בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה לה
שאלה דרך התגרים ליתן סחורה שלהם להוליכה למדינה אחרת והמוליך מחייב עצמו בכל אחריות שיארע להסחורה עד בואה אל מחוז חפצה וימסרנה שם ליד בעל הסחורה או שלוחו ולפעמים אין זה המוליך רוצה לקבל אחריות או אינו בטוח בעיני בעל הסחורה ואחר נכנס תחתיו לקבל אחריות העמדת הסחורה ונותן לבעל הסחורה מעות בערבון כפי שיווי הסחורה או שט"ח על סך זה ובזה חל עליו חיוב העמדת הסחורה ומתפשרים בניהם כמה יתן בעל הסחורה בעד הוליכתה וקבלת אחריותה וזה שמקבל אחריות מתפשר עם המוליך כמה יטול זה בעד הולכת הסחורה וטרחתו וכמה יטול זה בעד קבלת האחריות ואם אינו מעמיד הסחורה לזמן הקצוב ביניהם אזי מי שנותן השט"ח משלם שט"ח שלו לבעל הסחורה והוא חוזר על המוליך אם יש לו עליו איזה דו"ד כשלא קיים כפי התנאין שביניהן או שחושדו שהטמין הסחורה לעצמו כולה או מקצתה ובעל הסחורה אינו עושה דין עם המוליך כלל אם אחר מקבל האחריות ואינו לוקח ממנו שום כתב כלל רק עיניו ולבו על המעות או על השט"ח שקיבל מיד זה המקבל האחריות ואירע שראובן היה צריך לשלוח סחורה וקיבלה שמעון להוליכה ולפי ששמעון לא היה בטוח בעיני ראובן נכנס תחתיו לוי לקבל על אחריות ונתן שט"ח בסתם על סך כך וכך לשלם לזמן פלוני ע"ד המנהג כשיעמיד הסחורה יחזור לו השט"ח והמוליך נתעכב זמן מה עד שיהיה לו זמן מוכשר לצאת שלא יכשל בסכנת הדרכים ובינתיים שמע לוי שנתרבתה הסכנה ורצה לחזור בו מקבלת האחריות ושלח לראובן שישתדל להוציא הסחורה מיד המוליך וראובן שלח אחרי המוליך והוא השיב לו שכבר הלכה הסחורה ואין בידו להחזירה וסוף דבר נלכדה הסחורה במדינה ההוא מיד המוליך ונפסדה ועתה תובע ראובן שישלם לו השט"ח כמנהג ולוי טוען הרי הזהרתיך שתשתדל להוציא הסחורה מידיו כי אחר שנתרבתה הסכנה חזרתי מקבלת האחריות והשיבו ראובן עשיתי כדבריך וטרחתי עמו הרבה ולא עלתה בידי כי אמר שכבר שלחה ואם היו דבריו אמת או שקר לא ידעתי אך סוף סוף לא באה הסחורה לידי ולוי טוען לו יהא כדבריך שלא הייתי יכול להוציא ממנו בטוב אעפ"כ אחרי שגליתי אזניך שאני איני רוצה להתערב עוד בקבלת אחריות היה לך לילך עמו בדינא ודיינא או בעקיפין ואני יודע בבירור שעדיין היתה הסחורה תחת ידו בעת ההיא והיית יכול להצילה מידו בתוקף ומאחר שלא עשית כן את אפסדת נפשך וראובן טוען שטרחא רבה כזו לא היה מוטל עלי מאחר שהשט"ח שלך היה תחת ידי ועליו סמכתי מתחלה ואפשר שלא היה עולה בידי ג"כ אם היה טוען מה לך עלי אחרי שהערבון נתון בידך שט"ח בטוח על האחריות וע"ז סמכת מתחלה ואם אתה היית רוצה לחזור עלי' דידך הוי רמיא לטרוח עמו ולהוציא מידו מאחר שאתה נכנסת בעובי הקורה וקבלת עליך אחריותה לא בן חורין אתה להפטר ממנה אם לא בתורת הסחורה לידי כי על כן נתתיה לו מתחלה על אמונתך ואף עתה אין לי דין ודברים עמו אע"פ שהוא היה המוליך מעצמו ופשע בדבר כל חיובי אחריות שבעסק זה עליך הם מתחילת מסירת הסחורה לידו עד עתה ואני עשיתי לפנים משורת הדין לטרוח עבורך ולכופו בדברים ולא הועלתי וחיוב זה לילך עמו בתוקף אינו מוטל עלי כלל רק עליך ולכן אתה מחויב לשלם ואם יש לך דין על המוליך עשה עמו כרצונך ובררו להם ב"ד השוה שידונו ביניהם והב"ד שמו פניהם עלי ובקשו לחוות דעתי בזה:
תשובה מתחלה אען ואומר שיש לברר דין זה מתלמוד ערוך בב"ק דף ק"ח איתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם ש"ח הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ואם ש"ש הוא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע ופי' רש"י ואם ש"ש הוא אע"ג דפטור בלסטים מזוין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריו לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב עושה עמו דין ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבידה ומסקינן התם דאפי' אם כבר נשבע הש"ש שהוא פטור לגמרי מן הבעלים אעפ"כ כשהוכר הגנב צריך הוא לשלם והוא יחזור אחר הגנב להוציא ממנו כיון דלית ליה פסידא רק טרחא שיצטרך לדון עם הגנב שהוא לסטים מזוין ולקח באונס ע"ש וקי"ל כרבא דאם עדיין לא נשבע אע"פ שהוא ש"ח מחויב לשלם ואע"פ שהוא ש"ח ופטור מן הדין מ"מ כיון דלית ליה פסידא הטורח מוטל עליו ואע"פ שרוצה לישבע לא מהני ליה אלא אחר שישלם יטרח לעצמו לילך עם הגנב בדינא ודיינא עד שיוציא ממנו ואם כבר נשבע ונפטר מן המפקיד מ"מ אם היה שומר שכר אעפ"כ הוא מחויב לשלם להמפקיד והוא יטרח להוציא את שלו:
ומעתה בנ"ד רואה אני הדברים ק"ו דהא התם כשנשבע כבר יצא מחיובו וכלתה שמירתו ואף אם לא נשבע הרי הוא מוכן לישבע וליפטר מחיוב אחריות שעליו ואעפ"כ מחויב לשלם ועלי' דידיה רמיא לטרוח בדינא ודיינא עם הלסטין מזוין להוציא ממנו בחזקה וק"ו הדברים אם הוא ש"ח ונגנבה ממנו בפשיעה או בש"ש בגניבה סתם שלא בלסטים מזוין והוכר הגנב שמחויב הש"ח או הש"ש לשלם והוא יטרח להוציא מן הגנב ולא מצי למפטר נפשי' מחיוב אחריותו ולהטיל הטורח על הבעלים שהם יטרחו להוציא מן הגנב וממנו נקח לנ"ד שאין ספק שזה שקיבל עליו כל מיני אחריות שיתחייב לשלם אם לא יומסר הסחורה ליד הבעלים שהוא מחויב לטרוח ולהוציא מיד זה המוליך שרוצה להעביר על דעתו ולעכב לעצמו או להוליכם למקום סכנה שאם תאבד אין לו על מה לסמוך ולאו כל כמיניה למפטר נפשי' בזה שמטיל הטורח על הבעלים והדבר ברור דהא דקי"ל ש"ש שהיה יכול לקדם ברועים ומקלות ולא קידם חייב שכן הדין אף אם הודיעו לבעלים שהם יקדמו ויקימו עליו רועים אם אין הבעלים רוצים לקבל עליהם טורח זה הש"ש חייב ואין לחלק ולומר דדוקא גבי שומר שקיבל הבהמה שהוא ישמרנה הוא מחויב לשלם כל זמן שאינה מחזירה משא"כ בנ"ד שידוע הי' לבעל הסחורה שזה יהי' המוציא והמביא רק שזה קיבל עליו כל אונס דמתיליד להמוליך בזה לא הוטל עליו הטורח דפשיטא דז"א כיון שזה לא הי' נותן להמוליך כלל רק על פיו של זה המקבל עליו שמחויב להעמיד הסחורה לידו וכיון שהחזר' והאחריות מוטל עליו זה המוליך שליחותיה קעביד וה"ז כמו שוכר את החמור לרכוב עליו שלוחו שדין בעל החמור הוא עם השוכר וכמבואר בנ"י בשם הרא"ה הביאו בש"ך סי' רצ"א וא"כ פשיטא דלא מצי פטר נפשי' מחיוב חזרת הסחורה שקיבל עליו במה שבא מחמת טענה שהיה לבעל הסחורה להציל הסחורה דעיקר חיובי הטורח להחזיר הסחורה לבעלים עלי' דידיה רמיא שהרי הבעלים לא היו מוסרים ליד זה כלל ואינו שלוחם רק שליח המקבל אחריות ולכן זה שהאחריו' עליו מחויב לשלם והוא יעשה דין עם שלוחו:
ואין לפקפק בזה מהא דאמרינן בב"ק דף מ"ה דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והכא בגומרין כו' השתא אתפסתי' לתוראי בידא דלא מצינא לאשתעי דינא בהדיה כו' משמע דאי הוי מצי לאשתעי דינא עם הב"ד ולהוציא מידם היה השומר נפטר בטענת הרי שלך לפניך וזיל דון ואפיק לנפשך ואפילו באיסורי הנאה ומכ"ש במידי דלאו אה"נ דמצי למימר הכי דז"א דודאי דין דהרי שלך לפניך לא שייך אא"כ מחזיר לו הדבר בעינו אז אף ע"פ שנעשה אה"נ כגון חמץ בפסח וכה"ג אומר הרי שלך לפניך אבל כשאינו מחזירו לידו רק שהוא ביד אחרים ומראה מקום הוא לו שהפקדון או הגזל הוא תחת יד פלוני ותטול מתחת ידו אין שומעין לו מוכרח מדברי הש"ס דלעיל דהא אף כשהשומר נפטר מהבעלים והוכר הגנב צריך לשלם ולטרוח לעצמו ולא מצי אמר הרי שלך לפניך אצל גנב זה ותטרח ותוציא לעצמך אלא ודאי דכיון שהוא תח"י הגנב וצריך להוציא מת"י אין יכול לומר הש"ל כיון שאינו לפניו לקחתו וצריך לטרוח אחריו והתם גבי שומר מיירי שאחר שגמרו דינו חזר השומר ותפסו מידי ב"ד והחזירו לבעליו ואפ"ה לא מצי אמר הש"ל משום דאתפסי מעיקרא ביד הב"ד וגמר את דינו ושוב אין מועיל חזרתו עתה שהב"ד יוציאו מידו לסלקו ואינו יכול לעכב על ידם ידן מבואר שם בלישנא דרבנן ור"י החזירו שומר לבית בעליו כו' ואם היה ביד ב"ד גם עתה לא הוי מצי למימר הרי שלך לפניך כיון שאינו מחזירו מיד ליד וכן מוכח מהא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ונטלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואף בגזילה קיימת הדין כן כמבואר בריש פרק הגוזל ובדף קט"ו גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב כו' עי' שם ועי' סימן שס"א ולכאורה תיקשי כיון דכאן משמע דמיירי באפשר להוציא מן השני אם כן למה רוצה מזה גובה דהיינו מן הראשון נימא ליה זיל לגבי שני שהגזילה קיימת אצלו והרי שלך לפניך שאם תרצה תגבה אותה ממנו אלא ודאי דטענת הרי שלך לפניך לא שייכא אלא כשמוסר לו מיד ליד אבל לא כשמראהו ביד אחרים וצריך טירחא להוציא מידו:
והא דאמרינן בבבא קמא דף ק"ז הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אומר לו הרי שלך לפניך התם בקרקע מיירי ומשום דקרקע אינה נגזלת כלל וברשותא דמרא קיימא ולכן אפילו אין יכול להוציא מיד המסיקין אם הוא מכת מדינה אומר הרי שלך לפניך וכן שטפה נהר אומר הש"ל אבל בממלטלין פשיטא דלא מצי אמר הש"ל ולא מיבעיא אם אין יכול להוציא אפילו אם הוא מכת מדינה אלא אפילו יכול להוציא בדיינים א"י לומר הש"ל כשהוא ביד אחרים וכמבואר בבבא מציעא דף ז' בגזל ולא נתיאשו הבעלים אפילו יכול להוציא בדיינים אינו יכול להקדישו במטלטלין לפי שאינו ברשותו רק במקרקעי דכי יכול להוציאו בדיינים ברשותיה קיימא וכיון דבמטלטלין כל שרשות אחרים מעכב עליו לאו ברשותיה מיקרי לענין הקדש והכי נמי אמרינן דלא כתבינין אורכתא אמטלטלי כו' עי' שם בבבא קמא דף ע' ובפוסקים א"כ פשיטא היכא שמחויב להשיב ליד הבעלים אין זה השבה מה שמראה לו שהוא ביד פלוני וילך ויוציא ממנו שאף אם היה שלו אין בידו להקדישו ולהקנותו ומכ"ש דלא מצי אמר הרי שלך לפניך:
ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרינן בבבא קמא דף צ"ח הזורק מטבעת חבירו לים הגדול פטור מ"ט א"ל הא מנח קמך אי בעית שקליה ופי' רש"י דאי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמשקליה אין זה רק גורם להפסידו אותו שכר ופטור וה"מ דאדיה אדויי אבל שקליה בידיה מגזל גזלי' השבה בעי מעבד ע"ש מבואר מזה דבגזלן אף בצלולין דקא חזי ליה לא מצי אמר הש"ל דהא מנח קמך זיל שקליה דכיון דצריך להוציאו ע"י בר אמוראה לאו השבה מיקרי וגזלן צריך השבה:
ואמנם הש"ך בסימן שפ"ו הביא דברי הרש"ל דס"ל דאף היכא דשקליה דבעי למעבד השבה מ"מ יצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראה ואינו צריך להטפל בה יותר וכן משמע מהתוס' גבי יש שבח סימנים על גבי צמר והש"ך חולק וכתב שכיון שצריך השבה אינו יוצא עד שמחזירה למקום שנטלה ומ"ש מדברי התוס' לא משמע משם מידי דהתוס' לא מיירי התם אי קפיד בהכי משום דהתם מנחי הצמר קמיה אבל אי קפיד קפיד עכ"ל ועי' שם בתוס' שכתבו שם אהא דאמרינן דאי יש שבח סימנים ע"ג הצמר מצי א"ל הא מנחי קמך שקלינהו דמ"מ בעי למיתב אגרא דלשקול להו כו' ולכאורה משמע כהרש"ל דאי כדברי הש"ך שאם רוצה בעל הסימנים צריך הגזלן לטרוח למשקל להם א"כ מאי קמיבעי לי' דלמא אין שבח ובעי שלומי או יש שבח דמאי נ"מ דהא גם אי יש שבח נמי צריך הגזלן להחזיר לידו הסימנים שלו בלי טורח ולדברי הרש"ל א"ש דבטורח למשקל הסימנים קמיבעי ליה אבל לדברי הש"ך קשה ואפשר דהש"ך ס"ל דהכי קמיבעי ליה דלמא אין שבח וא"כ מיקני לו לגזלן בשינוי וצריך לשלם דמים דוקא אף אם רוצה לטרוח ולמשקל להו להחזירם בעינם או דלמא יש שבח כו' ואין זה שינוי כלל וא"צ לשלם דמים עכ"פ רק ליטלם בעינם או ע"י טורח עצמו וזה יתן לו השכר ואם ירצה יטרח הגזלן לקחתם משם ולהשיבו לבעלים כן צ"ל לפי דעת הש"ך:
ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הרש"ל מהא דאמרינן בב"ק דף י"א והכא בטורח נבלה קמיפלגי להביאה ממקום שמתה למקום שהיתה שם דאבא שאול סבר על המזיק הוא והתניא אחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות השור מבורו כו' והרא"ש שם כתב ופחת נבלה על הניזק משעה שנודע לו ההיזק שהי' מוטל עליו להשתדל ולהעלותו מן הבור ושכר העלאה יפרע המזיק עכ"ל וכ"כ הסמ"ע סי' ת"ג שכ"כ הטור וכ"כ הב"י שכן הסכמת הפוסקים מבואר מזה דכל היכא שהגוף שלו אף שהחיוב מוטל על האחר למסור לידו מ"מ הוא צריך לטרוח בעצמו ומה שאמרו טורח נבלה על המזיק היינו שכר הטורח וה"נ דכוותה אע"פ שזה מוטל עליו חיוב השבה כיון דשקלי' בידים וגזלי' מ"מ זה צריך לטרוח אחר בר אמוראה למשקלי' וזה שזרקו יתן השכר וכן בההיא דצמר וסממני' ועיין בסמ"ע סי' שצ"ח סק"ה:
אך לענ"ד יש לחלק בין הך דמזיק שלא קיבל עליו חיוב השבת החפץ רק התורה הטילה עליו להשלים היזקו והלכך הטורח מחוייב עליו משא"כ גזלן שהוטל עליו חיוב השבת החפץ לאו השבה מיקרי כשעדיין הוא צריך טרחא שתבא לידו וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב אבל שקל בידי' ושדי' מגזל גזלי' והשבה מעלייתא בעי למעבד ופשיטא דלא מיקרי השבה מעלייתא בכה"ג שצריך למרדף אבתרה. והנה מ"ש הטור והב"י בפשיטות דהניזק חייב להשתדל להעלותה אלא שהוצאות חל על המזיק לא משמע הכי מפשיטות לשון הש"ס והרמב"ם ועיין ביש"ש פ"ג סי' ל"א שכתב וז"ל כתב טור הא דאמרינן פחת נבלה כו' וכן לשון הרא"ש פ"ק כו' שעל המזיק מוטל להעלותה מן הבור ולהביאה ממקום הנזק לבד מ"מ מאחר שידע הניזק היה לו להודיע להמזיק להעלותו ושכר העלאה על המזיק כו' וכ"כ בסוף דבריו שם שהיה לו לתובעו לב"ד ולהזהירו להעלותו לב"ד מבואר מזה דמפרש שאין חיוב על הניזק רק להודיע להמזיק ולהזהירו שיעלנה אבל הטורח עצמו הוא על המזיק ע"ש ונראה מדבריו שהוא מפרש כן בלשון הרא"ש והטור ג"כ והדבר קשה להעמיס כן בלשונם אבל מ"ש הסמ"ע שהב"י כתב שכן הסכמת הפוסקים צ"ע שהב"י לא כ"כ רק לענין עיקר הדין שטורח חל על המזיק ולא קאי כלל אהא דהטור שהניזק מחויב להשתדל להעלותה ע"ש וקצרתי:
והנה במ"ש לחלק בין מזיק לגזלן דבגזלן יש עליו חיוב השבה משא"כ במזיק הנה מדברי הש"ס דקאמר יביא עדודה לב"ד כו' ויליף מינה לדין מזיק נראה דגזלן ומזיק דין אחד להם. ולפ"ז לדעת הסמ"ע אליבא דהרא"ש והטור דבמזיק הטורח חל על הניזק רק שהמזיק יתן ההוצאה א"כ בשומר נמי דאמרינן יביא עדודה לב"ד נמי כה"ג הוא שהטורח על הבעלים רק שהשומר יתן ההוצאה ואע"ג דשומר נמי חייב בהשבה כמו בגזלן:
אך לענ"ד לא משמע הכי מדברי הפוסקים ואע"ג דקי"ל בסי' שמ"ד לענין דשמין לשואל שאם אמר לו טול השברים שלך ונאנסו שהוא פטור היינו משום דמשעה שנשבר כלתה שמירתו רק מחויב דמי היזקו והשברים ברשותיה קיימי כמו פחת נבלה אבל היכא שאין השברים במקום שיכול ליטלן בלא טורח שיוכל לומר הרי שלך לפניך בא וטול השומר מחויב להביאו במקום שהיה תחלה שיוכל המפקיד ליטלן (וכן מצאתי בש"מ ב"מ דף צ"ו בשם הרמב"ן ז"ל שממנו נובע הך דינא דאם א"ל טול כו' כמ"ש הב"י בשם הנ"י ע"ש) וז"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא כו' וי"א דנ"מ דאי שמין לשואל שברים דידיה נינהו ואי א"ל לאחר ימי שאלה טול את שלך ונאנסו פטור ואי אין שמין חייב עד שישלים לו בב"ד בשומתן וכל זה בכלל פחת נבלה (ר"ל דאי שמין ונאנסו הוא בכלל פחת נבלה שהוא על הבעלים) ואע"פ שאמרו בנזקין שעל בעל הבור להעלות השור מבורו וכן בשואל ושומרים אמרו יביא עדודה לב"ד אפ"ה אינו חייב באחריותן אלא במה שחייב בשאלה דמעיקרא והיינו דבעי התם אי לימא דבדברא שוי זוזא כו' ולא מתרצינן דבאחריות המזיק הוא כו' ע"ש ומבואר מזה דודאי גוף הטורח הוא על המזיק והשומר דאם איתא שעל הניזק והבעלים להביאה רק ההוצאה על השומר פשיטא שחיוב האחריות עליו הוא ומעיקרא מאי קא קשיא לי' מהא:
ואמנם מדברי הרמב"ן אלו התבאר דלא ס"ל כמ"ש הסמ"ע לדעת הרא"ש והטור גם במזיק אלא גוף הטורח חל על המזיק ומ"מ האחריות הוא על הניזק שמיד שידע הוא צריך להשתדל לתבוע להמזיק שיעלנה ואם תבעו ונתרשל המזיק חייב ואם ידע הניזק ולא תבעו להעלות' מדשתק הא קמן דלא קפיד שתהיה שם והרי הוא על אחריותו ופסידא דניזק הוא וכדברי היש"ש בזה:
שוב מצאתי בנימוקי יוסף פ"ק דב"ק שכתב וז"ל אבא שאול מוקי קרא שנטרפה בפשיעה ולהכי חייביה קרא להביא עדודה כדמפרש דבטורח נבלה קמיפלגי והרי הוא כמזיק כיון שנטרפה בפשיעתו ות"ק מוקי קרא באונס וכיון שיביא עדים שנטרפה באונס פטור ולא מחייב כלל אפי' להביא עדוד' אלא שיודיע לו היכן הוא ואומר לו הרי שלך לפניך ולא דמי לנגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב דקי"ל בין ש"ח בין ש"ש עושה דין עם הגנב ולא מיפטר בשבועה דשאני התם דלא יוכלו בעליו לאשתעויי דינא עם הגנב דא"ל לאו בע"ד דידי את אבל הכא דנבלה קמי' מצי א"ל הש"ל עכ"ל. ושמחתי בראותי כי כאשר דמיתי הך דהוכר הגנב לההיא דטורח נבלה מצאתי לי רב מובהק:
אך מה שיצא לחלק דשאני התם דלא מצי לאשתעויי דינא עם הגנב דא"ל לאו בע"ד דידי את הוא תימא בעיני דא"כ לאביי דאמר בש"ח רצה נשבע וכן לרבא בש"ח שכבר נשבע ורוצה לעמוד בשבועתו נימא דאין הבעלים יכולים לתבוע את הגנב וממונו אבד ועיניו רואות וכלות ואין מושיע פשיטא דהא ליתא שבודאי ביד הבעלים לתבוע את הגנב כשירצו כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים כו' רצה מזה גובה דכל דלא איאוש ברשותא דמרא קיימא ומכ"ש בשומר דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא הוא וכן מבואר במרדכי פרק הגוזל בתרא גזל ולא נתיאשו כו' וכן בב"מ דאמר לימא משכיר כו' ואנא משתעינא דינא בהדי שואל ואמר שם נימא לסרסיא כו' מכאן הי' דן רא"מ וכן הסכימו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ביאוש כו' ויכולין הבעלים להזמין לדין הגזלן השני או הנפקד השני ולא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את כו' וכן מבואר בהך סוגיא דהוכר הגנב דעיקר פלוגתייהו היינו היכא שאין הבעלים רוצים לטרוח עם הגנב כמ"ש לקמן מדברי הרשב"א וה"ה בזה וא"כ פשיטא דהא דאמרינן שהשומר עושה דין עם הגנב לאו מטעמא דבעלים לא מצי לאשתעויי דינא אלא שזה לפי שנעשה עליו שומר אע"פ שלא קיבל עליו שמירת גניבה מ"מ הואיל ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה (ומ"ש רש"י והנ"י שם בטעמא דעושה עמו דין דמצוה לחזור אחר האבידה יבואר לקמן):
וכדי ליישב דברי הנ"י נראה דלאו דוקא קאמר דלא מצי לאשתעויי דודאי אי תבע לי' נזקקין לו אלא שעכ"פ אינו יכול להוציא מידו כ"א בטורח רב כיון שלא גנב מרשותו וצריך לברר שחפץ זה בא ע"י שהפקיד אצל זה השומר וכיון שסובר הגנב לאשתמוטי' מיני' צריך להטריח הרבה ולכן מוטל הטרחא על השומר משא"כ בזה דהנבלה מנחא קמי' אע"פ שמוטלת בשדה וצריך טורח להביאה לעיר שפיר מצי א"ל הש"ל:
ואמנם בלא"ה דברי הנ"י צ"ע דמפרש דלת"ק מיירי באונס ולאבא שאול בפשיעה וא"כ י"ל דלענין דינא לא פליגי ובש"ס מבואר דפליגי בטורח נבלה ומשמע דלת"ק לעולם אין הטורח על המזיק ואפילו בפשיעה ואנן קי"ל כאבא שאול:
וגם נלענ"ד דלת"ק דמוקי קרא במביא עדים שנטרפה באונס פשיטא שא"צ להביא עדודה לב"ד דהא מיד שנטרפה ה"ל יאוש בעלים ואפי' אם הוא מציל מידם ע"י איזה סיבה ה"ל שלו וכדאמרינן המציל מיד הארי כו' ועיין בתוס' דב"ק דף קי"ו גבי חמרא דר"ט דאמרינן אדעתא דאריא אפקרי' כו' ועיין בב"מ גבי רועה שהניח עדרו כו' אומדין אם הי' שם כו' ואפי' תימא דאם הציל הוא של בעלים מ"מ כשלא הי' יכול להציל הרי היתה יאוש והפקר לגמרי ומה שנשאר שלל הנבלה משמיא הוא דרחימו עלי' דבעל הבהמה אבל מ"מ אין חיוב על השומר לטרוח בהפקר לזכות בשביל הבעלים משא"כ בהך דהוכר הגנב דאמדינן דעתי' דמעיקר' קיבל השמירה ע"ד כן כשיוכל להחזירה לבעלים אף שיצטרך טורח גדול בדבר יעשה ובכלל קבלת השמירה מתחלה הוא כנלענ"ד וכל זה באונס אבל בפשיעה מבואר מדברי הנ"י ג"כ כמש"ל שהטורח על המזיק ולא מציא א"ל הא מנחא והש"ל וכבר כתבתי שדעת הש"ך בהא דהזורק מטבע שהטיפול הוא ג"כ על הזורק ודלא כדעת היש"ש דלא בעי למיתב רק אגרא דבר אמוראה וא"צ לטפל יותר והיש"ש גופי' ס"ל בההוא דטורח נבלה שעל המזיק הוא ומכ"ש בזה דהשבה מעליא בעי למעבד וצריך לטרוח בה:
אמנם נראה דאף אם נאמר כדעת היש"ש דאף דמגזל גזלי' מ"מ מצי אמר הש"ל כשנותן השכר ואף שצריך טרחא מ"מ לא נאמרו הדברים אלא כשאין רשות אחרים מעכב עליו כגון ההיא דזורק מטבע לים כיון דמצי למשקלי' ע"י בר אמוראה או בההוא דשבח סימנים ואם ירצה זה להקדישו ולהקנותו שפיר קדוש וכדאמרינן בנדרים דף ל"ד גבי ככר של הפקר שאמר הרי זה הקדש ופירשו הר"ן והרא"ש שם דמיירי שבידו לזכות בה ולכן מועיל הקדשו ומכ"ש בזה שהוא שלו אלא שעתה יצא מתחת ידו וצריך טורח להחזירו לרשותו ואפי' אם הוא ממושכן ביד אחרים וכדאמרינן שדה זו שמשכנתי כו' כיון שא"צ להתדיין ע"ז רק בידו לפדותה בסתם כאלו הוא ברשותו עכשיו חשבינן ליה ולכן שפיר מצי האי למימר לי' הרי שלך לפניך שהרי מיד יוכל לעשות בו כחפצו והשבה מעלייתא מיקרי ושייך ביה הרי שלך לפניך וכך הוא ג"כ בטורח נבלה לדעת הרא"ש שמיד נעשית שלו בכל מקום שהוא אלא שע"ז מוטל ליתן השכר משא"כ היכא שגזל חפץ או נעשה שומר עליו ונגנב ממנו והוכר הגנב אף שאם יעשו הבעלים דין עם הגנב יוכלו להוציא ממנו מ"מ השתא לאו ברשותיה שהרי רשות הגנב מעכב עליו ואין בידו להקנותו ולהקדישו ופשיטא דלא מצי א"ל האי זיל טרח דון ואפיק לנפשך מיד הגנב והרי שלך לפניך דודאי לאו השבה הוא שהרי אכתי אינו ברשותו מחשב לכל מילי ולכן אפי' נגנב באונס שפטור עליו מן הדין שלא קיבל שמירה זאת להתחייב בתשלומי אונסין אבל מ"מ בכלל קבלת שמירתו לטרוח להחזירה להבעלים וזה שמראה לו הגנב אין זה חזרה ולכן י"ל דישלם ועל השומר לעשות טרחה זו לדון עם הגנב ובהכי א"ש כל הנך סוגיות שהבאתי:
והנה כבר כתבנו ששיטת רש"י דהא דעושה עמו דין היינו שהשומר מחויב לשלם והוא חוזר על הגנב להוציא ממנו ובש"ח הדין כן דוקא קודם שנשבע ובש"ש אע"פ שנשבע כבר מחוייב לשלם והוא יחזור אחר הגנב אך ה"ה פ"ח מהלכות שאלה כ' שהמפורשי' הקשו על רש"י דודאי אינו מן הדין שיתחייבו הם לשלם האונסין אע"פ שהוכר הגנב אלא כך פירושו שהם חייבים לטרוח ולדון עם הגנב משום דלעתים הגנב אלם קשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עמו וזה דעת רבינו עכ"ל ובכ"מ תמה עליו דלשון הרמב"ם הוא כלשון הגמרא וכפי פירש"י בגמרא כן י"ל בהרמב"ם והסמ"ע סי' רצ"ד כתב שדברי ה"ה נכונים דרש"י מפרש עושה היינו הנפקד עם המפקיד שישלם לו משא"כ הרמב"ם כתב עושה דין עם הגנב משמע כהמפורשים ע"ש:
והנה לענ"ד נראה ראיה ברורה לדברי רש"י מהא דאמרי' בב"מ דף צ"ג איבו אפקיד כתנא בי' רוניא אזל שבו שמטיה מיניה לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דר"נ חייבי' לימא פליגא אדר"ה בר אבין דשלח נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב כו' אם ש"ח הוא כו' אמר רבא התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי כו' ע"ש והנה רש"י פי' התם דחייבי' ר"נ לשלם הואיל והוכר הגנב וכן משמע פשטא דלישנא וגם דע"כ לומר כן דבחיוב תשלומין מיירי דהא לפום מה דמשני רבא גברי דפרמוסקי אם כן פשיטא דהך חייבין הוה חיוב תשלומין אין לנו לדחוק ולומר דבס"ד חייבין רק שהוא יטרח אחר הגנב ובודאי דגם בס"ד הא דחייבי ר"נ פירושו חיוב תשלומין כפירש"י ולפ"ז קשה דל"ל לאתויי הך דר"ה בר אבין דהא איכא לדחויי דהתם אחר שנשבע והכא קודם שנשבע דס"ל לרבא דאפי' ש"ח עושה עמו דין וכמ"ש התוס' שם וצריך לדחוק כרבא דמשני גברי דפרמוסקי היינו שמשיב לדברי השואל וגם דהא מצינן למימר דר"נ באמת פליג אדר"ה בר אבין והרי לדברי המפורשים אלו שמסברא דחו דברי רש"י דאין סברא שיתחייב לשלם האונסין ומחמת הך סברא גופא הו"ל לאקשויי על ר"נ דאין חייבין לשלם האונסין ומה בכך שהוכר הגנב אלא ע"כ דמ"ד בש"ח עושה עמו דין הוא מחייב לשלם ולענ"ד הוא ראיה ברורה לדברי רש"י ז"ל וגם מדברי התו' שם מוכח הכי ומבואר מדבריהם דאי הוה משני דהא דר"ה בר אבין אחר שבועה והכא קודם שבועה הוה א"ש דחייבי' לשלומי אע"פ שהוא ש"ח אע"ג דאביי ורבא לא קאמרי רק דעושה עמו דין וע"כ דדין היינו תשלומין וכן מבואר מדברי הר"ן והריטב"א הביאום בש"מ שכתבו דאליבא דאביי קשיא ליה והנה תירץ דהכא נמי מיירי שכבר נשבע מבואר דלרב' וקודם שנשבע ניחא ליה הא דחייביה בתשלומין מבואר מזה כדעת רש"י והנה מפורשים אלו שכתב ה"ה בשמם ראיתי שהוא מדברי הרשב"א הביאו בש"מ בב"ק שהקשה על רש"י דאיך אפשר לומר שיהא ש"ח משלם כל שלא פשע בה דבשלמא ש"ש אפשר לומר דלהכי יהבי ליה אגרא אלא ש"ח למה ישלם ובשלמא לטרוח ולדון עם הגנב אפשר לומר דחייב אפי' ש"ח דסופו כתחלתו מה תחלתו אלו יודע והכיר בה בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו ולהציל ואם לא עשה כן חשבינן ליה כפושע והלכך סופו נמי כשהוכר הגנב אפי' ש"ח ירוץ ויטרח ויציל מידו אבל לשלם מביתו למה ומסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר כו' ע"ש וכ"כ שם בשם הראב"ד שהביא ב' הפירושים וכן בש"מ ב"מ בשם הר"ר יונתן הביא שני הפירושים וצריכין אנו למשכוני נפשין אהנך רבוותא ז"ל לפרושי הך דב"מ דחייביה ר"נ היינו שיעשה עמו דין ואע"ג דבמסקנא דמשני גברא דפרמוסקא כו' ע"כ דמיירי לענין חיוב תשלומין מ"מ בס"ד הוה סבר דמיירי לענין חיוב טרחא דהא במסקנא ע"כ לפרש דהא דקאמר הוכר הגנב לאו דוקא דאפי' לא הוכר הגנב חייב משום פשיעה ולס"ד שהי' סובר דבהיכר הגנב תליא מלתא מפרשינן נמי הא דחייביה היינו להוציא מן הגנב ולמסקנא לאו בהוכר הגנב תליא רק דחייבי' משום פשיעה הוה חיוביה דידי' לתשלומין ובאמת שהוא דוחק דפשטא דהש"ס משמע כדברי רש"י:
ומה שהקשה הרשב"א על רש"י דכיון דש"ח הוא למה ישלם מביתו נלענ"ד בדעת רש"י דס"ל דודאי השומר שמקבל עליו השמירה בכלל חיוב השמירה הוא שמחוייב לטרוח ולהחזיר החפץ ליד הבעלים וכיון שעדיין לא נשבע לא כלתה חיוב שמירתו ולא נפטר מחיובו המוטל עליו להחזיר החפץ ליד הבעלים וחל עליו הטורח להוציא החפץ מכל מקום אשר הוא שם שזה בכלל טורח השמירה שקיבל עליו ועדיין לא יצא ממנו אך כשהוא רוצה לבוא לדין עם הגנב להוציא ממנו ס"ל לרש"י דמצי הגנב למטען לאו בע"ד דידי את שאין החפץ שלך רק שיש עליך חיוב שבועה השבע לבעלים והפטר כיון שבאמת כן הוא שלא נגנב בפשיעתך משא"כ אם הש"ח משלם לבעלים ואינו רוצה לישבע נמצא שהיא קנוי' לו למפרע כדאיתא ר"פ המפקיד ושפיר הוה בע"ד דידיה ומצי להוציא ממנו בדין ולכן כיון שא"א לו להפטר מן הבעלים מחמת שקיבל עליו הטורח להוציא מן הגנב ולהחזיר לידו וא"א לו להוציא כ"א ע"י שישלם לו תחלה שפיר מחוייב לשלם דהא לית לי' פסידא שע"י טרחתו יחזיר ויוציא מן הגנב משא"כ אם כבר נשבע קודם שהוכר הגנב וכלתה לו שמירתו שוב אין מוטל עליו חזרת החפץ כלל ולכך אם רצה עומד בשבועתו משא"כ ש"ש אף לאחר השבועה לא כלתה שמירתו וכמ"ש בש"מ בשם הרמ"ה דש"ש אע"ג דנגבה באונס צריך למטרח בתר גנבא עד דמשכח ליה דכל היכא דאפשר דטרח ומשכח לי' לאו אונס הוא וש"ש לא מיפטר אלא באונסין וכי קא מהני שבועה לאו למיפטרי' לגמרי קא מהני ליה אלא לברורי דבאונס נגנבה כי היכא דלא לחייביה בתשלומין לאלתר ואכתי לא כלתה לה שמירתו אלא מחויב למטרח אבתרה הלכך אע"ג דנשבע כו' ואילו ש"ח כיון דבעידן שבועה לא הוי פשיעותא כלתה לו שמירתו עכ"ל ואין להקשות לפי"ז בהא דאמרינן אליבא דרבא בש"ח שכבר נשבע רצה עושה דין דהיינו שהש"ח יחזור על הגנב דהא כיון שכבר נשבע ונפטר לגמרי מ"ט לא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את דז"א דאף שכבר נשבע מ"מ אם רוצה להפיס דעתו של בעה"ב ולשלם לו והוא יחזור אחריו שפיר מיקרי בע"ד דידי' וכן מבואר בב"ח סי' רצ"ד שכתב על דברי הטור שם שכתב ואם נשבע קודם שהוכר כו' ואם ירצה יטרח להעמיד הגנב דאתי לאשמעינן דלא הוי בכלל מתעבר על ריב לא לו ובכלל אשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה ובלא הרשאה מצי לטעון לאו בע"ד דידי את להכי כתב רבינו דליתא הכא אלא אם ירצה יטרח כו' וכ"כ בפרישה שם והיינו כדכתיבנא שאם ירצה יפרע הוא לבעלים ואז שפיר מצי טעין על הגנב ולא מצי אמ' לאו בע"ד כו' וגם אשר לא טוב כו' לא שייך בזה כמ"ש הב"ח שם דאף שכבר נשבע קצת מצות השבה עליו טפי מאינש דעלמא כו' ע"ש ומ"ש בלשון הטור ואם ירצה יטרח להעמיד הגנב לדין ויפרע הוא לבעליו ודאי שאין ר"ל שאחר שיוציא מן הגנב יפרע דז"א דגם בסי' ש"ה גבי ש"ש נקט כי האי לישנא ובוודאי כוונתו שהוא יפרע קודם דהא בש"ש אין חילוק בין נשבע או לא וכ"כ בפרישה סי' ש"ה להדיא ע"ש:
והנה מדברי הרי"ף והרא"ש נראה ג"כ דס"ל כדעת רש"י דהתם בתר פלוגתא דאביי ורבא אמרינן עלה רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזירה גנב לבית שומר מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כלי' ליה שמירתו או דלמא כיון דהדרה הדרה תיקו והרי"ף והרא"ש השמיטו בעיא זו והרמב"ם כתבה. ונראה דתליא בפלוגתא דרש"י והמפורשים דלכאורה כיון דנקט נגנבה באונס ע"כ בש"ש מיירי וא"כ בש"ש בין אביי ובין רבא תרווייהו ס"ל דעושה עמו דין א"כ פשיטא דלא כלתה שמירתו ואפי' אי מיירי בש"ח מ"מ לרבא דקי"ל כוותיה אף בש"ח עושה עמו דין וא"כ לא שייך כלתה שמירתו וא"כ י"ל דמה"ט השמיטו הרי"ף והרא"ש דס"ל שאין מקום להאיבעיא זו לפי פלוגתא דאביי ורבא וכן מבואר בש"מ בשם הרא"ש והרמ"ה דאיבעיא זו פלוגתא דאביי ורבא ועיין בפ"י שכתב ג"כ דהיינו טעמא דהרי"ף והרא"ש משום דקי"ל כרבא (ולפי מ"ש בש"מ גם לאביי ליכא למיבעי וקצרתי):
אך לענ"ד י"ל דשפיר איכא למיבעי אף אליבא דרבא משום דאע"ג דמחייבינן ליה לטרוח אחר הגנב אין זה מחמת שלא כלתה שמירה רק דכיון שנגנבה מביתו ורשותו יש לו לחזור אחר האבידה כמ"ש רש"י וכמש"ל בשם הב"ח דאפי' אם כבר נשבע קצת מצות השבה עליו טפי מאיש דעלמא ומכ"ש לפי מ"ש לקמן בשם הש"ך שי"ל לפי שנפטר ע"י שבועה מוטל עליו יותר משא"כ אם יש עדים ע"ש א"כ פשיטא שי"ל דשפיר כלתה שמירתו לענין חיוב השמירה ולא אמרי' כיון דאהדרה אהדרה שחיוב זה לשמור שלא יאבד לא הוטל עליו מאחר שיצאה מביתו ונסתלק חיוב שמירתו. אך לשיטת רש"י דס"ל שאם הוכר הגנב מחוייב השומר לשלם תחלה א"כ ודאי מוכח דלא כלתה כלל שמירתו במה שהיתה ביד הגנב דאל"כ פשיטא שלא היה מתחייב לשלם:
והשתא א"ש דהרי"ף והרא"ש ס"ל כדעת רש"י דמחוייב לשלם וממילא דבעי דר"ה זוטי דלא כהלכתא ולכך השמיטו אבל הרמב"ם לשיטתו דמפרש הך דעושה עמו דין לענין הטורח לבד וכמ"ש ה"ה לדעתו וא"כ שפיר כתב הך איבעיא משום דאף שהטורח הוא חיוב על השומר מ"מ לענין חיוב שמירה שפיר י"ל דכלתה שמירתו וכמ"ש ומעתה אין אנו צריכים למ"ש הסמ"ע לפרש דברי ה"ה דהרמב"ם ס"ל כדעת המפורשים לפי שכתב עושה דין עם הגנב די"ל דה"ה מדייק מדנקט בעיא דר"ה זוטי ע"כ דלא ס"ל כרש"י דמחויב לשלם תחלה אלא כדעת המפורשים וזה ברור לענ"ד אך גם דברי הסמ"ע נכונים דלמאי דמפרש עושה דין עם הגנב א"כ לא נזכר כלל שיפרע לבעלים תחלה וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא בש"מ דהך מלתא תליא בפירושא אם עושה דין עם המפקיד או עם הגנב ע"ש:
היוצא מזה דשיטת רש"י דבהוכר הגנב ואפשר להוציא ממנו בדינא ודיינא מחוייב השומר לשלם לבעלים והוא יטרח אחר הגנב בש"ח כשלא נשבע עדיין ובש"ש אע"פ שנשבע וכדבריו משמע מפשיטות דברי הש"ס בב"מ וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן הוא להדיא דעת הטור והש"ע בסי' ש"ה ובלשון הרמב"ם אין הכרע לדעת הב"י ולכן בסי' רצ"ד כתב לשון הרמב"ם ובסימן ש"ה כתב לשון הטור וכמבואר בסמ"ע שם וכן בהג"א בשם א"ז כתב כלשון רש"י וכן משמע מדברי רש"י והר"ן והריטב"א בב"מ וכ"כ הנ"י וכן בשו"ת תה"ד סי' ש"ח וסי' שכ"ד תפס בפשיטות כדברי רש"י:
אך דעת ה"ה אליבא דהרמב"ם וכן הוא דעת הרשב"א וכ"כ הראב"ד וה"ר יהונתן בשם יש מפורשים דא"צ לשלם הדמים לבעלים מיד רק אם הגנב אלם וקשה צריך שיטרח ויוציא מידו (ועיין בלשון הרשב"א שהבאתי לעיל דמשמע דבש"ש שפיר י"ל דמחוייב לשלם תחלה אלא דלפי מסקנתו דעושה דין עם הגנב קאמר וא"כ משמע דגם בש"ש כן הוא דהא כללינהו רבא לש"ח וש"ש בהדדי וצ"ע) אך בין למר ובין למר אין הבעלים צריכין לטרוח עם הגנב אם הוא אלם וקשה ועל השומר מוטל הטרחא ולא נחלקו אלא לענין אם מחויב לשלם תחלה או אין מחויב לשלם מיד רק יטרח ויוציא מהגנב ויחזיר לבעלים אבל הטרחא לעולם מוטל על השומר ובש"ש הטרחא מוטלת עליו אף אם כבר נשבע ונפטר מהבעלים ומספקא ליה מלתא בש"ש שנשבע והוכר הגנב ואומר שרוצה להחזיר השכר ואינו רוצה לטרוח מה דינו מי אמרינן כיון שרוצה להחזיר השכר חזר דינו להיות כש"ח או לא ולכאורה נראה דלעולם דינו כש"ש דהא סתם שכירות אין משתלם אלא לבסוף ומסתמא בהכי מיירי הך דר"ה בר אבין ג"כ ויש לדחות דכיון שנשבע י"ל שאז קיבל השכר דכל שנשבע ששמר כראוי אלא שנאנס מידו בדין הוא שיטול שכרו כמבואר בסימן ס"ו וא"כ י"ל דמיירי שעתה אינו רוצה להחזיר השכר משא"כ כשאין רוצה להחזיר השכר חזר דינו להיות כש"ח שאם רצה עומד בשבועתו אך שזה דוחק דמשמע דמיירי בגוונא דאיירי בי' אביי ורבא בלא נשבע ובלא נשבע מסתמא לא קיבל עדיין השכר וא"כ מסתמא בכה"ג מיירי בי' ר"ה בר אבין למאי דמוקי כשנשבע וגם דאביי מפליג בין ש"ח לש"ש כשלא נשבע ודוחק לאוקמי דמיירי שכבר קיבל השכר בעת שקיבל לשמור וגם נראה דלפי הטעם שכתבתי בשם הרמ"ה דבש"ש אף אחר שנשבע לא כלתה שמירתו דכל דאפשר להטרח ולאשכוחי אין זה אונס ומחוייב לאהדורי עלה עד דמשכח לה א"כ נראה דלא מהני מה שרוצה להחזיר השכר או אם לא קיבל עדיין דמיד שקיבל עליו לשמור בעד שכר ש"ש מיקרי וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא חילקו בכך והנה הש"ך ס"ס רצ"ד כתב די"ל הטעם דחייב לטרוח כיון דלא נפטר אלא בשבועה ואפשר שאם הביא עדים שנטרפה באונס פטור ע"ש שמשיג בזה על דברי תה"ד סי' שכ"ד בסרסור שהמציא לראובן חוב בטוח בשכר ונתקלקל שצריך הסרסור לטרוח להגבותו ויליף לה מהך דהוכר הגנב ע"ש והרמ"א הביאו לפסק הלכה והש"ך רוצה לחלק בזה כמ"ש ע"ש ולפי דברי תה"ד צ"ל דאין חילוק בין עדים לשבועה כיון דהתורה האמינתו בשבועה שיפטר כעדים דמי ובאמת שכן מבואר להדיא בנ"י ריש פ"ק דב"ק שהבאתי לעיל דאהא דאמר ת"ק יביא עדים שנטרפה באונס כתב ולא מחייב כלל אפילו להביא עדודה כו' ולא דמי לנגנבה באונס ואח"כ הוכר כו' ולא מפטר בשבועה כו' ואם איתא שיש לחלק בין שבועה לעדים אין התחלה לקושיא זו דהא הכא בעדים מיירי וכ"ע מודו בזה שא"צ לטרוח אלא ודאי שאין לחלק בכך ויש להפליא על הש"ך שהיו עיניו משוטטות בכל שלא נזכר מדברי נ"י אלו. אך נראה שיש להביא ראי' קצת לדברי הש"ך מדברי התוס' בב"מ שהבאתי לעיל דהש"ס פריך אהא דחייבי' ר"נ מדר"ה בר אבין והוקשו התוס' דהא ההיא בהוכר הגנב אחר שנשבע מיירי ונדחקו לתרץ ועיין בש"מ בשם הר"ן והריטב"א:
ולכאורה לא ידענא מה קושיא דהרי שם איתא בלשון הש"ס אתא שבו שמטה מיניה ופי' רש"י שהוא שם הגזלן לסטים מזוין ולשון זה משמע שהיה ידוע דבר זה ששמטו ממנו בחזקה אלא שלא היה ידוע מי הוא ואח"כ הוכר הגנב וכן לפי המסקנא דגברי דבפרמוסקא כו' משמע דמיירי אפילו היה ידוע בעדים וא"כ שפיר פריך מדר"ה בר אבין דהא ר"נ חייבי' אע"פ שהי' ידוע בעדים ומכ"ש בנשבע דחייב אך לפי דברי הש"ך א"ש דברי התוס' דס"ל דע"כ לא מיירי דידוע בעדים דאם המקשן מפרש הך עובדא בידוע בעדים לא היה צריך לאתויי מדר"ה בר אבין דבש"ח רצה נשבע עדיפא מיני' הו"ל לאקשויי דהא אפילו אם הי' ש"ש דבכה"ג מודה ר"ה בר אבין דעושה דין מ"מ בידוע בעדים דינא הוא דפטור לגמרי ואין צריך לעשות עמו דין ולמה חייבי' ר"נ אלא ודאי דשפיר מפרשינן הך דאתא שבו שמטי' מיניה אין ר"ל שהיה זה ידוע רק לפי דברי הנפקד הכי הוה דשמטי' מיניה בחזקה ולא בפשיעתו ולכן חייבי' ר"נ ואהא קשיא לי' מדר"ה בר אבין דקאמר בש"ח רצה נשבע כו':
ובזה יש ג"כ מקום ליישב מה שהקשה בש"מ אאיבעיא דרבה זוטי דאיך פליג אדאביי ורבא ואף כי מ"ש בש"מ דפליג גם אדאביי מדקאמר רצה עושה עמו דין ולימא לי' לאו בע"ד דידי את אלא ע"כ דלא כלתה שמירתו אין זה מוכרח דשפיר מצי למטען דאף שהי' גניבה באונס אינו רוצה לישבע אפילו באמת וגם דמחויב קצת בהשבה כמש"ל אך מרב דס"ל דעושה עמו דין אף בש"ח מותר דלא כלתה שמירתו (ועי' מ"ש ד"ז הגאון בת"ש דהאיבעיא בש"ש ולהכי נקט נגנבה באונס לא משמע כן מהרמב"ם) וא"כ הך איבעיא דלא כהלכתא וכבר כתבתי בזה טעם להשמטת הרי"ף והרא"ש אך לפמ"ש הש"ך דבידוע בעדים פטור לכ"ע א"כ שפיר מצינו לפרושי הך איבעיא בידוע בעדים דאז אין עושה עמו דין דכלתה שמירתו ומ"מ מיבעיא לי' דדילמא אמרינן כיון דאהדרה הדרא:
אך לענ"ד לא מסתבר לחלק בין שבועה לעדים כמש"ל דהתורה האמינתו בשבועה וכעדים דמי וגם י"ל כיון שנאמן בשבועה א"כ מעיקרא אדעתא דהכי יהיב לי' שיהא נאמן בשבועתו ויפטר ממנו וא"ל דבשבועה הוא מחויב לטרוח בהשבתה להפיס דעתו של בעל הבית דשמא לא סמכ' דעתי' על השבועה כולי האי דמה"ת נחייב את זה לטרוח (ומכ"ש לשיטת רש"י) לשלם מה שאינו מחויב מן הדין שהוא ידוע בעצמו שנשבע באמת ומ"ש לדייק מדברי התוס' דקשיא להו דהא ר"ה בר אבין כשנשבע מיירי והו"ל לשנויי דהכא בעדים מיירי י"ל דקשיא להו דל"ל לרבא לשנויי גברי דפרמוסקא כו' והוכר הגנב לאו דוקא הול"ל דהוכר הגנב דוקא ולישנא דשמטי' מיני' דמשמע שידוע הי' הוא לאו דוקא רק לפי דבריו של נפקד והכי מסתבר קצת שאם הי' ידוע בעדים מסתמא היו יודעין מי הוא לפי מ"ש רש"י שהי' גזלן מפורסם ולישנא דהוכר הגנב משמע שלא נודע אלא אח"כ וקצרתי וכבר כתבתי שמהנימוקי מוכח בפירוש שאין לחלק בין שבועה לעדים:
ומ"ש הש"ך לחלק בין נידון דתה"ד להא דהוכר הגנב משום דהתם נגנב מביתו ורשותו כו' לענ"ד חילוק זה תמוה דא"כ ש"ח נמי הא נגנב מביתו ורשותו ואעפ"כ אין מוטל עליו הטורח אחרי שכבר נפטר בשבועה וש"ש חייב לטרוח אע"פ שכבר נשבע ונפטר דבש"ח כיון שנשבע ונסתלק החיוב אין לו עליו כלום משא"כ ש"ש אע"פ שמשורת הדין הוא פטור מהפסד ממון מ"מ כיון ששכרו אתו לא נפטר מטורח זה ואין סברא לומר דבעינן תרווייהו שתגנב מביתו ורשותו וגם קבלת שכר ולכן שפיר למד התה"ד דין שלו מהך דהוכר הגנב אך מ"ש הש"ך שהב"י סימן של"ה כתב שדברי התה"ד מגומגמים נראה דהוא מטעם אחר לפי שי"ל דדוקא בש"ש שקבלת השכר היה על ענין שמירה וקבלת אחריות ואף ע"פ ששמר כראוי מ"מ כל שחב בשמירתו ויוכל להצילו בנפשו וטרחתו יש לו לעשות משא"כ בעובדא דתה"ד שקבלת השכר אינו מענין שמירת ואחריות קלקול החוב כלל רק נטל שכר סרסרותו אע"פ שהוא היה הממציא החוב ההוא לראובן וקיבל שכר ע"ז מ"מ לא היה כאן שום קבלת שכר על אחריות קלקול החוב שישגיח עליו שלא יתקלקל החוב ומקבל שכר על זה ואירעו אונס אע"פ שפטור מן הדין מ"מ אם יכול להציל ע"י טורח הוא מחויב להטריח להביאו לידי גוביינא וגם הב"י מודה בזה אך בההיא דתה"ד שלא קיבל רין שכר סרסרו בזה כתב הב"י שדבריו מגומגמים ומ"מ אין חולק עליו בהחלט והרמ"א ז"ל לא חשש לגמגום הב"י להוציא מידי ודאי של תה"ד והביאו בד"מ סימן רצ"ד ופסק כן בהג"ה להלכה:
ועוד י"ל במ"ש הב"י לגמגם בהא דתה"ד לפי מ"ש בש"מ בשם הרמ"ה בטעמא דמלתא שצריך לעשות עמו דין בש"ש אע"פ שנשבע דכיון דש"ח אינו פטור אלא מאונסין וכל כמה דמצי טרח ומשכח לי' לאו אונס הוא וכיש"ל א"כ החילוק מבואר שאין עיקר הטעם לפי שנהנה שקיבל שכר אלא הטעם שקיבל אחריות שלא באונס ואף שבעיקר הגניבה הי' אנוס מ"מ לא כלתה שמירתו מחמת זה אם יהי' יכול לטרוח להוציאה מידו ועדיין חיוב השמירה עליו לענין זה שיטרח אחרי' וא"כ בההיא דתה"ד שאין שם חיוב קבלת אחריות כלל אין לחייבו בשביל קבלת שכר סרסרותו כך י"ל לפי סברת הרמ"ה אבל התה"ד ס"ל דמדחזינן דאביי ס"ל לחלק בין ש"ח לש"ש אף כשלא נשבע ולרבא החילוק הוא כשנשבע אין זה מטעם קבלת אחריות רק משום שנהנה בקבלת שכר ולכן למד מזה לנדון שלו גבי סרסר כך נלענ"ד. ומצאתי בשו"ת מהרשד"ם ח"ב מח"מ סימן קפ"ט שכתב בעובדא דבנידון התה"ד שיש לסמוך על תשובת תה"ד בזה ולחייב את זה שנעשה החוב על ידו אם לא טרח כראוי וכתב מעיד אני עלי שמים וארץ שמורי הרב הגדול מו' יוסף טיטיאצק הי' מחשיב תשובות התה"ד כתשובת הרא"ש ולא שאני צריך לשבח כו' אלא לפי שראיתי שמהר"י קארו כתב שהדברים מגומגמים כו' ואינו יכול לומר אפילו הייתי שם לא הייתי יכול להציל אלא י"ל אם הי' שם הי' מציל כו' עי' שם וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"א סימן קפ"ד על הנדון ההוא דמהרשד"ם וכ"כ מהרש"ך בח"ב סימן מ"ו בראובן שהי' פאטור לסוחרים ושמעון טען סחורות באניה אחת וכתב לראובן שיבטיח נכסי שמעון (ר"ל שיעש' מעמד עם באנקעהר שהוא מקבל אחריות הספינות עליו שיקבל אחריות על הסחורה ששלח שמעון) וכן עשה והבטיח ונשברה האני' והגיע זמ"פ שיפרע המבטיח שהוא ששה חדשים כפי נימוסי שררת וויניצאה והמבטיח היה מעביר לראובן בדברים פעם שיפרענו ופעם שממתין כו' ובין הדחיות אלו עבר זמן הרבה ונשבר ראובן כו' והביא שם תשובתו שבחלק א' דמייתי מדברי תה"ד וכתב שאם פשע ראובן בגביית המעות מיד המבטיח שהיה סומך על דחיותיו ודאי חייב אך אינו יודע אי הוי ראובן פושע במה שנסמך על דחיית המבטיח עד שנשבר ויראה שדבר זה יתברר ע"פ סוחרים מומחים שאם יראה בעיניהם שפשע ע"פ מנהג הסוחרים ודאי שחייב לשלם דהלכה רווחת דעניני הקניות והסחורות מנהג הסוחרים עיקר וכמו שנלמד ממאי דקאמר שם פרק א"נ האי סטומתא קניא כו' עכ"ל:
והעתקתי דברים אילו להתלמד במקום אחר כי בנ"ד עדיפא טובא מההיא דתה"ד ומההוא דב"ק בהוכר הגנב וכמ"ש בתחלת דברינו דכיון שזה קיבל עליו בתחלת הענין כל מיני אחריות עד שיומסר הסחורה ליד הבעלים לאו כל כמיני' למפטר נפשיה בטענה זו שהטיל הטרחא על הבעלים להוציא מיד זה המוליך ובפרט שזה טוען שטרח עמו בדברים והרצה אותו בכל מה דאפשר ולא הועיל וללכת עמו ביד חזקה על זה המבטיח הי' מוטל שעל פיו נתן לזה ונתן לו שט"ח ע"ז ואם הוא לא רצה לטרוח בזה איהו דאפסיד אנפשי' ועוד יש לי כמה טעמים ונימוקים בזה אך לענ"ד די במה שכתבנו ושלום על דייני ישראל דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: