אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לז

שאלה לו

שאלה ראובן ושמעון שהם שכינים בדירתם וכותל המפסקת ביניהם יש לראובן גג על הכותל הזאת ותהי לו לבית שקורין הויז ושמעון אין לו גג על כותל הלז רק שם הוא החצר שלו ומשתמש בו כדרך שימוש בכותל החצר ועתה טוען ראובן כי הכותל בנה משלו ועל מקום שלו רק שמחל לשמעון התשמיש שמשתמש בדרך כותל חצר מאחר שלא סמך לו שום בנין ושמעון טוען שהוא לקח מאחר ומצא כך בנוי ועומד ומסתמא נבנה הכותל בשותפות עם המוכר שלו ועל מקום של שניהם שהרי היה בידו לכוף לבנות הכותל בשותפות ועל מקום שותפות ומסתמא לא וויתר לו מאומה וגם הוא משתמש זה כמה בכותל זה כרצונו וגם שמה חורין ויתידות של עץ תחובין בכותל זה ששמעון הלוקח מצא אותם ונשתמש בהם גם הוא באין מוחה וזה מורה שמתחלה שניהם בנאוהו או אח"כ פרע לו חלקו והכתבים שהיה ביניהם נאבדו מידם ועמד השואל ושאל לחות דעי הדין עם מי:

תשובה הנה לפי מ"ש בש"ע סי' קנ"ז סעיף ז' דאם בנה עליו א' תקרה ומעזיבה זהו סימן שהוא בנה את כל הכותל וא"כ י"ל דגג נמי דמי לתקרה ומעזיבה אלא י"ל דהתם באין בו דין חלוקה מיירי שלא היה יכול לכפותו ושפיר אמרינן דמהני תקרה ומעזיבה בזה אע"פ דחזית לא מהני משום דלא תיקנו חזית בחצר ובחזית איכא למיחש טפי לרמאות וכמבואר בדברי הרא"ש דכיון דלא תיקנו ביש דין חלוקה גם באין דין חלוקה לא מהני ועיין מהריב"ל ח"ב סי' בשם הר"ן בחידושיו דבחזית בחצר איכא למיחש טפי לרמאות מגבי בקעה ע"ש אבל סימן תקרה ומעזיבה מהני דמחמת זה אמרי' דלא נתרצה זה לחלוק אא"כ יבנה זה משלו משא"כ בנ"ד דיש דין חלוקה והיה לכופו בע"כ לעשות כותל בשותפות בזה אף תקרה ומעזיבה לא מהני אך מדברי הסמ"ע שכתב דאורחא דמלתא נקט דביש בו דין חלוקה דרך הוא שיבנוהו שניהם משמע דגם ביש בו דין חלוקה מהני תקרה ומעזיבה אבל אינו מוכרח די"ל דהסמ"ע ר"ל כיון דעיקר הדין דלא מהני חזית בחצר לאו דוקא באין דין חלוקה דאדרבא ביש ד"ח גרע טפי א"כ הו"ל למנקט סיפא סתמא דבחצר לא מהני חזית רק אם אין דין חלוקה מהני תקרה ולזה כתב דאורחא דמלתא נקט וכן מבואר מדבריו בפרישה דלענין לא מהני ביה חזית קאמר ע"ש אבל לענין תקרה ומעזיבה י"ל דדוקא באין בו ד"ח דבהכי מיירי הטור והש"ע וכן י"ל בדברי הרא"ש ובהכי א"ש מ"ש הב"י דמדברי רבינו ירוחם משמע דאין לך דבר שיהיה ראיה בכותל חצר כיון שיכול לכופו לעשות מחיצה וצ"ע שזה שלא כדברי הר"י הלוי ג"כ ע"ש. ולענ"ד לק"מ דהתם ביש בו ד"ח גם הר"י הלוי מודה דלא מהני גם ראיה דתקרה ומעזיבה איברא דבלא"ה מה שהבין הטור וב"י בדברי הרא"ש שמ"ש דאף באין ד"ח לא מהני וסי' תקרה ומעזיבה מהני הוא מדברי הר"י הלוי. ובאמת ז"א דר"י הלוי לא כתב דינו רק בחצר שיכול לכופו לחלוק ומ"ש הרא"ש ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה כו' אבל הא' בנה עליו כו' אין זה מדברי הר"י הלוי כלל שהוא הר"י בן מיגא"ש ומבואר למעיין בחידושיו שלא הזכיר מזה באין ד"ח גם הרמב"ן כתב שאף שאין בו דין חלוקה אלא שנתן טעם אחר בדבר שלא כטעם הרא"ש ויותר נראה שדברי הרא"ש לקוחים מדברי רבינו יונה שהביא הנ"י וכמ"ש לקמן אי"ה ואיך שיהיה מדברי הרא"ש הטור לא מוכחא מלתא דמהני תקרה ומעזיבה ביש בו דין חלוקה די"ל דבכה"ג ס"ל דלא מהני וכמ"ש הב"י ממשמעות רבינו ירוחם וצ"ע על רמ"א שכתב דמד"א ולמעלה שאין יכול לכופו סומכין על, החזית והדברים לקוחים מדברי הנ"י שכתב שכ"כ הר"ר, יונה:

ולענ"ד ז"א דא"כ אף למטה מד"א באין ד"ח נסמוך על החזית וע"כ כמ"ש הרא"ש דכיון דלא תקנו לא מהני אף באין ד"ח א"כ ה"ה למעלה מד' ורבינו יונה דס"ל דלמעלה מד' מהני חזית ה"ה באין בו דין חלוקה מהני ולמטה מד' היינו ביש בו ד"ח שיכול לכופו לחלוק עמו או אפילו באין בו ד"ח ומטעם הרמב"ן דכיון שנתרצה ממילא הוא חייב ליתן חלקו לכותל ואין זה נאמן לומר שלא נתרצה כ"א באופן שחבירו יבנה הכותל עד שיביא ראיה ע"ז וכמ"ש בביאור הדברים מהריב"ל בתשובה הנ"ל בשם הר"ן בחידושיו משא"כ לענין מד"א ולמעלה דלא שייך הך טעמא והרי ממה שנתרצה לחלוק אין מחייב שיבנה מד"א ולמעלה שפיר י"ל דאין להוציא מחזקתו ע"י החזית והרמ"א אפשר שלא ראה דברי הרמב"ן או שתופס להלכה כרבינו יונה:

אלא שצ"ע שהגיה כן בדברי הש"ע שנראה שהם לקוחים מדברי הרא"ש והטור דלא ס"ל הך דר"י לענין למטה מד"א באין ד"ח א"כ גם לענין מד"א ולמעלה יש לפסוק כן וצ"ע והנה אם נאמר דרבינו יונה ס"ל כמ"ש א"כ כפי הלשון שהעתיק בב"י שכתב אבל אם נהגו שתהיה נתינת תיקרה ומעזיבה בכותל לראיה כו' (ובנוסחא שלפנינו הוגה ע"פ הגהת ד"מ והוא נוסחא אחרת וכנוסחת הב"י נראה עיקר ע"ש) א"כ מבואר דאף ביש בו ד"ח מהני תקרה ומעזיבה:

אך באמת ז"א דלכאורה צ"ע על הרא"ש והטור שכתב דבסתם בנין תקרה ומעזיבה הוי חזקה לדידיה שנראה שדבריו לקוחים מדברי רבינו וכמש"ל וא"כ למה השמיטו מ"ש רבינו יונה דדוקא בנהגו שתהיה התקרה ומעזיבה ראיה שהכותל שלו הכל לפי מנהג המדינה וכתב בסתם דמהני (תשלום הענין חסר כאן ועיין בלוה"ש):

והנה אם היה מתברר שזה בנה הכותל אלא שהלוקח בא בטענה שמסתמא המוכר שלו פרע לו חלקו מאחר שהניחו להשתמש יש לעיין בזה דהנה בב"ב דף ה' אמרינן על פלוגתא דאביי ור"ל בקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך ת"ז אם נאמן פריך על אביי ורבא דס"ל נאמן ממתני' דמארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן כו'. ולכאורה קשה דהא לר"ל נמי תיקשי כיון דקא משני רישא לר"ל טעמא משום דכל שפא ושפא זמניה הוא וא"כ ודאי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי שטוען פרעתיך על כל שפא וא"כ גם בסיפא אמאי לא מהימן דהא הוי כטוען פרעתיך בזמני ועיין מ"ש ד"ז הגאון בת"ח ובאו"ת בזה:

וגם צ"ע מה שהקשה אא"ז מהרש"א על התוספות דהוי מצי למימר ולטעמך דגם לאביי ורבא שמא לא יבנה זה את הכותל וקשה ע"ז דא"כ מאי פריך ממתני' דמד"א ולמעלה דהא י"ל דהתם טעמא משום שמא לא יבנה כו' ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דהתם בדעתו תלוי ויודע בעצמו שיבנה הוא דחוק דמ"מ אנן לא מהימנינן ליה על כך וכמו למאי דמשני מי יימר דמחייבי כו' משמע אע"ג דאומר אני ידעתי הדין שאני מחוייב לשלם ופרעתי קודם אלא ע"כ דלא מהימנינן ליה ואמרינן שאינו עשוי ליתן עד שיודע שיחייבוהו וכיון שאין משפט זה גלוי לכל אמרינן דגם הוא לא ידע ולא מהימן במה שאמר שידע וה"נ כיון דאין דרך ליתן קודם שיבנה אין להאמינו בזה שאומר שנתן לפי שהיה בדעתו לבנות וא"כ הדרא קושי' לדוכתה מנ"ל להקשות על אביי ורבא דלמא אביי ורבא מודו בהא דאיכא נמי חששא דלא יבנה:

ונלענ"ד ליישב זה ויתיישב ג"כ דברי רש"י במתני' ודברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב טעמא דסיפא משום מי יימר כו' והקשה באו"ת דהא לפי מאי דקי"ל כר"ל א"צ לטעמא דמי יימר ע"ש ולכן נראה דלקמן פליגו ר"נ ור"ה אי סמוך לפלגא סמך לכולא או לא והנה הא דקאמר אלא לאו דאמר ליה פרעתיך תוך זמני אין לפרש קודם שהתחיל לבנות דהא מיירי דומיא דרישא שטוען שפרע אחר כל שפא ולא קודם דאל"כ לא היה נאמן ברישא לר"ל ולפ"ז לכאורה ע"כ אתי כמ"ד למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך דלמ"ד סמך לכולא א"כ תיכף שהתחיל לבנות שפא אחת נתחייב בכל וקנה לו חצירו כל הכותל שהגביה חבירו והוא נתחייב לשלם וא"כ תיכף זמנו הוא אלא ע"כ דסובר כמ"ד למאי דלא סמך לא סמך והוא טוען שפרע מתחלה בבנין שפא ראשונה על הכל. אך דמ"מ קשה דהא לא הוי דומיא דרישא דמיירי שטוען פרעתיך על כל שפא דאל"כ גם ברישא אינו נאמן בשטוען פרעתיך בשפא ראשונה על הכל וא"ל כמ"ש הש"ך דברישא נאמן בזה דכיון דכל שפא זמנו פרע בתחלה על הכל דאף לר"ל שייך זה כי היכא דלא ליטרדן א"כ גם בסיפא נימא הכי וא"ל דבסיפא לא שייך דלא ליטרדן שהרי בידו תלוי שלא לבנות עד שיהיה לו מעות וכמ"ש לקמן סברא זו בשם הרשב"א וכ"כ באו"ת דא"כ גם לאביי ורבא לא קשיא דהא טעמא דידהו משום דלא ליטרדן הוא. וגם צ"ע מלשון רש"י שכתב דא"ל פרעתיך בזמני כשגמרת כותלי וידעתי כמה נתחייבתי לסייע בהגבהתך דמשמע נמי דאתי כמ"ד למאי דלא סמך לא סמך ומ"מ הך וידעתי כו' הוא שפת יתר לכאורה דהא לאביי ורבא הכי הוא דאין קרוי זמנו עד גמר הכותל דלא ס"ל כל שפא ואם נפשך לומר דגם אינהו ס"ל כל שפא כמ"ש רק דהכא מיירי שטוען שפרע בשפא ראשונה בעד הכל וכמש"ל א"כ מי הכריחו לפרש בזמני כשגמרתי את כותלי דהו"ל לפרש בפשיטות בזמנו על כל שפא ושפא פרעתיך ותוך זמני היינו שפרע לו בשפא ראשונה על הכל:

לכך נראה דאדרבה דהסוגיא אזלי השתא לר"ה דאמר סמך לפלגא סמך לכולא ואפ"ה א"ש דלא מיקרי תוך זמנו בשפא ראשונה משום דבאמת הש"ס משני מי יימר דמחייבו ליה רבנן והיינו שאין משפטו נודע לכל והמקשן בס"ד היה סובר דאף בכה"ג אמרי' דפרע גו זמני' דגם משפט זה גלוי לכל כשמגביה נגד הכותל מחויב לשלם למאי דסמך משא"כ בהך מלתא דסמך לפלגא סמך לכולא פשיטא דלא שייך ביה גלוי לכל דהא באמת ר"נ סבר דלא סמך לכולא והכי קי"ל וסברא גדולה הוא שלא עלה על דעתו דיתחייב לשלם הכל ובמי יימר כה"ג גם המקשן מודה דלא אמרי' ומ"מ פריך שפיר לאביי ורבא דלכאורה אף דנימא דלא ידע דסמך לכולא ומתחייב בכל מ"מ כיון שהתחיל לבנות ולהגביה ודאי היה דעתו שיבנה כל גובהו דהא מהאי טעמא גופא מחייבינן ליה לר"ה ואמרינן דסמך לכולא דמסתמא יגביה כולו כיון שהתחיל לבנות וכמ"ש רש"י שם וא"כ הרי שפיר ידע שיתחייב אך דמ"מ השתא מיהא תוך זמנו הוא דהא לא ידע שמחויב עתה ואף שידע שיתחייב לאחר שיגמור הכותל מ"מ אם הוא משלם עתה תוך זמנו חשבינן ליה והשתא א"ש דדוקא לאביי ורבא קשיא ליה דלר"ל ל"ק דאע"ג דלדידיה ברישא כל שפא כו' מ"מ שפיר מוקמינן סיפא שטוען שנתתי אחר השפא ראשונה את הכל ושפיר הוי דומיא דרישא כמו דרישא מיירי שטוען ששלמתי בעת זמן חיובי דהיינו אחר כל שפא כן בסיפא הוא טוען ששילם בזמן חיובו דהיינו כשהתחלתי לבנות דאז זמן החיוב כיון דסמך לפלגא סמך לכולא ואפ"ה ברישא מהימן בטענתו ששילם אחר כל שפא דהוא זמנו ממש הוא משא"כ בסיפא אע"ג דלמאי דקיימינן השתא אליבא דר"ה דס"ל סמך לכולא הוי השתא זמן חיובו על כל הכותל מ"מ בזה ודאי אמרינן מי יימר כיון שאין הדין פשוט ואי משום שידע כשיסמוך כולה יהיה חייב ולכן הקדים ופרע עתה שוב הוי כפרע ת"ז דא"נ לר"ל משא"כ לאביי ורבא דס"ל דעבוד דפרע גו זמניה שפיר תיקשי אמאי לא מהימן וא"ל משום דאיכא למימר שמא לא יבנה את הכותל ז"א דהא אנן השתא קיימינן דסמך לפלגא סמך לכולא והיינו משום דאמרינן דודאי יגביה את הכל וכיון דמחמת האי סברא מחייבינן ליה מכ"ש שיהיה נאמן לפטור את עצמו מחמת זה דידע שבודאי יגביה את הכותל כולו ויתחייב והקדים ופרע עתה כי היכי דלא לטרדו ואהא משני מי יימר דמחייבי רבנן ר"ל דאפילו כשסמך כולו אין ברור לו שיתחייב וכיון דאפשר שלא יתחייב כלל גרע מת"ז אף לאביי ורבא ולא עדיף דפרע וזה נראה כוונת רש"י שכתב פרעתי בזמני כשגמרתי את כותלי דרש"י סובר ליישב קושית התוספות שהקשו דגם לאביי ורבא קשה שמא לא יבנה זה את הכותל די"ל כמ"ש התוספות מתחלה דמתני' לא שייך טרדא דהוי ממון שאין לו תובעין וא"כ א"צ לחלק בין היכא שיש ספק שמא לא יתחייב וא"ש מתני' דהכא לאביי ורבא והא דפשיט מבכור אשכירות ולא דחי דלמא ס"ל כאביי ורבא לחלק בין היכא דאיכא טרדא ז"א דהתם קאי למסקנא דהכא דהיכא דשייך מי יימר דמחייבי רבנן מודו א"כ כ"ש התם שיש ספק גמור וא"כ כיון דמטעם מי יימר יש לחייבו לא מהני טעמא דטרדא לפוטרו וא"כ ממ"נ בין אי ס"ל לר' ינאי כר"ל או כאביי אין לחלק שם בין טרד' או לא משא"כ בס"ד דהכא דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דמי יימר וא"כ אף שיש ספק שלא יבנה זה את הכותל י"ל דעביד דפרע ואתי ליה רישא שפיר לאביי ורבא אך מ"מ שפיר כתבו התוספות דגם לאביי ורבא צ"ל הך תרוצא דכל שפא כו' כיון דלמסקנא צ"ל מי יימר וא"כ כשיש ספק פשיטא דלא פרע משום דמי יימר שיבא לידי חיוב אבל מ"מ בס"ד היה סובר דרישא א"ש לאביי ורבא דאפשר דס"ל דאף היכא שיש ספק עביד דפרע היכא דשייך טרדא ולכך היה סובר דלאביי ורבא לא מיירי הרישא שטוען שפרע על כל שפא דאינהו ס"ל דאין דרך לפרוע על כל שפא כלל ולכך פירש אי לימא דאמר פרעתיך בזמני היינו כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי כו' ור"ל לאפוקי היכא שאומר ששילם בהתחלת הבנין בעד כולו כדין סמך לפלגא סמך לכולא דזה אף בס"ד לא מהימן לומר דמשפט זה ודאי אינו גלוי ואף בס"ד מודה דמי יימר כה"ג וכמש"ל לכך כתב רש"י כשגמרתי את כותלי וידעתי כו' ור"ל דבזה שייך שידע כמה הוא חייב בהגבהה זו וא"כ קשיא אמאי לא מהימן אלא לאו תוך זמנו ר"ל שאומר ששילם בתחלת הבנין דאז י"ל שלא ידע שמחוייב לשלם בעד כולו ואף שבדעתו לגמור הבנין הוי עתה ת"ז וניחא לר"ל ומ"מ לאביי ורבא קשה ומשני דאף בכה"ג אמרינן מי יימר וכמש"ל:

ומצאתי בש"מ בשם הרשב"א שהקשה אשנוייא דמי יימר דהא כשיתן התקרה הוי משפטו גלוי וכיון שבדעתו ליתן התקר' הוי ת"ז דמהימן לדידהו משום לא ליטרדו ע"ש ודבריו ע"ד מ"ש לעיל בהא דסמך לפלגא כו' ונהניתי וע"ש דמתרץ דנתינת התקרה בדידיה תלוי וכשלא יהיה לו מעות באמת לא יתן תקרה ולא שייך לטרדן. ולענ"ד י"ל ג"כ דשאני חוב דתלוי בזמן דממילא קאתי משא"כ נתינת התקרה התלוי במעשה אף שבדעתו ליתן שמא ימנע מחמת איזה סיבה או אונס. ומצאתי באו"ת שהיפך בסברת אלו אך דלפ"ז קשה דא"כ למה המציא כלל סברא דמי יימר דאפי' תימא דלא אמרינן מי יימר א"ש מהך טעמא גופא דשמא לא יבנה וכקוש' המהרש"א ז"ל וא"ל כתירוצו דבדידיה תלוי והוא בדעתו לבנות מ"מ אכתי לא שייך לטרדן כמ"ש הרשב"א לענין תקרה דכשלא יהיה לו מעות לא יתן התקרה וה"ה בזה שלא יבנה עד שיהיה לפרוע על כל שפא. ומכ"ש לסברא דידיה שמא יהי' אנוס ולא יוכל לבנות:

שוב נדפס ספר קצות החושן ח"ב וראיתי בסי' קנ"ז שהקשה קו' הרשב"א וכתב לתרץ ע"פ מ"ש הנ"י שהקשה שמא לא יתן התקרה לרוח אחר ותירץ דמ"מ מועיל להיות מחיצה לביתו כו' וא"כ י"ל דדין זה אינו פשוט ושייך מי יימר ולדידיה א"ש הא דמשני מי יימר וע"פ דברי הנ"י אלו שהם מדברי הרמב"ן א"ש מה דקשה על מ"ד סמך לכולא ממתני' דאף ע"פ שלא נתן התקרה ועיין בת"ח. ולפמ"ש הרמב"ן י"ל דודאי מה שלא נתן תקרה כלל לא צריך לאשמועינן דודאי אמרינן שסופו להגביהו וליתן תקרה דמסתמא דמלתא יתן תקרה על כותל זה. אך דאשמעי' אף דנתן תקרה אלא שהמחיצה הוא ממזרח למערב והוא הניח התקרה מצפון לדרום ולא סמך התקרה על כותל שותפת כלל רק על כותלי עצמו שמצפון לדרום אעפ"כ מגלגלין עליו הכל כיון שעכ"פ נעשה כותל זה מחיצה לביתו וכדברי הרמב"ן וא"ש טפי דשייך מי יימר בכה"ג דחזינן שמתחלה לא הי' בדעתו לסמוך התקרה כאשר סופו מוכיח וכה"ג לא אסיק אדעתיה דמחייבי' רבנן:

ועפ"ז נראה ג"כ ליישב קושית מהרש"א ז"ל דהנה מה דפשיטא ליה לרשב"א דכשנתן התקרה הוי בחזקת שנתן היינו משום דע"כ לא אמרי' מי יימר דמחייבי כו' היינו משום דמתני' תני אע"פ שלא נתן התקרה משמע דזהו דין פשוט דמתני' אשמעינן רבותא אע"ג דלא נתן התקרה והוי ס"ד דבכה"ג לא מחייב וקמ"ל דאפילו בכה"ג מיחייב ולכן זה אינו פשוט והוי בחזקת שלא נתן:

והשתא לפום מה דכתיבנא י"ל דלמ"ד סמך לכולא ג"כ הדין פשוט כיון דר"ה מסברא קאמר הכי דבכה"ג אמרינן דהוי גלוי דעתא דניחא ליה בהגבהת כולו לפי שסופו לסמוך כולו וליתן תקרה דהוי בנין קבע רק דבכה"ג שנתן תקרה ולא סמך על כותל השותפות זהו דין שאינו פשוט כיון דהא קמן שנתן התקרה מצפון לדרום ולא סמך עליו שנחייבנו מחמת שנעשה מחיצה לכותל ביתו בכה"ג סובר בדעתו שלא יתחייב שזה נהנה וזה לא חסר מידי ולפ"ז שפיר מקשה אדאביי ורבא דלדידהו נמי מיירי שטוען שפרע אחר שפא ראשונה בעד כולו והוי דומיא דרישא שטוען שפרע בזמן חיובו וכמש"ל וא"כ לא שייך בזה לחייבו מטעם שלא הי' לו להקדים שמא לא יבנה את הכותל דז"א דהא אפי' לא יבנה כלל הוא מתחייב מהשתא דהא קי"ל סמך לכולא וזהו דין פשוט ולא אמרינן בי' מי יימר רק דמ"מ הוי תוך זמנו דעכ"פ אם יתבענו חבירו יוכל לטעון שלא אתן התקרה על כותל השותפות ולפי מה שאינו יודע דין זה שאעפ"כ יתחייב משום שנעשה מחיצה לביתו שאינו דין פשוט יהיה יכול לפטור עצמו בטענה זו וא"כ אף שבדעתו לסמוך על כותל השותפות אעפ"כ מחשב ת"ז שלא היה לו להקדים ליתן שהרי עכ"פ אין חבירו יכול לתובעו קודם שיתן התקרה על כותל השותפות לפי דעתו אך דמ"מ לאביי ורבא קשיא דלדידהו עביד דפרע גו זמני' ואהא משני דגם בכה"ג דסמך לפלגא סמך לכולא שייך מי יימר וא"כ אף שבדעתו לבנות הכל וליתן תקרה מ"מ שוב חזר לחשש שמא לא יבנה את הכותל כיון שלפי דעתו אינו מתחייב כ"א כשיבנה ויתן תקרה ובכה"ג גם אביי ורבא מודו:

והנה בפשיטות י"ל קושית המהרש"א די"ל דאף אביי ורבא מודו דכל שפא כו' מ"מ בסמוך לו כותל לא שייך כל שפא לפי שצריך לגמור את כותלו שיהיה נראה לעינים שיוכל לעשות מזה בנין קבע ובשביל שבונה שורה אחת או שתים שאין לשער מזה שרוצה לגמור הבנין ולעשות קבע אין לחייביה והיינו טעמא דמ"ד למאי דסמך סמך שאין לדונו ע"ש העתיד ואף מאי דסמוך נראה דהיינו מה שראוי לעשות מזה בנין קבע דוקא וזה נקרא גמר הכותל ולכן פי' רש"י כשגמרתי את כותלי וא"כ י"ל דגם סיפא מיירי דומיא דרישא שטוען פרעתיך על כל שפא וא"כ לא שייך חשש שמא לא יבנה את הכותל כיון שהוא טוען שפרע אחר שבנה זה כל שפא ושפא ומ"מ שפיר מיקרי ת"ז כיון דבזה אינו מתחייב לשלם בבנין כל שפא שאין בזה כדי לסמוך בנין קבע רק אחר שיגמור את כותלו ולכן פריך שפיר לאביי ורבא:

וגם נראה דאפילו תימא כיון שכבר בלא"ה יש כאן גובה ד"א שהוא בחזקת שניהם כל מה שיוסיף על הבנין בנין קבע מיקרי מ"מ כיון דחזינן השתא כמה הגביה כגון הגביה ב' אמות אמרינן שבודאי הי' בדעתו מעיקרא שיגביה כך ושוב אין דרך שישלם לו ת"ז וגם חבירו ממתין עד שיגמור בנינו שיוכל לעשות חשבון עמו בפ"א וזהו כונת רש"י פרעתיך בזמני כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי כו' ועיין בדרישה סי' קנ"ז שכתב דבס"ד דמקשן דבתוך ד"א אין דרך לתובעו עד שיגמור שלא יצטרך בכל פעם למיזל עמו בדינא ודייני וה"נ י"ל דאף למסקנא דכל שפא זמנו היינו תוך ד"א שהוא מחויב ועומד לשלם לו משא"כ אחר ד"א. ובחידושי הארכתי עוד בזה:

דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות שלוחין ומכירה

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה