בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מח
שאלה מחכם אחד. לעיין מר במילי דהרמב"ם בפי' המשנה בגיטין דף נ"ב במתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו'. כתב ומה שאמר המנסך כו' שינסכהו לע"א וידע שהיין אסור בזה הניסוך כשיהיה מזיד בנזק ולא ידע שהוא חייב סקילה כשמנסך אותו לע"א לפי שאם היה יודע ג"כ שהוא חייב סקילה לא היה חייב תשלומין לפי שעיקר אצלינו אין אדם מת ומשלם כמו שבארנו פ"ג דכתובות עכ"ל והם דברים תמוהים שהרי בש"ס אמרינן מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך אמר לך מנסך קים ליה בדרבה מיניה אידך כדר' ירמיה דאמר ר' ירמיה משעת הגבהה הוא דקנה מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הניסוך כו' הרי מבואר דמטעם דמדאגביה קניה אתינן עלה וגם שטעם הרמב"ם שכתב בשביל שלא ידע שהוא חייב סקילה כו' אינו מספיק כלל דהא אנן קי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. הן הן הדברים אשר שאלונו ש"ב ידידי החריף ובקי מוהר"ר צבי הירש נ"י מק"ק זאמוטש (וכעת הוא הרב כו' האב"ד דק"ק חעלם) בד"ז הרב החריף ובקי המפורסים מוהר"ר סענדר חיים נ"י. ואשר אז אמרתי בהשקפה ראשונה יצא מלבי אפס אח"כ בדרך למודי בהסוגיא העירו רעיונו ושמתי פני לעיין בזה:
תשובה הנה כל עין רואה תשור שדברי הרמב"ם נפלאו בזה ולא די שדבריו סותרים דברי הש"ס אלא שגם סותרים דברי עצמו בחבור הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל ומזיק שכתב המנסך כו' אוסר היין וחייב לשלם והאיך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו מפני שבשעת שהגבהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך ודבריו בזה כדברי הש"ס ומבואר בדבריו שאין מחלק בין אם ידע שחייב סקילה או לא וכדי ליישב דברי הרמב"ם ראיתי לכתוב פה מה שכתבתי בביאור דברי הרא"ש בסוגיא שכתב אהא דמשני מנסך קלב"מ וז"ל ומטעם שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמה"ט לא מחייבינן ליה טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר כו' וס"ל דהיזק ניכר גופיה היכא דשייך קלב"מ פטור ושוב הוקשו וא"ת ולשמואל מ"ש מהא דאמרינן בכתובות הגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב ותירצו דהגבהה צורך ניסוך הוא ור"ל כמ"ד שהגבהה צורך ניסוך חייב ולא כמ"ד דמחלק התם אי מצי להדורי ורב סבר כאידך שנוייא דמחלק בין מצי להדורי א"נ י"ל דסבר רב כמ"ד אפשר לנסך בלא הגבהה והקשה בסוף ספר כתובה בחידושי בנו חד"ז הגאון מוהר"ר צבי הירש נ"י לפי מ"ש הפ"י דרב סבר כחזקיה דהיזק שא"נ שמיה היזק ולכך לא אמר מנסך היינו מערב דא"כ היינו מדמע דלא שייך לדידי' קנסא מקנסא לא ילפינן דהא ממונא הוא א"כ קשה מ"ט דפטר שוגג דהא לא שייך כדי שיודיעו דהא שפיר הוא יכול להודיעו ויאמר שניסך בלא הגבהה כיון דרב ס"ל דאפשר לנסך בלא הגבהה. ובשם אביו מחו' הגאון החסיד ז"ל כתב להקשות לפי מאי דפריך בחולין מהך מתני' אמ"ד דס"ל דישראל אינו אוסר משום לצעורי קא מכוון א"כ מאי משני השתא לאזוקי קא מכוון אודעי לא מודע ופירש"י לצערו ולהקניטו שהרי בישראל לא אמרינן דמכוון לצערו ולהקניטו שאם הי' מכוון לצערו לא היה נאסר כלל וגם התוס' בחולין הקשו דלפי הך אוקימתא דמוקי בישראל מומר קשה מ"ט לא מפרשי מנסך היינו שנגע ביין ונאסר דהא מומר אוסר בנגיעה ולית בה משום קלב"מ והפ"י בגיטין הקשה להיפך כיון דשמואל ע"כ לא ניחא ליה לאוקמי בישראל מומר דא"כ הו"ל לאוקמי' שאסר בנגיעה וא"כ בפשיטות הל"ל דמש"ה לא אמר כרב משום דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו או משום לצעורי. ונראה לתרץ הכל ומתחלה נקדים לברר הפשט בדברי התוס' שמתחלה כתבו לתרץ דמטעם שלא יהא כ"א הולך לא עדיף מהיזק ניכר ושוב הקשו וא"ת ולשמואל מ"ש כו' דמשמע שקושיא זו תלוי בתירוצם שכתב תחלה והא בל"ז הו"מ לאקשויי קושיא זו דלמה נימא קלב"מ דהא מתחייב מחמת הגבהה. ונראה דא"ש עפ"י מ"ש התוס' שם אח"כ די"ל דגם שמואל סבר דאפשר לנסך בלא הגבהה רק דמ"מ א"ש כיון דעל הניסוך לא מחייב משום קלב"מ ממילא אין לחייבו על ההגבהה דמצי אמר הש"ל וכמו אם נסכו אחר דמצי א"ל הש"ל ולכאורה קשה דאין ראיה מנסכו אחר דנסכו אחר כיון שהוא היזק שאינו ניכר מצי אמר הרי שלך לפניך וכמו תרומה ונטמאת משא"כ כשנסכו הוא דאם מטעם דשלא יהא כ"א הולך כו' עשאוהו כהיזק ניכר ובהיזק ניכר א"י לומר הש"ל וכדאמר ר"פ דאם שמי' היזק לא מצי אמר הש"ל אך י"ל דשפיר כתבו התוס' דדמי לנסכו אחר וא"ל דנסכו הוא שאני שלא יהא כ"א הולך כו' ז"א למאי דקיימינן השתא דאפשר לנסך בלא הגבהה א"כ לא הועילו חכמים בתקנתן דאכתי מצי לנסך בלא הגבהה ויהי' פטור משום קלב"מ דהא בניסוך בלא הגבהה בודאי פטור דלא עדיף מהיזק ניכר וכיון שכן לא תיקנו כלל משום שלא יהא כ"א כו' לעשות אותו כהיזק ניכר וא"כ אף בדאיכא הגבהה הוא יכול לומר הש"ל כמו אם נסכו אחר ולפ"ז בלא הך קושיא שהקשו שיתחייב משום שלא יהא כ"א הולך לא הוו מצי לאקשויי מ"ש מהגונב חלבו דמצינן למימר דא"ש בפשיטות דבשלמא בהגונב חלבו ואכלו שהחלב אינו בעין מתחייב על ההגבה' שהרי א"י לומר הש"ל משא"כ באיסור דמצי אמר הש"ל ולכך הקדימו להקשות שיהא חייב משום שלא יהא כ"א כו' וע"ז כתבו לתרץ משום דלא עדיף מהיזק ניכר וע"ז שפיר חזרו והקשו מהגונב חלבו כו' ור"ל דלעולם תתחייב משום שלא יהא כ"א וא"ל דלא מהני רק כהיזק ניכר דא"כ עכ"פ יתחייב מטעם הגבהה כמו בגונב חלבו ואכלו דכמו דהתם לא מצי אמר הש"ל דכיון דעשאוהו כהיזק ניכר דשמי' היזק לא מצי אמר הש"ל וע"ז כתבו שני תירוצים חדא דהגבהה צורך ניסוך וס"ל דבכה"ג לא אמרינן מדאגבי' קניא וא"כ נהי דשייך תקנה שלא יהא כ"א לעשותו היזק ניכר מ"מ אין לחייבו על ההגבה' כיון שצורך ניסוך היא ושוב כתבו די"ל דאפשר לנסך בלא הגבהה וא"כ שוב לא שייך שלא יהא כ"א כיון שלא הועילו חכמים בתקנתן דהא מצי לנסך בלא הגבהה וא"כ אף היכא שעושה הגבהה אין לחייבו דהא מצי אמר הש"ל וכמו נסכו אחר דכיון דליכא תקנתא שלא יהא כ"א הולך שוב אין לחלק בין נסכו הוא לנסכו אחר:
אך לפי"ז צריך להבין במ"ש התוס' דרב ס"ל דמחמת הגבהה חייב על כל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דאז קלב"מ. ולכאורה קשה דמה בכך שעשה בידים כיון דהיזק שא"נ הוא ומצי אמר הש"ל וא"ל דעשאוהו כהיזק ניכר כיון דלא שייך טעמא שלא יהא כ"א כו' שהרי אם ירצה ינסך בלא הגבהה ויפטר וכמש"ל. ואפשר לומר בטעמא דרב עפ"י מ"ש הפוסקים דהא דאמרינן גזל חמץ ועה"פ אומר הש"ל דוקא כשבא הנגזל אחר הפסח אבל אם בא תוך הפסח כיון דבפסח לשריפה עומד וכל העומד לשרוף כשרוף דמי דקי"ל כר"ש דס"ל הכי ולכך שפיר קאמר רב דמדאגבי' קניא דא"ל הש"ל דהא תקרובות ע"ז לשריפה עומד ועובר משום לא ידבק בידך מאומה כו' וכשרוף דמי ולא מצי אמר הש"ל דהא כמאן דקליא דמי:
ועתה נבא לישוב דברי הרמב"ם בפה"מ שכתב במזיד שידע שהיין אסור ולא ידע מאיסור סקילה דאל"כ אינו מת ומשלם שהוא תמוה כמו שהקשה ש"ב החריף נ"י וגם קשה על פשיטות דברי הרמב"ם דא"כ האיך קאמר חזקי' בטעם הפטור בשוגג כדי שיודיעו ופריך א"ה במזיד נמי דהא שפיר מצי לאודיעו ויאמר שידע מחיוב סקילה ויפטר עי"ז ואף שיש לדחות ולומר דאע"ג דמשוי נפשיה רשיעא בהודאה דאסר של חבירו במזיד מ"מ אינו רוצה לעשות עצמו רשע שידע מאיסור סקילה ועבר דמ"מ קשה מנ"ל להקשות כן בפשיטות על חזקי' א"ה במזיד נמי ולפי מ"ש א"ש דלכאורה קשה לפי מ"ש לעיל בטעמא דרב דמתניתין אתיא כר"ש. ולפ"ז אכתי קשה הא ר"ש ס"ל בסנהדרין דף ע"ג הרודף אחר ע"א ניתן להצילו בנפשו א"כ אכתי קשה הא קלב"מ וא"ל משום דמדאגבי' קניא דז"א כיון דאגביה ע"ד לנסך לע"ז הו"ל רודף אחר ע"ז וניתן להצילו בנפשו וכל שניתן כו' פטור מתשלומין כמבואר שם בסנהדרין דפריך מא"נ שיש להם קנס הבא על ח"כ ע"ש וא"כ פשיטא דלא מתחייב על הגבהה אף באונסין לר"ש. אך י"ל דע"כ לא אמרינן דרודף אחר ע"ז דניתן להצילו דוקא שידע בנפשו שחייב מיתה ואפ"ה עביד הו"ל ניתן להצילו ואז קנה בדמי ואינו חייב על הגבהה כלל משא"כ כשלא ידע שחייב מיתה נמצא אע"פ שבשעת מעשה ההיזק פטור מחמת ח"מ שוגגין מ"מ חייב על ההגבהה דהא על הגבהה לא ניתן להצילו דהא לא ידע כלל אם חייב מיתה ע"ז ובכה"ג לא ניתן להצילו ובהכי א"ש דברי הרמב"ם בפה"מ שכתב דוקא בלא ידע שחייב סקילה דאז על הגבהה לא ניתן להצילו בנפשו וחייב מחמת ההגבהה משא"כ בידע דאין חיוב על ההגבהה משום דניתן להצילו בנפשו אין חייב תשלומין דהו"ל חייבי מיתות שוגגין וא"ש דדברי הרמב"ם הם כדברי הש"ס בזה דטעם החיוב משום מדאגביה כו' אך לדידן דקי"ל כמתניתין דסנהדרין דהרודף אחר ע"ז לא ניתן להצילו בנפשו אף בידע נמי חייב על הגבהה ולכך פסק בחיבורו סתם דחייב על ההגבהה ולא חילק בין ידע או לאו:
ובאופן אחר י"ל דלכאורה קשה בהא דאמרינן בהגונב חלבו וכן בהגונב כיס מדאגביה קניא כיון שההגבהה או ההוצאה היה ע"ד שיאכל או יוציא בחיוב מיתה הפוטר מתשלומין ומעיקרא ההגבהה ע"ד לקנותו בדמי וא"כ לא יתחייב עליו והרי זה דומה כמגביה כלי ע"מ לקנותו וקנאו באמת ושילם דמיו דמאי חיוב שייך בזה וה"נ דכוותיה וצ"ל דאין הנידון דומה שהרי קי"ל אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופי' רש"י שמחויב לצי"ש דבאמת איהו חיובי מחייב רק שהתורה אמרה כדי רשעתו שהב"ד אין יכולת בידם לחייבו אבל מ"מ חיובא אקרקפתא דגברא מונח וא"כ כשהגביה קודם שפיר ב"ד מחייבין אותו על שעת ההגבהה שאז אין שם חיוב מיתה ואין זה מועיל מה שעשה כן ע"מ שיאכל או יוציא בחיוב מיתה דס"ס איהו בחיוביה קאי ומה בכך שאין הב"ד יכולין לחייבו מ"מ לא נסתלק החיוב מעליו. והנה בכתובות דף ל"ד ע"ב בד"ה איהו לאו משום דלא מחייב כתבו דדוקא בממון חייב לצי"ש אבל בקנס כיון שאינו מתחייב רק עפ"י ב"ד ב"ד אפילו לצי"ש אינו חייב עי' שם. וסברתם בזה דבקנס אין עיקר החיוב רק כשיפסקו ב"ד שיתן קנס וכיון דבשעת חיובו חייב מיתה ואין ביד ב"ד לפסוק עליו שישלם קנס ממילא דפטור לגמרי:
ולפי"ז בהך דמנסך דקי"ל כר"מ דקנסא הוי א"כ הדק"ל דמאי מהני מדאגביה שהרי הגביה ע"ד כן שיעשה היזק שא"נ דהיינו קנס בהדי חיוב מיתה ובכה"ג אין חל עליו חיוב מיתה אם כן מעיקרא לא נחית אדעתיה דגזלנותא שיתחייב בתשלומין משא"כ בלא ידע דאז מעיקרא אגביה על דרך לעשות ההיזק בחיוב תשלומין אף דבאמת ח"מ שוגגין פטורין מ"מ כיון דלא ידע מחיוב מיתה ההגבהה ע"ד לגזול ולהזיק לחבירו היתה וגזלן הוא ומחייב בתשלומין. ובזה א"ש דברי הרמב"ם דדוקא בלא ידע שאז מתחייב על ההגבהה. ובזה א"ש מה דקשה לכאורה על פשיטות דברי הרמב"ם דמאי קאמר חזקי' כדי שיודיעו דהא שפיר יודיעו ויאמר שידע מחיוב סקילה ולפי מ"ש א"ש דהרמב"ם לא כ"כ אלא למאי דקי"ל כר"י דקנסא הוא משא"כ חזקי' דס"ל דממונא הוי אין חיוב מיתה פוטרו לגמרי דאיהו מחייב רק שאין הב"ד יכולין לפסוק דחייב מ"מ שפיר מחייבין אותו על ההגבהה דהגבהה זו לא ע"מ לפטור הוא כנ"ל. והדברים נכונים לפענ"ד והנה במה דקשיא להו להתוספות דאטו שמואל לית ליה מדאגביה קניה נלענ"ד דא"ש עפ"י מש"ל קושית מחותני הגאון נ"י שהקשה דאכתי יודיעו שניסך בלא הגבהה ונראה לתרץ דהנה התוס' הקשו בהא דמשני דאית ליה שותפות בגויה דא"כ קשה היינו מדמע ונלענ"ד עפ"י מה שהקשו התוספות על רש"י שכתב לא מיבעיא הגביה והרביצה שקנאה בהגבהה ונעשית שלו והקשו התוספות דא"כ מאי פריך ממנסך דלמא שאני התם דמדאגביה קניה ונראה לתרץ דלכאורה קשה לפי מה דאמרינן בבבא בתרא דף פ"ה כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, וכתב הרמב"ן שם דאף משיכה והגבהה הוי דוקא בכליו של לוקח אבל בכליו של מוכר לא קנה וא"כ נהי שהיין קנה כיון שנתכוין לגוזלו כמ"ש רש"י מ"מ הכלי לא קנה במשיכה זו שהר' לא נתכוין על הכלי לקנותו לעצמו וא"כ אף על היין לא נתחייב שהרי לענין להתחייב באונסין בעינן שיעשה קנין המועיל במכירה כדמוכח בכתובות בהא דהגונב כיס בשבת דפריך אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ונ"ל דשפיר קאמר אליבא דרב מדאגביה קניה כיון דבחולין מוקי הש"ס בדאית ליה שותפות וא"כ שפיר קונה הכלי דדוקא כליו של מוכר לא קנה משא"כ בשל שותפים שפיר קונה כליו כמבואר בב"ב ובקידושין גבי סלע של שניהם ולפי זה א"ש מה שהקשו התוספות דמאי פריך ממנסך נימא מדאגביה קניא דז"א דבס"ד דלא ידע דמיירי באית ליה שותפות א"כ אין כאן קנין מחמת הגבהה כלל דהו"ל כליו של מוכר ולפ"ז שפיר משני הש"ס דאית ליה שותפות ולא קשה קושית התוספות היינו מדמע דהשתא דמיירי באית ליה שותפות א"כ שפיר מועיל ההגבה' שיהיה יכול לאסור חלק חבירו ואין האיסור משום מדמע רק משום ניסוך ממש ולפ"ז א"ש קושית הגאון ז"ל דחזקיה דמוקי בישראל מומר לא שייך השתא לאזוקי כו' ולפמ"ש י"ל דאדרבה לחזקיה לא מצינן לאוקמיה בישראל מומר דא"כ אפילו במזיד נמי דהא לא שייך לומר השתא לאזוקי כו' וע"כ דמוקמינן לה בסתם ישראל ואית ליה שותפות והאיסור מחמת ההגבה' ואם יודיעו שניסך בלא הגבהה לא יהיה נאסר רק משום מדמע ויכול למכרו חוץ מדמי איסור שבו ולכך פטרוהו בשוגג כדי שיודיעו שניסוך בהגבהה ואסור למכרו כלל שהרי הוא עצמו אסור מחמת הגבהה ולא יבא לידי איסור. ולפ"ז י"ל דגם שמואל מודה דלא מצי אמר הש"ל אך דאיהו ס"ל דדוחק לאוקמי באית ליה שותפות בגוויה וא"כ אינו מחייב על ההגבה' דהו"ל כליו של לוקח ברשות מוכר וגם י"ל דס"ל דאפילו כליו של שותפות אינו קונה ע"ש בב"ב וקצרתי. והנה במה דכתיבנא דקשה למה יתחייב על ההגבה' שהרי ההגבה' היתה ע"ד חיוב מיתה י"ל דכיון דעכ"פ הגביה ע"ד להוציאו מרשות הבעלים לאכלו וכיוצא כגון ההיא דהגונב חלבו והגונב כיס שבדעתו בשעת ההגבהה ליטלו ולהחזיקו לעצמו ואז בשעת ההגבהה אין שם חיוב מיתה מתחייב בהשבה מיד ותו לא מהני מה שקונה אח"כ בחיוב מיתה דמ"מ השבה אין כאן ולפ"ז בהא דמנסך שבאמת אינו רוצה ליקח אותו להחזיקו לעצמו ולהוציאו מרשות בעלים לרשותו רק שרוצה לנסך בו ואף שיחסר מ"מ אין בדעתו שיקח לעצמו ועיקר חיובו על ההגבהה אינו רק לפי שרוצה לעשות בו מעשה היזק לחסר לחבירו ע"י הניסוך ובמעשה ההיזק יש חיוב מיתה ועכ"פ מצות השבה על ההגבהה אין כאן כיון דמעיקרא לאו אדעתיה להוציאו מרשות בעלים נחית ולדון אותו ע"ד המעשה שיעשה בו ג"כ אין כאן חיוב שהרי אז קלב"מ ואין לחייבו על ההגבה' אם לא היכא שאין יודע שיש במעשה זו חיוב אז גם על ההגבה' ע"ד לחסר חבירו חייב כההיא דזורק מטבע לים הגדול דאמרי' אי שקליה בידים השבה בעי למעבד וא"ש ג"כ דברי הרמב"ם ע"ד הנ"ל דדוקא אם לא ידע באיסור סקילה דאל"כ אין מקום לחייבו על ההגבה' מטעמא דכתיבנא:
והנה במ"ש דכיון דמתני' אתיא כר"ש ניתן להצילו בנפשו ואינו חייב על ההגבה' לכאורה איכא לדחויי דמיירי ביכול להצילו באחד מאבריו כדמוקי אביי בסנהדרין מתני' דאלו נערות וכה"ג כתבו התוספות בכתובות דף ל"ח גבי סימא עינו והרגו ע"ש אך דאכתי קשה לרבא במניחתו שלא יהרגנה כו' ולא ניחא לאוקמי' ביכול להצילו כו' וגם לפמ"ש בספר כתובה שם דף ל"ח דיכול להציל עכ"פ לא גרע מחייבי מלקיות שוגגין ורבא ס"ל כמ"ד חייבי מלקיות שוגגין פטור ע"ש א"כ לרבא קשיא מתני' דהמנסך אך י"ל לכאורה במ"ש דאמאי לא מצי אמר הש"ל י"ל טעמא דמלתא דכיון דאסרו בהנא' לכל העולם הוי כאבידה ששטפה נהר כו' וכההיא דכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כו' ויצא מרשות הבעלים וכל שיצא מרשות הבעלים אינו יכול לומר הש"ל שהרי אינו שלו עכ"פ אלא דלכאורה ז"א דהוי כיאוש של"מ דלא הוי יאוש וכיוצא בזה כתב בספר כתובה אהא דאמרינן אי דלא מצי לאהדורי כו' ולפ"ז א"ש דלרבא א"צ לאוקמי כר"ש כלל דלדידיה איכא למימר טעמא דלא מצי אמר הש"ל משום יאוש בעלים דהא רבא סובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ועי' בס' כתובה שם דמייתי מהתוספות בב"מ דגם אביי מודה באבידה ששטפה נהר דהוי יאוש וא"כ גם לאביי מצינן למימר הך טעמא. שוב ראיתי שצריך ליישב הא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמקשה מינה לרבה כיון דמטי עידן איסורא מייאש אמאי אומר הש"ל ושני ליה זה אינו רוצה לקנות אלמא דכל דלא קני' לי' אע"ג דאיכא יאוש מצי אמר הש"ל והתם נמי איסור הנאה הוא ולא אמרי' כיון דנעשה הפקר לא מצי אמר הש"ל כיון דאינו שלו אם לא שקונה אותו ממש וצ"ע. ובתשובות אחרות כתבתי עוד בענינים אלו וכעת לקצר אני צריך דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: