אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מז

שאלה מו

שאלה בהיותי מעיין בסוגיא דתקנת אושא בב"ק דף פ"ח הלום ראיתי מה שהקשו התוספות שם ד"ה דלר"י דס"ל ק"פ כקה"ג ל"ל תקנת אושא דהא בלא"ה אינה יכולה למכור כיון שיש לבעל ק"פ. ובשיטה מקובצת שם תירץ בשם תוס' הרא"ש דבשלמא בכותב נכסיו לבנו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה שפיר ס"ל לר"י ק"פ כקה"ג דמי כיון שהיה הגוף והפירות מתחלה של האב רק שהוא נותן הגוף לבנו אלים ק"פ דידיה כקה"ג משא"כ נכסי מלוג שהשדה והפירות היה של האשה רק כיון שנשאת הפירות הם של הבעל לא אלים ק"פ דבעל למהוי כקה"ג עי' שם וקשיא לי דהאיך אפשר לחלק בכך שהרי בגיטין דף מ"ז ע"ב איתא איתמר המוכר שדהו לפירות ר"י אמר מביא וקורא קסבר ק"פ כקה"ג דמי ר"ל אמר מביא ואינו קורא קסבר ק"פ לאו כקה"ג. איתביה ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא. א"ל שאני התם דכתיב ולביתך. א"ד איתביה ר"ל לר"י ולביתך כו' טעמא משום דכתיב ולביתך הא בעלמא לא א"ל טעמא דידהו נמי מהכא עכ"ל הרי מבואר דלתרווייהו לישני אין לחלק בין ק"פ דעלמא לק"פ דנ"מ כלל וגם קשיא לי לפי מה דמסיק בסוגיא זו הא דאמרינן העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים והיינו היכא דלית לה נ"מ אבל היכא דאית לה נ"מ מחויבת למוכרם בטוה"נ לשלם לנחבל. והרי"ף כתב המשנה כצורתה ולא כתב הך אוקימתא דדוקא היכא דלית לה נ"מ וצריך טעם למה. ושוב חפשתי במפורשים ולא מצאתי בזה. ולענ"ד לתרץ דברי הרי"ף דאזיל לשיטתו שכתב בריש החובל דחבלה דאדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו וכתב הב"י בח"מ בסי' א' דלדעת הרי"ף אפילו רופא ושבת אין דנין דהאידנא דליכא סמוכים אלא מנדין אותו עד דיהיב שיעור מה דחזי למיתב ליה או דאם תפס לא מפקינן מיניה. והנה התוס' הקשו דהיאך קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה שהרי תצטרך לשלם מדיני דגרמי והקשה הפ"י די"ל דכוונת הש"ס הוא שאם יהיה הדין לכופה ולמכור כדי להגבות לבעלה אז תמחול לבעלה מיד אחר החבלה ושוב לא תוכל למכור בטובת הנאה אע"ג דמלשון הש"ס משמע שתמחול אחר המכירה היינו לפי לשון המקשה כו' וזה דחוק ונ"ל דע"כ מוכרח הש"ס לומר שתמחול אחר המכירה שהרי הרמב"ן הקשה דהאיך יכולה למחול הרי הבעל משועבד מדר"נ ובדר"נ אינה יכולה למחול דהש"ך סי' פ"ו תירץ דשיעבודא דר"נ אינה אלא כשעדיין לא נסתלק הנחבל אבל כאן אחר שתמכור לו הכתובה הרי יצאה י"ח לגבי נחבל תו לא שייך שיעבודא דר"נ כיון שכבר נפרע דמי הנזק שלו ושוב הו"ל כלוקח דעלמא ויכולה למחול ע"ש וא"כ ע"כ הוכרח הש"ס לומר שתמחול אחר המכירה שקודם המכירה אינה יכולה למחול דאיכא שיעבודא דר"נ ושפיר מקשין התוס' דתצטרך לשלם מדיני דגרמי וע"ש מה שתירצו התוס' בזה והנה הפ"י כתב טעמא דהרא"ש שכתב דאי אית ליה נכסי מלוג וצ"ב מחוייבת למוכרם בטוה"נ ולא אמרינן שתמחול משום שגוף הקרקע שלה לא שייך מחילה ואין לחוש שתתן לבעלה במתנה דודאי לא תחיל המתנה כיון שהמכירה קדמה להם עכ"ל. ולכאורה קשה דבנ"מ דלא שייך שיעבודא דר"נ כיון דאינם חוב על הבעל רק הגוף שלה א"כ עדיין יש לחוש כיון שהדין נותן לכופה למכור תתן לבעלה במתנה מיד אחר החבלה כסברת הפ"י וצ"ל כיון דשיעבוד הנחבל קודם למתנה זו ונזקין גובין ממשעבדי כמבואר דעת הפוסקים בח"מ סי' קי"ט ולא מהני מתנה כלום שהנחבל טורף מהם וא"כ הרי"ף לשיטתו שפיר עביד שלא כתב אוקימתת הש"ס דלית לה נ"מ דאפילו אית לה נמי לא כייפינן לה למכור בטוה"נ שאם יהיה הדין לכופה תתן לבעלה במתנה מיד אחר החבלה כסברת הפ"י לעיל ואין לומר דכיון דשיעבוד הנחבל קודם למתנה טורף מהם הא ליתא דלענין לטרוף מיד המקבל מתנה בדיני חבלות לא עבדינן שליחותייהו ואין הנחבל יכול להוציא מיד הבעל אם תתן לו במתנה הלכך אפילו אית לה לא מנדינין לה עד שתמכור הנ"מ בטוה"נ. ובקשתי לעי' בזה ולהעמידני על האמת ושלום אחיך הק' אליקים געציל:

תשובה אהובי אחי ראיתי דבריך טובים ונכוחים וראשון תחלה אען ואומר שמ"ש בשם הש"מ שכתב בשם הרא"ש לא חדת הוא ליה וכבר הרגישו בזה בתוס' ביבמות פרק החולץ ובב"ב דף מ"ח שכתב דשאני ק"פ דנ"מ שאינה בא אלא מכחה והן הן הדברים אלא שהרא"ש ביאר יותר וראיתי בפ"י בסוגיא זו הביא לשון התוס' וכתב דלא כן הוא מסוגיא דלעיל ור"ל דלעיל אמרינן אימית דרמי בר אבא הוה נסיבא כו' ואמרינן לא משנתינו הוא זו הכותב נכסיו כו' ומייתי עלה פלוגתא דר"י ור"ל אלמא דפירוש נ"מ נמי בפלוגתא דר"י ור"ל תליא. אך לפענ"ד אי משום הא לא אריא דהא הש"ס מסיים בה ואנן השתא כו' כר"ל סבירא לן וקאמר ר"י כו' עי' שם וא"כ מדר"ל מייתי שפיר כיון דאפילו בהכותב נכסיו ס"ל לאו כקה"ג דמי אע"ג דאלים ק"פ דאב מכ"ש בנ"מ דסובר לאו כקה"ג דמי משא"כ התוס' שפיר מחלקין בכך אליבא דר"י דסובר בכותב נכסיו הוי כקה"ג מ"מ שפיר מצי סבר בנ"מ דלא הוי כקה"ג דלא אלים ק"פ דבעל כולי האי. אך סוגית הש"ס דגיטין שהבאת ודאי שזה צריך לפנים וגם לדידי קשיא לי מהא דאמר בב"מ פרק השואל לענין שאילה בבעלים שאל מן האשה ונשאל בעלה עמה פלוגתא דר"י ודר"ל דאיתמר המוכר שדיהו לפירות כו' ולפי דברי התוס' והרא"ש דלעיל הך לא תליא כלל בפלוגתא דר"י ור"ל דגם ר"י מודה בזה דלאו כקה"ג דמי. והתוס' שם כתבו הא דלא מייתי פלוגתא דתנאי גבי המוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום כו' א"נ אפילו למ"ד התם כקה"ג דמי היינו משום שמשייר המוכר לעצמו פירות בעין יפה אבל בעלמא לא עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור דא"כ מאי מייתי מדר"י ודר"ל בהמוכר שדהו לפירות דהא י"ל דשאני מוכר שמשייר בעין יפה. ואם נאמר דהש"ס קאמר הכי מחמת הא דאיתמר עלה בגיטין איתיביה ר"י לר"ל ולביתך כו' עיקר חסר מן הספר וגם הלום ראיתי בחידושי הרשב"א בגיטין שם אהא דאמר התם א' לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו שהקשו התוס' א"כ אנן היאך מצא ידינו ורגלינו הא קי"ל האחין שחלקו לקוחות הם וקי"ל ק"פ לאו כקה"ג וכתב הרשב"א בשם ר"ת לתרץ דאנן קי"ל כר"ל לענין בכורים משום דגלי בה קרא דולביתך. והקשה הרשב"א ע"ז מהך דב"מ דמייתי ראיה מהך דבכורים לענין שאלה בבעלים וגם בש"מ ב"ק הקשה על תירץ ר"ת מב"ב דף קל"ו דאההוא דהכותב נכסיו כו' פריך התם והא איפלגא בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות כו' ע"ש. ולפי דברי ר"ת קשה מאי פריך דלמא שאני בכורים דגלי קרא ע"ש:

ונלע"ד דא"ש עפ"י מה שיש לעיין בהא דס"ל לר"י ק"פ כקה"ג דמי ולכן מי שהגוף שלו א"י למכור. ולכאורה הוא הלכתא בלא טעמא דהא זה אינו רוצה למכור הגוף שהוא באמת שלו ולמה יהיה מעוכב מחמת זה שאין לו רק בפירות ולא בגוף כלל וצ"ל דטעמא דר"י כיון דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל והרוצה להקנות לחבירו פירות אין די בהקנאת הפירות לבד כ"א שיקנה לו גוף לפירות ולכן דקדק כאן בלשונו המוכר שדהו לפירות ולכן כיון שמקנה לו הגוף שיהיה משועבד לפירות שפיר יש תבלין לסברת ר"י דק"פ כקה"ג דמי שהפירות שלו יש לו שעבוד וקנין גם בגוף וא"ש בהא דהכות' נכסיו לבנו דהא אית' בב"ב דקמ"ח דאין אדם משייר דבר שלב"ל רק לגביה נפשיה בעין יפה הוא משייר ומשייר לעצמו הגוף לפירות ולכך ס"ל לר"י דהבן אינו יכול למכור הגוף דק"פ של האב כקה"ג דמי שהרי עדיין הגוף של האב לפירות ובזה פליג עליה ר"ל וס"ל דמ"מ אינו כקה"ג לפי שאין לו בו רק שעבוד לצורך הפירות אבל מ"מ אין זה מעכב שלא יוכל הבן למכור הגוף עצמו שהוא באמת שלו ולפ"ז החילוק בין הך דהכותב נכסיו כו' להך דנ"מ מבואר דבשלמא בכותב נכסיו שהגוף ופירות של האב והאב שייר לעצמו הפירות ע"כ שייר לעצמו הגוף לפירות ולכך ס"ל כקה"ג דמי משא"כ בנ"מ שהבעל אוכל הפירות מצד תקנת חכמי' פשיטא שלא היה צורך לחכמים לתקן בתקנת אכילת פירות שיהיה הגוף שלו לפירות רק שתיקנו לבעל אכילת פירות לבד ממילא שאין שייכות הפירות לגוף כלל ושפיר אמרינן דאי לאו תקנת אושא לא היה הבעל מוציא כו' דבזה לא שייך ק"פ כקה"ג דמי כיון דאין לבעל שום חלק ושיעבוד בגוף כלל ועפ"ז א"ש מה שהקשית מהך דגיטין דמבואר דגם לענין נ"מ אמרינן אליבא דר"י ק"פ כקה"ג משום דהתוס' בגיטין שם הקשו בהא דקאמר ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו כו'. והקשו הא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא וי"ל דדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכה"ג איירי קרא ע"ד לשי' דקרא מיירי שנותנות הפירות וא"כ ע"כ שהוא דרך קנין וע"כ שהיא מקנת לו הגוף לפירות דאל"כ אין הקנין כלום וכיון דבקנין גוף לפירות מיירי שפיר מדמה הך דנ"מ להא דהמוכר שדהו לפירות משא"כ בב"ק דאיירינן השתא לדידן בלא הקנאה רק מחמת אכילת פירות של הבעל מצד תקנת חכמים וחכמים לא תיקנו על הגוף כלל רק על הפירות לחוד ממילא דשפיר אנו צריכין לתקנת אושא דמתקנה קמייתא דאכילת פירות לא היה יכול להוציא הגוף כלל דבזה גם ר"י מודה שאין תקנת אכילת פירות מעכב על מכירת האשה הגוף כלל:

ואחר הודיע כל זאת נראה דא"ש הך דקשיא לן מהך דב"מ שאל מן האשה כו' דמוכח מהתם דגם בנ"מ אליבא דר"י ק"פ דבעל כקה"ג דמי ונראה דא"ש עפ"י מה שכתבנו בטעמא דר"י ס"ל ק"פ כקה"ג משום דזה הקנה לו השדה לפירות משא"כ בנ"מ דאין לבעל רק הפירות לבד. אך כ"ז קודם תקנת אושא שתיקנו שהבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות שלקחו מן האשה וטעמא כדאמרי' בב"ב דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ושויי' כלוקח ראשון ולפ"ז ע"כ לומר דבאושא תיקנו שהקרקע תהיה משועבדת ג"כ לבעל לפירות דאל"כ לא שייך אלמוה לשעבוד הבעל כיון שנאמר שאין לו רק הפירות אשר תוציא הארץ והולידה והצמיחה ועל הגוף אין לו שעבוד כלל וע"כ דבאושא התקינו שהגוף יהיה משועבד לפירות ואליבא דר"י באמת א"צ לומר דאלמוה ג"כ שיהיה כלוקח ראשון אלא כיון שהתקינו לו שעבוד בגוף לפירות ממילא שאין מכירתה כלום והא דאמרי' אלמוה שיהי' כלוקח ראשון היינו לדידן דקיי"ל כר"ל דמ"מ לאו כקה"ג דמי וא"כ היה עכ"פ מועיל המכירה וליש תיקנו שאם מתה נחשב כלוקח ראשון ולפ"ז א"ש הך דב"מ דהתם אחר תקנת אושא דכבר תיקנו לו שעבוד הגוף לפירות ותלי בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י קנין פירות כזה כקה"ג והוי שאלה בבעלים משא"כ לר"ל נהי דהבעל יכול להוציא משום דהוי כלוקח ראשון מ"מ לא נחשב הגוף שלו כיון דק"פ לאו כקה"ג ולא הוה שאלה בבעלים וכ"ז אחר תקנת אושא משא"כ התוס' והש"מ מתרצים שפיר דאי לאו תקנת אושא רק מתקנת אכילת פירות ובזה ק"פ אף לר"י לאו כקה"ג ואנו צריכין לתקנת אושא והדברים ברורים לפענ"ד:

וא"ל לפמ"ש דטעמא דר"י דס"ל ק"פ כקה"ג דמי ומעכב המכירה משום שצריך להקנות הגוף לפירות לפי שאין אדם מקנה דשלב"ל דא"כ היכא אמרינן בב"ק דף פ"ט ובגיטין דף מ"ט דר"מ ס"ל ק"פ כקה"ג דהא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ונראה דא"ש ע"פ מ"ש התוס' בב"ב דף ס"ג גבי הא דע"מ שהמעשר שלי דפריך והא אין אדם מקנה דשלב"ל כו' דלא מצי למימר ר"מ הוא משום דע"כ לא אמר ר"מ אלא בפירות דקל שהדקל עביד להוציא פירות משא"כ בשדה דמי יימר דחרש וזרע לה ע"ש ונראה דגם לענין מוכר עבדו ע"מ שישמשנו שייך למימר הכי ולפ"ז גם ר"מ מודה בשדה ועבד דצריך להקנות הגוף לפירות ושפיר ס"ל לר"מ ק"פ כקה"ג דמי ולפ"ז א"ש גם מה שהקשה הרשב"א וש"מ על תירוץ ר"ת דשאני בכורים דגלי קרא ולביתך ויתורץ גם מה שיש לדקדק בהא דאמרינן איתיביה ר"י לר"ל ולביתך כו' א"ד איתביה ר"ל כו'. ולכאורה הוא אך למותר דמאי נ"מ אם ר"י הקשה לר"ל והוא השיב לו או להיפך. ונראה דנ"מ טובא אם ר"י הקשה לר"ל או ר"ל לר"י דלכאורה קשה באידך לישנא דר"ל פריך לר"י טעמא דכתיב ולביתך הא לא"ה לא אלמא לאו כקה"ג ומאי קושיא דלמא לעולם כקה"ג דמי ואם היה אוכל הבעל פירות אשתו ע"י הקנאה באמת לא היה צריך קרא ולביתך רק דמיירי שלא ע"י הקנאה ואפ"ה רבי קרא דמביא וקורא ובאמת גזירת הכתוב הוא כמ"ש התוס' בקושייתם שם ועוד קשה על מ"ש בשם ר"ת דאף אי קי"ל לאו כקה"ג מ"מ בכורים שאני דכתיב ולביתך ולכאורה ז"א דבשלמא אי כקה"ג שפיר מוקמינן ולביתך בכה"ג שמקנין לבעליהן כדי שלא תצטרך לומר גזירת הכתוב דוקא בכורים אלא ילפינן מיניה בכל דוכתא ק"פ כקה"ג משא"כ אי אמרינן לאו כקה"ג א"כ אפי' תימא דמיירי בהקנאה ג"כ אנו צריכים לגזה"כ וא"כ מנ"ל דמיירי בהקנאה דלמא מיירי בלא הקנאה כלל ואפ"ה בכורי אשתו מביא וקורא משום גזה"כ כקושיית התוס' ולא ילפינן מיני גם לענין מוכר שדהו לפירות או בחזרת יובל לענין בכורים:

ולכן נראה לתרץ דהנה הרשב"א כתב לתרץ קושיית התוספות דהיאך יליף מקרא בכורי אשתו דאכילת פירות נ"מ מדרבנן דקרא אתי לאשמועינן שאם תקנה האשה פירות כו' ודברה תורה בהוה לפי שרגילות הנשים לתת פירות נכסיהן לבעלים וי"א שהתנו מתחלה שיאכל הוא פירות נ"מ שלה וזהו מוהר ומתן הכתוב בתורה כו' ולפ"ז לתירוץ הב' דהרשב"א א"ש דלעולם מיירי התורה במתנה מתחלה על אכילת פירות והם נקנים לבעל ואז שפיר הקשה ר"ל לר"י דאי כקה"ג ולביתך ל"צ כיון דודאי ע"י הקנאה מיירי. וגם לפ"ז א"ש תירץ ר"ת די"ל בעלמא לאו כקה"ג והכא גלי קרא ולביתך דכקה"ג שא"ל דא"כ נימא דגזה"כ הוא אף בלא הקנאה ז"א דודאי קרא ע"י הקנאה מיירי משא"כ לאידך לישנא דש"ס דר"י פריך לר"ל דנלמד מולביתך כקה"ג י"ל דלעולם אין הכרח שהתורה מיירי דווקא ע"י הקנאה אלא דמצי מיירי בהכי דרגילות הוא שהנשים יתנו הפירות וכמ"ש התוס' וכן תירוץ א' של הרשב"א. ולפ"ז א"א לומר דר"י סבר בעלמא לאו כקה"ג רק לענין בכורים דגלי קרא דז"א דלמא לאו גזה"כ הוא לגבי בכורים רק לגבי נכסי אשתו כיון שאפי' אי מיירי בהקנאה צריך גזה"כ שהרי מצד הסברא לאו כקה"ג דמי כמו בעלמא וא"כ דלמא לא מיירי בהקנאה כלל ולענין בכורי אשתו גזה"כ הוא ומנ"ל במוכר שדהו או בחזרת היובל אלא ע"כ דגם בעלמא כקה"ג ולכן מוקמינן קרא בהקנאה ולאו גזה"כ הוא רק ילפינן מיניה בעלמא ק"פ כקה"ג. ולפ"ז מבואר הנ"מ בהנך תרי לישני דללישנא קמא שפיר י"ל דילפינן בעלמא ק"פ כקה"ג מהך דבכורים משא"כ לאידך לישנא כיון דע"כ לומר דס"ל דקרא לעיל בהקנאה מיירי והיינו מוהר ומתן א"כ שפיר י"ל דר"י דקאמר טעמא דידי נמי מהכא היינו דגלי קרא גבי בכורים דק"פ כקה"ג ומ"מ בעלמא אפשר דמודה דלאו כקה"ג:

והשתא א"ש קושי' הרשב"א והש"מ על ר"ח מב"ב וב"מ דשם מבואר דאין לחלק בין בכורים לשאר מילי לענין ק"פ ולפי מ"ש א"ש דהתם בב"מ וב"ב אזיל בהך לישנא דר"י פריך לר"ל מדכתיב ולביתך ולהך לישנא א"א לומר דס"ל לר"י דגלי קרא בבכורים דוקא משום דכתיב ולביתך דא"כ גם בבכורים גופא מנ"ל דגלי דלמא גזה"כ הוא גבי נכסי אשתו אף בלא הקנאה ולאו מטעם דק"פ אתינן עלה. אלא ע"כ דס"ל דבכל דוכתא ק"פ כקה"ג והיינו דקאמר טעמא דידי נמי מהכא וא"כ יש לנו לאוקמי ע"י הקנאה ומטעם ק"פ כדי שלא נצטרך לומר שהוא גזה"כ והלכך שפיר קאמר בב"מ שאל מן האשה וכו' פלוגתא דר"י ור"ל וכן בב"ב והא אפלגו בה חדא זימנא משא"כ ר"ת שפיר מתרץ לדידן דקי"ל בכל דוכתא כלישנא בתרא ולהך לישנא דאותבי ר"ל לר"י טעמא דכתיב ולביתך ע"כ דס"ל דהתורה תמיד ע"י הקנאה מיירי שהי' מתני בשעת נישואין ותנאי דשעת נישואין קנין הוא כדאמרינן בעלמא הן הן הדברים הנקנין באמירה או שהי' מתני' בהדיא א"כ שפיר י"ל דדוקא בבכורים גלי קרא דכקה"ג משא"כ בעלמא לאו כקה"ג דא"ל דגם גבי בכורים מנ"ל דלמא בלא הקנאה מיירי ז"א דהך לישנא ס"ל דהתנו מתחלה על אכילת פירות וא"כ מסתברא ללמוד משם גם למוכר שדהו לפירות ולענין חזרת יובל למימרא דכקה"ג כמו גבי בכורי אשתו משא"כ בעלמא שפיר י"ל דלאו כקה"ג דמי והוא נכון מאוד לפענ"ד:

ועפ"ז נראה ליישב מה שקשה לכאורה אליבא דר"י דס"ל, ק"פ כקה"ג דמי למה תועיל המכירה בטובת הנאה דכל שאין המכירה מועלת מעכשיו לא מהני גם לאחר זמן וכדאמרי' בכתובות דף נ"ט דמי איכא מידי דמהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. ואמנם הב"ש והפ"י עמדו בזה אליבא דידן דקי"ל איתא לתק"א האיך יכולה למכור בטוה"נ וזה אפשר ליישב דהא תק"א הוא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ובכה"ג דאלמוה אמרינן התם בכתובות דאע"ג דאלמוה היינו לענין דלא תיקדש מהשתא אבל לקמיה שפיר קדיש וה"נ דכוותיה אין הך אלמוה דתק"א מעכב שלא תחול המכירה כשיסתלק הק"פ שלו ויבואו לרשותו (ועיין מ"ש בזה בתשו' חלק אה"ע סי' ס"ח ושם כתבתי ליישב מה שהשיגו האחרונים על הב"ש ופ"י שקושייתם הוא כקושיית התוס' בכתובות דף נ"ט ע"ש) אך כל זה אי אתינן עלה מחמת תק"א משא"כ אליבא דר"י דס"ל דק"פ כקה"ג דמי ודינא הוא ולא תקנתא הדרא קושיא לדוכתיה דלמה תוכל למכור בטוה"נ אך לפי מ"ש א"ש דגם אליבא דר"י היינו בשאר ק"פ אבל בק"פ דנ"מ מודה דמדינא לאו כקה"ג כיון דאין לו בגוף הקרקע כלום רק משום תק"א אמרינן דכקה"ג דמי. וכבר כתבנו דתק"א אינו מועיל רק לעכב שלא תמכור לגמרי ותבריח נכסיה מבעלה וע"ז אלמוה אבל מ"מ אין זה מעכב על המכירה דלקמיה ושפיר מוכרת בטובת הנאה:

אך דלכאורה עדיין צ"ע כיון דלר"י תק"א היה שנקנה הגוף לפירות א"כ ממילא דאף השתא אין יכולה למכור משום אי איכא מידי ובשלמא אי אמרינן לאו כקה"ג רק באושא אלמוה לשעבודא דבעל שפיר י"ל דהא דאלמוה כדי שלא תמכור להבריח נכסי' וזה שייך כשמוכרות לגמרי אבל בטוה"נ לא שייך זה ולא אלמוה לשעבודא כלל לענין מכירה דלקמיה משא"כ אי אתינן עלה מטעם שתיקנו שיזכה בגוף לפירות וכקה"ג לא מסתבר לחלק בכך אם הוא מתק"א או מצד הקנאה. ועוד דהא בנצ"ב הגוף שלו לפירות אף בלא תק"א ואפ"ה יכולה למכור בטוה"נ כמבואר בהחובל:

אך באמת לא קשה מידי דאף דר"י ס"ל כקה"ג מ"מ מודה דאין מעכב מחמת זה המכירה דלקמיה אף אם הוא בדרך הקנאה כמבואר במתני' דהכותב נכסיו לבנו דאין ללוקח עד שימות האב וכי מיית האב בחיי הבן אית ליה ללוקח ועיין בתוס' ריש החולץ שהקשו דה"ל מה שאירש מאבא ותירצו דאפ"ה אין ק"פ דאב מבטלת מכירת הבן לגמרי ע"ש. והרמב"ן בב"ב בשם הר"י מיגא"ש כתב ג"כ דמתלי תלי וקאי ולכי מיית האב חלה המכירה למפרע ע"ש משא"כ כשמת הבן תחלה אי אמרינן כקה"ג זכיית האב קדמה לשעת חלות המכירה של הבן ואפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מודה בהא כיון דלא אתי לידי הבן כלל ותימא על הסמ"ע סי' רנ"ז סעיף ה' דאיתא התם במת הבן קודם אפ"ה קונה שאין לאב אלא פירות וק"פ לאו כקה"ג דמי וכתב הסמ"ע ע"ז פי' שלא נאמר שאין בקנין הלוקח כלום שהרי הקנה לו הבן דשלב"ל קמ"ל דז"א שהרי גוף השדה היה של הבן וק"פ של הנותן אינו כקה"ג עכ"ל וזה תימא דאם מטעם דבשלב"ל אתינן עלה אליבא דס"ד כקה"ג דמי א"כ אפי' מיית האב תחלה מ"ט אית ליה ללוקח דהא בכל דבר שלב"ל המכירה בטילה אף שבא אח"כ לעולם ואף שהטור והש"ע סי' רי"א כתבו ג"כ שאין מקנה דבשלב"ל שהגוף שלו דק"פ כו' יש להעמיס בלשונם דכיון שדשלב"ל אין כאן מחמת שהגוף שלו ממילא דאין חשש מחמת קנין פירות דלאו כקה"ג אבל דברי הסמ"ע שכתב דל"ת שאין בקנין הלוקח כלום כו' אם שנדחוק לומר מ"ש שהרי הוקנה לו הבן דשלב"ל לאו דוקא אלא ר"ל כיון דהשתא נמי לא אתי לידי אין בקנין הלוקח כלום ואין זה במשמע ועכ"פ הדבר מבואר בש"ס דבכקה"ג אין מעכב המכירה דלקמיה ולא דמי למה שאירש מאבא וא"כ שפיר יכולה למכור נ"מ בטוה"נ אף לר"י ולאחר תקנת אושא:

העולה ממה דכתיבנא דשפיר יכולה למכור בטוה"נ והמכירה חלה כיון שהגוף שלה אבל הבעל נראה דודאי אין יכול למכור בטוה"נ שהרי אין לו בגוף כלל וא"כ י"ל מי איכא מידי כו' וכמש"ל ולפ"ז קשה בההיא דמכות דקאמר מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן כתובה כו' אומדים כמה אדם רוצה ליתן כו' והרא"ש שם כתב דגם זכות של נ"מ ישלם וקשה דלמה יצטרכו לשלם הא אין לו זכות למכור זכות ירושת נ"מ וכמבואר ג"כ בכתובות וא"ל דמ"מ אומדים כמה הי' רוצה ליתן בכדי לקנות זכות כזה ז"א דהא בב"ק אמר אביי ש"מ טוה"נ לאשה דאי לבעל לימרו לה מה אפסידתך אי הוה מזבנת בעל הוי שקיל מינך:

ולכאורה יש להפליא דמכירה מאן דכר שמיה רק כך אנו שמין כמה אדם רוצה ליתן עבור טוה"נ זו ואם היתה רוצה אצל אחר כך היתה צריכה ליתן ואם כן באו להפסידה דבר ששוה סך כזה ומה בכך שאם היתה מוכרת היה הבעל לוקח מעות שתקח בעד טוה"נ אנן לאו במכירה משערינן רק בשוה למכור משערינן שזה רצה להפסידה וע"כ לומר דודאי הא דכתיב בקרא כאשר זמם לעשות לאחיו היתה הכוונה מה שרצו להפסידה בבירור ולא על צד הספק כלל וכלל וכל שיש איזה צד לומר בשעה שהעידו שאפשר שאין כאן הפסד ממון כלל לבע"ד אין לנו לחייב אותם וא"כ אי לאו שהיא יכולה למכור בטוה"נ ולקבל סך הדמים שזהו מה שהפסידה בעדותן ממון שהיתה יכולה לזכות בה בבירור ע"י מכירת החפץ דהיינו הכתובה שבידה לא היינו מחייבין אותם מחמת שאצל האשה היא שוה שהיתה נותנת אם היתה רוצה לקנות זכיה כזה דמה בכך לו יהא דבאמת קנתה כתובה זו של אלף בטוה"נ בעד מנה והעידו לפטור ונמצאו זוממין א"צ לשלם לה אף שנתנה עבורה מנה דמה בכך ס"ס מאן יימר שתבא לידי גוביינא שמא לא תקח כלום רק מה שצריכין לשלם המנה לפי שיכולה למכור לאחר וליקח מנה ולכן מוכיח שפיר דטוה"נ לאשה כו'. ולפ"ז מ"ש הרא"ש שם במכות לפרש דאומדין כמה רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן כו' ג"כ אין כוונתו מצד שווי של זכות זה אצל הבעל רק מצד כיון שהוא שוה כ"כ א"כ היה יכולה למכור וליקח סך כך וזה הפסדו שהפסידוהו במה שחייבוהו ליתן הכתובה מיד משא"כ זכות ירושת נ"מ שאין בידו למכור למה ישלמו ואפשר לומר דכיון דקי"ל דיכול אדם לחייב א"ע בדבר שלב"ל כמבואר ברא"ש פרק אע"פ ובח"מ וא"כ באופן זה היה יכולה למכור זכות ירושת נ"מ שלה ולחייב א"ע כשיבאו לידו ליתן לו הנכסים וצ"ע אם יש לחייב בזה מדין הזמה כיון שאין לו זכות מכירה בגוף הנכסים אף ע"י טוה"נ. ואפשר שזה דעת הטור שלא כתב הדין דמחוייבים לשלם נ"מ ודקדק עליו בדרישה ופרישה למה השמיט. ולפי מ"ש א"ש די"ל דהטור ס"ל דכיון דהוא א"י למכור זכות נ"מ אין מקום לחייב העדים ועיין בלשון הטור דמשמע דשמין זכות ספיקה של אשה וזה ינכו להעדים והשאר ישלמו ומדברי הרא"ש משמע דשמין זכות ספיקו של הבעל ע"ש. ולדברי צ"ע דע"כ גם בברייתא דמייתי בב"ק נימא דשמין זכות ספיקו דבעל וזה ינכו והמותר ישלמו. ונראה שגם הטור שכתב שרואין כמה שוה הך דביני וביני ג"כ ר"ל שזה הם צריכים לשלם לפי שהבעל כך היה לוקח במכירת זכות ספיקו מה שזה שוה יותר מזה. ועיין ברש"י ותוס' דמכות וקצרתי) והרשב"ם בב"ב דף נ"ו שפי' שהבעל יכול למכור פירות נ"מ בטה"נ אזיל לשיטתו שפירש בב"ב דף קל"א דהיכא דמפיק בל' ירתון אין זה מקנה דבר שלב"ל כיון שאין מתנה אלא לאחר מיתה ואז כבר הבנים בעולם ע"ש אך אין זה דעת הפוסקים ובחידושי הארכתי בזה. ועיין באה"ע סי' צ' בב"ש ס"ק מ"ם שכתב אהא דכתב סמ"ע ואין חילוק בין מכרה הנכסים או הקדישה אותם וכתב אע"ג דאם פרסו כו'. ועיין בח"ה סי' רע"ב ובספר כתובה כתב שט"ס וצ"ל ועיין בח"ה סימן רנ"ז בהג"ה סעיף א' המקדיש קרקע כו'. אך נ"ל דלא דמי כו' ע"ש. ואני מתפלא על גודל הבנתו שהדבר מבואר שאין כאן ט"ס רק שחסר רגל התיו וצ"ל ועיין בתה"ד סי' רע"ב וע"ש שממנו מקור דברי הרמ"א והב"ש ובחידושי שם ועל הר"ן כתבתי עוד בזה על מ"ש הב"ש בסי' צ"ג ס"ק ל"ג במ"ש בשם הר"ן דאינה גובה הכתובה. ובאמת הר"ן ממזונות מיירי וכתובה שאני דגובה ממשעבדי וכן מבואר בר"ן פרק אע"פ ושם כתבתי מה שלא הוכיחו בסי' צ' מדברי הר"ן וקצרתי כאן):

והנה מה שכתבת ליישב דברי הרי"ף שהשמיט אקומתת הש"ס דלית ליה משום דאזיל לשיטתו דבחבלות לא עבדינן שליחותייהו דבריך נכוחים (וזה כביר בשנת תקמ"ה לפ"ק שנתגלגל זכות ע"י בהדפסת ספר שו"ת ב"ח החדשות העליתים בהקדמת הספר בשם אחי שי' ע"ש. ולמען חיבתו הועתקו פה ג"כ) וגם אנכי הארכתי בחידושי ליישב דברי הרי"ף אלו. וגם נתחדש לי בסוגיא זו בעזה"י ענינים רבים תמצאם בחידושי וקצרתי כאן דברי אחיך הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה