תפסו בה רק שהוא בחזקת שניהם אף ע"ג דגם בזה אנן סהדי כיון שהחצי הוא בחזקת כ"א מ"מ זה לא מחשב הודאה רק כמו העדאת עדים לבד הלכך פשוט מינה דר"ח קמייתא ואהא פריך כיון דאמרת דהוי כאלו יש לכ"א עדים על החצי א"כ קשה כי היכא דאנן סהדי כו' אך השתא דבעי למימר ותנא תונא אאידך דר"ח א"כ מצינן למימר דבאמת מה דתפסו בה חשיב הודאה ומה דלא תפסו רק שהוא בחזקת שניהם לא אמרינן עלה אנן סהדי ואף כהעדאת עדים לא חשיב וכ"א כופר לחבירו הטלית ואין כאן הודאה רק מה שתפוס בידו ושפיר הוי מ"מ ומשתבע ומוכח דהילך חייב ולא שייך למיפרך כי היכא דהאי דאנן סהדי כו' או כי היכי דהאי מודה משום דמאי דלא תפוס בה לא כהודאה הוא ולא כהעדאת עדים משא"כ לעיל פריך שפיר כי היכא דאנן סהדי דע"כ מוכח דס"ל דמה דלא תפוס הוי העדאת עדים עכ"פ דאל"כ אין שם מקום להעדאת עדים דמה דתפוס הודאה הוא:
וא"ל דלפי"ז אכתי מנ"ל התם דמשום העדאת עדים נשבע דלמא משום הודאת מקצת במה דתפוס כמו דקאמר השתא ז"א די"ל דהוה קס"ד דס"ל הילך פטור או י"ל דהוי ס"ל דמה דתפוס הוי טפי מהילך דכמאן דפסיק דמי ולא שייכא גבי' הודאה כלל אבל השתא ס"ל דשפיר הוי הודאה ומדין הילך חייב נגעו בה ועפ"י מ"ש א"ש מה שהקשה בקצה"ח סי' פ"ז לפי מ"ש הנ"י בב"מ גבי טענו כסות עבד גדול כו' כיון שאין הבגד מסוים אלא יכול ליתן לו בכל מקום שירצה אין זה הילך וע"ז הקשה מאי מייתי תנא תונא דהילך חייב הא אין ההודאה מסוים דמאי חזית דפלגת הכי כו' ע"ש שתירץ בדוחק ולפמ"ש י"ל דעיקר הילך הוא מה שתפוס בידו וזה הוא דבר מסוים ונתחזק ביותר מה שכתבנו לחלק בין מה שתפוס בידו להשאר:
והנה בחידושי כתבתי לתרץ קושי' התוס' ד"ה וש"מ הילך פטור דיהא נאמן שלש במגו דאי בעי אמר שתים ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה על הש"ס דבעי לאתויי דאי שתים חייב ש"מ הילך חייב ולכאורה מאי ראיה הוא זו שהרי התוס' כתבו טעמא דכופר הכל פטור משום גזה"כ דכתיב כי הוא זה משמע דוקא מודה במקצת ולא כופר הכל ולפ"ז קשה מ"ט באמת יהיה הילך פטור דהא אע"פ שאומר הילך מ"מ היאך ממעיט מכי הוא זה דהא מ"מ הוא מודה ואומר כי הוא זה ודוחק לומר דכיון דכמאן דנקיט להו מלוה דמי אינו בכלל כי הוא זה דפטור זה דוחק גדול דס"ס הרי הוא מודה ונותן לו ואיך נכלל זה בגזה"כ וכן הוא באמת למ"ד הילך חייב שפיר הוא בכלל כי הוא זה וצ"ל דבסברא בעלמא פליגי דמ"ד הילך חייב ס"ל דגם אם אמר הילך אין זה העזה כלל וא"כ אין לו מיגו דכ"ה ומ"ד הילך פטור ס"ל דכיון דמאי דקמודי כמאן דנקיט להו מלו' דמי א"כ הו"ל העזה ושפיר אית לי' מיגו דכ"ה ואי משום דהוי מיגו דהעזה ז"א דגם השתא מעיז ולפ"ז כיון דטעם הילך דפטור אינו רק משום מיגו ולפ"ז בשתים דאין לו מיגו דכ"ה כיון דע"ז יש כאן שטר א"כ אין לו מיגו ולכך שתים חייב ולעולם שאר הילך יש לפטור משום מיגו אך י"ל דז"א דאדרבה כיון שאותן השתים אינו יכול לכפור א"נ אינו בכלל הודאה כלל וכמ"ש ד"ז הגאון בתו"ח וע"ש שכתב דמיירי בשטר שאינו מקויים וכ"כ באו"ת בשם ש"מ ולפ"ז גם בשתים יש לו מיגו דכ"ה ואי אמרינן דהילך פטור משוה דהוי העזה ואית לי' מיגו דכ"ה א"כ גם שתים הי' לו לפטור ושפיר מוכיח הש"ס דאי שתים חייב ע"כ דהילך חייב אך אכתי קשה דדלמא ס"ל כמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו דלא אמרינן שנאמן פרוע במיגו דמזוייף א"כ גם בזה לא מהימן שתים במיגו דמזוייף אך י"ל דהתו' בכתובות דף י"ט הקשו דבאמת להך מ"ד מ"ט אינו נאמן במיגו דמזוייף ותירצו שאין זה מיגו שמתירא פן יבואו העדים ויכחשוהו וזה שייך דוקא לענין טענת פרעון שאינו עומד להתברר ע"י עדים ושפיר טוען הך טענה טפי מטענת מזוייף משא"כ בלוה אומר שתי' שפי' אית לי' מיגו דמזוייף וא"ל שמתיירא פן יבואו עדים ויכחושוהו ז"א שאם יבואו עדים ידעו ג"כ ששקר הוא טוען שתים ויכחישוהו גם בזה כדאמרינן בב"מ דף ק"ט גבי שטרא דכתיב ביה שנין סתמא וקדים מלוה ואכלינהו לפירי דאמרינן בחזקת אוכליהן קיימו דהו"ל מלתא דעבידי לגלויי שעומד להתברר ע"י עדים ע"ש:
ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' שיהא נאמן שלש במיגו דשתים דהנה הסמ"ע בסי' שי"ו כתב דדוקא גבי מלוה אומר שלש ולוה אומר שתי' הו"ל מלתא דעבידא לגלויי שעל העדים מוטל לזכור כיון שכתבו שנין סתמא משא"כ אם אין זמן בשטר ומלוה אומר שיש לו לאכול שנה יותר אין זה עביד לגלויי שאין על העדים מוטל לזכור אימת התחיל זמן השכירות עי' שם ולכאורה אין כ"כ טעם לדבר ונ"ל דהחילוק הוא דבשלמא בשנין סתמא כיון שמשמעות הלשון אינו רק שתים ואם באמת היה תנאי ביניהם שיאכל יותר יהבו אדעתייהו לזכור זה שהיה תנאי כפי משמעות הלשון לבד או יותר מזה משא"כ כשמחולקים על זמן השכירות אע"פ שיודעים שלא היה כתוב זמן בשטר מ"מ לא רמו נפשייהו למדכר אע"פ שיכול להיות שיפול אח"כ הכחשה בין המלוה ללוה בעסק זה לא איכפת להו ועיקר מה שזוכרים הוא רק אם היה הענין נגד משמעות לשון השטר זה הם זוכרים שהוא קצת כמו מלתא דתמיהא דדכירי אינשי ולפ"ז יש מקום לומר דע"כ לא אמרינן דהו"ל מלתא דעל"ג אלא במלוה אומר שלש ולוה אומר שתים אבל במלוה אומר שלש ולוה אומר חמש אין זה מוטל על העדים אף שהם זוכרים שהיה התנאי יותר ממשמעות לשון השטר מ"מ אינם זוכרים כמה היה יותר וזה דומה למתי התחיל זמן השכירות שאין בכלל מלתא דעל"ג ובזה א"ש מה דנקיט סתם פלוגתא זו דר"נ ור"י אי פירות בחזקת אוכליהן לענין שתים ושלש ואח"כ נקיט מלתא אחרינא לענין שלש וחמש ולא נקיט גם בזה שלש וחמש משום דבהא גם ר"י מודה דבחזקת בעליהן קיימא דלא הו"ל מלתא דעל"ג מטעם שכתבתי שאין העדים זוכרים רק שכתבו לשון סתום בשטר המתנגד לתנאי שהיה ביניהם וכמה היה זה אינו מוטל עליהם לזכור:
והשתא א"ש קושית התוס' דבשלמא בשתים שפיר נאמן משום דהילך פטור ואע"פ שנאמר שהילך אינו פטור רק מטעם מיגו וכאן הא איכא שטרא מ"מ יש לו מיגו דמזוייף וא"ל שמתיירא שמא יבואו העדים דא"כ האיך טוען השתא שתים שהרי גם בזה יהיה מוכחש מהעדים שהרי זה ודאי יזכרו העדים שסך ההלואה היה יותר ממשמעות הלשון שבשטר שמורה על שתים ולכך טוען שלש דבזה סובר שלא יהיה מוכחש מהעדים שאע"פ שידעו שהיה יותר מ"מ מדמה בדעתו שלא ידעו כמה היה יותר דזה מלתא דלא רמיא עלייהו ולא יהיה מוכחש מפיהם וא"כ אין כאן מיגו דאי בעי אמר שתים שמתיירא פן יבואו העדים כמ"ש התוס' לענין מזוייף ודו"ק. ועי' בש"ך סי' ק"נ ס"ק ט' בסופו דמשמע מדבריו דאף במלוה אומר חמש ולוה שלש הוי מלתא דעל"ג ואפשר דהש"ך לשיטתו אזיל בסי' שי"ו שחולק על הסמ"ע וס"ל דאף לענין זמן השכירות מתי התחיל הו"ל מלתא דעל"ג משא"כ למאי דס"ל להסמ"ע לענין זמן השכירות לא הו"ל מלתא דעל"ג א"כ י"ל דה"ה לענין זה:
ועוד הארכתי שם בסוגיא הרבה ואין פנאי להעתיק רק במה שהעיר בענין הודאה במקצת כלים הנה נלע"ד לתרץ מה שהקשו התוס' דמודה במקצת כלים יהא נאמן במיגו דהודה במקצת קרקעות ונלענ"ד דהנה אין מקום לשבועה לחול על הקרקעות שכפר כמ"ש התוס' לקמן דקרקע ל"ש אשתמוטי וע"כ לומר כמ"ש התוס' דמ"מ משתמיט דשמא משכנה כו' ולפי"ז אין מיגו שהיה מודה בקרקע שהרי מהאי טעמא גופא אנו מחייבין אותו שבועה לפי שהוא משתמיט מלהודות הקרקע דמשכנה כו' משא"כ הכלים שהם ת"י בעין הוא כופר אך י"ל דאכתי תקשי לשיטת רש"י דס"ל דפקדון הוי הילך א"כ ע"כ דמיירי שגם הכלים שמודה בהם אינם בעין ייצטרך לשלם תחתיהם שוב יש לו מיגו דהיה מודה בקרקעות ואי משום דמשכנה הרי יכול לפדות באותן המעות ויש לדחות דהא י"ל שמשכנה לזמן וכה"ג:
אך י"ל דז"א כיון שאין הקרקע שלו א"כ הוא יכול להוציאו מיד המלוה שנתמשכן אצלו. אך ז"א דהוא אינו נאמן בהודאתו שהוא של אחר לחוב המלוה ולפי מ"ש במקום אחר לתרץ הא דס"ד דצריך לשבע בקרקע אף דלא שייך משום מלוה ישינה י"ל דלכאורה אין מקום לומר שתופס בשביל מלוה ישינה דהא מ"מ אין חפץ זה שלו וצ"ל דמ"מ אין חשוד על השבועה בשביל כך דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולפי"ז אם יודע שיש איסור בלא תחמוד אף שנותן דמים שוב אין מקום לומר שמא תופס מחמת מלוה ישינה אך עדיין י"ל דשמא הוא מסופק באותו הדבר עצמו אם שלו הוא או של חבירו ודוקא בתופס בטליתו של חבירו לא שייך לומר שמא הוא מסופק על אותו הטלית עצמו משא"כ היכא שהוא תובע שיש לו פקדון אצלו והוא כופר י"ל שמא הוא מסופק אם קנה אצלו אותן חפיצים או לא וכדומה וא"ל דאם יש לו ספק על אותו דבר עצמו א"כ אף אם הוא מודה שיש לו ספק שפיר מועיל תפיסתו והמע"ה ז"א כיון שזה טוען ברי ואית ליה חזקת מרא קמא שפיר מוציאין מידו ולפי"ז א"ש מ"ש התוס' דנימא מיגו שהיה מודה במקצת קרקעות דז"א שהרי י"ל דשמא אין טענתו מחמת מלוה ישינה כלל דבאמת היה יודע שיש איסור מחמת לא תחמוד אף בדמי אך שהוא מסופק על אותן הכלים עצמן וא"כ אין מקום לומר שיש לו מיגו שיכפור הקרקעות דז"א דעל הקרקעות אין לו שום ספק כלל ולכך הוכרח להודות בקרקעות:
ומ"ש כ"ת ששמע מחכם א' שהקשה דלמה יתחייב בכפר במקצת כלים ע"י גלגול שהרי התוס' הקשו למ"ד שעבודא דאורייתא הו"ל כפירת ש"ק ותירצו באין לו קרקע ולפ"ז כאן בכופר בקרקעות א"כ יש לו קרקע וא"כ הודאתו בכלים הו"ל הודאת ש"ק והניחא למ"ד הילך חייב א"כ י"ל שהודה אותן הכלים עצמן ואין כאן שעבוד משא"כ למ"ד הילך פטור א"כ ע"כ שאין הכלים בעין דאל"כ לשיטת רש"י הו"ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמריה וא"כ הך הודאה הו"ל ש"ק וא"ל במחל דהא הו"ל מחילה בדבר שלב"ל כיון שאין השעבוד אלא משעת שבורה ומתה והאריך בזה ונלענ"ד דא"ש דלכאורה למ"ד הילך חייב נמי קשה כקו' הנ"ל דנהי דהכלים שמודה הם בעין מ"מ קשה הכלים שכופר הו"ל כפירת ש"ק וע"כ צ"ל שהכלים הם בעין ת"י רק שכופר ואומר שלו הם וכן מוכרח ג"כ למ"ד הילך פטור ע"כ לומר שיש לו מטלטלים אחרים דאל"כ קשה קושית התוספות שיהא נאמן במיגו שהיה מודה במקצת קרקעות וא"ל כתירוצם שחפץ יותר בקרקעות כיון דמיירי דלית ליה מטלטלים אחרים כלל א"כ אותן הכלים שהוא מודה שנאבדו וצריך לשלם עבורם ע"כ יגבה זה מאותן קרקעות וא"כ מה בצע שכופר בקרקעות לפי שחפץ בהן סוף סוף לא ישארו בידו שזה המפקיד יגבה בהן דמי הכלים שהוא מודה עליהן וע"כ שיש לו מטלטלים אחרים ולפ"ז ממילא דלא קשה קושיא הנ"ל דהו"ל הודאת ש"ק שהרי כתב המגיד משנה פט"ז מה"ל אישות והביאו המ"ל בהל' טוען דהא דאין נשבעין על כפירת ש"ק היינו דוקא כשאין השעבוד רק על קרקע אבל אם השעבוד גם על מטלטלים לא מיקרי כפירת ש"ק ולפי"ז כיון דהכא ע"כ יש לו מטלטלין ג"כ לא מיקרי ש"ק אך דעדיין צ"ע דהא משמע מהתוס' דלא ס"ל הכי דאל"כ לא היו צריכים לומר שאין לו קרקע דבפשיטות הוי מצי לשנויי דמיירי שיש לו מטלטלין גם כן אלא ע"כ דס"ל כל שיש לו קרקע עיקר השעבוד על הקרקע וא"כ הדק"ל בהודה במקצת כלים הא הו"ל הודאת ש"ק:
אך נראה דמעיקרא לק"מ דהא באמת אנו מחייבין אותו שבועה על הקרקע אם הוא שלו והיינו משום שאנו חושדין אותו שמא הדין עם המפקיד שזה הקרקע הוא שלו אלא דבאין שם תביעה רק על הקרקע גזירת הכתוב הוא דפטור משבועה משא"כ כשיש שם הודאה במקצת כלים צריך לישבע על הכלל ואין כאן הודאת ש"ק שהרי אין לו קרקע אחר רק אותו קרקע שכופר לזה ואמרינן שמא הוא של המפקיד ואין כאן הודאת ש"ק כלל ושפיר מחויב שבועה על הכל כנלענ"ד ועוד הארכתי בחידושים בזה:
ומ"ש כ"ת בסוגיא דרכוב ומנהיג בהא דפריך משנים רוכבין כו' ש"מ רכוב קני דהא הש"ס מחלק בין מציאה למקח וממכר דבמקח וממכר מוסירא קני וא"כ דלמא מיירי במו"מ ומשום מוסירא כו' הנה בעיקר הקושיא כבר עמד בזה בפ"י ומהר"ם שי"ף ויישבו בדוחק. ולענ"ד יש ליישב ברווחא דהנה לעיל אמרינן החילוק בין מציאה למשא ומתן במשא ומתן הרי מסר ליה חברי' משא"כ במציאה מאן מסר ליה דליקני והשתא א"ש לפי דברי התוספות דבאמת מתניתין מיירי לענין אי חשיבי מוחזקין והש"ס מוכיח דרכוב לחודיה קני דאל"כ לא חשיבי מוחזקין וא"כ שפיר מוכיח ממתני' דאף במציא' קונה דא"ל דמתני' דוקא במו"מ ז"א כיון דעיקר החילוק הוא משום דמסר לי' חברי' וא"כ אכתי קשה למה יהא קרוי מוחזק לגבי המנהיג וא"ל מחמת שתפוס במוסיר' ז"א נהי דתפיסא במוסירא הוא קנין המועיל במכירה אי ידעינן שהמוכר מסר לו מיד ליד מ"מ השתא לפני הב"ד מאן מפיס אם חבירו מסר לו או מעצמו נטל המוסירא וא"כ הך ראיה שאנו רואין תפיסתו במוסירא אין מחזיק אותו כיון שלפנינו אין לו בבירור קנין המועיל והמנהיג שעש' משיכה קנינו ברור לפנינו והי' לנו לומר דחזקת המנהיג מבטל חזקת הרכוב והו"ל לומר דמנהיג קני ולא רכוב אלא ע"כ מוכח ממתני' דמוסירא אף במציאה קני ושפיר מיקרי הרכוב ג"כ מוחזק כיון דהא קמן שתפס במוסירא שהוא קנין המועיל אף דלא מסר לי חבריה ולכך פסק שפיר דיחלוקו משא"כ אם נאמר דבמציאה לא קני רק במקח וממכר משום דמסר ליה חבריה לא מיקרי רכוב מוחזק אפילו במקח וממכר.
והשתא א"ש קושי' אא"ז מהרש"א על תוס' שכתבו ומתניתין דא' רכוב לקמן כו' והקשה דהו"ל להקשות מרישא דשנים רוכבין מה שתירץ דבשנים רוכבין י"ל דעכ"פ שניהם קרוין מוחזקין לענין טענתם שעשו איזה קנין לכך חולקין כיון שחזקת שניהם שוה בו משא"כ ברכוב ומנהיג אם איתא דרכוב לחודי' לא קני לא הוה חזקתו חזקה במקום מנהיג כיון דמנהיג לחודיה קנה עכ"ד צ"ע שהרי התוס' בריש ב"מ הקשו דנימא כל דאלי' גבר ותירצו דהתם אין מוחזקין אמרינן כל דאלים גבר משא"כ כאן שהם מוחזקין כ"א מחמת שהם אוחזין ולפ"ז י"ל דגבי רכוב דלא קני ואם שנים רוכבין א"כ כ"א לא חשיב מוחזק לגבי חבירו והוי כאילו שניהם אין מוחזקין וא"כ אית לן למימר כל דאלים גבר והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא דהו"ל לאתויי משנים רוכבין דרכוב לחודא קני:
ולפי מ"ש א"ש על נכון דהך בבא דשנים רוכבין שפיר מצינין לאוקמי דמיירי במקח וממכר ותפיסי במוסירא דקנין שניהם שוה וא"ל דנימא כל דאלים גבר ז"א דלענין זה שפיר יש לחלק בין כל דאלים שאין מוחזקין משא"כ כאן שהם מוחזקין מחמת קנין המוסירא דבאמת הוא קנין דרכיבה במו"מ קנין הוא (ולפי טענתיה שאומר דמסר ליה חבריה קנין גמור הוא ומ"מ שפיר הקשיתי על מהרש"א דאם נימא רכיבה לא הוי קנין כלל א"כ גם לפי טענתם לא הוו מוחזקין ואית לן למימר כל דאלים גבר) אבל מאחד רכוב פריך שפיר דאם איתא שאין קנין המוסיר' רק משום דמסר לי חבריה א"כ אין קנין הרכוב מבורר דדלמא לא מסר לי' חבריה וקנין המנהיג מבורר והול"ל דמנהיג קנה הכל אלא ע"כ דרכיב אף במציאה קני ושפיר קרוי מוחזק ויתר מזה אין הזמן מספיק כי סבוני גם סבבוני המוני ענינים הנצרכים למעשה אפס לכבודו עניתי וכתבתי הדברים האלה לסלסל ולפלפל וכ"ת יודע הדברים במשפט לכלכל:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.