בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ל
שאלה במי שעשה עם אחד מקח על פשתן ושוב אירעו אונם וחזר בו כאשר באו הדברים ברוב ענין מכבוד שארי בד"ז הגאון המפורסם מופת הדור מוהר"ר יעקב נ"י האבד"ק קאליש ומצ"פ לק"ק ליסא יע"א וענוותו תרביני לחוות דעי בזה:
תשובה ראיתי דברי שארי הגאון נ"י טובים ונכוחים עריבים כעולות מחים ודבר ברור הוא דבעובדא דנ"ד שגלה דעתו בשעת גמר מהמקח וגם אומדנא גדולה כזו ואונס גלוי לכל שזה הלוקח יכול לחזור ולא מבעיא אם ראובן זה הקונה אין דרכו לקנות לעצמו כלל וגם עתה לא קנה כלל לעצמו רק הוא שלוחו של הליווערינג דהיינו הליווראנט לקנות עבורו וגם נתינות הוועקסיל אינו רק ע"פ שליחות מהליווראנט אבל עיקר המקח הוא עבור הליווראנט דודאי יכול לחזור בו שהרי זה נדון דהגאון בעל שער אפרים ממש ובאמת בכה"ג שהודיע למוכר שאינו רק שליח לבד ועתה המשלח חוזר בו אף שהשליח עושה קנין גמור והמשלח מחמת אלמותו אינו רוצה לקיים המקח מ"מ אין למוכר דין על השליח וזה מבואר מעובדא דב"ב דף קס"ט ההוא אתתא דיהבי זוזי לההוא גברא למזבין לה ארעא כו' ובב"מ דף ע"ד ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא כו' ואף דשם מיירי לענין מי שפרע מ"מ יש ללמוד משם לכאן ע"ש בב"י ח"מ סי' קפ"ב בשם תלמידי הרשב"א ולא רציתי להאריך בזה כיון דמשמעות לשון השאלה שהליוועראנט עשה מקח עם ראובן וראובן זה אינו שליח רק הוא גופיה תגרא דזבין הכא ומזבין להכא וא"כ אין זה ענין לנידון השאלה בשער אפרים שלא היה רק שליח לבד ובזה הדין פשוט יותר. אך בעל שער אפרים סמך ענין לו ההוא דסי' ר"ל פלוגתת רבינו יונה ור"ח ורמ"ה ונראה מדבריו דבתורת כ"ש אתי עלה ויפה כתב הגאון נ"י דאפילו רבינו יונה מודה ודוקא בלוקח בשיוויו קאמר ר"י שאינו גילוי דעת גמור דאפשר שבלא"ה היה קונה דבר זה משא"כ כאן שיש בו שיעור ביטול מקח דודאי לא מחל אינש והגילוי דעת הוי כהתנה אם יקחנו פלוני:
וכדי לברר שכנים דברי הגאון נ"י אני מוכרח להעתיק לשון רבינו יונה שהביא בשיטה מקובצת ב"ב דף צ"ז שממנו מקור דברי הטור וז"ל בשם רבינו יונה בעליותיו המקבל יין מחבירו למחצית שכר כו' אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר שבדעתו להוליכו למקום פלוני והוזל עד שלא הספיק להוליכו לשם המקח קיים שהרי לקחו מקח גמור ואם לא נתקיים מחשבתו להגיע לאותו מקום יהיה לו לשתי' ואע"פ שאמרו המוכר על דעת לעלות לא"י ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרו כיון שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו שאינו צריך למה שמכר עכ"ל (ובטור לפנינו איתא שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור והכוונה אחת דגם בשיטה מקובצת בשמו ה"ק שלפי שהי' סובר שלא יהא צריך עוד לאותו קרקע שמכר לפיכך מכר אבל כיון משנודע שטעות הי' והוא צריך לאותו דבר בטלה המכירה) הרי מבואר דעיקר טעמו כיון שלא קיבלו למחצית שכר שיהא רשות אחרים עליו אלא לקחו מקח גמור וא"כ י"ל שלא בתורת קפידא קנה אותו להוליכו דוקא אלא אפשר שהיה בדעתו שאם לא יהיה אפשר להוליכו יהא לו לשתי' משא"כ כאן דכ"ע סהדי שלא היה קונה לעצמו לפרקמטיא במקח הזה כלל אין כאן מקום לחלק בין מוכר ללוקח:
וגדולה מזו נלע"ד דאפשר אף בלא גילוי דעת אם הדבר ידוע ומפורסם לכל שאין זה קונה לעצמו רק בשביל הליוורינג איכא אומדן דעתיה שנתן כפלים מכפי שווי' דחוזר המקח וכמ"ש בכתובות דף צ"ז זבין ולא איצטריך לזוזי הדרי זביני פירש"י מכר שדהו ואנו יודעין שהוא חפץ לקנות שדה פלוני או פרקמטיא פלונית באותן מעות ולא איצטרכי ליה זוזי שחזרו המוכרין עכ"ל ואע"ג דהתוס' והרא"ש שם כתבו דמיירי שגילה דעתו בשעת המכר כו' היינו מטעמא שכתבו שם דליכא אומדן דעת כולי האי דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואין ידוע למה הוא מוכרן אבל באיכא אומדנא דמוכח טובא אפילו גילוי דעת לא בעינן לא בשעת מעשה ולא קודם לכן ולדינא לא פליגי תוס' ורש"י רק דרש"י מיירי שהדבר ידוע ומפורסם שבשביל זה הוא מוכר ותוס' דחיקא להו לאוקמי בכה"ג וזה מבואר למעיין בסוגיא שם וכן מבואר להדיא בריטב"א שם דבדבר ידוע ומפורסם לכל שלצורך דבר זה הוא קונה כ"ע מודים וא"ל דוקא במוכר אמרינן הכי ולא בלוקח לפי שיטת רבינו יונה דמחלק ביניהם דפשיטא דז"א כיון דחזינן דאף בלא גילוי דעת כלל מהני בכה"ג שמפורסם לכל:
וגוף החילוק שמחלק רבינו יונה הוא לפי שהמוכר מחמת אונס הוא מוכר כו' והרי אין אתנו יודע דבר זה רק מצד אומדן דעת אמרינן הכי שלא היה מוכר בלא האונס שעלה בדעתו שצריך למכור ואם לפנינו גלוי ומפורסם בלוקח זה שמתוך האונס הוא לוקח לפי שעלה בדעתו שצריך לקחת אותו דבר וזולת זה לא היה לוקח פשיטא דמוכר ולוקח דין אחד להם. וק"ו הדברים בנ"ד שגלוי ומפורסים וגם איכא אומדני דמוכח טובא שלא הי' לוקח בדמים יקרים כאלה אם לא מחמת הליוורינג שהמקח חוזר ומכ"ש בזה שגילה דעתו בפירוש שקונה בשביל זה ואמר לו שלכך קובע זמן על ר"ח תמוז שאז יקבל המעות מהליווראנט:
ואין לפקפק בדבר ממ"ש בנימוקי יוסף בב"ב שם וז"ל ולפירוש התוס' ז"ל דווקא במתעסק דשייכא קפידא דבעל העסק שלא למכרה אלא בזול שפט אבל המוכר סחורה לחבירו ע"ד להוליכה למקום היוקר אם הוזילה או נאנסה ללוקח דבאחריותו קיימא ואלו רצה למכרה בכאן או להשליכה לים הרשות בידו ואפילו התנה עמו שיפרענו מן המעות שיקבל ממנה בזול שפט אינו אלא כקובע זמן בלבד שלא יוכל לכופו לפורעו קודם לכן הא אלו מכרה כאן היה לו לפרוע מיד וכן אם הוזלה או נאנסה עליו רמיא ולהאי פירושא אחרינא דמיירי במכר מיירי כשהתנה כן עם המוכר בתנאי גמור א"נ שאמר לו בדרך קפידא דאדעתא דהכי זבין ליה להשתכר בזול שפט והשתא דמיא לההיא דקידושין אבל אם לקחו אדעתא שלא יפרענו עד שיוליכנו לזול שפט ויפרענו מן המעות שיקבל שם לא וכדאמרן כן דעת הריטב"א ז"ל ורבו הרשב"א ז"ל הרי מבואר דאף להך פירושא דבמוכר מיירי מ"מ לא מהני מה שקובע לו לפרוע שם דאין זה רק קביעות זמן אבל מ"מ קנה מיד שאלו רצה היה מוכרה בכאן או משליכה לים:
אבל כי דייקת משכחת דלא תיקשי מדברי אילו ואדרבא סייעתא דהרי בהך מלתא לחוד דאם רוצה היה מוכרה כאן כו' ליכא לעכובי על הלוקח שלא לחזור דא"כ בגברא דזבין כו' נמי נימא שהרי זה סילק נפשו מיד מן הנכסים ונכנסו לרשות הלוקח ואם רצה היה מוכרם תיכף אלא ודאי דלאו בהכי תליא מילתא משום דס"ס איכא גילוי דעת שמחמת שרצונו לא"י הוא מוכרו וממילא אמדינן דעתיה שרק מחמת זה הוא מוכר וגבי לוקח נמי אי ליכא רק גילוי דעת לחוד אע"פ שהוא באופן זה שלא יתן הדמים עד שם ס"ל להרשב"א דלא מהני שאין כוונתו להקפיד על גוף הלקוחה בשביל זה רק לענין שאינו רוצה להתחייב עצמו בדמים אחרים רק מאילו (ולאפוקי מדעת הרמ"ה שהביא הטור שתולה בזה שאינו נותן הדמים עד שם עי' שם) והא לחוד לא מהני דליכא אומדן דעת על גוף הלקיחה אבל היכא דאיכא אומדן דעת על גוף הלקיחה שלוקח להוליך שם להשתכר ודאי מהני וזה מבואר ממ"ש הנ"י א"נ שא"ל בדרך קפידא דאדעתא דהכי זבין ליה להשתכר שם בזול שפט והשתא דמיא לההוא דקידושין כו' והך אמירה לאו דוקא דכל שהדבר ידוע ומפורסם לנו שכל מגמתו אדעתא דהכי וקפיד עלה דמילתא כמאן דאמר דמי וכמ"ש לעיל מדברי רש"י והריטב"א וכמו שהוכחתי מדחזינן גבי מוכר דאזלינן בתר האומדנא שמחמת האונס הוא מוכר ואע"פ שלא אמר בפירוש שלולי שבדעתו לעלות לא"י לא היה מוכר מ"מ כיון שאמר שבדעתו לעלות סתמו כפירושו דבלא זה לא היה מוכר וה"נ גבי לוקח זה שאומדן דעת דמוכר הוא וגלוי לכל העולם שלולי הליווערונט לא היה קונה:
ומדברי הנ"י בשם הריטב"א מבואר שאין כאן מחלוקת בין רשב"ם ורבינו יונה לאידך פירושא שהוא הר"ח והראב"ד דגם הר"ח והראב"ד מודים היכא שלא אמר בדרך קפידא שקונה ע"ד כן להשתכר בזול שפט לא מהני ובכה"ג שאומר דרך קפידא גם רשב"ם ורבינו יונה מודים דלא גרע לוקח ממוכר רק דבפירושא דשמעתא פליגי דכיון דרבא סתמא קאמר אדעתא דממטי ליה לפרוותא כו' ולא פירש שאמר דרך תנאי או קפידא וניחא להו טפי לפרושי דמיירי במקבל עסקא אבל לדינא מודים דכה"ג שא"ל דרך קפידא דמהני וא"כ בנ"ד דאיכא גילוי דעת אומדנא דמוכח דדרך קפידא הוא גבי זה שקונה והוליכו אל גנזי המלך אין ספק דגם רבינו יונה מודה בזה:
ובאמת יש לעיין לכאורה במ"ש הנ"י דאף שלקחו אדעתא שלא יפרענו עד שיוליכנו לזול שפט ויפרענו מן המעות שיקבל שם מ"מ אינו יכול לחזור שלכאורה לשון זה מורה שעשאו כאפותקי מפורש וא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ובכה"ג קי"ל בסי' קי"ז דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וצ"ל דלא דמי לשטפה נהר דהא באמת בידו להוליכו לשם אלא שאינו רוצה מפני שהוזל המקח שם. ולפ"ז אפשר לומר דכגוונא דהכא דהוא אונס גמור כשטפה נהר דמיא ואינו גובה משאר נכסים אלא דמהרשב"א שם מבואר דלא מהני שכתב שם אם הוזלה או נאנסה עליה רמיא משמע דאף בכה"ג שהתנה עמו שלא יפרענו אלא מזה הדין כן וצ"ע קצת. וגם כי יש לפקפק בנ"ד לפי שזה לא היה כ"א דברים בלבד ומ"מ נתן לו וועקסיל סתם ולא נזכר בו שום תנאי מאין יהיה פרעון ושעבד כל נכסיו לזה והך מעשה מוציא מידי דבור אך בל"ז נראה דגם ר"י מודה בגילוי דעת כזה ואומדנא גדולה כזאת ששילם לו כפלים כשוויא ואין לפקפק מהא דאמרינן בב"ב מכר את הצמד לא מכר הבקר ואף אם נתן בטבורם הרבה קי"ל דאין הדמים ראיה אע"ג דמוקי התם דאיכא דקרו לצמד נמי בקר ועי' שם שמבואר אף אם נתן דמים הרבה בכדי ביטול מקח הדין כן וע"כ דלאו אומדנא דמוכח הוא:
אך לענ"ד ז"א דודאי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה והתם היינו טעמא דרבנן דס"ל כיון דרובא דאינשי לא קרו הכי לא מהני הודעת הדמים דאם איתא שהיה כוונת הלוקח לכך היה לו לפרש כיון דסתמא לא משמע הכי וכן מצאתי בשיטה מקובצת שם בשם הרשב"א וז"ל ורבנן סברי אין הדמים ראיה להוציא מלשון רבים דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה מוטל לפרש הלכך אפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו ועי' בנ"י שם ונהניתי. אבל בנ"ד ודאי דהדמים ראיה שע"ד הליווערונג נתכווין זה ובלא"ה יש לדחות ע"פ מ"ש הטור ס"ס רל"ב לענין מוכר שור ונמצא נגחן וז"ל ואע"ג דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את העיקר הלשון דעיקר לשון ב"א קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכ"ע והולכין אחר הודעת דמים עכ"ל:
ובנ"י ר"פ המוכר פירות כתב לחלק דאין הדמים ראיה לחייב ענין שלא שאל לו דשני גופיה נינהו כו' עי"ש ואפשר שדברי הטור והנ"י עולים לענין אחד עם מ"ש הרשב"א דאין הדמים ראיה כיון דרובא לא קרי הכי היה לו ללוקח לפרש וכמש"ל בשם הנ"י גבי מכר לו צמד והב"י כתב בסי' רל"ב שכדברי הטור כתבו התוס' והרא"ש וכיוצא בזה כתב הר"ן והוא תימא שהתוס' והרא"ש בב"ק דף מ"ו ובהמוכר פירות כתבו דהתם משום דאיכא רובא וגם הוא מוחזק כו' ושיטות הטור אינו כן שהרי הטור סי' ר"ך כתב שאפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן מעות מוציאין ממנו כו' וכ"כ בש"מ ב"ב דף ע"ו ועי' שם בב"י בשם הר"ן שכ' כן בשם הרמב"ן ומצאתי בשו"ת מזרחי שפלפל בענין זה ואין הפנאי מסכים עמדי לעמוד על דבריו ועי' בשיטה מקובצת בבא בתרא ריש המוכר פירות מ"ש בשם הר"א בן מגא"ש לתרץ בזה:
ולולי דמסתפינא הוי אמינא שאין ר"י חולק בדינא על הר"א והראב"ד כלל דבאמת הך חילוקא שכתב רבינו יונה שהמוכר מחמת אונס הוא מוכר זו מנין לנו והדבר מבואר באשר"י דקידושין גבי ההיא דזבין כו' דדוקא בקרקעות לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו לעקור דירתו אבל במטלטלין כו' לפי שלפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר כאן וא"כ גבי הך דינא דמכירת יין אפילו במוכר דינא הכי:
ומצאתי בפרישה סי' ר"ל שהקשה כן וכתב דה"נ מי שלוקח יין כדי להרויח בו לוקחו והוא גילה דעתו שרוצה להוליכו למקום היוקר וכשם שאין דרך בני אדם למכור קרקעות ה"נ אין דרך בני אדם לקנות במעותיו מטלטלין ובפרט יין כ"א קרקע כו' ומ"מ מסיק רבינו דוקא במוכר מחמת אונס בהא אמרי' דדעתו היה לעלות לא"י משא"כ בלוקח זה שמרצונו קנה להרויח בו ולא היה מוכרח לכך וכל לוקח כדי להרויח מייאש נפשיה דלפעמים ג"כ מפסיד עכ"ל ורמז בקצרה לדברים אלו בסמ"ע סי' ר"ז עי' שם והוא דוחק גדול כמבואר למעיין ולענ"ד נראה דודאי לא מסתבר כלל שכל מוכר חפיצים מחמת אונס הוא ומלתא דפשיטא הוא שכל מי שעוסק בפרקמטיא הוא יושב ומצפה מתי יבא הקונה והוא מוכר לו בעין יפה ולב שמח אך דברי רבינו יונה לקוחים מהא דאמרינן בבבא בתרא דף מ"ז אמר ר"ה תלויה וזבין כו' מ"ט כל מה דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין כו' ופי' רשב"ם שם רוב חפיצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין כו' וכה"ג אמרינן לענין אונאה לחלק בין צרדייהא שהוא כלי קנבוס העומדים לימכר ובין מאני תשמישתיה איידי דיקירי עליה כו' וכן לענין קרקע אינו מוכר אלא מפני דוחק ואונס שהוא צריך למכור ואין כוונת ר"י לחלק בין מוכר ללוקח כלל דלענין פרקמטיא העומדות למכור כקונה כמוכר הם שוים דלא מהני גילוי דעת המוכר אדעתא למיסק דהא גם בלא"ה היה מוכר שהרי הוא דבר שעומד למכור ואם אנו יודעין שקונה החפץ הוא קונה מחמת איזה סיבה ולולי הסיבה הזאת לא היה קונה אותו מה בין זה למוכר משום דזוזי אנסי' כיון שהקונה אל ישמח רק הסיבה הוא שהכריחתו לקניא זו ועיקר כוונת ר"י לחלק בין ההיא דזבין למיסק דשם מיירי בקרקעות דמסתמא חביבים עליה ומחמת אונס הוא מוכר משא"כ כאן ביין שהוא דבר העומד למכור ולקנות אף בלי סיבה מכרחת לא תלינן הקנין בגילוי דעת שלו דתרווייהו בעינן שיהא ידוע לנו שאין עושה המכירה או הקנין דרך משא ומתן דעלמא שמוכרין וקונין בשווין כדי למכור להרויח וגם גילוי דעת שעושה בשביל הסיבה ההיא ואם הדבר מפורסם לכל אף גילוי דעת א"צ וכמ"ש:
ועוד נלענ"ד דאפילו תימא שאין זה דעת רשב"ם ור"י מ"מ הרי דעת ר"ח והראב"ד וה"ה כתב שזה נראה דעת האבן מגא"ש ז"ל ושאר פוסקים לא הכריעו בזה א"כ פשיטא דלא מפקינן ממונא מהאי וכמ"ש השער אפרים וגם בנ"ד שאמר שאין רוצה ליתן מעות אחרים רק מזה מבואר בדעת הרמ"ה שהביא הטור דבכה"ג שפיר מהני חזרתו ואפשר שגם שאר פוסקים מודים לזה וגם ר"י אפשר דמודה בהא ועי' בדרישה מ"ש בזה וצ"ע. ומחמת נתינת הוועקסיל פשיטא שאין זה מועיל לדעת הרמ"ה כאשר כתב שארי הגאון נ"י דהא הרמ"ה לאו מטעם מוחזק אתי עלה רק מטעם שזה הוי גילוי דעת טוב ואין להאריך:
רק את זה חזיתי מה שצידד הגאון נ"י לאמר דמחמת הוועקסי"ל לא חשיב מוחזק כיון דדינא דמלכותא שלא לתבוע בוועקסי"ל אף שלא נזכר בו שם המלוה כ"א שיתן לו שארירונג כו' נראה מדבריו שזולת זה היינו מחשבין לבעל הוועקסי"ל מוחזק וכן נראה ממה שהוצרך לחתור דגם רבינו יונה מודה ואני לא באתי לידי מדה זו שלענ"ד אף אם הוא במחלוקת שנויה מ"מ מאין הרגלים להיות בעל הוועקסי"ל נקרא בשם מוחזק וכי בשביל שלא נזכר בו שם המלוה יהא עדיף משטר בעדים דאמרינן ביה יד בעהש"ט על התחתונה ומ"ש הט"ז באה"ע הביאו הב"ש סימן נ"ג וסימן ע"ז דאם נתן אבי האשה ממר"ם חשיב כגבוי שם הוא ענין אחר שאנו רוצין לזכות אבי האשה לפי שמעולם לא באה הנדוניא ליד החתן ובזה שכל מי שיוציאנו הוא מחויב לשלם לו אע"פ שלא נתחייב מעולם אין לך גמר והקנה גדול מזה כו' ועי' שם (ומה שסיים הט"ז שם והוא יחזור על חתנו במה שנתן הממרני לאחר כו' הוא מגומגם וכוונתו יחזור לגבות ממנו המעות שקיבל מהאחר בעד הממר"ם א"כ נקרא מוציא מהחתן עי' שם ולענין זה אמרינן דמחשב כאלו בא לידו שהרי הממר"ם הוא חוב אמיתי רק שצריך לבא לידו וכיון שלא נזכר בו שם המלוה ורשות בידו ליתנו לאחר ואבי הבת מעיקרא נשתעבד לכל המוציאו הוי כבא לידו אבל לחשוב ממר"ם כגבוי לענין ספיקות הנופלין בו או טענות וכיוצא בו נלענ"ד דלא עדיף משטר בעדים ומה יושיענו זה שימסרנו לאחר אם החיוב לראשון אינו ברור והרי זה כממר"ם ספק פרוע שגם השני אין יכול לגבות בו כלל. ומ"מ גם זה אמת שמצד דינא דמלכותא אין מועיל השם הנעלם בוועקסיל וגם מצד התקנה ראיתי בעטרת צבי סי' מ"ח שכתב יש תיקון ארצות מהגאונים הגדולים שאין רשאי שום אדם לקנות ממר"ם בלתי ידיעות החתום מטה וכשהקונה טוען שבידיעתו קנה הוועקסיל מחוייב לישבע ע"ז כו' ע"ש וא"כ איך יוכל למכרו לאחר שהרי החתום עומד וצווח דחספא בעלמא הוא:
והנה לגודל הנחיצה לא יכולתי לחפש בספרים רק מה שעלה בידי ראשון ראיתי בשו"ת הרשב"ש סי' שפ"ז בשם אביו הרשב"ץ שדן והורה הלכה למעשה בענין סוחרים שבא להם ספינה ממיורקת ובהיותם בנמל קנו הסוחרים פשתן מיהודים אחרים באשראי ואח"כ נאנסה הספינה ולא יכלו לטעון הפשתן ופסק שיחזור הפשתן לבעלים הראשונים משום דהוי אומדנא דמוכח שלא קנו אלא ע"ד לשלוח בספינה זו ע"ש באורך והגאון הרשב"ש ז"ל הי' נכדו של רבינו יונה ז"ל ובכל מקום מזכיר דבריו ועושה אותם עטרה לראשו ובעובדא זו לא הזכיר דבריו משום דס"ל דעיקר חילוקא בין מוכר ללוקח משום דאפשר דהלוקח לא קפיד וכל דאיכא אומדן דעת דהלוקח קפיד לית לן לפלוגי בין מוכר ללוקח כלל. ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רמ"ז וז"ל ראובן נתפשר עם שמעון לקנות ממנו בתים ידועי' בעד סך ידוע כו' ונתן לו טס של כסף לערבון ונטלו שניהם קנין ובאותו מעמד עבר דרך שם נפתלי ואמר ראובן לנפתלי הנה לי בידך כמה בגדים וקריזאו"ש משועבדת מזבולן בעד סך ידוע מכל כך צמר שרוצה לקנות ממני יהיה גם בעדי משועבדות לשמעון וזה בעד אותו הסך שהם משועבדים לי ושוב לא נגמר מכירת הצמר באופן שלא נשתעבדו לא לראובן ולא לשמעון ומאז ואילך נפרדו ראובן ושמעון כ"א לדרכו פנה בכפרים מחמת הנגף כו' ועתה חזר בו ראובן כו' תשובה כו' עוד מטעם אחר נראה בעיני דאין כאן מקח כלל שהרי כתב שעבר שם נפתלי ואמר ראובן לנפתלי כו' ונמצא שלא היה לאותו נפתלי מעות כו' א"כ אית לן למימר שלא הי' קונה ראובן אלא אדעתא שהיה לו אותם המעות מוכנ' ומזומנת לפרעון וכיון שנתגלה שלא הי' אצל נפתלי מעות לית כאן זבוני כמו מאן דזבין אדעתא למיסק לא"י ולא סליק ועדיף נ"ד וכיוצא בזה לאיפוך אמרי' בגמרא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כו' בהא סלקינא ובהא נחתינא דזביני אין כאן כלל וכיון דאין כאן זביני הדר חפצא ר"ל הטס למרי' כו' עכ"ל:
ודבר ברור הוא שלא נעלם ממהרשד"ם דברי רבינו יונה לחלק בין מוכר ללוקח ואיהו גופא הזכיר דברי הטור, בשם רבינו יונה שם בתשובה סי' רפ"ט ואפ"ה לא חש ליה למלתא וכתב כאן בפשיטות דהדרי זביני משום דעיקרא דמלתא בקפידא תליא מלתא וכל דאמדינן דעתי' דקפיד עלה דמלתא אין חילוק בין מוכר ללוקח כלל והרואה יראה כמה מעלות טובות בנ"ד שאמר בפירוש שמקפיד על דבר זה שהפרעון יהיה ממעות שיקבל מהליווראנט ועוד כמה אמתלאות דודאי הדרי זביני וידוע כמה נפיש חילא דהאי אילנא רברבא מהרשד"ם ז"ל וגודל כחו בהוראות ולהוציא דין אמת לאמתו והש"ך ז"ל בסי' ר"ז שם רמז לתשובה זו ע"ש סוף ס"ק ד' ולהיות כי מוכ"ז נחוץ לדרכו ואץ עלי לאמר כלה מעשיך אני צריך לקצר וסוף דבר הכל נשמע כי יפה דן ויפה הורה שארי הגאון נ"י שהמקח חוזר הנלענ"ד כתבתי דברי זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד