אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה סז

שאלה סו

ראיתי לבאר הדין המבואר בח"מ סי' שפ"ב בש"ך שם ס"ק ד' כתב דמדברי הרא"ש פרק כסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למול אותו דומיא דכסוי דמי ששפך הוא יכסה כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה עכ"ל ואא"ז בספר תבואות שור סי' כ"ח הביא דברי הד"מ שכתב בשם א"ז דאסור והד"מ כתב עליו דיש לתמוה דמ"ש מכל התורה דשלוחו של אדם כמותו ואא"ז שם הרבה בראיות דשרי ושוב הביא דברי הש"ך בזה וכתב דז"א דודאי המצוה מוטלת על האב תחלה ומ"מ מצי משוי שליח גם מ"ש שמבטל מ"ע יש להביא ראיה משבת דף קל"ג דמשני באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין ופריך ואי איכא אחר לעבוד אחר כו' ולדבריו מאי פריך דהא מעיקרא עשה דאבי הבן וקמ"ל דאתי עשה דאביו ודחי צרעת אלא דהיכא דאביו מרשה לאחר הו"ל מקיים העשה ומיקרי אפשר לקיים שניהם כו' ע"ש:

ומקרוב יצא לאור עולם ספר המקנה על קידושין למחו' הגאון החסיד נ"י וראיתי בדף ך"ט שם שהביא דברי אא"ז הת"ש וכתב על ראיה זו משבת שאין משם ראיה כלל דנהי דאיכא באב מצוה יותר מבאחר מ"מ כיון דאיכא ל"ת אין עדיפות מצוה זו דוחה ל"ת כו' ומאד נפלאתי מה ראה על ככה שהרי שפתי אא"ז ברור מללו דמודה בהא דהמצוה על האב תחלה ואפ"ה לא קשיא לי' דלידחי ל"ת דודאי אין עדיפות המצוה דוחה ל"ת רק אא"ז בת"ש דייק וכתב על מ"ש הש"ך שמבטל מ"ע שנראה מדבריו דבמצות מילה יש שני מצות עשה חדא שימול ואידך שהאב ימול וכל שמכבד לאחר מקיים מ"ע דמילה וביטל מ"ע דמילה וביטל מ"ע דאב ימול. וע"ז מקשה שפיר דא"כ מאי פריך לעביד אחר דהא הך מצוה שהאב ימול דחי ל"ת דבהרת ולהכי אתי קרא דימול אע"פ שיש בהרת לאשמעינן דעשה דאב דחי אע"כ דהך דאב ימול אינו מ"ע בפ"ע לומר דכשעושה ע"י אחר הוא מבטלה ומ"ש בספר המקנה עוד שם דאם האב עושה שליח הוי מצוה דאב ולא עדיף אב אלא משום דמצוה בו יותר ולא שייך לדחות ל"ת בשביל זה גם זה תמי' שהרי גם אא"ז דעתו כן שהרי הביא דברי הד"מ דשלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדבריו להדיא שכתב על דברי הש"ך וז"ל גם מ"ש שמבטל מ"ע ע"ז יש ראי' דאינו כן מדאמרינן בש"ס דשבת דף קל"ג דאמרינן דקמ"ל קרא ימול אפי' אומר האב לקוץ בהרת בנו מתכווין דאתי עשה דמילה ודחי צרעת ופריך ואי איכא אחר לעביד אחר דאמר ר"ל כו' אם יכול לקיים שניהם מוטב כו' והשתא מאי קפריך הרי מעיקרא עשה דאבי הבן וקמ"ל קרא דאתי עשה דאביו ימול ודחי צרעת אע"כ דהיכא דאביו מרשה לאחר ה"ל מקיים העשה ומיקרי יכול לקיים שניהם עכ"ל. ואמנם מה שרוצה הגאון ז"ל לפרש דגם הש"ך מודה בשליח ולא קאמר אלא במכבד שלא בדרך שליחות ע"ש לפעד"נ דלענין ביטול מ"ע פשיטא דליתא אף במכבד לאחר כי מ"ש הגאון דהתם בדרך שליחות והוי כאלו הוא העושה המצוה הוא תמוה לפענ"ד שאם נאמר שמדין שליחות האב נגעו בה א"כ הרי הוא נעשה שליח גם לבטל הל"ת דבהרת שהרי האב מתכוין בשליחות זה לקוץ בהרת בנו וא"כ אף שהשליח אינו מתכוין לקציצת הבהרת אנן לאו בתר מעשה השליח בעינן דלאו אדעתיה דנפשיה עביד רק על דעת המשלח וא"כ אם לא היה כאן מ"ע דמילה המוטל על האב היה השליחות בטל דאין שלד"ע רק כיון דיש כאן דבר מצוה שהרי מקיים בשליחות זה מ"ע שעליו למול את בנו העשה דוחה הל"ת ואין זה שלד"ע וא"כ אין חילוק בין איכא אחר או לא דגם מעשה האחר אע"פ שאינו מתכווין ע"כ אנו צריכין לומר שהאב הוא העושה והרי הוא מתכווין לעבור הל"ת ע"י קיום המצוה ופשיטא שא"ל דלענין קציצת הבהרת חשבינן שהוא מעשה השליח שאינו מתכוין כיון שאין שלד"ע ולענין מצות מילה המוטלת עליו חשבינן כאלו האב הוא העושה דהא ודאי ליתא שאין המעשה מתחלק לחצאין ועיין בספר המקנה שם מה שהביא מדברי הרמב"ם לענין מעילה שיש שלד"ע ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר דאז בטל השליחות ע"ש וקצרתי אלא ודאי דהא דאמרינן לעביד אחר דהיינו שלא בתורת שליחות האב ואע"פ שהאב קודם לזכות במצוה זו כל שהוא מרשה אותו הוא מותר לעשותו (וע"ש ברש"י שפירש לעביד אחר לא ליקו אב להתם נראה שכוונתו דאין לו לעשות דרך שליחות ואי קאי האב התם נראה כעושה בשליחותו וכדאמרי' בשבת דף ק"ב בקטן העושה לדעת אביו ואמנם דברי רש"י צ"ע דלענין דאורייתא נראה דלא שייך למימר הכי וכל שבאמת אינו עושה בשליחותו אין כאן איסור ויש ליישב ואין כאן מקומו) ולכן נלענ"ד כי מ"ש אא"ז אח"כ היכא דאביו מרשה לאחר ה"ל מקיים העשה אין ר"ל שמקיים העשה שהוטל על האב דבאמת ס"ל דאין כאן עשה בפ"ע לענין חיוב האב רק ר"ל שמקיים העשה של מילה שישנה כאן ובזה לבד מיקרי מקיים שניהם ומ"מ א"צ להרשות דרך שליחות רק בנתינת רשות בלבד סגי ליה ומ"ש הגאון ז"ל לדחות ראיות אא"ז משבת משום דמצוה על האב מאברהם ילפינן וה"ל עשה דלפני הדבור לפענ"ד ז"א שאם עכ"פ היה כאן עשה בפ"ע על האב שפיר הוי מצינן לאוקמי קרא דימול לרבויי דהך עשה דאבי הבן דחי הל"ת והיא גופא אשמועינן קרא דהך עשה נוהג לדורות ופשיטא שאין לדמות זה למה דאמר ר"ל אם אפשר לקיים שניהם כו' וקצרתי:

גם הלום ראיתי בספר קצה"ח ח"ב סי' שפ"ב שכתב על מ"ש אא"ז הת"ש על הש"ך דמייתי מהרא"ש דמילה לכסוי דמ"ש כסוי דפשיטא להש"ך ומ"ש מילה דקמיבעיא לי' וכסוי גופא מנ"ל. וע"ז כתב בקצה"ח דראיות הש"ך מהרא"ש שכתב דאם האב אמר למוהל למול את בנו וקדמו אחר פטור ואם איתא דהוא יכול לעשות שליח א"כ יהיה צריך לשלם לאב שביטל מצותו שהי' שלוחו עושהו והו"ל מצוה דידיה ע"ש והנה מלבד שאין זה כוונת הש"ך שכתב ומדברי הרא"ש מוכח כו' דומיא דכסוי דמי ששפך יכסה כו' אך בלא"ה אין מדברי הרא"ש אלו ראי' כלל ומתחלה אבאר במ"ש בקצה"ח על קו' הד"מ על הא"ז שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר וע"ז הקשה בד"מ דהא בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכתב בקצה"ח וז"ל נראה לפמ"ש בתוס' רי"ד בפרק האיש מקדש וז"ל יש מקשים א"כ בכל דבר מצוה יועיל שליח ואומר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא הוא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש כו' וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם כו' אבל בסוכה אה"נ שיכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה ואם ישב בה חבירו לא קיים כלום וכן לולב וכן ציצית וכל המצות עכ"ל:

ובזה נדחו כל הראיות שהביא התב"ש משום דגבי קבע לי מזוזה הו"ל כעושה שליח לעשות לו סוכה והוא יושב בה וה"נ במזוזה הוא הדר בבית שיש בו מזוזה אבל במצוה כסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים כלום וה"ה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוספות רי"ד עכ"ל ונראה בעליל כי אגב חורפי' ושיטפי' רהיט ונטה מדרך הפשט הפשוט בתוס' רי"ד והיא שמ"ש שהמצוה שחייב המקום לעשות בגופן כו' ר"ל שחיוב עליו לעשות ע"י גופו ולכן בכסוי שאמרה תורה מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו הרי גופו לא עשה כלום וזה דבר שאינו כלל דא"כ בשחיטת פסח הא ודאי שהמצוה מוטלת על כל איש מישראל לשחוט הפסח והוא מחויב לעשותו בגופו אלא כיון שעושה ע"י שלוחו הו"ל כאלו עשה בעצמו וכדאמרינן ושחטו כו' דכל ששלוחם שוחט קרינן ביה ושחטו וא"ל דכיון שהאכילה ע"י עצמו הרי עושה המצוה ע"י גופו ז"א דמה ענין מצות אכילה שמקיים ע"י גופו למצות שחיטה ועוד דהא איכא כמה תנאי דס"ל אכילת פסחים לא מעכב' והכי קי"ל וגם בטביחה ומעילה דקי"ל דמהני השליחות אע"פ שגופו לא עשה כלום רק השליח שחט מעלה עליו כאלו הוא שחט בעצמו אע"ג דקרא כתיב וטבחו או מכרו ולמה יגרע מצות כסוי אם השופך הדם מצוה לשלוחו לכסות מעלה עליו כאלו זה ששפך הוא כסה ועוד דהיכן מצינו בתפילין שהוא מחויב לעשות ע"י גופו והלא לא אמר הכתוב רק והיה לך לאות על ידך כו' אבל הדבר הפשוט הוא שמ"ש התוס' רי"ד שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו אין ר"ל גופו רק ר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהיה נעשה בו איזה מצוה וכגון תפילין וציצית שהמצוה שגופו יהיה מלובש בתפילין או ציצית ואם אחר הניח לו תפילין או הלבישו ציצית מהני וכן מילה שהצווי הוא שיהיה הוא מהול ואם אחר מל אותו מהני אף שהוא לא עשה כלום אבל אם אמר לשלוחו הנח תפילין על ידך אף שתאמר שהנחה זו שע"י השליח הוא כמותו והו"ל כאלו הוא הניח תפילין על יד השליח שאינו מועיל כלל שיצא הוא ידי מצוה שהוא חובת גופו וכן ציצית וסוכה כשאמר לו שב בסוכה בשליחות הרי זה כאלו הושיב את גוף השליח בסוכה אבל גופו לא ישב בסוכה וכן מילה אם ראובן לא מל ואמר לשמעון שימול א"ע אף שזה נימול בשליחות שלו הוא נשאר ערל בשר משא"כ אם אין המצוה מוטלת על הגוף עצמו רק על חפץ שלו אף שהחיוב הוא יכול לעשות ע"י שלוחו כגון לשחוט הפסח ולזרוק כיון דבשליחותו הוא נשחט ונזרק הרי זה כאלו הוא עצמו עשה מעשה זה לשחוט ולזרוק. וכיוצא בזה במילה שהתורה צוותה שהאב יעשה מצוה זו של מילה בבנו כששלוחו עושה הו"ל כאלו הוא עשה ומל את בנו. וכן בכסוי שמצוה עליו לקיים בדם ששפך מצות כסוי יכול לעשותו ע"י שליח משא"כ תפילין וסוכה ואכילת הפסח שאם מצוה לשליח שיאכל הפסח הרי זה כאלו הוא האכיל לשליח ומ"מ הוא לא אכל וזה כוונת התוספות רי"ד במ"ש וכן פסח הוא אוכלו כו' ר"ל דלענין מצות האכילה באמת הוא האוכל ולא מהני ביה שליחות רק לענין שחיטה וזריקה וכן במגרש ומקדש מהני ע"י שליח דלא שייך למימר דהשליח הוא המגרש שהרי כותב בגט אנא פב"פ פטרית כו' וכן במקדש וכמ"ש בתוס' רי"ד שם משא"כ בשאר מצות שהמצוה שהשליח הוא עושה ע"י גופו אינו פוטר גופו של משלח כלל הדברים שבמעשה השליח אנו יכולין לדון כאלו המשלח עשה אבל מ"מ הגופים מחולקים ודבר הנעשה בגוף השליח אין יכולים לדון שהוא כנעשה בגוף המשלח והוא ברור ופשוט ולא הייתי צריך להאריך בזה רק אחרי רואי שהגאון בעל קצה"ח ז"ל קרא והטה ומיקרי וכתב לדחות ראיית התב"ש ובמחילה מכ"ת לפום ריהטא כ"כ וליתא:

ומ"ש בקצה"ח שם כי מ"ש בת"ש ואל תשיבני ממה שאמרו ביבמות גבי מצות תאכל כו' דהתם תנא בי' קרא לעכב א"צ לזה דודאי במידי דאכילה לא שייך שליחות כו' וגם מ"ש מהא דאמרינן מצוה בגדול לייבם כו' ותמהני איך עלה על דעתו הנפלאה דהא שאחד מייבם מטעם שליחות הוא אלא דהתם לאו מתורת שליחות הוא אלא כיון שהגדול אינו רוצה מחזירין על שאר האחין ואפי' אם הגדול אינו רוצה שיבמו שאר האחין ומשום דייבום הוא בכל האחין ומצוה בגדול לייבם ואם לא רצה הרי הוא מצותו בשאר האחין עכ"ל. ויש להפליא עליו שתלה בוקי סריקי באא"ז ז"ל לומר שעלה על דעתו דשאר האחין המיבמין הוא בשליחות האח הגדול וגרם לו זה שהעתיק דברי אא"ז שלא כראוי והחליף השיטה ונתן עליונים למטה ותחתונים למעלה והעתיק תחלה מ"ש בת"ש בשם הד"מ שכתב שהוא מדין שלוחו של אדם כמותו ואח"כ העתיק מ"ש ואל תשיבני כו' ולכן הי' סבור דהתב"ש מפרש דהתם מדין שליחות הוא כמ"ש בשם הד"מ אבל באמת הקורא למפרע לא יצא ידי חובת העיון בזה והמעיין בדברי אא"ז יראה דמעיקרא לאו מדין שליחות קאתי עלה וע"ש בסוף הס"ק דסיים בה להדיא וז"ל ומש"ס ושאר ראיות שהבאתי נלמד לכסוי דשרי לפרקים לכבד המהדר אחר המצוה כו' אבל דרך שליחות לא כמש"ל דמצוה בו כו' וכ"ש שלא יטול ממון למכור וע"ז נאמר אמת קנה כו' עכ"ל ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו המה אמורים לענין לכבד לאחר שלא בדרך שליחות אי שרי לכתחילה משום דחזינן שהתורה הטילה המצוה עליו וכן מבואר שם באמצע דבריו במ"ש איברא דקי"ל מצוה בו רק לפע"ד דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה שאינו רוצה לטרוח בעצמו כו' אבל בדרך כבוד כו' ע"ד שאמרו ביומא דף ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושיהו ומתבסמים שניהם כו' מבואר מדבריו ז"ל דאף ע"ג דבתורת שליחות השכר מצוה להמשלח מ"מ כשעושה שליח שלא לטרוח בעצמו יצא קצת שכרו בהפסידו שמראה בעצמו שאין המצוה חביבה עליו לטרוח בה משא"כ כשמכבד בה לאחר אע"פ שהאחר זוכה בעשיית המצוה מ"מ כיון שהוא דרך כבוד שזה שמח ומחזיק טובה למכבד לא אבד שכרו מבעל הגמול שהוא הגורם לעשייתה וזוכה ומזכה אחיו עמו. וע"ז בא בראש דבריו להביא ראי' ממנהג לכבד במילה לאחר אף לכתחלה ושוב הביא מכהן המקריב דמשמע שנותנה לאחר אף לכתחלה וכן מנדרים בתורם משלו על של חבירו דאף שתאמר צריך דעת בעלים מ"מ יכול הוא להרשותו אע"פ שזה האחר הוא הזוכה במצוה זו של התרומה והמצוה היא מוטלת עליו והיינו דמייתי מנדרים ולא מייתי מדין שליחות המבואר במס' תרומות ובקידושין וכל הש"ס משום דמשליחות אין ראיה דאז הוי כעושה בעצמו ושכר מצוה שלו משא"כ התם מבואר דאע"ג דמצוה דילי' הוא להפריש תרומה יכול להרשות לאחר שיזכה במצוה ומכ"ש אם נאמר שא"צ דעת בעלים וחשבינן לי' לזכות מה שהאחר תרם משלו לפי שלא אבד בזה שכר המצוה כיון שהוא גרם לה (ומ"ש בתב"ש שם אדרבה מהתם ילפינן שליחות כו' מלתא בעלמא נקט לסיועי דמדינא שרי להרשות לאחר ע"ש) ושוב מייתי ראי' מיבום דלא אמרינן מצוה על הגדול לייבם את כולם אלא קאמר אם רצה כו' אלמא דגוף המצוה המוטלת עליו ברצונו תליא מלתא ולא אמרה תורה המצוה אלא שאם רוצה הוא קודם למצוה זו ואם הוא מסלק עצמו המצוה על השאר ומעולם לא עלה על דעת אא"ז ששאר האחים הם שלוחים של הגדול ושוב אח"כ הביא הא דמצוה בו כו' ודברי הא"ז וד"מ ומחלק בין שלוחים בשביל שאינו רוצה לטרוח למכבד ק בדרך כבוד ואח"כ הביא דברי הש"ך ע"ש:

ועתה אבאר כי מ"ש הגאון בספר המקנה בסוף דבריו דאף הש"ך לא קרא תגר אלא למכבדים אחרים במצוה אבל אם הוא מדין שליחות שהמצוה של האב אין בזה ביטול מ"ע דאב אלא משום דמצוה בו יותר כו' ובזה נדחו כל הראיות שהביא התב"ש משליחות דתרומה ומכהן העושה שליח להקריב קרבנותיו ומשליח לעשות מזוזה דפשיטא דבכל המצות קי"ל שלוחו של אדם כמותו אלא דמצוה בו יותר עכ"ל ואני תמה מאד שהרי מבואר מדברי התב"ש שהוא סובר דודאי אי בעי למעבד דרך שליחות מהני בדיעבד דשלוחו של אדם כמותו אבל עכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דמצוה בו יותר והתב"ש חידש בדבר דאע"ג דדרך שליחות לא מהני רק בדיעבד מ"מ דרך כיבוד אף לכתחלה שרי וכמש"ל באורך וע"ז סובב ראיות אא"ז מהא דתרומה האמור בנדרים וכן בכהן שנותן לכל מי שירצה להקריב קרבנותיו (ומה דמשמע מספר המקנה דהך דב"ק הוא בדרך שליחות דוקא הנה אע"ג דמפשיטות הש"ס משמע הכי דפריך שליח היכא מצי משוי וז"א לפענ"ד כמ"ש לקמן) או במנחות דאמר ר"ג לר"נ קבע לי מזוזתא ועביד הכי לכתחלה מוכח דלאו משום שליחות הוא דאל"כ:

הו"ל למעבד בנפשיה משום מצוה בו יותר אלא ע"כ דאין כל ענין שליחות שוין דבכה"ג שנותן לאחרים לזכות במצוה דרך כבוד אין קפידא לעשות כן אף לכתחלה ומכ"ש לכבד לגדול וכמו דמייתי בהא דסוטה דף י"ג שאמרו הניחו לו כבודו בגדולים משא"כ אם היה דרך שליחות האיך התירו לכתחלה לעשות ע"י שלוחים ועי' בתב"ש שם שכתב דודאי היכא דאמרינן מצוה בו אסור לעבור עליו כו' וגם הא דמייתי מיבום דלא קאמר בגדול ליבם את כולם רק ברצה תליא מלתא והתם לא שייכא שליחות אלמא דמה שהטילה התורה החיוב ע"ז יותר היינו במקום שאין אנשים שרוצים לעשותה או כשהוא רוצה הוא קודם אבל אם יש שם אחרים וברצונו הניח להם המצוה אין איסור בדבר ואף לכתחלה יכול לעשות כן:

ואדרבה נלענ"ד כי מ"ש בס' המקנה דאם הוא מדין שליחות המצוה של האב ובאמת שלכאורה היא קושית הד"מ על הא"ז ולענ"ד נראה בדעת הא"ז דס"ל שלא נאמרו הדברים דשלוחו של אדם כמותו אלא לענין התועל' של המעשה כגון בקידושין וגירושין וכל מידי דבעי שליחות ואם לא היה זה שולחו לא הי' הדבר ההיא מתקיים אם היה עושה מעצמו ע"ז אמרינן דשלוחו של אדם כמותו ור"ל שהמעשה ההיא שעשה השליח מועיל ומתקיים כאילו עשה הוא בעצמו וכן לענין דבר עבירה דאי לאו דקי"ל אין שליח לד"ע וכן במעילה וטביחה ושליחות יד שאם לא היה זה משלחו לא היה עושה הדבר על דעת עצמו רק עתה ששולחו זה הוא עושה הדבר ע"ד משלחו להיות קולר תלוי בצווארו בזה אמרינן שהמעשה שעושה ע"י שליחות זה הוא מועיל לחייב משלחו כאילו עשאו בעצמו אבל בדבר מצוה שאין צורך לשליחות ומתקיים הוא בלעדו אפילו תאמר שלולי שהיה זה עשאו לשליח לא היה זה עושה וא"כ הוא גרם למצוה זו שתעשה ומקבל שכר על המצוה שנעשה בגרמתו ע"ז שהטילה התורה עליו שהוא יעשה אין מקבל שכר כשנעשה ע"י שליח דהא מ"מ הוא לא היה העושה רק השליח ואנן לא אמרינן דכשהשליח עושה הוי כאילו ידו עשתה כל זאת דהיינו ידו ממש אלא שמועיל כאילו ידו עשתה וא"כ במילה דהמעשה אינה תלוי בשליחות כלל אע"פ שמצות מילה נתקיים ע"י השליח ואפילו בלא דין שליחות מ"מ דין מצות האב לא נתקיים ע"י השליח:

ואמנם הד"מ שתמה על הא"ז ס"ל דגם לענין זה מועיל שליח של אדם כמותו לדון כאילו קיים האב שמה שהטילה התורה על האב אינה שיעשה הוא בעצמו אלא שיעשה הוא שלוחו שהוא כמותו ומ"מ י"ל דלענין שכר המצוה אינה של האב רק של השליח דזה שולח וזה עובד לא אמרינן דהא לענין קיבול שכר המצוה השליח אדעתיה דנפשיה קעביד לקבל שכר מצוה ואם נאמר שהשכר הוא של האב א"כ נאמר שהשליח העושה הוא יצא נקי והוא משמש שלא על מנת לקבל פרס זה דבר שאפשר לאמרו אם האב הוא נותן שכר למוהל למול את בנו ויצא שכרו בהפסדו כשכר עוה"ב אבל אם הוא מוהל בחנם ובצע כסף לא לקח וגם בעוה"ב אין לו שכר טוב בעמלו אתמהה כי כמה גדולי הדור אשר החזיקו במצוה זו ביתר שאת ומחזירין אחריה במה דאפשר ודוחין מפני' כמה מצות ושכר פעולתם יקח אחר (וקצת יש לדחות דרובא דאינשי אינם יכולין למול וא"כ לא מצי משוי שליח. אבל באמת ז"א כמ"ש לקמן) ואם נפשך לומר שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובאמת נותן למשלח שכר מצוה שנעשית ע"י שליח שמעלה עליו כאילו עשאו בעצמו וגם לשליח שעמל ויגע בה מקבל שכר חלף עבודתו אשר עבד אף אנו נאמר להיפך שעיקר השכר הוא של השליח כיון שזה סילק מעליו צורך המצוה ומעשה המצוה קיים בלי שליחות והשליח אדעתיה דנפשיה קעביד לקבל שכר המצוה שעשה ולא ע"ד שיקבל המשלח ואף שלא היה סיפוק בידו לעשות זולת רשות המשלח מ"מ אין לו שכר עשיית המצוה ממש דהא לא טרח בה ולא מידי עביד דשליחות זה אינו מעלה ומוריד להיות קרי שליחות רק הרי זה כנותן רשות לבד ומ"מ עיקר השכר של השליח הוא:

ולכן נלע"ד דהא ודאי לענין מ"ש הש"ך שיש כאן ביטול מ"ע שהמצוה על האב והוא מבטלה בזה שפיר קאמר הד"מ דהא קי"ל דשליחו של אדם כמותו ומועיל לענין זה שלא יהיה לו עונש כדין מבטל מ"ע ציצית ותפילין וכיוצא אבל מ"מ לענין השכר לא מהני שהוא יטול השכר של המצוה כיון דהשליח אדעתיה דנפשיה קעביד שהוא העושה וטרח במצוה והרי זה כמי שהזמין לעבודת המלך וזה שולח אחר בחריקאו שאע"פ שאין עונשין מן הדין לזה שהוטלה העבודה עליו כיון דעייל גברא בחריקיה מ"מ מה שהעובדין נוטלין פרס מבית המלך אין לזה חלק בו רק יותן לאשר עמל בה ועי' בכר"ו שכתב ג"כ כמ"ש במקנה דבשליחות השכר של המשלח ולפענ"ד ז"א ומ"ש ראיה משליחות לד"ע כבר כתבתי דהתם אין זה עושה ע"ד עצמו כלל רק ע"ד המשלח ולכן כיון דאמרינן דברי הרב כו' נמצא דלא עביד ע"ד המשלח רק הוי כעושה לדעת עצמו אע"פ שזה אמר לו להיות שלוחו וה"נ בשליחות לדבר מצוה והוא עושה ע"ד שהשכר של המצוה יהיה לו ואין מעלה על לבו כלל שלא יהיה לו שכר בזה ובבא רק למשלחו וא"כ השכר של השליח הוא וא"כ מ"ש בקצה"ח שראיית הש"ך מהרא"ש שפסק שאם האב אמר לזה שימול וקדם אחר פטור דאם איתא דמהני שליחות א"כ למה פטור מליתן לאב שהפסידו שכר מצוה שהיה לו ע"י שליחות זה כו'. והנה כבר כתבתי שבש"ך מבואר שאין כוונתו לזה וגם דמאן לימא לן שאם היה האב בא לתובעו לזה שלא עשאו שליח לא היה מחויב לו ליתן רק הרא"ש קאי שם על עובדא ד"ת שזה שאמר לו האב למול הוא היה התובע אבל האב לא בא לתבוע כלל דלא איכפת לי בהא אם הוא המוהל או אחר וגם בפשיטות י"ל דע"כ לא נחלקו אלא אם האב בעצמו הוא מוהל אם יכול למכור המצוה לאחר ועל זה שפיר כתב הד"מ דשלוחו של אדם כמותו דכיון דהוא מלתא דאיהו מצי עבוד מצי משוי שליח משא"כ אם האב אינו יודע למול כלל אין כאן תורת שליח וכמבואר בנזיר ובב"ק דף ק"י דדוקא בזקן או חולה דמצי למעבד ע"י הדחק מצי משוי שליח א"כ היכא שאין האב יכול לאמן ידיו כלל לא מצי משוי שליח רק שזה תובעו שהאב כיבד אותו במצוה זו וזכה בו ופטרו ר"ת. וע"ז כתב הרא"ש דבלא"ה פטור כיון שהאב אינו יודע למול וכל ישראל חייבין למולו לא זכה בו בדיבור האב כו' וא"כ אין משם ראיה כלל לכאן:

ולכאורה לפמ"ש בספר המקנה והכר"ו דע"י שליחות המצוה על האב מוכח דאם האב אינו יכול למול לא משוי שליח דאל"כ הי' החיוב מוטל על כל מי שיש לו בן למול לומר למוהל שיעשה דרך שליחות ואז יקיים המצוה שהטילה התורה על אבי הבן למול והיינו הוא או שלוחו וכדאמרינן נמי גבי גט וכתב לה דהיינו הוא או שלוחו ולפ"ז למה קרא הש"ך תגר דוקא על אותן שיודעין למול ומכבדים לאחרים דלדברי ספר המקנה ממ"נ אם בדרך שליחות מותר אף שיודע למול ואם בדרך כבוד מה בכך שאינו יודע למול מ"מ מפקיע המצוה אלא ע"כ כמ"ש דאם אינו יודע למול אין כאן דין שליחות כלל. אך לפ"ז קשה להפוסקים דבעינן שליחות בכתיבת הגט דהא על הרוב אין הבעל יכול לכתוב ואפי' ע"י הדחק ואיך מצי משוי שליח ובאמת שכבר עמד בזה בספר מחנה אפרים ובספר בית מאיר ע"ש באורך ובמחנה אפרים כתב לחלק דדוקא היכא דלאו בר עשוי כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעות במעשה שהוא דבר שלא בא לעולם והקשה ע"ז מהא דב"מ דפריך ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכא מצי משוי ומשני דמצי עביד ע"י הדחק ומאי קושיא דהא היינו דוקא היכא דלאו בר עשוי כלל ע"ש ולענ"ד נראה דהתם לא מיירי לענין אם מהני מינוי שליח דבאמת א"צ שליחות לגוף הקרבה כמ"ש ר"ה ברי' דר"י בקידושין דשלוחי דרחמנא נינהו דאל"כ קרבן של ישראל היכא מצי לאקרובי דמי איכא מידי כו' רק התם מיירי לענין הזכות שזיכתה תורה לכהן להקריב קרבנותיו במשמר שאינו שלו אם יש לו זכות למסור לאחר ולומר שזה שלוחו כמותו והוא מקנה לו הזכות שלו ואהא קאמרינן דאם לא מצי עביד עבודה בנפשי' שליח לא מצי משוי ר"ל דבשלמא אי מצי עביד שפיר י"ל שמסר זכות לאחר ואפי' עבודתה ועורה שלו ואי לא מצי עביד אין שליחות כלום דקרא ובא בכל אוות נפשו ושרת וכיון דלא מצי מה כחו יפה למסור לאחר וכן מבואר שם בהא דכ"ג אונן דקאמר סד"א כי חס רחמנא עליו דכ"ג לקרובי הוא אבל לשווי' שליח לא מצי משוי קמ"ל. ולכאורה מצי משוי שליח כיון דהוא מצי עביד יהי' מאיז' טעם שיהי' ולפמ"ש א"ש דסד"א דמ"מ זה לא זיכתה לו תורה שיהי' יכול למסור זכותו לאחר אף במקום שהוא אונן ודי לו בהא דחס רחמנא עליו שהוא בעצמו יהיה יכול להקריב וקמ"ל דאף בכה"ג יכול למסור זכותו לאחר והיינו כמש"ל דלא מיירי מענין אי מהני ע"י שליח דודאי מהני וא"כ גם אם אינו יכול למול שפיר מצי משוי שליח כמו שליחות דכתיבת הגט וא"כ לעולם הי' צריך לכבד לחבירו בדרך שליחות דוקא ומעולם לא שמענו זה והמוהל אדעתיה דנפשי' עביד ולא ע"ד שהוא שליח האב כלל ופוק חזי מה עמא דבר שאין שום אדם מכוין שיהי' המוהל מדין שליח בין אם האב יכול למול או לא וע"כ כמ"ש אא"ז דהמצוה המוטלת על האב ברצונו תליא מלתא ואם לא רצה מכבד לאחר לכתחלה ואינו חושש וא"צ לבא בדין שליחות כלל:

ומ"מ אע"פ שבררתי דשייך שליחו אע"ג דהאב א"י למול אפ"ה א"ש דברי הרא"ש שהקשה בקצה"ח שהאב יתבע. ולפמ"ש ז"א דכיון דהאב א"י למול אין זכות כלל לענין זה שימסר לאחר זכותו וכמבואר ממה שפרשתי בדברי הש"ס דב"ק דפריך אי דלא מצי עביד שליח היכא מצוי משוי דהיינו שלא זכה בזה שימסור לאחר והתם איירינן בזכות שזכתה לו תורה ומכ"ש בזה דלא בא התורה לזכות רק לחוב אותו ולהטיל עליו מצוה זו יותר מאחרים רק דממילא נחשב לו לזכות ומצוה דיליה הוא והאחר החוטף ממנו הו"ל כעני המהפך כו' ובזה קנסוהו לשלם לו ג"כ שכר מצוה אבל מ"מ לא קנה לה לעשות שליח עליו ושיקבל שכרו משלו כאלו מידו היתה זאת וכמש"ל באורך ואתהלכה ברחבה לבאר יותר בענין זה שכל עיקר דין השליחות הוא שהדבר המוטל על אדם זה יכול להתקיים ע"י עשיית שלוחו ויש בו שני ענינים הא' הוא שאינו מתקיים בעשיית אחר אם לא שהוא נעשה שליח מהבעלים כגון קידושין וגיטין ושחרורי עבדי' ושחיטת קדשים ותרומה וכן מעילה וטביחה ושליחות יד דמרבינין להו שאע"פ שהוא שלד"ע מהני הנך כולהו אין להם קיום אם לא נעשו דרך שליחות מהבעלים משא"כ שאר מצות כל שהם מתקיימים ע"י עשיית אחרים הם מתקיימים שלא ע"ד שליחות כלל שאפי' אם נעשית בלא שליחות מהבעלים היא קיימת אלא שיש חלק מהם שהטילה התורה המצוה תחלה על מי שהדבר ברשותו או שהוא העושה וכגון מילה וכיסוי וכיוצא שאז אם אחד בא ועשה בלא רשותם חיסר מהבעלים מצוה וקנסוהו חכמים לשלם להבעלים שכר מצוה ומ"מ הדבר פשוט שאותן המצות שהם יכולים להתקיים בלא שליחות אין להבעלים זכות בעשיית המצוה לומר שאם הוא רוצה להסתלק ממנה יש לו בה טוה"נ ליתן אותה למי שירצה פשיטא שז"א דודאי אין לו זכות בה יותר מאחר רק חיוב מוטל עליו יותר מאחר וכל זמן שאינו פורק מעליו עול החיוב הוא קודם לזכות בעשייתה מאחר והיינו טעמא דמילה וכסוי כיון שהחיוב עליו ביותר ואין האחרים מתחייבין בה עד שיסתלק הוא וכל זמן שלא נסתלק הוא קודם לכל אדם והחוטף ממנו המצוה יש לקנסו אבל מעולם לא ניתן לו כח להיות זוכה בהמצוה לעשות שליח בחריקאו אלא אם הוא מושך ידו מלעשותה הרי כל אדם מתחייבין בה ויד כולם שוין בה ולא מצינו בשום מקום שיהי' זוכה לעשות שליח ולמנוע אחרים מלעשותה לא מדאוריי' ולא מדרבנן והיינו דכתב הרא"ש דאם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל ופשיטא שאין כוונתו דדוקא בדבור לא זכה אבל יכול להקנות לו בקנין אחר שיזכה בה דפשיטא דלא שייך כאן אלא ר"ל דבשביל דבור האב אין לו זכות שמיד שמסתלק האב בעצמו החיוב חוזר על כל ישראל שאין זכות לאב לענין לעשות שליח שהתורה לא הטילה עליו רק חוב שלא ע"מ לזכות להיות מזכה אחרים הבאים מכחו שלא יקדמנו אחר ולפ"ז הדבר ברור שגם האב שעשה שליח למול אינו יכול לתבוע האחר שקדמו כיון שאין בידו זכות זה, כלל לעשות שליח וגם המוהל אינו יכול לתובעו ולומר שהאב סילק זכותו ונתנו לו שמיד שהוא מסלק זכותו הרי הוא בו ככל אנשים ואין לו זכות מן הדין לומר בפלוני אני רוצה ולא באחר ובזה חולק הרא"ש על ר"ת דמשמע מדבריו שיש לאב כח לתת זכותו למי שירצה ולכן הוצרך לטעם דלא עבדינן שליחותייהו ע"ש והרא"ש ס"ל דזכות האב לו לבדו ואין לזרים הבאים מכחו כלום וא"כ מ"ש בקצה"ח ראיה מהרא"ש דכתב דפטור זה שקדמו דמ"מ יתחייב לשלם לאב ז"א מהני טעמא דכתיבנא ומכ"ש לפי דעת המע"מ שאין זה רק שכר ברכה ולא שכר המצוה עיין בש"ך סי' שפ"ב א"כ פשיטא שאין ראיה כלל וקצרתי:

וטרם אכלה לדבר נראה להביא ראיה מן המקרא פרשת שמות ויהי בדרך במלון כו' ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה כו'. ולכאורה קשה כיון שהמצוה היא מוטלת על האב והיא עשה שקודם הדבור איך בטלתו למשה ממצוה זו ואע"ג דאליבא דריב"ג דמפרש קרא ויבקש המיתו היינו במשה לפי שנתעסק במלון תחלה וכן פירש"י בחומש א"ש שמאחר שראתה שאין סיפוק בידה לעשות והוא מסור בידי מלאך אכזרי להרגו נזדרזה למולו ולא השגיחה על ביטול העשה דחמירא סכנת' מ"מ הא בדף ל"ב אמר רשב"ג שלא למשה ביקש להרוג אלא לתינוק כו' ולדידיה תיקשי למה לא מלו משה בעצמו אחר שע"ז המלאך הרגישו שבא על עסק מילה ודוחק לומר שמשה לא ידע מזה ולא היה לה שעות להודיעו וא"ל לפמ"ש בספר המקנה שפיר קיים העשה שעשה אותה שליח והרי הוא כאלו הוא קיים העשה ז"א דהא בע"ז דף ך"ז פריך אמ"ד אשה פסולה למול מהא דצפורה ומשני ותקח כתיב ותכרות כתיב דאמרה לאחרים ועבד וא"כ האיך היתה היא יכולה להיות שליח כיון דאיהו לא מצי עבדה ובדוחק י"ל שהיא באמת לא נעשית שליח רק שמשה צוה לה שהיא תמנה שליח בחריקאו ועיין ברא"ש סוף פ"ב דגיטין בשולח ע"י נכרי ומצוה למנות שליח וקצרתי ועיין בע"ז שם דאמר ואי בעית אימא דאתחילה איהו ואתי משה וגמרה ונראה דאזלא אליבא דמ"ד דמפרש ויבקש המיתו קאי על משה ואחר שהרף ממנו גמר משה בעצמו ולפום תירוצא קמא היא או שליחה גמרו ג"כ:

ונלענ"ד לפרש בזה לשון רש"י ז"ל בחומש שכתב והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו כו' הבינה צפורה שבשביל המילה הוא בא ואח"כ על פסוק וירף ממנו פי' אז הבינה שעל המילה בא להרגו והוא תמוה וכבר עמד הרא"מ ושאר מפרשים ולפמ"ש י"ל דודאי ארגשה מעיקרא שעל המילה בא רק שהיתה סבורה שאין בדעתו להרגו רק בא לרמז לו שימול אותו. אך לפ"ז אחרי עשות הרמז הזה הי' לו לירף ממנו מיד כי מסתמא אחרי שנפקחו עיניו כי לא יפה עשה שנתרשל יתעסק במצות מילה מיד וימול אותו בעצמו ויקיים המצוה שהטילה עליו ומצוה בו יותר משלוחו, אך באמת המלאך לא הרף ממנו ועשה כן כמה פעמים שמחמת זה לא היה יכול לעשות בעצמו וזירזה היא ומלה אותו ואז הרף ממנו ולא קודם וגרם עי"ז ביטול מ"ע שהי' על משה שהי' לו להניחו מיד לקיים המצוה בעצמו או עכ"פ מיד דאתחילה הי' לו לירף ממנו שהוא יגמרנה וכיון שלא השגיח על ביטול מצוה שעל האב ולא הרף עד שנימול מזה הבינה שעל אודות מצות המילה בעצמה שהיא גדולה מאד בא להרגו שזה עיקר המצוה וכיון שגמרה המילה הרף ממנו ולכן אמרה חתן דמים למולות ר"ל לא על מצות האב רק על עיקר מצות המילה בעצמו הי' הולך למות ויש להמתיק הענין יותר וקצרתי:

ועכ"פ נראה ברור כמ"ש שאם הי' מקום לחשוב שזו המצוה שעל האב היא מצות עשה בפ"ע ומתקיימת ע"י שליח הי' החיוב מוטל על כל אדם שיש לו בן למול לעשות את המוהל שליח ולא יעשה על דעת עצמו רק על דעת משלחו ואף אם האב אינו יודע למול וכמש"ל דאף בכה"ג מהני לי' השליחות אלא ע"כ שהמצוה שעל האב אינה עשה לעצמה ומ"ש הש"ך שהנותן לאחר כשיודע למול הוא מבטל מ"ע לדבריו הו"ל למימר דאף כשאינו יודע למול אם נותן שלא בדרך שליחות הוא מבטל מצות עשה ונראה שמ"ש שביטול מ"ע הוא ע"פ מה שהזכיר שם מדברי הרמב"ם בהלכות מילה שמצוה על האב תחלה וברמב"ם שם איתא ומצוה על האב למול כו' עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטול מ"ע כו' אך באמת פשוט דכוונת הרמב"ם דהיינו כשהגיע הזמן למול אותו ולא מלו הוא עובר בעשה שהוטל עליו למולו וכל זמן שלא נימול כלל בכל שעתא קאי עלי' בעשה אבל אם בהגיע זמן לימול בין ע"י האב או ע"י אחר סגי בהכי ואין האב עובר בעשה כלל וכיון שמימינו לא שמענו אף מגדולי הדור ורבנן קשישאי דעבדי הכי ליקח מוהל בדרך שליחות ע"כ כמ"ש שאין זה עשה בפ"ע וא"כ אף כשיודע למול והיה יכול לעשות שליח א"צ לזה והדין דין אמת כמ"ש אא"ז שאם עושה לסלק הטורח לאו שפיר עביד וע"ז אמרו מצוה בו יותר אבל בדרך כבוד שפיר דמי וראיה לדבר ברכת המזון עיין בסי' ר"א בש"ע ומג"א שם ופשיטא שאין לומר ששם רשאי ליתן לאחר כדאמרי' אורח מברך כדי שיברך את בעה"ב דפשיטא שאין זה מספיק שיהא רשאי לבטל המצוה וגם כי הגדול רשאי לכבד הקטן וגם בחולין דא"ל כוס של ברכה אתה שותה כו' ע"ש הנראה לפענ"ד כתבתי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. והנה אחי החריף ובקי מוה' אליקים געציל נ"י אמר שיש להביא ראיה משבת פרק ר"א דמילה דאמר התם רב אדא בר אהבה הו"ל ינוקא שנולד מהול ואהדריה אתריסר מהולי ושוב מלו בעצמו ועשאו כרות שפכה ע"ש והראיתיו שהתה"ד סי' רס"ה רצה להביא ראיה מזה דאבי הבן לא ימול בשבת ושוב דחה זה דהוי מהדר אאחריני לפי שלא רצה בידים לעבור אדרב א"נ משום דנולד כשהוא מהול צריך אמנות יתירה ואיהו נמי הוי מוהל אבל לא הי' בקי בהפלגה כולי האי ע"ש ובזה נדחה נמי ראיית אחי נ"י. ומצאתי בספר יד אליהו סי' נ"א עמד ג"כ בענין זה ודעתו כאא"ז וע"ש לענין לפדות ע"י שליח ויש לישא וליתן בדבריו וקצרתי כעת:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה