אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה סו

שאלה סה

שאלה לברר דין ראובן שבא ליקח כליו מבית האומן והשיב לו האומן שלי הם שקניתי אותם ממך והשיב ראובן הלא יש לי עדים שמסרתי אותם לתקנם והשיב האומן כן הדבר אבל אח"כ שלמתי לך דמי מחירם והעדים אינם בכאן כי הלכו להם למדינת הים הדין עם מי:

תשובה כדי לברר הדין על בוריו צריך אני להאריך לברר ולקשט ההלכה בסוגיא זו בב"ב דף מ"ה ואגבן יתבארו כמה דינים מחודשים בענין זה ויתיישבו כמה קושיית בסוגיא זו על מכונם וזה החלי בעזהשי"ת. הנה אהא דתנן אומן אין לו חזקה איתמר עלה אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא היה דברים מעולם כי אמר ליה נמי לקוחה הוא בידי מהימן א"ל אביי א"ה אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך כי אמר ליה לקוחה הוא בידי מהימן א"ל רבה מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים לא ס"ד אלא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים והתוס' בד"ה אבל הקשו דמאי ארי' אומן דאין לו חזקה היכא דמסר לו בעדים אפילו אחר נמי כשיש עדים שבא בתורת פקדון ונלענ"ד דא"ש ע"פ מ"ש התוס' חילוק בין דברים העשוין להשאיל לאומן משום דנותן לאומן המכיר או היה לו להביא עדים בשעה שמוסר לו וכיון שלא מסר לו בעדים ע"כ שהיה בתורת לקוח עי' שם:

ולפי"ז נראה דהא ודאי אומן חלוק מאחר דסתם אומן לתקן וסתם אחר למכירה וא"כ כשרואין חפץ ביד האומן מוקמינן ליה בחזקת מריה קמא (והיינו טעמא דהרי"ף דס"ל לדינא דאפילו במגו אינו נאמן משום דהו"ל מיגו להוציא וכמ"ש באו"ת סי' קל"ג) ומה שאנו מפקפקין בדבר הוא לפי שלא מסר לו בעדים וא"כ כשזה טוען שבאמת מסר לו בפני עדים רק שאינם לפנינו שהלכו להם למדה"י וא"כ פשיטא דלא מפקינן החפץ מחזקת מרי' שהרי לפי טענתו עשה כראוי ומהימן בזה כמו שנאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני כו' דגם כאן להחזיק הוא משא"כ כשהחפץ הוא ביד אחר שאינו אומן דראיה זו שאנו רואין החפץ אצלו אינו מוציאו מחזקתו אדרבה אמרינן חזקה מה שביד אדם בחזקת שלו וקנה אותו מחבירו וא"א להוציאו מחזקתו רק ע"י שיש עידי פקדון וזה דוקא כשיש עידי פקדון לפנינו משא"כ במה שזה טוען שיש לו עידי פקדון אלא שאינם לפנינו פשיטא דבזה לא מפקינן החפץ מיד זה שהוא מוחזק בו לפנינו כל כמה דלא אייתי סהדי וחילוק זה נכון וברור ולפ"ז מדוקדק לשון רבה דאמר ל"ש אלא שמסר לו בעדים ור"ל שבאמת אין העדים לפנינו רק שטענתו כך שמסר לו בעדים דאל"כ הו"ל למימר ל"ש אלא שיש עדים שמסר לו אלא ע"כ דבאמת אע"פ שאין העדים כאן נאמן גבי אומן ולפ"ז מה דקאמר אבל אם לא מסר לו בעדים כו' ר"ל דכשלא מסר לו בעדים ע"כ הימני' או שהיה באמת בתורת לקוח כמ"ש התוס' וזהו דקאמר מתוך שיכול לומר להד"מ גריעא טענתו דמערער שהיה לו למסור בעדים וכמ"ש התוס' ממש לכן באמת יכול לטעון לקוח (אך כל זה אם נימא דצריך להחזיר בעדים אז בזה שמסר לו בעדים תיקן הכל ולא הניח פתחון פה לאומן כלל משא"כ אם אין צריך להחזיר בעדים עדיין גריעא טענתו דבעה"ב שהרי אם ירצה הלה יטעון החזרתי וע"כ שבאמת בא לידו בתורת לקוח) והיינו דפריך ליה אביי לרבה א"ה אפילו בעדים נמי כו' ר"ל אע"פ שזה טוען שמסר לו בעדים מ"מ אין ממש בדבריו שהרי היה האומן יכול לטעון החזרתי וא"כ נימא דבאמת שקורי משקר ובתורת לקוח בא לידו והיינו דאביי היה סובר דגם רבה מודה דא"צ להחזיר בעדים רק דלא ס"ל מיגו כלל רק מצד שהטענה של בעה"ב גריעא הוא לומר שמסר לו בתורת אומנת ושלא בעדים ולכן פריך ליה דמצד גריעות הטענה גם אם היה טוען שהמסירה בעדים וראה ג"כ לא מהני דס"ס טענתו שמסר לו מתחלה לשם אומנת גרועה הוא שהרי יכול לטעון החזרתי ובשלמא לדידי דס"ל דלאו מצד גריעות טענה אתינן עלה דבאמת דין אומן דמי בזה לדברים העשוין להשאיל ובראה לחוד סגי א"ש דמתניתין מיירי בראה דליכא מיגו דהחזרתי וממילא מוציאין מידו ואין לו חזקה משא"כ לדידך דע"כ לא ס"ל מיגו כלל דאל"כ הו"ל לך למימר שיש עדים וראה אלא דהא דמצרכת עדים משום גריעות הטענה א"כ אפילו כשהמסירה היתה לפי טענתו בעדים וגם ראה לא מהני. ובזה א"ש הא דפריך אביי א"ה שעמדו תוס' על לשון זה ומצד זה חידש הרי"ף דלא מהני מיגו גם קשה דמנ"ל לאביי באמת דרבה לא מיירי בראה והרשב"ם והתוס' פירשו מדלא ופליג רבה בין ראה כו' ולפי מ"ש א"ש דאביי סבר דאי בעדים דקאמר רבה טעמא דידיה משום מיגו הו"ל למימר ל"ש אלא שיש עדים כו' אלא ע"כ דלאו מדין מיגו קאמר וכדכתיבנא ואמטו להכי פריך דאפילו בעדים נמי ומשני ליה דצריך להחזיר בעדים וא"כ בכה"ג שטוען שמסר בעדים טובה טענת בעה"ב שהרי במסירה זו שמסר בעדים תיקן הכל ולפ"ז גם רבה מיירי היכא דאיכא ראה דאז אין כאן מיגו באמת כלל רק על תחלת הטענה אנו באין לדון משא"כ כשיש מיגו לפנינו שאין כאן עידי ראה גם רבה מודה דלא עדיף מעשוים להשאיל ולהשכיר דבלא ראה מהימן במיגו ולפ"ז צריך להבין הא דפריך מברייתא דראה עבדו כו' דמאי קושיא אי דאיכא עדים ל"ל ראה ניתי עדים ונשקול דמה קושיא דלמא מיירי בגוונא דרבה ממש שטוען שמסר בעדים ועתה אינם בפנינו וצריך לעידי ראה אך י"ל דלכאורה קשה בהא דמוקי סיפא ביוצא מת"י אחר ומהימן במיגו דמינך זבינתה ולכאורה קשה לפי מ"ש התוס' הא דלא מהני מיגו דנאנסו משום דהשתא דס"ל צריך להחזיר בעדים הו"ל כאילו פירש ולא מהני מיגו במקום תנאי ולפ"ז קשה דזה דוקא גבי הבע"ד עצמו משא"כ היכא שבא להוציא מיד האחר מאי אריא שטוען בפני אמרת כו' דהו"ל מיגו אפילו בלא מיגו נמי מהימן דמה איכפת לו לזה האחר אם זה עבר על תנאו או לא שהרי לפי טענתו דהאחר נתן לו האומן החפץ על פי ציוויו דבעה"ב והיינו חזרה דידיה ואע"פ שאין לו עדים ששמעו כן מפי הבעה"ב וגם זה המחזיק לא שמע מפי בעה"ב וא"כ לא שייך מיגו מ"מ כיון דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין שפיר האמין לו ששמע כן מפי בעה"ב ומה איכפת לו לזה מה שזה עבר על תנאו וכן מבואר בח"מ סי' קל"ג מדברי הרמב"ם וה"ה שאם טוען שהשאיל לאחד ואותו השואל מוכרם לו אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי כו' דמה שמוכר שאינו שלו היינו גניבה ולכן אין מוציאין מידו של זה המחזיק עי' שם בש"ך ס"ק י"ג:

אך באמת דעת הראב"ד ודעימיה והכי קי"ל דלא עדיף מאותו פלוני כו' וכן פסק הש"ך ועי' שם שכתב משום דס"ל דבכה"ג השאלתיו ומכרם לך לא מיקרי גניבה לומר אחזוקי אינשי כו' ולעד"נ הטעם בפשיטות דכל שאנו רואין חפץ זה ביד מי שהוא ויש עדים שלא יצא מת"י בתורת מכירה או דברים העשוין להשאיל כו' הרי הוא בחזקת בעליו כבראשונה וא"כ זה האחר בא להוציא מחזקת הבעלים מחמת סברא דאחזוקי אינשי לפי שמברר שבא לו לידו מיד זה השואל פשיטא דלא אלימא הך סברא דאחזוקי כו' וטענת גנובין שאני משום דאע"ג שאנו מחזיקין חפץ העשוי להשאיל כו' בחזקת בעה"ב היינו משום חשש שאלה ולא מחמת חשש גניבה משא"כ כאן דמחמת טענת שאלה גופא אתינן עלה ולדיעה ראשונה ס"ל דגם בכה"ג כיון שלא נתברר לפנינו שיצא מת"י בתורת שאלה רק דממילא אמרינן הכי לפי שהם דברים העשוים להשאיל כו' בזה שוב אמרינן אחזוקי אינשי ומסתמא מעיקרא בתורת מכר אתי לידיה משא"כ כשיש עדים לפנינו שבא ליד שיצא מת"י בתורת שאלה וגם צריך להחזיר לו בעדים דבזה א"צ לטענת המערער כלל דממילא אנו מחזיקין הכלי בחזקתו תיכף כשרואין אותו ע"י עדים אילו וסברא דאחזוקי אינשי לא אלימא לומר דמסתמא נתן זה ע"פ עדים שהיה שם בשעה שצוה המערער וכללא דמלתא כל שא"צ לטענת המערער רק דמעצמינו אנו מחזיקין הכלי בחזקת שלו ממילא דזה אתי להוציא ולא מהימן משא"כ היכא שאין אנו יודעין דבר זה רק שהמערער טוען טענה שהוא נאמן בה כגון באומן שמכר חפץ לאחר אליבא דרבה דסבר דבעינן דוקא שיטעון המערער שמסר בעדים וממילא דבלא טענת המערער לא היינו מחזיקין בחזקת בעה"ב ובזה שוב י"ל דטענת המערער שקר כיון דאחזוקי אינשי כו' וכמו בטוען שאולין:

ולפי"ז א"ש מה דקשה בהא דקאמר מ"ש רישא ומ"ש סיפא דל"ל לאתויי הסיפא כלל כיון דעיקר קושייתו הוא מן הרישא ולפי מ"ש א"ש דהש"ס הוצרך לאתויי הסיפא דבפני אמרת לי ולפרש אותה דבל"ז לא הו"מ למפרך אי דאיכא עדים כו' דהא מצינן למימר שאין העדים לפנינו ולכן צריך ראה אך השתא דמייתי הסיפא דקתני בפני כו' והיינו דבכה"ג א"צ למיגו כלל דבל"ז היה לו להיות נאמן וכדעת הרמב"ם דהא בלא טענת המערער שאומר שמסר בעדים אין אתנו יודע שהחפץ שייך למערער וא"כ שוב נימא דאחזוקי כו' ומסתמא מסר לו שלא בעדים ועתה צוה לו למכור וע"כ לומר אחד משני אלה או דמיירי שיש עדים לפנינו או שאף בלא עדים כלל כל שהוא ביד אומן אנו מחזיקין אותו תיכף בחזקת בעה"ב ואין אנו צריכין לטענתו דבעה"ב בזה כלל וממילא דשפיר קאמר דביוצא מת"י אחר דוקא היכא דטוען בפני כו' הא לא"ה לא מהימן ולא מהני ליה סברא דאחזוקי אינשי כו' ולכך פריך אי דאיכא עדים וא"כ ע"כ שיש עדים לפנינו דאם אנו אומרים שצריך לעדים דוקא ע"כ מוכח מסיפא דיוצא מת"י אחר דבהכי מיירי א"כ קשה ל"ל ראה כו' אע"כ דבראה לחוד סגי כשיטת אביי וא"ש רישא וסיפא דגם בסיפא לא מהימן כ"א במיגו דמינך זבינתה דאל"כ כיון דגם בלא טענת המערער הוה מוקמינן בחזקת בעה"ב לא מהני סברא דאחזוקי כ ודו"ק:

ולפמ"ש י"ל ג"כ קושיית התוס' שהקשו דיהא נאמן במיגו דנאנסו ויתיישב עפי"ז ג"כ באופן אחר הא דאיצטריך לאתויי הא דסיפא ולפרשה דהנה לכאורה י"ל דמיגו דנאנסו לא אמרינן דלא שכיח וכמ"ש הפוסקים רק שהתוס' הביאו ראיה דאמרינן נאנסו מפרק המוכר וי"ל דודאי אין כל אדם רוצה לטעון טענה דלא שכיח רק היכא שהוא באה להחזיק שפיר אמרינן להך מיגו משא"כ היכא שאינה באה רק להוציא וכעין זה כתבו הפוסקים לענין מיגו דהעזה דלא אמרינן רק להחזיק ולא להוציא כיון דיש ב"א שאינם יכולין להעיז וה"נ דכוותה:

והשתא א"ש דבפרק המוכר דמיירי לענין החזרתי במיגו דנאנסו כיון דבטענת החזרתי אי לא מהימנינן לי על טענתיה אנו מחייבין אותו דמי החפץ שהרי על החפץ עצמו הוא טוען החזרתי וא"כ המיגו דנאנסו הוא להחזיק וחזקה דממון מסייע ליה שפיר מהני מיגו דנאנסו אף דלא שכיח משא"כ טענת לקוח שלולי המיגו הוה מוקמינן ליה בחזקת הבעלים דאית ליה חזקת מרא קמא וזה רוצה להחזיק בכלי של חבירו ע"י המיגו (ומהאי טעמא ס"ל להרי"ף דלא אמרינן מיגו כלל דהו"ל מיגו להוציא מחזקת מרא קמא דמה שהוא ברשות זה אינו רק תפיסה בלבד ולא מהימן כ"א ע"י המיגו והו"ל להוציא) אף שאין זה להוציא ממש שהרי עתה החפץ ברשותו וזה בא במיגו להחזיק מה שת"י ומהאי טעמא מהימן לדידן לקוח במיגו דהחזרתי כקושיית אביי ולא אמרינן דהו"ל מיגו להוציא מ"מ היינו דוקא במיגו דהחזרתי אליבא דמ"ד א"צ להחזיר בעדים דהחזרתי מצד עצמה טענה מעליא היא ונאמן בה משא"כ נאנסו דבאמת לא שכיח וכיון שזה בא להוציא החפץ מחזקת מרא קמא ולהחזיק עי"ז החפץ לעצמו אינו נאמן:

ובזה א"ש מאי דקאמר ביוצא מת"י אחר וקאמר מינך זבינתיה ולכאורה קשה לפמ"ש הש"ך סי' קל"ג היכא דאמר אל תחזיר אלא בעדים אפילו במיגו דנאנסו לא מהימן דאנן סהדי שלא החזיר כלל ובודאי עשה כפי תנאו ע"ש דמייתי ראיה מהתוס' שכ"כ למ"ד צריך להחזיר ואף שהתוס' אח"כ כתבו דמהימן היינו היכא שלא התנה בפירוש אבל היכא שהתנה בפירוש מודים ע"ש ולפי"ז קשה למאי דס"ד דהתוס' דלדידהו הוי כאומר אל תחזיר כו' וא"כ לפי הטעם דבאל תחזיר לא מהימן מחמת דאנן סהדי א"כ למה ביוצא מת"י אחר מהימן משום מיגו דמינך זבינתה דהא לפי טענתו של האומן שנתן את החפץ לזה ע"פ ציוויו של המערער היינו חזרה דידיה וכיון שהמערער מסר לו בעדים הו"ל כהתנה עמו אל תחזיר לי אלא בעדים וכיון שזה האחר אינו טוען שהמערער אמר להאומן בפניו ובפני עדים שימסור החפץ לו רק טוען בפני אמרת לבד ממילא אף מיגו אינו מועיל להאחר דהא הו"ל מיגו במקום אנן סהדי דאנן סהדי שזה משקר במה שאומר שהאומן מסר לו החפץ בלא עדים שהיה שם בשעת מסירה דהיינו חזרה דידיה ולמה יועיל מיגו ומה לי מיגו דהאומן גופיה מה לי מיגו דהאחר דהא אנן סהדי סברא הוא דמסתמא לא יעשה זה כנגד מה שמצווה ועומד מפי הבעה"ב וכיון שלפי דברי זה האחר ע"כ לומר שהאומן עבר על ציווי זה לא מהימנינן ליה אף במיגו כיון דאנן סהדי שהאומן לא עשה כן כיון שהאומן בעצמו אינו נאמן במיגו מטעם זה ומאי עדיפותא דהאחר וצ"ל דדוקא האומן גופיה אם בא לטעון לקוח במיגו דנאנסו לא מהימן דהא רצונו להחזיק בחפץ זה ואמרינן דמסתמא לא עשה כן נגד ציווי הבעה"ב שהרי טענת לקוח ג"כ בכלל חזרה ואף שי"ל שסמך עצמו שיוכל לטעון נאנסו מ"מ אין נאמן בשביל זה להחזיק בחפץ שאנו מחזיקין שהוא בחזקת הבעה"ב (וע"כ אנו צריכין לומר שנאמן מטעם מיגו דאי בעי הוי טעין נאנסו זה לא אמרינן כיון דנאנסו לא שכיח אין נאמן להחזיק חפץ של אחר דהוי כמו להוציא כנ"ל) דהא באמת אם יהיה עידי ראה לא יהיה יכול לטעון נאנסו וא"כ ל"ל מתחלה לסמוך עצמו ע"ז ולהחזיר בלא עדים ולהכניס א"ע בתגר זה כלל על לא דבר וא"כ ממילא דלא מהני ליה המגו במקום אנן סהדי והיינו נמי טעמא דפסקו שאין יכול לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתי בפני פלוני ופלוני משום דאפילו תימא דשפיר מחשב מיגו דלא אמרינן הך סברא שכתב הרשב"ם דמתיירא לומר כן פן יבואו ויכחישוהו כיון דהשתא מיהא ליתנייהו קמן מ"מ לא הוי מיגו מחמת אנן סהדי דשקר הוא דובר דמעיקרא לא היה לו לסמוך ע"ז ולפרוע בינו לבינו על סמך זה שיטעון כך דזימנין שלא יזדמן שיהיה עדים כשרים שילכו למדינת הים ולא יהיה לו מיגו זו מ"מ הו"ל מיגו במקום אנן סהדי וה"נ דכוותיה שהיה לו לאסוקי אדעתיה דשמא יבואו עידי ראה ולא יהיה נאמן החזרתי במיגו דנאנסו וא"כ הו"ל מיגו במקום אנן סהדי וכל זה באומן עצמו אבל אם האומן מכר לאחר שפיר מהימן האחר במיגו וא"ל דהו"ל מיגו במקום אנן סהדי דז"א כיון שהאומן הוא מוסר הטלית לאחר ושוב ליתא גביה ואין כאן מקום שיפחד שיבואו עידי ראה כיון דליתא גביה ממילא שהוא מוסרו להאחר במצותו של זה אף שלא בעדים ואם יתבע אותו קסבר בדעתיה שיהיה נאמן בטענה זו במיגו דנאנסו וממילא דאין כאן אנן סהדי כלל בכה"ג שהרי הוא מוצא הטלית מת"י וא"ל דאכתי ל"ל תגר זה שיהיה נאמן במיגו דנאנסו ואז צריך שבועה כדין כל טוען החזרתי שנאמן במיגו דנאנסו וצריך שבועה ואפשר לומר דא"ש דקאי הך סיפא על ראה עבדו כו' ואין נשבעין על העבדים:

ובהכי א"ש לענ"ד קושי' התוס' על פר"ח דמאי פריך מראה עבדו ל"ל ראה כו'. דצריך ראה לענין דאפילו בשבועה לא מהימן ולפמ"ש לכאורה קשה טפי דהא אפי' שבועה א"צ גבי עבד היכא דלא ראה ומהימן במיגו דנאנסו ולכך צריך ראה ונלענ"ד דהנה אא"ז מהרש"א הקשה בהא דכתבו התוס' דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיגו דהא למאי דכתבו התוס' בסוף ע"כ ידע ממיגו דנאנסו דאל"כ מצי אתי כמ"ד א"צ לפורעו בעדים ורבה סובר כמ"ד צריך לפורעו אלא ע"כ דקשיא ליה דמהברייתא מוכח דאף מ"ד צריך לפורעו היינו במלוה אבל בפקדון כיון דאית ליה מיגו דנאנסו א"צ לפורעו ע"ש:

ולפענ"ד י"ל דודאי לא אסיק אדעתיה מיגו דנאנסו שהוא טענה גרוע ומ"מ חזרה בעדים שפיר מסתבר ליה דפקדון עדיף מהלואה דבפקדון אע"פ שמסר לו בעדים לא שייך לומר דלא הימניה דהא עכ"פ הימניה כשיאמר נאנסו וסברא זו מוכח מהברייתא או אפשר דמוכיח מהברייתא דמיגו דנאנסו שפיר מהני ובלא הבריי' לא אסיק אדעתיה להקשות מסברא דשמא מיגו גרוע הוא ומ"ש התו' דלא אסיק אדעתיה כו' ר"ל מסברא לבד דהא ר"ח דלקמן בפ' המוכר ע"כ מסברא קאמר הכי דהא אין להם הוכחה מברייתא אליבא דמסקנא דא"צ להחזיר בעדים ומהימן במיגו דהחזרתי ואעפ"כ אביי לא אסיק אדעתיה לאקשויי הכי מסברא והקשה מברייתא):

ומ"ש התוס' מיגו דנאנסו בסוף דבריהם לאו דוקא נקטו ור"ל לפי שבידו לומר נאנסו ועפ"ז א"ש דהנה מ"ד צריך להחזיר בעדים אם נאמר דאעפ"כ נאמן במיגו דנאנסו צ"ל דאע"ג דסברת התוס' אמת דהו"ל כאמר אל תחזור כו' דהימניה על אמירתו נאנסו הימניה ג"כ על החזרה אם יאמר החזרתי וא"כ למה ייחד עדים דמה יועילו שאף אם לא יטעון להד"מ יטעון החזרתי או נאנסו אך דבאמת לא הימני' דהא בנאנסו שבועה בעי ועל שבועה הימניה כדאמרינן את מהימן לי בשבועה כו' וא"כ גם בהחזרתי יש להאמינו בשבועה כדאמרינן נאנסו לאו שבועה בעי ועכ"פ הועיל בעדים אלו שאם יטעון החזרתי יצטרך לישבע וגם לא יוכל לטעון להד"מ משא"כ היכא שא"צ שבועה על נאנסו כלל כגון עבדים וכיוצא א"כ מעיקרא הימני' לגמרי אף בלא שבועה שאם יטעון נאנסו יפטר א"כ הדק"ל למה ייחד עדים כלל דהא לא הועיל כלל שהרי יכול לטעון נאנסו או החזרתי וצ"ל דבאמת לא ניחא ליה כלל שיחזיר לו שלא בעדים ולאנסו שאני שע"כ הוא צריך למסור על נאמנותו בשבועה דשמא יארע אונס במקו' שאין רואין והלכך גבי עבדים שוב לא מהני דנאנסו כיון דאם נאמין לו יהיה נאמן אף בלא שבועה דאין נשבעין על העבדים וממה שייחד עדים מוכח שלא רצה להאמין לו על החזרה בלא עדים ובלא שבועה כלל ושפיר פריך מברייתא דאי איכא עדים ל"ל ראה דכיון דאין צריך שבועה ע"כ שצריך להחזיר לו לפני עדים ולא מהימן בלא שבועה כלל ודו"ק:

ואמנם בפשיטות יש ליישב קושי' התוס' הנ"ל דהנה התוספות כתבו אליבא דרבה החילוק בין אומן לאחר היכא שמסר בעדים כגון שנתן לו בסתם דסתם אומן לתקן וסתם בעה"ב למכירה אבל בענין ראה אין חילוק בין אומן לאחר דבלא ראה בתרוויהו נאמן בשבועה במיגו דנאנסו אף היכא שיש עדים שבא ליד האחר בתורת פקדון ובראה בתרווייהו לא מהימן כלל ועכ"פ אין מקום חילוק כלל לדידיה בראה בין אומן לאחר אליבא דאביי יש חילוק בין אומן לאחר היכא דראה דאף שלא מסר לו בעדים מ"מ מוציא מיד האומן דהו"ל כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ובאחר אף דראה מ"מ נאמן לומר לקוח הוא בידי כיון שאין עדים שבא לידו בתורת פקדון ועיקר החילוק בין אומן לאחר הוא בראה ולפ"ז א"ש דודאי הך ברייתא דראה עבדו כו' דינא דאומן אתי לאשמעינן דאומן אין לו חזקה והיינו בגוונא דבאחר מהני מ"מ באומן לא מהני אבל מה שאומן ואחר שוים בה זה לא הוצרך להשמיענו והיינו דקשיא ליה להש"ס אי דאיכא עדים ל"ל ראה כו' דא"ל דנקט ראה כי היכא שלא יהיה נאמן אף בשבועה דכיון דראה אזדא ליה מיגו דנאנסו דז"א דבענין זה אין הפרש בין אומן לאחר ומאי הא דחדית לן האי דינא הכא דכל עיקרא דברייתא ללמוד לנו ההפרש שבין אומן לאחר ועיקר ההפרש הוא מצד המסירה בעדים וכמו דמוקי רבה מתני' ל"ש אלא שמסר לו בעדים ר"ל ההפרש שבין אומן לאחר הוא בענין המסירה בעדים דכל שמסר בעדים הו"ל כאלו נתן בהדיא לתקן והוי דינו כמו באחר שנתן לו בפני עדים בפירוש לפקדון דממילא אם לא ראה מהימן בשבועה במיגו ואם ראה לא מהימן כלל אבל שלא בעדים אין הפרש בין אומן לאחר מתוך שיכול כו' וא"כ ברייתא נמי הו"ל למנקט עיקר החילוק שבין האומן להאחר דהיינו במסירה בעדים וזה ממילא ידעינן דאם איכא ראה אף שבועה לא מהני ליה כמו באחר ולאביי א"ש כיון דעיקר החילוק בין אומן לאחר הוא לענין ראה שפיר נקט ראה לאשמעינן החילוק שבין אומן לאחר ומיירי בליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס ליה ולזה תירץ רבה דבאמת חוזר בו מהא דאמר צריך להחזיר בעדים ומודה דאין צריך להחזיר בעדים וממילא דאין לחלק בין אומן לאחר כלל כ"א היכא דאיכא ראה ג"כ דאל"כ אע"ג דאיכא עדים שמסר בסתם ונתן אומן לתקן מ"מ אם לא ראה נאמן במיגו דהחזרתי ובלא שבועה כלל משא"כ למאי דס"ד יש חילוק בין אומן לאחר אף בלא ראה דבאומן אין להאמינו בלא שבועה כיון דאין להאמינו כ"א במיגו דנאנסו משא"כ אחר דמהימן אף בלא שבועה וכמ"ש ר"ח בפירוש דברי רבה במתני' והו"ל למנקט ברייתא ג"כ בהכי כנלענ"ד ליישב קושית התוס' על פר"ח והוא נכון:

והנה בטור סי' קל"ג הביא דעת רבינו יונה דבטוען אתה מכרתו לי והוא אומר מסרתי לפלוני ואמרתי לו אל תחזיר כו' אינו נאמן הלוקח ולכאורה סותר להש"ס דקאמר דמהימן האחר שיוצא החפץ מת"י במיגו דמינך זבינתיה ועיין בטור שהשיג על ר"י ובב"י וש"ך שם ולענ"ד י"ל דר"י ס"ל כמ"ש דכיון דא"ל אל תחזיר כו' אנן סהדי שלא החזיר לו ומ"ש הטור שהרי אפשר שהחזיר לו בפני עדים כבר כתב הב"ח דמיירי שאמר אל תחזיר אלא בפני פ' ופ' והם אומרים שלא החזיר בפניהם וא"כ בש"ס דידן אע"ג דקאי למ"ד צריך להחזיר בעדים מ"מ א"ש דהוי מצי טעון מינך זבינתי' חדא דאפשר רבינו יונה ס"ל דדוקא בהתנה בפירוש הוי אנן סהדי אבל מ"ד צריך להחזיר בעדים מ"מ שפיר הוה מיגו כמ"ש התוס' בסוף דמוכח מפרק המוכר כו' וכמ"ש הש"ך גופיה בר"ס קל"ג ועוד י"ל כיון שעכ"פ אין צריך להחזיר לפני עדים פרטי' פשיטא דהוי מצי טעין מינך זבינתה ומסתמא החזיר לך בפני עדים ואע"ג דהשתא טוען בפני כו' ואינו טוען שהי' עדים שם וא"כ סותר האנן סהדי בטענה זו שטוען עכשיו מ"מ לאו אנן סהדי גמור הוא ומהני ליה מיגו להאחר משא"כ רבינו יונה דמיירי דליכא מיגו וע"כ הוא טוען אתה מכרתו לי וכיון שזה מברר שמסר לפלוני והתרה בו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ונתברר שלא פרע בפניהם לא מהימנינן ליה נגד הסברא דמסתמא לא עבר על התראתו דהא לית ליה מיגו להמחזיק ומה"ת להאמין לו ודו"ק:

ועיין באו"ת סי' נ"ו שהקשה על הש"ך דמייתי מהתו' דגיטין דף ס"ג דהיכא דמכחיש ואומר שבא לידו בתורת שאלה ולא בפקדון אינו נעשה שליש ז"א דהתוס' כתבו כן בדברים העשויין להשאילן דמשאילן ג"כ אף למי שאין מוחזק לנאמן וכמ"ש התוס' לחלק כאן בין אומן לדברים העשוין להשאיל ע"ש ולענ"ד דברי הש"ך נכונים דהתם הוצרכו לחילוק זה אליבא דרבה משא"כ אביי ס"ל דאין לחלק בכך אלא אע"ג דבשעה שמשאיל או מוסר לאומן הוא מחזיק אותו לנאמן ואינו מחפש אחר עדים מ"מ אח"כ הוא כופר עקב היתה רוח אחרת עמו ואטו מי לא יכול לתבוע לחבירו מלוה ע"פ בלא עדים אע"פ שמודה שהחזיקו לנאמן ואע"פ שאמרו אסור להלוות בלא עדים כו' מ"מ בשביל זה לא נגרע טענתיה כלל וה"ה באומן או בדברים העשוין להשאיל לא נגרע טענת בעה"ב בשביל זה שמודה שמסר שלא בעדים ולכן אף אם אומר שנעשה שליש למסור לאחר אינו נאמן כיון (שהבעה"ב טוען שנתן לידו בתורת אומן או בתורת שאלה ולא בתורת שליש כלל וא"ש מה ששמעתי להקשות ד ה מ"ש רישא כו' דהא איכא לפרושי שהחפץ עדיין ת"י אומן וטוען בפני אמרת כו' שנעשה שליש על דבר זה דז"א כיון דמכחישו אינו נאמן אך דמ"מ לכאורה קו' א"ש לבעה"ת דס"ל דאף דמכחיש ואומר לפקדון מ"מ שייך הימני' ואליבא דרבה הוי אומן כמו אומר לפקדון דהיכא דליכא עדים נאמן במיגו והארכתי בזה בתשובה אחת לברר דעת בעה"ת בזה:

ולכאורה קשה הא דקאמר דנאמן במיגו דמינך זבינתה דמה מיגו דנקט שהרי הוא אומר להדיא שקנה ממנו שהרי הוא אומר בפניו אמרת לו כו' אין זה האומן רק שליח לבד והרשב"ם נדחק קצת לפרש דזבנא מינך וזבנא ניהליה אבל פשטא דלישנא לא משמע הכי אלא משמע שהוא צוה לו שימכור לזה ולפיכך שפיר הוא נאמן וא"כ א"צ למיגו כלל דהא הוא טוען שקנה ממנו והחזיק ג' שנים ומה איכפת לו מה שהי' האומן שליח במכירה זו עוד קשה דלפ"ז ע"כ מיירי שהאחר החזיק ג' שנים ובכה"ג נראה דאף אם לא היה טוען בפני אמרת כו' היה מועיל כמו אם החזיק בקרקע ג' שנים ואייתי סהדי דדר ביה המוכר חד יומא דמהני חזקת הלוקח לומר שקנאה המוכר ואע"ג דאם המוכר בעצמו היה מחזיק ג' שנים לא מהני היינו לפי שהוא אומן ודרך להניח בידו זמן רב משא"כ כאן שנמסר ליד אחר והאחר אינו אומן מסתמא שמע זה שאחר מחזיק בקרקע ג' שנים ושתק והוי חזקה מעליא אלא שי"ל דכיון שמתחלה ירד לתוכה בתורת אומנות אף שמכרה לאחר לא ידע זה שאחר מחזיק בה וכמו שאמרו אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל ויש לחלק ועיין בקצה"ח סימן קמ"ו ס"ק י"ב שכתב דלוקח בשני חזקה נאמן כשאומר בפני זבנה בטענה בפ"ע בלא מיגו ע"ש וצ"ע מסוגיא דהכא וקצרתי:

ובמה שהקשו התוס' בד"ה אי דאיכא עדים נחזי כו' דהא אדרבה קשה טפי גם לרבה ע"ש י"ל דהנה הר"ן כתב בחד תירוצא על דין הגאונים דמלוה על המשכון צריך שבועה דוקא בתובע חובו אבל כל שהוא שותק ומעכב הטלית עבור הפרעון א"צ לישבע דהא קאמר אין אתה יכול להוציא מפני השעבוד שיש לי על טלית זה ע"ש בשבועות אך הר"ן מיירי היכא דאית ליה מיגו רק לענין שבועת הגאונים מחלק בכה"ג משא"כ היכא דלית ליה מיגו ודאי דמוציאין הטלית מידו אף בכה"ג דלא מהימן כלל לומר שיש לו שיעבוד עליו אך לענ"ד כיון דשכר שכיר מלוה הכתובה בתורה הוא (אע"ג דעיקר החיוב הוא כשמוסר לבעה"ב דקודם לזה א"ע בבל תלין מ"מ כל שגמרו וא"ל הבא מעות וטול את שלך נראה דשפיר הוי מלוה ועיין באה"ע סי' ק"ו ובקצה"ח סימן ע"ב האריך בזה וצ"ע) ורבי יהודה ס"ל בבכורות דמלוה הכתובה בתורה ודאי שעבודא דאורייתא וא"כ טלית זה משועבד לו ג"כ והוא טוען שהטלית שייך לו שמשועבד לו ואיך אנו יכולין להוציא השעבוד מתח"י ואף אם אין לו מיגו דלקוח מ"מ זה הוי כטוען על גוף הטלית שהרי הוא רוצה שיתקיים שעבודו ת"י ובשלמא אי שעבודא ל"ד א"כ אין ענין המעות שתובע להטלית כלל וכל שאין לו מיגו מחוייב להחזיר משא"כ אי ש"ד וכמ"ש הרשב"א במשכון דהוי מוחזק משום דבע"ח קונה משכון כמו כן באומן אע"ג שכתב הרשב"א דלא שייך באומן שיקנה משכון מ"מ מטעם שעבודא דאורייתא מהני כיון שעכ"פ ידוע לנו שזה יש לו שעבוד על חפץ זה וזה טוען שתים קצצת לי שפיר מהימן אף בלא מיגו אך באמת כתבו התוס' בב"ב דלא אמרינן ש"ד במלוה ע"פ כ"א היכא דאיכא עדים אבל אי ליכא עדים של"ד ולפ"ז א"י ויתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בשבועות דהא בשבועות מוקי לה שלא ידעו הקציצה והכא פריך נחזי כו' ולפי מ"ש י"ל דהכי פריך אי דאיכא עדים וא"כ שפיר א"צ למיגו כלל וא"ש בין לרבה ובין לאביי דכיון דאיכא עדים ש"ד ושפיר הוי מוחזק בחפץ על השעבוד שיש לו עליו בשכר מלאכה שעשה בו אך לפ"ז ע"כ לומר שידוע לעדים כמה דזולא זה א"ל ש"ד כיון שאין הדבר ידוע לעדים וא"כ כשידוע לעדים א"כ קשה נחזי עדים מאי קאמרי וע"כ דליכא עדים ומטעם מיגו אתינן עלה וקשיא לאביי והוא נכון לענ"ד דברי זעירא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה