בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה סה
שאלה לבאר בדין ראובן שהי' נושה בשמעון ושלח שלוחו לתפוס מטלטלין של שמעון ושמעון חייב לבע"ח הרבה ובאו לדין עם זה השליח מה דינו:
תשובה הנה בב"מ דף י' בסוגיא דהיה רוכב ע"ג בהמה הקשו התוס' על רש"י שפי' דמהני בעשאו שליח אף שהוא תופס לב"ח מעובדא דיימר בר חשי והרא"ש הקשה ממתני' דקתני ואמר תנה לי והש"ס רוצה להוכיח מזה דהממינק"ח והטעם משום תופס לבע"ח וא"כ מוכח דלהך מ"ד אף בעשאו שליח לא מהני עוד הקשו דמעיקרא מאי קא קשיא ליה לר"נ ממתני' דלמא בדאמר תחלה ומנ"ל דמתני' מיירי שאומר זכיתי עכשיו ולהקשות על עולא. עוד הקשו התוס' על ר"י דאמר משנתינו דאמר תנה לי כו' הא ר"י ס"ל האומר תן כאומר זכי דמי:
ונלענ"ד לתרץ ומתחלה אבאר במאי דמוכח מפשיטות הש"ס דיימר בר חשי דעשאו שליח לא מהני כמ"ש התוספות והך מלתא טעמא בעי דלמה יגרע שליחות מכל שליחות שבתורה ואע"ג די"ל דע"כ לא ריבתה התורה שליחות אלא היכא שאינו חב לאחרים מ"מ הא חזינן באומר לשלוחו צא וגנוב דהוי מהני השליחות לחייב למשלח אי לאו משום דאשלד"ע וכן גבי מעילה וטביחה וכה"ג ולא אמרינן דהוי חב לאחרים אלא ע"כ דשליחות מהני אף שחב לאחרים ודוקא לדון בדין זכיה מתורת שליחות לא מהני היכא שחב לאחרים כיון שמה שהוא זכות לזה הוא חוב לזה אין יכול להעשות שליח מעצמו אבל כשנעשה שלוחו של זה בפירוש למה לא יועיל השליחות וכ"כ הפ"י בכתובות באמת לשיטת רש"י. אך י"ל ע"פ מה דאיתא בירושלמי דגיטין בפרק האומר דאע"ג דבאשה שאמרה התקבל והוא אמר הולך מגורשת משהגיע ליד השליח מ"מ במתנה אינו כן משום דבגט התורה זיכתה לקבל דבר שהוא שלה אבל במתנה שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"ש וביאור הירושלמי כתבתי במקום אחר ולפ"ז א"ש בהא דיימר בר חשי דהרי התם אמרינן דאי לא תפס אזי ינתן ליורשים או לכושל רק אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיניה ולפ"ז כל כמה דלא תפס לאו דידיה הוא ואינו חל ע"ז תורת שליחות כלל דהוה כעושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ואין כאן מקום לדין רק מתורת זכיה דהיינו בשעה שהוא תופס יועיל תפיסתו בשביל חבירו וזה לא מהני שהרי הוא חב לאחרים ולפ"ז א"ש גם במתנה דקתני תנה לי וקס"ד דהטעם משום דהממ"ל לק"ח ואע"ג דעשאו שליח מ"מ לא מהני שליחות בדבר שאינו שלו משא"כ בהא דתופס לבע"ח שפירש"י שיש לו נושין הרבה וא' מבקש לתפוס קודם ע"ז שפיר כתב רש"י שלא עשאו הנושה שליח דאם עשאו שליח מהני וטעמא דמלתא שהרי כבר כתבתי בשם הירושלמי דבגט מהני כיון שמקבלת דבר שלה ור"ל דאז הוי יד השליח כיד האשה ממש אע"פ שזה אמר הולך והיינו שיגיע ליד האשה מ"מ כיון שחל שליחות שלה לקבלה הוי כאילו קיבלה האשה בעצמה ולפ"ז גבי נושים הרבה כל כמה דלא תפס חד מינייהו ברשותא דכולהו קאי וגם לזה יש לו חלק בו לפי ערך החוב המגיע וע"ז בודאי שפיר מועיל השליחות שהרי הוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלו ולענין זה הוי יד השליח כיד הבעלים ואנו דנין כאלו הבעלים בעצמם הם התופסים וא"כ אף לענין שאר הממון שתפס אע"ג שלענין זה לא חל השליחות מ"מ שפיר מועיל תפיסתו דאמרינן ביה מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה דלענין זה החלק הו"ל כאלו הוא הבעלים וזוכה בו לעצמו ולענין השאר זכה בו ג"כ לבעלים מטעם מיגו ושפיר כתב רש"י דמהני בזה אם עשאו שליח:
ובזה יש ליישב ג"כ דברי רש"י בביצה דף גבי מילא מים ונתן לחבירו דקאמר דפליגי ר"נ ור"ש דמ"ס בירא דהפקרא והממ"ל לק"ח ומ"ס בירא דשותפי ופירש"י דמיירי שאמר לו למלאות והלך בשליחותו ואין זה כמגביה מציאה ולכאורה קשה דהא רש"י ס"ל דעשאו שליח מהני וא"כ אף למ"ד בירא דהפקרא נמי מ"ט לא קני וכן הקשה באו"ת סי' ק"ה ולפמ"ש א"ש דרש"י פי' כן להך מ"ד בירא דשותפי ולדידיה שפיר מהני השליחות משא"כ למ"ד בירא דהפקרא ולשיטת רש"י גם בזה שייך דינא דתופס לבע"ח וא"כ מצד שליחות לא מהני כלל דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו:
ובאופן אחר י"ל דברי רש"י דלכאורה קשה לפי מ"ש הירושלמי שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו לפ"ז קשה היאך חצר קונה מציאה למ"ד משום שליחות איתרבאי הא אף בשליח לא מהני בדבר שאינו שלו וכיוצא בזה הקשו המפרשים אם נימא דהו"ל כתופס לבע"ח ע"ש וצ"ל דאע"ג דלא חל השליחות קודם שתגיע לידו מ"מ שפיר חל השליחות כשתגיע לידו שאז השליחות חל בשעה שהוא נעשה שלו ומ"מ שפיר קאמר הירושלמי היכא דא"ל הולך דלא מהני כיון דמעיקרא לא חל השליחות וא"כ בשעת הנתינה אין זה כנותן ליד הבעלים ואחר שהגיע לידו לא מהני שהרי הנותן אמר לו הולך והיינו שיגיע ליד הבעלים ובשעה שהגיע לידו עדיין לא היה ידו כיד הבעלים. והנה בש"מ כתב בשם הרא"ש לפרש משנתינו דאמר תנה לי כו' היינו שזה לא היה מרגיש שמציאה הוא אלא כסבור שנפל מחבירו שום דבר ועיין בקצה"ח ח"ב סי' הוכיח מזה דאע"פ שהשליח אינו יודע שהוא מציאה מ"מ כיון שהמשלח כיוון לקנות קני ע"ש:
(אמנם לפענ"ד כוונת הרא"ש דכיון שזה אמר תנה ולא הרגיש זה שהוא מציאה א"כ לא קני לא המשלח ולא השליח ועתה שהשליח הרגיש שהוא מציאה ורוצה לזכות שפיר זכה בו עכשיו וזהו לתירוץ רבי יוחנן ומעיקרא הוה ס"ל לש"ס דמיירי שהשליח יודע שהוא מציאה ותן כזכה דמי) והנה התוס' בב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי כתבו אע"ג דידו קונה שלא מדעתו כמו חצירו היינו שאלו ידע היה מתכוון לקנות הא ביודע ואין מתכוין לקנות לא קני ולפי"ז אף ר"נ דס"ל בביצה דהמגביה לא קני כגירסת רש"י שם היינו משום שיודע ואין מתכווין לקנות ולפ"ז במתני' שאין יודע שהיא מציאה ואם היה יודע היה מתכוון לקנות שפיר קני המגביה לעצמו בהגבהה זו. ולפ"ז א"ש מ"ש דבמתני' לא מהני השליחות כלל כיון שאין נעשה שליח לקבל דבר שאינו שלו אימת שייך חלות השליחות לבתר דמטי לידיה אז כבר זכה המגביה שלא מדעתו ולא מתורת הפקר וכיון שאינו רוצה ליתנו שפיר זכי לנפשיה ועוד י"ל דודאי מתני' מיירי לאוקמתא דר"נ ביודע שהוא מציאה וגם ר"נ מפרש למתני' דמיירי באומר זכיתי תחלה אלא דהוה ס"ד דתן הוה כזכה ולעולם אינו נאמן לומר זכיתי תחלה וחזרתי משליחותי וכמ"ש הטור לענין זכה לי וא"כ קשה אמאי זכה בה וע"כ לומר דנאמן במיגו דאי בעי הוה אמר לא הרגשתי כלל שהיא מציאה וא"כ ידו קונה לו שלא מדעתו שאלו היה יודע הי' מתכוון לקנות וא"כ אף שהגביה באמת לצורך חבירו לא מהני כמש"ל ומ"מ שפיר מוכח דמעני לעני מחלוקת דאל"כ אלא אמרי' דקנה חבירו א"כ אין כאן מיגו דלא ידעתי שהיא מציאה דנהי שלא ידע מ"מ כיון שעכ"פ כיון בהגבהה זו לחבירו הרי קנה חבירו כמש"ל בשם קצה"ח ותו לא מהני מה שרוצה לזכות עכשיו ובשלמא אי אמרינן לא ק"ח א"ש דאף ע"ג דמיירי בעשאו שליח מ"מ הרי הוא אומר חזרתי משליחותי ונאמן בזה מטעם מיגו שלא ידעתי שהיא מציאה ולכך לא קניתי לעצמי וא"כ קנה הוא ושוב חבירו לא קנה מטעם שזוכה בה דהא לק"ח ומטעם שליחות לא מהני כמש"ל דכל שהוא קונה בהגבהה שלא מדעתו שוב אין מועיל השליחות דלא חלה עד אחר שתגיע לידה או י"ל דודאי שליח מהני אע"ג דזכין לא מהני משום דלאו כל כמיני' לחוב לאחרים אבל אם נעשה שליח בפירוש מהני וכל זה בקיבל עליו השליחות בפירוש משא"כ היכא שלא ידע שהוא מציאה כלל שוב אמרינן שלא נעשה שליח לחוב לאחרים ולא מהני הגבהה זו בתורת שליחות עכ"פ ולפ"ז א"ש דאם לק"ח אז שפיר מיירי מתני' באומר זכיתי תחלה וא"כ לא מהני מה שנעשה שליח שהרי לא קיבל השליחות כלל והא דנאמן היינו משום מגו דלא ידעתי שהוא מציאה וא"כ ממילא אזדא לה השליחות שהרי לא הי' דעתו לחוב לאחרים וזכיה לחוד אין כאן כיון דקי"ל לק"ח משא"כ אם נימא דק"ח א"כ אין כאן מגו כלל דהא אע"ג שלא ידע שהוא מציאה מ"מ שפיר הוא זוכה לחבירו אע"פ שאין עליו תורת שליחות מ"מ תורת זכיה יש לו דמגו דזכי לנפשיה כו' ולכך הוכיח ר"נ דלא אמרינן מגו דזכי והא דמשני הש"ס מתני' דאמר תחלה יש לפרש דה"ק דהנה מבואר בטור באומר זכה אינו נאמן לומר שחזר בו ונראה הטעם דאמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ומסתמא לא חזר בו ולפ"ז י"ל דאפי' דהיכא דאית ליה מגו לא מהימן דלא אמרינן מגו במקום חזקה אך היכא שהוא אומר שמעיקרא לא קיבל עליו השליחות כלל והא דשתק לא אודי כלל בזה רק משטה הי' בו כמ"ש הרשב"א בחלק תולדות אדם סי' ק"ב להוכיח מזה דמשני דאמר תחלה דשתיקה לא הוי כהודאה א"כ פשיטא דל"ש חזקה כו' כיון שזה טוען שמעולם לא קיבל עליו השליחות כלל ולפ' י"ל דהש"ס היה סובר ג"כ דמתני' מיירי באומר חזרתי בי משליחותי הלכך אע"ג דעשאו שליח לא מהני שהרי זה אומר שחזר בו אלא דק"ל למה יהא נאמן לומר שחזר בו וא"ל משום מגו דהא ה"ל מגו במקום חזקה דשליח כו' אך י"ל דאין זה מגו במקום חזקה דעיקר החזקה הוא שהי' לו לפרש בו וכמ"ש הפוסקים לענין פרוע במגו דמזוייף ויש נאמנות בשטר משא"כ בההיא דאין אדם פורע לא שייך זה דה"ל למיחוש שיתבענו בזמנו ולא יהא יכול לטעון פרעתי אך כל זה אי אמרינן לק"ח ואין כאן מקום לקנות רק מחמת שנעשה שליח בזה אמרי' שנאמן במגו משא"כ אי קנה חבירו א"כ שוב אין כאן מגו דהא אף אם טוען שהוא מציאה ובטל תורת שליחות מ"מ קנה לחבריה משום זכי' ולזה משני מתני' דאמר תחלה ר"ל בשעה שאמרת לי להגביה לא קבלתי שליחותך כלל וממילא דלא צריך למגו כלל דהא ליכא חזקה כיון דבאמת לא נעשה שלוחו כלל:
עוד אפשר לומר ולתרץ קושי' התוס' הא ר"י ס"ל כל האומר תנו כאומר זכי דמי והוא ע"פ שיטת הרי"ף ורמב"ם בגיטין דאף ע"ג דאם רצה לחזור לא יחזור גיטא לא הוי עד דמטא לידיה והטעם דכיון שאמר תנו היה דעתו שיגיע לידו. ולפ"ז גם להך שיטה התם דיתנו לאחר מיתה ג"כ אמרינן דמשהגיע לידו הוא זוכה למפרע ומ"מ מטא לידיה בעינן ולפ"ז כאן שאמר תנו אע"פ שאם נתנם לו מהני לי' הזכי' למפרע מ"מ אם קודם שנתנה לא חזר בו ואמר זכיתי לעצמי ואיני רוצה ליתן לו שוב ליכא זכיה כלל וא"ל דא"כ איך תני סיפא אם משנתנם לו כו' דהא אפילו קודם הנתינה אמר כן מ"מ כיון שנתנם לו יש לו לזכות למפרע י"ל ע"פ מש"ל דא"י מטעם דחזקה שליח כו' אך דקי"ל דוקא לחומרא ע"ש וא"כ הכא אזלינן בתר קולא לנתבע ואם בשעה שנתנם לו לא אמר כלום ואח"כ אמר לא מהימן לומר זכות תחלה משא"כ אם אמר קודם שנתנם לו דאז היה בידו והיה נאמן דלא אמרינן חזקה שליח כו' כיון שהוא מוחזק בה אז אף שנתן לו אח"כ לאו כלום ואין זה רק דרך פקדון כיון שבעודה ת"י אמר שחזר בו ואז היה נאמן:
והנה האו"ת בסימן פ"ג הקשה על הש"ך שכתב בשם תשובת הרשב"א דנאמן אף שאמר על חובי קבלתיה וראייתו מהא דאמר תחלה וע"ז הקשה מדברי הטור סימן רס"ט בשם הרמ"ה באומר זכה א"נ ע"ש שרוצה לתרץ דהרשב"א מיירי בלא עדים ונאמן במיגו ובאמת ז"א כמבואר למעיין בתולדת אדם להרשב"א סי' ק"ג והביאה מהר"א ששון סי' באורך דמייתי ראיה מהא דאבימי דאמר שקול שטרא כו' ע"ש דמבואר דאף בעדים סובר הרשב"א שתיקה לאו כהודאה דמיא אמנם לענ"ד אף הרשב"א מודה דאם המגביה מודה שקיבל עליו השליחות אלא שאומר שאח"כ חזר בו והגביה לעצמו שאינו נאמן וכמש"ל דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ובכה"ג מיירי הטור בסימן רס"ט וכך הם דברי הרמ"ה בסי' קפ"ט היכא דאמר לחבריה זכי לי מידי כו' שאינו נאמן לומר לעצמי קניתים משא"כ היכא שהוא אומר שמתחלה לא קיבל עליו השליחות כלל ומה ששתק לא שהודה לו אלא משטה היה שלא יקדמנו הרוכב ליטלו וכדומה איזה אמתלא אז לא אמרינן שתיקה כהודאה ובכה"ג מיירי תשובת הרשב"א שנותן אמתלא שמה ששתק היינו כדי שיתן לו המעות ולכך נאמן בזה אבל היכא שמודה שקיבל עליו השליחות א"נ שוב לומר שחזר בו אח"כ כיון שאח"כ הגביה בסתם ואע"פ שאומר בלבי היה לזכות בה לעצמי ה"ל דברים שבלב ואינם דברים כיון דלפי ראות עינינו הוא עושה מעשה הגבהה זו לשם חבירו לא מהני חזרתו בלב ולפ"ז י"ל דאף דאית ליה מיגו דאי בעי הוי אומר לא קבלתי עלי השליחות כלל מ"מ כיון דלפי האומדנא קיבל השליחות לא מהני אף שנאמין שחזר בו והגביה לעצמו אבל אם אומר שקיבל השליחות מהני אע"ג דמהימן לומר שלא קיבל ומה ששתק היה מחמת טעם אחר וא"כ נימא דה"ל דברים שבלב כיון שאין כאן אומדנא דמוכח דשתיקה זו כהודאה ז"א כיון דעכ"פ זה אמר לו שיהיה שלוחו ואנו מסופקים אם קבל עליו או לא לא מקרי דברים שבלב. וע"כ לא מקרי דברים שבלב אלא היכא שדברים שבלבו סותרים את מעשיו וכמ"ש הרשב"א בקידושין ע"ש וכמו שמצינו לענין הולך למ"ד דמספקא ליה אי הוי כזכי או שאר לשונות דמספקא לן ולא אמרינן דאפילו הוי כוונתו זכי מ"מ ה"ל דברים שבלב א"ו שז"א דבכה"ג לא מקרי דברים שבלב:
ולכאורה היה אפשר לומר דה"ק הב"ע דאמר תחלה ר"ל שקנה קודם שהגביה דד"א של אדם קונה לו ואע"ג דנעשה שלוחו וד"א של שליח קונה למשלח וכמ"ש בש"מ בשם הרמ"ך גבי מציאת פועל דאם היה המציאה תוך ד"א קודם שחזר בו הרי הוא של בעה"ב ז"א דכבר כתבתי דאע"ג דתן כזכי מ"מ י"ל דגלי דעתי' דלא יזכה עד דמטא לידיה. והנה לקמן אמרינן כיון דנפל גלי דעתי' כו' וכתבו המפורשים בשם הר"ן דדוקא לענין ד"א דרבנן דהו"ל כאומר אי אפשי כו' ולפ"ז לענין ד"א דרבנן שפיר מועיל גילוי דעתי' דלא ניחא ליה עד שיבא לידו משא"כ לענין גוף ההגבהה שהגביה השליח אע"ג דלא ניחא ליה שתגמר הזכיה עד דמטא לידי' מ"מ בקנין דאורייתא לא אמרינן הכי רק דר"י ס"ל דגליה דעתיה דלא עשאו שליח כלל רק על הנתינה לבדה וא"כ זה המגביה לא הגביה רק לנתינה ממש ואין בדעתו לזכות לו בהגבהה בלבד כמ"ש המפורשים משא"כ ר"נ ור"ח ס"ל דדעת המגביה היה על הכל ומ"מ קנין ד"א לא מהני דגלוי דעת דלא ניחא ליה מועיל בזה משא"כ לענין הגבהה ולפ"ז א"ש קושית הרא"ש ממתני' דאמר תנה לי הא עשאו שליח ולפמ"ש לק"מ דהא עכ"פ במה שאמר תנה גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיזכה בהגבהה א"כ לא מהני השליחות רק דאם איתא דהממ"ל ק"ח היה לנו לומר שיזכה מצד ההגבהה בעצמה ואין גילוי דעת מועיל בזה אע"כ דלא ק"ח:
והנה המפורשים הקשו דאי מעני לעני מחלוקת אמאי יתננה לעני כו' ליזכי לנפשיה ונלענ"ד ע"פ מ"ש התוספות בגיטין דקאמר ע"כ ל"ק רבנן כו' וא"ת למ"ד אי עביד מהני כו' דמהכא יליף מ"ד דתופס לבע"ח לא קנה והנה ביומא דף ל"ו אמרינן דפליגי ר"ע וריה"ג אי תעזוב השתא משמע וה"ל לאו הניתק לעשה שהזהירה התורה שלא ילקט ואם עבר ולקח מחוייב לעזוב אותם לעני ולגר וכ"פ הרמב"ם וכתב דאם אביד או נשרף לוקה והשתא א"ש כיון דדרשינן לא תלקט בשביל העני ועובר בלאו ותיקון הלאו הוא תעזוב אותם והך תעזוב אותם פירושו שיניח לענים אחרים כמו שמתפרש פשוטו דקרא לפי מה דאמרינן תעזוב השתא שאם לקט הוא מחויב לעזוב אותם לענים א"א לחלק פירוש הכתוב לחצאין ומתפרש ג"כ ע"ז הדרך כשלקט בשביל עני צריך לתקן הלאו לעזבו לעני ולגר א"כ אין חילוק בין אם הוא עצמו עני או לא (ובהכי א"ש ג"כ קושית התוספות שהקשו דהא אי עביד מהני ולפמ"ש א"ש דהא אביי הוא דס"ל הכי ואביי מתרץ התם דתעזוב השתא משמע והוא כעין שתרצו התוספות) וכיון דמ"ד מעני לעני כו' ס"ל דאליבא דחכמים תופס לבע"ח לא קני ממילא דילפי מהך דלא תלקט לעני ולכך הוצרכו לומר יתננו לעני הנמצא ראשון דבהכי הוי תיקנו הלאו:
ובזה י"ל דברי התוספות מ"ש ד"ה מעני לעני כו' ויחלוקו בתופס לבע"ח וצ"ע דמנ"ל דטעמא דר"א כו' דלמא ר"א ס"ל הטעם משום מיגו כו' ולפמ"ש י"ל דאם נימא דבמיגו פליגי א"כ צ"ל דחכמים ס"ל דלא אמרינן מיגו ומה שצריך ליתן לאחר היינו משום דכתיב לא תלקט כו' ור"א פליג בתרתי וס"ל דאמרינן מיגו והיינו משום דלא דריש הא דלא תלקט וליכא איסורא כלל ובאמת טפי מסתבר דר"א לא פליג אהא דלא תלקט וס"ל דודאי איכא איסורא אלא דס"ל דתעזוב מעיקרא משמע וא"כ אי עביד מהני ושפיר זכה לו (ועי' בחלק אה"ע סי' קי"ד שכתבתי מזה וקצרתי) והנה התוספות בביצה הקשו על רש"י דאין סבר' שיהיה המגביה קונה בלא כוונה ולכאורה צ"ע דהתוספ' בב"ב כתבו להיפך דידו לא עדיף מחצירו ואע"פ שהתוספות כתבו שם לחלק היכא דידע ואין מתכוין לקנות אין זה סברא פשוטה כ"כ:
ונלענ"ד שהתוספות ס"ל דאע"ג דחצר קונה היינו במשתמרת וא"כ אם נימא דידו כחצירו היינו במשתמרת דוקא ובההוא דמחזיק בשטרא אע"ג דדעתיה אארעא שפיר י"ל דקונה אף ע"ג שלא היה כוונתו על השטר כיון דמ"מ השטר הוא דמשתמר לדעתו שהרי הוא רוצה להחזיק בו אלא דדעתיה אארעא משא"כ גבי ההוא דמילא מים כיון שהוא לא היה כוונתו לקנות כלל א"כ אין זה קרוי משתמר לדעתו כלל שהרי הוא אין כוונתו להחזיק בו כלל רק מגביה לדעת חבירו וחבירו לא קנה והוא נמי לא קנה ואפשר שזהו כוונת התוספות בב"ב ג"כ דאם לא ידע כלל שיש שם מציאה ואלו היה יודע היה מתכוין לקנות שפיר קונה כיון דמשתמרת הוא הו"ל כיד אריכתא ובידו נמי כה"ג שפיר קונה משא"כ היכא שיודע ואין מתכוין לקנות וא"כ תו לא הוי כמשתמרת לדעתו ולא קני וס"ל להתוספות דאע"ג דלקח השטר אדעתא דארעא מ"מ לא אמרינן דהשטר היה משתמר לדעתו וצ"ע:
ועוד י"ל לפמ"ש המרש"א דאי אמרינן המ"ל לק"ח א"כ י"ל שלא כיון לזכות לחבירו רק לנתינה בעלמא א"ש שהרי הש"מ בשם הרא"ש כתב דלכך קני בלא כוונה ולא דמי לעודר משום דהתם אינו מתכוין לזכות כלל אבל הכא עכ"פ מכוין לזכיה וא"כ לפמ"ש מהרש"א דאי אמרי' לק"ח ג"כ אינו מתכוין לזכיה כלל א"כ שפיר הקשו התוספות דאין סברא שיהיה המגביה קונה בלא כוונה:
והנה מ"ש לעיל בשם הירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו לכאורה י"ל דדוקא היכא שרשות בעלים מעכב עליו אמנם מדברי הר"ן הביאם בש"מ בסוגיא דראה אותן רצין כתב לענין חצר דא"א לומר מטעם שליחות שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון וגם למ"ד הממ"ל לק"ח אינו מתורת שליחות רק משום דמיגו דזכי כו' ודברים אלו הובאו בנ"י שם בשם הר"ן בקצרה ע"ש. ולפ"ז מבואר דאף במציאה כה"ג לא מהני אמנם התוספות בב"מ דף ע"א כתבו דנהי שאם היה העכו"ם מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה כו' ע"ש משמע דבהפקר שפיר מהני להיות שלוחו וכ"כ התו' אע"ג דיכול לזכות לחבירו במציאה כו' ומשמע דמועיל מדין שליחות (ואפשר לדחות דאם הי' מפקירו היה יכול לזכות מטעם מיגו דזכי כו') ולפ"ז צריך לחלק דהתם אין רשות בעלים מעכב עליו ולפי זה לכאורה יש לומר לחלק בין מציאה להפקר גמור דבמציאה אע"פ שנתייאשו הבעלים מ"מ כל כמה דלא מטא ליד הזוכה לא נסתלק רשות בעליו ממנו לפמ"ש התוס' דיאוש אינו כהפקר גמור וא"כ אינו יכול לעשות שליח לזכות במציאה משא"כ בהפקר ולפ"ז קשה מאי מייתי ר"כ ראיה ממתני' דלמא דוקא גבי פיאה אמרינן מיגו דזכי כו'. דמועיל זכיית חבירו מטעם שליחות והנה התוספות הקשו למ"ד ד"א קונות בר"ה מאי פריך בכתובות אי דאפקיה לר"ה כו': ונלענ"ד ליישב עפ"י דבשבת דף צ"ב פריך לר"י דאמר שמי' אגד מברייתא דגונב כיס ומוקי בדנסכא והנה לר"י בלא"ה פריך שפיר אי דאפקי' דר"י ס"ל דד"א אינו קונה אף במתנה כמבואר בש"מ בשם הירושלמי וא"כ לא אזיל קושית התוספות רק לאינך מ"ד וא"כ י"ל דפריך שפיר למ"ד ל"ש אגד א"כ איסור שבת איכא תיכף שיצא המעות לחוץ ואיסור גניבה ליכא כיון דהכיס אכתי מקצתו בפנים לא קנה הכיס עדיין כמו אליבא דר"י דנסכא דלא קני עד שיצא כולה לחוץ וא"כ אף המעות לא קנה לענין גניבה מחמת ד"א דהו"ל כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני דהא החצר אינו רק רשות בלבד משא"כ אם משיכה קונה בר"ה שפיר קני דמשיכה מועלת בכליו של מוכר כמבואר בתוספות בב"ב דף פ"ו ובש"ע סי' רי"ש ועי' בתשובה שכתבתי בהלכות פסח חלק א"ח סי' ל"ז ובהלכות קידושין סי' מ"ח שהארכתי בזה:
דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: