אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כח

שאלה כז

באר מים חיים. תורת אלקים בלבו וברוחו פי שנים. לא יעמדו בגבהו שותי מים. ה"ה כבוד אהו' ידיד ד' וידיד נפשי ולבי הרב הגאון הגדול החריף ובקי המפורסים בכל קצוי ארץ סיני ועוקר הרים. מאיר לארץ ולדרים כש"ת מוה"ר צבי הירש נ"י. יהל עד עמוד הכהן לאורים. אמן:

אחד"ש זה ימים עברו הגיעני אמרותיו הטהורים. דברים שמחים כנתינתן מסיני ועוקר הרים. אורו עיני כי טעמתי מעט דבש דובשא עיקר מתקי ליה רגבי נחל דבש וחלב תחת לשונו כמוצאי בוקר. וענוותו תרביני ואחר כבוד יקחני כאשר מבין שורתים יצהירו. יתרועעו אף ישירו. תהלתי לתארני אדם בתור המעלה ופני יחוורו כי העביר על פני טובי. והדבר אין בי כי אפרים הוא הצעיר. ומן חברייא זעיר. לא זכה לשם ולרועי צאן לא הגיע. ונחלי עדני תבונתי שקופים אטומים ימעטו מהיות בהם כדי גמוע. אולם גדולתו וענותנותו ואשר נפלאת לי אהבתו זה וזה גורם ועביד דגזים. ומגביהי לשבת כגובה ארזים וכאשר ירד הגשם מן השמים עולה לקראתו טפחים. כן נפשי תערוג על אפיקי אהבתו. כי הגדיל על שמו אמרתו. וגפן האהבה הנטועה בלב ימריח מים יפריח. כגנה זרועי' תצמיח. וטרם יצמח כל שיח. אימא לאיזי כי בגוף הנדון כבר גמרתי בלבי שלא להתווכח אחרי כי שמעתי כי ההמון נמוג הלוך ויהלום. וליוצא ולבא אין שלום. לכן השבתי ימיני אחור. ואשר ראיתי כי דודי שלח ידו מן החור. ונפשו חשקה לתת אל החומר צורה. כדי להגדיל תורה ולהאדירה. לחוש לכבודו של החכם האוסר. פן יהיה לבוז ויקהו שיניו כאוכל בוסר. אף אני עשיתי שלי זה מספר ירחים הרימותי ידי במכתב אל יקירי ונכבדי הקהלה על אודותיו ועל כפים חקותיו גדלתיו ורוממתיו אף עשיתיו חטיבה בעולם וקראתי אליהם לשלום וזה מקרוב חזרתי וכתבתי להחזיק עמוד השלום ולהשקיט הריב. ובדברי תוכחת הרביתי חזון. אולי יטו אוזן. וכעת לא ידעתי אם השלימו. וכן התמו או אם הוא מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים:

ועתה באתי על דברי תורה ולא נצרכא אלא לפלפולא למען אשתעשע בדבריו כי לי מה יקרו אמריו. וראשון תחלה אען ואומר אשר הפליג מעלת כ"ת בצחות לשונו להרחיק נדון דעושה חנות כו' מעל גבול גרמי וגרמא כאלו דרך הרבים מפסקתן וגבה טורא בינייהו והביא ראיה מדברי הרמב"ן בד"ג שלו ע"ז אני תמה שממקום שבא להביא ראיה דמרחקי טובא שם מבואר לאיפוך שהרי הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל עוד צריך לפנים שהרי מצינו גורמי נזקין פטורין הפורץ גדר כו' וע"ז כתב דכופף קומתו בפני הדליקה או שוי' טמון באש פטור דהא לאו גורם נזק הוא שהנזק ע"י המדליק בא לו ואע"פ שהלה פוטר את המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסיד ממונו מה שירויח ודמיא למאן דנחית לאומנות חבירו אע"פ שבכאן מפסידו ממונו והתם הריוח הוא שמפסידו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם כלום לא מפסיד ממון הוא ומש"ה חייב בדיני שמים כו' עכ"ל הרי מבואר כי אשר הרחיק הדר גאונו והוציא מכלל מגע הנה קרבו ויאתיון שהרי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל הוה מקיף להו ואדמי לולי כי החילוק מבואר ששם אין ההפסד רק על הרווח וגם ההוא דשוויא טמון באש לפי שבעת ההוא עדיין לא היה החיוב לענין דיני בני אדם דיינינן ליה כאלו לא הפסידו רק הריווח וכמו יורד לאומנות חבירו דאין מחויב לשלם לפי שאין כאן רק פסידא דרווחא שהיא מעותד לבא אלא לפי ששם באמת יש הפסד ממון לכך חייב בד"ש:

ונמצינו למדין מדברי הרמב"ן הללו דאי הוה אמרינן דריוח העתיד לבוא כגוף הממון דמי הוי מקום לחייבו כשאר דד"ג רק דבאמת קי"ל דמבטל כיסו של חבירו פטור ואפי' בד"ש כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה והלכך יורד לאומנות חבירו אין מקום לחייבו מטעם דד"ג. והן הן הדברים בתשובתי ועל פיו יצאו ויבאו אותן החילוקים אשר כתבתי שם דלכך לא דמי לגרמי מפני שאין זה רק כמבטל כיסו של חבירו ומ"מ רבנן ורשב"ג פליגי לענין לכתחילה דרשב"ג ס"ל דעכ"פ לכתחלה יכול לעכב על ידו שלא יפסיד לו הריוח שעתיד היה לזכות בו וכמו שויא טמון באש אע"פ שאין בו משום דד"ג מ"מ בד"ש חייב משום שבא לזה פסידא ע"י כמו כן ביורד לאומנות אע"ג דגרע מיניה שאין כאן הפסד רק הריוח מ"מ לכתחלה יכול לעכב על ידו וכמו כל מבטל כיסו (ואפשר דלרשב"ג בכל מבטל כיסו אפילו בדיעבד חייב בד"ש ולכך ודאי דלכתחילה יכול לעכב אלא שז"א דא"כ טפי ה"ל למנקט פלוגתא לענין דיעבד אי חייב בד"ש) ורבנן ס"ל דגרע ממבטל כיסו מפני שיכול לומר אני עושה בתוך שלי:

ונפלאתי מאד על מ"ש הדרכ"ת דאם איתא למה אישתמיט למימר דרשב"ג דאין דד"ג כו' וגם קשה אותן החילוקים בין בר מתא כו' ואני תמה שאף אם היה מי שאמר דהך דעושה אדם חנות דמי ממש לדד"ג מ"מ לא הוי מצי למיתלי חיובא דד"ג כדרשב"ג שהאיך מצינו בדברי רשב"ג שיחייב את העושה לשלם לחבירו מה שהפסידו עד שנאמר דדאין דד"ג והלא לא אמר רשב"ג רק דאף לשכינו כופהו ור"ל דמצי מעכב עליו לכתחלה שלא יעשה כן וכן הדין בגרמא דפטור מלשלם מ"מ אמרי' זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור וע"כ לא קשיא ליה להרמב"ן אלא מההוא דמוכר זרעוני גינה דאיתא שם דמחויב לשלם משא"כ בהא דעושה חנות:

ואמנם לאמתת הדברים פשיטא שאין זה דעושה חנות דומה לדד"ג כאשר בארתי בתשובתי וכך מבואר בדברי הרמב"ן דכיון דאין כאן רק פסידא דרווחא אפילו מאן דדאין דד"ג פטר בהא רק דרשב"ג ס"ל דלכתחילה מעכב על ידו ורבנן ס"ל דעל בר מתא אינו יכול לעכב אפילו לכתחלה לפי שהוא עושה בתוך שלו משא"כ בר מתא אחריתי שהוא נכנס לגבול חבירו להפסידו ריוח הראוי לו יכול לעכב עליו אע"פ שאם עבר ועשה פטור דלא גרע ממבטל כיסו ולקמן אבאר שאף בדוכתי דשייך דד"ג פליגי רבנן ורשב"ג היינו היכא שהוא עושה בשלו אם הוא חייב לשלם ומינה לדין עושה חנות אע"ג דלא שייך ביה דד"ג מטעמא דכתיבנא מ"מ איכא לפלוגי בהא לענין אי שרי לכתחילה:

ומעתה פשיטא כי אפס מקום לומר דמוכח מהא דלשכינו כופיהו דדאין דד"ג כיון דודאי לאו מה"ט אתי עלה רק משום דס"ל דלכתחילה יש לאסור בכה"ג כמו שיכול למחות בידו לכתחילה שלא יבטל כיסו או אפשר דגם הוא מודה דזה גרע משבטל כיסו ואפי' לכתחילה לא הוה מצי לעכב אי לאו משום דפיסוק חיות גרע שהוא דבר שאומנתו בכך וכדאמרינן בסנהדרין את אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנת חבירו וכן במכות לא עשה לרעהו רעה כו' ורבנן ס"ל דאין זה רק מדת חסידות לבד או מוקמי לה בבר מתא אחריתי ומ"מ י"ל דהיכא דברי היזקא ומשתרשי ליה אף רבנן מודו לפי שיטת ראבי"ה דס"ל דבמבטל כיסו מתחייב בכה"ג ולכך כתבתי דאפשר דראבי' לשיטתו בזה:

ודברי הרמב"ן הללו הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא דמ"ש הרמב"ן בהא דזרעוני גינה אין הטעם משום גרמי דא"כ נימא בפירקן רשב"ג הוא כו' וזה צ"ע שהרי איהו גופיה כתב לעיל מיניה בהא דעשה עבדו אפותיקו ושחררו כו' כרשב"ג דיינינן וכן נמצא במקצת הלכות כו' עכ"ל הרי מבואר דודאי רשב"ג דאין דד"ג ולכאורה י"ל דהרמב"ן ס"ל דודאי לדידן דדיינינן דד"ג מכ"ש שיש לחייב במזיק שיעבודו דעדיף מגרמי ומ"מ מרשב"ג דמחייב במזיק שעבודו אין הכרח שיסבור דד"ג וכן מבואר מדברי התוס' בגיטין והרשב"א בחידושיו שם והר"ן בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ ה"ה פ"ז מהלכות חובל אלא שאני תמה על מה שבא בדבריהם להוכיח מהא דאמרינן פרק המניח בשחטו לתם דמשמע דעדיף מדד"ג וזה תימא דהתם אמרינן הא נמי אמרה רבה השורף שטרותיו של חבירו כו' ומשני מהו דתימא התם א"ל ניירא בעלמא קלאי מנך אבל הכא כחופר בה בורות שיחין ומערות דמי קמ"ל ופירש"י שהרי השחיטה נראית וניכרת הרי מבואר דדוקא בשחטו לתם או בחפר בה בורות שהוא מעשה הניכר בגוף הקרקע אבל המזיק שעבוד חבירו ואין שם מעשה ניכר תלוי בפלוגתא אי דיינינן דד"ג וא"כ התם דמיירי ששחררו לעבד שעשאו אפותיקי ומה מעשה ניכר יש שם וא"כ רשב"ג דמחייב ע"כ משום דדאין דד"ג הוא וכן מבואר באסיפת זקיני' לב"ק דף ל"ג בשם הרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדד"ג הוא שהרי מזיק ומפחית עיקר ממון בידים והוא כחפר בה בורות אבל עשה עבדו אפותיקו ושחררו הוא מזיק שעבודו דרך גרמא ועליו ראוי לומר דד"ג עכ"ל מבואר כמ"ש דהך דב"ק אין דומה להא דהמשחרר עבדו אך מ"ש לחלק בין ההיא דהתם שמזיק בידים אפשר לומר דכיון דבדיבורא קא עביד מעשה לית לן לפלוגי בינייהו וכמו מוסר דמחייב לכ"ע משום דכמאן דקליא דמי ומכ"ש בזה שנותן לה גט שחרור וכעביד מעשה בידים דמי. אמנם לפמ"ש רש"י וחילק בין שורף לזה דשחטו משום שיש בו מעשה הניכר ור"ל דהתם לא עביד מעשה בגוף הקרקע המשועבדת ואין ניכר בו רק ע"י שריפת הנייר נתקלקל שעבודו של זה משא"כ בזה שעשה מעשה היזק הניכר בגוף השיעבוד א"כ בשחרור זה היזק ניכר יש כאן ואפ"ה מחייב ליה רשב"ג אלמא משום דדאין דד"ג הוא:

וכדי ליישב דברי התוס' ושאר מפורשים היה אפשר לומר דס"ל כמ"ש המאירי דשחיטה בתם או חפר בורות מזיק בידים הוא ומפחית עיקר הממון וס"ל דגם במשחרר עבדו כיון שע"י שחרורו פקע העבדות ממנו ג"כ כמזיק ומפחית עיקר הממון הוא בידים וכמ"ש משא"כ בשורף שטרות דבעיקר הממון לא עביד מידי רק ששרף שטרות שהיה לו ראיה שיש לו שעבוד על הממון כה"ג אי לאו משום דד"ג אין לחייבו דמצי א"ל ניירא בעלמא קלאי מינך ודבר זה מבואר לענ"ד בשו"ת הרא"ש כלל ע"ט סי' יו"ד שכתב דיתומים שמכרו בנכסי אביהם אינו בע"ח יכולין להוציא ממנו דהיינו מהיתומים המעות כי נכסיהם מכרו דקי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה ואין לו לבע"ח אלא משעת טריפה ושלהם מכרו ואפילו דין מזיק שיעבודו אין כאן כי לא קלקלו את גוף הקרקע:

והנה דברי הרא"ש נפלאו בזה דל"ל לחדש טעם לפי שלא קלקלו בגוף הקרקע ת"ל כיון שכבר כתב דנכסיהם מכרו א"כ פשיטא שאין עליהם דין מזיק שעבודו דאינהו במקום אבוהן קיימו וכמו שאביהם היה יכול למכור קודם זמן הגבי' כמו כן הם יכולין למכור אלא דאבוהן מחייב לשלומי כשיגיע זמן שירצה המלוה לגבות חובו דהא אשתעבד ליה מעיקרא ואקרקפתא דגברא מנח ואינהו דלא רמי שעבודא עלייהו מאי איכפת להו והני זוזי לא נשתעבדו כלל כמ"ש הרא"ש אח"כ ופשיטא דכל כי האי לאו מזיק שעבודו מקרי ול"ל לטעמא שלא קלקלו בגוף הקרקע:

ואמנם נראה שכוונתו לפי שיש שני ענינים דיני דגרמי ומזיק שיעבודו דיני דגרמי היא שגורם שיוזק ויתקלקל ממון של חבירו אע"פ שאינו עושה מעשה בגוף הממון ואית ביה חדא לטיבותא דבדחבריה קעביד מעשה ההיזק וחדא לגרעותא שאינו עושה מעשה בגוף הממון ומאן דדאין דד"ג מחייב בכה"ג וזהו ענין שורף שטרות כו' ומזיק שיעבודו היינו שבשעה שעושה מעשה ההיזק בשלו הוא עושה רק שזה יש לו שעבוד עליו ואית ביה טיבותא לפי שעושה מעשה בגוף הממון שמשועבד לזה כגון שחיטה בשור תם או עשה אפותיקי ושחררו וגריעותא משום דבדידיה קעביד ובזה פליגי רבנן ורשב"ג וכן מבואר מדברי המאירי ז"ל דשם מזיק שיעבודו הוא מונח בהיכא דבדידיה קעביד ובאמת דעת הראב"ד לפסוק כרבנן דהיכא דבדידיה עביד פטור. אך שאר פוסקים והרא"ש מכללם ס"ל שאין לחלק בכך דאע"ג דהשתא בדידיה עביד מ"מ כיון דמשועבד לחבירו וע"י גרמתו אינו יכול לגבות חובו הוי כאלו עביד בדחברי' ושייך ביה דד"ג אלא דמ"מ אין נותנין עליו חומרת שניהם וצריך עכ"פ שיעשה מעשה בגוף הממון דהא לא מצינן לחיובי יותר ממה דמחייב רשב"ג כגון משחרר עבדו שע"י השחרור מפקיע ממנו העבדות שבו:

ועפי"ז דברי הרא"ש מדוקדקים היטב דמעיקרא בא לפטור אותם מדד"ג כגון שורף שטרות שמקלקלין שעבוד חבירו ועל זה מחלק ביניהם דהכא שלהם מכרו כו' משא"כ ששורף שטרות שהוא מעשה בשטרות של חבירו ושורף אותם אבל הכא ברשות קעבדי למכור כמו שהיה ברשות אביהם למכור אלא דמ"מ קשה דהא באמת קי"ל במשחרר עבדו דהתם נמי כל שלא גבה זה בדידיה קעביד מעשה וזהו דין מזיק שיעבודו דקי"ל כרשב"ג דחייב כיון שעכ"פ שיעבוד חבירו הוא והיה עתיד לגבות ממנו וה"נ קרקע שהניח אביהם המשועבדת לזה ואין לו מקום מוציא לגבות כ"א בזה לבד נמי דינו כאפותיקי ובריא היזקא שהרי ע"י מכירה זו הוא נפסד חובו ובכה"ג אע"ג דבדידיה קעביד חייב לזה כתב הרא"ש ואפילו דין מזיק שיעבודו של חבירו אין כאן (ר"ל דאע"ג דמזיק שיעבודו קרוי היכא דבדידיה קעביד) כי לא קלקלו את גוף הקרקע כלום משא"כ בשחטו לתם ובמשחרר דקעביד מעשה היזק בגוף הממון המשועבד לחבירו הלכך אע"ג דבדידיה קעביד מחייב אבל הכא דבדידהו קעבדי וגם אין עושין מעשה בגוף הממון רק שע"י המכירה יוצא מרשותם לרשות אחר ועל ידי זה לא יוכל לגבות חובו בכה"ג ליכא לחיובי אינהו כלל:

ולפי"ז נלענ"ד דגם הרא"ש מודה דהיכא דלאו בדידיה קעביד כ"א בדחברי' אפילו לא עביד מעשה בגוף הקרקע נמי חייב וא"כ פשיט דמוסר ומראה קרקע של חבירו דחייב ואפילו מוסר ומראה שיעבודו של חבירו כגון קרקע המשועבדת מראובן לשמעון ובא אחד ומסר והראה הקרקע לאנס דחייב אף בלא שיעבודא דר"נ וכן במוסר או במראה שטר לחבירו כמבואר בש"ך סי' שפ"ח סעיף קטן פ"ח דכמאן דקליא דמי וכמו שורף שטרותיו של חבירו ואע"ג דלא עשה בגוף הקרקע רק הזיק שיעבודו מ"מ כל דבחברי' עביד אין חילוק בין שיעבוד לקרקע שלו ממש וכתבתי זה לפי שראיתי בש"ך סי' ק"ז סעיף קטן ח' וז"ל דוקא בשיעבוד קאמר הרא"ש בתשובה אבל לא בקרקע של חבירו שהוא שלו וכדאיתא בש"ס במוסר ומראה קרקע של חבירו שהוא חייב עכ"ל ואנכי לא ידעתי שלענ"ד אין מקום לחלק בין שיעבוד לקרקע חבירו שהוא שלו אלא אפילו אינו שלו רק שמשועבדת לו הדין כן ועיקר החילוק הוא בין היכא דבדידיה קא עביד כגון ההיא דיתומים שמכרו ובין היכא דבחברי' עביד דהיכא דקעביד בדחברי' אפילו בשיעבוד חייב:

אמנם כדי להסביר החילוק בין ההוא דשחרור להך דיתומים שמכרו כיון דתרווייהו בדידיה קא עביד ואי משום דלא קלקלו בגוף הקרקע משא"כ בזה דהוה קלקול בגופו של עבד מ"מ מה סברא יש לחלק בזה דהא ס"ס השתא דידיה הוא ותיקן לעצמו וקלקל לאחרים לאחר זמן שלא יוכל לגבות חובו משעבודו ואפשר לומר דשאני בההוא דשחרור כיון דבאפותקי מפורש מיירי שאמר לו לא יהא לך פרעון כו' א"כ יש לחייבו משום שהפסיד את של חבירו דהא יש לחבירו ע"ז שיעבוד מפורש ואע"ג דבידו הוא לסלוקי ליה בזוזי מ"מ כל כמה דלא סלקיה חשיב כדידיה והוי כאלו עבד מעשה בדחבריה ופשיטא הוא דלכתחלה ודאי אסור לו לעשות כן להזיק את חבירו והלכך אם עבר ועשה גרמי הוא וחייב משא"כ ביתומים שמכרו שלא עשאו לו אפיתוקי ולאו עלה דההיא סמך שעבודו הלכך היורשים במקום אביהן קיימי כיון דאיהו הוה מצי מזבין גם אינהו מצי מזבין ואע"פ שעי"ז לא ימצא זה מקום לגבות אינהו מה איכפת להו וכמש"ל:

ועוד נלע"ד דע"כ לא מתחייב לשלם מדד"ג אלא היכא שגרם היזק וקלקול בקרקע המשועבדת לחבירו או אע"ג דלא עביד מעשה בגוף הקרקע מ"מ ע"י גרמתו נסתלק שיעבודו שהיה לו על קרקע זה ג"כ חייב וכגון מוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו שע"י מחילתו שיעבוד הגוף פקע שיעבוד נכסים של חבירו משא"כ ביתומים שמכרו שבגוף הקרקע לא עשו מעשה וגם בשיעבוד של זה לא הזיקו את גוף השיעבוד ועדיין שיעבודא דידיה רמי עליה ואע"ג דאיהו לא מצי טרף במלוה ע"פ דידיה משום תקנתא דרבנן משום פסידא דלקוחות מ"מ אינהו מיהא לא עשו מעשה היזק בקרקע ולא בשיעבוד והמכירה שמכרו בדידהו קא עבדי אין מקום לחייבו מצד מזיק שיעבודו משא"כ בשחרור אפילו תימא דלא חשוב כעושה מעשה בגוף העבד מ"מ כיון דקי"ל דשחרור מפקיע מידי שיעבוד ובעשה עבדו אפותקי ומכרו בע"ח גובה ואפ"ה בשחרור מפקיע מידי שיעבוד ואינו גובה נמצא דהו"ל כהיזק גוף השיעבוד וכמו מוחל שטר דחייב:

ומ"מ צ"ע לענ"ד מה שנראה מדברי הרא"ש דאי הוו מקלקלו בגוף הקרקע כגון שחפרו בה בורות היו חייבים מטעם מזיק שיעבודו וזה צ"ע לענ"ד כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה ובשלהם חפרו וקלקלו וכה"ג קי"ל בניכסי לך ואחריך לפלוני שאפי' היה בהם עבדים והוציאן לחירות אוכלים ועשאן תכריכין כו' מעשיו קיימין ומשמע דאין הראשון צריך לשלם כלום. אך ז"א דע"כ צריך לחלק בין ההוא דאחריך לההוא דעשה עבדו אפותיקי ושחררו דקרינן ליה מזיק שיעבודו משום דהתם בחיי הראשון אין לזה לא גוף ולא פירות ואף שיעבוד אין לו על נכסים אילו רק שאם ישתייר מן הראשון שייך לו הלכך קמא עביד ביה כאדם העושה בשלו ומה איכפת ליה אם הבאים אחריו לא ימצאו מה ליקח ואע"ג דגם שם אסור לראשון למכור או ליתן הגוף היינו משום כדי שיקוים דברי הנותן ומ"מ אי עביד מהני משא"כ בעשה אפותיקי כיון שבאותו שעה שמשחרר זה שיעבודו דהאי רמי עלי' ומזיקו ומפקיע ממנו הוא מחויב לשלם והלכך גם ביתומים כיון דהשתא מיהא ליכא רק קרקע זו הו"ל כאפותקי דהאי ואם חופרין בה בורות שיחין או אם היה עבדים והוציאן לחירות מחייבי היורשים מטעם מזיק שיעבודו:

איברא שלענ"ד י"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י ס"ס ק"ד לענין בע"ח מאוחר שגבה מעכו"ם דאם מכר הלוה קרקע והביא לו מעות אינו חייב לשלם דמעות אילו לא נשתעבדו לו ואומר לו הרי הקרקע שנשתעבד לך לפניך ואפילו גבה קרקע ומכרה אינו חייב מטעם זה שאומר הרי שלך לפניך וא"כ מכרו לגברא אלמא ומטעם מזיק שיעבודו של חבירו עכ"ל ולכאורה דברי הרשב"א אילו סותרין לדברי הרא"ש שהרי מבואר מדבריו דאף בכה"ג שלא קלקל בגוף הקרקע יש לחייבו מטעם מזיק שיעבודו וכדברי הרשב"א כ' בעה"ת הביאו הטור ר"ס ק"ד אמנם כבר הרגיש בזה הסמ"ע וכ' ליישב דברי הטור דשאני הכא דבדידהו קעבדן כמ"ש הרא"ש בתשובה כו' עי' שם אמנם צ"ע לפמ"ש הרשב"א הטעם דמכרה אומר לו הרי שלך לפניך והיינו דאומר לו זיל גבה לך מהלוקח ששיעבודך בידו א"כ אף אי מכרה לגברא אלמא למה מחייבינן ליה משום מזיק שיעבודו דנימא ליה הרי שלך לפניך. אך באמת ז"א דכיון דלקח בידים שיעבודו של זה ומכרו למאן דלא מצי לאשתעי דינא בהדיה לא מצי א"ל הרי שלך לפניך כמ"ש התוספות בבא קמא דף ובגיטין דף נ"ג דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר ולפי שהיזק ניכר זה בא בפשיעת שומר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך כו' עי' שם וכה"ג אמרי' בגוזל שדה ונטלוהו מציקין דאומר הש"ל ואם מחמת הגזלן נלקחה חייב להעמיד לו שדה אחרת ולפ"ז צ"ע דכיון דעכ"פ מוכח דהמכירה שמוכר למאן דלא מצי למיגבי מיניה כהיזק ניכר חשבינן לי א"כ גם ביתומים נמי מה לי קלקלו בגוף הקרקע או לא קלקלו דס"ס היזיקו היזקו הניכר וא"ל דכיון שמכרו שלהם תו לא חשבינן ליה היזק הניכר כיון שבשעת המכירה לא הוה מינכר היזקא דהא מדידהו קעבדי דא"כ קשה בההוא דעשאו אפותיקי שכתבו התוס' דלרב דמוקי לה בשחררו רבו ראשון חשיב שפיר היזק הניכר ולכאורה ז"א דהא הרב בדידיה עביד וא"ל כיון שעשאו אפותיקי הוי כעביד בדחברי' דא"כ גבי יתומים נמי כאפותיקי דמי וכמש"ל לענין אם קלקלו בגוף הקרקע ולפמ"ש לעיל א"ש. אך עתה נלענ"ד לחדש בה דבר לפי מה המבואר בתוספות דלא דמי נטמא ממילא דאומר לו הש"ל למטמא בידים דלא מצי א"ל הכי ועי' במשנה למלך פר' ז' מהלכות חובל באורך וטעמא דמלתא משום דכיון דנתחייב בהשבה אז אם נפל היזק ממילא והוא בעין שפיר מקרי השבה ע"י אמירתו הש"ל כיון דלאו בגרמתו איתעבד ביה הקלקול משא"כ אם גזל תרומה וטימאה בידים אפילו בשוגג חייב כמבואר במשנה למלך שם משום דבעי למיעבד השבה מעליא והלכך אף שהוא היזק שאינו ניכר ובשוגג מ"מ כיון שעשה מעשה בידים לא מצי א"ל הש"ל עי' שם:

ולפי"ז נראה דהיינו טעמא דגבי שחרור מחייב כיון שזה לוה אצלו והוא מחוייב לשלם לו רק לפי שעשה את עבדו אפותיקי שיהא נפרע ממנו והוא מראה לו העבד שיגבה ממנו ואומר לו הש"ל וכדין שטפה נהר כו' המבואר בסי' קי"ז אך זה דוקא במעשה דממילא אבל זה שעשה בו מעשה שחרור תו לא מצי א"ל הש"ל וא"כ ממילא שהוא מחויב לפרוע החוב שנתחייב לו דהא לא מצי לאחווי' ליה על העבד כיון דאפקיה מרשותיה בידים משא"כ ביתומים שמכרו דמעיקרא לא חל עליהם שום חיוב ושעבוד כלל ואין מקום לחייב אותם מכבר זולת מצד ההיזק עצמו וכיון שלא קלקלו בגוף הקרקע ובדידהו קעבדי והיזק שאינו ניכר בגוף הקרקע הוא שפיר פטור שהרי שיעבוד של זה הוא קיים בעין ומצוי אמר ליה הרי שלך לפניך:

אלא דלפ"ז צ"ע דהא בש"ס אמרי' דבמזיק שעבודו פליגי ורבנן ס"ל דמזיק שעבודו פטור ולפמ"ש קשה דמה בכך דאפי' אם מזיק שיעבוד חבירו בעלמא פטור מ"מ הכא כיון שכבר נתחייב זה לפרוע חובו אלא שזה עתיד להפרע מהעבד וכיון שזה קלקל והזיק השיעבוד ממילא יתחייב מצד חיוב ההשבה וע"כ לומר דחשיב כאלו נפרע כבר בעבד זה וכן מבואר מדברי הרמב"ם והטור והש"ע סי' קי"ז דכותב לו שטר ואינו גובה אלא מזמן זה השטר והטור הוסיף ששטר הראשון כבר נפרע וכ"כ הסמ"ע שם שאותו השטר חשבינן ליה כפרוע באפותיקי של העבד אלא שנתחייב לו מחדש אשר הזיקו בשחרורו וכהזיקו אחר דמי כו':

אמנם לענ"ד צ"ע דאין זה מוכרח דמה"ת נימא דהוי כפרוע באפותיקי זו דהא קי"ל מכאן ולהבא הוא גובה ומכ"ש בזה דלא אתי לידי גביה כלל ואפילו באפותיקי מפורש הדין כן כיון דמצי לסלוקי ליה בזוזי וכמבואר בתוספות בגיטין דף מ"ם ד"ה הקדש דאליבא דרבא חשיב ברשותו ולהכי מהני הקדש ושחרור דידיה דכיון דחיילא קדושת הגוף שעה אחד תו לא פקע והכי קי"ל דעכ"פ אם מכרן הלוה מכורין עד שעת טרופה וא"כ איך אפשר לומר דהשטר חוב שמכבר כפרוע הוא מחמת אפותיקי זו דהא אכתי ברשותיה דלוה קאי כיון דמצי לסלוקי בזוזי אם ירצה ומ"ש הב"י דשחרור דעבד הוי כעושה אפותיקי ושיטפה נהר לפמ"ש יש לחלק דשטפה נהר שאני דמצי א"ל לא בעינא לסלוקי לך בזוזי ונסתחפה שדך משא"כ בשחררו דעבד מעשה בידים א"כ דמי להא דגזל תרומה וטימאה בידים דלא מצי א"ל הרי שלך לפניך וממילא דמחויב בהשבה ומ"מ א"ש מ"ש הרמב"ם דאינו טורף אלא מזמן השטר משום דכיון דלענין טריפת לקוחות מיירי והשטר הראשון היה לו אפותיקי מפורש ולא אשתעבדי שאר נכסי הלוה כלל ולא מצי טריף מיניה אמנם אפילו אם נאמר בטעמא דהרמב"ם כמ"ש הטור והסמ"ע נמי צ"ל דמהאי טעמא אתי עלי דכיון דלא ברירא לן מילתא מה יהא בסופו אם סופו לגבות העבד או יסלקנו בזוזי ממילא שא"א לגבות מהלקוחות שקנו קודם השחרור דהלקוחות מצי אמרי שהעבד היה מגיע לסילוק חובך והשתא הוא דאזקך ומאי אית לך גבן ולגבי הלקוחות שפיר דמי לשטפו נהר דמה איכפת להו אם ההיזק היה ממילא או ע"י הלוה. אך לגבי הלוה גופיה פליגי רבנן ורשב"ג דרבנן ס"ל מזיק שעבודו פטור וא"כ מצי הלוה למטען כיון דאכתי לא היה העבד חלוט לך אלא בדידי קא עבידנא וכל דבדידיה קעביד אע"פ שעל ידי זה נפקע שעבודו של זה פטור ואינו יכול לבא עליו מחמת החוב שמכבר דהשתא מצי א"ל נסתחפה שדך ואין זה דומה לגזל תרומה וטימאה בידים דהתם בדחברי' עביד מה שטימאה הלכך תו לא מצי א"ל הש"ל משא"כ היכא דבדידיה קעביד אין שם היזק עליו ורשב"ג ס"ל דמזיק שעבודו חייב הלכך איכא לחיובי ממ"נ דאם נאמר דכיון דמכאן ולהבא הוא גובה אכתי ברשותיה קאי א"כ עדיין חיוב החוב הוא עליו ומחויב בהשבה ואין זו השבה דאע"ג דבדידיה קעביד מ"מ ס"ס הזיקו בידים ואם כה יאמר כי החוב שלך נסתלק ע"י השיעבוד שיש לך על העבד א"כ שוב לאו בדידיה קעביד אלא בדחברי' שהרי בזה השעבוד של העבד סילק החוב שלו וכיון שהפקיע השעבוד ממנו חייב וכל זה היכא שהיה כאן חיוב מעיקרא קרא אבל ביתומים שמכרו דמעיקרא לא חל חיובא עלייהו כלל והשתא בדידהו קעבדי שפיר כ' הרא"ש דפטורים:

אלא שלכאורה צ"ע על סברא זו שכתבתי לחלק היכא דנתחייב בהשבה מכבר וכמ"ש המשנה למלך דמש"ס דבבא קמא דף קט"ז לא משמע הכי דאמרינן ההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי דר"ג אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלומי כו' מתני' הוא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואוקימנא דאחוי אחווי' כו' וכן איתא שם דף קי"ז זיל לגביה דר"ש בן אליקום כו':

ולפימ"ש אין ראיה ממתניתין דמיירי שכבר גזל הקרקע ועתה מסרה ביד האנס משא"כ היכא שלא מחויב מכבר כלל ואפשר לומר דשפיר מייתי כיון דבאמת דינא הוא דבקרקע אומר לו הש"ל רק כיון דאחוי אחווי דיינינן ליה כעבד בה מעשה בידים לענין דתו לא מצי למימר הש"ל א"כ מינה ילפינן דבכריא דחיטי וכה"ג דלא שייך ביה הש"ל הא דאחוי אחווי כעביד מעשה דמי וחייב:

אלא דלפ"ז צ"ע על מ"ש הש"ך דבמוסר או מראה קרקע חבירו דחייב וכ"כ בסי' שפ"ח ס"ק י"א דה"ה בקרקע שייך דין מוסר וכדלעיל ס"ס שע"א עכ"ל. ולפמ"ש אין ראיה מההיא דסי' שע"א דהתם מיירי שהקרקע מתחלה בגזלה באה לידו ונתחייב כבר בהשבה מצד הגזילה שתקף קרקע חבירו וכיון דאחווי אחווי אין כאן השבה משא"כ לחייב באחווי לחוד בקרקע דשייך בה הש"ל זו מנין לנו ומ"מ מסתימת הפוסקים משמע כהש"ך וכבר כתבתי לעיל דאע"ג דהרא"ש פוטר היכא שלא קלקלו בגוף הקרקע מ"מ היכא דבחבריה עביד שאני. ולפי שהוא חוץ לענינינו לא הארכתי עוד בזה:

ודאתאן עלה מ"ש על דברי הרמב"ן הנ"ל דהא עכ"פ מוכח מהא דמזיק שעבודו דרשב"ג דאין דד"ג לפמ"ש י"ל דמזיק שיעבודו דהתם גרע דהוי כעושה מעשה בידים בגוף השיעבוד שעי"ז השיעבוד נפקע ממנו והתוס' חשבו ליה היזק ניכר ואפשר דגם רש"י מודה בזה אע"פ שנתן טעם שמעשה השחיטה נראית וניכרת כמו כן מעשה השחרור נראה וניכר לעין שזה יצא מעבדות לחירות:

ומצאתי בחידושי הרמב"ן לגיטין דף נ"ג שכתב מ"ט היזק שאינו ניכר הוא כו' פירוש ואומר לו הש"ל כו' ולא דמי למוחל שט"ח דהתם כיון שאבד לגמרי כו' וכן בעושה עבדו אפותיקי היזק ניכר הוא שהרי אינו יכול להעמידו לפניו כשהי' עכ"ל והר"ן בחידושיו שם כתב וז"ל וא"ת מ"ש ממוחל שט"ח כו' י"ל דהתם היזק ניכר הוא דעיקרו היינו שיעבודו וכל שאין שעבודו קיים אינו יכול לומר הש"ל ומה"ט נמי בעושה עבדו כו' היזק ניכר הוא משום שאין העבד עומד אלא לשיעבודו וכיון שאין שיעבודו קיים אצל העבד אינו יוכל לומר הש"ל וגם י"ל דמהא לא הוי קשיא ליה דנימא בעלמא רשב"ג דאין דד"ג משום דעולא מתרץ התם דרשב"ג ורבנן בשחררו רבו שני מיירו ובהיזק שא"נ פליגי וא"כ אין זה ענין למזיק שעבודו כלל אבל בהא דרשב"ג דקאמר אף לשכינו כופהו פשיטא דא"א לדייק מידי כמש"ל חדא דרשב"ג לא קאמר רק לכתחלה ועוד דע"כ לא אמרינן הכי אלא היכא דבריא היזיקא דומיא דההיא דאבי אסף משא"כ בסתם חניות פשיטא שאין לסמוך ענין לו מדיני דגרמי ועוד דהא מניעת הריוח כה"ג פטור ואם נאמר מחמת דמשתרשי ליה א"כ אין זה ענין לדינא דגרמי דעלמא ואין להאריך:

ומ"ש הד"ג בטעמא דהראב"ד כפי מה דמשמע מהרא"ש פרק מ"ש דהא דס"ל לרה"ג דחייש משום דנקט בידיה זוזי דמי הקרקע המשועבד' ומה לי הוא ומה לי' דמיה כו' ואני תמה ע"ז ש שהרי אדרבא ברא"ש שם בשם רה"ג מבואר לאיפוך שהרי לא כתב רק בתר דתקינו רבנן בתראי מזונות ממטלטלין הא קודם לכן לא ולא אמרינן כיון שהם דמי חילוף הקרקע הוי כקרקע עצמה אלא ס"ל דהוי כאלו שביק אבוהן הני זוזי והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דהני זוזי לא משתעבדי להו כיון דלאו הני זוזי שבק אבוהון והלכך אע"ג דתקינו רבנן דמטלטלי משתעבדי מ"מ כיון דלאו הנך מטלטלין שבק לא מחייבי לשלומי בהו ובדברי הראב"ד שכתב וז"ל ונכתוב לשמעון שטר על חנוך כו' מפני שהזיק שעבודו של שמעון דקי"ל דדיינינן דד"ג וכ"ש זה דקא משתרשי ליה שפורע חובו משעבודו של זה לא מסתבר כלל לפרש דמ"ש וכ"ש זה כו' ר"ל דאיכא לחיוב מטעמא אחרינא דהוי כאלו שבק אבוה זוזי דלא הו"ל למימר כלל בההוא לישנא אלא הו"ל למימר וכ"ז שמעות ההלואה אשר תחת ידו נכנסו תחת הקרקע והו"ל כאלו שבק אבוהן חוב אצלו ואין נוח כלל לפרש זה בלשון דקא משתרשי ליה. ובאמת מה שנראה מדברי הוד תורתו דר"ה גאון והראב"ד אמרו ד"א לענ"ד ז"א דר"ה גאון ע"כ ס"ל דאין כאן דין מזיק שעבודו דא"כ קודם תקנה לגבות ממטלטלין נמי לתחייב מטעם מזיק שעבודו וע"כ דס"ל כמ"ש הרא"ש דכיון שלא קלקלו גוף הקרקע כלום אין חייבים מטעם זה רק דלבתר תקנה הם נזונים מהדמים דס"ל דהו"ל כאלו שבק אבוהן הני זוזי וכן מבואר ממ"ש או שקלי דמים יהבו מזונות כו' משמע דאי לא שקלי זוזי כגון שנתנו במתנה וכיוצא בו הם פטורים דלא שייך דין מזיק שעבודו כלל והראב"ד סובר שחייב בזה משום מזיק שעבודו (ועיין בב"ש שכתב בסי' צ"ג לחלק היכא דהשיעבוד דאורייתא משא"כ מזונות דרבנן ע"ש שכ"כ לדעת הטור):

ולענ"ד א"א לומר כן בדברי הראב"ד שהביא בסי' ק"ד דמיירי שם במלוה ע"פ וכ' שם דשעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה מחייב בזה משום מזיק שעבודא ולא משום דה"ל כשבק אבוהן זוזי ומ"ש וכ"ש דקא משתרשי ליה ר"ל דבכה"ג יש סברא טפי לחייבו לשלם היזקו אע"ג דבשביל ההיזק לחוד מפטר שאם נפרש מ"ש וכ"ש דקא משתרשי ליה היינו ע"פ סברת ר"ה דה"ל כאלו שבק אבוהן וקי"ל דאף ממטלטלין ובין לבתר התקנה א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בשיטות הראב"ד גופא שנראה מדברי סה"ת שהוא מהסוברים דיורש יוכל למחול לעצמו ואפילו מדד"ג פטור שיכול לומר לא נתכוונתי להזיק רק לטובת עצמו ע"ש ולפ"ז בההוא דסימן ק"ד אף אם נימא דכיון שהגבה הקרקע בחובו ה"ל כאלו שבק אבוה חוב זה עליו ורוצה בע"ח של אביו לגבות ממנו ולכך כופין אותו שיכתוב שטר. ובאמת ז"א דמיד שמגבה הקרקע ונכנס תחתיו החוב ג"כ ראובן הוא יורשו ומוחל לעצמו ולא עדיף בע"ח זה מלוקח ואדרבה אפי' מאן דסבר התם שאין יכול למחול לעצמו מבואר בבעה"ת הטעם לפי שהאב כבר מכר החוב ונשתעבדו נכסיו ללוקח זה משא"כ כאן שמיד שבא החוב לתוך נכסי אביו הוא יורשו ומוחל לעצמו:

ועוד שנלפענ"ד ברור בטעמא דר"ה הא דס"ל דאין כאן דין מזיק שעבודו אפילו קודם התקנה משום דע"כ לא שייך לתת עליו דין מזיק שעבודו כגון במשחרר או בשור תם שבשעה שבא זה לגבות חובו משעבודו הוא מוצא שכבר הוזק עי"ז ומחייבינן ליה משא"כ כאן דמה בכך שהוא מוצא שכבר נמכר הקרקע המשועבדת לו הלא מעיקרא אדעתא דהכי הלוה לו ואישתעבד ליה שיהא זה בידו למוכרו ואינהו במקום אבוהן קיימי וה"ל כאלו מכר אבוהון ולקח דמים אלו תמורתם וזה שאינו יכול לגבותן משום דה"ל מטלטלי דיתמי משא"כ במשחרר ושור תם שמעיקרא חל עליהם השיעבוד שלא יהיו נפקעים ממנו וזה שהפקיע השעבוד מחויב לשלם והגע עצמך בעשה עבדו אפותיקי ומכרו וקיבל דמים עבורו אם אינו יכול להוציאו מן הלוקח פשיטא שזה מתחייב לשלם המעות שקיבל אף לרבנן אבל מהיתומים אינו יכול להוציא אם לא אחר התקנה שאף אם נימא דקיימו במקום אבוהן והוי כמכר אביהם מ"מ הרי נכנסו הדמים תמורת הקרקע וגובה מהם והרא"ש ס"ל ג"כ שאין לתת עליהם שם מזיק שעבודו כיון שלא באו להזיק ולקלקל הקרקע ורשות בידם למכרה דבמקום אבוהון קיימי אלא דאבוהון הוי מחויב לפרוע בדמים שקיבל ואינהו לא מחייבי אף לבתר התקנה כיון דלאו הני זוזי שבק אבוהון וא"כ אם איתא דהראב"ד ס"ל כסברת ר"ה היאך התחיל לומר לחייבו מטעם מזיק שעבודו שהרי במקום אבוה קאי וה"ל כיורש שמכר הקרקע ולקח המעות עבורם שאין עליו דין מזיק וצ"ל דהראב"ד חולק בזה על ר"ה וס"ל דשפיר הוי מזיק אם היה קודם התקנה שלא היה מתחייב מטעם דהדר ה"ל מטלטלי ושוב כתב וכ"ש דקא משתרשי ליה כו' והיינו כסברת ר"ה דבאמת אינו מזיק שהכניס הדמים תחתיו וזה גובה מהדמים כיון שהוא לבתר התקנה וארכביה אתרי ריכשי וכ"ז אינו במשמע מדברי הראב"ד וגם שיש לתמוה על הראב"ד שכתב בזה לחייבו משום מזיק והרי בהשגות פ"ז מהלכות חובל נראה שדעתו לפסוק גבי עבדו אפותיקי כרבנן דרשב"ג משום דבדידיה קעביד:

ומצאתי בכנה"ג סי' קי"ז שהרגיש בזה וכתב ועוד י"ל דוקא היכא דלא מטי ליה הנאה משחרור זה אבל בע"ח שפרע בשעבודו של חבירו דמטו ליה הנאה בפרעון חובו זה חייב כו' נראה מדבריו כמ"ש דהיכא דמטי ליה הנאה בפרעון טפי אית לן לחיובי משום דד"ג:

ומלתא אגב אורחא ראיתי שצ"ע על בעה"ת הביאו הש"ך סי' ס"ו שנראה מדבריו שלמד לומר דיורש מוחל לעצמו וא"צ לשלם מדד"ג ממ"ש הראב"ד לתרץ בעובדא דר"נ דאתי לקוחות ותבעו לברתה ולענ"ד זה צ"ע דא"כ קשה על הראב"ד בהא דסי' ק"ד שכתב לחייבו מטעם מזיק שעבודו שהרי גם זה שהגבה לב"ח בחובו לא נתכוין להזיק רק לטובת עצמו ומכ"ש בנדון דהראב"ד דבשעת הלואה ושעבוד לא היה מקום לקרותו בשם מזיק כלל דמאן יימר שלא יסלקנו במעות והיזיקא לא מינכר עד ההיא שעתא דאתי האי וגבי ליה בכח הב"ד ואיהו מאי קעביד שנחייבנו מטעם שנתכוין להזיק וישלם מדד"ג וע"כ לומר דע"כ לא כתב הראב"ד אלא בההוא עובדא דאמרינן תיזיל ותמחול לברתה ותהדר ותירתה מאבוה דמיירי שהאב היה חי עדיין ומחלה לו דהשתא מיהא לא מירווחה ולא מידי אלא דמ"מ אין לחייבה משום דד"ג כיון שלא היה כוונתה להזיק רק כדי שתוכל לירש אח"כ מאביה בתורת ירושה וכל שהיא עושה כן בעבור התועלת לא נתכוונה להזיק מיקרי וכן מבואר מדבריו בס' תמים דעים סי' רל"ח עי' שם אך כ"ז היכא שאין הריוח עכשיו רק עתיד לבא לאחר זמן משא"כ אם בההוא שעתא גופא שמזיק לחבירו מטו ליה רווחא מינה פשיטא שאין זה מועיל מה שאין מתכוין להזיק דאדרבה נהפוך הוא שאין זה רשאי להיות מתקן לעצמו ולקלקל לאחרים דאטו משום שהוא שוקד לטובת עצמו יגרום פסידא לחבירו (וכל מזיק ומקלקל כגון שורף שטרותיו של חבירו וכיוצא בו מתקן הוא אצל יצרו ועושה לתועלת עצמו ולקרר דעתו ולא אמרי' שיפטור כיון שעושה בשביל תועלת כיון שזה עצמו הוא התועלת שיזיק לחבירו) הלכך עכ"פ כל האי רווחא שהרויח ע"י היזק חבירו הוא מחויב להחזיר לחבירו רק שאין לנו לחייבו יותר ממה שהרויח מחמת מזיק שעבודו של חבירו כיון דלא נתכוין להזיק והיינו טעמא דעושה מלאכה במי חטאת דפטור משום שלא נתכוין להזיק והלכך טפי ממה דמטי לי' רווחא במלאכה זו לא מחייב וא"כ כ"ז דוקא בכה"ג שלע"ע לא הרויח במחילה זו ס"ל להראב"ד שאין לחייבו מדד"ג משא"כ במוכר שט"ח של בנו ומת והיורש מוחל לעצמו דקא משתרשי ליה בהיזק של זה כל דמי החוב פשיטא שיש לחובו לשלם לזה שהרי הוא מרויח כל דמי החוב במחילה זו ובכה"ג לא אמרי' שיכול לומר לא נתכוונתי רק לטובת עצמי וכמ"ש:

אמנם שם בתמים דעים נראה דלא ברירא ליה אי טעמא משום דנתכוונה להנאתה או משום דמדד"ג לא מחייבה לשלומי רק הדמים שקיבלה אמה מן הלקוחות בטוה"נ וקצת משמע שם דהכי ס"ל במסקנא והלכך שפיר כתב מתחלה דחייב משום גרמי והיינו להך סברא דאף במתכווין להנאת עצמו חייב מדד"ג ושוב כתב וכ"ש הכא דקא משתרשי ליה כו' ר"ל דאע"פ שאין כאן דד"ג כיון שנתכווין להנאתו מ"מ כיון דמשתרשי ליה לא מהני מה שעושה לטובת עצמו כיון דס"ס הוא מרוויח אותו ההיזק שמגיע לחבירו והוא מתחייב להחזירו לבעליו:

ומ"ש הד"ג מדברי הר"ן בחולין ונראה מדבריו דמ"ש הר"ן מה לי הן מה לי דמיהן היינו שהמצוה מוטלת על הדמים כאלו הם עצמם קיימים ולדידי צ"ע טובא שאם הדמים נכנסים תמורת המתנות פשיטא דהוי רמינן עליה דגזלן לתת דמים עבורם ואטו משום דחוטא בנפשו ומחשב לגזלן יפטור דינו בזה כמו כל גזלן שמתחייב בדמים כשאין הגזילה קיימת וה"נ אע"פ שאין לו תובעין מ"מ דבאיתנייהו חיובא אקרקפתא דגברא מנח לתתם ליד הכהן והשתא כשמעכבן לעצמן בתורת גזל יהיה מתחייב מצד המצוה לתת הדמים כיון שהם תופסים דמיהם ויצא בהם ידי חובת המצוה:

אך לענ"ד מדברי הר"ן מבואר דודאי כל שאינו בעין פשיטא דלא חייל חיוב מצוה על הדמי' כלל וע"ש מ"ש הר"ן במשנה דלא הספיק ליתן עד שצבעו שאין מועיל החילוף דמיהם בם כלל שתתקיים המצוה כראוי וכוונת הר"ן בזה נלענ"ד באופן אחר ויתיישב ג"כ מה שצריך להבין בדברי הר"ן אלו שלפי דבריו הך שנויי דמשני דמשתרשו ליה לא מהני רק לתרוצי אהא דמזיק פטור אבל אהא דפטר ר"ח כשאכלן ע"כ צ"ל משום שהפקיע מצותו וא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר. ולכן נלענ"ד דכוונת הר"ן דס"ל לחלק בין אם נחית אדעתא דגזלנותא או אדעתא למיהב זוזי וזה מבואר לפי מה דאמרינן התם אם אין שם כהן מעלה אותן בדמים ונותן הדמים אח"כ לכהן משום דכתיב בהו נתינה ולפ"ז צריך לחלק בין זה להך דר"ח משום דהיכא דנחית אדעתא דגזלנותא דבההוא שעתא פריק מעליו עול מצות נתינות מתנות כהונה לכהן שהרי לא עשה כן ע"ד שיתן דמים תמורתם תו לא מהני זה דבתר הכי יהיב זוזי שיעלה לו במקום קיום המצוה והוא מעוות לא יוכל לתקן וכן אי לא נחית אדעתא דגזלנותא רק שהזיק אותם או אכלם במזיד או אפילו בשוגג כיון דעכ"פ בההוא שעתא היה דעתו להעבירם מן העולם בלי תת דמים חלופיהן הרי הפקיע מצות הפרשה ומצד חיוב ממון א"א לחייבו דהא הוא ממון שאין לו תובעין משא"כ בההוא דאנס גרנו שלא היה בדעתו להפקיע מצות הפרשה כלל ובההיא שעתא דאיתנסו מיניה הרי ידע לבבו שיש בידו תמורתם הדמים שהרי היה מחויב לשלם חוב זה והו"ל כאלו מכר אותם למלך בעד דמים הללו ע"מ ליתן הדמים הללו לכהן שחל שפיר המצוה על הדמים דמה לי שא"א ליתנם לכהן לפי שאין כאן כהן או מחמת אונס המלך ס"ס אנוס הוא וזוכה לכהן שלא בפניו למכור אותם בעד דמים אלו:

והשתא א"ש הא דקא משני שאני הכא דקא משתרשי ליה ר"ל דהתם מעשה שלוקח המלך הגורן משתרשי ליה החוב וכיון שלא עלה בדעתו להיות גזלן עליהם רואין אותם כאלו לא מצא כהן ליתנם ומכרם ולקח הדמי שהוא מחויב ליתנם לכהן כשימצא כהן משא"כ בהזיק או אכל כיון דבההוא שעתא שאכלן לא מהני הא דהוה משתרשי ליה שהיה צריך זה לקנות בדמים דמה בכך דמ"מ הוא לא היה בדעתו ליתן דמים עבורם נמצא שכבר הופקע ממנו מצות הפרשה ואף אם ירצה ליתן דמים אח"כ אינם עולים לו במקום נתינת המתנות שהיא מחויב וגם אין מקום לחייבו מטעם שנהנה או הזיק כיון דהו"ל ממון שאין לו תובעים והא דמשני בסתם דקא משתרשי ליה י"ל דגם המקשן ידע מזה דבהפקעה בידים שוב אין כאן מצות הפרשה ופטור כדמוכח ממתניתין דלא הספיק ליתן לו עד שצבעו רק דהמקשן היה סובר דר"ח דנקט מזיק או שאכלן ולכאורה ל"ל למימר מזיק כלל כיון דאפילו אכלן דמשתרשי ליה פטור מזיק מבעיא וצ"ל דמיירי אע"פ שלא היה מתכווין שהזיק בשוגג שלא היה מתכווין ליטלן לעצמן רק שהוזק ע"י גרמתו ולא נתכווין כלל להפקיע המצוה דבכה"ג בעלמא מחייב לשלומי דאדם מועד לעולם והכא פטור ותרתי מילי אשמועינן ר"ח דמזיק אע"ג דסתמא דלא עשה במתכוין רק שהוזק ממילא או שאכלן אפ"ה פטור והלכך שפיר קשיא ליה מהא דמי שאנס גרנו דלא הוה ס"ד שיש לחלק בין משתרשי ליה או לא ואהא משני שאני התם דקא משתרשי ליה לאפוקי מזיק אף אם היה שוגג מ"מ כיון דבשעת מעשה לא הוה משתרשי ליה לומר שיהא בדעתו שזה תמורת זה אע"פ שעתה רוצה לקיים מצותו ע"י שישלם תשלומי נזקו לא מהני אם לא היכא דאיכא תרווייהו שלא נתכווין להפקיע המצוה וגם בשעת מעשה קא משתרשי ליה כגון ההיא דאנס גרנו שבשעה שנתבטל ההפרשה מן הגורן דעתי' עלי' שיכנסו דמי החוב שנתחייב תרומת המעשר והוי כאלו אין שם כהן שהוא מעלן בדמים:

ובהכי א"ש בהא דאמר לו מכור לי בני מעיו של פרה זו כו' שאם שקל לו הטבח הדין של הכהן עם הטבח ולכאורה קשה כיון שהטבח נעשה עליהם גזלן תו לא מהני תשלומין דידיה ולפמ"ש י"ל דאע"ג דנקט בלישניה מתנות כהונה נגזלות כו' מ"מ לא מיירי בגוונא שהוא נתכווין להיות גזלן עליהם דבכה"ג תו לא מהני תשלומין אלא מיירי שנעשה גזלן על המתנות בשוגג כדמשמע לישנא דא"ל מכור לי כו' והיה בהן מתנות כו' ובכה"ג כיון שלא היה בדעתו להפקיע המצוה וגם משתרשי ליה הדמים שנטל עבורם ומה שמכר היה בלא דעת ולכן לא פקע מינייהו מצות הפרשה ומחויב ליתן הדמים לכהן:

ויותר נראה דהר"ן ס"ל דאפי' אם הוא מזיד בדבר ומתכוין לגזול ולא ליתן הדמים לכהן מ"מ כל שהוא מקבל עתה דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה להפקיע מהם המצוה שהרי לפנינו שדמים אלו ניתנו תמורת המתנות לו הלכך אף אם בההוא שעתא רוח עברה עליו ויאשם והיה בדעתו לקבלם לעצמו מ"מ אם לאחר זמן הוא רוצה ליתנם פשיטא דמהני ליה נתינה זו וה"ט דמכור ליה בני מעי' כו' וכן משמע בר"ן שם שכתב הטעם משום דמשתרשי ליה זוזי לטבח וחייב לשלם שאסור לו למכור חלק כהנים ולעשות עליהם גזלן הלכך חייב להחזיר המתנות לכהן מדין הפרשה כו' (ונראה שחסר תיבה א' וצ"ל דמי המתנות) משא"כ היכא שאין לוקח דמים בעין לפנינו אלא שהוא מתחייב בדמים מחמת הנאתו או פרעון חובו בזה יש לחלק בין אם היה מתכווין להפקיע מצותו או לא:

ואחרי הודיע כל זאת הדבר ברור דודאי הר"ן מפרש מה דקאמר דקא משתרשי ליה הוא כמ"ש הר"ן שם לפי שהוא משתכר בזה שא"צ לפרוע חובו והוא פירוש הפשוט במלת משתרשי שר"ל שמרוויח מחמת דבר זה וכדאיתא בגיטין דף ל"ה דאישתרשי לה מקום דינר וכן מצינו בכמה מקומות עיין בערוך ערך שרש דמייתי מדוכתי טובי דלא שייך כלל לפרושי משום מה לי הן ומה לי דמיהן כלל וגם הכא א"א לפרש מ"ש הר"ן כיון שלא הפקיע מצותו ומשתרשי ליה עדיין מצותו עליו דמה לי הן מה לי דמיהן היינו שהדמים נתפסים תמורת המתנות שאין זה במשמעות לשונו שכ' ומשתרשי ליה עדיין מצותו כו' וגם בכה"ג שאנס המלך כו' נראה דלא שייך לומר כן רק ר"ל כיון דאיהו לא הפקיע מצותו וגם הוא משתכר בשעת ביטול מצות הפרישה שיפטור מחובו וה"ל כאלו לקח דמים מן המלך בעד הגורן א"כ עדיין מצותו עליו שיתנם לכהן דמה לי הן מה לי דמיהן ר"ל כמו שחל החיוב עליו כשהמתנות כהונה הם בידו בעין שיוציאם מת"י ליתן אותם לכהן כמו כן חל עליו חיוב להוציא מת"י הדמים שקיבל בעד המתנות כהונה ליתן אותם לכהן אבל ביאור מלת דקא משתרשי ליה הוא כפשוטו כמו שמתפרש בכל מקום שהוא מרוויח ומשתכר עי"ז כנלענ"ד ומ"ש הדרת כ"ת לחלק בין הא דהראבי' משום דגוף הממון עשה לו החיל הזה כו' משא"כ גבי מבוי שזה נושא ונותן המעות של עצמו לענ"ד אפי' אי יהבינן ליה להדרת כ"ת דמה"ת אתי עלה שפיר איכא לאדמויי להך דמבוי סתום שאין גוי יכול לעבור כו' שרציתי להעמיד דברי אא"ז רמ"א ז"ל דיהיב טעמא משום דברי' היזקא וכתבתי שם דאע"ג דברי היזקא לאו מלתא הוא שיהא יכול לעכב על ידו לעשות בתוך שלו מ"מ בזה שפיר מלתא הוא והיינו משום דכיון דברי היזקא שאותן העכו"ם שהי' לפנים יודעיו ומכיריו והמה מערופיא של זה ועתה ילכו אצל זה וישתכר וירוויח מה שהי' מוכן לחבירו וא"כ פשיטא דהו"ל כעושה בממון של חבירו דמה בכך שעושה בממונו כגון הלוואת ריבית וכדומה מ"מ כיון שעיקר צמיחת הריווח הוא ע"י יודעיו ומכיריו של זה ולפעמים יוכל להיות שמרוויח ממנו אף בלא ממון כגון סרסראות או מלאכה. אך אפילו כשמרוויח ע"י ממון של עצמו מ"מ הרווח ע"י אלו שהמה אצלו כמקנת כסף להצמיח לו הריווח ומה לי דמיהם ומה לי הם:

וכבר כתבתי בתשובתי דכל דברי היזקא חשבינן ליה כנוגע בגוף הממון עצמו הילכך שפיר להא דמיא ומכ"ש לענין לעכב עליו לכתחילה לפי שאין הממון לבד גורם הריווח רק ע"י אילו הלוקחים או הלווים שהם מכיריו של ראובן שהרי אלו לא בא זה ליישב בפתח עינים היו באים אצלו והרי זה לוקח ריווח של זה ממש לעצמו ודמי להא דהראבי' גבי פקדון דהתם ג"כ אין הממון גורם לבד והלא הממון הוא שובת ואם לא היה זה מתעסק בהם היה זה מתעסק בהם הי' המעות בטלות אצלו וצמיחת הריווח אשר כעת בא ע"י התעסקותו של זה וזה גורם הוא ואפ"ה מחייב כיון שאם הי' מחזירם לידו הי' הוא מתעסק בהם והיו עושים פירות ומכ"ש בכה"ג יכול לעכב עליו אך בלא"ה מ"ש הד"ג שהוא דבר הלמד מענינו במרדכי שם קודם לזה דמייתי פלוגתא דר"י ור"י אם הכל לבעל המעות כו' נפלאתי דאם מהאי טעמא אתי ע א"כ אף בסתם פקדון ששלח בו יד נימא הכי שצריך ליתן לו חלקו הואיל וע"י מעותיו הרוויח והרי בזה מודה הראבי' וכתב דבמה שעבר קודם שתבעו לא עלה על לב הגאון כו' והיינו משום דכיון דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וזה ששלח יד הו"ל כגזלן וא"צ לתת לו מחצית הריוח כקושית רבינו שב"ט שם ופלוגתא דר"י ור"י שאני דמתחלה נעשה שלוחו לקנות כו' כמבואר שם משא"כ כשבא לידו בתורת פקדון ושלח בהם יד דהו" כגזל מעות חבירו ונשא ונתן בהם והרוויח שאין מי שאומר שיצטרך לשלם יותר משעת הגזילה:

ואמנם נראה דעת ראבי' דודאי אין לתת עליו דין גזלן גמור וכמבואר בדברי השואל שם דמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד ולהיות גזלן דלא משוי נפשיה רשיעא ומ"מ היכא שלא תבעו א"צ לתת לו דהא לא מפסיד מידי ואין עליו שם ביטול כיס כלל משא"כ כשזה לקח הפקדון והלוה אותם והעלם בריווח ובתוך הזמן בא זה ותבעו שיחזירם לו נמצא דמן הוא והלאה דינו כשליח שמעיקרא אדעתא דהכי אתי לידי' ושינה בהם שחייב לתת לו מחצית הרויח וה"נ חשבינן ליה מההוא שעתא שתבעו הפקדון ואין משיב לו מחוייב לתת לו חצי הריוח כיון דלאו בתורת גזלנא נחית להו וזה הפסד שלא ניכר שהרי היו מזומן להלוותם לכך צריך לתת לו מן הריוח וא"כ כיון דעיקרא דמילתא מטעם הפסדו של זה אתינן עלה מה לי ע"י אותו ממון או ע"י ממון אחר כל שזה חסר וזה נהנה ע"י חסרונו של זה יש לחייבו אע"פ שלא היו מחוייב לשלם בשביל החסרון וכדמייתי מר גופיה מדברי הפוסקים לענין חצר דקיימי לאגרא:

ולכאורה היה נלענ"ד ראי' לדברי ראבי' מהא דאמרי' במכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנם מכאן ועד שלשים יום כו' אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין נותנים מכאן ועד שלשים יום ובין נותנים מכאן ועד עשר שנים ולכאורה קשה דלו יהא שעשו מעשה בידים ולקחו אלף זוז של זה ועכבו אותם אצלם שא"צ לשלם מה שהיה זה יכול להרוויח בהם כדין מבטל כיסו של חבירו שפטור אלא ע"כ דדוקא בפקדון אין זה ביטול הריווח משא"כ היכא שהלה תובעו ואמר תן לי פקדוני שאני רוצה להרוויח חייב אלא שצ"ע דהא גם לראבי' אינו חייב אא"כ נשא ונתן בהם והרוויח אבל לא הרוויח בהם פטור בכל ענין וא"כ מדוע יצטרכו אלו המזימין לשלם ביטול כיסו של חבירו:

ומצאתי בב"י בי"ד סי' ק"ס שהביא בשם תשובות מיימוני שהר"א ממי"ץ למד מכאן שאין בשכירות איסור ריבית דאי בהלוואה הי' פטור משום ריבית והב"י השיג עליו דמ"מ הפסדוהו מה שהי' צריך ליתן ריבית לעכו"ם עד עשר שנים או אם יעבור ויקח מישראל ע"ש ומ"מ עדיין קשה דהא הו"ל מבטל כיסו של חבירו. וראיתי במשנה למלך פ"ז מהלכות מלוה שכתב שיש לדין בדברי ר"א אלו דהא קי"ל מבטל כיסו של חבירו פטור ושמא י"ל דאם הרויח חייב כדאיתא במרדכי. אך צ"ע דהא בשכירות הוי כמו פקדון ואפשר דמיירי בתבעו בתשלום הזמן כו' עכ"ד בקצרה. ולדידי צ"ע דאף אם נדחוק כן בדברי הר"א מ"מ מתני' היכא מתרצה שלמה יתחייבו עדים אלו שהעידו שקר לבטל כיסו של זה. ולכן היה נלענ"ד דאע"פ שאמרו מבטל כיסו של חבירו פטור אין הדברים אמורים אלא לענין שפטור מליתן לזה מה שהוא טוען שהוא יכול להרוויח ואף אם מברר דבריו שהיה יכול להרויח אין זה צריך לשלם דאין זה רק גרמא אבל מ"מ מחויב הוא לשלם לו מה שאדם רוצה ליתן בעד סך כזה שיהא בידו זמן כזה על הספק אם ירוויח בהם או לא וכמ"ש הב"י לפי שצריך ליתן כן לעכו"ם או כמ"ש המשנה למלך דהעדים משלמים מה שהי' נותן המלוה ללוה אם היתה הלוואה לעשר שנים כדי ליפרע לשלשים יום וזה היתר גמור כדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות כו' וכיון שהמבטל כיסו של חבירו עכ"פ הוא מחוייב לשלם מה שמפסיד לחבירו מה שאדם רוצה ליתן אתיא מתניתין שפיר שהעדים זוממים מחויבים לשלם לו הפסד זה:

אלא דאכתי י"ל דע"כ לא אמרינן המבטל כיסו של חבירו מחויב לשלם הפסד מה שאדם רוצה ליתן אלא כשזה תוקף מעות של חבירו בע"כ וסוגר אותם וכיוצא בו שזהו הפסד ברור מתחייב היכא שלא נעשה עליהם גזלן דשייך ביה כל הגזלנים כו' משא"כ היכא שבאו לידו בתורת הלוואה והוא מעכב אותם אחר שהגיע זמן הפרעון נראה דבכה"ג אף אומד ההפסד מה שהי' אדם אחר נותן אינו משלם לו כיון דזוזי בהלוואה אתי לידיה אף בכה"ג מחזי כריבית ולכך ס"ל להר"א דבשכירות מיירי מתני' וכיון דלאו בתורת הלוואה אתי לידיה אם עתה נותן לו מה שהפסיד ע"י עיכוב הפרעון לא מחזי כריבית וכה"ג איתא בב"מ דף ס"ו התם הלוואה הכא זביני ופרש"י ומחזי כריבית בהלוואה בא לו וכריבית קצוצה דמי כו' ומזה למד הר"א ודן שחייב ליתן למלמד הריוח ור"ל שהמלמד היה תובע מה שהיה יכול להרוויח במעותיו והיינו מה שמחייב אומד הדעת שאדם נותן שיהא המעות אצלו זמן זה ושפיר דן הר"א שמחוייב הוא ליתן לו כיון דמעיקרא לאו בתורת הלוואה אתה לידיה שפיר הוא מתחייב ליתן מה שהפסידו ע"פ אומד הדעת:

ובהכי א"ש מה שהקשה לו אחיו דוקא מהא דאמר רבא להני דמינטרי באגו כו' ולא הקשה מהא דלא יאמר לו נכש עמי כו' או מהא דמרבין על השכר כו' כמ"ש המ"ל שם בשם הג"ת ולפמ"ש א"ש דודאי התם יש בזה משום ריבית כיון דמעיקרא מתנה עמו שימתין לו השכירות ויתן לו ריבית והו"ל כזקף במלוה ונותן לו ריבית דאסור משא"כ היכא דמעיקרא לא הוי ביה דררא דמלוה כלל ומ"מ קשיא ליה לאחיו של הר"א מהא דבני באגו דהתם נמי מעיקרא בשכירות אתי לידייהו וע"ש שהב"ח כתב ליישב גם הך דמינטרי באגו דמסתמא זקפו במלוה כו' ונראה כמ"ש ודברי המ"ל צ"ע ומצאתי בחדושי הרמב"ן למסכת מכות שכתב וז"ל איכא דקשיא ליה כיון דהאי גברא מחייב לחבריה הני אלפא זוזי דמסהדי הני מאי עבדי ליה רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי לא יהא דגזלו מיניה אלפא זוזי ובטלוהו ולא רווח בהם הא קי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כו' ואמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור ולאו קושיא דהכא כיון דהשתא לא מחייב ליה כלום כמאן דמפסדי מיניה אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום ואינהו מחייבי ליה אלפא זוזי מאי דמכפי ליה דפרע ההוא שיעבודא דאיכא עליה ותירוצו אינו מובן לי:

ומצאתי בריטב"א שם שכתב וז"ל אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין מה שהיה יכול זה להרויח באלף זוז עד עשר שנים חדא שאין זה משמעות כו' ועוד שזה גרמא בניזקין כו' וכמ"ש המבטל כיסו של חבירו פטור וה"ה לענין הזמה כמש"ל ואפי' גזלן גמור אינו משלם כ"א בשעת הגזילה אלא פירושו שישימו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו להמלוה מזה ומנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כו' ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שט"ח לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומחלו מחול וזה אריכתו מקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסיד לוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדיני דגרמי כדאיתא בדוכתי טובי שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכות זה למלוה וישלמו לו מדד"ג כו' עכ"ל ושמחתי שת"ל כוונתי לדעת הגדולים בזה שמבואר מדבריו דס"ל לחלק בין אומד מה שהיה יכול להרויח שעל כיוצא בזה אמרו מבטל כיסו דפטור ובין אומד מה שהזיקו זה שלא היה צריך לשלם עתה למלוה כל האלף זוז רק היה מוותר לו בשביל הזמן והארכת הזמן מילתא הוא וכהיזק ברור דמי כל מה שדרך ליתן עבורו כענין טובת הנאה גבי כתובה אלא שה"ר אליעזר סובר דכה"ג בלוה שיימינן ובאמת אסור ללוה לתת יותר בשביל ריבית ולכך מוקי ליה בשכירות והריטב"א ס"ל דשפיר מיירי בהלוואה אלא דבמלוה שיימינן כמה היה מקבל ממנו ומוותר לו המותר דבכה"ג לית ביה משום ריבית וכמ"ש המשנה למלך ז"ל ויש להעמיס תירוץ הריטב"א ג"כ בלשון הרמב"ן ז"ל רק דהרמב"ן ר"ל דל"ת מה"ת לשום במה שהיה המלוה מוותר בשביל הקדמת הזמן כיון דבאמת ביטול כיס לאו מילתא היא לענין היזק לזה אמר דאדרבא לכאורה דינא שיתנו האלף זוז דמפסדי מיניה כיון דאיהו לא מחייב השתא כלל וכל מה שהוא צריך ליתן על פיהם הם מחויבין ליתן לו מה תאמר ס"ס בכלות עשר שנים יהא זה צריך ליתן לו האלף זוז מ"מ אנן בתר השתא אזלינן מה שתצטרך לתת לו אחר שלשים יום בשביל עדותן יותר ממה שהיה צריך ליתן לו אם לא העידו דהא איהו לא הוה מחייב השתא מידי:

ולפ"ז י"ל דה"ט דהגאונים שפסקו דמבטל כיסו של חבירו פטור אבל אם הרוויח בהם חייב והראבי' פירש דגם בפקדון אם עיכב בידו אחר שתבע חייב למיפלג ברווחא בהדיא והדרת כ"ת בעי למיהב טעמא ע"פ דברי הרי"ף והרא"ש גבי חצר דקיימא לאגרא. ולפי דבריו היה אפשר לומר דגם התוס' מודים בזה דדוקא התם דאיהו לא נהנה כיון דלא עביד למיגר משא"כ בזה שהרוויח במעותיו של חבירו ונהנה ממש ע"י שאכל חסרונו של זה ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אך לפמ"ש ז"א דאכתי קשה דלמה חייבו הראבי' לתת לו מחצית שכר היינו אפילו הרוויח הרבה והרי אם באנו לחייבו בשביל שאכל חסרונו של זה אין לחייבו יותר ממה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהא המעות בידו זמן כזה כמבואר להדיא במשנה למלך דמכות וזהו שיעור חסרונו וא"כ מה שדן את הדין לתת לו מחצית השכר ומשמע אפילו אם הרוויח הרבה זו מנין לנו כיון שהוא יותר מכדי חסרונו וגם כי לפמ"ש כדי האומד מה שאדם רוצה ליתן הוא מחוייב לשלם אף בלא הרוויח כלל:

אך לפמ"ש י"ל דכיון דעכ"פ דינא הוא שזה שהפסידו מה שאדם רוצה ליתן הוא מחוייב לשלם לו שזה הפסד ברור הוא ממילא שהוא מחוייב לשלם לו כל מה שנהנה דהא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוי זה נהנה וזה לא חסר ואפ"ה היכא דשייך שחרוריתא דאשיתא מגלגלין עליו לשלם הכל כל מה שנהנה וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ חסריה מה שאדם רוצה ליתן שיהא המעות אצלו ממילא שהוא מתחייב לשלם כל מה שנהנה והיינו מחצית השכר שזהו דרך הנאתו שכך דרך מקבלין בעיסקא שיהא למחצית שכר נמצא שמה שנהנה מחמת מעותיו של זה הוא מחצית השכר והוא מחוייב ליתן לו דהא חסר ואתאי ע"י עיכוב ממונו והיה מחוייב להכשיר נזקו:

איברא דאי אתינן להכי אפשר לומר דאפילו תימא דהמבטל כיסו פטור לגמרי אפי' ממה שאומדין מה שאדם רוצה ליתן דהכל בכלל גרמא הוא מ"מ כיון שנהנה חייב לשלם מה שנהנה דהא עכ"פ לא שייך למימר מה חסרתיך דהא עכ"פ חסריה ואע"פ שהוא פטור על החסרון הזה מטעם גרמא מ"מ חייב לשלם מה שנהנה וכן נראה ממ"ש התוס' בכתובות דף למ"ד ד"ה לא צריכא דמצי לאהדורי כו' וי"ל כגון דמעיקרא לא הוה בה כ"א ש"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו ש"פ ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוה כל שהוא מחייב בכל כדאמרי' בב"ק כו' ע"ש מבואר מדבריהם דאף אי חסרים בפחות מש"פ כיון דעכ"פ הרי חסר לפניך ואע"ג דפחות משו"פ אין עליו חיוב תשלומין מ"מ חסרון מיקרי לענין זה שזה מחויב לשלם מה שנהנה:

וע"פ דברי התוס' אלו כתבתי בחידושי פרפרת אחת בפשט דברי התוס' בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין כו' ועוד י"ל הא דאין מקדשין באיסורי הנאה היינו היכא דלית ביה ש"פ כשיהא אפר ולכאורה תמוה שדקדקו בלשונם לתרץ הא דאין מקדשין דמייתי הכא אגב גררא ושבקי הך דהכא לענין אוכל חמץ הקדש דגם בהא שייך לומר דלכך אין מועלין משום דאחר שישרוף לית ביה שו"פ ולפי דברי התוס' דכתובות א"ש דדוקא בהא דאין מקדשין דמייתי הכא א"ש בהך תירוצא שאין באפר שו"פ אבל בהך דהאוכל חמץ כו' אפילו תימא דלית באפר ש"פ מ"מ כיון דאיהו באמת אכלו ונהנה ש"פ אע"ג דלא חסרי' להקדש כיון דלא שוה מידי מ"מ כיון דאיהו באמת אכלו ונהנה וכשישרוף ויעשה אפר הוא שוה כל שהוא אע"פ שאינו ש"פ מ"מ כיון דחסרי' מידי שוב מתחייב על הנחתו:

איברא שי"ל בלא"ה דהתם לענין מעילה אע"ג דלא מחייב קרבן מעילה כ"א בש"פ מ"מ גם בפחות מש"פ חצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש המשנה למלך פרק ב' מהלכות מעילה ועכ"פ איסורא דרבנן איכא לפמ"ש הרשב"א בגיטין וא"כ נראה דמחויב לשלם כדי שלא יעבור בכל שעה אך מ"מ י"ל דאע"ג דמחויב לשלם מ"מ לאו חסרון מיקרי כיון דבכה"ג פטור בהדיוט אך לפי דברי התוס' דאף בפחות משוה פרוטה מיקרי חסרון לענין זה שמגלגלין עליו את הכל א"ש:

ועכ"פ למדנו מדברי התוספות שכל שיש כאן חסרון אף על פי דליתא בתשלומין מ"מ כיון שזה נהנה מחויב לשלם כל הנאה וא"כ א"ש הא דהראבי' דכל מבטל כיסו דפטור היינו כשלא הרויח אבל אם הרויח כיון דס"ס הפסיד זה מחויב זה לשלם מה שנהנה ממון חבירו ומכ"ש דא"ש לסברת הפ"י דס"ל דטעמא שזה נהנה וזה לא חסר משום שכופין על מדת סדום וכל שזה חסר אף שהחסרון מחמת גרמא מחויב זה לשלם בעד הנאתו ומ"מ אין זה דומה למ"ש הרא"ש אליבא דהרי"ף דמייתי הדרת כ"ת דשם בעינן שיאכל חסרונו של זה ממש משום דמיירי בזה חסר וזה לא נהנה אלא שאוכל חסרונו משא"כ כאן שאינו אוכל חסרונו ממש וכמש"ל אלא דמ"מ כיון דכאן נהנה ממש אע"פ שהרויח שנותן לו הוא יותר מכדי חסרונו הוא מתחייב ליתנו כיון שעכ"פ היה כאן חסרון ואע"פ שאינו רק גרמא מתחייב ואפשר שגם הדרת כ"ת כיון לזה אלא שהביא דברי הרי"ף והרא"ש כי היכי דנמתיק טעמא טפי והדרינן למ"ש בשיטת הר"א מטוך דלדידיה כל הרחבת זמן הוא שוה מה שאומדין אותו כמה רוצה ליתן ואם הזיקו כמה היזק גמור הוא ומתחייב לשלם וס"ל דאם קצץ לו דמים עבור הרחבת הזמן אין זה ריבית קצוצה כיון שלא קצץ בשעת הלוואה וכדעת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מלוה בשם רבותיו והלכך לא מתוקמי ליה מתני' במעות הלואה דעכ"פ אסור משום אבק ריבית ולכך מוקי ליה בשכירות דכיון דמעיקרא לאו בתורת הלואה אתי לידי' שפיר יוכל לקצוץ לו דבר בעד הרחבת הזמן:

ובהכי א"ש מ"ש שם הראב"ד על הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלוה וכתב דקידושין יוכיחו ור"ל לפי פירוש ההלכות ולזה הסכים הראב"ד שם דהא דמוקי בארווח לה זימני' היינו שבאמצע הלואה האריך הזמן אלמא דכנתינת מעות אז דמי ולפמ"ש י"ל דמשום הא לא אוריא דאף על גב דאין זה כנותן מעות מחדש מ"מ הרי זה שוה כפי האומד מה שאדם רוצה ליתן וזה ממון גמור הוא שאם היזק אותו מתחייב לשלם ומקדשא בההוא הנאה אלא דמ"מ אסור לעשות כן מפני הערמת ריבית:

וראיתי בס' חוות דעת לשארי הגאון נ"י בסי' קס"ח בישוב דברי הר"א הנ"ל דברים אשר לא נתכנו בעיני שכ' לחלק דהיכא דאיכא איסורא משום אגר נטר הו"ל כנחית על דעת להתעסק לצורך חבירו משא"כ בשכירות דס"ל להר"א שאין בזה משום אגר נטר הו"ל כנחית אדעתא דאגרא ומחויב ליתן שכר אפילו לא הרויח כמו שאומדין כמה אדם רוצה ליתן עי' שם ומדמי לה לתוקף ספינתו של חבירו. ולדידי חזי לי ואין דמיונו עולה יפה שלא נאמרו הדברים אלא בדבר המיוחד לחבירו כגון ספינה או שאר מטלטלין בזה שייך לומר דנחית אדעתא דגזלנותא או אדעתא דאגרא משא"כ בנידון דהר"א דמיירי שמעכב דמי שכירתו ולא שילם לו לזמנו ועדיין לא נתייחד שם השכיר עליו כלל פשיטא שזה שהוא נושא ונותן במעותיו בדנפשיה קעביד ולא שייך בזה גזלנותא ואגרא כלל ואין עליו רק חוב שכר שכיר ולא דמי לפקדון כלל וכדאמרינן בבבא מציעא דף מ"ח דכל שלא יחד לו כלי לעושקו לא מחייב קרבן שבועה דלא מייחד ליה באנפי נפשיה בפקדון וגזל ואבידה כו' עי' שם וכי אפשר לפלוגי בין נחית אדעתא דגזלנותא או דאגרא דוקא בספינה המיוחדת לחבירו או בדמי פקדון שבידו אם לא היה בו משום ריבית אבל בכה"ג שעדיין לא נתייחד לחבירו כלל פשיעא דאדעתא דנפשיה קא נחית לסחור במעותיו וע"כ דהר"א שחייב לזה היינו משום שהזיקו בעכוב מעותיו מה שאדם רוצה ליתן וכדכתיבנא דכיון שתבעו ולא נתן לו הוא הכשיר נזקו וגם המ"ל מוקי לה בתבעו ולא נתן לו אלא דאיהו ס"ל דהר"א מחייב מה שהרויח ולפמ"ש אינו מתחייב רק מה שאומדין כו' וס"ל דכה"ג לאו מבטל כיסו שפטור הוא דמ"מ מתחייב לשלם מה שאומדין כו' רק מה שהלה תובעו שהיה יכול להרויח יותר מזה פטור אף על פי שמברר שכדבריו כן הוא דזה ודאי מבטל כיסו מיקרי גם מ"ש בחוות דעת שם דהר"א הוכיח דמעות קיימי לאגרא מהא דמכות דאלת"ה לא גרע מנטלו המעות כו' (לא היה צריך לזה דהא להדיא מבואר דאומדין כמה רוצה ליתן כו') וכיון שזה נשתמש במעות הוי כדר בחצר דקיימא לאגרא דחייב לשלם חסרונו אף שלא הרויח בו כמו בגברא דלא עביד למיגר והא דלא חייב כו' (דבריו מגומגמים שהרי מסיק דהגמיי' אף בלא הרויח מחייב) אבל במטלטלין פטור כו' וז"א דאין זה ענין כלל לחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אף לשיטת הרי"ף דמחייב בזה משום דעכ"פ הוא אוכל חסרונו של זה ונהנה אלא שלא היה צריך להנאה זו שהיה יכול למצוא לו בתים אחרים לדור בו בחנם וכמבואר בדברי הרא"ש משא"כ היכא דבאמת לא הרויח ולא נהנה כלל ואם נאמר דגם זה חשיב כהרויח שאע"פ שעתה באמת נשא ונתן ולא הרויח מ"מ הוא היה צריך לתת איזה סך עבור זה שיהא המעות אצלו זמן כזה כפי שאומדין כמה אדם רוצה ליתן א"כ ה"ל לדמותו לחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דודאי חייב אך באמת ז"א דדוקא בחצר המיוחדת לחבירו שייך לפלוגי בין קיימא לאגרא או לא משא"כ במעות אילו שלא יצאו מת"י ורשותו כלל והוא עושה בשלו ליכא למידן בה מידי כ"א שמחסר לחבירו בעיכוב פרעון זה ואין להאריך:

ומ"מ בלוקח דמי פקדון של חבירו כעובדא דהראבי' שפיר יש לחלק בין נחית אדעתא דגזלנותא או לא והלכך היכא, דבשעת התביעה היה המעות בעין בידו ולא רצה להחזירם ונשא ונתן והרויח בהם הרי נעשה גזלן עליהם ואינו משלם רק כשעת הגזילה משא"כ אם טרם תבעו אותו זה כבר הלוה המעות לאחרים להיות עולים בריוח כיון דמסתמא לא היה בדעתו אז להיות גזלן עליהם בתר דעתיה אזלינן ומחויב לשלם לזה את חלקו בריוח:

ומ"ש המרדכי והלה מעכב ומרויח בו ר"ל שאין מחזיר לו עכ"פ מעות אחרים תחת מעותיו של זה שהלוה לו ואפשר דאף בכה"ג שהמעות הן בעין וזה תובע פקדונו כל שאין התביעה בפני ב"ד רק בינו לבין עצמו וזה משתמיט מיניה אבל מ"מ לא כפרי' נמי אין לתת שם גזלן עליו ואמרינן דנחית להרויח כדרך המתעסקים במעות חבריהם ואף על פי שעושה שלא כדין מ"מ לא נעשה גזלן עליה להקל עליו ולא גרע משליח שאמר לו בפירוש לקנות חטים והלך וקנה שעורים אף על פי ששינה מדעת בעה"ב ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כיון שלא היתה כוונתו ע"ד לשלוח יד ולהיות גזלן וה"נ דכוותיה כל כמה דלא גילה דעתו שרוצה להתעסק בו בשביל עצמו:

ומ"ש הד"ג דהו"ל כשבח גזילה אין הנדון דומה דהתם בגזלן או בשואל שלא מדעת שידוע שעושה לנפשו הו"ל גזלן עליו וקונה שבח כדין כל הגזלנים שאין משלמין אלא כשעת הגזילה משא"כ בהא דלא נחית אדעתא דגזלנותא ומ"ש דעל ההיזק אין מקום לחייבו דהו"ל גרמא בעלמא כמבטל כש"ח כבר כתבתי שיש מי שסובר דמחייבין אותו לשלם מה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן כדמשמע ממתני' דמכות וכ"כ בש"ג פרק איזהו נשך דהיכא שמבטל כש"ח והוא אינו מרוויח איכא פלוגתא ע"ש אך באמת א"צ לזה דכיון דעכ"פ יש כאן גרם היזק מחוייב לשלם כל הנאה כמש"ל ואין דומה לגזלן או שואל של"מ כגון תוקף מטלטלין של חבירו אפילו ירד להם בתורת שאלה כיון שלא היה בידו כלל והוא לוקח בע"כ של הבעלים נעשה גזלן עליהם משא"כ כאן שהמעות הם כבר בידו אע"פ שהם בתורת פקדון מ"מ כל שלא תבעו בב"ד וכפרי' אע"פ שתבעו בינו לבין עצמו ומשתמיט מיניה מ"מ אמרינן דנחית להתעסק כדרך המתעסקין בממון חבריהם כיון דמעיקרא בהיתרא אתי לידיה ומחוייב ליתן לו מחצית שכר ואיסור ריבית אין כאן כמבואר בסמ"ע סי' רצ"ב ע"ש:

ומצאתי בשיטה מקובצת לב"ק ד"ק שכתב בשם ה"ר ישעיה ז"ל אהא דאמרינן לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא ואיפכא לא מצי למימר דפשיטא ליה הואיל ולא נהנה דפטור ואי משום דחסריה לא מחייב מידי דהוה אם גזלה ממנו דמשיב כעין הגזילה ואין משלם שכירת ולא נהירא דא"כ זה נהנה וזה חסר נמי נפטריה מטעם גזלן א"ו לגזלן לא מצי לדמויי דהתם גזרת הכתוב הוא דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל יחזיר אבל הכא מיירי באדם שאינו רוצה לעשות עצמו גזלן ולהכי לא מצי למימר איפכא כו' עכ"ל הרי מבואר דבאדם שאינו רוצה לעשות עצמו גזלן לא שייכא הך סברא כלל דמשלם כשעת הגזילה והוא עצמו סברת הגדולים שכתב המרדכי בשם אותן ששאלו לראבי' דמסתמא לא היה דעתו של שמעון לשלוח בו יד כו' והכי ס"ל נמי לראבי' ומכ"ש לפמ"ש דראבי' מיירי שכבר הלוה מעות להעלות ריוח קודם שתבעו זה דפשיטא דאין ליתן עליו שם גזלן לפוטרו מליתן ריוח לזה כנלע"ד ליישב דברי ראבי':

איברא כי מ"ש הר"ר ישעיה דזה נהנה וזה חסר נמי נפטרי' משום גזלן דעת הפוסקים דיש חילוק בזה בין קרקע למטלטלין כמבואר בב"ק דף צ"ה בתוקף עבדו כו' דבקרקע כיון דאינה נגזלת ברשותיה דמרי קאי ולכך מחויב להעלות שכר לבעלים משא"כ במטלטלין דנגזלין אי נחית אדעתא דגזלנותא פטור והד"ג העמיק והרחיב הדבור בזה ליישב דברי הרי"ף ואתא ואייתי דברי הרמ"ה שהביא הטור בהשכירה הגזלן לאחר ומה שתמה עליו הב"י וכתב שהב"ח תירץ האמת כמבואר בא"ז בשם הרמ"ה כו' ע"ש:

ולפענ"ד אני תמה שדברי הב"ח צע"ג דמאי חדית לן הב"ח בהא דמייתי מדברי המרדכי דודאי גם הב"י ידע מזה רק עיקר קושית הב"י דבמלאכת עצמו נמי נימא הכי כיון שאין הממון קנוי לו ועשה בו מלאכה הרי שבח הכלי שייך לבעל הממון שעושה הכלי ולמה יהא עדיף הוא מאחר ואם נאמר שהתורה פטרתו מדכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזור א"כ מה בכך שעשה עוד גזל ומסר מלאכה זו לאחר וקיבל עלי' שכר ס"ס הוא אין לו עליו רק שיחזור לו גזלתו בעינו כמות שהיה וממילא גם מה שמסרה לאחר וקיבל דמי השכירות לידו אין יכול להוציאו ממנו דמה לי עבד בה איהו מה לי עבד בה חבריה בשליחותיה וטפי יוכל לדון עם השני שיתן לו ג"כ שכירות אם ידע שגזול הוא אתו וא"ל דכיון דבשעה שחבירו עושה המלאכה מגיע השכירות להנגזל ממילא מה שקיבל הגזלן לידו הוא גזלן חדש א"כ גם במלאכה דנפשיה נמי נימא הכי כיון שאין גוף הממון קנוי לו ואי תברי' או שתי' דינא הוא דמשלם ארבע משום דהו"ל כאזקיה בההוא שעתא וה"ה לענין המלאכה שעשה והגע עצמך בגזל עבד והעבד ארג לו בגד וכיוצא בו מה"ת נימא שבשביל שתקף זה והכניסו לביתו היא זוכה בבגד זה הלא כל מעשה העבד לרבו וכי בשביל מחשבתו הרעה אשר חשב שהעבד אורג הבגד לצורכו יזכה בו ופשיטא דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וכל נימא ונימא שאורג הוא של הרב ופשיטא דכה"ג כשכרו אחר דמי (ואם נחלק בין דבר שהמלאכה ניכרת שבחה כגון אריגת בגד וכיוצא בו ובין מלאכה שאין ניכר שבחה ואין עליו רק תורת שכירות לבד כגון נעלו וסכו בפשיטות היה מקום ליישב דברי הרי"ף ואין להאריך) אמנם רמ"א בד"מ והסמ"ע נראה שהרגישו בזה דקושית הב"י דמ"ש השכירה לאחר או עשה בו מלאכה הוא בעצמו ולכן כתבו איזה חילוקים בזה:

ואשר אני אחזה לי דרך והוצאתי בדיוק מדברי הרמ"ה שהביא בש"מ הוא זה דס"ל דלענין נתינת שכר תרי מילי בעינן דליהוי קיימא לאגרא ונחית אדעתא דאגרא הלכך היכא דלא עבידא לאגרא אע"ג דנחית לאגרא א"צ לשלם לו רק פחתא וכן היכא דקיימא לאגרא אלא דאיהו לא נחית אדעתא למיהב אגרא כ"א בתורת גזל או שאלה דלא שייך לומר שזה נתחייב בשכר מלאכה בעידן עבודה כיון שלא עבד עבודה זו אדעתא דאגרא וכך עלה במחשבה לפניו ששכר לא יהא חלף עבודתו אשר עבד הלכך אין לחייבו בשכירות משא"כ בהשכירו לאחרים כיון דאיהו נחית אדעתא דאגרא הרי השכירות הזה שייך לבעלים ואינו רק כשלוחם והממון שנטל ממונא דבעלים הוא ומחוייב להחזיר והדר קא קשיא ליה כיון דמ"מ כללא קאמרינן דכל הגזלנים כו' א"כ גם זה כיון שמשלם לו כשעת הגזילה די בכך והוי כשבח גזילה שהוא דגזלן מפני תקנת השבים וע"ז כתב לחלק דשאני שבח גזילה שאז בשעה שהיתה ביד הנגזל לא היה שבח זה בעולם ועדיין לא זכה בו כלל לכך תיקנו שיהא שייך לגזלן אע"ג דמגופא קרבו מ"מ לא שייך ביה זכיית נגזל שנאמר שזה לוקח שלו משא"כ בשכר מלאכה שהדבר הזה שעושה בו המלאכה הוא עתה לפנינו בעולם ובשעה שלוקחה לעשות המלאכה מתחייב בשכרה והשכר הוא לנגזל ממילא שזה מקבל לידו ממונו של נגזל ובזה מובן יותר החילוק בין עשה מלאכה בעצמו ובין השכירה לאחר דבעשה בעצמו לא היה כאן תורת שכירות כלל ואין מקום לשכירות לחול אלא אחר עשיית המלאכה אז מתחייב בשביל מה שנהנה מממון חבירו והו"ל כשבח הגדל ע"ג הגזלה שהוא דגזלן ובפרט בזה שמעשה הגזלן גרמו השבח הזה והוי כפיטמה דלכ"ע השבח שלו משא"כ בנחית אדעתא דאגרא שתיכף ומיד שלוקח ומושך לעשות המלאכה בא חיוב השכירות דאע"ג דאין משתלמית כ"א לבסוף מ"מ חיוב השכירות משעת משיכה חייל ואז הוא בשביל החפץ שמוכר לו דהיינו העבד או הבהמה שהוא ממונא דנגזל והוא בעין לפנינו ולמה יזכה הגזלן בשכר הזה אשר לא עמל בו ולא גידלו ואלו בא הנגזל טרם קבלת השכר מחוייב הוא ליתן לידו מדין גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' ואף עתה שכבר נתן לגזלן יכול לתבוע לנגזל כמבואר סי' שס"א (וע"ש שלא נרשם מוצא הדין ולע"ד נלמד מהא דב"ב פרק חזקת דאמרינן התם הני נוגעין בעדותן נינהו דאי אמרי פרענוהו אמר להו פרעוני וכן מבואר מדברי הנ"י לענין דר בחצר חבירו בשם הפוסקים ואיתא בש"ע סי' שס"א ומ"מ י"ל דדוקא בחזקת בעלים הוא דאמרינן הכי אך בש"ע משמע גם במטלטלין והיינו בידע שהוא גנוב דאל"כ יש לפוטרו משום תק"ה) ועכ"פ הנגזל יש לו דין עם השני הלכך בשעת חיוב השכר ודאי דנגזל הוא וה"ה אם גזל חפץ ואח"כ עשה מלאכה בחפץ זה ואמר דנחית אדעתא דאגרא דכשהשכירה לאחר דמי:

ועכ"פ הדבר ברור שהרמ"ה מחלק בין שבח שע"ג גזלה שהוא שבח שלא זכה בו הנגזל מעולם ובין שכר עבודה שהוא תמורת החפץ עצמו שהוא של הנגזל אלא דכל דהאי לא נחית אדעתא דאגרא אין נופל בזה חיוב תשלומי שכר כלל דמאן אגיר גביה ולכך פטור אלא דמ"מ צ"ע שהרי הנ"י פ"ב דב"ק הביא בשם הרמ"ה דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא א למיגר ס"ל להרמ"ה הביאו הנ"י שצריך לשלם מדין שבת והביא ראיה מהא דאמרינן שבת שלא במקום נזק דהדקיה באנדרוניא ובטליה. אך נלענ"ד דודאי במטלטלין שהם נגזלים אין עליהם תורת שבת כלל דרחמנא לא חייביה לגזלן טפי רק להחזיר כעין שגזל משא"כ בחצר שהוא קרקע דאינה נגזלת וברשותיה דמאריה קאי לכן כשבטלה ממלאכה ומשכירתה יש בזה משום שבת וכההוא דהדקיה בהנדרוניא דלא שייך בזה תורת גזל ומחויב לשלם שבת ולפ"ז א"ש מה שהקשה הד"ג דמ"ש בחצר דקיימא לאגרא דחייב בשכירות ובספינה פטור אף בקיימא לאגרא אי לא נחית אדעתא דאגרא. ולפמ"ש א"ש דבחצר כיון שאינה נגזלת מחוייב לשלם משום שבת משא"כ בספינה אי נחית אדעתא דגזלנותא אין כאן חיוב משום שבת כלל וגם לחייבו בתורת אגרא אין כאן כיון דלא נחית לה אדעתא דאגרא כלל וכמ"ש:

ולפי דברי הרמ"ה אלו דיש חילוק בין שכר דבר הגזול עצמו ובין שבח שע"ג גזלה שלא זכה בו הנגזל מעולם א"כ הא דכתב הד"ג בטעמא דמטלטלי כיון דאין נגזלין הו"ל שכר דידהו כשבח גזילה ולפי דברי הרמ"ה הם טעמים מחולקין וגם מ"ש שדברי הראבי' הם לימוד ערוך בפי כת הקודמין לענין חצר דקיימא לאגרא ולפמ"ש אין הנדון דומה דנידון דראבי' דמיירי לענין הריווח שעלה בו אח"כ הוא דבר שלא זכה בו הנגזל מעולם כמו שבח גזלה משא"כ ההוא דחצר:

אך נחזי אנן במ"ש הטור סימן שס"ג בשם הרמ"ה דגם בשואל שלא מדעת רצה שכרה נוטל וכן פסק בש"ע ולפי מ"ש צ"ע די"ל דהרמ"ה לשיטתו דגבי הך דחצר לא ס"ל לחיובי משום שאוכל חסרונו של זה רק ס"ל לחיובי משום דבקרקע חייב בגרמא כ' האי משום שבת (וצ"ל דלא ס"ל כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ו והרא"ש בב"מ פרק השואל דדרשינן ולא איש בשור לומר שאין שבת בבהמה אלא מותר האדם מן הבהמה אין וה"ה לכל שאר ממון כל שלא בא לידו בתורת גזלה רק בתורת נזק ולפי סברת רבינו חיים שם לענין בהמה ועשה מכה בפשיעה שסופו לחזור שכתב דאין זה שבת אלא נזק כו' י"ל דגם כאן כיון דעביד מעשה בידים ונעל בפניו ואם היה רוצה זה למוכרה עתה אז בודאי היה הלוקח פוחת מן הדמים כל מה שעולה שווי ימי הסגר והו"ל כי ההוא דהתם דקאמר דמתחלה כשהוזק שמין כמה נפחתו דמיו כשעומד למכור וע"כ לא אמרינן אין שבת בבהמה אלא במקום שמשלם לו נזק שהרי ע"י שמשלים נזקו בידו לקנות לו בהמה אחרת מיד ובמקום אחר כתבתי עוד מזה) והלכך א"ש במטלטלין הנגזלין דלא שייך שבת כלל שא"צ להחזיר רק כעין שגזל משא"כ אליבא דהרא"ש דס"ל דגם בקרקע פטור משום גרמא ואין חיוב רק משום שאוכל חסרונו של זה א"כ במטלטלין נמי יהא חייב מה"ט דמה בכך דלא אתי עלה בתורת אגרא גבי חצר נמי לאו בתורת אגרא נחית ואפ"ה חייב:

וראיתי שהד"ג כתב דלא עדיף משבח דשמיט מע"ג גזלה כו' ואני תמה דהא אפילו השבח שאינו ע"ג הגזלה אין טעם שיזכה כ"א משום שהוא שינוי גמור או משום תקנת השבים ואחרי שהסכים הד"ג למ"ש הפ"י בשיטות הטור דבשואל של"מ לא שייך תקנת השבים א"כ אין טעם שיזכה בשבח שלא ע"ג גזלה כ"א משום דהוי שינוי עכ"פ לענין השבח עצמו כמבואר בפ"י שם וזה לא שייך גבי שכר כלל וכיון שאין כאן שינוי מה בכך דשואל של"מ גזלן הו' מ"מ היאך יזכה בשכר הספינה דבמאי קני לה ועוד דאם נאמר דמה שזוכה בשכר מטעם שבח שע"ג הגזילה נגעו בה מה נעשה לדעת רבינו הב"י בש"ע וכן הוא דעת הרמב"ם שאינו זוכה בשבח שע"ג גזילה כ"א אחר יאוש:

ואמנם דברים שאמר מר שיש חילוק בין קרקע למטלטלין אמת נכון הדבר שהרי הש"ס אומר כן ואי ס"ד עבדא כמקרקע דמי אמאי פטור ברשותיה דמריה קאי וכן מבואר מדברי ה"ה פ"ט מהלכות גזילה על מ"ש הרמב"ם בגוזל שדה כו' צריך להחזיר הפירות שאכל שכדבריו כן הוא ומייתי ראיה מהא דקאמר ואי ס"ד עבדא כמקרקע כו' וכן ההוא דהדר בחצר חבירו שנתבאר פ"ג אפילו נחית לה בתורת גזלנותא הוא עכ"ל וכן מבואר להדיא בטור סי' שע"א כשם שקרקע היא באחריות הנגזל לחובתו שאם תתקלקל אומר לו הש"ל כך היא לטובתו שאע"פ שאם גזל מטלטלין ונשתמש בהם א"צ לשלם מה שנהנה אלא כשעת הגזילה גזל קרקע ונשתמש בה ואכל פירותיו צריך לשלם מה שנהנה ממנה והביאו הרמ"א בהג"ה שם וכ"כ בש"ך ובסי' שס"ג:

וראיתי שדברי הטור הללו לקוחים מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ה ס"א שכתב יקבל החכם את תשובתו מ"ש שהגוזל שדה ואכל פירותיו שאינו משלם הפירות שאכל והבאת ראיה מהתוקף ספינתו כו' אין הנדון דומה לראיה דודאי מטלטלין שהם נגזלים ועשה בהו שינוי קנאם והשבח שלו כגון גזל עצים ועשאן כלים כו' וכן פרה שנתעברה כו' אבל הקרקע שאינה נגזלת ותמיד עומד בחזקת הבעלים וברשותם דאם שטפה נהר כו' וכי היכא דלטובות הגזלן מוקמינן להו ברשות הבעלים וה"נ לחובתו והפירות שגדלו על הקרקע של הבעלים הם והגזלן נכנס לתוך רשות הבעלים וגזל פירותיהם וחייב לשלם להם וכן חייב ליתן לבעלים שכר העבדים וראיה מדאמר וסבר רב עבדא כמקרקעי דמי כו' עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו דמטעם שינוי אתי עלה דמטלטלין קונה בשינוי והשבח שלו וה"נ בספינה כיון שפיחתה ניקנית בשינוי ולכך אינו משלם רק פיחתא (ועי' בשיטה מקובצת לב"ק בשם הראב"ד שהקשה האי פחתא ה"ד אי דאית ביה שינוי הא אמרינן אין שמין לגנל ולגזלן כו' אלא נ"ל דהא דקאמר נחית אדעתא דגזלנותא לאו לגזלה ממש קאמר שלא יחזרנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה כו' א"נ לא אמרו אין שמין אלא בנשבר או מת דאינו ראוי למלאכה ראשונה כו' עכ"ל עי' שם) אלא דלפ"ז לא היה צריך להאריך בטעמא דגבי קרקע מחויב לשלם הפירות שאכל הרי הטעם מבואר דקרקע אינה ניקנית בשינוי ולכך אינו קונה השבח וגם דאין שם שינוי בקרקע ועוד דהא משמע דאי עבדא כמטלטלי דמי הוי ניחא לן הא דתוקף עבדו דפטור אע"פ שאין שינוי ודוחק לומר דמיירי שנכחש כחשא דלא הדר דלא משמע הכ' אלא נראה דמ"ש הרא"ש ועשה בהם שינוי לאו לומר דדוקא בעשה השינוי השבח שלו דההוא לענין השבח שע"ג הגזילה (ומה דנקט וכן פרה כו' וילדה לאו דוקא דהא בש"ס מבואר דה"ה לא ילדה) ובההוא אי לאו דקני ליה מטעם שינוי היה צריך להחזירה כמות שהוא כמבואר באשר"י שם אבל בשבח שאינו ממש ע"ג גזלה החילוק פשוט דבמטללין דנגזלין ומיד שגזלן והביאן לרשותו נגמר הגזל. והלכך כיון דמיד נתחייב בהשבת הגזלה או דמים וכל זמן שלא השיב בתורת גזל הוא בידו ולא ברשותיה דמריה וכדאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו ברשותו כו' משא"כ בקרקע אף על פי שהוא ביד הגזלן כל שיכול להוציאו בדיינין קדוש והיינו משום דקרקע נתמעטת מתורת גזל ולעולם ברשות בעלים עומדת וכ"כ הרא"ש בתשובה שם אח"כ וז"ל ועתה אבאר דין גזל קרקע כו' מטלטלין משנוטלן ומוציאן מרשות הבעלים ומביאן לרשותו נגמר הגזל במקרקעי לא שייך כי נתמעטו בכלל ופרט כו' הלכך אם גזל קרקע או בית ולא נשתמש בו אין כאן בל תגזול כי ברשות בעלים הן עומדים אע"פ שמנע הבעלים להשתמש בו ועי' סיום הדברים בטור סי' שע"א וכוונתו מבוארת כמ"ש דדוקא בקרקע אמרינן דכי מתהני זה ברשותיה דמרא קא מתהני ולכך שפיר חייב אף בלא עביד למיגר דהו"ל כנכנס לביתו של זה וגוזל פירותיו ואוכלן שהוא חייב לשלם אע"פ שהיה מוצא לאכול פירות כאלו אצל אחר בחנם ועיקר הגזל הוא דמתחיל בההוא שעתא שאוכל הפירות מקרקע של חבירו וכמ"ש הטור שם בשם הרא"ש וקודם לזה לא חל שם גזילה כלל משא"כ במטלטלין דבלקיחתן לביתו נהי דלא קני להו לגמרי מ"מ כיון דברשותיה קאי לענין אונסין ופקע רשות בעלים מיניה לענין דלא מצי להקדישו או למכרו וליתנו במתנה ומה שנהנה זה מתשמישו לאו כמתהני ברשות בעלים חשיב ואין מתחייב רק על שעת הגזילה לבד שאז חל עליו מצות השבה או חפץ זה כמות שהוא או אם יאנס ישלם דמיו וכן נראה ממה דאיתא בסנהדרין דף ע"ב דקאמר ולא היא כי אוקמי רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מיקנא ברשותיה דמרייהו קיימא מידי דהוי אשואל ופי' רש"י אם קיימין הם אצלו והוא בא להחזיר דמיו כו' והא דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי א"ל נאנסו למפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותיה לשלם אם נאנס וכל כמה דקיימא הדרא בעינא הא נמי כל הנאה שלו ומחייב לשלומי עכ"ל ועי' במ"ש שם אא"ו מהרש"א בזה הרי שהוא תולה מאי דחייביה רחמנא באונסין משום דכל הנאה שלו והיינו שאינו משלם על תשמישי הכלים כלל:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה