אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לט

שאלה לח

שלום וברכה לכבוד אהו' ב"ד הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסים מוה"ר מרדכי נ"י אבד"ק סאטנאב והגליל:

אחד"ש הגיעני דברי כ"ת כו'. והנה מ"ש כ"ת על דברי המרדכי פרק המקבל בענין אם חילוף מקרי זביני וכתב שיש ראיה ברורה מב"ק דף ע"ח גנב והחליף ושילם ד' וה' הרי מבואר להדיא דחילוף זביני מיקרא דהא בתורה מכירה כתיבה והנה בהשקפה ראשונה בדברי מכ"ת עלה בלבי שיש ג"כ ראיה ברורה הא דאמרינן בגיטין ובכמה דוכתי האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל והטעם מבואר שם משום דס"ל אין ברירה ואמרינן שהחליפו החלקים זה לזה לכ' צריכין להחזיר ביובל והתם נמי מכירה כתיבה ואפ"ה צריך להחזיר מטעם חילוף אלמא דחילוף זביני מיקרי שוב עיינתי במרדכי שם בשם תשובת מהר"מ וראיתי שבאמת מייתי ראיה מהא דאחין שחלקו והנאני. אך שצ"ע לפענ"ד שאדרבה יש משם ראיה להיפוך שהרי התוס' שם ובכמה דוכתי הוקשו לפי מאי דקי"ל אין ברירה וקי"ל לקוחות הן וקי"ל לאו כקנין הגוף דמי וא"כ הדרא קושיא לדוכתה האיך מצאנו ידינו ורגלינו דלא משכחת דמייתי ביכורים רק חד בר חד ותירצו דהנך אמוראי ס"ל דלקוחות הן ואפ"ה אין מחזירין ביובל דדוקא מכר אמר רחמנא דליהדר אבל ירושה ומתנה לא ע"ש והוא הצריכותא של הש"ס בגיטין דף כ"ה אליבא דר"י ע"ש הא קמן דאע"פ דקי"ל אין ברירה דלכל אחד מגיע חלקו של חבירו ואמרינן שהחליפו החלקים אפ"ה אמרינן דלא הוי כמכר ואין מחזירין דמכירה דוקא אמר רחמנא דליהדר א"כ מוכח דחליפין אין לו דין מוכר ודוחק לומר דדוקא חליפין כי האי שבא ע"י ירושה דמאי איכפת לן בזה שבא לו הזכיה מחמת ירושה סוף סוף השתא שחלקו החלק שיש בידו ע"י חליפין בא לו וגם קשה לפ"ז דבדברי הש"ס בב"ק דמייתי כ"ת אמרינן התם דגנב ונתן חייב בד' וה' אע"ג דבתורה מכירה כתיבה ע"כ דמתנה בכלל מכר א"כ האיך אמרינן לענין יובל דמכר אמר רחמנא אבל ירושה ומתנה לא ועוד דבבכורות דף נ"ב איכא פלוגתא דר"מ ורבנן ר"מ ס"ל דמתנה אינו חוזרת ביובל וחכמים ס"ל דמחזירין ואמרינן התם טעמא דכתיב תשובו לרבות מתנה הרי חזינן דמתנה אינה בכלל מכר אי לאו דרבי קרא מתשובו ובש"ס דב"ק דמייתי כ"ת בלא ריבוי נמי אמרינן מתנה כמכר (ועיין במגילה דף דפליגי אמוראי אי מתנה כמכר ומאן דאמר דהוי כמכר אמרינן טעמא דאי לאו דעביד נייח נפשיה כו' ובתשובה חלק אה"ע סי' כתבתי בענין שחרור עבד אי דמי למתנה על דברי הרא"ש ספ"ק דגיטין והפ"י שם):

לכן נלענ"ד דהתם מענינא דקרא בהקפידא לפי שהוציא מרשותו אחר שגנב הוא המחייבו בד' וה' הלכך מסתברא דאף מתנה הוי כמכר כיון דמ"מ מוציאו מרשותו שנתנו לאחר בחנם או משום דעביד ליה נייח נפשיה משא"כ בחזרת יובל דגזה"כ הוא שאף שזה קונה סתם בלא תנאי ומסתמא דעתו לקנות לצמיתות ודוקא בקרקע אבל במטלטלין לא ודאי דהדבר פשוט דגזה"כ הוא א"כ אין לך אלא מה שחידשה התורה דוקא מכר אבל מתנה לא ולכך ס"ל לר"מ דמתנה אינה כמכר וה"ה ירושה דדמי למתנה לענין זה דאע"פ דאמרי' דהחליפו החלקים אין חל ע"ז שם מכירה כי אם מתנה שזה מקנה חלקו והוא בדרך מתנה וזה מקנה לזה חלקו ולפ"ז אין ראיה מהאי דב"ק לענין ד' וה' דחילוף חשיב זביני דהתם כיון דאפי' מתנה בכלל זביני ממילא נמי החילוף בכלל מכירה משא"כ בהאי דהמרדכי דמיירי שהקהל קיבלו עליהם שלא לקנות קרקע מעכו"ם ואין במשמע בלשון זה לשון מתנה א"כ י"ל חליפין למתנה דמי ולפיכך הוצרך לאתויי מהא דאמרינן אליבא דמחזירין זל"ז ביובל משום דהחליפו החלקים ומוכח דאף בכה"ג שהוא גזה"כ אמרינן דחליפין שם מכר עליו ולתרץ קושית התוספות לאינך אמוראי י"ל דסבירא ליה למהר"ש דבירושה אין מחזירין דאמרי' כתחלתו של א"י ועיין בחידושי הרשב"א פרק כל הגט. ותדע דהא ודאי בנשבע שלא למכור רשאי ליתן במתנה או להקדיש והתם בב"ק אמרינן דנתינה והקדש בכלל מכירה. ולענין הקדש אמרינן טעמא מ"ל מכרו להדיוט כו' א"ו דהתם משמע להו לחכמים שכל דבר שהוא יוצא על ידו מרשות הגנב לרשות אחר בכלל מכירה הוא ע"ש בדף ס"ח בפלוגתא אי חיובא לפני יאוש הוא או לאחר יאוש ולמ"ד חיובא לאחר יאוש משום דבעינן דומיא דטביחה דאהנו מעשיו הא לא"ה הוי אמרינן דאע"ג דלא אהנו מעשיו כיון שעשה מעשה מכירה חייב ד' וה' לפי שהוא נתכוין להוציאו מרשותו ובעלמא פשיטא דכל היכא דכתיב מכירה ודאי דאי לא אהני מעשיו אינו בכלל מה שאמרה התורה מכירה א"כ במתנה וחליפין ע"כ חייב עליהם דלא גרע מאלו הוציאו מרשותו ולא אהנו מעשיו וכיון דבאמת אהנו מעשיו לטביחה דמי דגם ע"י חליפין קרי שינוי רשות וקניא ליה אחר יאוש כמבואר בב"ק גבי נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר כו' ע"ש (וצ"ע אם י"ל בזה שתלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא) משא"כ אם נשבע או נדר ס"ל דדעת הנודר הי' דוקא על מכירה ולא על מתנה וא"כ מוכח שיש לפרש לשון מכר פנים לכאן ולכאן:

ובמאי דכתיבנא נראה דא"ש מה שיש לתמוה לכאורה במ"ש הר"ש דאינך אמוראי ס"ל דמכר הוא דלא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. ולכאורא צ"ע מתנה מאן דכר שמיה דהו"ל רק ירושה ואף שהתוס' תפסו בזה לשון הגמרא בגיטין ובפ' מעשר בהמה בצריכותא אליבא דר' יוחנן אדרבה על הגמרא גופא קשיא דל"ל למנקט מתנה שהוא פלוגתא המפורשת בפרק יש בכור ואליבא דרבנן מתנה כמכר משום דמרבינן מדכתיב תשובו דלענין הצריכותא לא הו"ל למנקט רק ירושה בלבד ומכ"ש דקשה על התוספות במ"ש הך תירוצא דהנך אמוראי ס"ל דירושה ומתנה לא כר"מ ולא כרבנן אע"כ דמטעם ירושה לבד לא היה מקום לומר דאין מחזירין דאע"ג דגם רבנן מודו בירושה דאין מחזירין מ"מ אינו ענין לכאן דבאחין שחלקו קיימינן דאע"ג דמכח ירושה קאתו השתא מיהא החליפו החלקים הוי עכ"פ כנתן זה לזה חלקו במתנה ומתנה כמכר לכך הוצרך הש"ס לומר דהוי ס"ד דגם מתנה אין מחזירין וירושה זו דאחין שחלקו למתנה דמיא וכיון שהתוס' בעי למימר דירושה כה"ג דאחין שחלקו לא נהדר ע"כ הוצרכו לומר דגם במתנה כר"מ ס"ל דלא נהדר דאל"כ לא היה מקום לומר דבירושה כזו לא נהדר דהא עכ"פ לא גרע ממתנה:

אך דעדיין צ"ע דאכתי טעמא בעי למה הכריעו הנך אמוראי לפסוק כר"מ ולא כרבנן ובכל דוכתא קיי"ל כרבנן. אמנם נ"ל דא"ש ע"פ מה שראיתי בדברי מכ"ת שרמז בקצרה לדברי שו"ת שער אפרים סי' ס"ח ועיינתי שם וראיתי שכתב על דברי המרדכי וז"ל תמהני על הגאון מהר"מ שאינו מביא ראיה ממשנה שלימה פ"ב דמעשרות המחליף עם חבירו זה לאכול כו' חייב ופירש הרע"ב וכן המפורשים דהוי מקח וקבע למעשר א"כ מוכח דחילוף זביני מקרי ואפשר שלא רצה לדמות איסורא לממונא כו' אבל ז"א דחומרא דאתי לידי קולא הוא דאתי לאפרושי מן הפטור כו' עכ"ל:

ולכאורה אין ראיה משם די"ל מתנה כמכר דמי ולפמ"ש נראה דא"ש לפי דברי הירושלמי במעשרות שם בריש הפרק היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנה אוכלים ופטורים כו' ואיתא בירושלמי שם שמואל אמר דר"מ הוא דאמר אין מתנה כמכר ר' יוסי אומר ד"ה היא כמ"ד מאליהם קבלו עליהם את המעשר עכ"ל הביאו הר"ש שם וכתב לפרש אליבא דר"י דכה"ג לא החמירו ע"ש וא"כ שפיר מייתי הש"א ראיה אליבא דשמואל דאמר דאמר דלר"מ דמתנה אינה כמכר מתנה אינם קובעות למעשר ומתני' כר"מ אתיא והך מתני' דהמחליף עם חבירו לאכול נמי מוקי בירושלמי כר"מ דמקח טובל בפירות עד שלא נגמרו מלאכתן וא"כ מוכח דחליפין לאו למתנה דמי דהא מתנה אינה קובעת. אך יש לדחות כדאמרי' בב"מ דף צ"ב אמתני' דהשוכר את הפועל כו' והותנו שיאכל בנו בשכרו דאע"ג דפועל משלו הוא אוכל מ"מ חייב משום דמחזי כמקח וא"כ י"ל דחליפין נמי קובע מטעם זה דמיחזי כמקח:

ובזה א"ש גם מאי דקשיא לן מנ"ל להנך אמוראי למיפסוק כר"מ ולא כרבנן ולפמ"ש א"ש דהנך אמוראי ס"ל כשמואל בירושלמי דמוקי דסתם מתני' דמעשרות כר"מ ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקות אינו הלכה כסתם היינו בחד מסכתא אבל בתרי מסכתא שפיר הלכה כסתם כמ"ש ביבמות דף מ"ב אליבא דר' יוחנן ע"ש ובכללי הש"ס דכמה פעמים פסקו הלכה כסתם אף במחלוקות ואח"כ סתם כגון היכא דמסתבר טעמא וכיוצא בזה וגם י"ל כיון דהנך אמוראי ס"ל דאין ברירה ומסתבר להו ג"כ דקנין פירות לאו כקה"ג דמי וממילא מוכחא מלתא דמתנה אינה כמכר וכר"מ ומהך הוכחא גופא דא"כ לא משכחת דמייתי בכורים כו' וקצרתי:

אך לפענ"ד הדבר מבואר בב"מ דף י"א בהא דאמרינן התם גבי מעשה דר"ג וזקנים וכו' וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין כו' ולא היא מתנת כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ופירש"י דנתינה כתיב בהו כדכתיב ונתת ללוי כו' לפיכך אסור להקנותו בסודר ודרך מקח וממכר הוא שזה נותן לו כליו תחתיהן עכ"ל והרי מבואר דאף בקנין חליפין דסודר חשיב לי' דרך מקח וממכר לפי שזה מקנה לו הסודר אע"פ שאינו שוה וגם בתר הכי הדר סודר למרי' ומכ"ש בחליפין דשוה בשוה וכל אחד מקנה לחבירו לחלוטין דחשיב ליה דרך מקח וממכר והא דאמרינן בב"מ דף מ"ד גאולה זו מכירה תמורה זה חליפין התם פירושו כשבא לקיים המכירה ע"י קנין סודר ע"ש בפירש"י וגם כי מאי דקאמר על התמורה זה חליפין היינו חליפין דקנין סודר שאין זה מכירה ממש שהרי קונין בכלי אע"פ שאינו שוה פרוטה משא"כ בחליפין דשוה בשוה דהוי מכירה ממש אך התוס' שם פירשו ועל התמורה זהו חליפין היינו שוה בשוה ע"ש ומ"מ יש לדחות כמ"ש:

ועיין בקידושין דף ח' גבי הא דאמרינן התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ובקידושין גבי הא דאמרי' התם סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקני בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ ומשני חליפין איתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקנייהו נפשה והתוס' שם בשם ר"ת כתבו דלא גרס נפשה דלאו בקפידא תליא מלתא והכי פירושו ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותה חליפין ש"פ דהחליפין דשוה פרוטה דומה לכסף ומשני חליפין איתנייהו בפחות מש"פ וא"כ אינו מטעם כסף אלא קנין אחר הוא עכ"ל ומבואר מזה דכה"ג שמחליפין שוה בשוה ודאי תורת כסף עליו דשוה כסף ככסף והו"ל כמכירה אמנם דברי התו' תמוהים במה שכתב דלמאי דמשני בעי למימר דחליפין אינו מטעם קנין כסף אלא קנין אחר הוא דלפ"ז תמוה מאי האי דמסיים ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנייהו וכן הקשה הרשב"א שם:

איברא בקונטרס אור ישר שחיברתי בעזה"י והוא הגהות נפלאים וביאורי' על ספר הישר לר"ת שעל הש"ס שזכינו לאורו זה ימים לא כביר ואנכי חזון הרביתי בדברי התוס' אלו ולפי שידעתי שהדברים יהיו אהובי' ומתקבלים אצל כ"ת וימצא בהם נופש אמרתי להעתיקם וזה לשון ספר הישר סי' ך"ה בשטר מנ"ל אמר קרא ויצאה והיתה כו' אבל משדה עפרון לא שמעינן אלא דוקא כסף וש"כ דאי מקנין שדה נפקה א"כ תיקני בחזקה תדע שהוא כן שהרי קנין שדה בכסף לא נפקה משדה עפרון אלא משדות בכסף יקנה אלא גזירה שוה קיחה קיחה משדה עפרון ילפינן (דקיחה הוא בכסף והא דפריך תלמודא גבי חליפין ואימא ה"נ משום דחליפין שוה כסף כסף כו' ע"ש בגוף הספר:

והנה מ"ש תדע שכן הוא כו' נראה שר"ל דהא אפי' קנין שדה גופא אמרינן דף כ"ו משום דכתיב שדות בכסף יקנו ולא ילפינן משדה עפרון וע"כ טעמא משום דא"א ללמוד משם די"ל דנכרי שאני שכל קנינו בכסף כמ"ש התוס' שם א"כ הא ע"כ דילפינן קיחה משדה עפרון דמהני בשדה עפרון ילפינן מיניה לאשה רק על מה דאשכחן התם דכסף מיקרי קנין וממילא דא"ש דאין ללמוד משם לקנין שטר וחזקה דלא ילפינן מיניה לעיקר הקנין ואא"ז מהרש"א שם דף כ"ו כתב על התוס' דלעיל דיליף לענין קידושי אשה בכסף אע"ג דבנכרי מיירי מ"מ יליף מיניה בג"ש דקיחה קיחה עכ"ל:

ובאמת לפי מה שמבואר כאן בדברי ר"ת ליתא דאדרבה מהכא מוכיח דגם ילפותא דקיחה קיחה אינה על עיקר הקנין רק למילף דכסף איקרי קנין ואין נ"מ אם בנכרי או בישראל ומ"ש ר"ת וההיא דפריך גבי חליפין כו' ומשני דיש חליפין בפחות מש"פ ולא מקניא נפשה כו' בתו' כתב דר"ת לא גרס ולא מקני' נפשה ע"ש וביאור דברי ר"ת בזה שהמקשן הקשה דעכ"פ חליפין אית לן למילף כשיש בהם ש"פ ונימא דמיקרי קיחה דהא חליפין מהני בשדה אף בנכרי כמ"ש התוס' שם ומ"מ לא מצי לאקשויי על חליפין של פחות משוה פרוטה דכיון דלא ילפינן עיקר הקנין וקנין לא אשכחן דאיקרי כ"א בקנין הכסף שהוא בפרוטה אלא דקשיא ליה שיהא מועיל עכ"פ בחליפין של ש"פ שזה שייך לקנין כסף ונימא דבזה שפיר ילפינן מקיחה דאיקרי בכה"ג וע"ז תירץ כיון דגוף קנין חליפין מהני אפי' בפחות מש"פ דבזה ודאי אשה לא מקני שהרי לא למדנו קנין אשה אלא בכסף דאיקרי קנין והיינו בש"פ ממילא דכל קנין חליפין לא נכלל בכלל לימוד קיחה שיהיה קרוי קנין ולא ילפי' משדה עפרון שיהי' קרוי קנין רק לענין כסף ממש וא"כ כל חליפין אפי' של ש"פ לא אשכחן דאיקרי קנין ולא מהני באשה אפי' בש"פ כיון דחליפין לאו בכלל מה דילפינן דקיחה איקרי קנין:

ובהכי א"ש מה שמבואר מדברי ר"ת כאן דאף למאי דמשני דחליפין בפחות משוה פרוטה נמי אמרינן דחליפין בכלל קנין כסף הם וכמ"ש אח"כ תדע דחליפין בכלל כסף כו' ובתוס' כתבו דלמאי דמשני בעי למימר דאינם מטעם קנין כסף אלא קנין אחר הוא ולפי דבריהם קשה מאי האי דמסיים ואשה בפחות מש"פ לא מיקנייא וכן הקשה הרשב"א אך לפמ"ש בכוונת ר"ת כאן א"ש דודאי גם לפי מה דמתרץ לא נייד מהכא דחליפין תולדה דכסף הוא אלא שהש"ס בא לומר דבאשה שאין לנו לימוד דמיקרי קנין רק על מה דכתיב בקרא דהיינו כסף ממש מהא ילפינן קיחה לאשה לקרותו קנין ואין לנו מקום לתת שם קנין על פחות מש"פ וכיון שאין קנין חליפין בכלל הזה ממילא דאף קנין חליפין של ש"פ ג"כ לא נכלל בכלל קנין שלמדנו לאשה ואינו רק על כסף ממש ואפשר להעמיס בדברי התוס' כן אך לפענ"ד מ"ש התוס' הוא שיטה אחרת של ר"ת וכדמשמע לקמן דף פ"ד במ"ש ליישב שם קו' רבינו אפרים ובאמת שגם כאן דברי ר"ת סותרים זא"ז תכ"ד שכ' ותדע שחליפין בכלל כסף כו' ולבסוף כתב דמלקיים כל דבר ולא מתורת כסף ואם אפחות מש"פ קאי התם דההיא ס"ל דלא מתורת כסף הוא אכתי תיקשי דלמה קאמר נכסים כו' ולא חשיב חליפין בפחות מש"פ כמו דחשיב ליה בעבד כנעני דהא קנין קרקע ג"כ בכלי שאין בו ש"פ כדאמרינן לקמן דף י"ג בהדיא:

ואפשר ליישב שכוונתם דהש"ס דפריך ותנא דידן אמאי לא חשיב חליפין היינו דאע"ג דחליפין בכלל כסף מ"מ מה שהוא קונה בפחות מש"פ ע"כ אינו בתורת כסף ממש רק משום ולקיים כל דבר וא"כ הו"ל למחשביה להך שהוא קנין חדש לעצמו שיש כסף שהוא קונה בפחות מש"פ וע"ז תירצו דכיון דהך רבותא איכא במטלטלין ג"כ אף דלא שייך בה קנין כסף קונה לא קחשיב לי' וסמך אהא דחשוב קנין כסף דלענין עבד כנעני שנקנה בכסף כ"ש דמהני ב' מק"ו משאר מטלטלין דלית בהו קנין כסף ומהאי טעמא גם לענין קרקעות לא חשיב לי' כיון שנקנית בכסף ובכלל הקנין הוא ולא איצטריך למחשיב חליפין פ' מש"פ שאין קונין בתורת כסף ממש כיון דגם בנכסים שאין להם אחריות קונה מכ"ש דמועיל בנכסים שיש להם אחריות ובכלל כסף דקחשיב הוא כיון דעכ"פ יש בו כסף אלא שאינו ראוי לקנין מחמת הכסף עצמו רק ע"י חליפין כנלענ"ד ביישוב דברי ר"ת בזה:

ומצאתי בתוס' רי"ד דף ך"ו שתירץ הא דלא נקט חליפין משום דלא חשוב רק מה דליתא במטלטלים כו' והריטב"א בדף ך"ח במתניתין דכל הנעשה דמים באחר כתב הא דלא חשיב חליפין בקרקעות משום דבמטלטלין חליפין שכיח טפי וכ"כ הר"ן ולפ"ז מתברר לנו פי' השיטה לר"ת כך הוא דודאי גם המקשן היה יודע שאין קנין החליפין מחמת תורת כסף דהא מהני אע"פ שאין בו ש"פ אלא שהיה סובר דמ"מ קנינו בכלל קנין כסף הוא ולומר שיש כסף שקונה בכגון זו שאע"פ שאין בו ש"פ מ"מ קונה בדרך חליפין ולכן כיון דילפינן קיחה קיחה דכסף קנין מיקרי גם לגבי אשה יש בכלל הזה גם קנין כסף של חליפין אלא בדהא לא הוי טעי למימר שיהיה נקרא קנין אף כשהוא פחות מש"פ כשהוא דרך חליפין דממקום שבאת ללמוד עליו שיהיה לו שום קנין דהיינו גבי שדה עפרון שם היה הקנין בתורת כסף ממש והיא ש"פ:

אך עכ"פ יש בו כדי ללמד שכיש בו ש"פ אף בדרך חליפין מועיל ובכלל קיחה שהוא ע"י כסף הוא וע"ז תירץ כיון דעכ"פ גוף קנין חליפין איתא בפמש"פ] ואשה [בפמש"פ] לא מיקניא שאם הי' אפשר לומר שכל קנין חליפין הוא בכלל קנין כסף אף בפחות מש"פ היינו כוללין אותו בכלל הלימוד דקיחה אבל כיון דאשה בפחות מש"פ לא מקני שע"ז אין מקום ללמדו מקיחה דשדה עפרון שהיה כסף ממש בפרוטה וא"כ ע"כ דא"א לתת על קנין חליפין תורת קנין כסף ממש ממילא גם כשהוא ש"פ אין ללמדו מקיחה דמיירי בקנין כסף וחליפין אינו קנין כסף כלל אע"פ שגם קנינו נכלל בכלל קנין כסף דאי בעי למיפסקי' מצי פסיק לי' מ"מ גוף קנינו אינו ע"י הכסף אלא בתורת חליפין וא"א ללמוד קנין זה משם קיחה שהוא קנין כסף ממש:

והשתא דעת לנבון נקל בכוונת התוס' שכתבו דמשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינה מטעם קנין כסף אלא קנין אחר הוא ר"ל שעכ"פ קנין כסף ממש לא שייך ביה רק קנין אחר ואשה בפחות מש"פ לא מקניא בההיא קנין כיון דלא מצי למילף משדה עפרון רק קנין כסף ממש דהיינו פרוטה וממילא כיון שאין חליפין בכלל קיחה ואין מועיל מה שהוא כעין כסף שהרי א"א לכלל אותו בקנין כסף שלמדנו משדה עפרון ומיישב קו' הרשב"א שהקשה דל"ל למימר ואשה בפחות מש"פ לא מקניא ולפמ"ש א"ש דאי הוה מצינן לומר גם באשה דמהני קנין חליפין אף בש"פ באמת הוה אמרינן הכי ולא הוה קשיא לן מהא דפחות מש"פ אינו בתורת קנין כסף רק קנין אחר דכיון דגם חליפין כסף יש בו אמרינן שהוא בכלל קנין שלמדנו משדה עפרון לענין כסף אבל כיון שלענין פחות מש"פ ע"כ לחלק ביניהם שאין ענין קנין כסף נופל עליו רק לענין חליפין ובמקח וממכר למדנוהו מלקיים כל דבר משא"כ באשה שלמדנו משדה עפרון דמיירי מקנין פרוטה וא"כ אין קנין חליפין בכלל קנין שאנו למדים באשה כלל ואמנם אני תמה מ"ש ר"ת דקנין פ' מש"פ מלקיים כל דבר נפקא דבב"מ לא משמע הכי עי"ש בפלוגתא דר"נ ור"ש ועי' בתוס' שם וקצרתי:

ועי' בתוס' שהקשו דחליפין מנ"ל דהא משדה עפרון ילפינן. ומזה הוכיח ר"ת דגם בנכרי יש חליפין עי' שם ולא הקשו כן מתחלה על שיטת רש"י משום דלפי מאי דס"ל בשיטת רש"י ילפינן קנין אשה מקנין שדה וכל קנין שיש בשדה יש באשה וא"כ לא איכפת לן בהא דשדה עפרון דנכרי הוא דהא עכ"פ קי"ל דשדה נקנה בחליפין וילפינן משדה עפרון דאשה כשדה זו דמיא וקנין דמהני מישראל לחבירו בשדה מהני באשה משא"כ להתוס' דלא אשה משדה ילפינן רק לגלוי על מלת קיחה דכתיב באשה שהוא קנין כסף כמו מלת קיחה שבשדה עפרון שהוא מורה על קנין כסף על זה הקשו נהי דתימא דחליפין נמי כעין כסף הוא מ"מ א"א שיוכלל בקיחה האמורה בשדה עפרון ולמילף אשה מיניה דהא אדרבה התם דנכרי הוי לא מהני חליפין וקיחה דכתיב ביה על קנין כסף ממש הוא:

ובזה אני מתפלא על מ"ש בספר המקנה כאן ובדף י"ד לתרץ קושית התוס' דנילף שטר וחזקה משדה עפרון דלפי מ"ש התוס' שם שטר לא מהני בנכרי וה"ה חזקה וא"כ א"א למילף מיניה כמ"ש התוס' לענין חליפין והוא תמוה דלענין חליפין שפיר כתבו התוס' לשיטתם דלא ילפינן קנין אשה משדה רק לגלויי דקיחה בכסף ולדידהו בלא"ה אין מקום ללמוד שטר וחזקה משדה כיון דאין אנו למדים הקנינים זה מזה אבל לשיטת רש"י דהילפותא דקנין אשה הוי כקנין שדה ולכך הוי ס"ד למילף חליפין תו לא איכפת לן כלל מה דקיחה בשדה עפרון כתיב שאין אנו לומדים משם רק שאשה יש לה דין שדה וממילא שיש לנו ללמוד ביה הקנין דמהני בישראל גבי שדה שקונה ישראל מחבירו:

וראיתי בחדושי הרשב"א שכתב וז"ל והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכא הוה ס"ד למילף מינה חליפין והא שדה עפרון א"א לו בחליפין דנכרי לא קני בחליפין ולפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון גמרינן אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה כו' ומיהו בתוספות תירצו בשם ר"ת דנכרי נמי קונה בחליפין כו' מבואר מדבריו דאפילו לפי שיטת רש"י דמשדה עפרון ילפינן לגמרי קנין דמהני התם אפ"ה קשיא ליה שאין לנו ללמוד רק קנין דמהני התם ממש לגבי עפרון שקנינו בכסף דוקא וא"כ יש מקום לדברי הגאון ז"ל דשטר וחזקה לא מצי לאקשויי דלא מהני התם בקנינו דעפרון אבל חליפין ס"ל לרש"י דמהני התם כמ"ש התוס' לשיטת ר"ת. אך לפענ"ד הוא דבר תמוה לומר כן דא"כ איך ס"ד למילף משם חליפין אפ"ת דחליפין בנכרי מהני כיון שקנין עפרון לא היה בחליפין אלא בכסף ממש וזו מנין לנו לרבות קנין שלא היה שם כלל בשביל שהיה מועיל אם היה שם. ולשיטת התוס' שפיר אמרינן כיון דעיקר הלימוד דכסף הוא קנין י"ל דגם חליפין הוא קנין שהוא כעין כסף משא"כ לרש"י כיון שאין אנו למדים משם הקנין שאינו מועיל בנכרי כמו כן אין לנו ללמוד קנין שהוא מועיל אלא שלא נעשה שמה וע"כ דקושית הש"ס ואימא חליפין אליבא רש"י לפי שמפרש שאנו לומדים משם דאשה כשדה דמיא ויש להועיל כל הקנינים המועילים בשדה ודוחק לומר שאין אנו לומדים רק קנין שאם היה נעשה שם היה מועיל ומדמינן האשה לשדה עפרון דוקא ולא לסתם שדה והעיקר לפענ"ד בשיטת התוס' כמ"ש דס"ל דלפירוש רש"י לא קשה מידי ועיקר קושייתם בזה הוא לפי ר"ת. וראיתי בפ"י שכתב ולענין קושית התוס' נ"ל דהא לאו משדה עפרון ילפינן כו' ומכ"ש לפירש ר"ת נראה ג"כ מדבריו דקו' התוס' גם לפירש"י וז"א וכמ"ש גם מ"ש דלפירוש ר"ת דהג"ש דקיחה בכסף וס"ד דחליפין בכלל לשון כסף הוא לק"מ. ולענ' ז"א דהא לפי מה דס"ד דתוס' דנכרי לא קני בחליפין איך אפשר שהוא בכלל כסף כיון דכסף קני וחליפין לא קני וא"כ ע"כ דקיחה דהתם היינו כסף ממש ולא חליפין ואע"פ שהוא כעין כסף א"כ כשלמדין לקיחה דאשה ג"כ כסף ממש ילפינן לא חליפין דגם התם גופא אינו קרוי קיחה וזה ברור:

ובמה דכתיבנא א"ש מה שהקשה בשער המלך פרק מהל' אישות לדעת הסוברים דחליפין לא מהני דרך מכירה בקרקעות דא"כ האיך ס"ד למילף חליפין משדה עפרון דהתם מכירה הוי. ולפמ"ש לק"מ דהנך ס"ל כשיטת רש"י דמשדה עפרון ילפינן דמועיל קנין שיש בשדה וא"כ כיון דבקרקע במתנה מועיל חליפין שפיר הוי ילפינן מיניה קידושי אשה דלאו למכירה דמי שנצטרך שיתן את הדמים אלא למתנה ושפיר הוה ס"ד דמהני חליפין כמו בשדה מתנה:

שוב ראיתי בש"ך סי' קכ"ג שכתב ליישב דברי התוס' ג"כ משום דלאו משדה עפרון ילפינן אלא קנין אשה מקנין שדה כו' ובאמת הוא נכון לפי שיטת רש"י וכמש"ל רק אחרי שהתוס' הקשו על פירש"י ופירשו דקיחה יליף שפיר קשיא להו וכמש"ל ועי' באו"ת שם שהקשה ג"כ דמאי מקשין התו' משטר וחזקה די"ל דאינו בעכו"ם שכן הקשה בעצמות יוסף גם הקשה בעצמות יוסף דאיך אפשר למילף שטר דהתם בשדה המוכר נותן השטר והכא הבעל הקונה נותן השטר וגם דקדק על דברי התוס' שכתבו שהמקשה לא הקשה משטר וחזקה דשטר כדי נקטו דהרי שטר באמת מהני רק דקשיא ליה ל"ל למילף מויצאה והיתה ע"ש שנדחק בזה. ולענ"ד דודאי אם נימא דילפי' מה דקונה בשדה קונה גם באשה א"כ אין מקום לתרץ דשאני התם שהמוכר נותן דא"כ היא גופא תיקשי נילף מהתם דבגוונא דמהני בשטר מהני נמי הכא באשה אם היא נותנת השטר ואם נפשך לומר דז"א דגבי קידושין בעינן כי יקח ולא כי תלקח אין הכרח כ"כ כמבואר לקמן דף ט' דהא כתיב נמי את בתי נתתי ואפילו תימא כיון דמהך קרא דכי יקח ילפינן מיניה קיחה דשדה ונימא דמהני בי' שטר האי קרא גופיה משמעותיה שהבעל יקח א"כ נימא דבאמת קרא אתי לאורויי דקיחה דשטר דמהני בקידושין הוא על אופן זה שהבעל יקח ועכ"פ לימד ויצאה והיתה מיותר אם לא שנאמר דאתא לאורויי דדוק' כעין גט שהבעל נותן הגט אך לקמן דף ט' מוכח דאין הכרח מהך היקשא דהבעל נותנו ואדרבא י"ל כמו בגט דהבעל מקנה האשה לעצמ' הוא נותנו כן בקידושין שהיא מקניא נפשה היא נותנה ועי' שם בתוספות וכ"כ בתוס' רי"ד להדיא עי"ש:

ועי' באו"ת שכתב ג"כ כעין זה ומ"ש הוא מבואר יותר ולפי"ז א"ש מה שדקדק הפ"י מ"ש התוספות דהמקשה לא הקשה משטר כו' משום דבאמת גם משטר יש להקשות דאית לן למילף משדה דקנין שטר מהני על דרך שהוא מועיל בשדה שהמקנה נותנו וה"נ מועיל אם האשה נותנו:

והנה מ"ש אא"ז מהרש"א להקשות על התוספות דמאי הקשו דמאי פריך בשטר מנ"ל כו' דהא למאי דמשני בחליפין משום דפמש"פ לא מקניא א"ש הא דפריך שטר מנ"ל עי' שם ולענ"ד דא"ש דלרש"י מתפרש שאין ללמוד משם חליפין דהתם מקנין דמקניא נפשה הוא משא"כ חליפין. ולפי"ז בשטר כיון דבאמת חזינן דשטר קונה אלמא דבקבלת השטר מקניא נפשה א"כ ממילא י"ל דילפינן מקנין שדה דמהני שטר אף באשה דע"י שטר שפיר מקניא נפשה וא"כ ל"ל קרא ופשיטא שא"ל דקרא אתא לאורויי דמקניא נפשה בשטר דאל"כ הוה ס"ד דלא מקניא נפשה דז"א דענין זה אי מקניא נפשה או לא הוא מצד הסברא ואין להקשות מנ"ל דהא שפיר יש ללמוד משדה ואם להקשות מנ"ל דבשטר מקניא נפשה אין זה קושיא דסברא הוא ולא שייך קרא ע"ז כן י"ל לכאורה אך העיקר לפענ"ד בזה דבאמת צריך להבין תירוץ הש"ס דקאמר ואשה לא מקניא נפשה והל"ל בפשיטות דפמש"פ לאו קידושין אך לפענ"ד משונה קנין חליפין משאר קנינים דשאר קנינים א"צ שיהא המקנה מתכוון להקנות החפץ ולהוציאו מרשותו רק שזה הקונה העושה מעשה קנין ממילא קניא ליה אף שזה צ"ל לך חזק וקני היינו שזה נותן לו רשות שיקנה וזה ממילא קני במעשה הקנין משא"כ בקנין חליפין טכסיס קנינו הוא שמקבל מזה הסודר ומתכוון להקנות ע"י זה חפץ שלו ואין עיקר מעשה הקנין ע"י קבלת הסודר דהא הדר סודר למארי אלא שמה שזה מתכוון להקנות ע"י קבלת הסודר הוא המועיל ולכן קאמר שפיר כיון דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אין מקום בזה לקנין חליפין כלל שקנינו הוא ע"י שיתכוון להקנות וא"כ א"ש קושית מהרש"א דבשטר אפי' אין בו ש"פ נמי לא בשביל זה מתכוין להקנות אלא ממילא קני כמו כסף וחזקה שעושין קנין וא"כ לא שייך לא מיקנא נפשה שטכסיס שטר לאו משום כוונת המקנה להקנות אתינן עלה והוא נכון לפענ"ד:

ועיין בחידושי מהרי"ט שכתב לחלק בזה דחליפין מצד חשיבות כו' ובאמת שכ"כ הראב"ן דשטר לא בנייר מקדשה רק במה דכתיב בי' והלכך לא איכפת לן אם יש בו ש"פ משא"כ חליפין דמקדשה בחפץ ע"ש ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב כתבתי בקונטרס הנ"ל בפ"י במ"ש דחליפין שוה בשוה מתורת כסף הוא ובספר המקנה בקידושין פלפל בזה והארכתי במקום אחר בענין מ"ש התוס' שם בטעמא דחליפין קונה ולא חיישינן שמא יאמר נשרפו משום דמלתא דלא שכיח שיתן חפצו במעות שאין שוות המקח כו' ומוכ"ז נחוץ וקצרתי דברי ב"ד המתעלס באהבתו ד"ש ושלום תורתו יגדל כנפשו ונפש:

זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה