בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה לא
מאיר נתיבים. תיזל אמרתו כטל וכרביבים. עריבים לאוזן ברורי' ואהובים,. ה"ה כבוד אהו' חתן גיסי הרב המאה"ג החריף ובקי מוהר"ר מאיר נ"י:
אחד"ש דבריו העריבים עלי קבלתי. ופניתי לראות במ"ש להקשות בהא דכ' האו"ח סי' כ"ה לתרץ קושית הגאון מוה"ר חיים יונה על התו' דס"ל דהיכא דקם דינא ע"פ דבורו מתחייב לשלם אף למאן דלא דאין דינא דגרמי דתיקשי ממוחל שט"ח ובאו"ת מתרץ שהטעם משום (שני שעבודים כו' וכשמוחל שעבוד הגוף בשלו הוא עושה רק דממילא פקע שעבוד נכסים ולפ"ז כשמוחל שעבוד הגוף בשלו הוא עושה וההיזק דלחבריה ממילא קאתי וגרמי הוא וע"ז הקשה כ"ת ממנסך לרב ולמאי דאמרינן אין אדם אוסר דמוקמינן באית ליה שותפות בגווי' וה"נ נימא כיון דהוא אינו אוסר רק שלו ושל חבירו נאסר מאליו א"כ אין כאן רק גרמי ורב לית ליה דד"ג דהא בב"ק מוקי דוקא כשנשא ונתן ביד וא"ל משום שלא יהא כ"א הולך כו' שהרי התוס' כתבו דמהך טעמא אין לחייב רק לחשבו כהיזק ניכר והכא אפי' היזק ניכר פטור משום גרמי עכ"ד בקצרה:
וכמה תשובות בדבר. חדא שהדבר פשוט בכל גזלן שמתחייב בהשבה אפי' איתבר ממילא מחויב לשלם דהשבה אין כאן וכאן במנסך אין חיובו על מעשה הניסוך דהא קלב"מ רק מדאגביה קניא ומתחייב אפי' שיארע אונס אח"כ כמ"ש רש"י בכתובות והך חיוב מיתה שפוטרו על המעשה הוי בנשרף באונס ומ"מ מתחייב בהשבה על ההגבהה וכיון דמחמת שלא יהא כ"א חשיב כהיזק ניכר וא"י לומר הש"ל כמבואר בתו' שם ממילא דלא איכפת לן אם ההיזק ע"י גרמי אף למאן דלא דאין דינא דגרמי דעיקר החיוב על שעת הגזילה דעל שעת ההיזק בלא"ה אינו חייב דקלב"מ והנה התוס' בגיטין דף נ"ג ע"ב כתבו דאם השומר אתפסי' בידי' אפ"ה פטור אי חשיב ליה היזק שא"נ כדמוכח הכא והמשנה למלך בפ"ג מהלכות גזילה תמה על דברי התוס' וכ' דהיינו דוקא היכא דלא אתי לידיה בתורת שמירה וגם לא גזלה אלא שהלך וטימא טהרות חבירו אבל גזלן או שומר שטימא בידים אף שהי' שוגג חייב משום דבעי למעבד השבה מעליא ולכן לא מצי אמרי הש"ל כיון שהוא בי' ע"ש באורך. (ולענ"ד צ"ע דאם נימא שנתחייב בהשבה מלתא הוא שאם נעשה בו היזק אף שאינו ניכר לא הוה מאין הרגלים לחלק בין בידים לממילא וקצרתי):
ובספר שער המלך סוף חלק ב' כתב בכוונת התוספות שרצה לומר דמוכח הכא דאי לאו טעמא שלא יהא כ"א הולך הי' פטור אף שנעשה בידי' והתם גבי שור שהמית לא שייך שלא יהא כ"א כו' ע"ש. (ודרך אגב ראיתי שם בסוף דבריו הביא בשם יש"ש שכתב לו יהא דהוי היזק ניכר כו' דבעל הכרם נמי מפסיד עכ"ל ואגב שיטפא רהיט ליה וסבר שהם דברי היש"ש ובאמת שגם זה מדברי התוס' ע"ש) ונראה שר"ל דהא במתניתין דהמטמא כו' אמרינן גבי מנסך טעמא מדאגביה קניא וה"ה מטמא ומדמע ג"כ אפילו בהגבהה וא"כ ג"כ כבר נעשה גזלן על הדבר ואפ"ה צריך לטעמא שלא יהא כ"א הולך דאל"כ היה פטור משום היזק שא"נ וזה נראה בכוונת התוס' שם מ"ש דלשמואל כיון דעל שעת ההיזק לא מחייב דקלב"מ על שעת הגבהה לא מחייב דמצי אמר ליה הש"ל ורב ס"ל דמחמת הגבהה חייב אכל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דאז קלב"מ כו'. ונראה כוונתם דשמואל ס"ל דאע"ג דמטעם שלא יהא כ"א כו' הו"ל כהיזק ניכר היינו אם היה מקום לחייבו על גוף ההיזק עצמו אבל בזה שעל ההיזק קלב"מ ואתה בא לחייבו על ההגבהה וע"ז אומר לו הש"ל ורב ס"ל דכיון שעושה בידים שייך שלא יהא כ"א כו' וחשבינן ליה כהיזק ניכר גם לענין זה שלא יוכל לומר על ההגבהה הש"ל כמו בכל היזק ניכר דלא מצי אמר הש"ל ועכ"פ מוכרח דאי לאו שלא יהא כ"א דמחשבו היזק ניכר הוי מצי אמר הש"ל אף שהגבי' תחלה ונעשה גזלן עליו ודלא כהמ"ל:
אך לפענ"ד יש ליישב דברי המ"ל בזה דהתם שפיר קאמרינן דדוקא מטעם שלא יהא כ"א כו' דאל"כ שפיר הוי מצי אמר הש"ל ואע"פ שהיה כאן הגבהה מ"מ הך הגבהה לא הי' ע"ד לגזול ולהחזיק לעצמו רק לעשות בה היזק והיזק זה הוא היזק שא"נ ולא היה מתחייב עליו משום מזיק שהרי אומר לו הש"ל על היזק זה וא"כ גם על ההגבהה לא נעשה גזלן המחוייב בהשב' מעלי' שהרי לא חשב להיות גזלן רק להזיק וההיזק אינו מוציאו מרשות בעלים שעדיין שלו לפניו והמ"ל מיירי בגזלן שגוזל להחזיק לעצמו דאז משעת גזלה קני' להתחייב השבה מעליא וכל שהזיקו בידים אף בהיזק שא"נ לאו השבה מעליא הוא וכן בהך דשור שנגח שהי' שומר עליו השבה מעליא בעי ולכן גם להמ"ל א"ש הא דהמטמא כו' ומ"ש התוס' דלרב מחייב אכל מה שיעשה בידי' אחרי כן היינו מטעם שלא יהא הולך כו' הוי כהיזק ניכר וכמ"ש ועכ"פ בזה שהקשה כ"ת דנימא דהוי גרמי כיון שאינו אוסר רק שלו ושל שותפות נאסר ממילא א"ש כמ"ש דעל הניסוך גופא בלא"ה אין לחייבו דקלב"מ רק על שעת הגבהה וממילא מחייב אח"כ אף בהיזק ע"י גרמי דס"ס כיון דהיזק ניכר הוא א"כ אין כאן הש"ל וליכא השבה דמתחייב בה משעת גזילה ובזה לא שייך הך סברא דכתיבנא אליבא דהמ"ל ולומר דכיון שההגבהה הי' ע"מ להזיק בגרמי לא מחייב על ההגבהה דז"א דבשלמא לענין היזק שא"נ שפיר י"ל דלא מחייב על ההגבהה כיון שאין זה ע"ד להוציאו מרשות בעלים שהרי אף אחר ההיזק ברשות בעלים קאי דהא אומר לו הש"ל משא"כ כשנאמר שעשאוהו כהיזק ניכר דשוב עכ"פ א"ל בו הש"ל אחר ההיזק אף שההיזק יהיה ע"י גרמי מ"מ לא עדיף איתבר ממילא או נשרף באונס דמחוייב על שעת ההגבהה וזה ברור והנה הך סברא דכתיבנא בדעת המ"ל דכיון שההגבהה אינה על מנת לקנות לעצמו רק להזיק היזק שא"נ אינו חייב על הגבהה כך נראה מדברי התוס' והרא"ש בריש פרק הכונס שכ' בשם הירושלמי בהוציאוה ליסטים דוקא ע"מ לגוזלה אבל ע"מ לאבדה פטורין מזה משמע מדאגבי' ע"מ שלא לקנות רק לאבד אינו חייב באונסין אך הש"ך סי' שצ"ו כתב דעל הבהמה עצמה חייבים כמ"ש בסי' שפ"ו גבי זורק מטבע לים הגדול (ושם משמע דאף שהגבהה ע"מ לזרוק למקום שיכול לומר הש"ל אפ"ה חייב ויש לדחות דשאני התם דבעי השבה מעליא ליד בעלים וזה במקום שאין יכול ליטלו משם) ומ"מ בהכישה ונאבדה מסתפק שם דאפשר דאפי' נאבדה פטור ולא ביאר החילוק ונראה דס"ל דבהוצאה בידים חשבינן ליה כאלו מאבדה מיד וכן בזורק מטבע דמה דשקלי' גורם לזריקה זו שנאבדה עי"ז והוה עלי' כגזלן מיד ובעי למעבד השבה מעליא משא"כ בהכישה אע"ג דבש"ס מדמינן להוצאה דהכישה הוי כמו משיכ' ע"ש בתו' והרא"ש מ"מ הכשה זו אינה גורמת לאיבוד וצ"ע. ועיין בפ"י גבי הזורק מטבע ואמנם כן אם נלמוד משם דהגבהה ע"מ לאבד פטור על הגבהה קשה הא דאמר גבי מנסך מדאגבי' קניא דהא הגבהה ע"מ לאבד הוא וא"כ אפי' חשבת ליה כהיזק ניכר יהי' פטור וצ"ל דלא דמי לע"מ לאבד דהכא כיון שרוצה לעבוד ע"ז בניסוך זה ועושה בו כחפצו כמגבי' ע"מ לקנות חשבינן ליה אלא דלפי"ז אכתי תיקשי למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש דמוקמינן בשותפות ושל חבירו אין נאסר רק משום דמעורב בשלו וא"כ אין לחייבו על ההגבהה שהוא ע"מ לאבדו שיהיה מעורב בשלו האסור אך באמת ז"א דאע"פ שהוא לא יוכל לאסרו מ"מ כיון שלא חלקו קודם הניסוך ומנסכו בסתם דעתיה אכולה ורוצה שיהיה כולו נסך לע"ז וכמתכוין לקנותו דמי וכיון שעכ"פ נאסר ע"י התערובות הוא מחייב בתשלומין על ההגבהה. ובזה יש ליישב קושיית התוס' בחולין שהקשו דגם בהך שיטה דלצעורי' נימא דאית ליה שותפות והוכיחו מזה דגם בשותפות אמרי' לצעורי אך דעת הרמב"ם אינו כן ורש"י כתב דה"ה דהו"מ לאוקמי בשותפות ולפמ"ש א"ש דמה בכך שלא כיון לצער בחלק עצמו מ"מ במה שמנסך גם חלק חבירו אמרינן שלא כיון רק לצער (ועיין בתוספות ב"ק גבי הוציאוה ליסטים שכתבו בתפסו ניזק אף ש"ח לא הוי על חלק הבעלים דשותף אין מתכוין רק להחזיק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ע"ש רק דכאן י"ל דמ"מ מתחייב על ההגבהה כיון שלא חלקו מתחלה ויאסר גם חלק חבירו מחמת התערובות שפיר חשיב כגזלן על חלק חבירו מחמת ההגבהה) וא"כ כיון שאין דעתו לעבוד בו רק לצער שוב לא הוי רק כהגביה ע"מ לאבד ולא קניא לאונסין א"כ הדק"ל למה חייב במזיד דנימא קלב"מ וא"ל מדאגבי' דהא על ההגבהה פטור ולכך הוצרך לאוקמיה בישראל מומר משא"כ לעיל שפיר משני בשותפות דכיון שדעתו לעבוד בכולו שפיר חייב על ההגבהה ועיין בקצה"ח סימן שנ"ט שכתב דבגונב ע"מ למיקט אינו חייב על ההגבהה ע"ש ומדברי התוספות אלו אין נראה כן דא"כ לא הוו מקשו מידי דהא לא מצי לאוקמיה בשותפות כיון די"ל בחלק חבירו לצעורי' לא נתחייב על ההגבהה ותיקשי קלב"מ וכמ"ש:
ולפ' מ"ש יש מקום אתי ליישב לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל שכתב המנסך יין של חבירו לא נאסר שאין ישראל אוסר דשא"ש ואם היה לו שותפות או ישראל מומר כו' והנה פתח דאין אדם אוסר דשא"ש וסיים דישראל מומר אוסר וזה מורה דשפיר יכול לאסור דשא"ש אלא דישראל אין אוסר משום לצעורי מכוין והראב"ד שם כתב א"א לצעורי קמכווין ונראה כוונתו להשיג על הרמב"ם דלא הו"ל למנקט בהאי לישנא דאין אדם אוסר ולפי מ"ש י"ל דהנה דעת רש"י שם שכתב לא מיבעיא הגביהה והרביצה משמע דהגבהה מועלת לענין שיאסור אח"כ והתוספות הקשו עליו דא"כ מאי פריך למ"ד אין אדם אוסר ממנסך דהא מנסך מדאגביה קניה:
אך י"ל דכבר כתבתי דהגבהה שלא ע"מ לקנותו אפילו הגביה ע"מ לצער אינו מתחייב עליו ועכ"פ בעינן שיהיה מגביה ע"מ להזיק וכן נראה מדברי רש"י שכתב מגביה ע"מ לאסרה וא"כ למ"ד אין אדם אוסר פריך שפיר דא"ל דאוסר מחמת ההגבהה ז"א דדוקא אם ההגבהה קונה לו לאונסין משא"כ הגבהה זו לא קניא ליה כלל כיון שאף אם ינסך לא יהיה נאסר ואין כאן הגבהה ע"ד להזיק כלל והא בהא תליא דכל שאינו יכול לאסור אין חייב על ההגבהה וכל שאין חייב אין ההגבהה מועלת לאסור וע"ז משני דאית ליה שותפות ונאסר משום מדמע וממילא שההגבהה היתה ע"מ להזיק ושוב נאסר כולו מחמת הניסוך עצמו לשיטת רש"י וא"ש מה שהקשה התוספות דהיינו מדמע ולפמ"ש ז"א דמדמע אפשר למכרו חוץ מדמי איסור משא"כ בזה שאסור כולו מחמת הניסוך עצמו ולפ' י"ל דהרמב"ם סובר דבאמת אין אדם אוסר דשא"ש אלא דמחמת ההגבהה יכול לאסור כשיטת רש"י אך דוקא היכא שהגבהה ע"מ להזיק ובישראל ואין שותפות שא"י לאסור אין הגבהה מועלת רק בישראל מומר שעכ"פ אוסר בנגיעה (ועיין בפ"י בגיטין) או בשותפות שנאסר מחמת התערובות שוב שפיר יכול לאסור דע"י הגבהה קניה ליה ואוסר אף שאינו שלו אלא שלפ"ז צריך לבאר דבריו בהלכות שחיטה ששם כתב טעמא דלצעורי ולפי שאין כאן מקומו קצרתי:
ולפי מ"ש מתיישב ג"כ קושית כ"ת דבאית ליה שותפות אינו רק גרמי ולפי מ"ש לק"מ דלפום מה דמשני דאית ליה שותפות נאסר היין כולו מחמת ההגבהה אך כ"ת קאי בשיטת התוספות והתוספות באמת מפרשים דהטעם משום מדמע אך מ"מ א"ש כמש"ל דעיקר החיוב מחמת ההגבהה ואף שהגביה ע"מ להזיק בגרמי לאו השבה הוא ומכ"ש דא"ש דהתוספות לשיטתם בגיטין דף מ"ח דאי אמרינן אין ברירה י"ל שחלק של זה נחלף והגיע ליד זה כולו או מקצתו א"כ על טיפה וטיפה אמרינן דשמא טיפה זו היתה ראויה להיות בחלקו ונאסרה והברירה דאח"כ לא מהני ליה לגלוי למפרע וא"כ בשעת הניסוך היה חל האיסור על כל טיפה ותו לא פקע א"כ א"צ לזה דד"ג כלל ומ"ש התוספות דהיינו מדמע י"ל דמ"מ לענין חיוב התשלומין אינו אלא לפי שאין בידינו לברר חלקו וזהו חיוב מדמע:
ומ"ש קצת מחברים לדמות הך דאית ליה שותפות למ"ש הר"ן בשותפין שנדרו שלאחר חלוקה אין אסורים משום דא"ה אסר נכסי חבירו עליו ואינו בדין כבר כתבתי בתשובה חלק א"ח שאין דמיונם עולה יפה ודברי הר"ן לא נאמרו אלא במודר שעיקר האיסור הוא לפי שהוא של חבירו והוא אסר עצמו להנות ממנו משא"כ היכא שהוא איסור מצד עצמו עי' שם:
ואמנם מה שהחליט כ"ת דרב לית ליה דד"ג מהך דב"ק אין כן דעת הרי"ף והפוסקים שם מסוגיא דשקול הדעת ע"ש וע"ש שזה דעת חד מרבוותא וקצרתי:
ואמנם במ"ש האו"ח לתרץ קושית הגאון רח"י ז"ל דמוחל טעמא משום דעושה בשלו שמוחל שעבוד הגוף צ"ע לענ"ד שהרי הריטב"א בקידושין הביאו הש"ך ס"ק קי"ח כתב הטעם בגר שמכר שטר חוב ומת אע"ג דפקע שעבוד גובה הלוקח דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי והיינו נמי טעמא דגובה מנכסי היורש אע"ג דליתא לשעבוד הגוף דלוה עי' שם ולפי זה במכירה זו שמכר לאחר והאחר הוא אתי מחמתיה יש לו ג"כ שעבוד הגוף דע"ז נשתעבד הלוה אלא דהך שעבוד הגוף של הלוה הוא כאילו התנה שרשות בידו לקלקל שעבוד הגוף של האחר כשירצה למחול ונמצא דבמחילה זו הוא חוזר ליקח הכח של שעבוד הגוף שמסר לזה הלוקח לעצמו ומוחלו ועל זה יש לחייבו כאילו עביד מעשה בשל חבירו שהיה לו שעבוד הגוף ונכסים וזה חוזר ולוקח ממנו שעבוד הגוף ומוחלו ובדבורא קעביד מעשה ודמי לזיכה את החייב דע"י אמירתו פטור אתה מפקיע ממונו של זה ומ"מ דעת בעה"ת שהביא בשו"ע שם דבגר באמת פקע שעבודא ומשמע דכל שעבוד הגוף נשאר אצלו אף אחר המכירה ואף על פי כן צ"ע דנראה דכמו שאינו יכול למכור שעבוד הגוף כך אינו יכול למוחלו בדבור בעלמא כדמשמע בקידושין דף ט"ו גבי ע"ע דקאמר לימא ליה באפיה תרי זיל ועי' בריטב"א שם וצ"ל דמחילת חוב שאני דהוה כפרעון וכאומר לו הריני כאילו התקבלתי וכיון שפטורו של הלוה לפי שאנו חושבין כאילו קיבל המלוה הממון א"כ הרי זה כאילו קיבל לידו שעבודו של לוה וכיון שהדיבור הזה כמעשה ראוי שיתחייב:
אך לענ"ד י"ל בשיטת התוספות דשפיר חשבי מוחל לגרמי ואין לתת עליו שם מזיק דדין מזיק אינו אלא דבר שאין רשאי לעשות שהרי אסור לכל אדם להזיק לחבירו בגוף או בממון ואם רוצה לעשות היזק לחבירו הב"ד וכל אדם מחויבים לעכב עליו שלא יעשה כגון זה אם הוא עובר ועושה מחויב לשלם מדין אדם המזיק וזה ענין כל נזקי אדם שחייבים בהם אבל המוחל חוב לחבירו שזה הזכות נשאר בידו משעת מכירה שהוא רשאי למחול ואין מעכבין על ידו אין לתת עליו דין מזיק ממש רק לפי שע"י עשייתו גרם היזק לחבירו שסמך עליו והיה סבור שכיון שמכר לו לא יעשה כזאת ושביק לדידיה ומחיל ולכן אין לחייבו רק מדיני דגרמי לבד אבל דין מזיק אין כאן כיון דדינא הוא דמצי מפקיע שעבודו של זה כשירצה אינו קרוי מזיק שכל שרשאי לעשות כעושה בשלו מיקרי ומכ"ש דא"ש לדעת התוספות ודעימיה שא"צ לשלם רק הדמים שקיבל משום דכיון שמעיקרא נשאר זכות זה בידו למחול רק דהוי כאילו קיבל עליו שאם ימחול ויגרום לו היזק ישלים לו היזקו בדמים שקיבל סגי ומה"ט נמי אין לתת עליו דין מזיק ממון חבירו כיון דהמחילה עצמה ברשות קעביד כך נלענ"ד:
ודאנן ביה ראיתי ונזכרתי מה שברגע נראה לי בספר אבני מילואים. על אה"ע שנדפס מחדש מהגאון בעל קצה"ח ז"ל כתב בסי' ק"ח על דברי הב"ש שכתב שאף שצריכה להחזיר הדמים אחר יאוש וש"ר ממילא גם הוא צריך להחזיר לה משום תקה"ש כו' ומקודשת ועל זה כתב דלפמ"ש הרא"ש לענין מקדש בשט"ח דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דלמא מחל ומשום דד"ג א"צ לשלם רק הדמים שנתן ובקידושין בפרוטה סגי ולא סמכה דעתה ואינה מקודשת ולפי זה כיון דקי"ל דמשום תקה"ש אין צריך להחזיר רק הדמים שנתן ובקידושין דאינה רק פרוטה אין צריך להחזיר רק פרוטה והיא צריכה להחזיר כל שיווי החפץ אם כן אינה מקודשת ולדידי חזי לי שדברי הב"ש נכונים וברורים כי מ"ש לדמות לההיא דהרא"ש במחכ"ת אין הדמיון עולה יפה דהתם שפיר קאמר הרא"ש דלא סמכה דעתה שמא מחיל ואם תתבענו לשלם משום דד"ג לא יצטרך לתת לה רק פרוטה שיוכל לומר שבפרוטה הייתי יכול לקדש אותך מה תאמר סבורה הייתי להתקדש בכל דמי השט"ח והוא קידושי טעות בשביל זה אין מחויב ליתן יותר ויכול לומר מה אפסידתך באמת יבטלו הקידושין משא"כ בההיא דהב"ש שאם אנו מחייבין אותו לשלם לה דמי החפץ משום תקה"ש ע"כ שכך אנו אומרים דגם בקידושין יש תקה"ש שאם לא יפסקו הב"ד שיהא הנגזל מחויב ליתן להאשה המתקדשת בחפץ גזול הדמים לא תרצה שום אשה להתקדש בחפץ שתהיה חוששת שמא גנוב הוא אתו וע"כ שאנו רוצים בקיום הקידושין ואין אנו חפיצים בביטולים ואם כן כיון שיכולה היא לומר שדעתה על כל דמי שווי של החפץ דוקא ואם לא ישאר בידה סך כזה לא יחילו הקידושין בע"כ שגם זה בכלל תקה"ש הוא שהנגזל יתחייב לשלם לה כל דמי החפץ מה תאמר לא יתן ולא תתקדש אם כן הרי בטלת תקנת השוק שהרי האשה לא סמכה דעתה כי אם בכל שיווי החפץ ובפחות מזה לא תתקדש ולכן שפיר כתב הב"ש דכיון שעשו תקה"ש בקידושין מחויב הוא לתת לה כל דמי שיווי החפץ שלא יפקעו הקידושין דאל"כ לא הועילו בתקה"ש כלל וזה ברור לפענ"ד והואיל וידענא ביה דחביבים עליו שמעתתי באתי קצת בארוכה אף שאני מוקף בחבילות תשובות דנצרכים למקומם ושעתם וה' ירים שיאו למעלה ויכוננו עולם סלה דברי בד"ז זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד