אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה מג

שאלה מב

שלום לכבוד אהו' ידידי הרבני המופלג החריף ובקי מוה"ר יצחק נ"י:

הגיעני אמרותיו בדבר מי שהיה נושה בחבירו מנה ושוב אסר הלוה לכל נכסיו על המלוה אם יכול לאסור ואם נאמר דאין יכול לאסור אם אין רשאי רק לגבות החוב ומ"מ הנדר קיים לענין שאר הנכסים או אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו והביא בזה דברי מהרי"ט בח"א סי' ה' ודברי השער המלך בשם ספר קול יעקב שהקשה על רש"י ר"פ המדיר שכתב מתשמיש לא נאסר דהא משעבוד לה והקשה כיון שהנאת תשמיש ג"כ בכלל הנדר שאסרה מלהנות לו וכמ"ש התוס' אליבא דרש"י וא"כ גם על המזונות נימא לא חל מטעם נדר שהותר מקצתו ובשער המלך כתב דתשמיש קונם מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא לכן לא אמרי' הואיל והותר מקצתו הותר כולו שדי להפקיע את עצמו משא"כ היכא שהנדר חל מדינא וכ"ת נשא ונתן הרבה בדברי שער המלך הללו וגם הביא סברת מהרי"ט ח"א סי' ה' והט"ז סי' רל"ד דכל שהשיעבוד חזק שאין בידו להפקיע כגון תשמיש חל מדינא. ודוקא מעשה ידיה שבידה לומר איני ניזנות או לשלם בעד המלאכה ובזה כתב ליישב דברי הרמב"ם מקושית הלח"מ והמ"ל שם וגם מה שהוקשו התוס' על רש"י דמגופא דמתניתין דלא חל על תשמיש הוה מצי למפרך וע"ז כתב דלפי הנ"ל א"ש דהו"מ לחלק דתשמיש אין בידו להפקיע משא"כ מקונם שאני עושה לפיך שבידו להפקיע ע"י צאי כו' פריך שפיר והאריך בזה ומאד הנאני דבריו כי הם שקולים בשכל הישר. ואורח מישור:

והנה מ"ש כ"ת בזה ליישב דברי התוס' י"ל דאף מהרי"ט וט"ז לא קאמרי אלא בנדרה איהי תשמישי עליך שאין בידה להפקיע שעבודא מעליא. אבל בנדר איהו לא אלים השעבוד כולי האי שהרי בידו לגרשה ואע"ג דהשתא לא גרשה מ"מ אין לדחות הקונם וכמו במעשה ידיה אע"ג דכל כמה דלא אמרה איני ניזונות או הוא לא אמר צאי השעבוד הוא שעבוד גמור מ"מ הועיל הקונם לדחות השעבוד הזה שבידו להפקיע אף בלא סברת נעשה וכמ"ש כ"ת וכמו כן י"ל לענין נדר דידיה מתשמיש שאם בידו להפקיע השעבוד באיזה ענין שיהיה אין לנו לדחות הקונם ולקמן אבאר סברת מהרי"ט והט"ז בזה ולפ"ז עדיין לא הגענו לכלל ישוב דברי התוס' דהו"ל לאקשויי ממתני' דתשמיש לא חל מחמת השעבוד ואי משום דמזונות בידו להפקיע ע"י צאי גם תשמיש בידו להפקיע ע"י גירושין ועוד נראה דלפי דעת המקשן לא מצי להפקיע שעבוד המזונות ע"י שיאמר צאי וכמו שהקשה בתר הכי דא"כ פרנס ל"ל וע"כ בדלא ספקה וא"כ הא משעבוד לה ולא מצי להפקיע וטפי הו"ל למימר דלכך גבי מזונות הו"ל יכול להפקיע ע"י שיעמיד פרנס וראיתי למחותני הגאון החסיד ז"ל בספר כתובה ס"פ אע"פ שכתב על מ"ש ה"ה לחלק הא דבהדירה עד למ"ד יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה דדוקא בהדירה דזילא לה מלתא ע"י פרנס כו' והקשה ע"ז דא"כ מאי פריך כיון דמשעבדא היכא מצי מדר לה דהא שפיר חל הנדר כיון שקודם שהדירה היה רשאי ע"י פרנס והביא ראיה מדברי התוספות שכתב לענין אינה מספקת לדברים קטנים דאדעתא דהכי לא מחלה הלכך משעבוד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משעבוד ע"ש:

ולענ"ד דבריו הקדושים צ"ע דאין הנדון דומה לראיה דלענין דברים קטנים שפיר אמרינן כיון דהשתא ליכא שעבוד כלל אדברים קטנים שהרי מחלה עליהם אע"ג דע"י הנדר חוזר החיוב למקומו בשביל זה לא בטל חלות הנדר שקדם לחיוב משא"כ לענין פרנס פריך שפיר וכיון דמשועבד לה משום דהשתא מיהא שיעבודא חייל עליה ואע"פ שהוא יכול לסלק שעבוד זה מעליו ע"י פרנס בשביל זה אין לומר שיחול הנדר דגם בקונם שאני עושה לפיך יכול לסלק השעבוד ע"י שתאמר איני ניזונית כו' או שתפרע בעד המלאכה כמ"ש מהרי"ט והט"ז והש"ס לא קאמר אלא משום שי"ל דהו"ל כאומר נעשה כאומר צאי כו' אבל פשיטא דלא שייך לומר נעשה כמעמיד פרנס ובזה אני תמה על מ"ש שם בספר כתובה בק"א סי' ע"ו סק"ט בהנאת תשמישי עליך אפילו בפחות משיעור עונה אינו חל כיון שאמר הנאת תשמישי עליך סתם ולא פירוש סתמא אכל תשמיש קאי אפי' על שיעור עונה וכיון דאההיא לא חייל לא פלגינן דבורא לאסור עליו בפחות משיעור עונה ולהתיר מה שהוא יותר מכשיעור ואע"ג שהוא ז"ל בחידושיו ר"פ המדיר כתב שאין לומר נדר שהותר מקצתו כו' אלא בנדר בטעות ע"ש לענ"ד כל שהוא נכלל בדבור אחד ממש לא פלגינן דבורא ומכ"ש בזה שעיקרו של נדר הוא על הפקעת השעבוד דודאי הכוונה העיקרית על העונה המחוייבת ולכן אף שנכללו בלשון זה גם עונות של רשות לא חייל כלל כיון שאין חלות לעיקר הנדר כל הנדר בטל וכן הוא במהרי"ט סי' ה' שם שכתב ראיה דא"כ בהנאת תשמישי עליך נימא דיפר שמא תעדיף יותר מן הראוי דהא ודאי לא משתעבדא ליה בכל שעה כו' אלא ע"כ שהנדר מעיקרא לא חייל שאין בידה לאסור עונתו עליו וכי היכא דמעיקרא לא חל העדפה נמי לא חייל דאפי' יגרשנה לא חייל משום דבשעת הנדר לא היה בו ממש ואין כאן נדר מעיקרו ע"ש וא"כ דינו של הגאון בספר כתובה א"ש אך טעמו שכ' דמשעבוד לה להיות פת בסלה צ"ע לפענ"ד לפי מש"ל מדברי התוס' לענין דברים קטנים אע"ג דלאחר הנדר נתחדש עליו השעבוד של דברים קטנים מ"מ שפיר חל הנדר כיון שבשעת הנדר לא היה עליו חיוב והגאון ז"ל בעצמו סובר כן אפי' לענין העמדת פרנס שאע"פ שלאחר הנדר אין העמדת פרנס מועיל ויש כאן שעבוד לא איכפת לן ושפיר חל הנדר קודם וא"כ מכ"ש בזה כיון דהשתא קודם שנדר לא היה עליו חיוב יותר מהעונה א"כ חל הנדר ואע"ג דע"י שנודר אין כאן פת בסלה לא איכפת לן בהכי כיון דבשעת הנדר לא היה שייכות שעבוד וכמ"ש התוס' לענין דברים קטנים ואין לחלק ולומר דהתם קודם הנדר אין כאן שעבוד על דברים קטנים כלל משא"כ כאן דבהא מלתא גופא משועבד לה שיהיה לה פת בסלה וכמו שכתב הרשב"א בנדרים לענין גוף השעבוד דאף בלא מצוה הוא משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשאת ונשתעבדו זה לזה וה"נ מעיקרא נשתעבד לה שיהיה פת בסלה ז"א דא"כ ה"נ נימא דמעיקרא נשתעבד לה על דברים קטנים כשלא תוכל לגלגל עמו וא"כ בשעת הנדר יש כאן חלות השעבוד ואינו יכול להפקיעו א"ו דליתא דכל שבשעת הנדר אין כאן מקום לחייבו על הדבר שהוא נודר עליו שפיר הוא יכול לידור עליו. ועוד נראה דמשום דנימא דמשועבד שהיה לו פת בסלו אין מקום להפקיע הנדר כלל דע"כ לא אמרינן הך מלתא דאינו דומה מי שיש לו פת כו' אלא לענין זה שכופין אותו להוציא בשבת אחת דכיון שאסרה עליו אין לה פת בסלה וקפדא בהכי ועל שבת א' או שתי שבתות לא קפדא דגמרינן מנדה או מיולדת טפי מהכי קפדא שעכ"פ יהיה לה פת בסלה וגם כיון שהוא מדירה סברה מסני סני לה וכה"ג מחלק לרב בין סתם למפרש דבסתם יוצא לאלתר אע"פ שעדיין לא הגיע זמן עונתה משום דסברה מסני סני לה אבל מ"מ מנין לנו לומר שיש ע"ז שם שעבוד שלא יחול הנדר שאין נופל ע"ז שם שעבוד כלל רק השעבוד הוא על חיוב העונה וכל שנודר בפחות משיעור לא נשתעבד כלל וחל הנדר ותמתין שבת א' דבזמן כזה לא איכפת לן בפת בסלו ואח"כ באמת יצטרך להוציא אם לא ימצא פתח לנדרו וא"כ דין הגאון ז"ל אמת ולאו מטעמיה וכמ"ש:

וראיתי בספר כתובה כתב לתרץ קושית אא"ז מהרש"א בריש המדיר במ"ש התוס' דמגופא דמתניתין בתשמיש הוה מצי לאקשויי כתב מהרש"א דמגופא מצי לאדחויי דתשמיש דאורייתא לא חל הנדר משא"כ מזונות דרבנן וע"ז כתב בספר כתובה שם דכיון דמתניתין דלעיל גם בגמל וספן מיירי משום קושית הש"ס דאיכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל וא"כ אע"ג דלא חל משום דלפי שאינו דומה כו' מ"מ לאו דאורייתא ע"ש ולטעמיה אזיל דס"ל דכה"ג שעבוד מיקרי להפקיע הנדר ולדידי צ"ע שנראין הדברים כמ"ש דמשום פת בסלה לא פקע נדרא ומ"ש שם להוכיח דע"כ אין השעבוד חל משום דבעי פת בסלו דאל"כ קשה אמתני' דהכא איכפל תנא כו' לפענ"ד ז"א דדוקא התם חשיב ליה פרכא כיון דאתי לאשמעינן דין המדיר מתשמיש אם איתא דלא שייך רק בטייל ופועל הו"ל לפרושי משא"כ כאן דעיקר דין התנא לאשמעינן דין נדר של מזונות ושנה התנא בלשון קצרה מלהנות לו דמשמע ג"כ תשמיש שפיר משכחת לה דמיירי בענין שאין הנדר חל על תשמיש כגון טייל ופועל כיון שעיקרו מיירי לענין נדר מזונות וזה ברור לענ"ד ומאוד יש להפליא על הגאון החסיד ז"ל שהעלים עיניו הטהורים מדברי רש"י בסוגיא דלעיל דף ס"א ע"ב בד"ה מלהנות לו כו' ואית דמוקי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מלתא הוא דהא לקמן מוקי דאכולהי קתני מתניתין לענין מדיר שבת א' עכ"ל:

ולדברי הגאון ז"ל צ"ל בכונת רש"י דדחי להנך דמוקי בהכי דוקא אלא בכל גווני מיירי ומשום דאינו חל אבל זה אינו במשמע בלשון רש"י דא"כ הו"ל למידחי דלית לן לאוקמא מתניתין בגמל וספן דוקא ומלשונו שכתב דלקמן מוקי אכולהי כו' נראה שר"ל דא"כ הול"ל כאן שבת א' יוציא אלא ע"כ דלא מיירי מגמל וספן אלא מטייל ופועל דאין הנדר חל כלל ועכ"פ הוא פלא שלא הזכיר מלשון רש"י בזה כלל ועי' שם בק"א סימן ע"ו מ"ש ראיה מש"ס דנדרים וכן משמע לכאורה מלשון הרמב"ם וש"ע ואין כאן מקומו והעיקר קושית מהרש"א דממתניתין מצינן לדחויי דתשמיש דאורייתא נלענ"ד דא"ש ע"פ דברי הרשב"א בנדרים שהקשה כו' דהנה הרשב"א בנדרים הקשה בהא דנדרים חלי' על דבר מצוה כגון סוכה ולולב דנימא דעשה דחי ל"ת דלא יחל ותירץ דאיכא נמי עשה דכל היוצא מפיו יעשה וכ"כ בשער המלך בשם ספר החינוך ולפ"ז לכאורה קשה בהא דאמרינן דתשמיש משעבוד לה דכתיב ועונתה לא יגרע דהא הוא רק לא תעשה וא"נ נימא דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לל"ת דעונה. ונראה דא"ש לפמ"ש הרשב"א בנדרים שהתוס' הקשו אהא דאמרינן משעבוד לה דהא נדרים חלים על דבר מצוה ותירץ דהא דאמרינן משעבוד לה היינו בלא מצוה אלא כיון שנשאו זה את זה שעבדו עצמם זה לזה שע"ד כן ניסת לו מתחלה וא"כ א"ש דאף דמחמת הל"ת דלא יגרע הוה אמרינן דאתי עשה ודחי ליה מ"מ מצד השעבוד לא נאסר עליה דהוה כאוסר עליה דבר שהוא שלה וא"כ אין מקום לקו' מהרש"א דא"א לחלק בין תשמיש דאורייתא דהא מצד המצוה אתי עשה דנדר ודחו ליה ואין מקום להתיר התשמיש רק מצד שעבוד שנשתעבד לה בשעת נשואין, והרי שעבוד זה היה כמו כן על המזונות ואם אינו חל על תשמיש גם על מזונות לא יחול ושפיר הקשו התוס' על רש"י. והנה כבר הבאתי דברי רש"י במ"ש ואית דמוקי לה כגון שהוא מן הגמלים כו' ובלשון רש"י שם איכא תמיה טובא כמ"ש לקמן וראיתי להעתיק לכ"ת מ"ש בזה בחידושים על דברי התוס' שהקשו דמגופא דמתניתין הו"מ למפרך. ולענ"ד נראה דא"ש דהנה רש"י לעיל דף ס"א כתב על הך מתני' וז"ל ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מלתא הוא דהא מוקי לקמן אכולהי קתני מתני' לענין מדיר שבוע אחת עכ"ל:

וכדי ליישב דעת האית דמוקי דודאי לאו קטל קניא נינהו והאיך נעלם מהם ש"ס מפורש לקמן דהנה התוס' דף ס"ג כתב דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד ולכך שפיר יליף מדיר מנדה דהוי פת בסלו וגם לכך מוסיפין במורד ולא במדיר עי' שם ושם בדף ס"ב דקאמר דמתניתין דמדיר מתשמיש שבת א' דמוקי דאכולהו קאמר טעמא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' מבואר דמדיר לא חשיב פת בסלו ודוחק לומר דחשיב טפי פת בסלו ממורד לענין דאין מוסיפין אבל מ"מ לא חשיב פת בסלו לענין דשבת אחת כופין להוציא דמסתבר אי חשיב פת בסלו לכולה מלתא פת בסלו הוא וצ"ל דהא דאמרינן התם אפילו מורדת נדה ומפלגינן מחמת פת בסלו שמואל קאמר לה התם ואליבא שפיר כתבו התוס' שם דמדיר הוה פת בסלו שמא ימצא פתח לנדרו דשמואל ס"ל הכי ומוקי מתני' אפילו בסתם שמא ימצא פתח א"כ מדיר לא הוה פת בסלו כלל וא"ש הא דמוקי מתניתין אכולהו משום שאינו פת בסלו די"ל דזה קאי אליבא דרב דלדידיה מדיר לאו פת בסלו הוא והא דאין מוסיפין במדיר לרב אכתוב לקמן. ולפ"ז י"ל שזהו דעת האית דמוקי בגמלים וספנים שהם מפרשין כן אליבא דהלכתא דקי"ל כשמואל ולדידיה בגמלים וספנים אין לכוף בשבת א' משום דשפיר הוה פת בסלו שמא ימצא פתח לנדרו. אך י"ל דז"א דהא בש"ס מוקינן לה באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך והתוס' ס"פ אעפ"י כתב לרב אשי דאמר אוכלת מליל שבת היינו תשמיש אפילו הוא כן הואיל ומשרה אותה ע"י שליש כו'. ונראה דה"ה באומר צאי מ"י למזונותיך הדין כן וכ"כ בספר כתובה שם. ולפ"ז מיד שאומר לה צאי מ"י חזר עונת גמל וספן להיות כמו טייל ופועל וא"כ גם אליבא דשמואל א"א לאוקמי גמל וספן דגם אינהו דין טייל ופועל יש לו וצ"ל דהך אית דמוקי סברי כדעת הפוסקים דאף במשרה ע"י שליש כל חד עונתיה כדיניה וה"ה באומר צאי ורש"י ז"ל סובר בזה כהתוס' (עי' בש"מ בשם תר"י שכ' בשם רבני צרפת דלא כהתוס' בזה) וכמ"ש לקמן בלשון רש"י בזה. ולפ"ז לק"מ קושית התוספות על רש"י דלפריך מגופא דמתניתין משום דרש"י שפיר כ"כ לפרש המשנה אליבא דמסקנא ואקימתת הש"ס דאמר צאי מ"י וא"כ גם גמל וספן דינו כטייל ופועל ושפיר קאי אכולהו דמתשמיש לא נאסר שאינו חל משום דמשועבד לה משא"כ בס"ד דלא ידע דמיירי באומר צאי לא הוי מצי לאוכחי מתשמיש דלא חייל משום דמשועבד לה די"ל דשפיר חל אלא דמיירי בגמלים וספנים וכדעת האית דמוקי ולכן בשביל תשמיש אין לכופו וא"ל דאעפ"כ יש לכופו משום פת בסלו ז"א דהא קושית הגמרא הכא לא אזלי אליבא דרב וכמ"ש התוס' דלרב איכא לאוקמא כגון דתלנהו למזונות בתשמיש רק אליבא דשמואל קשיא ליה וכמו שתירצו התוס' לקמן ואליבא דשמואל שפיר הוה במדיר פת בסלו שמא ימצא פתח ואין בגמל וספן כלל בשביל תשמיש והך מתני' דקתני שבת א' אליבא דשמואל ע"כ מיירי בטייל ופועל או במשרה על ידי שליש או שאמר צאו דכולהו כטייל ופועל נינהו. וא"כ אליבא דשמואל מגופא דמתניתין לא מוכח מידי די"ל דשפיר חל על שעבוד דתשמיש ומזונות ומ"מ אין לכופו בשביל כך בגמל וספן דעונתה רחוקה ופת בסלו הוה דשמא ימצא פתח לנדרו ולכך הוצרך להקשות ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך משא"כ רש"י פירש שפיר דאין חל על תשמיש אליבא דמסקנא דמיירי באומר צאו מ"י וגמל וספן דין אחד להם כמו טייל ופועל ואפילו אליבא דשמואל יש לכופו אם היה חל. אך באמת אינו חל על תשמיש כלל:

ועפי"ז פירשתי דברי רש"י בדף ע"א ע"ב שכ' וז"ל מלהנות לו עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים יום ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשעובד לה וגבי מזונות נמי מוקמינן לקמן באומר צאי מ"י למזונותיך ופרנס משום דלא ספקה ואית דמוקי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מלתא דהא לקמן מוקי אכולהו קתני מתניתין לענין מדיר שבת אחת עכ"ל:

והנה בלשון רש"י זה איכא תמיה טובא חדא דמפרש קונם את נהנית לי עד שלשים יום ונקט מלתיה אליבא דרב והרי בש"ס כאן ושם גופא מייתי עלה פלוגתא דרב ושמואל והפוסקים פסקו נמי להלכה כשמואל ולשמואל הך עד שלשים יום אלבתריה קאי דיעמוד פרנס ועוד דמלשון רש"י שכתב וגבי מזונות נמי מוקמינן כו' מבואר דמגופא דמתניתין דקאמר דלא חייל אתשמיש מוכח דלענין מזונות מיירי באומר צאי ובאמת שהש"ס כאן לא הוכרח זה מגופא דמתניתין רק מהך דקונם שאני עושה לפיך וכמו שהקשו התוספות באמת על רש"י דהכא ועוד קשה דהא גם הני דמוקי בגמלים וספנים ע"כ דלא פליגי בדינא על רש"י דאין חל על תשמיש יותר משיעור עונה כמבואר בנדרים דף ט"ו דפריך והא משועבד לה ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כו' והכא כיון דקאמר מלהנות לו הוא כאומר הנאת תשמישי עליך דלא חל וא"כ מי הכריח אותם לאוקמי בגמלים וספנים ולצאת מידי פשוטו דמיירי אף בטייל ופועל ומשום דלא חל וגם יש לדקדק מה שהפסיק רש"י וכתב וגבי מזונות נמי ואח"כ כתב ואית דמוקי כו' ואף שיש לומר דאסוקי מלתא הוא ושוב חזר לומר על הדרת תשמיש אית דמוקי כו' אך לפמ"ש יש לפרש באופן מרווח ודברי רש"י מדוקדקים מאד דהנה מה דמוקי הש"ס באומר צאי כו' הכריח הש"ס משום דקשיא ליה מתני' דקונם שאני עושה לפיך והיינו אליבא דשמואל דס"ל דמדיר הוה פת בסלו ואין הכרח מגופא דמתניתין משא"כ אליבא דרב דמדיר לא הוי פת בסלו יש הכרח מגופא דמתניתין דע"כ דמתניתין מיירי בטייל ופועל ומשום דלא חייל וא"כ הך דמזונות ע"כ מיירי באומר צאי ושוב א"צ לומר בטייל ופועל דוקא דגם בגמל וספן דינו כטייל ופועל וזה כוונת רש"י בכאן דבעי לפרושי הך דמזונות באומר צאי ולכך נקט מלתי' אליבא דרב וא"כ א"א לאוקמי בגמלים וספנים וע"כ משום דלא חל וגבי מזונות נמי מוקמינן כו'. וע"ז כתב ואית דמוקי כו' שאע"פ שהם מודים לדינא דרש"י דלא חל אתשמיש מ"מ בעי לאוקמי בגמלים וספנים דאין לכופו משום תשמיש וממילא שאין הכרח מגופא דמתניתין לפרש גבי מזונות שאמר צאי וע"ז כתב רש"י דליתא דהא אליבא דרב קיימינן ואליביה מוקמינן לקמן אכולהו וא"כ אי מיירי בגמלים וספנים ודאי דהנדר חל דאף דלרב י"ל דאינו דומה מ"מ זה לאחר חלות הנדר אבל מ"מ שפיר חל הנדר בשעתו דאין כאן עונה בגמלים וספנים ומ"מ כיון דאינו דומה יש לכופו להוציא בשבת אחת אלא ע"כ מוכח מגופא דמתניתין דלא חל אתשמיש והך דמזונות מיירי באומר צאי כו' ולכך נקט רש"י מלתיה אליבא דרב דלשמואל שפיר יש לומר כהנך אית דמוקי דלדידיה דהוה פת בסלו משום שמא ימצא פתח לא יוציא בשבת אחת ומהאי טעמא לא פריך הכא מגופא דמתניתין וכמ"ש:

ובאופן אחר י"ל דהא דאמרינן בנדרים דתשמיש דבר שאין בו ממש הוא כתבו דאין הנדר חל רק מדרבנן והב"י בסי' קל"ט כתב בשם הריב"ש דמתרצינן דבוריה כאילו אמר הנאת גופך. והנה תירוץ הריב"ש לא שייך אלא באומר בפירוש הנאת תשמישך דכיון שהיא דשאב"מ יש לנו לתרץ דבורו משא"כ באומר לו סתם שכולל כל הנאות אם אינו חל על דבר שאב"מ מנ"ל לתרץ דבוריה שאסר הנאת גופו לתשמיש עליה וא"כ אף אם הנאת תשמיש בכלל דבר שאב"מ הוא וצ"ל דבאמת אינו אסור אלא מדרבנן והר"ן בנדרים כתב דאף שנדר מתשמיש דרבנן והשיעבוד מדאורייתא מ"מ יכולין חכמים לעקור דבר מה"ת והיינו בקונם הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין כו'. ולפ"ז א"ש דמגופא דמתניתין לק"מ די"ל כיון דמשועבד מדאורייתא והנדר אינו חל רק מדרבנן לא חל משא"כ מזונות אפילו אי מזונות דאורייתא מ"מ הנדר ג"כ דאורייתא ושפיר חל הנדר ולכך הוצרך להקשות מקונם שאני עושה לפיך דהתם נמי הנדר חל דאורייתא כמבואר לעיל דף נ"ח ואפ"ה לא חל:

והנה ראיתי מ"ש כ"ת בשם ספר שער המלך הלכות נדרים בשם ס' קול יעקב שכתב בהך דנדר שהותר מקצתו לחלק בין חל מעיקרו והותר מקצתו ע"י פתח ובין אם מעיקרו לא חל על מקצתו והביא ראיה מסוגיא זו ובאמת לפי טעם הירושלמי אין מקום לחלק כיון דעכ"פ לא נתקיים כל היוצא מפיו ובשער המלך שם כתב חילוק אחר ועי' בחידושי הריטב"א שבועות כ"ט דנשבע לשלם קרן ורבית אף שאינו חל על הריבית חל על הקרן ולא אמרינן הותר מקצתו במידי דממילא ודוקא ע"י התרה אמרינן הכי ועיין בחידושי הרשב"א בנדרים דף י"א דבנדר הניתר על ידי פתח דוקא אמרינן הכי. ושוב ראיתי כי בשער המלך הביא דברי הריטב"א דשבועות וכתב שהביאם במחנה אפרים והקשה ע"ז מהריטב"א דכתובות בסוגיא דקונם שאני עושה לפיך. עי' שם מתשובת הר"ן בזה וקצרתי:

אך כדי ליישב דברי רש"י הנה זה כביר שעמדתי על קושיא זו וכתבתי בחידושי לתרץ עפ"י מ"ש הרשב"א בנדרים דף ט"ו בהא דאמר התם הנאת תשמישך עלי חל הנדר דהא לא מיקרי הנאה כלל כיון דהוא מחויב בה משום מצות עונה ומצות לאו להנות ניתנו ותירץ דהמצוה הוא מחמתה וכיון שבאומר הנאת תשמישך עלי חל הנדר ופקע שעבודא ואין כאן מצוה ושוב מיקרי הנאה עי' שם אך זה באומר הנאת תשמישך עלי משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דקי"ל דבכה"ג לא חל הנדר משום דמשועבד לה וכיון שיש כאן שעבוד אין כאן הנאה דהא מצוה הוא ומצות לאו להנות ניתנו וא"כ אפילו אם משמש עמה אין בזה ביטול הנדר דהא נדר מלהנות לו ואין זה הנאה אלא מצוה. ולפ"ז א"ש מ"ש רש"י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה וא"כ יש כאן מצוה ואין בהנאת תשמישו ביטול הנדר כלל וא"כ שפיר חל הנדר על מזונות דא"ל דבטל מקצתו בטל כולו דז"א דאף מקצתו לא נתבטל שמה שהדירה שלא תהנה ממנו אין זה מתבטל לפי שהוא מקיים מצות עונה לאו להנות ניתנו:

ובזה יש ליישב לשון רש"י לעיל דף ס"א ע"ב שכתב רש"י אהך מתניתין מלהנות לו כו' ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשעבוד לה כו'. ולכאורה מתחלת לשונו משמע שהוא לא הדירה כלל מהנאת תשמיש והיינו כשיטת התוס' דהכא דלהנות לו לא משמע תשמיש ושוב כתב דהא לא חייל כו' משמע דשפיר יש בלשון זה שמדירה מהנאת תשמיש ג"כ אלא שאינו חל משום דמשועבד לה וכשיטת רש"י כאן וכן ראיתי מי שדקדק בזה בלשון רש"י ז"ל שהיא סתירה תכ"ד ולפי מ"ש לשון רש"י מדוקדק היטב דודאי אם היינו אומרים דחל הנדר ופקע השיעבוד אז היתה אסורה בתשמיש מלשון להנות לו שכולל כל הנאות דכיון שפקע השיעבוד ואין כאן מצוה הנאת תשמיש הנאה מיקריא וכמו שכתב הרשב"א בהנאת תשמישך עלי אבל באמת בגונא דהכא שאסר הנאתו עליה אין הנדר חל משום דמשועבד לה ויש כאן מצוה א"כ ממילא שבלשון נדר זה אין נכלל בו הנאת תשמיש שאינו הנאה רק מצוה שלא ניתנה להנות ומדוקדק לשון רש"י שלא הדירה מהנאת תשמיש שאף שבכלל להנות כל הנאות במשמע מ"מ הנאת תשמיש אינו בכלל וטעמא דהא לא חייל משום דמשועבד לה וא"כ כיון שהקונם לא הפקיע השעבוד והמצוה במקומה עומדת ולא חשיבא הנאה ממילא דאין כאן נדר מעיקרא על הנאת תשמיש כלל:

ובזה יש ליישב מה שהקשו המפורשים הביאם בש"מ על רש"י מדברי הירושל' שהקשה על מתניתין דהכא ומתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה ומתרץ תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו הרי מבואר דהירושל' מפרש דלהנות לו אין תשמיש במשמע וכשיטת התוס' ונראה לתרץ ע"פ מה דאמרינן בנדרים דף ט"ו דהנאת תשמיש הו"ל דבר שאין ממש ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש. והקשו המפורשים שם דאם כן קונם הנאת תשמישך עלי לא יחול ותירצו הרשב"א והר"ן שם דאין הכי נמי דלא חל רק מדרבנן והנה הר"ן שם הקשה דא"כ כיון דהנדר דרבנן והשעבוד דאוריי' היכא מצי חייל וכתב דיכולים ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת וזה תלוי בפלוגתא דרבה ור"ח ביבמות דף צ' אך לדעת הסמ"ג דפוסק כראב"י לעיל דף מ"ח דעונה ג"כ מדרבנן א"ש בפשיטות אך כ"ז באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין כו' אבל באומר הנאת תשמושי עליך אף ע"פ שהעונה דרבנן מ"מ נדר של תשמיש שהיא דבר שאין בו ממש היא ג"כ דרבנן ולא מצי חייל משא"כ במזונות דמוקי הירושלמי התם כמ"ד אין מזונות לאשה ד"ת א"ש דנדר של מזונות הוא דבר שיש בו ממש ואתי נדרא דאיסור דאורייתא ומפקיע שעבוד מזונות דרבנן. ולפ"ז א"ש שהוצרך הירושלמי לפרש דמתני' מיירי שלא הדירה מגופו רק מנכסיו דאם הדירה מגופו ג"כ אלא דלא חל הנדר א"כ גם הנדר שהדירה מנכסיו לא חל דהו"ל נדר שהותר מקצתו והירושלמי לשיטתו דס"ל דילפינן מכל היוצא מפיו כו' וא"ל כמ"ש דבאמת מתקיים כל הנדר דמצות לאו להנות ניתנו ז"א לפי מ"ש הרז"ה במסכת ר"ה דבמצות דרבנן שפיר אמרינן דמצות להנות ניתנו משא"כ בש"ס דידן דקיימינן למ"ד מזונות דאוריי' כמ"ש הפ"י לקמן על קושיית התוס' גבי הגיע הזמן וכ"כ הרשב"א הביאו בש"מ ולמ"ד מזונות דאורייתא ע"כ דדריש קרא דשארה כו' כמשמעו וא"כ עונה נמי דאורייתא כמבואר לעיל דף מ"ח שפיר י"ל דהדירה גם מגופו אלא דלא חייל ומ"מ אין כאן ביטול הנדר כיון דיש כאן קיום מצוה דאורייתא ולאו להנות ניתנו ושפיר חייל על מזונות וקרינן ביה כל היוצא מפיו כו':

והנה במ"ש לעיל דבהנאת תשמישי עליך כיון דלא חייל אמרינן מצות לאו להנות ניתנו יש לדחות לפמ"ש הרשב"א בנדרים דמצות עונה ליכא גבי דידה רק גבי דידיה ולפ"ז לענין הנאת תשמישי עליך לא שייכא הך סברא דלאו להנות ניתנו כיון דאין עליה מצוה שפיר חשיב הנאה לגבי דידה וכיון שאסר עליה הנאה ואנן נימא דאינו חל ומחוייב לשמש עמה יש כאן ביטול נדר ושייך למימר נדר שהותר מקצתו והרשב"א שם קאי לענין הנאת תשמישך עלי שפיר קאמר די"ל כיון דעליו רמיא המצוה לא חשיב הנאה גבי דידיה. אך י"ל דא"ש לפמ"ש הרשב"א שם להקשות דנהי דמפקיע משעבוד עונה מ"מ הא איכא מצות פ"ו ותירץ דאפשר ליה לקיומי באחריתי. והנה הב"ש באה"ע סי' א' הביא דעות הפוסקים דגם אשה חייבת במצוה דשבת ולענין שבת לא שייך אפשר לקיומי באחריתי וא"כ גם לענין הנאת תשמישי עליך י"ל דלא חשיב הנאה גבי דידה כיון דאיכא מצוה ישע דלאו להנות ניתנו אלא שלפ"ז אינו עולה יפה בשיטת הרז"ה שכתבתי לעיל כיון דליכא רק מצות שבת דרבנן להנות ניתנו ומוכח כשיטת שאר פוסקים החולקים על הרז"ה וס"ל דאף במצוה דרבנן אמרינן לאו להנות ניתנו. ולפ"ז א"א לתרץ הירושלמי דלעיל על הדרך שכתבתי. ואפשר לומר דא"ש ע"פ מ"ש דהירושלמי מוקי מתניתין כמ"ד מזונות דרבנן ולדידיה י"ל דעונה ג"כ דרבנן. ולפ"ז לפי שיטת רש"י שכתב גבי אוקימתא דהגיע זמן דנדר דאורייתא חל השיעבוד דרבנן וכן הוא שיטת הירושלמי דלכן משני דאתי כמ"ד מזונות דרבנן א"כ א"א לומר דלא חייל אתשמיש משום דמשועבד לה דהא שיעבד התשמיש אינו אלא מדרבנן ושפיר קשיא לן ממתני' דהמדיר מת"ה דפליגו ב"ש וב"ה. והוצרך לתרץ דמיירי במדירה מנכסיו בפירוש משא"כ בש"ס דידן דקיימינן למ"ד דמזונות דאורייתא ופשיטא דעונה ג"כ דאורייתא לדידיה ולכן מתפרש בפשיטות דלא קאי אתשמיש כלל אף שיש בכלל הנדר לשון תשמיש וא"צ לאוקמא במדירה מנכסיו אך כ"ז שכתבנו דלא הוי ביטל מקצתו משום דלאו להנות אינו אלא לפי שיטת הרשב"א שזכרתי אבל לשיטת התוספות והר"ן לא שייך מצות לאו להנות אלא כשאין שם הנאה אחרת מבלעדי המצוה כגון תקיעת שופר וכיוצא וא"כ כאן לא שייכא הך דמצות לאו להנות וא"כ הדרא קושיא לדוכתה נימא נדר שהותר מקצתו כו' וכן יש להקשות בהא דאמרינן קונם שאני עושה לפיך ר"ע אומר יפר שמא תעדיף כו' ומה בכך כיון שאין הנדר כולו יכול להתקיים דמעשה ידיה גופייהו משתעבדי לבעל ור"ע גופא אמר בנדרים הך מלתא דנדר שהותר מקצתו כו' ובזה לא שייך הך דמצות כו' וקשיא אף לשיטת הרשב"א ולזה י"ל דהנה המפורשים כתבו בטעמא דנדר שביטל מקצתו משום שלא היה דעתו שיחול רק באופן שיחול כולו ובשו"ת מהרי"ט סימן מדמי לקני את וחמור דמתוך שלא קנה זה כו' והנה בשו"ת נ"ב חלק ח"מ סי' כ"ו כתב דהמקנה נכסים שיש לו עתה ונכסים שיבואו לו אח"כ לא דמי לקני את וחמור ולא אמרינן שדעתו שלא יקנה נכסים שיש לו עתה אם לא יקנה הנכסים שיבואו לו אח"כ ג"כ דז"א דמי יימר שיבואו לו נכסים אח"כ כלל ע"ש. ולפי זה במדרת מעשה ידיה דאמרינן שמא תעדיף אין לתלות זה בזה לומר דהוי כקני את וחמור דמאן יימר שיהיה לה העדפה שע"י הדחק כלל אבל אחר העיון ז"א דשפיר אמרינן דאע"פ שאינו קונה הנכסים העתידים לבא מ"מ שפיר קונה הנכסים של עכשיו משא"כ כאן הוא להיפך שמעשה ידיה הם דברים העתידים לבא ועבידו דאתי לא מציא אסרה עליו דהא משעבדי ליה רק העדפה שע"י הדחק מציא אסרה ושפיר י"ל שלא היה דעתה שיחול על העדפה דהוא מלתא דלא שכיחא אם אינו יחול על גוף מעשה ידיה ומכ"ש למאי דקי"ל נדר שהותר מקצתו ומכ"ש לטעם הירושלמי דיליף מכל היוצא כו' א"כ בכל ענין שאינו מתקיים כולו אינו חל כלל ונראה דא"ש דהנה קי"ל לעיל ובנדרים דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ונראה פשוט דמ"מ אם אמר פרותי ופרותיך קונם עליך שפירות המדיר אסורין עליו אע"פ שפירות של המודר עצמו מותרין לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כו' דמה שאסר פירות חבירו על חבירו אין חל עליו שם נדר כלל ולא שייך בזה כל היוצא מפיו כו' שזה שייך במקום שיש עליו תורת נדר וכגון נדר בטעות כההיא דנדרים שם שאמר כולכם אסורים ונמצא אביו בתוכם וכל כה"ג שיש עליו תורת נדר אלא שהיא מקצתו נדר גרוע שאינו חל אבל בכה"ג שרוצה לאסור של חבירו על חבירו ע"ז לא שייך תורת נדר כלל ובכה"ג ודאי דלא אמרי' הותר מקצתו כו' והנה בהא דאמרינן כיון דמשעבוד לה לא מצי מדיר כתבו הרשב"א והר"ן בנדרים טעמא דזה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו וכ"כ הרמב"ם בהלכות נדרים ע"ש. ולפ"ז א"ש בפשיטות דלא חל אתשמיש ומ"מ חל אמזונות בגוונא דמוקי בש"ס ולא שייך נדר שהותר מקצתו דאותו מקצת שהותר משום דמשעבוד לה הו' כאוסר פירות חבירו על חבירו ואין עליו תורת נדר כלל ולא אמרינן ליה הותר מקצתו וכן א"ש הא דר"ע אומר יפר שמא תעדיף דהך דמעשה ידיה אינו חל מטעמא דאין אוסר פירות חבירו על חבירו הוא כמבואר שם. ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה יצא לאור עולם ספר הפלאה למחותני הגאון החסיד ז"ל וראיתי שכתב ג"כ דרש"י ס"ל לחלק בין נדר טעות להיכא שאינו חל משום דמשעובד לה שמה שמשעבוד לא נאסר ושאין משועבד נאסר וכ"כ שם בק"א ודבריו סתומים קצת ואפשר שקיצר וכוונתו למה שכתבתי והנה המ"ל הלכות מלוה ולוה הקשה לשיטת רש"י דס"ל להתיר רבית ע"י שליח א"כ מאי פריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד וכן הקשה הט"ז סי' ק"ס והנה לשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל דמדיר אינו לוקה רק המודר לוקה לק"מ רק לשיטת הרמב"ם בהלכות נדרים דהמדיר לוקה וכן משמע מדברי רש"י כאן שכתב ונמצא עובר על נדרו תיקשי. ונ"ל דא"ש ע"פ מה דאמרינן דהרמב"ם וכל הפוסקים פסקו דיש מעילה בקונמות והרי בריש פ"ב דקידושין אמרי' דבמעילה יש שליח לדבר עבירה אך כל זה לפי מה שהבינו הרשב"א והר"ן בדברי הרמב"ם. אמנם הלח"מ כתב דלהרמב"ם לוקה אבל מ"מ לא מעל והיינו כדי לתרץ קושית הרשב"א והר"ן מהא דקאמרי בנדרים דף ל"ד למעול נותן הא לא אסירא עליו ולענ"ד יש ליישב דבאמת הא דלוקה המדיר כשמהנה חבירו היינו דוקא כשמהנה אותו בגופו שבאה ההנאה מיד משא"כ בזה שנותן לו במתנה הרי עדיין לא נהנה מן הככר רק דס"ד דלמעול נותן מחמת שנהנה מן הככר במה שנותנו לחבירו אהא קאמר דנותן שפיר יכול להנות ממנו שלא נאסרה הנאת הככר עליו ומה שמהנה למקבל הרי לא נהנו ממנו עדיין עד שיוציא ואז הנותן לא קעביד מידי ומקבל אדעתיה דנפשיה קעביד במה שמוציאו ולא דמי להקדש שאם לקח מן ההקדש ונתן לחבירו מעל בנתינתו דשאני התם שהוא נהנה מן ההקדש בזה שנותן לחבירו ולכך מעל משא"כ כאן אע"פ שהנותן נהנה אין בכך כלום שלא אסר הנאת הככר על עצמו רק על חבירו וחבירו עדיין לא נהנה ואפילו תימא דשפיר מיירי הנאה לחבירו גם לגבי חבירו במה שמקבל המתנה מ"מ כיון שהמקבל אומר היתרא בעיתי כו' א"כ לא נהנה המקבל כלל. ואמנם נלענ"ד דכל שלא נהנה ממש אין הנותן עובר אפי' אם לא היה יכול המקבל לומר היתרא בעיתי וראיה לדבר מדקתני המדיר את אשתו מלהנות לו יוציא ולכאורה קשה כיון שצריך להקנות לה הגט לגמרי אפילו תימא שאין בנייר ש"פ מ"מ הא אף וויתור אסור במודר הנאה וא"כ איסורא קעביד דהא חזי לצור ע"פ צליחותה א"ו שאין בנתינתה בלחוד איסור עד שיהנה המקבל ודבר זה צ"ע לפענ"ד דלכאורה לא משמע הכי בפוסקים ועכ"פ שיטת הרמב"ם כך הוא דהמדיר שמהנה מעל וא"כ כיון שיש כאן איסור מעילה שפיר אסור דהא גבי מעילה יש שלד"ע. אמנם לפמ"ש שאין האיסור בא עד שעה שנהנה בלאו הכי ניחא דלא שייך אין שלד"ע כיון שבמה שמצוה ליתן לה והשליח נותן לה עדיין אין כאן איסור עליו והוי כההיא דככרי עליך. ואמנם לפמ"ש דשם המקבל לא נהנה משום דאמר היתרא בעיתי וא"כ כאן שהאשה יודעת שנדר א"כ המדיר עובר אך מ"מ ניחא דבמדיר יש שלד"ע אך לפמ"ש לעיל שאין הנדר חל רק מדרבנן כיון דלא חל אתשמיש רק מדרבנן א"כ כ"ע כיון שאין כאן דין מעילה שוב אין כאן שלד"ע ודוחק לומר דכיון שחל מדרבנן הוי מעילה מדרבנן ואמרינן יש שלד"ע דכעין דאורייתא תיקן אלא יש לומר ע"פ מ"ש מהרי"ט והביאו המ"ל דבאיסור דרבנן י"ל דיש שלד"ע א"כ לא קשה מידי:

והנה במה דכתיבנא לעיל שהרשב"א תירוץ הקושיא דמצות לאו להנות בענין אחר ממ"ש שאר המפורשים דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו נ"ל דגם הרשב"א מודה לזה וכמדומה שכ"כ הרשב"א במקום אחר רק שהרשב"א ס"ל דהיכא דציוו המצוה אינו על ההנאה רק על ענין אחר כגון על ישיבת סוכה או על אכילת מצה שאין הציווי נופל שהוא יהנה מישיבת הסוכה או יהנה מאכילת המצה כדאמרינן כפאוהו פרסיים כו' וכן בלע מצה יצא רק דממילא מטי הנאה הלכך לא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו שהמצות ניתנו לעול כיון שעיקר העול אינה על ההנאה כשיש שם הנא' ג"כ חשיב הנאה משא"כ כשהמצוה היא על ההנאה עצמה אע"פ שהתורה אמרה שלא יגרע עונתה והיינו שהגוף יהנה מן הגוף וכדאמרינן בב"ק ונכרתו הנפשות העושות הנאה אית להו לתרווייהו ובכלל מצוה זו שלא יגרע עונתה נכלל הנאת שניהם דהיינו הנאת תשמישו והנאת תשמישה וכיון שגוף המצוה על ההנאה והוא עליו לעול על צוארו שמחוייב בהנאת תשמישה שפיר שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו ואם הי' זה דרך שבועה שאינה חלה על דבר מצוה היינו אומרים שאע"פ שאמר אני נשבע שלא להנות מתשמישה היה מותר לשמש בלא טעמא דאין שבועה חל על ד"מ רק אפי' שבועת שוא אין כאן שאין זה דרך הנאה רק דרך עול היא הנאה זו שעלי' צוותה תורה אך בזה שהוא דרך נדר ונדרים חלים אפילו על ד"מ א"כ מה בכך שהתורה ציוותה שיהיה לו הנאה והוא בתורת חיוב עליו משום מצוה הרי על אותה מצוה נדר ונדר חל על מצות הנאה זו אך דהיכא דמשעבוד לה לא אמרינן הכי וכמ"ש הרשב"א דאף דנדרים חלים על ד"מ יש כאן שעבוד משעת נישואין ואין הנדר מפקיע לשעבוד ההוא ולכן קשיא ליה לרשב"א בהא דהנאת תשמישך עלי דהוי ס"ד דאין הקונם מפקיע מידי שעבוד רק שאין מאכילין לאדם דבר האסור ע"ז תיקשי למה לא נימא שהוא צריך לקיים שעבודו שנשתעבד לה שהיא תהנה ממנו בתשמיש ואי משום שאסור לו מחמת שהוא יהנה ע"ז י"ל שאין כאן הנאה דהא במצוה זו שיהא לו הנאה לא מיחשב הנאה וא"ל שנדרים חלים על ד"מ ז"א דבד"מ כזו שיש עמה שעבוד אין הנדר מפקיעו וממילא שאין מאכילין אותו איסור כשיקיים השעבוד שהרי יקיים המצוה שיהנה ממנה בתורת מצוה ואין זה חשוב הנאה ואין כאן הפקעת הנדר כלל וע"ז כתב שהשעבוד שהיא תהנה ממנו ג"כ עיקרו שנשתעבד לעשות מצוה ולא שאנו אומרים שאין מאכילים כו' ומ"מ אין השעבוד נפקע אלא הקונם מפקיע השעבוד שעי"ז שאסר הנאת תשמישה עליו שוב א"א לו לקיים את שעבודה שעליו שיהנה אותה כיון שא"א זה בלא הפקעת קונם שלו והקונם אלים משעבודה ולכן כיון שהשעבוד נפקע ממילא חלות הנדר במקומו שהרי יש כאן הנאה ואי משום שהוא ד"מ הנדר חל עליו (וקצת צ"ע ממ"ש הרשב"א אח"כ ממצות פ"ו אך יש לחלק) ובזה מתיישב בפשיטות טפי התירץ שכתבתי לעיל על דברי רש"י מתשמיש לא נאסר כו' וקצרתי:

ולענין דינא נלענ"ד דאע"ג דאין האיסור שאסר נכסיו על המלוה חל לענין פריעת החוב מ"מ נשאר האיסור לגבי שאר נכסים דלא שייכא בזה נדר שהותר מקצתו מטעמא דכתיבנא דהוה כאוסר פירותיו ופירות חבירו על חבירו דלא מיקרי הותר מקצתו בכה"ג כלל שזה אינו בכלל נדר וכן משמע מלשון הירושלמי דפריך אמתני' דהמדיר וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו כו' ועיין בש"ך סי' ע"ג בענין נשבע שלא למכור במה שהשיג על הב"ח וז"ל מה שהקשה בראשונה דהא ודאי כו' ומ"ש הב"ח דהוי כנשבע שאוכל כו' מבואר שחילק דברי הב"ח לשני' והוא תמוה לענ"ד דפשיטא שדברי הב"ח אחד הם וכוונתו במ"ש דהא ודאי אם עבר ומכר שלו כו' ר"ל דהן אמת שאם מרד יצא י"ח השבועה הב' משום שגם זה בכלל שבועתו שנשבע לפרוע אבל מ"מ בשביל זה לא הוי שבועת שוא כמו נשבע שאוכל אע"פ שנפרט באכילתו נבלה מ"מ לא אמרינן משום זה דכיון דבכלל השבועה אכילת נבלה ג"כ הוי ש"ש אלא כיון דאתה מוצא בכללא דברים המותרים לא הוי ש"ש וה"נ דכוותה אע"ג דבכלל השבועה דפרעון הוא ג"כ שימכור אם יהיה לו מ"מ אין זה ש"ש דעיקר השבועה חלה שיפרע לו מעות וא"כ מ"ש הש"ך לדחות דברי הב"ח הוא תמוה וראיתי מי שכתב דסברת הש"ך דשאני הכא שנשבע ע"ד המלוה שאז ודאי הכוונה אף למכור ולפמ"ש אין זה מציל דמ"מ ש"ש לא הוי כיון שעכ"פ נכלל בתוכו גם פרעון בדרך המותר והנה ביתר דברי כ"ת לא עיינתי כעת שטרדות הענינים הנוגעים למעשה רבים נגשים אצים לאמר כלה מעשיך ולכבודו פניתי ועשיתי כוונים וה' יברכהו משמי מעונים. ירא ויפקוד אותו בבנים כשתילי זיתים סביב חיים וקיימים. וחיי ומזוני יחדיו יהיו תמים. ברכות שמים מעל אליו יגיעו ומיניה לא יזועו. דברי זעירא מן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה