אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נו

שאלה נה

שאלה ראובן ואחוזת מרעהו נושאים ונותנים בעסק חילופים באנקיררס בל"א וזה דרכם לקבל מעות מהסוחרים הנצרכים לשלוח מעות למקומות אחרים והם נותנים לו כתב חילוף בח"י אל המקום להבאנקיררס אשר שם שהוא יסלק המעות ביום פלוני ליד מי שנשתלח לו הכתב חילוף ההוא ונקרא בל"א אן ווייזונג ועל הרוב הח"כ ההוא אחור לא ישוב ריקם ונפרע שם במועדו ויקר מקרהו ששמעון הי' צריך לקחת א"ו למקום שהירוד שמה לסלק שם אחר חודש ימים מעת ההוא על מטבע שאינה של אותה מדינה ומחמת שלא היה לו מזומנים לתת לראובן התפשר עמו לתת לו עבורם אדומים כפי השער שבשוק ונתן לו שט"ח על האדומים כנגד הסך הנ"ל לסלק לזמן שמונה ימים וסילק לו לזמנו כראוי ובעת הגיע הא"ו למקום ההוא היתה העיר סוגרת ומסוגרת ותבא במצור והבאנקיררס אשר שם אשר כל היום פחדו מחמת המציק אשר כונן להשחית נתרשלו ידיהם ולא נפרע הא"ו ההוא בזמנו והסוחר אשר שם שנשלח הא"ו לידו השיב אחור הא"ו ההוא עם פריטעסט כמנהג בעלי הקאמבוי' ועתה נתעצמו ראובן ושמעון לדון להיות שבמשך הזמן עלה השער מן האדומים נגד המטבע ההוא ושמעון טוען כיון שלא נפרע הא"ו שם חוזר כל המו"מ ואתה מחוייב להחזיר לי האדומים שלי וראובן אינו רוצה רק לסלק לו המטבע ההוא כפי הסך שהתחייב עליו בא"ו או בכאן או במקום שניתן הא"ו לשם וע"ד פסידא דשוקא עפ"י דין או מנהג הסוחרים טוען כי אנוס היה ואונס רחמנא פטרי' ושמו פניהם עלי להגיד להם דבר חוק ומשפט עפ"י דתה"ק ובינותי בספרים. וזה אשר העלתה מצודתי בעז"ה:

תשובה הנה מבואר בהלכות ריבית ובהלכות מכירה דכל שהוא מטבע של מדינה אחרת הוי כפירות הנמכרים בשוק ועומדים לסחורה והרי זה כקונה מחבירו סחורה ונותן לו המעות וזה התחייב א"ע להעמיד לו סחורה לזמן פלוני ומבואר בט"ז יורה דעה סי' רצ"ו שכתב וז"ל כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמוד לו סחורה פלונית ליריד פלוני שאז זמן מכירתה ולא בתר הכי ואירעו אונס למקבל שלא יוכל להעמידה לאותו זמן אלא אחר הזמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן כיון שהוא אונס אדעתא דהכי לא חייב עצמו מ"מ זה העושה ג"כ לא התקשר אלא אם יבא לאותו הזמן כיון שהזמן גורם והוא עיקר בו משא"כ אם התנאי אינו עיקר כ"כ ואירעו אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטל המעשה בשביל זה כו' מש"ה נמי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זא"ז והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה ואירעו אונס באותו זמן שלא יוכל א' לעשות הנישואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זא"ז כיון שאין עיקר הזיווג תלוי בזמן ההיא עכ"ל:

והנה לפי הט"ז אפשר לומר דדוקא התם שעיקר כוונתו שעשה מקח עם חבירו להעמיד ליריד שמכירת הסחורה ביריד ההוא דוקא וזולת זה אין לו חפץ כלל בסחורה ההוא וכמ"ש הט"ז בהדיא משא"כ בזה שכל עיקר הדבר הוא שיש לו צורך בב"צ שיבואו ליד הסוחר שם ואע"פ שמסתמא צריך הוא עליהם לזמן ההוא ג"כ מ"מ אינו עיקר בדבר שהסוחר ההוא אם לא קיבלם בזמנו יקבלם אחר הזמן ודמי למ"ש הט"ז אח"כ בהגבילו זמן לנישואין שלא בטל המעשה בשביל זה אע"פ שי"ל דודאי יש להם צורך בזמן ההוא:

ואמנם לפי דעת הב"ח שהביא שם אף בנישואין כה"ג אמרינן דלא קבלו עליהם אלא דוקא אם יבא למועד שקבעו ביניהם והש"ך בנה"כ שם הסכים לדעת הב"ח וכתב דמה בכך שאין עיקר הזיווג תלוי בזה ס"ס כיון שתלה התנאי בזה ולא נתקיים התנאי אין חבירו מתחייב שלא חייב עצמו אלא על תנאי זה יהיה מה שיהי' וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ך"א דכל שמתחלה נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חבירו שכנגדו אע"פ שהעכוב מחמת אונס דאונס פטרי' רחמנא אמרינן אבל אונס חייביה לא אמרינן ומה לו בזה שאירע לחבירו אונס כו' ולפי סברא זו בנ"ד כיון שמתחילה בשעת לקיחת הא"ו היה המדובר ביניהם לסלק המטבע ביום פלוני וכן נכתב בא"ו לסלק ביום פלוני במקום פלוני א"כ כל שלא קיים לסלק לזמן שוב אין זה מחויב לקבל אותם וזה מחוייב להחזיר לו מעותיו וכן מצאתי בס' בית מאיר סי' ל"ח שכתב שנ"ל דאף ר"ל דס"ל אונס כמאן דעבד י"ל דדוקא בכה"ג שאמר אם לא אתינא ביום פלן ואכניסך לא יהא לי עלך כלום דאין עיקר המעשה תלוי בזה אלא שנעשה כדי שלא יעגנה בזה סובר ר"ל דע"י אונס לא איבד זכותו ור"י מ"מ פליג כדפירש הש"ך אבל בקידושי תנאי דע"מ שאתן אף בעה"ע דמספקא ליה דלמא הלכה כר"ל מודה דהקידושין בטילין וה"ה לגבי ממון כגון מי שלקח ונתן מעות ע"מ שיעמיד המקח ליום השוק ונאנס מסתבר לפסוק אף להוציא ושיהדר הממון ואפילו היה בק"ס כו' ע"ש שכתב דאין סברא כלל דאם מקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז והיא לא נתרצית אלא ע"ת זה והי' עשיר והעני באונס או מי שלקח מקח ע"מ שיביאנו ליום השוק ונאנס ומביאו אח"כ שיהיו הקידושין קיימים דהא מסתבר טעמא דהש"ך כו' והנה מ"ש בתנאי ע"מ שאתן כו' פשיטא דאם העני ולא נתן כלום דלא מהני והכא מיירי שנאנס ולא בא על אותו יום דאע"ג דהתנה על יום זה מ"מ לאו קפידא הוא ואם ר"ל שהתנה לאותו יום ונאנס באותו היום והביא אח"כ ודאי דהיינו פלוגתא דר"י ור"ל דמה לי תנאי שישאנה ביום פלוני ומה לי תנאי שיתן מאתים זוז ליום פלוני ומ"ש דשם אין המעשה תלוי בזה אלא שנעשה כדי שלא יעגנה. אין נלענ"ד דהתם ודאי שזה הי' תנאי מפורש אי לא אתינא ליום פלן כו' פשיטא שעיקר התנאי תלוי בו יהי' מאיזה טעם שיהי' והט"ז לא מיירי אלא בענין שבועה לישא זא"ז והגבילו זמן בשבועה אמרינן שלא בטלה השבועה בשביל זה דבאמת יש בשבועה שני דברים האחד שישאו זא"ז והשני שיהא ביום פלוני ולא אמרינן שגם השבועה לישא מיתלי תלוי בהא דהנישואין יהא ליום פלוני אלא שני דברים נפרדים הם וזה מבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"א בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנישואין לזמן פלוני דאמרינן ששני דברים הם ע"ש בט"ז שהאריך בזה ומ"ש בט"ז שם לפרש דברי הרשב"א יש חילוק בין אם אומר ליום פלוני או ביום פלוני אין נלענ"ד ומדברי מהר"ם פדווה שהביאו שם משמע דס"ל לחלק בין אם אמר בפעם א' שבועה שאפרע ביום פ' אז הוא דבר א' ובין אם אמר שאפרע והפרעון יהא ביום פלוני אבל לשון הרשב"א שכתב הנשבע לפרוע ליום פלוני או להזמין כו' לא משמע כן ולענ"ד נראה שהחילוק הוא היכא שהתחייב איזה דבר נגד חבירו כגון פרעון או הזמנה לנישואין שבאמת עיקר הצורך לחבירו הוא הפרעון או הנישואין אלא שהוסיף לה גבול איזה זמן ג"כ לזה אז אמרינן דבשביל שבטלה השבועה על הזמן לא בטלה השבועה על גוף הענין וכמ"ש בט"ז שם סי' רל"ו משא"כ היכא שנשבע על דבר לעצמו כגון שנשבע להתענות ביום פלוני אז שפיר אמרינן דהכוונה על היום וזהו שמביא ראיה מנדר להתענות יום זה ושכח ואכל דלא איבד תעניתו אלא משלים אותו היום ר"ל וא"צ שוב להתענות יום אחר ומ"ש שם נדר להתענות יום סתם כו' אין הכוונה לומר דנשבע לפרוע ליום פלוני דמי לנדר סתם דפשיטא דאין זה ענין לזה אלא עיקר הכוונה לומר דמשם ראיה דדוקא בנדר סתם איבד תעניתו כו' ומ"ש בט"ז בהעתקות לשון הרמב"ן אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פ' כו' ופטור מלעשות לו כו' נלענ"ד שתיבת לו הוא ט"ס דהתם בנשבע לעשות דבר לעצמו מיירי וגם נלענ"ד דאפשר דאין חילוק בין לאחר ובין לעצמו אלא החילוק לפי הענין שאם הענין שנשבע לעשותו עשי' זו נמשכת גם אחר הזמן כגון בפרעון חוב שע"י פריעה זו נפטר מן הוא והלאה לדורותיו או הזמנה לנישואין שע"י הזמנה זו שייך לומר שפטור להבא מן עשי' זו ואם אינו עושה עדיין יש עליו חיוב זה להבא משא"כ בנשבע לעשות דבר שאין הדבר עושה רושם רק ביום ההוא לבד כגון בנדר להתענות יום זה שאין ענין העשי' נמשכת לימים שאחריו כלל אלא רק ליום זה לבד וכן בנדר שיאכל יום זה וכיוצא אז אמרינן שאין הכוונה רק לאותה יום אבל אם נשבע שיצא מן העיר ביום פלוני ונאנס או הזיד ולא יצא ביום פ' נראה דמ"מ מחוייב לצאת אח"כ כיון דהוציאה עושה רושם אף לימים שאחריו ממילא לא היתה השבועה על זה דוקא לבד שהרי כשיצא עכשיו תהיה ניכרת יציאה זו גם ביום המחרת ובשביל שאיחר לצאת לא נתבטל הנדר אבל אם העשי' אינה רק לשעתו ואין נמשך ענינו על ימים שאחריו כגון שאתענה או אוכל ביום פלוני אז אין הנדר רק על יום זה לבד ומש"ה בדין של מהר"מ מפדווה שנדר לעלות לא"י צ"ע דהתם הנדר נמשך על אח"כ שיצא מכאן ליסע לא"י נראה דבכה"ג הוי ב' דברים אך מתשובת מהר"מ משמע דוקא במפרש שקבע זמן להשלמת הדבר היינו שמשמעות הלשון שהוא ב' דברים וע"ש מ"ש על דברי תשובת הרא"ש ועיין בשו"ת הריב"ש סי' תנ"ח דמשמע דהרשב"א פליג עם הרא"ש בענין נשבע לפרוע לזמן פלוני אם חייב אחר הזמן דלהרשב"א פטור ולהרא"ש גם בזה שני דברים הם ועיין בריב"ש סי' שמ"ד הביאו ב"י ס"ס ע"ה ועיין בכנה"ג ח"מ סי' ע"ג:

ובשו"ת הרשב"ץ ח"ב סי' ר"פ כתב וז"ל שהנשבע לעשות דבר וקבע זמן לאותו דבר אע"פ שעבר הזמן חייב לקיים שבועתו שאלו שתי שבועות הם כו' וכן נראה מהירושלמי דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל כו' מכאן תלמוד שכל מי שקיבל עליו לעשות שום דבר אע"פ שייחד לו זמן אם לא השלים באותו הזמן חייב להשלים לאחר אותו הזמן אלא אם אמר לו ביום פלוני אפרעך אבל אם אמר לו מכאן עד יום פ' לא היתה השבועה על אותו יום בלבד שהרי אם פרעו קודם אותו זמן יום א' נפטר אע"פ שלא פרעו באותו יום שאין בשבועה אלא לקיים הדבר בין קודם אותו היום בין לאחר אותו יום ואם עבר אותו יום עבר על שלא פרעו באותו יום וחיוב הפרעון קיים הוא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל:

והנה מ"ש ראיה מהירוש' לא ידעתי הראיה וכוונת הרשב"א להביא ראי' מהירושלמי לענין נדר יום זה כמש"ל. גם נראה מדבריו שאם אמר ביום פ' אפרעך נמצא עיקר הענין של השבועה קאי על מה שאומר לו ביום פלוני אבל במתחיל לומר אני נשבע לך לפרוע ביום פלוני י"ל דהשבועה על הפרעון הוא שבועה בפ"ע ושני דברים הם אלא שצל"ע מה שסיים אבל אם אמר לו מכאן עד יום פלוני כו' משמע דוקא כה"ג שאז משמעות הלשון דלא קאי השבועה על היום כיון שגם אם פורע קודם נפטור משמע אם אמר שנשבע לפרוע ביום פלוני השבועה קאי על היום ואפשר שס"ל דאף אם אמר בלשון זה מכאן עד יום פלוני אפרעך מ"מ לא קאי עיקר השבועה על הזמן כיון דמהני הפרעון יום א' קודם ומ"מ צ"ע דנראה שאף באומר ביום פ' אפרעך רשאי לפרוע קודם היום ההוא שבהגיע היום ממילא הוא פרוע ועומד וא"כ דמי למכאן ועד יום פלוני אע"כ דמ"מ סוף סוף עיקר כוונתו שנשבע שיהא פרוע בזמן ההוא אבל לא על הפרעון וא"כ גם מכאן עד יום פלוני אפרעך י"ל כן וקצת יש לחלק:

ונחזור לענין דבנ"ד דאיירינן שאמר אי לא אתינא ליום פלוני יש בדבר שני ענינין אלא דמ"מ כיון שהתנה כן בתנאי מפורש וקפיד על היום א"כ כשלא נתקיים בטל הענין וגם נראה דעיקר פטור האונס היינו משום שי"ל דזה לא קפיד כ"א כשיעבור ברצון משא"כ כשיעבור באונס ע"ז לא חלה הקפידא אם לא היכא שנראין הדברים דכל עיקר הענין תלוי בזמן ההוא וכמ"ש הט"ז וכך הם דברי הב"ח בח"מ שכתב להדיא לפרש הירושלמי דגבי קידושין האשה מקפדת גם על האונס דס"ס חוששת לעגון שמא נאנס וכיון שכן לא מהני טענת אונס והוא כדברי הט"ז בי"ד אלא שצ"ע לפ"ז על מ"ש הב"ח בי"ד שם סי' רל"ו והט"ז השיג עליו ועיין בשו"ת צ"צ סי' ל"ט שכתב שם ג"כ דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן והביא דברי הב"ח אלא שכתב דמ"מ אם עדיין יוכל לקיים התנאי הוא צריך לקיים ולא דמי לקידושין דבקידושין אפי' א"ת שלא איכפת לה בזה שעבר הזמן אעפ"כ צריך קידושין אחרים דקידושין ראשונים כבר נתבטלו אבל בשידוכין שאם זה רוצה לוותר על תנאי לא צריך למידי הלכך אם עדיין לא נתקשר צריך זה לישא אותה. (ועיין בחלק אה"ע סי' שהארכתי בזה ומ"ש כאן עוד נתעלם ממני כעת):

דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה