אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לח

שאלה לז

שאלה ראובן שהי' סוחר למדינה אחרת ויש לו יד ושם אצל הסוחרים אשר שמה ליתן לו באמונה ושולחים סחורה לידו אף על אגרת בחתימת ידו והנה ראובן הי' צריך חטים ונזדמן שנסע א' ממדינה זו לשם ואמר לו ראובן הנה אם רצונך אתן לך אגרת לשם לשלוח לי חטים ואתה תהי' שותף עמי להסחורה ונתרצה שמעון ואח"כ קנה שמעון הסחורה ושוב פגע בראובן שהיה נוסע בעצמו לשם ואמר לו מה זה בידך אמר לו חטים שקניתי לעצמי וכשבא ראובן למדינה הכריח הסוחר את ראובן שיסלק לו כל דמי החטים ועתה עלה שער החטין וטוען שמעון כי ראובן כתב לו שלא ישלם לו יותר מן עשרים דינר והשער עלה שלשים דינר והעדתי עדים שאני קונה לעצמי וראובן טוען ששוב כתב לו שישלם כפי אשר יהיה השער שם. ועוד שהסוחר לא על אמונתך הקיף שהרי לא נתן לך הסחורה רק על שמי וגם אני הוכרחתי לשלם בעד החטין שאמר שאינו מכירך כלל רק מפי כתבי שכתבתי לו שישלח לי שלח לי על ידך ואין לך לזכות עכ"פ בכולו ויורינו הדין עם מי ושכמ"ה:

תשובה בב"ק דף ק"ב ע"ב ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו וכו' ופריך מכלל דקא מקני לי' לימא פליגי דבני מערבא דאמרו מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי לבעל השדה ואודיעינהו לסהדי כו' והנה הדברים פשוטים דהש"ס מקשי דאיך קנה בעל המעות את השדה כיון דהמוכר אינו יודע ולא כיון להקנות אלא לריש גלותא ואף עפ"י שהוא קונה לעצמו מ"מ כיון שהיה בהעלם דבר מן המוכר ואנן דעת מקנה בעינן שיקנה לזה הקונה ואהא משני דאודעיה לדידיה דהיינו להמוכר והש"ך סי' קפ"ג סק"ב הקשה דמאי פריך דוקא לבני מערבא הא אפילו למאן דפליג עליו דדוקא בעינן שיהא בעל המעות והוא ר"ג לא נתן מעות ואין אדם זוכה שלו לאחר ותירץ כיון שצוה להעדים לכתוב בשם ר"ג א"כ העדים עומדים במקום ר"ג נראה שמפרש כוונת הש"ס מכלל דמיקני קני ליה היינו לר"ג ולכך הקשה דאף להנך דפליגי אבני מערבא איך קנה ר"ג:

ואמנם כן מה שתירץ על זה אינו מחוור לענ"ד דכיון דס"ד דהעדים לא ידעו שהמעות שלו וקונה לעצמו רק סבורים שהוא שליח מר"ג והמעות של ר"ג ואין בדעתם לזכות בשביל ר"ג המעות של זה כלל ואין זה מזכה ע"י אחר כל כמה דלא ידע זה האחר שצריך לקנות מזה ולזכות לזה (והרא"ש כתב דהמזכה א"צ לידע שזה זוכה לעצמו וזוכה בשבילו) אלא פשוט שפירושא דש"ס כמ"ש ולכאורה ראיה לפירוש הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ו סימן ג' שכתב וז"ל וראיה מההיא דפרק הגוזל כו' ל"צ דאודעינהו לעדים מעיקרא אלמא דהיכא דהודיע לעדים מעיקרא שקנה לר"ג קנה ר"ג מבואר לכאורה מזה שמפרש דהא דקאמר מיקני קני היינו ר"ג. אבל ז"א דא"כ למאי דס"ד מעקרא דלא אודיענהו לדידי' ולסהדי שקונה לר"ג א"כ איך קאמר הקונה בשם ר"ג כופין ר"ג למכור:

ולענ"ד נראה שט"ס הוא תיבת שהודיע וצ"ל שאמר לעדים מעיקרא שקנה לר"ג או דפי' שהודיע היינו שלא אמר להם כמו שאומר עתה שהוא שלו אלא אמר להם שהוא של ר"ג קנה ר"ג ולא מהני אמירתו אח"כ שהוא שלו ודוקא היכא דאודיענהו לסהדי מעקרא שהוא שלו רק שרוצה לתלות באילן גדול ר"ג אז קנה הוא ולא ר"ג וכן מבואר להדיא בש"מ בשם תשובות הרא"ש שכתב לימא פליג כו' אא"ב שדעת המוכר להקנות המכר לכל מי שיהיה ה"נ כו' אבל לבני מערבא דס"ל בלא ידיעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר להקנות לר"ג איך יקנה הלוקח עכ"ל וכן מבואר בחידושי הרשב"א והביאו מהרש"א שם. הנה הדבר ברור דלבני מערבא אף בקונה במעותיו והזכיר למוכר שם אחר לא קנה הלוקח אף אם לא היה שליח מהאחר ולפ"ז מילתא דפשיטא אם היה שליח ושינה מדעת המשלח והזכיר למוכר בשם המשלח לא קנה השליח דאפילו תימא דשינוי קונה מ"מ לא עדיף מאילו המעות של השליח אפ"ה כיון שקנה בשם המשלח והמוכר לא הקנה להשליח לא קנה:

אולם לפמ"ש הפוסקים דליתא לדבני מערבא יש לעיין בזה. והנה הרא"ש כתב בפסקיו דטעמא דליתא לחוכא דבני מערבא משום דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ובעל החטין מזכה לשליח שידו כיד בעה"ב ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעה"ב עכ"ל. וזה שייך דוקא בכה"ג שהוא שליח וזוכר מהמוכר בשביל בעל המעות משא"כ בכה"ג שהמוכר מזכה לראובן שאמר לו שמעון שהוא שליחו איך יזכה בו שמעון השליח:

אולם לפמ"ש הרשב"א והרא"ש בתוס' שטעם הנך דפליגי משום דאף אם לא הזכיר למוכר המשלח מ"מ דעת המוכר להקנות למי שהמעות שלו יהיה מי שיהיה לפי"ז אם היה שליח ושינה מדעת המשלח א"כ הרי הוא נעשה בעל המעות ומקנה לו המוכר דהיינו דקאמר ר"י הא ר"מ דאמר שינוי קונה וא"כ הוא נעשה בעל המעות ושפיר נקנה לו והא ר"י כו' וא"כ המעות בחזקת מרייהו קאי ולפ"ז אף דקי"ל כר"י דאמר אין שינוי קונה מ"מ אם אמר בפני עדים שרוצה לשלוח יד לקנות לעצמו הוי כשינוי לר"מ וכמ"ש הרשב"א ואמרי' ביה דאם הותירו הותירו לו וכל שכן אף שהזכיר לו שקונה להמשלח מ"מ אין דעת המוכר להקנות רק לבעל המעות וזה נעשה בעל המעות ע"י ששלח יד בהן:

ואמנם המ"ל פ"ז מהלכות מכירה כתב בשם כ"פ שאם ידע המוכר שהוא שליח קנה המשלח לכ"ע אף שאמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו. ולכאורה דברי הרשב"א אלו אין מורין כן שהרי כתב אף אם אמר בשם ר"ג מ"מ המוכר מקנה לבעל המעות ואם הוא בעל המעות קנה וא"כ בזה ששולח ידו רוצה להשתמש במעות המוכר לצורכו הרי המעות ברשותו:

אך יש לחלק דהא ודאי ל"א שכוונת המוכר לזכות לו אף שאין המעות שלו רק מחמת שליחת יד דמשום זה לא יקרא בעלים ממש רק דקמו לי' ברשותי' וכמ"ש הרשב"א גופי' וע"ז אין כוונתו דהמוכר כלל רק על מי שהקרן שלו מעיקרא ואע"ג דבשינוי לר"מ קונה ול"א שהמוכר לא מקנה לי' שאני התם דהוא הקונה על שמו והמוכר כוונתו להקנות למי שקונה ממנו או לבטל המעות וכמ"ש הרשב"א לבסוף שם וא"כ כיון שהוא הקונה על שמו וגם המעות שלו שפיר קני משא"כ היכא שקונה ע"ש המוכר אף שאמר בפני עדים שקונה לעצמו. וגדולה מזו כתב הרשב"א דאפילו שלח יד במקצת העסק דקמו ליה כולה ברשותיה ושוב החזיר למקומו ונתעסק בו אמרינן דלזכות לבעל המעות נתכווין וה"נ דכוותיה י"ל אע"ג דקאמר לפני עדים שימעול בשליחות ויקנה לעצמו מ"מ גזים ולא עביד וסופו מוכיח על תחילתו שאמר למוכר שקונה בשביל המשלח:

והנה התוס' ד"ה שאני כתב דברייתא מצינן לאוקמי בהודיעו ולכאורה קשה דא"כ הך דקתני הותירו לו אע"ג דאתי כר"מ מ"מ לא עדיף מה שקנה השינוי מאם קונה במעות שלו ממש ואפ"ה אמרינן לקמן לימא פליגי דבני מערבא. אך י"ל דלכאורה קשה על בני מערבא דהא איתא בב"ב באם דמי החפץ קצובים שפיר קנה הלוקח ולא בעינן דעת המוכר שידע שזה קונה החפץ וכמבואר בח"מ סי' שנ"ט כיון שהעדשי' עומדים למכור שיר' וא"כ זה שכבר שינה ואע"פ שהמוכר נתכוין להקנות לר"ג מ"מ הרי כבר דמיו קצובים ועומד לימכר ושפיר יוכל זה לזכות בו אף שלא מדעת המוכר. אך דזה שייך במטלטלין אבל קרקע בחזקת בעלים עומדת ולא יצאתה מרשותה רק למי שמכוין להקנותה לו וכיון דבמוכר שדה מיירי שפיר קאמר לימא פליגי כו' אבל לעיל דמיירי במטלטלין כיון שהמוכר סילק רשותו שפיר קונה זה והדמים הם שלו דקנינהו בשינוי והנה הש"ג הקשה על הטור והמחבר שפסקו דאי הדר מקמי משיכה מ"מ אי זבנה במעות המוכר לא מצי הדר עד דמודע למוכר ומכוין לאקנויי לדידיה והוא מדברי הרמ"ה ותמהו ע"ז דהא אנן לא קי"ל כבני מערבא. ולענ"ד לק"מ אף דליתא לחוכא דבני מערבא היינו מטע' שאינו מתכוין לקנות לעצמו והבעלים שדעתם לזכות לו הוי כאלו מזכה לבעל המעות אבל מ"מ כל שהוא מכוין לזכות לראובן אין שמעון יכול לזכות וכל שכן אם אמר תחלה שהוא קונה בשם ראובן אע"פ שדעתו לזכות לעצמו אין יכול לזכות:

ולפי שהסמ"ע פי' דברי הרמ"ה ולענ"ד צ"ע אמרתי לבאר הנה דעת הסמ"ע דהרמ"ה מיירי שנתן לו מעות המוכר סתם שאם נתן לו מעות עצמו בהדיא משמי' דראובן א"י לחזור בו וזה תימה כיון דקודם משיכה איירי וכבר השיג הט"ז ע"ז. ואמנם מ"ש הסמ"ע והט"ז דמה דקאמר דמודע ליה למוכר היינו שמייחד לו מעות לענ"ד ז"א ומאי דקשיא להו מאי מהני הודאה דהא במעות המשלח המקח שלו נלע"ד דשאני התם שלא גילה להמוכר שהם מעות של אחרים והוא רוצה לקנות לעצמו א"כ אמרינן שדעת המוכר להקנות לבעל המעות וכיון שזה לקח במעות המשלח מוציאין ממנו אע"פ שזקפן עליו במלוה מ"מ אין דעת המוכר לזה כלל רק למי שהמעות שלו באמת משא"כ כאן מיירי שהודיעו למוכר מתחלה שהמעות של ראובן ושוב מודיע למוכר שרוצה לקנות לעצמו בעד המעות הללו ולזקפן עליו במלוה וכיון שהמוכר נתרצה בכך ואדעתא דהכי משך ממנו לא איכפת לן כלל במה שהמעות של משלח דבמשיכה תליא מלתא וגם הרמב"ם מודה לזה וכל כמה שלא הודיע למוכר שהוא רוצה במקח הרי לקחם במעות המשלח ומוציאין ממנו בע"כ ואף החולקים על בני מערבא מודים בזה כיון שלקח במעות המשלח והשתא ממילא אזדא ליה קושית הש"ג והט"ז:

ולענ"ד דבריהם תמוהים מ"ש דרמ"ה אזיל בשיטת בני מערבא ובאמת בש"מ הביא דברי הרמ"ה להדיא דס"ל דלא קי"ל כבני מערבא ועיין בתשובות מהריב"ל שכתב ג"כ דהרמ"ה לא ס"ל כהרמב"ם ולפמ"ש ז"א ע"ש סי' קי"ג והנה הסמ"ע כתב בסק"ו שהחוליק היא דעת רי"ו דס"ל דקנאו בשינוי וכן הוא ברי"ו וב"י הביאו:

ובאמת שזה תימה דהא קי"ל כר"י דשינוי אינו קונה וכן פי' רי"ו גופיה ומה"ט אינו מחלק בין לאכילה בין לסחורה וכן פי' רי"ו בנתיב ך"ז ח"א שאם אמר בפני עדים לעצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות והכל שלו ולא הזכיר דצריך שינוי מדעת הנותן ואדרבה משמע דמיירי אף בלא שינוי ומצאתי בנתיב ח' ח"ג שהביא שם דברי האלפסי דמתעסק אינו יכול לחזור וכ' דהיינו דוקא בלא שינוי ואז נעשה גזלן על המעות וקנה בשינוי והוא סברא מחודשת שמ"ש ב"י שהוא ט"ס וצריך להגיה אלא בפני ב"ד ליתא וצ"ל אפילו בפני ב"ד כמבואר בדבריו בנתיב ח' הנ"ל והב"י הביא דבריו בי"ד סי' קע"ז ע"ש:

והנה ביש"ש השיג על הרא"ש דל"ל לתרוצי לר"א דהא ר"א אליבא דבני מערבא קאתי כו' ע"ש. ולענ"ד פשוט פירוש הסוגיא להרא"ש דר"ש מקשה א"ה אפי' חטין וחטין נמי אע"כ דלא בעינן הודעה כלל ורבי אבוהו דחי דלעולם בעינן הודעה וש"ה דבשליחותא קא עביד תדע כו'. ולכאורה מה תדע הוא זה דאה"נ דגם מהתם מוכח דלא בעינן הודעה א"ו דס"ל דאפי' בעלמא לא בעינן הודעה התם בעינן והיינו מטעמא שכתב הרא"ש דאין אדם זוכה בשלו לאחר והלכך שפיר הוכיח דהא ע"כ אף למאן דפליג אבני מערבא מוכרח להודות להך סברא דשליחותא קעביד וכך הוא סוגית הש"ס בכל מקום ואהא קמשני ר' אבא דלעולם כמאן דפליג אב"מ וס"ל דלא בעינן הודעה דאל"כ אף חטין בחיטין לסברא דשליחותא עביד לאו סברא הוא והא דזכתה האשה אע"ג דבהא ודאי בעינן הודעה היינו משום דנעשה כאלו הקנה וזה ברור בעיני ועיין בש"מ ביאור הסוגיא בשם הרא"ש ז"ל. והנה הש"ך כתב שדברי רי"ו הם דברי הרא"ש גבי צבע דאין אדם זוכה בשלו לאחר והנה דברי הרא"ש צריך ביאור דמה חילוק יש בין בעל חטין לצבע דה"נ הצבע מקנה לבעל האשה והוא אינו מתכוין לזכות לעצמו כלל רק להאשה והצבע א"צ שידע שכוונתו לזכות להאשה ולכאורה פירושו דהתם בעל האשה הוא נותן מעות וכיון שזה מתכוין להקנות לו קני אע"פ שהוא מתכוין להקנות להאשה מ"מ א"א לזכות שלו לאחר משא"כ בחטים דמעיקרא לא קנינהו שליח כלל כיון שאין המעות שלו אלא של המשלח והלכך המשלח קונה וכ"כ במעדני מלך לפרש כן:

ולענ"ד ז"א וצ"ע דמה בכך שהמעות של בעל האשה הא המעות אינם קונים ועיקר הקנין הוא המשיכה שאז יוצא מרשות המוכר וגם אפשר שהבעל אינו משלם לצבע אלא אחר משיכת החפץ א"כ בשעת משיכה שהוא מושכו ויוצא מרשות הצבע הוא מקנהו לאשה ואע"פ שהצבע דעתו להקנות לו לא איכפת לן בהכי וא"כ דמי ממש לבעל החטין ואם נפשך לומר דשאני התם כיון שהוא בעל המעות הוא מתכוין לקנות כדמשמע קצת מדברי הרא"ש ג"ז צ"ע כיון דבשינוי מיירי א"כ אין כוונתו של זה לזכות שעורים דהא ר"י לא ס"ל דלסחורה לא קפיד ואע"ג דהשינוי אינו קונה מ"מ המוכר אינו מתכוין לקנות אלא דמ"מ כיון דזכות הוא לו שהרי הותירו שפיר זכה לו השליח וא"כ גם האשה קנתה ועוד דלמה לא נימא דהאשה רצונה לקנות ואף אם לא כיוונה מ"מ בכל זיכוי ע"י אחר זכה הזוכה אף שלא ידע וע"כ לומר שהעיקר הטעם הוא דדוקא הכא שהשליח אינו מתכוין לקנות לעצמו משא"כ בצבע כיון שהצבע מקנה אותם לו והוא גם הוא אינו מתכוין שיזכה בשעת מעשה לאשה רק מאחר שיבא לידו הוא מזכה ואז א"א שאין אדם זוכה בשלו לאחר ולפ"ז בההיא דרי"ו שקונה במעותיו לצורך חבירו שפיר קני דהא בשעת משיכה הוא זוכה בשלו לאחר ובכה"ג שפיר קני ואפשר דבקרקע כה"ג לא קני דבקרקע עיקר הקנין הוא המעות וכיון שהמעות שלו שייך למימר אין אדם זוכה בשלו לאחר דבמאי קני חבירו להאי ארעא:

ואמנם נלענ"ד שדברי רי"ו אינם מדברי הרא"ש שהרי כתב בפ"ט דקמא ומ"ש הש"ך שדרך רי"ו לכתוב כן אע"פ שזה אמת מ"מ דרכו לכתוב כמות שהוא ולא יוסיף עליו מדעתו ומה זה שחידש רי"ו וכתב אפילו אמר בפני עדים אלא נלענ"ד שדעת רי"ו לפרש מה דקאמר הש"ס הקונה שדה מחבירו בשם ר"ג כו' כמש"ל דאלמא מיקני קני לי' ר"ג ועלה פריך לימא פליגי דב"מ ועלה משני דאודיענוהו למוכר ולסהדי אלמא דאע"פ שאמר לעדים לחוד לא מהני אם לא הודיע למוכר ומה שהקשיתי לעיל דא"כ למאי דס"ד מעיקרא איך קאמר אין כופין י"ל דהש"ס ס"ל דבאמת ה"ט דאין כופין מפני שקנה אותו ר"ג:

ואמנם לפ"ז קשה דבש"ס משמע דדוקא לב"מ הדין כן וא"ל דבאמת פוסק כב"מ וכ"כ ד"ז בת"ח שרי"ו פוסק כבני מערבא. וז"א שהרי רי"ו פי' דבין לאכילה ובין לסחורה השכר לאמצע וזה דלא כבני מערבא דלאכילה דקפיד אמרינן מי הודיעו כו' ובאמת לפמ"ש קשה גם לפי' הרא"ש דאף למאן דפליג אב"מ היינו משום שהשליח אינו מתכוין לזכות לעצמו וזוכה לבעל המעות והרי הוא הזוכה אלא דמזכה לאחריני משא"כ בזה שזה מתכוין לזכות לאחר והאחר אינו מתכוין לזכות כלל רק הוא בעצמו הזוכה ובזה ל"ש גם תי' הש"ך וצ"ל דשאני הכא שהבעל המעות הוא הזוכה במטלטלין במשיכה או בקרקע ע"י כסף או חזקה אז לא בעינן דעת מקנה לר"י משא"כ לב"מ דס"ל דלעולם בעינן דעת מקנה אף שזה זוכה בשבילו וזה עדיין צ"ע:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה