בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה לד
שאלה דבר הרגיל הוא בין הסוחרים כשרוצים לשלוח סחורה למדינה אחרת והדרכים בחזקת סכנה עושין מעמד עם מי שרגיל בדרך הזה להוליך הסחורה ונותנין לו סך כך וכך למאה והוא מקבל על עצמו אחריות הסחורה והולכתה אל ארץ חפץ הסוחרים ובכדי להבטיח להם על האחריות הוא נותן להם שט"ח ע"ס כך וכך מעות בכדי שיווי הסחורה ואם מביאה בשלום אל המקום ההוא מחזיר לו השט"ח ואם אירעו אונס שהסחורה אבודה משלם לבעלים את הסך שהתחייב בשט"ח וגם יש דרך אחר שאין המוליך מקבל עליו אחריות הסחורה רק איש אחר מקבל עליו אחריות הסחורה ונותן שט"ח על סך מעות שיווי הסחורה להסוחר בעל הסחורה והוא נוטל עבור זה סך כך וכך למאה עבור קבלת האחריות והמוליך המתעסק בהולכת הסחורה הוא נוטל ג"כ שכר טרחתו והולכתו כפי שמתפשרים ביניהם ואם הצליח דרכו אשר הוא הולך ובאה בשלום נוטלים שכרם ומחזיר להם הסוחר השט"ח לזה שקיבל האחריות ואם נלקחה הסחורה והוא אבודה השכר אבד וזה שקיבל אחריות משלם את אשר נתחייב בשט"ח בלי טענה ומענה והוא מנהג שנתפשט בין הסוחרים מקדם במדינה ואין איש שם על לב לדעת אם הוא דינא או מנהגא שמצד הדין י"ל שקבלת אחריות זה אסמכתא הוא כיון שלא נעשה בקנין ובב"ד חשוב:
תשובה אם המוליך הסחורה הוא עצמו המקבל אחריות אין ספק שהוא מחויב מצד הדין כיון שהוא המוליכה למקום סכנה ועל ידו נאבדה ולולי שלקחה על אחריותו לא היו הבעלים שולחים סחורתם למקום ההוא ואף בלא קבלת אחריות היה מתחייב וכדאמרינן הרי הוליכן למקום גדודי חיות כו' ומכ"ש במקבל עליו בפירוש דאפילו באירעו אונס קי"ל דמתנה ש"ח להיות כשואל ואין להאריך בדבר פשוט:
אך באם המוליך הסחורה אינו מקבל אחריות על עצמו רק איש אחר לכאורה י"ל דהוי אסמכתא ואע"ג דכל ערבות אסמכתא הוי ואפ"ה אמרינן דמשום דהימניה גמר ומשעבד נפשיה מ"מ י"ל דכאן גרע טפי דערב ה"ט כמ"ש הרמב"ן הביאו בעה"ת שער מ"ג שכתב וז"ל כבר ידענו מדיני האסמכתות דכל התולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא וערב גופיה לאו אסמכתא גמורה היא ותדע דהא ערב לאחר מתן מעות משתעבד בקנין אע"ג דקנין באסמכתא גמורה לא מהני אלא כל כי הך אסמכתא דערב לאו אסמכתא הוא דודאי סמיך ליה מלוה בדעתיה על לוה דאיהו פרע ואמר בנפשיה אי לא פרע איהו פרע ערב כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן בפרק ג"פ הביאו סימן ר"ז ועיין ש"ך ר"ס קכ"ט ולזה באמת מהני הא דמשום ההיא הנאה דהימניה כמבואר שם בבעה"ת משא"כ כאן שאין האסמכתא מחמת שיפרענו המוליך שהרי המוליך לא קיבל על עצמו אחריות כלל רק שיש לדון מצד דשמא לא יבא לידי חיוב שהסחורה תעבור בשלום וע"ז סמכה דעתו דהנותן שזה המוליך יעשה כל טצדקי להצילה וא"כ ערבות ע"ז אסמכתא גמורה היא ולא מהני בה הך טעמא משום דמהימן ליה ומ"מ נראה דלפי הטעם שכתבה רמב"ן בערב דלא הוי אסמכתא גמורה לפי שהוא כתולה ביד אחרים גם זה לא הוי אסמכתא ועדיף מערב דעלמא דבערב דעלמא י"ל דהוי כאסמכתא אעפ"י שביד הלוה תלוי דמימר אמר כפינא ליה ללוה כו' כמ"ש הרמב"ן ס"פ ג"פ משא"כ בזה אין לבו סמוך שזה טרח ומציל דמאן יימר שיועיל טרחתו להציל והא קמן שמבזבז ממון לאיש הזה שמקבל עליו אחריות הסחורה מדאגה מדבר שמא לא תעלה ביד המוליך להציל מיד הבאים לטרוף טרף כאשר מעשים בכל יום ואי הוה סמכה דעתיה על המוליך לבד לא הוי שדי זוזי כולי האי משום חששא בעלמא ואפילו את"ל דמקצת אסמכתא הוי תו לא גרע מערב דכיון דלא הוי אסמכתא גמורה מהני טעמא בההיא הנאה דמהימן ליה כו'. ודבר זה מתורתו של הריב"ש למדנו שכתב בסימן ש"ח וז"ל עוד שאלת אם מותר להלות כו' שזהו בודאי אסמכתא היא אם תלך הספינה בשלום יתן זה דרך משל עשרים ליטרין ואם יארע הפסד יתן זה מאה ליטרין ואע"ג דאסמכתא לא קניא בכל דאי וכ"ש באסמכתא שאין בידו להשלים כמו זה ואולי שהסוחרים והספני' יכולים להתנות בענין זה וכבר שמענו שפשט מנהגם כו' עכ"ל השואל שם והריב"ש השיב לו שאין אסמכתא אלא בתולה בדעת עצמו כו' אבל תולה בדעת אחרים שאין בידו כלל לאו אסמכתא הוא דכיון שאינו תולה בעצמו ואין בידו כלל גמר ומקני אדעתא דהאי תנאה כו' אבל בנידון זה שהוא תולה במקרה גמור אם תהיה רוח סערה בים מפרק אניות ומשבר ספינות או יחד יבואו גדודים וחברת גנבים ושודדים לשלול שלל ולבוז בז ואין בידו להיות נכון לבו בטוח לא יירא מכל אלה כשהתנה מתחלה גמר ומקני ואין כאן אסמכתא עכ"ל. ונידון דידן הוא ממש כנידון דהריב"ש כי גם בזה המוליך סחורה אינו רק שליח להולכה בלבד והרי זה כספן של בעל הסחורה אין עיניו עליו רק על המבטיח והספן שליחותיה קעביד ולפי שאין ביד המבטיח להנצל ממקרה ופגע רע לכן כשהתנה מתחלה גמר ומקני וה"נ דכוותיה ונראה בדעת השואל דס"ל שאין ללמוד זה מדין ערב דעלמא דחייב ואפילו ערב בשביל שואל חפץ דהדרא בעיניה חייב אע"פ שאין החיוב אלא אם יארע אונס הטעם דבההיא הנאה דקמהימן ליה משום דיש לחלק ולומר דהתם שפיר אמרינן גמר ומשעבד נפשיה משום דקבלת אחריותו אינו אלא אם לא יהיה ללוה או לשואל לשלם ועל הספק הזה משעבד נפשיה דמימר אמר שמא ישלם הלוה בעצמו ולא אצטרך לשלם ואם לא יהיה לו ויצטרך לשלם אינו מפקיע עצמו מידי שעבוד בההיא הנאה דמהימן ליה ומחית נפשיה לספיקא בכה"ג ומכ"ש בשואל דאיכא תרי ספיקי שמא לא יארע אונס והדר בעינ' ואת"ל יארע שמא ישלם השואל עצמו משא"כ בזה שאם יארע אונס אין לו על מה לסמוך שהרי אינו על הספן אחריות וזה אין בידו שלא יארע האונס ובשביל הנאה דמהימן לחוד לא משעבד נפשיה שיחול חיוב התשלומין עליו לבד ולכן היה דעת השואל דהוי אסמכתא והריב"ש השיב לו דאדרבה מההיא טעמא שאין בידו שלא יארע האונס אין בו דין אסמכתא דמעיקרא אדעתא דהכי נחית לשעבד נפשיה שאין לו על מה לסמוך כיון שאין בידו ועכ"פ מבואר מדברי הריב"ש דבכה"ג ליתא לדין אסמכתא כלל:
אמנם כן צ"ע שהרי מבואר דהריב"ש נמשך בזה לשיטת הרמב"ן דס"ל דבתולה בדעת אחרים לא הוי אסמכתא אבל הא איכא דעות דס"ל איפכא דאדרבה דין אסמכתא הוא בדבר שאין בידו רק בדעת אחרים כמבואר בסימן ר"ז ומ"מ י"ל דכ"ע מודים בהא דכיון שעל אמונתו של זה הוא מוסר לזה הסחורה להוליכה במקום סכנה א"כ שפיר הוא מתחייב באחריותה דהיכא דלא גזים כ"ע מודו כמ"ש בב"ח סימן ר"ז:
אך בלא"ה נלענ"ד דשפיר מהני כה"ג מדין ערב ומ"ש בדעת השואל שבריב"ש וכן נראה מהריב"ש ג"כ שאין בזה דין ערב וכתבתי טעמא דיש לו לסמוך על הלוה שמא יפרע הוא ומחית נפשיה לספיקא (ולכאורה יש לסייע הך סברא מדברי הר"ן בקידושין שכתב דהצרפתים והרשב"א חלקו על הרמב"ן בההיא דתן לכלב או זרוק לים משום דדוקא ערב על דבר שמוציא מרשותו לרשות בן דעת כו' ולפמ"ש החילוק מבואר יותר דבזרוק לים אין לו על אחר רק הוא מחויב ליפרע ולא משעבד נפשיה) נראה דז"א דהא דין ערבות מיהודה ילפינן כדאיתא בב"ב וערבות דיהודה לא היה על מי לסמוך והוא כנ"ד שערב בעד הליכת בנימין שלא יקראנו אסון ומינה ילפינן דמשעבד נפשיה בכה"ג שהטריפה אינה ודאית ואם יטרוף לא יהיה על מי לסמוך וחיוב מדין שומרין לא שייך בזה ואפ"ה משתעבד וממנו נקח לנ"ד דבכה"ג מהני ערבותו:
ולכאורה צ"ע ממ"ש הרמב"ם והובא בש"ע סימן קל"א בראובן שמכר שדה לשמעון ולוי קיבל עליו אחריות לא נשתעבד לוי והא הך דיהודה ובנימין כשדה זו דמיא שיהודה קיבל אחריות בנימין עליו ואמרינן דמשתעבד וא"כ גם גבי שדה נימא דמשתעבד לוי על קבלת אחריות ומשמע מזה דכל שאינו משעבד עצמו על גוף הענין הנעשה עכשיו רק משעבד עצמו באם יתחדש איזה ענין הוה ליה אסמכתא וה"נ דכוותה ואמנם הטור שם כתב בטעם הרמב"ם דלא שייך הימניה דעביד איניש דזבין ארעא ליומא ע"ש וא"כ כאן לא שייך זה ושפיר משתעבד אגב דהימניה כמו בשאר ערב ואמנם לענ"ד נראה לומר דטעמא דהרמב"ם דבשלמא בערב דלוה שפיר יש מקום לערבות לחול שהוא. ערב על החיוב שנתחייב הלוה עכשיו משא"כ לענין מכירה שבשעת מכירה אין כאן מקום חיוב כלל שהרי תמורת הדמים שנותן הרי הוא נוטל הקרקע ואפילו אם היא משועבדת לבע"ח מ"מ אין בזה ביטול המכירה שהמכירה קיימת עד שעת טריפה וא"כ כיון שעכשיו בשעה שנעשה ערב אינו מוצא מקום לחול שאין כאן חיוב רק שיהיה כח קבלה זו של עכשיו לחול על החיוב שיתחדש ע"י טריפת בע"ח וכיון שאין ודאי שיבא חיוב זה כלל אסמכתא הוי ואע"ג דגם בערב בעד שואל חפץ מהני ערבותו אע"ג דהחפץ הדר בעינ' וקי"ל דלא אשתעבדי ניכסי אלא משעת אונסין מ"מ מהני ביה ערבות דאע"ג דשעבוד לא רמי אנכסיה אלא משעת שאלה כיון שהחפץ הוא בעין מ"מ החיוב חל מיד בשעת שאלה שמתחייב מיד שיחזירנו בכלות ימי שאלה ועל חיוב זה חל ערבותו ולכן שפיר הוי בי' דין ערב וזה מבואר בש"ך סי' רצ"א דמה"ט יש לשומר דין א"י אם נתחייבתי שחיוב החזרה מתחיל מיד בשעת שאלה ע"ש משא"כ במקבל אחריות מכירת שדה שאין כאן התחלת שום חיוב בשעת ערבותו ואין חיוב אלא כשיטרפו ממנו אז מתחיל החיוב וכיון שאין ברור שיתחיל שום חיוב דשמא לא יבא לידי טריפה כלל הו"ל אסמכתא והוא נכון לענ"ד. וא"ל כיון דקי"ל באומר תן לפלוני ואני ערב מהני אף שאין ההלואה נעשית מיד בשעת הערבות וכ"כ הש"ך סימן קכ"ט בשם הרשד"ם במי שנתן כת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני הוא ערב כו' ע"ש וא"כ הא קמן דאע"פ שאין החיוב מתחיל מיד שי"ל שמא לא יבא לידי חיוב שלא יתן לו כלל ואפ"ה אין מבטל דין ערב שע"ד כן הוא נעשה ערב כשיבא לידי חיוב אבל באמת ז"א דהתם שזה הלוהו עפ"י אמירתו שיהיה ערב וכשמלוה לו והחיוב מתחדש הוא ע"פ זה אין קפידא בזה שאמירתו היה קודם על החיוב שיהיה מחמת אמירתו והו"ל כאומר בשעת מתן מעות משא"כ במכירה שהחיוב המתחדש אינו מתחדש מחמת ערבותו רק שממילא מתחדש החיוב ובא עליו ע"י טריפה וכיון דאפשר שלא יתחדש החיוב שאפי' אם יש כאן בע"ח שמא יסלקנו הלוה בזוזי או נכסי ב"ח לא גמר ומשעבד נפשיה והלואה שאני דהחוב הוא ודאי רק שיש ספק שמא יסתלק החוב ועל זה גמר ומשעבד נפשיה שאם לא יסתלק החוב יתחייב לשלם ולכאורה יש לעיין לפ"ז דהתינח בקבלת אחריות מחמת טריפת בע"ח שאף אם יטרוף עכ"פ עד שעת טריפה המכיר' קיימת ואין כאן התחלת חיוב אבל בקבלת האחריות מחמת גזילה שפיר יש כאן התחלת חיוב מיד שהרי ביטול מקח יש כאן והו"ל זוזי הלואה כמ"ש התוס' בב"מ דף י"ד דהשטר מקח הו"ל כשטר הלואה ואמרינן ביה אחריות ט"ס אף לשמואל וכ"כ בדף ט"ו ע"ב ד"ה ששווי' אפותיקי דבגזלן שלא חל המקח כלל זוזי הוו הלואה ואם ישלם שבח הו"ל רבית ע"ש וא"כ למה לא יועיל ערבות על אחריות דגזילה דהרי אם היא גזולה החיוב מתחיל מיד דהזוזי הם הלואה מיד הערבות דידיה כערבות דהלואה וא"ל כיון שעכשיו לא נודע מזה החיוב אע"ג דאגלאי למפרע לית לן בה ז"א שהרי ע"ז הוא בא להתערב שאם יבא נגזל ויוציא והחיוב בזה הוא מיד ועל זה הערבות חל על החיוב הלז המתחיל מיד כמו בהלואה ומ"מ יש לחלק דבהלואה שהחיוב המתחיל מיד הוא ודאי חיוב סמכה דעתיה להשתעבד מיד משא"כ בזה שאף שהוא חש למלתא ומקבל אחריות ע"ז שאם יבא נגזל כו' מ"מ לא ברירא ליה שיהיה כאן ח ויש לחלק בין זה לאומר תן לפלוני כו' דג"כ לא ברירא ליה וקצרתי:
ואמנם גם בטעם שכתב הטור על דבר' הרמב"ם לפי שלא על אמונתו קנה השדה שפעמים אדם קונה שדה שלא באחריות דזבין ארעא ליומיה וקשה תינח בטריפת בע"ח אבל בטריפת נגזל אף מכירה ליומיה אין כאן ואפילו שמואל מודה בהכי כמ"ש התוספות בב"מ שם וע"ש שכתבו דאפילו ממשעבדי נמי גבי דשטר מקח זה הו"ל כשטר הלואה דאמרינן ביה אחריות ט"ס כו' ולפ"ז גם לענין ערב נמי נימא דהוי כערב דהלואה ולכאורה י"ל דא"כ דהא דאמרינן דזבין ליומא היינו משום שבינתיים יאכל פירות הרבה כמ"ש רש"י שם ומש"ה שפיר כתבו התוספות דבנגזל אין כאן זביני ליומא דהנגזל טורף אף פירות שאכל הלוקח דא"ל ארעאי אשבח וכ"כ ג"כ הפ"י ועדיין היה מקום לומר דגם בנגזל לא אמרינן אחריות ט"ס רק לענין אכילת פירות לבד ולא על הקרן דעל הקרן לא קביל אחריות משום דזבין ליומא בשביל אכילת הפירות ואף שהנגזל יטרוף הרי הוא חוזר לגבות אותם מן הגזלן וזימנין שאכילת הפירות יעלה יותר מהקרן וכיון שאכילת הפירות הוא פסידא דהדר הו"ל כאלו הפירות שלו והו"ל כמו טריפת בע"ח דזבין ליומא ודוחק לומר דכיון שעכ"פ אנו צריכין לומר דנחית לאחריות על הפירות עכ"פ מסתבר טפי דנחית לאחריות גם על הקרן וכדאמנינן התם סתמא כי תבע קרנא תבע ברישא וגם י"ל דכיון דע"כ יהיה מוכרח לתבוע המוכר על הפירות לא אמרינן דזבין ליומא רק בטריפת בע"ח שהפירות שלו וא"צ לתבוע כלל דמנ"ל להתוספות לחלק בכך ויותר מסתבר לומר דהתם קיימו התוס' אליבא דשמואל דס"ל לוקח מגזלן לית ליה שבחא וה"ה פירי כמבואר במפורשים שם והלכך שפיר כתבו דאין כאן זביני ליומא בלוקח מגזלן לפי שהנגזל יטרוף גם הפירות והלוקח אין לו על מי לחזור ולפי זה אתי שפיר דברי הטור דיהיב טעמא משום דזבין ליומא אף דמסתמא מיירי בכל אחריות אף של נגזל משום דאנן לדידן דקי"ל כרבא דפסיק הלכתא כרב דיש לו שבח א"כ גם בנגזל זביני ליומי' הוא שאף אם יטרוף הפירות מ"מ יחזור לפרוע אותם מיד הגזלן ולכן אין סמיכתו על הערב לענין הקרן אלא דלפ"ז צ"ל דגם להרמב"ם מהני ערבותו לענין הפירות שיטרוף הנגזל דאל"כ בפשיטות י"ל דגם לענין הקרן אין סמיכתו על הערב כיון שיגבה מהמוכר אלא ודאי שז"א דכל ערבות דהלואה נימא דסמיך על הלוה וע"כ כיון שבשעת הלואה נוטל ערב חזינן דעל אמונתו הלוהו וה"ה לענין מכר מה תאמר דזבין ליומא גם ליומא ע"כ דסמיך שיחזור ויגבה מהמוכר ומה בין זה לגוף הקרן אך אם נאמר דאע"ג דהרמב"ם כתב שאין הערבות בעד קבלת אחריות מועיל מ"מ בגזל הוא מועיל עכ"פ לענין הפירות ואז על גוף הקרקע אמרינן שאין סומך על הערב כיון שכבר סמוך לבו לענין הפירות שוב זבין ליומי' אך אין זה במשמע בדברי הרמב"ם ופשט הדברים נראה דאף להפירות שטורף נגזל אין ערבותו כלום וא"כ קשה מה זבין ליומיה שייך בזה כיון דבלא הערב אף הפירות אינם שלו אם יטרוף הנגזל:
ועוד נלענ"ד דבלא"ה קשה על הטור דהא אנן קי"ל דלא כשמואל וסבירא לן אחריות ט"ס אף בשטרי מקח דלא אמרי' זבין ליומא וא"כ היאך כתב הטור בפשיטות הך סברא דזבין ליומא וראיתי שהט"ז עמד בזה וכתב שצ"ע לחלק בין מוכר לערב ע"ש ולדידי חזי לי שהחילוק נכון דבלוה דאמרינן דעל אמונתו הלוהו אע"פ שאינו קבלן ולא נפטר מלשלם מ"מ אמרינן מדחזינן שבשעה שמלוה הוא נוטל ערב בודאי הוא סומך עליו משא"כ במכר דאיכא תרתי דזימנין דאף בלא אחריות זבין ליומיה ומכ"ש בזה שיש לו אחריות על הלוה דסמכא דעתיה אהא ואין לו סמיכה כ"כ על הערב אבל לומר שאין אחריות ט"ס במכר ולא קנה על אחריות כלל בהא לא קי"ל כשמואל דשדי זוזי בשביל הך מלתא דזבין ליומא שהוא מיעוט שאין מצוי ודוקא לענין ערב שיש לו לסמוך על הלוה ג"כ חזי לאצטרופי הא דזמנין דזבין ליומא כנלענ"ד בדעת הטור ולפ"ז בנגזל שטורף הפירות ג"כ אע"ג שחוזר לפרוע מהגזלן מ"מ ליכא תרתי כיון דעל הפירות גופא ג"כ צריך לחזור על המוכר ודוקא בטריפת בע"ח שאין טורף הפירות כלל שייך לומר תרתי שאוכל פירות וגם יש לחזור אחר המוכר:
וגם מאי דכתיבנא לתרוצי דברי התוס' משום דהתוס' מיירי אליבא דשמואל דס"ל שבח אין לו שבתי וראיתי שז"א דהא טעמיה דשמואל כיון ששדה אין לו שכר מעותיו נוטל ומחזי כרבית וזה שייך היכא שצריך לפרוע הקרן משא"כ אם נימא שאין מקבל אחריות על הקרן שפיר י"ל דזבין ליומא לפי שקיבל אחריות על הפירות וגם שמואל מודה בהא כיון שלא ישלם הקרן אין כאן רבית וע"כ לומר בשיטת התוס' כמש"ל דלא מסתבר שיקבל אחריות על הפירות ולא על הקרן או כפי הסברא השניה דכתיבנא ואין מעלה ארוכה לדברי הטור:
אמנם אפשר לומר ע"פ מ"ש הב"י בסי' קל"א לחלק דערב דלוה כיון דלהוצאה כו' משא"כ ערב דשדה כיון שרואהו מוכר שדה ואין מערער עליו ודאי כשמתערב אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו ממנה כו' ע"ש ואמנם הך סברא נראה דא"ש לענין אחריות דגזולה דאם איתא דגזולה הי' יוצא ערעור בשעת מכירה משא"כ לענין טריפת בע"ח אין ראיה מה שהוא שפוי בשעת מכירה שהבע"ח אין נותן עין על נכסי הלוה ולא איכפת לי' במכירתו וגם אפשר שלא הגיע זמנו ולפי"ז י"ל דגם הטור ס"ל כסברת הב"י וא"ש לענין אחריות דגזולה ולענין אחריות דבע"ח שפיר כתב הטור די"ל דזבין ליומא דבאחריות גזלה פשיטא ליה כסברת הב"י בזה. ולפי"ז גם טעמא דידי דכתיבנא שאין הערבות חל מחמת שאין החיוב מתחיל עד שעת טריפה ג"כ א"ש דאף דמיירי גם בטריפת נגזל מ"מ לענין זה בלא"ה א"ש כסברת הב"י וכדכתיבנא לשיטת הטור שוב ראיתי שהב"י שם הביא דברי ה"ה שכתב וז"ל דשאני ערבות דמכר כשנותנין המעות ע"ד להשתקע נותנין ואין הערבות על הדמים אלא על הקרקע והוא ע"ת אם יוציאוהו מידו כו' ואינו כערב דהלואה שהמלוה מוציא המעות מתחת ידו וכאן הלוה מוחזק בקרקע וא"ל על אמונתו הלוהו כו' ונראה קצת דתרי טעמי נקט חדא שהמעות ניתן להשתקע ואין כאן חוב והוא כעין מ"ש וגם לפי שאינו מוציא כעת מתח"י רק מחזיק בקרקע וכיון שבהאי שעתא מוחזק הוי לא על אמונתו הלוהו ועי"ש עוד שכתב ואין האחריות על הדמים אלא על הקרקע אם יטרפוהו ממנו ותדע לך דאם הוקרה או הוזלה וטרפה בע"ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהוא שוה בשעת טריפא לא כפי הדמים שקנה כו' עי' שם ומזה משמע ג"כ דמיירי בטריפת בע"ח דאלו בטריפת גזלן נראה שיש להגבותו כפי הדמים שקנה כיון שהמקח בטל וזוזי הלואה גבי' וכ"כ להדיא בנ"י ב"ב קמא דמציעא עי' שם וכזה הראה לי חכם אחד שנתעלמו דברי נ"י אילו מבעל קצה"ח סי' קט"ז שכתב שהתוס' חולקת על הך דינא דגובה כשעת טורפא והביא מתוספות דבבא קמא גבי ראובן שמכר שלא באחריות כו' וזה תמוה שהתוספות שם קיימי לענין ערעור דגזלנותא ושם באמת לא אזלינן בתר טרפא רק כשעת המכר ואף שישבתי הדברים מ"מ נראה שלא כיון לזה ודברי הנ"י בזה הם דברי הר"ן הובא בש"מ ואמנם לענ"ד דעת הראב"ד והרשב"א אינו כן ואין כאן מקומו:
ודאתאן עלה בנ"ד ודאי דמהני הערבות בשעת מתן הסחורה אף לדעת הרמב"ם במכירת השדה דטעם הטור פשיטא דלא שייך הכא וגם לטעמא דידי נמי הא בשעת קבלת הסחורה מתחיל החיוב ואף שעיקר החיוב מתחיל בשעת אונסין מ"מ חיוב על חזרת הסחורה מתחיל מיד וכמו ערב דשואל חפץ וגם טעם הב"י דכשמתערב אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו ליתא בנ"ד שהכל יודעין שהדרכים בחזקת סכנה וכשנכנס לערבות הוא בא בשכרו ומכניס עצמו מתחלה ע"ד כן ומשעבד נפשיה וגם הנותן הסחורה הוא מוציא מתח"י על אמונתו של זו וגדולה מזו י"ל דנ"ד לא מיקרי ערב כ"א קבלן שזה המבטיח הוא עיקר המקבל את הסחורה מהסוחר ואף שבעל החבילה הולך לקחתה מבית הסוחר מ"מ כיון שאין הסוחר נותנה לו בהקפה או על אחריותן רק עפ"י השט"ח מהמבטיח א"כ איהו אינו רק שליח של המבטיח ושליחותיה קעביד לקחתה ולהוליכה אל מחוז חפץ ואינו רק כבעל עגלה המוליך סחורה וטוענה בשליחות הקונה מהסוחר והסוחר אין דינו עם המוליך רק עם המבטיח ואין כאן ערבות רק קבלנות והרי אומר תן לו ואני אתן לך הוי קבלן ומכ"ש בזה שכבר שלח השט"ח לידו כתוב על שם הסוחר ועפי"ז הוא מוסר לו הסחורה שדין קבלן יש לו:
ועוד נראה דאפילו תימא שאם שולח לו בכתב שיתן לזה הסחורה והוא מחייב עצמו שמחוייב להחזירה לו בשלימות וכיוצא בזה היה תלוי במשמעות לשון הכתב אבל כפי שנוהגין שנותן שט"ח בסתם ואין מזכיר בו סחורה כלל רק על סך כך וכך מעות א"כ נראה שהענין נעשה ע"ד הקנאת חכמי ספרד המבואר בסי' ר"ז וכמו משלשין שט"ח לקיום תנאים המבואר באה"ע והיינו שהוא מקנה לו השט"ח ומתחייב לו סך כך רק שתנאי הוא באם יחזיר הסחורה השט"ח מחול וכל זמן שלא מסר הסחורה החוב בתקפו ואין כאן דין אסמכתא כלל סוף דבר שמנהגן של ישראל תורה הוא ודין גמור וגם מצד מנהג הסוחרים דין גמור כמבואר בפוסקים ותשובות וקצרתי דברי זעיריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: