בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מד
שאלה ראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון א' שניכר שמונח שם ימים רבים עד שבודאי נתייאשו הבעלים ממנו ונתעצמו לדין שראובן המשכיר טוען שחצירו קנתה לו אע"פ שהוא שכורה ביד שמעון הדין עם מי:
תשובה יראה שהדין עם שמעון ומתחלה נדון אם יש ממש בטענת ראובן כלל ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה אפילו תימא דחצירו דראובן הוא מ"מ אינו יכול להוציא משמעון והנה הא מלתא תליא באשלי רברבי והוא מחלוקת ישנה בין הפוסקים כי הנה הרמב"ם פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה' כ' גבי בהמות של אחרים שעמדו בחצר הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהוא שכורה ביד אחרים ומקור דינו הוא מהש"ס דב"מ דף ק"ב דקאמר בחצר דמשכיר ותורי דאתי מעלמא קמו בה מסייע ליה לר"י ב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו והראב"ד השיג על זה וכתב דבש"ס מיירי בחצר דמשכיר דלא אגירא ליה לשוכר דאי אגירא לי' כדידיה דמי וקני לי מידי דהוי אשוכר את מקומו וגם הב"י בח"מ סי' שי"ג כתב דיש לתמוה על דברי הרמב"ם דכיון דקי"ל שכירות ליומא ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ובש"ך שם האריך ליישב כל זה והרא"ש בתשובה הובא בש"ע ח"מ סי' ר"ס ס"ל כהראב"ד דחצירו דשוכר הוא כיון שהוא דר שם:
ולכאורה נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאיתא בב"מ דף כ"ו אם הי' משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו ופריך הש"ס וניזל בתר בתרא ופירשו התוספות דבתרא היינו בעה"ב שכבר יצאו השוכרים מן הבית ואינו דר שם עתה רק בעה"ב לבד ולפ"ז קשה דל"ל לאקשויי דניזיל בתר בתרא מהא דאיתא התם ובשעת הרגל הכל מעשר תיפוק ליה דבלא"ה הוא של בעה"ב שהרי שם לעיל מיניה ד"ה בדשתיך הקשו התוס' דתיקנו ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל ותירצו דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כגון הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל עכ"ל ולפ"ז בסיפא דמשכירו לאחרים דקתני אפי' מצא בתוך הבית ואינו מוצנע כלל שוב שפי' קני לו חצירו וא"כ אפ"ת דמן השוכרים נפל מ"מ הלא הם כבר נתייאשו שכשהוא יוצא מחפש כל זוויות ונוטל את שלו ויוצא וכיון שפשפש ולא מצא מיאש כדמשמע מדברי התוס' (וכן מבואר בש"ך ח"מ סי' ר"ס ס"ק י"א) וגם מה שתי' הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות אבידה דגבי חנות טעמא משום דאינה משתמרות לא שייך כאן כיון שכבר יצאו השוכרים ובעה"ב דר בה עדיין שפיר משתמרות הוא לדעת הבעלים (ומה שתי' גבי גל וכותל ישן מטעם שאבודה מכל אדם פשיטא דלא שייך כאן) וא"כ תיקשי דבלא"ה הוא של בעה"ב מטעם דמיד שיצאו השוכרים מן הבית ונתיאשו זכתה לו חצירו וצ"ל כתי' המפורשים דחצירו לא עדיף מידו וכיון דאי אתי לידי' קודם יאוש לא קני כן הדין בחצירו ג"כ והלכך כיון דקודם יאוש אתי לחצירו לא מהני (ואע"ג שהתוס' והרמב"ם גבי חנות תירצו באופן אחר כבר כתב הש"ך סי' רס"ח דהוצרכו למינקט טעמא דלא תיקשי עליה דרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"ש משא"כ הש"ס הכא בעי למיפרך דלאביי נמי תיקשי דניזיל בתר בתרא מהך דבשעת הרגל הכל מעשר) ולפ"ז שפיר מוכח כדעת הרמב"ם דשכירות לא קניא למהוי חצירו דשוכר אלא דמשכיר הוא אף בעודנה משכרת לאחרים ושפיר דמי ליאוש שלא מדעת כיון שאבידה זו נאבדה בתוך החצר ולא הי' אז יאוש בעלים משא"כ אם נאמר דשכירות קניא וחצירו דשוכר הוא א"כ כל מה דהי' החצר ביד השוכר לא היה נקרא בשם אתי לחצירו כלל דאכתי לא חצירו דמשכיר הוא אימת הוי חצירו דמשכיר משעה שנסתלק השוכר אז כבר הוי יאוש ג"כ ומעולם לא בא לחצירו דמשכיר קודם יאוש כלל ואינו בכלל יאוש שלא מדעת והדרא קושיא לדוכתיה דהו"ל למיפרך דיהא של בעה"ב מטעם דקני ליה חצירו:
אך י"ל דהראב"ד אזיל לשטתו פ"ג מהלכות מכירה שכ' דלעולם כשמקנה לחבירו קרקע ומטלטלין צ"ל אגב קני אף בצבורין בה וכתב הש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' דמיירי אף בחצר המשתמרות ופירש טעמו דלא אמרינן שיקנה אף בלא אגב מטעם חצר משום דאין חצירו קונה אלא כשכבר הוא חצירו משא"כ הכא שחצירו ומתנתו באים כאחד ולפ"ז כיון דבמתנה אמרי' הכי כ"ש במציאה שאין דעת אחרת מקנה וא"כ כאן שאינו נעשה חצירו אלא כשמסתלק השוכר ואז חל היאוש דכל זמן שאינו מסתלק משם אע"פ שפשפש ולא מצא כסבור הוא שימצאנו עוד היום או למחר כמ"ש התוס' גבי בעה"ב וכיון דתרווייהו בהדי הדדי קאתי תו לא קני ליה חצירו:
איברא שנלענ"ד לחלק דדוקא התם שנותן לו במתנה קרקעות ומטלטלין ושניהם בדבור א' נאמרו אז שפיר אמרינן דדוקא מדין אגב מהני אבל כשבאנו לדונו מתורת חצר א"כ אינו יכול לקנות שניהם בבת אחת אלא שיקנה מתחלה הקרקע ואז הוא נעשה חצירו וקונה לו המטלטלין והמקנה לא היה דעתו לזה הלכך לא מהני משא"כ כאן שבאמת גוף החצר הוא של המשכיר אלא דליומא ממכר הוא ביד השוכר וכשמסתלק הדרא לה למרא קמא ואז חל היאוש ג"כ מטעם אחר ויאוש דבעל האבידה ומה שהדר נעשה חצירו דמשכיר שני ענינים הם ושפיר קני לי' חצירו ולא עוד אלא שגוף דברי הש"ך תמוהים בעיני דהרי גבי גט ושחרור אמרינן דגיטו וחצירו באין כאחד ואף כי יש ליישב זה לפי הטעם שכתבתי שהמקנה לא היה דעתו לזה וא"ש גבי גט ושחרור עדיין לא הונח דמבואר בדוכתי טובי בש"ס דשפי' קני בחצירו וקנייתו כאחד והאומר שכנגדו מוכיח באותו סימן עצמו בש"ע גבי מקנה עבדים ומטלטלין והעבד כפות או במקנה בהמה כפותה וכלים כאחד מבואר דחצירו כה"ג מהני. והאמת יורה דרכו דגם הראב"ד פ"ג מהלכות מכירה בחצר שאינה משתמרת מיירי דלא מיירי מדין חצר רק מדין אגב וגם הריב"ש בתשובה סי' ר"ג והביא דבריו הלח"מ שם מבואר שפירש דברי הראב"ד דלא מיירי רק בחצר שאינה משתמרות ומ"ש הש"ך שכן מבואר בהר"ן וה"ה אין הכרח כלל למעיין ואין להאריך כי העיקר כמ"ש דאפ"ת כסברת הש"ך מ"מ כאן ודאי קונה בחצירו דמשכיר וע"כ מוכרח דטעמא הוא משום דאתי לחצירו קודם יאוש דחצר דמשכיר הוא ושלא כדעת הראב"ד ז"ל:
ועתה נחקורה ונשובה למה שפירש"י ז"ל בסוגיא דהא דפריך וניזול בתר בתראי היינו דמן השוכר האחרון נפל אם יתכן לומר כדעת הראב"ד ז"ל ולכאורה לשיטות רש"י תיקשי בפשיטות דמאי קאמר וניזיל בתר בתרא טפי הו"ל לאקשויי שיהא של בעה"ב דהא בתרא גופא נתייאש כשיצא משם וא"כ החצר קונה לבעה"ב ובשלמא אם היינו יכולין לומר שאין החצר קונה לבעה"ב א"ל דמאי פריך וניזול בתר בתרא דילמא טעמא לפי שהאחרון נתייאש דמיירי שגם האחרון יצא משם כבר דז"א דרש"י ס"ל דשוכר אחרון לא מייאש כלל אע"פ שהוא יוצא מן הבית כיון דברובא ישראל מיירי אינו מייאש שסובר שישראל אחרון שידור בבית אחריו ימצאנו ויחזור לו כפי הכלל דלעולם אזלינן בתר בתרא אבל כיון דבאמת להראב"ד החצר קונה לבעה"ב א"כ ל"ל לאתויי הך דבשעת הרגל דמוכח מיניה דאזלי' בתר בתרא תיפוק ליה דאי נמי לא אזלינן בתר בתרא וא"כ האחרון נמי מייאש ושוב תקנה החצר לבעה"ב וא"ל דכיון דלשיטות רש"י אין הבעה"ב דר שם א"כ חצר שאינו משתמרת הוא אכתי תקשי לפי מאי דאיתא בב"מ דף י"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה כו' והנה רש"י מפרש שם דבהפקר מיירי ולשיטתו ההפקר חשיב דעת אחרת מקנה וכמבואר בנ"י שם ובש"ס שם דף י"א מבואר דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אף חצר שאינה משתמרת קנה והניחא לפמ"ש הלח"מ בשם הריב"ש דהראב"ד לא ס"ל כרב פפא בהא אלא כל היכא שאינה משתמרת לא קנה אא"כ עומד בצידה וכמבואר בלח"מ פ"ג מהלכות מכירה אבל על הרא"ש קשה שהרי ביארתי לעיל דהרא"ש בהא כהראב"ד ס"ל והרא"ש בבעיא דזרק ארנקי ס"ל דהוי הפקר דעת אחרת מקנה כמו שביארו דבריו במעדני מלך ובדרישה סי' רמ"ג שהרא"ש סובר דהפקר הוא דעת אחרת מקנה והרא"ש פסק כר"ה דדעת אחרת מקנה אף בחצר שאינה משתמרת קנה וא"כ אכתי קשה דתיקני ליה חצירו לבעה"ב דמה שהשוכר מתייאש כשיוצא משם ואפקורי מפקיר ליה חשיב כדעת אחרת מקנה אך י"ל דז"א דאע"ג דהפקר כדעת אחרת מקנה הוא וקני אף בחצר שאינה משתמרות כדמשמע בש"ס להנך דגרסי ואפקריה מ"מ היינו כשהבעלים שהחפץ שלהם יודעין היכן הוא ומפקירין אותו מדעתם וכההיא דזרק ארנקי אבל היכא שאין הבעלים מפקירין אותו רק מחמת שאין יודעין היכן הוא אז לכ"ע חצר שאינה משתמרת לא קני שהרי אף לדעת הרא"ש עכ"פ משתמר לדעת הנותן בעינן כמבואר בש"ע סי' ר' וכאן אינו משתמר לדעת המפקיר שהרי כל טעמו של הפקר הוא מפני שאין יכול לשומרו וא"כ אע"פ שהשוכר האחרון ג"כ מתייאש כשיוצא משם ואפקורי מפקיר לי' לא קני חצר שאינה משתמרת לבעה"ב ולכך הרי הוא שלו ומש"ה הוצרך לאתויי הך דמוכח מיני' דאזלינן בתר בתרא וא"כ האחרון אינו מייאש כלל ובהכי הוי א"ש טפי הסוגיא לשיטות הראב"ד דלא תיקשי קושית המפורשים דמאי פריך וניזול בתר בתרא הא כולה מתני' בדשתיך מיירי וניכר שאינו של האחרון ונתייאשו הבעלים ממנו ולכך הרי הוא שלו ולשיטות הראב"ד א"ש דאפ"ת דמיירי בדשתיך אכתי שפיר אזלינן בתר בתרא שהרי החצר קונה לו להאחרון דחצירו דשוכר הוא ובלא הך דבשעת הרגל לא מצי לאקשויי דניזול בתר בתרא שיקנה לו החצר דז"א דכיון דגם השוכר שלפניו אינו מתייאש רק אחרי רואו שזה דר שם כמה ימים ולא החזיר לו א"כ שוב לא קניא ליה החצר כיון שקודם יאוש בא לשם משא"כ אי מיירי בדשתיך שהיה שם יאוש מקודם עדיין קשה מאן לימא בהי שתיך קודם דילמא לא שתיך אלא אח"כ שכבר נכנס השוכר האחרון לדור שם והוי כיאוש שלא מדעת ובכל ספיקא דאבידה אזלינן לחומרא ויבואר לקמן אי"ה על נכון:
וכדי לתרץ קושית המפורשים דמאי פריך ניזול בתר בתרא דילמא מיירי בדשתיך לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דחצירו דמשכיר הוא וא"ל דאכתי קשה אמאי יהא שלו תיקני ליה חצירו לבעה"ב ז"א דאע"פ ששוכר הראשון נתיאש כשיצא משם מ"מ הרי נאבד שם קודם יאוש ובאיסורא אתי לחצירו דמשכיר אך י"ל דאי בדשתיך מיירי א"כ י"ל שמבעה"ב נאבד קודם שהשכיר לאלו ואע"פ דודאי נתייאש כשיצא משם מ"מ שפיר קנתה לו חצירו דלא שייך בזה יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לחצירו כיון שהוא של המשכיר עצמו ומכ"ש אם נפרש מאי דפריך וניזיל בתר בתרא היינו בעה"ב ניחא טפי אלא שמדברי הרמב"ם נראה שמפרש הסוגיא כפירש"י:
והנה כל האמור למעלה דלהרמב"ם החצר קונה אע"פ שהוא שכורה ביד אחרים דעת הש"ך בסי' שי"ג דאע"ג שאין בית המשכיר פתוח לאותו חצר שפיר מקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצירו ולדבריו א"ש מ"ש ואפ"ת דבדשתיך הוא ונאבד מבעה"ב עצמו מ"מ החצר קונה לו אף לשיטת רש"י דס"ל שאין בעה"ב דר שם. אבל לענ"ד דברי הש"ך צ"ע כיון דמשתמר לדעת בעל החצר בעינן מה מועיל מה שמשתמר לדעת השוכר וכן נראין הדברים לפמ"ש הנ"י בשם הר"ן פ"ק דב"מ שהקשה דחצר המשתמרת במציאה מ"ט לא בעי עומד בצד שדהו ותי' דכל שהוא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו הוא שאף מה שבא לידו וניחא ליה בחצר המשתמרת הוא נותנו וא"כ איך המשכיר זוכה ע"י חצר זה דהא לא שייך כאן לומר דאף מה שבא לידו הוא נותנו כאן שהרי אין לו רשות להשתמש בחצר זה רק השוכר משתמש בו ואינו משתמר לדעתו כלל ואפילו תימא דבדעת אחרת מקנה מהני שמירת הנותן היינו משום שסומך עליו ושמירת הנותן חשיבא לו כשמירתו וכאילו עשאו שליח לשמור אבל במידי דהפקר ודאי דמשתמר לדעת הזוכה בעינן ומכ"ש לדעת הרמב"ם דלעולם משתמר לדעת המקבל בעינן אף בדעת אחרת מקנה נראה ודאי דכ"ש במידי דהפקר בעינן עומד בצד שדהו והיינו דהיכא שגם ביתו של משכיר פתוח לו דאז זוכה לו מטעם ידו דהאי חצר ידו דמשכיר הוא כיון שהגוף שלו והלוקח אין לו בה רק קנין פירות לבד וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואפילו במוכר לזמן קצוב ומכ"ש כאן שאין כאן רק שכירות לחוד והשוכר אינו יכול לזכות ע"י חצר זה מטעם שליחות חדא דבמציאה אין כאן שליחות כמ"ש רש"י והר"ן דמי עשאו שליח ועוד שאין החצר יכול להיות שליחו של זה לחוב לאחרים דמה"ט תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דע"כ אינו יכול להיות שלוחו של זה לחוב לאחרים ובכה"ג לא אמרה תורה שלוחו של אדם כמותו והרי בכל מגבי' מציאה לחבירו מדמינן ליה לתופס לב"ח ומכ"ש כאן שחצר הזה שהוא רק קנין פירות דשוכר אינו יכול להעשות שליח לחוב למשכיר שיש לו קנין הגוף וכידו חשיב ליה וכיד השוכר אי אפשר לדונו כיון שאין לו בו קנין הגוף כלל. והשתא א"ש מה שהקשה הראב"ד מההוא דשוכר את מקומו דהתם שפיר נעשה החצר שלוחו דשוכר לקנות לו המטלטלין אשר שם וגם אין שם חב לאחרים כיון בשר או במתנה הוא קונה למטלטלין הללו הלכך קונה וכן מבואר ברמב"ם פכ"ט מהלכות מכירה הביאו הטור סי' רל"ה דקטן אינו קונה בשכירות המקום כיון דלית ליה שליחות (אלא דצ"ע דמבואר שם וגם בסי' רמ"ג דקטן אין לו חצר דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ולא משום ידו וא"כ איך כתב הר"ן טעמא דחצר המשתמרת במציאה משום ידו ואין להאריך בכאן) והרא"ש לשטתו בפ"ק דב"מ דגם במציאה בחצר המשתמרת אין הטעם משום יד רק משום שליחות והלכך שפיר ס"ל דקונה:
ומעתה במקום שאין החצר יכול לקנות למשכיר מציאה שבאה לשם ונודעה לשוכר שבאתה מציאה לשם א"כ שפיר נעשה החצר שלוחו של השוכר וקונה לו ועפ"ז יש מקום לפרש דברי רש"י בהא דפריך וניזל בתר בתרא פירש סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים. והנה כל המפרשים נתחבטו בהבנת דברי רש"י ולפמ"ש י"ל דקשיא ליה לרש"י אמאי לא נימא דתיקני ליה חצירו למשכיר וס"ל לתרץ כמ"ש המרדכי שם דאין חצירו של אדם קונה אלא בדבר הרגיל לבא ואסיק אדעתיה שתבא מציאה לשם וזהו כוונת רש"י סתם שוכר כשהוא יוצא מחפש זויותיו וא"כ אין החצר קונה לבעה"ב כיון דלא אסיק אדעתיה שישאר שם איזה דבר ונימא האחרונים שכחוהו שאפילו תימא שהאחרונים שכחוהו שהרי כמו דחזינן שאף אחר החיפוש נשכח כאן א"כ איכא למיתלי שמא הראשונים לא חיפשו היטב מ"מ כבר מצאוהו האחרונים וראו אותו וידעו ממנו ואף ע"פ שלא הזיזו אותו ממקומו מ"מ כיון שנודע להם שפיר נעשה החצר שלהם וקנה ודוק בזה. ולכאורה ראיה יש מהא דאמרינן בפסחים איבעיא להו המשכיר בית לחבירו על המשכיר מוטל לבדוק דחמירא דידיה הוא כו' ולכאורה קשה דהא ודאי המשכיר כשהוא יוצא משם מתייאש ומפקיר וחצירו דשוכר תקני לי' אע"כ דחצירו דמשכיר הוא. אך יש לדחות שהרי כתבו התוס' בב"ב דף נ"ד דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצירו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קנה וא"כ התם אף אם השוכר יודע שהוא בחצירו אינו מתכוין לקנות כדי שלא יצטרך בדיקה ושפיר הוי חמירא דמשכיר לענין בדיקה דהפקר לבד אינו מועיל וצריך בדיקה ג"כ ועוד יש לי שם כמה פנים ואין להאריך בכאן ועי' במג"א סי' רמ"ו שהביא דברי הג"א דע"ז דשכירות קניא לחומרא:
ונחקורה ונשובה לדעת הרמב"ם דס"ל דחצירו דמשכיר הוא אם הוא יכול להוציא מיד השוכר שהרי לכאורה לפמ"ש לעיל בשם הש"ך כ"ע מודים בהא דחצירו לא עדיף מידו ודיינינן ליה כיאוש שלא מדעת א"כ מעיקרא בשעה שהונח שם לא היה יאוש ואף שהיה יאוש אח"כ כיון דחזינן דשתיק אין בזה מועיל אבל אחר העיון לפענ"ד דברי הש"ך סי' רס"ח תמוהים במ"ש דלכך לא תרצו התוס' כן בההוא דחנות משום דא"כ תיקשי מתניתין לרבא ולכאורה ז"א שהרי ע"כ לא קאמר רבא אלא בדבר שאין בו סימן כיון דחזינן דהשתא הוא מייאש אמרינן דמעיקרא נמי אילו ידע שנפל ממנו היה מייאש ומה איכפת לנו שלא ידע שנאבד ממנו אבל בדבר שיש בו סימן כיון דאפילו ידע לא הוי מייאש אע"ג דחזינן השתא דמייאש אינו מועיל ולפ"ז הכא לא שייך כלל לומר לרבא דס"ל דהוי יאוש תקני ליה חצירו דהכא כדבר שיש בו סימן דמי שהרי תיכף ומיד שנפל ממנו מקרי אתי לחצירו של זה ואפילו אויר חצירו נמי כחצירו דמי דאויר שסופו לנוח הוא ובשעת שנופל ממנו אינו מייאש וא"כ דמי לדבר שיש בו סימן דגם רבא מודה דהוי יאוש שלא מדעת ולפמ"ש בתשובה הנדפסת בסוף שו"ת הב"ח החדשות בטעמא דרבא י"ל דברי הש"ך אבל בלא"ה נלפענ"ד לומר דתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בב"ק דף ס"ו דאע"ג דיאוש שלא מדעת לא קני מ"מ הוא קונה גוף החפץ וא"צ להחזיר רק הדמים ומשמע מדבריהם דאפילו למאי דאמרינן התם או דילמא לא דמי אבידה בהיתרא כו' נמי הדין כן כדמשמע מלישנא דש"ס שם דקאמר בפשיטות דאע"ג דמייאש מרי' מקמי דתיתי לידי' קני ליה והיינו לגוף החפץ וא"כ אפ"ת דבחצר נמי שייך יאוש שלא מדעת מ"מ אין זה רק לענין שהוא מתחייב בדמים למי שהחפץ שלו אבל גוף החפץ כבר נקנה לבעל החצר וא"כ אדם אחר איך יזכה ואין להמוציא במה לזכות כלל אבל משיטת כל הפוסקים נראה דס"ל דיאוש שלא מדעת לא קנה כלל וצריך שיהא מונח עד שיבא אליהו וא"כ כיון שלא קנתה חצירו לבעה"ב זכה המוצאו לאחר יאוש אמנם אם היה בנ"ד כותל חדש שאבותיו של זה בנאוהו עדיין היה פתחון פה למשכיר להוציא ממנו דאפילו תימא כשיטות הפוסקים לדון בחצר דין יאוש שלא מדעת וא"כ אם אחר הניחו שם לא קנתה חצירו לבעה"ב שבא לחצירו קודם יאוש והמוציא קנה כיון שהעלה חלודה וניכר שהיה יאוש בעלים אכתי יכול המשכיר לומר אבותי הצניעו בכאן ואז באמת לא היה שתיך כלל ועוד שאין בעה"ב מתייאש מחפיציו שמניח בביתו וא"כ אין כאן ייאוש כלל כשאבותיו לא נתייאשו וגם הוא לא נתייאש שהרי לא ידע כלל שאבותיו גנזו בכאן וכן מבואר באשר"י חששא זו שכתב וז"ל ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו אבותיו שם מ"מ כיון דאיכא למיתלי באמוריים ולא הוחזק ישראל בממון לעולם הר' הוא של מוצאו עכ"ל וא"כ כאן דלא שייך למיתלי באמוריים שפיר יש מקום לחוש דשמא אין כאן יאוש כלל שאבותיו הטמינו שם אלא דלפ"ז קשה התם דקתני מחציו ולחוץ הרי אלו שלו ופירשו רש"י והתוס' והרא"ש דטעמא דמילתא הוא דבדשתיך מיירי דאז ודאי נתייאשו הבעלים ושכחו אנה הצניעו וקשה דמאן לימא לן דלכך לא חיפשו הבעלים משום דודאי נתייאשו דילמא מונח כאן ימים רבים ואבותיו של זה הצניעו בכאן ואז לא היה מונח זמן רב עד שיהא יאוש רק שהיורשים אינם יודעין ורציתי לומר כיון שהוא טמון בכותל ויכול להיות שלא ימצאנו לעולם כזוטו של ים דמי שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כיון שמת זה שהניחו שם ואין שום אדם יודע אם מונח שם איזה דבר וכ"כ הרמב"ם דמה"ט במצא בגל לא קני ליה חצירו משום שאבודה ממנו ומכל אדם וכזוטו של ים הוא ע"ש וקושית הרא"ש הוא דאיכא למימר שמא אבותיו הניחו וקנה ליה חצירו משא"כ במחציו ולחוץ דלגבי א' מן השוק שהניחו שם אבותיו לא שייך זה. ויפה השיב לי אחי החריף מוהר"ר געציל נ"י דאכתי לא יתכן הא דאמרינן בב"מ גבי ההוא דאשכח כופרא בי מעצרתא דקאמר משום יאוש בעלים נגעו בה חדא דקדחו ביה חילפא והתם אינה אבודה ממנו ומכל אדם ואפ"ה מועיל מה שניכר שמונח ימים רבים וכיוצא בזו תיקשי בדוכתי טובי. ועוד הקשה על הרא"ש דפירש דלמאי דקאמר דשתיך טפי היינו כיון דאיכא למיתלי בשל אמוריים ולא הוחזק בממון של ישראל הוי של מוצאו הא מפשטות לישנא דהש"ס דקאמר אטו אמוריים מצנעו ישראל לא מצנעו משמע שגם להמקשן ס"ל דאין כאן רק ס' דשמא של אמוריים הם או של ישראל ואפ"ה אזלינן לחומרא בכל ס' אבידה שהוא לחומרא ואין חילוק בין הוחזק בממון של ישראל:
והנה באמת יכולנא לשנויי דה"ק ישראל לא מצנעו וכיון דישראל נמי מצנעי שוב אין לנו לתלות כלל בשל אמוריים כיון דלא ידע דמיירי בדשתיך מה"ת לתלות במילתא דלא שכיח אבל לענ"ד נראה דרש"י ג"כ מפרש דישראל לא מצנעי היינו שהדבר ס' וראיה לזה שהרי רש"י שם פירש קושית הש"ס דמחציו ולפנים אמאי הוא שלו הרי בעה"ב זה דר כאן ימים רבים ואא"ז מהרש"א תמה בזה דלמאי דלא ידע דמיירי בדשתיך א"כ גם במחציו ולחוץ קשה דהא הוי ספק הניח ודחיקא ליה מלתא לומר דהמקשן ידע דמיירי בדשתיך עכ"פ שניכר שכבר יש יאוש בעלים אבל לא ידע לאוקמי בדשתיך טפי שיש לתלות באמוריים דמלשון רש"י במתני' לא משמע כן ע"כ נראה דאמחצי' ולחוץ לק"מ כיון דעכ"פ לא מיירי מתניתין בעיר שכולה ישראל אלא מיירי בעיר שמחצה ישראל או רובא וא"כ כיון שעכ"פ יש כאן ספק שמא הוא מטמין משנים קדמונים ואפי' תימא שעתה מקרוב בא שעמד אי והצניעו מ"מ יש כאן מקום ספק שמא עכו"ם הצניעו ועכ"פ מיעוטא איכא ומצטרף למהוי רובא נגד המחצה דספק הינוח של ישראל משא"כ מחצי' ולפנים שאין כאן מקום לצרף מיעוט עכו"ם כלל וספק השקול הוא שמא הוא של בעה"ב או מטמין מכבר פריך שפיר משא"כ בכותל חדש שפיר הקשו רש"י ותוס' גם על מחצי' ולחוץ דאין שם רק ודאי הינוח מרוב ישראל הנמצאים בעיר ואמאי הר' אלו שלו ועוד תירצתי באופן אחר ואין להאריך כאן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה על הרא"ש שפירש דגם לתי' ש"ם בדשתיך יש מקום ספק דא"כ מעקר' לא פריך מידי:
והנה אחי החריף הנ"ל אמר לתרץ שני הקושית בדרך יפה דהנה הרמב"ם ס"ל לפרש הא דס' הניח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזור היינו שהמוציא זכה בו ואינו חייב להחזירו ושאר המפורשים חולקים וס"ל דיהא מונח דהוי ככל שאר ספק אבידה דאזלינן ביה לחומרא והפ"י בדף (כ"ח ע"ב) [כ"ה ע"ב] כתב דשאני התם כיון שהספק יכול להתברר ע"י הכרזה כגון דמחצה עכו"ם ומחצה ישראל וכמ"ש התוס' בדף כ"ג משא"כ הכא דא"א לתקן הספק ולהכריז כיון דאין בה סימן והנה אף החולקים על הרמב"ם וס"ל שיהא מונח היינו היכא דמן הדין לכתחלה לא יטול והוא נטל באיסור והלכך כיון דבאיסורא אתי לידי' הדין שיהא מונח משא"כ אם מן הדין שלכתחלה יטול אע"פ שספק הניח הוא ודאי דהרי הוא שלו והשתא ניחא דמעקר' מקשה הש"ס מכח ספיקא דאטו אמוריים מצניעו כו' וכיון שאפשר לתקן הספק ע"י הכרזה אמאי קאמר דהרי הוא שלו ומשני דשתיך טפי וא"כ אם בעה"ב עצמו הצניע כבר נתיאש מה קאמר שמא אבותיו הצניעו וכבר מתו קודם יאוש א"כ שוב יכול לעכבו לעצמו מחמת ספיקא דשמא של אמוריים הם שהרי ספק זה א"א לתקן דמה מועיל הכרזה כיון שאנו צריכין לומר שהוא לא הצניעו שאל"כ כבר נתייאש אלא אבותיו הצניעו והוא לא ידע וא"כ אף אם יש בו סימן ליכא דיהיב סימנא וזה כוונת הרא"ש שכתב כיון דאיכא למיתלי באמוריים א"כ שפיר קאמר שהוא שלו שספק זה אינו עומד להתברר לעולם משא"כ במחציו ולחוץ שפיר אמרינן דהוא של מוצאו שאם הוא אחד מן השוק אשר עודנו עומד עמנו היום א"כ ודאי נתייאש שהרי חזינן דשתיך ואם אבותיו הצניעו שפיר יטול דהא הא ספק הניח לא יטול היינו משום כיון דליכא סימן לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו וכאן דע"כ מיירי דכלו להו מרוותה קמאי שלא בקשו הבעלים לטלו משם והניחהו עד דשתיך א"ו דעיקר החששא דשמא אבותיו שכבר מתו] וא"כ ל"ש לומר דאתי מרייהו ושקיל א"כ שפיר יטול והרי הוא שלו שהרי יכול לתלות שא' אשר עודנו חי הצניעו ונתייאש או נכרים הצניעו וכיון שאין הספק דשמא של אבותיו יוכל להתברר שפיר יטול והוא שלו וניחא נמי ההוא דאשכח כופרא ביה מעצרתא דכיון דקדחי ביה חילפי שפיר יכול ליטלו עכ"ד אחי הנ"ל:
ואמנם אף כי אמר דבר חכמה מ"מ פירש דברי הרא"ש אינם באופן זה וגם דברי הפ"י הם תמוהים בעיני שהרי גם ביאוש שלא מדעת כל כמה דלא ברירא מילתא שנתייאש קודם שבא ליד המוציא אמרינן דלא יגע בו ויהא מונח עד שיבא אליהו אע"פ שאין בו סימן וא"א לתקן ע"י הכרזה ועיינתי וראיתי שהפ"י בעצמו הרגיש בזה וכתב דהתם טעמא דמלתא כיון שבשעת נפילה ממש לא ידע ולא נתייאש א"כ בשעת מציאה נמי איכא לאוקמי אחזקה שעדיין לא נתייאש משא"כ בספק הניח וא"א לתקן הוי ככל שאר ספיקא דממונא שאין מוציאין מיד המוחזק עכ"ל:
ואני תמה דבשלמא גבי מצא אחר הגפה היה מקום לומר כן כיון שהספק הוא דילמא מעלמא אתי למאי דמוקי במדדיו א"כ שפיר י"ל כיון שהוא מוחזק יוכל לומר דילמא מעלמא אתי משא"כ בשאר ספק הניח שהספק הוא שמא אבדה ישראל וכיון שאין בו סי' הרי נתייאש או שמא הניחה שם ואין כאן יאוש ע"ז כתב הרמב"ם בר"פ ט"ו מהלכות אבידה שא"צ להחזיר שפיר השיגו המפורשים עליו מיאוש שלא מדעת כמבואר בה"ה שם והיינו משום דאי ביאוש שלא מדעת מטעם חזקה אתינן עלה גם בספק הניח יש לנו לומר כן והכא מסתבר טפי לומר שעדיין לא היה יאוש רק דרך הנחה הוא שם ומטעם זה ס"ל להמפורשים ז"ל דבכל ספק הניח יהא מונח כיון שהוחזק בממון ישראל יש לנו לילך לחומרא ולאוקמי בחזקת מרא קמא שעדיין לא נתייאש משא"כ כאן שיש ספק שמא של אמוריים הם ולא הוחזק מעולם בממון של ישראל שפיר יטול אף לכתחלה ואע"ג דהתם במדדין נמי לא הוחזק ואפ"ה אמרינן יהא מונח והתם א"א לתקן הספק ע"י הכרזה שאני התם דשייך דילמא אתי מרייהו ושקיל להו משא"כ היכא דהחשש שמא של אבותיו ל"ש לומר לשבקנוהו עד דאתי כו' ובזה צדקו דברי אחי נ"י:
ובעיקר קושיתינו גבי מחצי' ולחוץ אמאי הוא של מוצאו ניחוש שמא אבותיו הצניעו נראה דקושטא דמילתא שאין לנו לחוש לזה כלל דאמרינן אם היה מצניע שם ולא נתייאש ודאי דהוי פקיד לבניו שהצניע במקום פלוני כדאיתא בפוסקים לענין חשש פרעון וכה"ג ומכ"ש כאן שאין לחוש לזה ואם באמת ציוה לבניו והם הניחו שם א"כ ודאי נתיאשו כיון דשתיך ומ"ש האשר"י להקשות שהרי אפשר שהכותל שנים רבות של אבותיו ושתיך משעה שנתנוהו שם היינו משום דאין בעה"ב מתייאש ממה שמניח בביתו ימים רבים משא"כ לגבי א' מן השוק שהניח מלחצי' ולחוץ שפיר הוי של מוצאו מטעם יאוש וא"כ בנ"ד אף מחצי' ולפנים הרי הוא של השוכר כיון שהמשכיר מודה שהוא לא הצניע שם ולאבותיו נמי ליכא חששא כנ"ל ובכה"ג הוא של מוצאו אף בחצי' ולפנים כמבואר ברמב"ם פט"ז מהלכות אבידה והביאו בש"ע סי' ר"ס ומטעם קניית חצירו לא מצי למיתי עלה חדא דלאו חצירו הוא אליבא דהרא"ש והראב"ד ועוד אפ"ת דחצירו הוא מ"מ כל התי' שתירצו המפורשים גבי מצא בגל כולהו שייכי הכא דהוי יאוש של"מ ולא אסיק אדעתיה ואינו עתיד להמצא וקנה השוכר שכיון שרובא עכו"ם הוא א"כ ל"ש יאוש שלמ"ד ולא חצירו אלא דלפ"ז קשה על ה"ה:
איברא דאי תפס המשכיר והוא עיר שרובה עכו"ם יש לעיין דלהך תירוצא דלא קנה חצירו משום יאוש של"מ ברובה עכו"ם ל"ש זה ויוכל המשכיר לומר שעכו"ם הניח כאן ושכח וקנתה לו חצירו ואע"ג דמדברי הכ"מ והש"ך בי"ד סי' קמ"ו סק"א מבואר דאבידת עכו"ם נמי יאוש בעי נלע"ד דליתא כמבואר אצלי במקום אחר ונלענ"ד קצת ראיה מסוגיא זו ג"כ דאהא דפריך וניזיל בתר בתרא תירץ כגון שעשא פונדק לג' עכו"ם וכתב התוס' דבפחות מג' לא מיקרי רובא ופי' אא"ז מהרש"א טעמא כיון שאין קבועים שם צריך ג' אלא דק"ל דאכתי אמאי לא מוקי שהשכירו לב' נכרים ולפמ"ש א"ש שהרי כ"כ בתחלת הקונטרס הלז דהכא גבי מצא בתוך הבית קשה דתיקני ליה חצירו דהכא ליכא לשנויי שאינו עתיד להמצא וצ"ל משום דהוי יאוש של"מ ולכאורה לפי התרצן דלכך הוא שלו דאמרי' דמנכרים נפל א"כ ל"ש יאוש של"מ ותיקני ליה חצירו לבעה"ב אך י"ל כיון שעשאו פונדק תו לא קני ליה כמבואר בדברי הרא"ש ולפ"ז ניחא קושית אא"ז הנ"ל דאי הוי מוקי במשכירו לנכרים אכתי קשה דתיקני חצירו לבעה"ב (ומכולה פרקא דאלו מציאות דמבואר ברובה עכו"ם אפי' יש בה סימן של מוצאו אין הוכחה כ"כ דאיכא למימר טעמא משום דודאי מייאש דמימר אמר עכו"ם ימצאנו ואין להאריך בכאן:
ועכ"פ זה ברור דגבי עכו"ם ל"ש למימר יאוש של"מ אך דלפ"ז תיקשי על ה"ה שכתב לתרץ קושית רש"י ותוס' שהקשו דאמאי מחציה ולחוץ שלו הא הוי ודאי הינוח ואם יש בו סימן או אם מקום סימן יטול ויכריז ותי' דמיירי שהחור פתוח לר"ה הוי חצר שאינה משתמרת ז"א דאכתי תיקשי אמאי דאמר התם סכינא בתר קתא כו' ואם הקתא לחוץ אע"ג שהוא מחצי' ולפנים של מוצאו וקשה דמה בכך שא' מבחוץ דהיינו עכו"ם הניחו מ"מ החצר קונה לבעה"ב ולדחוק ולומר שגם חצי' שלפנים אינה משתמרת כיון שהחור פתוח לר"ה אין נלע"ד וביותר תמי' על הפ"י שדחה גם דברי ה"ה ודעתו כיון שהחור פתוח אבידה מדעת הוא והשתא ודאי תיקשי מה חילוק יש בין קתא לפנים או לא אם הוא מונח מלחציה ולחוץ הוי אבידה מדעת ונ"ל דאם קתא לפנים אז אמרינן בעה"ב הניחו שם ואע"ג דהשתא הוא בחצי' של חוץ כיון דאין דרך בעה"ב להשתמש שם אמרינן דאשתפוכי הוא דאשתפיך וכן להיפוך. ולפ"ז קשה היכא דקתא לחוץ אמאי הוא של מוצאו נהי דאבידה מדעת הוא מ"מ כיון שעתה נמצא מחצי' ולפנים תיקני ליה חצירו לבעה"ב. אמנם על הפ"י י"ל דס"ל כתי' התוס' דכל היכא דאינו עתיד להמצא לא קני' ליה חצירו אבל ה"ה דס"ל התם טעמא דיאוש של"מ קשה שוב ראיתי שם בהלכה י"א דס"ל לה"ה הטעם דכיון שהחור פתוח לר"ה הוי חצר שאינה משתמרת לדעת הבעלים וא"כ כאן שהמשכיר תפוס ועומד יכול לומר שעכו"ם הצניע בכאן וקני ליה חצירו כיון שמשתמרת הוא ויאוש של"מ ג"כ ל"ש הכא ויכול המשכיר לומר קים ליה כהנך רבוותא דמפורשים טעמא דאין החצר קונה משום יאוש של"מ ולא ס"ל הך שכתב התוס' משום שאינו עתיד להמצא ושאר תירוצים וכן לשיטת הרמב"ם דס"ל מטעמא משום דאבודה ממנו ומכל אדם וגבי חנות וכותל חדש טעמא משום דאינה משתמרת וטעמם אלו לא שייכי הכא. סיומא דמלתא דהך פסקא דכל כה"ג המוציא מחבירו עליו הראיה הנלע"ד כתבתי:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות שכירות