אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כז

שאלה כו

אמר אפרים שמעוני אחיי ורעי. אנשי עצתי ושעשועי. ראיתי עצמי כמחויב בדבר להציע. לרבים מה ראיתי על ככה ומה הגיע. כי באתי בידים שניות. לקרוא בראש הומיות. ובראש כל חוצות אשמיע. אצריח אף אריע. וריב לא לי אחקרהו ולדבר הלכה עצמי אתקיע. ועל ריב יעמדו למשפט במשפטי אכריע. אימא ליאיזי גופא דעובדא. הנהו חנותאי דמחוזא פלוני עבדי שיתין מיני לפדא. באמרם המלח והעורות ודג יבישה. וכל דבר הקשה. להם ניתנה למורשה. כי הם היושבים ראשונה במלח ועל עושה חדשות יתנכלו בנכלי דתות ודברו אתו קשות. איש נגדו כגור ארי' יזנק מן הבשן. של חבירי חדש ושלי ישן. וכאשר ירדו אל עמק יהושפט אז יחלק לב המורים. זה אומר זכיתי לבבי והגעתי לאבני שיש טהורים דרכי גזית וחזקתים במסמורים. וכנגדו החליק עליו. יהפוך כאופן במילין. מה אתה אומר. האבני חמר הי' לך לחומר ובין בצעי המים העמדת. מקום זה יסדת. על קו תוהו ואבני בוהו. ויתנו קול מבין עפאים. להעלות פראים על שפאים. ויתגודדו במשפטם עד הצהרים. ולקול שוועתם שמוע שמעתי אפרים. ומבני מתא קריבן לי קרבות יחפצון. שפתותיהם ידעו רצון. להגיד להם דבר חוק ומשפט עשוי באמת וישר. ואקומה נא ואסובבה בחדרי הפוסקי' כפי אשר היתה אלי עדנה ושעת הכושר והייתי ממהר לירד לעומק הדין כנשר יטוש. להשקיט הרעש ולהשקיע אש המחלוקת בטרם יתגלע הריב נטוש. אולם לא כאשר דמיתי כן היתה. וכל אשר על ריב מתעבר. חיילים יגבר. לא ישקיט עד אם כלה הדבר וכל אשר עשה בו מאמר. הוא קונה קנין גמור. ולא פריך שכן יש צד חמור. לא יאבה ולא ישמע למחות אבן הטועים. אף אם יקראו אחריו מלא המון רועים. ולא לבד חכמים ונבונים. זה מול זה חונים. כ"א מקטני ארץ. פורצי פרץ. לצאת ביד רמה. כנפש החכמה. וילכו דרך שיחם. העולה על רוחם ירקדו כאילים וכעדר העזים. מעיזים ומעיזים. ויוועצו נגידי העיר ושועי'. ראשי' ומנהיגים. ויעוררו אותי בדברים עריבים על אוזן שומע. דבר המלח ודתו להגיע. עוד הפעם מפי אל פיהם יגיח. מי השילוח ולהשיב אמרים. באורך וברוחב מפי סופרים וספרים. ולכן קמתי אני לפתוח לסדר מערכ' שני' על אבני ראמות וגביש בנוי'. ממקור ים התלמוד והפוסקים משיתי'. ובמאזני שכל הישר שקלתי'. ורגבי נחל האמת שמתי בילקוטי. ומלא חפנים ראיות ברורות. הנה הוא באמתחתי. ודרכי בשירים סכתי. שירה חדשה. יתחקה על שרשה. נושאת חן בעיני כל רואי'. מה נאוו לחיי התורה בחרוזיה ומה יפו פעמי נעלי'. ומעתה לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה וגם לא אוציא מפי דבר מגונה. כ"א ללקט אורות בשדה הראשונים ולהעמיד האמת על מכונה. והמתעקש להעתיק צור האמת ממקומו ומבקש תואנה. יהי לו אשר לו גשומה אם שחונה. אני את נפשי הצלתי כי אחזתי דרכי דרך אמונה ולאדם מערכי לב ומד' מענה וזה החלי בעזה"י:

מתחלה נידון היש מקום ללון על פסק היתר החניות החדשות מטעם דבה"ג לא הביא רק דברי ר"ה משמע דס"ל דהלכתא כוותי'. אומר אני שאין מקום פקפוק מחמת זה כלל שהרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו כר"ה ברי' דר"י דהוא בתראה וכמו שאכתוב אותם אי"ה אחד אחד והרי כולם כאחד עונים ואומרים דלית הלכתא כר"ה ומי יחוש לדברי בה"ג יותר מהם ואפשר שיש חסרון בדברי בה"ג שלנו וכמ"ש בשו"ת מנחם עזרי' סי' ל"ב וז"ל ולאו כל כמינך לההביל דברי הבה"ג על בלי היות כתובין בספרו המצוי אצלינו כי חסרונות הרבה ראיתי בו בהרבה מקומות כו' ע"ש אמנם לענ"ד יש ליישב דברי בה"ג כהלכתא שלא יחלוק על הפוסקים הנ"ל ע"פ מה שמצאתי בבעל העיטור דף צ"א ע"ד וז"ל כדתניא כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב כו' ולשכינו אינו כופהו פירוש אדונינו אבינו ז"ל דרכן של בני אדם חייטין במבוי אחד ספרין במבוי אחד בפ"ע וכופין בני מבוי שלא להושיב חייט ממקו' אחר ביניהם במקום ספרין ולא ספר ממקום אחר במקום חייטי' וכן כולם ולשכינו אינו כופיהו וכדר"ה ברי' דר"י דאמר בר מבואה אבר מבואה י' לא מצי מעכב ובר מתא אבר מתא אחרינא אם שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב וכן פסק רב אלפס ז"ל דר"ה ברי' דר"י פליג אדר"ה ואיכא לפרושי דר"ה אבר מבואה אחרינא קאמר והכי איתא בנוסחא עתיקא דילן ובפירוש דשמעתתא כדפריש אדונינו הרב אבינו ז"ל ולר"ה פשיט' לי' לר"ה ברי' דר"י מספקא לי' והלכת' כר"ה ואשכחת דנוסחא עתיקא דר"ה דיוקא הוא עכ"ל בעה"ע:

ודבר ברור הוא בעיני שגם דעת בה"ג כן הוא כנוסחא עתיק' שהביא בעה"ע ואבר מבואה אחרינא קאי ופסק הלכתא כרבא דמפשיט פשיטא לי' דבכה"ג מצי מעכב וכרשב"ג דאמר אף לשכינו כופיהו שלא להושיב שם חייט ממקום אחר:

אמנם צריך לבאר לפ"ז הא דפריך עלי' מברייתא דעושה אדם חנות כו' דילמא בבר מבואה דנפשי' מיירי וצ"ל כיון דיהיב טעמא מפני שיכול לומר אני עושה בתוך שלי כו' האי טעמא שייך אף בבר מבואה אחריני ור"ה ברי' דר"י מספקא ליה אי הלכתא כרבנן או כרשב"ג ורבא פשיטא לי' דהלכתא כרשב"ג בהא ומ"מ צריך ליישב הא דא"ל רבינ' לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י דתנן ר"י אומר לא יחלק אדם כו' וה"ל לפלוגי דאף רבנן מודו בבר מבואה אחריני ואין מתירין רק בבר מבואה דנפשי' וצ"ל דס"ל דרבינא משמע לי' דחכמים מתירין לחלק קליות ואגוזין לתינוקת אף לאותן שהיו רגילין לקנות אצל חבירו והם מכירין ויודעין מלפנים וכמ"ש לקמן לענין מערופיא ור"י אוסר מפני שהוא מרגילן אצלו וחכמים מתירין אף בכה"ג דכ"א עושה בשלו מה שרוצה וא"כ בכה"ג פשיטא דכבר מבואה אבר מבואה אחרינא דמי ואפ"ה ס"ל דלא מצי מעכב עלי' וע"ז אמרינן אפ"ת רבנן משום דמצי א"ל אנא פליגנא כו' ובהכי א"ש מה שהקשו התוס' תימא לרשב"א דאמאי לא מייתי הברייתא דלעיל דממ"נ ר"י דאמר לא יחלק כו' פליג אברייתא דעושה חנות כו' ולפמ"ש י"ל דמרבי יהודא אין ראי' דפליג אברייתא דאיכא למימר דמיירי בתינוקות שהם רגילין לבא אצל חבירו והוא מרגילן אצלו דבכה"ג דמי לדגים דיהבי סיארא וכמ"ש לקמן לענין מערופי' ועדיף מבר מבואה אחרינא ולזה מייתי תנאי דפליגי בהדיא:

ובהא א"ש מה ששמעתי מי שדקדק דלמה הוצרך בש"ס דב"מ למימר בטעמא דרבנן משום דא"ל אנא פליגנא אמגוזי כו' הא קי"ל כר"ה ברי' דר"י וכן הרי"ף שם העתיק טעם זה אע"ג דפסק כר"ה ברי' דר"י ולפמ"ש א"ש דלא מבעיא לבעה"ע ובה"ג דודאי א"ש אלא אפי' להרי"ף דס"ל לפסוק דאף בר מבואה אחרינא לא מצי מעכב מ"מ בכה"ג שהוא מרגיל הרגילות אצל חבירו דדמי לדגי' דיהבי סיארא הוי מצי מעכב אף אי לאו טעמא דאנא פליגנא כו' ובס"ד דר"ה דאמר כר"י הוי ס"ל דחכמים פליגי נמי אהך דמרחיקין כו' ולפי המסקנא דא"ל אנא פליגנא כו' א"ש הך ברייתא אף לחכמים ולכך שפיר מייתי הרי"ף הך טעמא. אמנם לקמן אבאר דבלא"ה לק"מ:

והנה יעברו לפנינו דברי הפוסקים שפסקו דלא כר"ה א' אחד הנה הרי"ף כ' וליתא לדר"ה דהא קם לי' כיחידאה ולעולם הלכה כסתם ועוד דהא ר"ה ברי' דר"י דהוא בתרא פליג עלי' כו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' שכיני' שאפי' מבני מבוי אחרת אינו יכול למונעו ולומר לו אתה פוסק חיי. וכ"כ הרמב"ן וז"ל ופסקו הגאונים ז"ל כר"ה ברי' דר"י ופליגי דר"ה ואיכא דתמיהא לי' אי פליגי אדר"ה היכא אמר פשיטא ופירשו בשם ר"ת ז"ל דר"ה ברי' דר"י לאו אאומנות קאי אלא אמיני סחורה כעניינא דעמרויי וגרוגרת אבל באומנות קבועה מצי מעכב ולאו מילתא הוא ומאי דפשיטא לי' לר"ה ברי' דר"י משום דס"ל כרבנן ופשיטא לי' דליתא לדרשב"ג דיחידאה הוא עכ"ל:

והנה לפי' ר"ת במיני סחורה כההיא דעמרויי וגרוגרות אף ר"ה מודה וליכא מאן דפליג דלא מצי מעכב כ"א אבר מתא אחריתי. וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה שכך הוא דעת שלשה עמודי עולם שהשיבו להראב"ן דדווקא קאמר ר"ה דאוקי ריחייא כו' ע"ש ולפי"ז צ"ל הא דפריך מעושה אדם חנות כו' לאו מחנות פריך כ"א ממרחץ שהוא ענין אומנות א"נ משמע לי' דחנות נמי בחנות של אומנות מיירי כדאמרינן לעיל חנות שבחצר כו' אבל עושה מלאכתו ומוכר בשוק כו' וכן משמע בריש חזקת הבתים דקאמר ומודה ר"ה בחנותא דמחוזא דליממא עבידי ופירוש הרשב"ם ונ"י שם שר"ל אותן שמוכרין בהם לחם ויין כו' אבל סתם חנויות למלאכה עשוין כגון של צבעין ושל צמרין אלא שצ"ע לפ"ז מדקאמר רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י הו"ל לשנויי דשאני התם דשרו רבנן משום דלאו באומנות מיירי אלא במיני סחורה. ולכאורה הי' אפשר לומר דחנות קבוע לסחורה כאומנות קבוע. דמי ור"ת מפרש לדר"ה ברי' דר"י במיני סחורה שמבי' לפי שעה כההוא דעמרויי וגרוגרת אלא דלפי"ז לא הו"ל להזכיר בדבריו אומנות כלל רק הו"ל לחלק בין ענין קבוע ובין ענין עראי א"ו שז"א ועיקר החילוק הוא בענין אומנותו בכך וכמ"ש לקמן וכן מבואר להדיא בתשובה שהשיבו הגדולים הנ"ל להראב"ן ע"ש והא דפריך ממתני' דב"מ דרבנן מתירין לחנוני לחלק קליות ואגוזי' היינו משום דבכל חנוני מיירי התם אף בחנות שאינו לסחורה כ"א מה שהוא עושה מעשה ידיו ומוכר ואומנותו בכך וגם אופה פת או בוצר יין מגתו ומוכר בחנות אפשר שג"כ בכלל זה אבל מה שהוא לסחורה שקונה במעותיו מזה ומוכר לזה בכה"ג קאמר ר"ה ברי' דר"י דלא מצי מעכב ור"ה מודה לו בזה:

אמנם הרמב"ן דעתו דאפי' באומנות פליג ר"ה ברי' דר"י על ר"ה והלכתא כוותי' ונראה דמשמע לי' הכי מדאמרינן בתר הכי ומודה ר"ה במקרי דרדקי כו' ומודה ר"ה ברי' דר"י ברוכלין כו' משמע מזה דר"ה ברי' דר"י ור"ה פליגי אהדדי וקי"ל כוותי' וכן מבואר בסמ"ג דאפי' בן מבוי אחרת אינו יכול למונעו וכן פסק הראב"ן בספרו אפילו בבר מבואה אחריני וזה דעת שלשה עמודי העולם שהשיבו לו שחזרו על כל הצדדין ולא מצאו טעם לאיסור וכן פסקו התוס' וכן דעת הרא"ש וכן מבואר ממהרי"ח וא"ז שהביא בהג"א שם וכן פסק רבינו ירוחם בס' משרים נתיב ל"א חלק ו' וכתב עוד וז"ל וכן בני אדם שהולכין להלוות בריבית כו' ואם שני בני אדם דרים יחד בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחבירו מצי מעכב כי יאמר כמו החנוונים אני אחלק לתינוקת אגוזים חלק אתה להם שאר פירות כדי להרגילם אצלך עכ"ל. וכן דעת הטור והש"ע וכן באגודה כתב בפשיטות דברי הרי"ף דפסק דלא כר"ה ואע"ג דאח"כ הביא דברי אביאסף במבוי הסתום מג' צדדים כו' נראה דמעכב עליו עכ"ל מ"מ הדבר ברור שהוא ז"ל הי' סובר דאבי אסף במבוי הסתום קאתי עלה מטעמא לפי שאין יכול כותי לילך אם ילך תחלה לפני בית שמעון וכה"ג ס"ל דדמי למערופי' אבל אנחנו שזכינו לראות באור הגנוז ספר הראב"ן שביאר להדיא טעמא דידי' דהוה מספקא לי' דשמא הלכתא כר"ה ואי לית הלכתא כוותי' אפי' בכה"ג שאין יכול לכותי לילך כו' לא מצי מעכב. נמצינו למידין דלפי פסק האגוד' גופי' דפוסק כר"ה ברי' דר"י אף בכה"ג לא מצי מעכב ועוד דהתם מיירי ששמעון הרוצה לקבוע דירתו בראש המבוי הוא בא ממבוי אחר דכה"ג מספקא לי' דילמא עכ"פ הלכתא כר"ה בהא לגבי ספיקא דר"ה ברי' דר"י וכמבואר להדיא בראב"ן והאגודה ס"ל לדעת אביאסף דבכה"ג שפיר יכול לעכב על בן מבוי אחרת כיון שהוא בא ממקום אחר להפסיד פרנסתו אבל בר מבואה דנפשי' כיון דמסתמא קתני עושה אדם חנות כו' ומי לא עסקינן שהמבוי סתום והוא מקדים חנותו ומרחצו לחנותו ומרחצו של זה ואפ"ה קתני דשרי ואם איתא דבמבוי סתום כה"ג איכא איסורא לא הוה סתום לן תנא כה"ג אלא ע"כ דאין לחלק בכך עכ"פ בבר מבואה דנפשי'. אך כבר כתבתי בתשובתי והעתקתי דברי הגדולים הנ"ל דאפי' בכה"ג שא"א לעבור אם לא על פתחו של זה ואפי' בר מבואה אחריני דעתם להתיר ואצ"ל בר מבואה דנפשי':

וכן מבואר בשיטה מקובצת לב"ב בשם הרשב"א שכ' וז"ל וא"ת כיון דר"ה אמר מצי מעכב היכא אמר ר"ה ברי' דר"י דפשיטא לי' כו' י"ל כיון דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ה אמר דפשיטא לי' כו' וכן מבואר שם בשם עליות הרב החסיד רבינו יונה ז"ל וז"ל יש לפרש דר"ה ברי' דר"י פשיטא לי' דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנתו בתוך המבוי של חבירו ובני המבוי יכולין לעכב שלא להשכיר לו בית אלא הכי מיבעי' לי' אם יוכל לעכב בר מבואה אבר מבואה אחר שלא יושיב אומנותו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו כיון שדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא כאן לקבוע חנות מפני לוקחי' שמצויין כאן וכענין בר מתא אבר מתא אחרית' שהוא דר בעיר אחרת ובא להרויח לפרקים ולקבוע כאן אומנתו דאע"ג דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו דילמא ה"מ כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זה או שדר בחנות אבל אם דר במבוי אחר רחוק מכאן אינו רשאי לקבוע אומנתו אצל חבירו כדי להרגיל את הלוקחי' מחבירו לבא אצלו כך נראה בעיני כו':

עלה בידינו א' מבני חצר כו' וא' מבני מבוי שנעשה רופא אומן גרדי אינו רשאי לעכב שכיניו שבאותו מבוי מלעשות רופא אומן גרדי ואינו דומה לזו שאמרו עני המהפך בחררה כו' לפי שמצוי לו ליקח לחם מן הפלטר בדמי' ולפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה העני נקרא רשע אבל זה אין מקום לקבוע שם אומנתו כמו במקום הזה או שמקום הזה מצוי בו הריווח לבעל אותו האומנות כו' ומרחיקין מצודת דג זה מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"פ שאין מצוי לו לצוד דג כזה במקום אחר הנה דג זה כאלו ניצוד ועומד במצודת חבירו הפרוסה תחלה לפי שכבר נתן הדג סיירא במזונות שבמצודה לפיכך אין זה דומה למה שהתירו לחנוני להושיב חנות בצד חנותו של חבירו וכן לפאה שאע"פ שפירש העני טליתו מעבירין אותו הימנו כי הצייד יכול הוא להרחיק ולהפריש מצודתו ולצוד דגים אחרים וכופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב חייט כו' שלא ימעט ריווח בני אומני מבוי זה ואם בא אחד מבני מבוי אחרת לקבוע חנות א' אצל חניות מבוי זה חוץ למבוי אע"פ שהוא דר במבוי אחר רחוק מזה והוא מושיב אומנתו בזה המבוי מפני שהוא מקום הרויח לבעלי אותם אומנות אין בני המבוי זה מעכבים עליו ויכולין א' מהאומנים שבעיר לעכב על האומנים הדרים בעיר אחרת כו' ע"כ מעליות הר"י ז"ל וכל עין רואה. תשור כי הר"י ז"ל מתיר אף באם דר במבוי רחוק מכאן ומכ"ש אם דירתו קבוע אצל החנות הזה שאין יכולין לעכב על ידו כלל ולקמן אבאר בזה והנה שם בשיטה מקובצת כ' מגליון התוס' בשם ריצב"א שתי' על קושית התוס' דאמאי לא מייתי ברייתא דלא יחלק כו' דשמא יש ליתן טעם דר' יהודא מודה דמצי לירד לאומנתו אע"ג דאסר לחנוני לחלק קליות ואגוזים עכ"ל:

ולפ"ז פשיטא דא"ש מה שדקדקו בהך דב"מ דל"ל טעמא דאנא פליגנא אמגוזי כו' דודאי לפי מאי דקי"ל כר"ה ברי' דר"י דמותר לירד לאומנות חבירו ס"ל דגם ר"י מודה בזה אלא דחילוק קליו' הוי אקרובי' דעתי' טפי דדעתא דתינוק מקרבא לגבי אמגוזי וה"ל כדרך רמאות שמרמה את התינוקת שיבואו אצלו לקנות אע"פ שאין דעת אביהם בכך אלא שולחי' אותם לקנות באשר ימצאו מן היפה ומן המשובח יותר ורבנן פליגי מטעם דאנא פליגנא כו' ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דר"י מיירי בתינוקות שרגילין לבא אצל חבירו וכמש"ל. ועכ"פ מבואר דאף ר"י דאוסר בחילוק קליות מודה ביורד לאומנות חבירו דשרי ואצ"ל בחנות דלסחורה דודאי שרי לכ"ע והא לכם תשובות מהר"מ ב"ב דפוס פראג סי' תרע"ז וז"ל ראובן הי' מתעסק באומנתו ובא שמעון ועסק בה אחריו וצווח ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר כו' ואח"כ נדר שוחד למושל העיר לבלתי יעסיק באותו אומנות כ"א הוא לבדו כו' כך ראינו שאם שמעון זה בן מבואו של ראובן שאין יכול לעכב עליו אע"ג דאמ' במ"ב דרש רבא תרי"ג מצות כו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו זו מדת חסידות אבל לענין שורת הדין לא כדאמרינן בפרק לא יחפור אמר ר"ה בר מבואה דאוקי ריחייא כו' ולית הלכתא כוותי' אלא כר"ה ברי' דר"י חדא דר"ה ברי' דר"י בתראה ואשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבתא כל היכא דתשכח אמוראי דפליגי ותשכח בתראי דפליגי בהדא מלתא נמי הלכתא כבתראי ומסור' בידינו ו' דורות הי' רבנן אמוראי כו' מכאן שר"ה בדור של רבה הי' דהוא דור רביעי וכיון שהוא אחרון הלכתא כוותי' ועוד דאר"ה כרשב"ג שהוא יחידי כו' ובברייתא אין הלכה כרשב"ג וקם לי' ר"ה ברי' דר"י כרבנן ומש"ה אמר הא מילתא דפשיטא ולא צריכא ובכל מקום הלכה כרבים ור"ה ברי' דר"י ס"ל הכי והלכה כמותו וכ"ש שפריך על דעת ר"ה מברייתא אחרת עושה אדם מרחץ כו' ומה שאמר ראובן מושל העיר צוה ודינא דמלכותא דינא לאו כי האי אלא כגון דקטלי דקלא ועבדי גשורי. אבל האי כיון דצווח שמעון נשאל דינינו ונעשה כפי שורת הדין והמשפט ולא שמע דברי חבירו ותלה בגוים שימינם כו' ודבר זה רשע גזל ותרמית:

ובענין זה שאל רבנא טודרוס ורבנא משה ב"ר יהודא לפני רבנא קלונמוס ראובן שיש לו בית הריחיים ורצה שמעון להעמיד אצלו ראובן מעכב עליו והשיב הוו יודעים שהלכה כר"ה ברי' דר"י הלכך אם הוא בר מבואו אין יכול לעכב עליו והרשות בידו לעשות בתוך שלו כמו שאדם עושה בתוך שלו ואם בן מבוי אחר הוא כיון שאנו אומרים תיקו דין ממון הוא להקל ואנו עושים בו לשני צדדים אם קדם ראובן והעמיד את הריחיים אין כח בשמעון לכופו ולעקרו משם אם עד שלא העמידו באו לב"ד וא"ל ראובן עשה בתוך מבוי שלך אין מניחין אותו להעמידו אצלו הנה אור עולם ומומחה לרבים הורה כן כר"ה ברי' דר"י ועוקר דברי ר"ה אין לנו לעמוד על דבריו עכ"ל תשובת מהר"מ ב"ב:

והנה עוד שם תשובה בסי' תתט"ו וז"ל ראובן הי' לו מערופיא של כומרים כמה שנים והאי ראובן צורבא מרבנן הוא ומלמד תורה לרבים בחנם והכירו תלמידיו בריוח שמרויח במערופיא ונכנסו להפסידו וקיבל עליהם בקהל והפרישם בחרם מאותו מערופיא ונסתפק לכם אם יש להפריש שאר ישראל שאינם תלמידיו מאותו מערופיא:

תשובה מתוך שאלתכם (נ"ל שחסר מלת אין ניכר אם יש במקומכם דין מערופיא או לאו אין אדם אחד יכול לכפות הקהל שינהגו לו מנהג לעצמו ואע"ג דאמר ר"ה האי בר מבואה כו' לית הלכתא כר"ה דהא אותיבנא עושה אדם חנות כו' ואע"ג דאוקמי כתנאי הוא דאמר כרשב"ג הלכה כת"ק דרשב"ג וה"מ במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה וה"מ בשאר אינש אבל בצורבא מרבנן דעסיק במילי דשמייא מתעני למעבד לי' תקנתא כי היכא דלא מיטרד מגרסא וכעובדא דרב דימי כו' אבל מצאתי על אותו מערופיא של ישראל אין לישראל חבירו לפייסו ולשחדו כדי להפקיע מישראל דכתיב על שאול ועל בית הדמים מתוך שהרג הגבעונים שהי' מספיקים להם מזון כאילו הורגו ויורד לחיי חבירו ואמרינן עני המהפך בחררה כו' ואמר בפרק בר מבואה כו' ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דא"ל אנא פליגנא אמגוזי מאלו הראיות נראה דאסור ור"ת אמר דנכסי עכו"ם הרי הן כמו הפקר וכל מי שיוכל להחזיק בנכסים מחזיק והם שלו וכ"ש שאינו גוזלו ואמר בב"מ מי שהניח פיאה כו' גבי מציאה הלכך נראה דמותר הרי להדיא תשובת כמה גאוני עולם דלא מצי מעכב מלירד לאומנתו ואפילו במערופיא ממש דמותר ולקמן אבאר בזה:

ובמרדכי פרק לא יחפור כ' וז"ל יש מקומות שדנו דין מערופיא וכן ראיתי רבינו יוסף ט"ע ומדמה לי' לדגים דיהיבי סיארא ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופיא של חבירו ולהלוות לו ולשחדו לי' ולאפוקי מיני' דאין כאן גזל דנכסי עכו"ם הם הפקר וכל הקודם זכה בהם כדאיתא בפרק חזקת הבתים וכן הי' ר' אבא ור' אלעאי וכל רבותינו שוין בדבר ועוד ראי' מפרק קמא דב"מ נפל עלי' או פירש טליתו עלי' מעבירין אותו ממנו עכ"ל הרי מבואר דאי לאו דמדמי דין מערופיא לדגים דיהבי סיארא' הי' רבינו יוסף טוב עלם מתיר בפשיטות וכר"ה ברי' דר"י דפליג אדר"ה ומכ"ש לפי המקומות שאין דנין דין מערופיא כלל וכמ"ש שם דאפי' לשחודי לי' שרי לית דין צריך בשש דשרי בכל גווני:

והנה במרדכי שם אח"כ כ' וז"ל ומבוי הסתום מג' צדדים כו' נראה דיכול לעכב עליו כדר"ה עיין בפרק ח"ה גבי נכסי עכו"ם כו' וגם בפ' האומר גבי רב גידל הוה מהפך כו' ופ"ק דב"מ גבי המגבי' מציאה לחבירו אבי אסף עכ"ל. ונלענ"ד דאבי אסף מייתי מתחלה דברי מי שהי' סובר דמצי מעכב כדר"ה (והוא מדברי הראב"ן כמש"ל בתשובתי הראשונה) וע"ז כ' אבי אסף לעיין בפ' ח"ה כו' ור"ל דמהני דוכתי מוכח דבכה"ג הוי כהפקר ולא מצי מעכב עליו כלל וכמש"ל מיני' לענין מערופיא. ולענ"ד הוא ג"כ מדברי אבי אסף ועכ"פ אי קי"ל כר"ה או לא זה מבואר שם בפירוש דלא קי"ל כר"ה שהרי כתב אח"כ במרדכי וז"ל כ' אבי אסף ראיתי בפירוש ר"ת מאי שייך בכרגא דמתא שרוצה להיות שייך בכרגא כו' לא מצי מעכב ויהא כבני העיר כו' ע"ש. וכן מבואר שם בשם רבינו אביגדור הכהן ע"ש ובמהרי"ק שורש קצ"ב כ' וז"ל ועוד תדע שכן הוא שהרי פסקו כל הפוסקים רב אלפס ורבינו משה ורבינו ישעי' האחרון מטראני וכן רבינו אשר דמאחר דמספקא לר"ה ברי' דר"י אי בר מבואה אבר מבואה אחרת יוכל לעכב ונשאר בתיקו שאין יכולין לעכב עליו מספק ועתה כוף אזנך ושמע אי אמרת בשלמא דהאי דלא מצי מעכב היינו שאין ב"ד מונעין אותו מלבוא ולעשות אותו אומנות מש"ה דין היא שכיון שנשאר בספק אין להם לב"ד לכופו לזה ולמונעו מלעשות שם אומנתו שהרי כלל גדול בדין שהמע"ה וזה הוא כמוציא מחבירו כיון שרוצי' לכופו שלא יבא והוי דינו כל דאלים גבר כיון דלא שייך כאן תפיסה כו' ועוד נלענ"ד כו' דפשיטא דמה שאמרו ר"ת ורבינו אשר שאין בני העיר יכולין לעכב עליו לבא לדור בעירם בלא רשותם כל שירצה לישא בעול עמהם זה דוקא בימיהם שלא הי' בדבר שום סכנה וחשש הריסת המעמד רק מיעוט הריוח והדבר דומה לבר מבואה דאוקי תנורא וריחייא ואתא בר מבואה חברי' כו' או שיש בדבר רבוי עין ומתוך כך השר מרבה העולים אבל עכשיו בעו"ה רבו כתות הדורשים כו' הלא דבר פשוט הוא שיכולין בני העיר לעכב מדין רודף ואע"ג דזה אינו מתכוין לרדוף ולהזיק כ"א להנאת עצמו מתכוון מ"מ פשוט דמשום זה לא יבצר מלהקרא רודף מידי דהוי אההוא דפר' הגוזל בתרא כו' וכן צ"ל ע"כ שיש חילוק בין מניעת הריוח והשכר כגון האי דמוקי תנורא וריחייא וכו' ובין היכא דאיכא היזק קצת וכ"ש בהיזק גדול וסכנה כי הא דהכא מדאמרינן בב"ב אמר ר"ה ברי' דר"י כו' בר מבואה אבר מבואה אחריתי מאי וסליק בתיקו והשתא יקשה לך אמאי לא פשיט לה מהא דתניא א' מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו ואפי' הי' לו שם פתח מקודם כו' והרי לך דבר מבואה אבר מבואה מצי מעכב כ"ש כשלא הי' לו שם שום חזקה מעולם כגון ההוא דמוקי תנורא וריחייא בצד של חבירו ומאי מבעי' לי' לדר"ה ברי' דר"י א"ו צ"ל דיש לחלק בין היכא דאיכא משום היזק כי ההוא דאחד מבני מבוי כו' ואיכא משום היזק דדריסת הרגל שאין רגיל אצלם כמ"ש רש"י או מפני שמרבה הדרך כמ"ש מקצת המפרשים ובין ההוא דבר מבואה אבר מבואה כו' דהתם אין שום היזק אלא מניעת השכר והריוח דודאי מיירי בכה"ג שאין יכולין למנוע ממנו דריסת הרגל כגון שיש לו שם חצר או ששכרה מאחד מבני החצר כדמשמע לישנא דברייתא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן כו' וע"ז קאי ר"ה בריה דר"י ומאחר שכן הוא דאף ע"ג דפליג ר"ה בריה דר"י אר"ה מודה הוא היכא דאיכא משום היזק ואפי' היזק מועט כי ההוא דביקש להחזיר פתחו למבוי כ"ש שמודה היכא דאיכא משום היזק מרובה וסכנת נפשות כאשר הוא בזה"ז בעו"ה ואפילו בר מבואה אבר מבואה הוי מצי מעכב ק"ו בן בנו של ק"ו בר מתא אבר מתא אפילו שייך בכרגא דהא פשיטא דבר מבואה שייך בכרגא דבר מבואה חבריה ואפ"ה מצי מעכב במקום היזק כדפרישית ע"כ לשונו:

הנה העתקתי לשונו בזה ללמוד ממנו כמה דברים חדא שמביא בשם רבינו ישעיה מטראני אחרון ז"ל דפוסק כר"ה בריה דר"י ואפי' איבעיא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי מספיקא לא מצי מעכב ואין הב"ד יכולין למונעו וזה הבא למנוע חבירו מלעשות אומנתו המוציא מחבירו ועליו הראיה וא"כ ממנה אתה דן לנ"ד דאפי' אם היה איזה ספק בדבר אין יכול למונעו מספק וק"ו שאפי' ספק אין כאן כמו שבררתי גם מבואר מדברי מהרי"ק דמחלק בין מניעת הריוח להיזק לענין זה וכבר עמדתי על חילוק זה בתשובתי ות"ל כוונתי לדעתו ז"ל ולא כ' שם דמצי לעכב אלא בגוונא דנ"ד דהוי היזק מרובה וסכנת נפשות ודן בו דין רודף משא"כ בנ"ד דלא שייך זה לא מינה ולא מקצתה. ועוד נלמד משם דאפי' במקום היזק מועט או מרובה כ' מהרי"ק דאפי' בר מבואה אבר מבואה הוי מצי מעכב כו' משמע דוקא אבר מבואה אחריני וכדמייתי מההוא דביקש להחזיר פתחו למבוי אחר משא"כ בר מבואה דנפשיה שעושה בשלו לא איכפת לן מה שמגיע היזק לאחרים כל דלא הוי גירי דיליה וכמ"ש בתשובתי בארוכה:

וע"ש עוד מ"ש ראיה מהא דלא יעשה אדם תנור בתוך הבית כו' אע"פ שיהא הכל ברשותו מעכבין עליו שלא תעלה הדליקה לישרף בתי השכינים הרי לך דאפי' הכל ברשותו צריך להרחיק משום חשש הפסד מרובה וק"ו ומה התם שהוא עושה בתוך ביתו וגם אין לנו לאסור דירתו עליו כדפירש"י גבי הא דמשני דירה שאני וגם כי בידו לשמור עצמו כו' ואע"ג שהרמב"ם מפרש לההוא דלא יעמוד תנור כיון שהבית והעליה של שנים ואינו חושש להיזק השכינים פשיטא ופשיטא דע"כ לא פליג ארבינו שלמה ודעימיה אלא דוקא בכה"ג בעושה בתוך ביתו וגם משום דלא ברי הזיקא כ"כ מכל הני טעמא דפרישית אבל בכה"ג שיש לחוש הרבה גם הרמב"ם מודה עכ"ל הרי מבואר דאפי' במקום היזק ממש ס"ל להרמב"ם דאין יכולין למונעו כל היכא שאין ברי ההיזק כ"כ אע"פ שיש היזק מרובה מכ"ש היכא שאין חשש היזק כלל רק ענין מניעת הריווח פשיטא דגם רש"י מודה:

ועוד כתב מהרי"ק שם וז"ל ועוד נלענ"ד דס"ל לבה"ג דהלכה כר"ה כו' ואע"ג דרב אלפס פסק דלא כר"ה ותופס לו עיקר כר"ה בריה דר"י ונהגו העם כרב אלפס היכא שלא נחלקו עליו התוספ' כמ"ש מהר"מ בתשובה מ"מ הכא דאפי' לרב אלפס אפשר לומר דמצי מעכבו ואפי' לר"ה בריה דר"י אם נפרש כפרש"י ורמב"ם ורבינו אביגדור דכל דעד השתא לא שייך בכרגא כו' לע"ד יצטרפו גם דברי בה"ג אשר דבריהם דברי קבלה עם החולקים על ר"ת למימר דמצי מעכבו כו' ואע"ג דמ"מ ראוי לחוש גם לדברי ר"ת והנמשכין אחריו מ"מ מי יעכב על ראשי הקהל שלא ימנועוהו מלבא אם תתגבר ידם הלא יאמרו קים לן כרש"י כו' עכ"ל הרי שאחר שנתחבט הרבה לצרף דעת החולקים על ר"ת בענין שייך בכרגא עם בה"ג מ"מ סיים בה שראוי לחוש גם לדברי ר"ת כו' אלא שאין לעכב על ראשי הקהל באם תתגבר ידם אבל בדין פשיטא דלא מצי לעכובי עליו שהוא יכול לומר קים לי כמ"ד דלא מצי לעכובי וכפי' ר"ת והנמשכין אחריו:

וע"ש שכתב ועוד שהרי כמה החמירו רבותינו בהיזק הרבים ואפי' במקום חששא רחוקה כדאמרינן פרק המניח חצר שהחזיקו כו' והדבר מבואר שאין דבריו אמורים אלא לענין היזק וכה"ג דמיירי התם משא"כ היכא שאין חשש היזק כלל רק חשש מניעת הריוח ואדרבה עד שאתה חושש לאותם שכבר החזיקו ניחוש לרבים מבני העיר אשר רצים אחר פרנסתם ואין משיגים אותה כ"א ע"ד זה לעשות להם חנות במיני מזון ומחיה ואין אנו יכולין לעכב עליהם להזיק הרבים שלא תשיג ידם די מחיתם והדבר ברור שאין לעכב על ידם שלא מן הדין:

וז"ל כל מהרש"ל בתשובה סימן ל"ה וביש"ש קדושין ר"פ האומר דבר שאומנתו בכך וחבירו יורד לתוכו כגון בר מבואה דאוקי ריחייא כו' וחנות וכל כה"ג יכול לעכב על מי שאינו בר מתא אבל בר מבואה אבר מבואה לא יכול לעכב כלל דהלכתא כר"ה בריה דר"י כו' ואפי' אבר מבואה אחרינא לא מצי מעכב דנשארה בתיקו וספק דממונא לקולא כו' ע"ש ולקמן אבאר בשאר דברי רש"ל בזה וכן מבואר בשו"ת אא"ז הגאון שארית יוסף סימן י"ז וז"ל אלא אי דמי קצת להא דבר מבואה כו' והלכתא כר"ה בריה דר"י וכ"כ בשו"ת משאת בנימין סימן ך"ז אלא שכתבו די"ל דע"כ לא פליג ר"ה בריה דר"י אלא כה"ג דריחייא דאינו מבטל לראשון לגמרי שהרי הראשון עומד בריחיים שלו אלא שהשני העמיד עוד אחר ומחסר לראשון ממחיתו שלא יהא ריווח הרבה לראשון כבראשונה אבל היכא דבא השני לדחות את הראשון ולבטל אותו ממחיתו בענין החנות והאורענדות שאין רשות רק לאחד בכל העיר ובא השני והסיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי כ"ע מודו דמצי מעכב אפי' אבר, מבואה דידיה דהא ודאי פסק לחיותי' לגמרי וכ"כ בספר שארית יוסף כו' עכ"ל הנה מבואר מתוך דבריהם ז"ל דאע"ג דודאי ברי הזיקא ומחסר לראשון ממחיתו לא איכפת לן בהכי אם לא היכא דפסיק חיותי' לגמרי ודוחה אותו ממחיה זו לגמרי ולקמן אבאר בזה וכן דעת הלבוש ושאר אחרונים אשר מימיהם אנו שותין. הלא המה הסמ"ע והב"ח והש"ך והט"ז:

וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סימן מ"ב וז"ל והנה ממוצא דבר הנ"ל יצא לנו שיש ג' חילוקי דינים יורד לאומנות חבירו קי"ל דמותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתא וכמבואר בסימן קנ"ו ואף דהאי מילתא דתהווהו בה אינשי ודאי הכי הוא והכי נהוג בכל תפוצות ישראל ויש לנו עוד ראיה חזקה מהא דאיתא במכות בא דוד והעמידן על י"א כו' ומפרש שם כולהו במילי דחסידות אשר בהם נדנוד עבירה ע"ש ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו מכלל דשרי רק הצנועין והפרושין פורשין מזה עכ"ל הנה בפי' איתמר דכה"ג דיורד לאומנות של חבירו שרי לכתחלה ומשמע דאין חילוק בדבר אפי' היכא שמתקן ענינו בטוב יותר מחבירו אין לאסור וכמ"ש לקמן. ואחרי הודיע כל זאת אין נבון וחכם שיאמר שיש לפקפק בדבר לאיסור לא מיבעיא אם הענין כפי אשר כתבו ראשי העם ומנהיגי הקהלה יע"א שכל הדרכים שוים לטובה ולפעמי' יכשר זה ולפעמים זה שאין לפרכס בדבר כלל והאריכות אך למותר. אלא אפי' אם הענין כאשר הציע הרב האוסר כי החניות האלו החדשות הם מוכשרות יותר מהאחרות לפי שבני השוק שמצד זה כשרוצין לחניות הם צריכים לעבור דרך עליו מ"מ דבר פשוט הוא שאין יכול לאסור עליו שהרי הראב"ן והשלשה גבורים גדולי עולם האיתנים מוסדי ארץ כתבו בהדיא בההוא דמבוי סתום להתיר ואף הראב"ן שמגמגם בדבר לא עלה על לבו להחמיר משום שכל עכו"ם צריך לעבור דרך עליו רק משום דמספקא ליה דילמא הלכתא כר"ה עכ"פ בבר מבואה אחריתי הא לא"ה לא עלה על דעתו שום דבר אחר, לאסור מחמתו והראב"ן גופיה בספרו קבע מסמורות בהא דהלכתא כר"ה בריה דר"י וממילא שלא נשאר מקום לספק כלל וכן מבואר מהגהות מיימוני שאין לחלק בזה שהרי כ' דמאבי אסף משמע דהלכתא כר"ה והיינו משום ההוא דמבוי סתום כו' אלמא דס"ל דמה שאין עכו"ם יכול לעבור כ"א דרך עליו אינו מעכב. וכן מבואר מדברי הב"י שכ' דכיון דלא קי"ל כר"ה לית הלכתא כאבי אסף וכ"כ בד"מ כ"י שבידי וכן נראה מדברי הדרישה והפרישה וסמ"ע וכן הב"ח והש"ך והט"ז שהאריכו בענין זה ואי הוי ס"ל לחלק בהכי פשיטא דלא הוי שתקי מיניה ואיך לא אישתמיט חד מינייהו להביא דין כזה ולתרוצי סוגיא אליבא דידיה דיש חילוק בין א"א לעבור כ"א דרך עליו אלא ע"כ דכולהו ס"ל דאין לחלק בכך:

שוב פקחתי עיני וראיתי שמבואר כן להדיא בש"ך סעיף קטן ג' במה שכתב להשיג על הבית יוסף דהוא כתב ובאבי אסף כו' וכן הוא בהמרדכי והגמי"י בשם אבי אסף ומביאם ב"י גופא לקמן כו' הרי מבואר להדיא דס"ל דמכאן יליף הגמי"י דהאבי אסף ס"ל דהלכתא כר"ה ויותר מבואר בש"ך שם דלא ס"ל האי חילוקא כלל שהרי כתב ועיין בספר אגודת אזוב דף פ"ח ע"ב שנראה שלא כיון יפה ע"ש עכ"ל:

והנה דברי הא"א בדף פ"ח העתקתי בתשובתי הראשונה שכתב בדעת אבי אסף שטעמו משום דהמבוי סתום כו' ע"ש ועל זה כתב הש"ך שלא כיון יפה:

ומעתה אני אומר אליכם תופשי התורה הביטו וראו אם יש ביד האוסר לחתוך הדין נגד אא"ז הגאון בעל ש"ך ז"ל אשר אנו שותים מימיו ולאורו אנו הולכים והוא ז"ל ראה סברא זו באגודת אזוב ודחאה מהלכה וגם הלא למראה עיניו היה תשובת רמ"א כאשר מראה מקום הוא לו בס"ק ה' וס"ק ו' אל תשובה זו יסוד א' ויסוד ב' ואעפ"כ לא מצא חילוק זה חן בעיניו וא"כ מי הוא זה אשר ירום ראש נגדו למחות באותו שהעמיד החניות ולסוגרם להזיקו בממונו ולמיעבד עובדא נגד כל הנך גדולים דלעיל אשר שפתי קדשם ברור מללו להתיר אף בכה"ג:

וגדולה מזו מצינו בשו"ת מהרש"ל וביש"ש בקידושין במי שקנה אורענדי יי"ש ונפל טענות בינו ובין חבירו שהשיג גבולו וקפח מחייתו כאשר באו שם הדברים ברוב ענין והאריך שם הרבה וכתב לבסוף וז"ל ולא ידענא מה אידון בזה שום זכות להטורה אי דומה אותו ליורד לאומנתו של חבירו הלא אין שייך לענין זה כלל דהא הוא בר מתא כמו ראובן ולא מצי לעכב עליו ולענין מצודת הדג אינו דומה דהתם טעמא דהוה כמזומן אצלו כדפירשנו לעיל שאני דגים דיהביה סיארא כו' והעלה שם דזה הקונה קנה קנין גמור והנוטלה ממנו הוא גזל גמור כו' ואף ע"פ שלפי מה שבא אא"ז הגאון בשו"ת שארית יוסף ללמוד זכות על המורה וכתב וז"ל אלא אי דמי קצת להא דבר מבואה דאוקי ריחייא כו' ומ"מ גם מזה אין ראיה דהכא מניחו ג"כ לעשות מלאכתו אבל נ"ד שהוא מבטלו לגמרי מאותה מלאכה איכא יותר טענה דקא פסקית לחיותאי כו' וכ"כ גם כן בשו"ת משאת בנימן וכמש"ל בשמו הרי מבואר מדבריהם דדוקא משום דבטל מאותה מלאכה לגמרי ס"ל דחיישינן לפיסוק חיות אבל היכא דלא בטל לגמרי אע"פ שמקומו מוכשר לו יותר לא איכפת לן ואם איתא דאף בכה"ג ס"ל דמצי מעכב לא הוי שתיק בשארית יוסף מלאתויי ראיה מדברי אבי אסף אלו אחרי שנתחבט הרבה באותו ענין ללמוד זכות על המורה הגאון מוהר"י בצלאליש ז"ל כמבואר שם וגם המ"ב האריך בענין זה הרבה ולא מצא לו עזר מדברי המרדכי אלו א"ו ס"ל דבכה"ג לא מצי מעכב וע"ש במ"ב ד"ה ומדין הרביעי שכתבנו כו' היינו דוקא בריחיים שרוצה השני להעמיד ריחיים שלו אצל הראשון ואינו מבקש השני לעסוק שום עסק בריחיים של ראשון אבל נדון זה שהשותפים קנו האורענדא שעסק בה הראשון ולוקחין אותה ממנו באופן שהראשון יושב ובטל כו' מבואר שדעתו לחלק בין אם הוא עושה בתוך שלו אלא דממילא מגיע עי"ז הפסד לחבירו ובין אם הוא נכנס תחת הבעלים ודוחהו לגמרי שהוא בא להחזיק מקומו של הא' ממש והוא ילך לו בפחי נפש בכה"ג ס"ל דגם ר"ה ברדר"י מודה:

ובזה א"ש דלכאורה הדבר תמוה כיון דר"ה בריה דר"י סתמא אמר דבר מבואה כו' לא מצי מעכב מאין הרגלים לחלק בין אם ע"י זה ידחה הראשון לגמרי או לא ומי לא עסקינן שהשני הוא זריז ונשכר הרבה וע"י שנתמעטה מחיית הא' במקום זה יצטרך להפסיק אומנתו זה לגמרי ולבקש לו פרנסה אחרת ור"ה סתמא קאמר דלא מצי מעכב א"ו דעיקר החילוק הוא דכל שאינו נכנס תחתיו ממש לעסוק באותו עסק ממש שעסק הראשון רק הוא עושה בתוך שלו אין אנו יכולין למחות בידו כלל אף שאפשר שעי"ז יצטרך הראשון להרחיק א"ע לא איכפת לן בהא ולא עדיף מהיזק דכל שהוא עושה בשלו על הניזק להרחיק א"ע. וכבר הרחבתי הדבור בזה בתשובתי והרי דעת הגאון מוהרש"ל להתיר אף אם דוחה אותו לגמרי ונכנס במקומו ממש:

ומ"ש במ"ב וז"ל ואף ע"ג שמורי הרב כתב בדין אורענדי דלא מצי מעכב אבר מתא. דידיה והתם דוחה הראשון לגמרי מ"מ נ"ל פשוט מ"ש ועוד שגם מורי אפשר דלא מיירי רק בשקנה הראשון האורענדע לזמן קצוב וכמ"ש לקמן עכ"ל:

הנה המעיין בתשובת רש"ל יראה דבכל גווני קאמר דמצי לדחותו כל שאינו מזומן דלהוי כמטא לידיה ולאו מטעמא דזמן קצוב אתי עלה. ומ"ש המ"ב שנ"ל פשוט כמ"ש לענ"ד צ"ע והדבר צריך לפנים ואמינא תניא דמסייע ליה להגאון רש"ל דהא בש"ס מייתינן סייעתא לר"ה מהא דמרחיקין מצודת הדג ופירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו שאר ציידים מרחיקין מצודתן ממנו כו' והוצרך לדחויי משום דיהבי סיארא ואם איתא לחילוק של המ"ב בפשיטות הו"ל לפלוגי דהתם שהציידים רצים לצוד אותו דג עצמו שיהא נדחה הראשון מעסק דג זה לגמרי כ"ע מודים אע"כ דכל דעדיין לא הוי כמטי לידיה יוכל זה לזכות אף בדבר זה עצמו. אך לפי מה שהסברתי דברי המ"ב שחילוקו הוא בין אם עושה בתוך שלו דאז לא איכפת לן במה שיתבטל חבירו ובין אם נכנס לגבול חבירו ממש א"כ יש ליישב ההוא דמצודת הדג דכל שהוא פורש המצודה באיזה מקום שיהא אף ע"פ שאם יפול הנופל לתוך מצודתו מבטל מצודת חבירו לגמרי לא איכפת לן בהכי כיון שהוא עושה בתוך שלו ולכך מייתי סייעתא לר"ה דס"ל דאפ"ה אסור משום פיסוק חיות ודחי דהתם טעמא משום דיהבי סיארא וא"כ הדבר ברור דכל שאינו בא בגבולו של חבירו אפילו אם כשיזכה זה יתבטל חבירו לגמרי לית לן בה אם אינו כמאן דמטו לידיה ומכ"ש היכא שאין בו משום ביטול מלאכה כלל רק שיש לזה קצת עדיפות מחבירו אין מי שאומר שיוכל לעכב על ידו דהא לא חזינן לר"ה בריה דר"י דליפלוג בהכי:

וגדולה מזו מוכח בש"ס דאפילו היכא שהיה חבירו נכון לבו בטוח שיבא לידו כל שלא היפך בו ועשה מעשה שיבא לידו לא חשבינן ליה כמאן דמטו לידיה ושרי חבריו למסביה לנפשיה שהרי ר"ה קאמר מאן דאוקי ריחייא כו' ובעי לסייע ליה מהא דמצודת הדג ומשני משום דיהבי סיארא ופירש"י צייד שנתן עיניו בדג זה עד שהכיר חורו כו' אלמא אף ע"ג דלא זכי ביה ולא מטו לידיה מרחיקין ועלה משני כיון שהדגים נוהגין לרוץ למקום שיש מזונות וזה הכיר חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו כו':

ולכאורה ל"ל לרש"י לפרושי בקושיא דמיירי שנתן עיניו בו והכיר חורו כו' דלמה לא נימא בפשיטות דהמקשה הוי ס"ד דכל שזה פרש רשתו לכאן אסור לחבירו לבא ג"כ לפרוס כאן ולהשליך ביאור חכה ואתי תירץ הש"ס בפשיטות דיהבי סיארא שדרך להכיר חורו והוי כבטוח שילכדנו א"ו דז"א דא"כ אכתי הוה סייעתא לר"ה דהא דבר פשוט הוא דכל שאין כאן שום ריחיים במבוי רק שלו לבדו הרי הוא בטוח שכל מי שיצטרך לטחון יבא אצלו שהרי הוא יחיד בדבר ואין לזרים אתו וכהכיר חורו דמי ולכך מפרש רש"י דגם המסייע ידע מזה דמיירי בהכיר חורו כדמשמע לישנא דמרחיקין מצודת הדג מן הדג דאל"כ הול"ל מן המצודה (ועיין בשו"ת רש"ל שרוצה לדייק מזה דמיירי אף בלא פרס מצודה רק שהכיר חורו ודבריו צ"ע לענ"ד) ואפ"ה שפיר הוה סייעתא לר"ה דהא כיון דליכא ריחייא אחרינא כהכיר חורו דמי שהכל צריכין למאריה דריחייא ואין עוד מלבדו ואע"ג דלא מטי לידיה לא איכפת לן ואהא קא משני דהתם שאני שע"י שדרכן לשוט אחר מזונות והוא כבר נתן מזונות כמטא לידיה דמיה והוי כאילו כבר בא משא"כ בהא דר"ה אע"ג דלכשיבא יהיה בא לידו מ"מ השתא מיהא מחוסר ביאה הוא וכיון דבר מתא הוא לא יכול לעכב עליו להעמיד ג"כ שמי שיבא אצלו יבא וזה ברור בפרושה דשמעתתא. ולפי"ז הדבר ברור דכל שעדיין לא בא אע"פ שאם היה בא אין ספק בדבר שהיה בא לידו לא חיישינן להכי ושרי ליה לחבריה להעמיד ג"כ אע"פ שזה הבא לטחון בריחיים שלו בלי ספק מניעת ריווח דראשון הוא שבודאי היה בא לידו לא איכפת לן בהא וא"כ פשיטא שאין לדון בזה דין קדימה לומר כיון שחנות זה קודם כל הבא ועמד שם לקנות הוא נוטל חלק חבירו דמה בכך כיון דהשתא מיהא אכתי לא בא ולא מטא לידיה דחבריה יכול הוא להקדים ולזכות בו ואין מקום לחלק בין אם מעט או הרבה יאכל דהא אף מעט המוכן לחבירו היה אסור אי לאו משום דאכתי לא זכה בו ולא מטא לידיה וא"כ מה לי פורתא מה לי טובא:. ולפי"ז צריך ליישב דברי אא"ז רמ"א בתשובה שרצה לומר בדעת אבי אסף דבדבר דברי היזקא כגון במבוי סתום שבודאי יזיק לו כ"ע מודו דהלכתא כר"ה והדברים צ"ע דהא אין לך ברי היזקא יותר מזה אין שם רק ריחיים אחת ועינינו הרואות כי מאז הקים זה הריחיים החדשה רבים באים אליו לטחון בתוכה אשר מקדם היו צריכין לטחון בתוך הריחיים של ראובן המעמיד הראשון ואפ"ה קי"ל דלא מצי מעכב אבר מתא:

אמנם כבר כתבתי בתשובתי שלפי מה דמפרש הר"י בן מגא"ש בהך דשאני דגים דיהבי סיארא יש הפרש בין מפסק חיותא לגמרי בין מפסיק חיותיה מעט כו' ע"ש וס"ל להרמ"א בדעת אבי אסף דכה"ג שאין עכו"ם יכול לבא לבית ראובן אם לא יעבור תחלה על פתח שמעון כמפסיק חיותיה לגמרי הוא והוי כמבטל מאומנתו לגמרי וכמש"ל גם כן בשם השארית יוסף והמ"ב דס"ל דבכה"ג גם ר"ה בריה דר"י מודה:

ומעתה דבר ברור הוא דכל זה היכא דמפסיק חיותיה לגמרי ומבטלו ודוחה לגמרי ובכה"ג איירי נידון דהרמ"א ג"כ כמ"ש שם דבנ"ד בריא היזקא הוא כי הענטלומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזל זהב טפי מהגאון ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי ארץ כו' מבואר להדיא דהתם דן אותו כמזיקו לגמרי וכמדחהו מאומנתו משא"כ היכא שאין מדחהו לגמרי כי ההוא דהתם או כההוא דמצודה שע"י שרואין המצודה הראשונה הם בורחים משם לגמרי משא"כ היכא דלא מפסיק לגמרי אע"פ שיש קצת עדיפות לזה לא איכפת לן בהכי וכמבואר בל' הר"י בן מיגא"ש שכתב אבל אילי לא יהבי סיארא ולא היו בורחים מאותו מקום שנמצא שאילו לא נאחז במצודה זו אפשר שילכד באותו מצודה האחרת כמו ריחיים שאפשר שיהא מקצת אנשים טוחנין בזו דלא מפסיק חיותיה כלל (ר"ל לגמרי) י"ל שאין מעכב עליו מבואר מלשונו דלא קפדינן מידי בעדיפות כ"א בהפסק חיות לגמרי וכן מבואר יותר שהרי כתב וכשרואין מצודה הראשונה יודעים שיש שם מצודות יותר כו' משמע שלפעמים זה הבא פורש רשתו יותר קרוב אל מקום הדגים הניצודים ולכך חוששין שמא עי"ז שיראו המצודה שהקים זה יברחו משם ושוב לא יבואו כלל לתוך מצודה שכבר טרח בה זה ופרש אותה ומפסיק חיותיה לגמרי משא"כ אם לא היינו אומרים הך סברא שבורחים משם אע"פ שמצודה זו הוא קרובה להם יותר לא חששו להם חכמים לדבר זה כלל לאסור ע"ז אע"פ שאפשר שיש עדיפות למצודה זו מחמת קורבה דמוכח מ"מ כיון שעכ"פ אינם בורחים משם ויוכל להיות כי המה ירוצו עד המצודה השניה ומטו ליה מאי דמפסיק ליה מן שמיא אינו יכול לעכב עליו וזה ברור למעיין בדברי הר"י בן מיגא"ש ומשם ראיה ברורה לנ"ד דאע"פ שזה מעמיד חנות על הדרך מ"מ מאן לימא לן שמידי עברו יסור שמה שמא יעבור דרך עליהם עד מקום שאר החניות ואין זה מפסיק לחיותיה לגמרי אפי' תימא שיש כאן עדיפות קצת משום ככה לאו עכובא הוא וקל וחומר הדברים דמה דגים שבים דלאו בני דעה נינהו וסברא הוא שיכנוס למצודה אשר לפניו ראשון לחפור משם אוכל כי מנין ידע שימצא כזה מן הוא והלאה ואפ"ה אמרינן כיון דהוא דבר שאפשר להיות שדרך מרוצתו יהא שוטף ועובר עד המצודה השנית שפיר מתירין לזה לפרוס מצודתו אע"פ שכבר קדמו אחר וק"ו בנ"ד שהקונים בני דעה נינהו ויודעין כי כל עיקרין של חניות הם העומדים בשורה הפנימית ורגילות הוא שנותן לב לחפש איזה מקום שיוכל לברור לו חלק יפה או דזולא ליה וכל כה"ג מילתא דפשיטא הוא דלכ"ע אינו יכול לעכב עליו:

ואמנם כבר בארתי שלענ"ד אף היכא שדוחהו לגמרי שכתב השארית יוסף והמ"ב דמצי מעכב אין הדברים אמורים כ"א היכא שנכנס תחתיו ממש ועל מקומו יבא משא"כ אם שביתתו במקומו אף בכה"ג שיהא חבירו בטל לגמרי לית לן בה. ודברי רמ"א בזה לתרץ דברי אבי אסף כבר כתבתי בתשובתי כמה דרכים ואיהו גופא לא ס"ל כוותיה כמ"ש בתשובתי מדברי הד"מ כ"י וכן ממה שהשמיטו בהג"ה אלא דבתשובה שם מצדד אצדודי למינקט ליה שוקא ואא"ז הגאון מוהר"מ מפדווה ז"ל חזא לאצטרופי גם סברא זו:

והדברים מוכרחים שהרי כתב שם דבנ"ד הוי בריא הזיקא לפי שזה הכריז שיוזל זהב טפי כו' ולכאורה מה בכך אטו משום הא יהיה יכול לעכב עליו. הרי כבר הבאתי לעיל דברי רבינו ירוחם שכתב להדיא לענין הלוואת ריבית דלא מצי מעכב אבר מאתיה שרוצה להלות בפחות מחבירו כי יאמר כמו החנונים אני אחלק אגוזים כו' ואפי' תימא דרמ"א ס"ל דמה שהוא מוזיל טפי אינו דומה לחילוק קליות מ"מ הא קמן דרבי' ירוחם מתיר אפילו בהלוואת ריבית שהוא לעכו"ם והביאו רמ"א גופא בסי' קנ"ו בהג"ה וק"ו היכא דאיכא ארווחי תרעא לישראל אע"כ דלא בא רק להראות פנים שבעל נפש יחוש לפסידא דהגאון מוהר"מ אבל לא שנסמוך ע"ז לחתוך הדין בשביל זה לבד אף במקום פסידא ממש ודחיה לגמרי ומכ"ש בזה דפשיטא שאין כאן דחיה לגמרי רק עדיפות קצת דאין שום פוסק שיאמר שיוכל לעכב:

ודברי אגודת אזוב שכתב דדוקא בסתם מבוי דהיינו מפולש דמצי א"ל מי שבא אצלך יבא כו' אבל במבוי הסתום בג' צדדין דלא מצי למימר מי שבא אצלך כו' דפשיטא שיבא אצלו דהא הוא דר כלפי הצד הפתוח גם ר"ה בריה דר"י מודה מפני שזה דומה ממש למצודת הדג דתנן דמרחיקין כו' ועיין בפירש"י ובסוגי' שם שדברי אמת ויציב עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דמה ענין זה למצודת הדג לפי פירש"י שהטעם מפני שכבר נתן מזונות והוי כמטא לידיה וכלוקח מתוך מצודתו דמי. וכבר כתבתי דלפי פירש"י מוכח איפכא ואולי לזה כיון הש"ך במ"ש שלא כיון יפה:

ומ"מ נראה דגם אגודות אזוב לא קאמר אלא בכה"ג דס"ל דהוי כמפסיק חיותיה לגמרי וכמ"ש להדיא דהא לא מצי למימר מי שבא אצלך כו' דפשיטא שיבא אצלו כו' והיה סובר דמיירי בענין שדרך העכו"ם ללות מי שמוצא ראשון ואין דרכו לחזור אחר איש אחר כלל וממילא שדוחה הראשון לגמרי משא"כ בנ"ד אם לא כי כה יאמר המורה הוראה לאיסורא כי ע"י החניות שחידש זה צריך לסגור החניות הישנות לגמרי ולסלק את התריסין ואם יקבע זה מקום בחניות אלו תכלה רגל מן השוק ואז היה אפשר שימצא לו סיוע מדברי אגודת אזוב:

אבל לענ"ד הוא דבר שאינו שהרי אנכי הרואה הרשום בכתב אמת דליכא עלויא כלל וא"כ אף שניקום וניחוש לקצת עילוי מ"מ בשביל זה לא יכלו באפס תקוה למצוא פדיום ובפרט בזה שרבים המה החניות אין זה מפסיק חיותיה לגמרי בשביל רווחא דשביק למאן דקדים מיניה ובודאי לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר וא"כ גם אגודת אזוב אזיל ומודה בנ"ד וההיתר ברור נראה בעליל לארץ מזוקק שבעתים כשמש בחצי השמים:

והנה אף ע"פ שהדברים ברורים ומחוורים כשמלה חדשה אולם למען הגדיל תורה אמרתי לא אחשה ואוסיף מיא אוסיף קמחא דהני חדתא כלהון יהון שרן ואינש לא ימחא בהון ודבר זה בתורת ק"ו למדנו שהרי כבר הבאתי לעיל בשם המרדכי והגמ"יי שיש מקומות שאין דנין דין מערופיא ומתירין לישראל לילך למערופיא של חבירו ולהלוות לו ולשחודי ליה ולאפוקי מיניה דנכסי העכו"ם הרי הם כהפקר כו' וכ"כ לעיל בשם תשובות מהר"מ ב"ב סימן תקט"ו דמסיק להתיר ורמ"א בהג"ה סי' קנ"ו הביא דיעות אילו:

והנה מ"ש ויש אוסרין מבואר בד"מ שהוא ע"פ דברי הגמ"ר דב"מ והרשב"א בתשובה שהביא הב"י והנה בהגמ"ר שם איתא הטעם שאסור לעבור מערופיא של חבירו דהא לווין גוים איכא טובי ודמי למקח וממכר שיכול לקנות במקום אחר כו' ע"ש והרש"ל בתשובה כתב וז"ל ומאחר שיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן נראה לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדין עליו כלל בפרט בעתים הללו וכן מצינו שפסק אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס אשר מ"כ לע"ע בק"ק בריסק בשבת תחכמוני וכל בעלי תריסין אבני פז הנמצאים שם הסכימו עמו וז"ל הגאון ובגלילות הללו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיות דנין בדין מערופיא ע"כ וע"ש בתשובות רש"ל דקניות הורענדא אע"ג שאין הריווח מבורר וגם אינו קצוב מ"מ דמי למציאה כי אין דרך למכור רק לאדם אחד ולא נימא שיחפש לו מקום אחר למחייתו מאחר שמצא מחייתו במקומו בריווח והשקט אין לך מציאה גדולה מזו והביא ראי' מתשובות המרדכי בשם מהר"מ בראובן שהי' מהפך בקרקע של עכו"ם על מיצר שמעון וקדם שמעון וקנה דלא מיקרי רשע דלאו כל שעתא מתרמי על מיצר שלו ועוד הביא ראי' ממ"ש התוס' לענין מלמד דכל שאפשר לו במקומו הו"ל כמציאה ואחריו החזיק תלמידו הגאון בעל מ"ב וכ' בד"ה ומהשתא כו' דאפי' אי הוי פסק דמים עם העכו"ם אפ"ה אין כאן דין מהפך בחררה דהא קי"ל כר"ת דפסק דבמציאה והפקר מותר להקדימו אפילו לכתחלה ואלו כיון שמצאו מחייתם במקומם בהשקט ובטח דומה למציאה ואין שייך כאן לומר יניחו ביתם ודירתם וילכו וישתכרו במקום אחר וכה"ג כ' מהר"מ כו' עכ"ל:

וכבר הבאתי לעיל מלשון הרב החסיד רבינו יונה ז"ל בעליותיו דאף ר"ה ברי' דר"י דהוי מספקא לי' בבר מבואה אחרינא מ"מ היכא שדר בבית סמוך לחנותו של זה פשיטא לי' שיכול לקבוע אומנתו בכאן רק דמספקא לי בדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא לקבוע כאן חנות מפני לוקחים שמצוים כאן והוא מקום הריווח לבעלי אותה אומנות וק"ל דאף בכה"ג לא מצי מעכב ע"ש וכבר ידוע פרשת גדולתו וחסידותו של רבינו יונה ז"ל שהרשב"א תלמידו משתבח בו בכל מקום וקורא אותו מורי הרב החסיד ז"ל וא"כ בנ"ד שדירתו הוא קבוע שם ועושה חנות בקיר החומה שלו שאין מקום להסתפק שיצטרך להניח מקומו ולבקש לו מנוח במקום אחר מאן ציית דעקר סוכו ומשכניו ורהיט ורבינו יונה מסתים סתים לה שיכול לקבוע חנותו חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו ואע"ג שאותן שיצטרכו לאומנות זו משאר בני העיר יפגעו בו בראשונה לית לן בה ודוחק לומר דכי איתמר דרבינו יונה במבוי המפולש וקצת מבני העיר דרין מעבר השני למבוי ואיך שיהא עכ"פ מבואר מדבריו דלא שייך בזה שילך לחפש מקום אחר כיון שהוא מקום הריווח לבעלי אומנות זו:

ומעתה כל אשר עינים לו ירא וישפוט דלא מיבעיא לדעת המתירין במערופיא שאין כאן מקום פקפוק כלל והדברים ק"ו דהשתא לילך אצל העכו"ם ולפייסו ולשחדו בממון שיהא קונה שלו או שילוה ממנו התירו אע"פ שעושה מעשה בידים למינקט בשפולי' דגלימי' ולמרהט אבתרי' ולפתותו בשפתיו ולשחדו בממון ואע"פ שהוא רגיל אצל חבירו ועוסק עמו מעודו מ"מ מותר לו לרצותו שיהא מערופיא שלו ואע"ג דדמי קצת לדגים ם דיהבי סיארא מ"מ ס"ל דלא דמי וכמ"ש בשו"ת רש"ל וכ"כ בשו"ת מ"ב משום דאפי' שהי' רגיל אצל הגוי במו"מ שעבר מ"מ לא נאמר בשביל זה שנתן עיניו במו"מ שעדיין לא בא לעולם ולפיכך מתירין לילך לגוי למערופיא אפילו לכתחלה כו' ע"ש:

וא"כ ק"ו בן ק"ו בנ"ד דאפילו הכותים הקוני' אינם מערופיא שלהם כלל שנדמה אותם לדגים וגם לא קעביד שום מעשה לילך להעכו"ם לפייסו ולשחדו בממון ואפילו דבור בעלמא ליכא רק משום דחנותו מוקדם ולא גרע מאם הי' העכו"ם הללו הקונים מערופיא של בעלי החניות הישני' והוא הולך אצלם ומפייסם ומשחדם בממון ומוליך אותם בידו לחנותו לקנות אצלו רשאי אף לכתחלה:

אמנם אף למאן דס"ל במערופיא לאיסור הרי ביארו להדיא שטעם משום דמדמי לי' לדגים דיהבי סיירא וה"ל כאילו כבר לכדו משא"כ בזה דהנך עכו"ם הקוני' לאו מערופיא דידהו נינהו וכן הרשב"א לא אסר אלא באם רגיל לעסוק עמו במלאכתו מדמין לה למכירי כהונה משא"כ בזה וגם לפמ"ש הגמ"ר משום דלווין עכו"ם מצוין א"כ פשיטא דבזה שהוא עושה חנותו בבית דירתו דלא שייך לומר כלל שיניח את מקומו וילך למקום אחר וגם בלא"ה מקום זה הוא מקום הריוח לבעלי אומנות ופשיטא דכמציאה דמי וכ"ע מודו בזה:

אמנם כבר כתבתי שמדברי מהרש"ל מבואר בשם גדולי עולם שבגלילות אלו אין דנין בדיני מערופיא ונראה שהכוונה שאף לכתחלה אין נוהגין לאסור רק שרש"ל מדעתי' דנפשי' עביד וכ' שראוי לאסור עליו לכתחלה אבל לא נהגו כן וכן מבואר שהבין בחוות יאיר סי' מ"ב שכ' דהרש"ל פסק כיש מתירין וכ"כ בשם גאוני' חכמי פולין והרי מבואר בש"ך דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא כ"ש בזה שיש הכרעה מפורסמת ואם קי"ל כיש מתירין מותר אפי' לכתחלה כו' עכ"ל הרי מבואר דס"ל דגאוני וחכמי פולין מתירין במערופיא אף לכתחלה וא"כ מכ"ש בנ"ד שאין לפקפק כלל:

ובר מן דין אומר אני דבכה"ג דזה הבא לעשות חנות לצורך פרנסתו ואי אפשר לו לילך לחפש מקומות אחרים שהוא רוצה בקב שלו כתפארת אדם לשבת בית ומכ"ש אם אין מוצא מקום אחר שיהא מצוי בו הריווח לבעלי החניות ואף אם ימצא בשכירות מאחרי' לא ניחא לי' בדאחריני ומכ"ש אם אין מוצא אף לשכור דודאי שרי לי' לעשות לו חנות במקומו ולא אמרינן יפרח באויר ואפשר דגם ר"ה דס"ל דמצי מעכב לא קאמר אלא בכה"ג דאוקי רחייא גבי' ואפשר לו להרחיק ממקום זה ולהעמיד במקום אחר ור"ה ברי' דר"י ס"ל דאף בכה"ג שאפשר לו להעמיד במקום אחר שרי כיון דבר מבואה דידיה הוא כל המקומות שבמבוי מותרים הם לו ובבר מבואה אחרינ' מבעי' לי' אבל אם אין לו מקום אחר כלל שיעמוד שם רק מקום זה אין לנו למונעו שיצטרך לבטל לגמרי וכמ"ש השארית יוסף והמ"ב לענין אם יתבטל וידחה הראשון לגמרי כן אני אומר לענין השני הבא להעמיד דההוא גברא נמי בעי חיי ומאי חזית דדמא דהאי סמיק טפי ומצאתי און לי ממ"ש דודי זקיני הגאון בספר ת"ח אהא דמייתי וכמה אמר רבה עד פרסה דאיצטריך לאתויי הא דלא תימא מלא ריצת הדג שיעור קטן הוא וא"כ איכא למימר דשאני התם דלא חסר מידי אם ירחיק מצודתו קצת ממנו ויצוד שמה ור"ה אשמועינן דמעכב עליו אע"ג דחסר ונדחה לגמרי לכך מייתי הא דרבה דצריך להרחיק פרסה נמצא דחסר דאפשר שע"י הליכות טורח פרסה ימנע ולא יצוד כלל עכ"ל:

ולענ"ד צ"ע שהרי הת"ח גופי' כ' שם בד"ה פשיטא לי כו' דלא שייך לומר פסיק לחיותי' אלא היכא דנעשה שכינו ממש דקא מוקי לה גבי' כדקאמר ר"ה וברייתא נמי קאמר עושה אדם חנות בצד חנותו כו' א"כ מנ"ל לפרושי הא דר"ה בכה"ג שהוא מעכב עליו וחסר לגמרי דלמא אע"ג דמעכב עלי' שלא לאוקמי גבי' אכתי מצי לאוקמי קצת בריחוק מקום אצלו או במבוי אחר עכ"פ:

ועוד שהרי התוס' בחד תירוצא כתבו בטעם דמרחיקין משום דיוכל לפרוס מצודתו במקום אחר אלמא דאע"ג דמרחיק פרסה מ"מ אמרינן שיכול לפרוס מצודתו. ואמנם הת"ח שם ס"ל דעיקר כתי' הראשון. ולקמן אבאר בזה. ובפשיטות י"ל דהוה ס"ד, דשיעור ריצת הדג שיעור קטן הוא וזה שפרס המצודה זכה כל סביבותי' וזה הבא אחריו לפרוס שם מצודה כבא בגבולו ממש דמי ולא שייך בי' למימר אני עושה בתוך שלי כו' ואפ"ה צריך להרחיק עד שיעור פרסה והוה סייעתא לר"ה ועוד איכא לשנויי בכמה גווני ועכ"פ מצאנו ראינו שיש סברא לחלק דהיכא דחסר ונדחה לגמרי לא מצי לעכב עליו. וא"כ י"ל דגם ר"ה מודה ולא מיירי רק היכא דמוקי גבי' ממש כמש"ל וא"כ הדבר פשוט בנ"ד אפי' תימא דבכה"ג שייך פסיק לחיותי' מ"מ לא עדיף מאליבא דר"ה דס"ל הך סברא דפיסוק חיות ומ"מ היכא שנדחה לגמרי לא חיישינן לה וכיון שבנ"ד האיש הזה עושה לו פרנסה במקומו והוא גברא דלא עביד למיגר דניח' ליה בדידי' פשיטא דלא אמרינן שיניח את שלו וישכירם לאחרים וכיוצא בזה קי"ל אם אמר ע"מ שאראך בית כור עפר אע"ג דקיימא באריסותא דהיינו אריסות בתי אבות שאינו מסתלק לעולם ומכ"ש במושכר לו מאחרים אינה מקודשת כמבואר בקידושין דף ס' ובאה"ע סי' ל"ח ועיין בריטב"א שם דאע"ג דהשתא דידי' הוא שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר לא מהני שלא נתכוונה זו אלא לראות משלו ואף אם נרצה לחלק בין תנאי דקידושין מ"מ הדבר פשוט לכל בר דעת דאין לומר בזה שכיון שאפשר בשכירות אין זה דחי' דהא איכא אינשי טובי דלא מתדר להו בשכירות כלל וגם אם יהא אפשר לשכור לזמן אח"כ יסלקוהו ממנו ואין להאריך בדבר פשוט. וכ"ש אם אינו מוצא מקום לשכור כלל דאטו משום חששא דהני דלהווי עדיף מחברייא משום דחזי להו מקמא לא שבקת לי' חיי' ויהא רץ אחר פרנסתו לתור לו מקום מנוחה איכה ירעה איכה ירביץ ולקתה מדת הדין ופשיטא דבכה"ג אין למחות בידו שיעשה לו חנות במקום דירתו משום כדי חייו וכבר כתבו התוס' והפוסקים לענין ריבית דעכו"ם כיון שרבו המסים והארנונית אין שיעור לכדי חייו כלל ובכמה דברים כתבו להקל בזמן הזה שיד הזמן הלוך וקשה ואיך נבא להחמיר ע"ז לגרשו מבית תענוגיו שלא כהלכה. ומה שרוצה המורה הוראה לאיסורא להטעים טענות של הבע"ד לפי שהבונה החדשות בנה אותם בקצה החניות הסמוכים לשוק ועיקר מכירת הדברים אשר בחניות אלו הוא לנכרים המתאספים על יום השוק שלאחר שגומרים למכור מה שמביאים הם שבים ללכת אל החניות וכיון שעובר לפני פתח החדשות קונה שם הצטרכותו ועי"ז מתמעט פרנסת הישנים כי הוא מגרע בפדיונם הנה כבר כתבתי שאין לחוש לזה כלל שאף אם הי' הדבר כן מ"מ כל הפוסקים כולם לא אחד בהם דכה"ג דעדיף מחביריו יכולין למחות בו והם דברים ברורים:

אולם חזרתי על ענין הטענה עצמה וראיתי שאין בה ממש אפי' שמע מעוף הפורח אין בה לא טעם ולא ריח דאטו הנכרים המתאספים על יום השוק דירתם קבועה שם עד שנאמר שהולכין להקרוב וקונים שם וחוזרים על עקב אל הרחוב אשר הם קבועים שם ביום השוק והלא נכרים הללו מסביב נקבצו באו ומיקלעי לה מעלמא ואשר דירתם קבועה מנגד לחניות הישנות הם עושים קפנדרי' ולא ישיתו לבם למסילה דרך הלכו כ"א נכחו יצא והבא דרך שער הנגב יצא דרך שער הצפון לקצר הילוכו ואז אין קונין בחניות החדשות האלו כלום שלמה להם ליכנס בחבילתם ובכתף ישאו ולמעוטי במשאוי טפי עדיף וקונין בחניות אשר במקצוע צפוני או קרוב להם ולפי"ז נצטרך לידע אם רוב נכרים שבשוק באים מדרך הדרום או אלה מצפון יבואו ולהקים איש יסובב בשווקים וברחובות ולשאול אותם מאין באתם זה הבל ורעות רוח הייטיב בעיני ד' לגבך דברי הבאי כאלה ולהשליך אמת ארצה ואומר על דרך המליצה לא בשוקי האיש ירצה:

ואשר רצה להטעים טעמא דאיסורא משום דע"י החדשות יש היזק לרבים ושאני הזיקא דרבים כבר כתבתי לעיל דליתא דהכא מטעם אני עושה בתוך שלי אתינן עלה ועוד שאין זה היזק רק מניעת הריווח. ועוד דגוף הענין ליתא כלל בנ"ד והגע עצמך שינטלו החניות וסלק אותם כמי שאינם א"כ החנות הקרובה אליהם הוא העומדת היום בקצה שורת החניות ואליו גוים יבואו לקנות ממנה א"כ בעל החנות הלזה הוא יש לו להתלונן על העושה חדשות ושאר החניות שלמעלה מה להם כי ילינו עמו דסוף סוף לאו בתר דידהו קא אזיל לקנות כ"א בחניות הקרובים אל השוק והעליונים מהם מה להם כי יזעקו אם לא שנאמר שכיון שע"כ מוכרח הוא לבא אל תוך השורות הרי הוא הולך כל פני כולה משא"כ החניות החדשות העומדים מנגד וכשבא לשם אינו רואה שאר החניות ועושה כל צרכו בחניות אילו וחוזר. וגם זה הבל דאטו הנכרים הללו הבאים מסביב לא ידעו ולא יבינו כי העומדים בשורה הפנימים והחיצונים המה חניות מזוינות ואף שרואה שהבא מן החדש גם הוא למלח הוכן לא ימנע מלהלוך גם אל הישינו' ובקש אולי ימצא שם דבריו הנאותים לו ומה איכפת לו אם רואה מקום השוק או לא דאטו אותן הקונים בני היווני' עיניהם כיוני' דלא מדדי כ"א בדחזי לקיני' ולאפוקי בהאי סברא קלוש' לאו כל כמיני' וא"כ הדר דינא רק לבעלי החניות אשר מקצה מזה לבד ואין זכרון לראשונים עם מי שיהא לאחרונה ואין כאן שייכות היזק דרבי' כלל אף אם הי' בכלל היזק גמור וק"ו בנ"ד שאין זה היזק רק מניעת הריוח וזה אינו מתכווין להיזק רק להנאת עצמו ופשיטא דיכול לעשות בתוך שלו באין מוחה:

וכל זה אף לפי סברת מי שרוצה לכנות נדון שלנו בשם ברי הזיקא אבל לענ"ד כינוי שם זה נמחק בכאן והוא משמות הנמחקין ושפיר דמי למיעבד הכי אף למאן דבעי למיהוי חסידא ולקיים מילי דנזיקין ולית מאן דפליג בהא דאפי' הרמ"א בתשובה שרצה לתת טעם לדברי אבי אסף משום דברי היזקא מיירי התם בענין שזה האומנות יש לו שער קבוע וקצוב כגון ריחים שיש קצבה לדבר וכגון הלוואת ריבית לעכו"ם שהי' קצבתו ידוע כמה יקח ריבי' ואין דרך כלל להוזיל יותר מזה וכדמשמע מדברי רי"ו שכ' שאם אחד רוצה להוזיל בהלוואת ריבית כו' משמע שהי' שער ידוע על הריבית ולכך בכה"ג שפיר ס"ל לרמ"א דהוי ברי הזיקא כיון שאין גוי יכול לבא לראובן כ"א כשיעבור תחלה על פתח שמעון ובודאי מיעוטי בהילוכא טפי עדיף ליה דלאיזה ענין יתירה ירבה הדרך לילך לראובן דהא זוזי כי זוזי ועל הריבית קצבתו ידוע ולשמא יוזיל גביה פשיטא דלא מסיק אדעתיה ומספיקא לא עקר נפשיה מימר אמר כראובן ושמעון יהא ליה משא"כ בנ"ד שהחניות מלאים בכמה מינים שונים ובנציב מלח איכא זוטרי ורברבי ואלימי וקטיני וגם השערים משתנים עולים ויורדים בו וכן בשאר מינים ובכה"ג גם רמ"א מודה דלא שייך ברי הזיקא ואין דין קדימה בחניות לפי שזה שהולך לקנות ידע בנפשו שיש שם הרבה חניות שיברור לו חלק יפה או שיקנה כשער הזול ואינו מדקדק בשכר פסיעותיו כלל כשמדמה בנפשו שיוזילו לו או שיבחור בטוב ולכן פשיטא דאין כאן שייכות לטעמא דברי הזיקא כלל:

אמנם באמת כתבתי דמפורש יוצא מפי הראב"ן ודעימיה דגם התם במבוי סתום מג' צדדים לאו משום דין קדימה נגעו בה אלא משום דזה בא לעשות מחדש וגם הוא בר מבואה אחריתי ומספקא להו בדר"ה ובדר"ה בריה דר"י ולפי מאי דקי"ל להלכתא אין מקום להסתפק כלל ולא איכפת לן בקדימה כלל וכמבואר ג"כ מהב"י שכתב דלית הלכתא כאבי אסף בזה וכן מצאתי בשו"ת גינת וורדים כלל ג' סימן ך' בעובדא כה"ג שראובן פתח לטחון למכור קמח חוץ למחנה העברי' בתחלת מחנה עכו"ם וכל ממכרו היה ליהודים שסביב קצה המחנה ועתה נפלה מריבה בינו ובין שמעון ושמעון לקנאתו את ראובן רצה להשיב לו כגמולו ופתח לו חנות למכור קמח בקצה מחנה העבריה וכל העובר דרך שם לקנות קמח כמנהגו מאותו טחון שמחוץ למחנה היה מושכו אליו בדברים ומפתהו לקנות קמח ממנו ומוזיל לו גביה דבר מועט באופן שראובן רמיא זבינא לאפי' ולכן רוצה לעכב על שמעון ולסגור חנותו זאת ואם ירצה למכור קמח יפתח לו חנות בקרב המחנה לא לפתוח חנות זו שיושבת על הספר שמושך לו כל ההולכין לקנות מן הטחון שבתחלת מחנה הגוים. וע"ז הגישו עצומותיהם. ראובן טוען פסקת לחיותי ושמעון טוען אני עשיתי בתוך שלי ואין לך יכולת לעכב עלי. ע"כ תוכן המעשה והנה הגאון המחבר שם רצה לצדד שיהא הדין עם ראובן מחמת ההוא דאבי אסף וכפי שפירש בו הרמ"א בתשובה ושלח דבריו להגאון מוהר"ר יוסף בכר יוסף זצ"ל והשיב לו שאין הדין כדבריו וכתב בסוף דבריו וז"ל מ"מ נקטינן מהכא דלא נסתפק ר"ה אלא בבר מבואה אחרינא אבל אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב ואם איתא שיש מציאות שמעכב אפילו בבר מבואה דנפשיה הו"ל למינקט האיבעיא אפי' בבר מבואה דנפשיה כגון שפתח לו חנות בראש המבוי אם לא שנאמר דהא פשיטא ליה דמצי מעכב אבל מ"מ נ"ל כיון שהב"י דחאה מהלכה הא דאבי אסף אין לנו כח לעשות מעשה נגד מרן. הנלענ"ד כתבתי הצעיר יוסף בכר יוסף עכ"ל:

והרב המחבר העתיק תשובה זו בתוך ספר תשובותיו ולא כתב שהשיב לו דבר ע"ז ונראה דשתיקה כהודאה דמיא והגאון מוהר"ר יוסף הנ"ל מוזכר שם כמה פעמים ונראה מתוך התשובות שם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הוי והרואה יראה שאלה הנזכרת שהיא ביתר שאת כמה מעלות הנוטים לאיסור ואף ע"פ כן הסכימו שאין כח לעכב עליו ק"ו הדברים בנ"ד שאין בידם לעכב עליו. ולחלק בין יחיד לרבים כבר כתבתי שהוא דבר שאינו ואדרבה נראה דקיל טפי כיון שהמה הרבים לא מטו פסידא דמניעת הריוח לכל חד כ"א דבר מועט וגם מאן לימא דפסידא דידיה דילמא דילמא דחבריה הוא ואיהו מט' ליה מאי דפסקי ליה מן שמייא משא"כ בחד לגבי חד שהוא היזק הניכר ונראה לעין דכיון שמתחלה היה יחידי כל הנעשה דמים באחר פסידא דידיה הוא שהרי זה היה הוא ראוי ליטול ואין לו וגם הוא היזק רב שהרי מתחלה היה הכל לו לבדו ואין לזרים אתו ועתה היא נתנו לאיש אחר ואפ"ה דינא הוא דלא מצי מעכב:

ונחזור על הראשונות הנה סברא זו שכתבתי דכיון שחנות זה הוא בבית שדר בו והוא לו המקום המוכשר ביותר פשיטא דאין לנו לומר שישכור לו במקום אחר ומכ"ש אם אין מוציא לשכור הם דברים ברורים והן הן דברי ר"ת דס"ל גבי עני המהפך בחררה דבהפקר ומציאה כיון שאינו מוצא כזה במקום אחר שפיר דמי ואף האוסר מערופיא נמי אין הטעם רק משום שעכו"ם לוין שכיחי כמש"ל בשם הגמ"ר ואף לפי דעת רש"י דמשמע דס"ל התם דאף במציאה והפקר נקרא רשע היינו דוקא בלוקח אותו דבר עצמו שמהפך בו חבירו משא"כ בזה שלא נדחה לגמרי. אמנם בלא"ה אנן קי"ל כר"ת ודעימיה בהא וכמ"ש בשו"ת רש"ל והחזיקו בסברא זו כל האחרונים:

וכדברי אלה מבואר בשו"ת הגאון מנחם עזריה סימן ס"ז וז"ל מה שאמרנו דכי לא נקיט הרמנא ופסק דמים אידך שקדם ונטלה נקרא רשע לא אמרו אלא במקח וממכר כשיטות ר"ת שהרבים מודים לו בזה דאי טרח אידך משכח וזבין אבל מציאה לא ובזמן שהנהיגו קדמונינו חרם הישוב היה רשות ההלוואה מצוי הרבה בכל מקום כמפורסים אבל האידנא נתקיים בנו בעוה"ר וידל ישראל מאד ואין רשות ההלוואה אלא כמו מציאה הבאה בהיסח הדעת דבר שאינו מצוי כלל וכ"ש שאינו מסלק את חבירו דומיא דחררה דנוטלה ממנו קאמר אלא דזה מלוה וזה מלוה אינו נקרא רשע ואפילו אחר שהחזיק הראשון בזכותו אם הוא במקום שאין תנאי שלא להרבות במלוים כמו שביארנו במקום שאין פרעון מס או במקום שהשני נמי שייך באותו מס מעיקרא יכול השני בכל זמן לומר לראשון אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי כו' עכ"ל:

ודבריו נכוחים מאד וידוע שדרך הגאון החסיד האלקי הן בנגלה הן בנסתר לשנות דרך קצרה והרגשתי שהבליע בנעימת דבריו סברא זו אשר כתבנו למעלה דכל שאינו מסלק את חבירו ונכנס במקומו ממש כההוא דחררה רק שהוא עושה בתוך שלו וממיל' מגיע לידו אע"פ שמתחלה היה זה מוכן לחבירו מ"מ יכול הוא לומר אני עושה בתוך שלי וכמ"ש:

ועוד אני אומר דבנ"ד אין לפקפק בהיתר כלל לשום פוסק שבעולם שהרי הדבר ידוע שמצד דין המלכות כל אחד יכול לעשות לו פרנסה במקום המוכשר לו ביתר שאת ויתר עז אף שחביריו רצים אחריו ואין מגיעים אותו ובין ישראל ובין עכו"ם יכול לעשות כן ואם היה בא עכו"ם להעמיד חנות בראש כל דרך מי היה מוחה בידו וכי בשביל שזה ישראל כשר וכאן מצא מקום חנותו הפסיד. ודבר זה מתורתו של הגאון מוהרשד"ם למדנו שכתב בשו"ת חלק ח"מ סימן ת"ז וז"ל והטעם שנוכל לומר והוא האמת שדינים אלו וכיוצא בהם שמצינו בגמ' ב"ב והביאום הפוסקים ז"ל גם בחבורי השו"ת היה בזמנים ההם שהיו היהודים קצתם תחת שר א' וקצתם תחת שר אחר:

אבל במלכות הזה הרחבה יר"ה שפותחים עתה לכל באי עולם וכולנו כו' נראה שאין דינים אלו נוהגין על הדרך שהיה נוהג בזמנים ההם ובאותן המקומות וראיה לדבר אנגורה שיש שם סוחרים הסופיש ואין ישראל שם אשר מוחים ביד מי שרוצה לקנות עד שעלה מה שהיה שוה א' או שנים או יותר וכן מצרים ושאר מקומות מהמלכות הזה והטעם שאינם יכולין למחות ביד התורגמים ויתר הגוים למה תלקה מדת הדין על ישראל וכי מפני שאני זכר הפסדתי וכ"ש שדין המלכות כן הוא שכל סוחר יוכל לסחור בכ"מ שירצה לכך נ' שא"א למחות ביד שום ישראל כו' מ"מ יכולין לומר אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל כי אין עין גדולי הארץ כ"א על היהודים וא"כ נראה בעיני טוב וישר עכ"ל:

וכ"כ בסימן תמ"א וז"ל ועוד אני אומר כי בשלמא באותן המקומות היה כח שוה למחות ליהודים כמו לגוים אבל תושבי אסקופ' אין כח בידם למחות לא בערלים מוכרי אלו ולא לישמעלים העל זאת יתאפק ד' שמפני שאני זכר הפסדתי שאם יבואו כל בני נכר יקנו עורות או מה שירצו כרצונם ואין מוחה בידם ועדת ישראל ילקה מדת הדין עליהם חלילה ועתידים ליתן את הדין וד' יכפר אם ח"ו לא ישובו מדרכם הרע עכ"ל הרשד"ם. עיניך הרואות דהרשד"ם שם מיירי בבני עיר אחרת הבאים להסתחר דמדינא דש"ס מצי מעכב בידם משום טעמא דפסקו לחיותינו ואפ"ה ס"ל כיון שאין בידם למחות לעכו"ם הבאים לשם בשביל שהוא ישראל לא גרע ומכ"ש אם דין המלכות הוא כך וא"כ דבר פשוט דק"ו בנ"ד שאין יכולין עכב ע"י:

וראיתי בשו"ת הרשד"ם סימן רנ"ט שכתב בעובדא שהמלך השכיר ב' בתי ריחיים מים שבוטאין בהם הבגדים בגדי צמר הנקראים באטניש ליהודים העושים במלאכה בסך מה והשוכר הראשון החזיק בה כו' ואחר שנים מכר חזקתו לאחר ואחר לאחר זה חמשים שנה ואין פוצה פה לסלק חזקה זו מבעלים גם לא נעשה בטאן אחר בכל הזמן הזה ועוד שקמו תוגרים לשכור הבאטניש וזה בעל החזקה השתדל להצילם מידם ויהי היום נפל הפשר בין בעלי החזקה ובעלי הבגדים ונתפשרו ביניהם בתנאים כו' ועתה מקרוב קם שמעון וקנה מקום באיזה מקום רחוק מהבאטניש הראשונים לעשות באטאן חדש והמחזיק בבאטניש הראשונים מעכב על ידו וע"ז השיב מתחלה מחמת התנאים כו' והאריך והעלה דמחמת התנאים והסכמה אין רשות להם לעשות בבאטן אחר שום דבר ועוד שיש כח להראשון לעכב כו' עני המהפך בחררה כו' ותירץ בתירץ שני דמיירי בדג מת והדגים מתאספים כו' ויוכל לומר תוכל לעשות כן במקום אחר מכאן נראה דבנ"ד מעכבין למי שירצה לבנות בטאן אחר חדא דהוי עני המהפך כו' ועוד דטרח בה טובא כמ"ש מהריק שורש קל"ב כו' ועוד דשייך לומר טוענין ליורש כו' וא"כ י"ל שהראשון עושה תנאי שלא יעשה באטאן אחר באי רודש כו' וכ"ש דאיכא רגלים מוכיחות שזמן רב כזה לא נמצא אחד מישראל ולא משאר אומות שיקום ויבנה באטאן אחר והדעת נותן והשכל גוזר שאלו היה כח בידם היה עושים כו' וזה אני אומר שפשוט והוא דבר שאין בו ספק שלא עלה בדעת המלך לעשות בטאן אלא שיהודי הראשון המציאו וטרח להוציאו אל הפועל ומכח זה נתרבו הבגדים ועושין אותם והוי ממש כההוא דכתב רבינו מאיר בהביא דג מת ומסבתו מתאספים הדגים דהבא לפרוש מצודה הוי גזלן ה"נ עשיית באטניש הוא הדג המת שבשבילם עושין הבגדים והמאנטיש ומתאספי' והוי כאילו כבר זכה בהם והבא להמציא בטאן אחר צריך לפתות לעושי הבגדים שיתנו לו והוי גזל בידם שיש עתה כ"כ שכל הבגדי' והמאנטיש נעשים באלו הבאטניש דומה זה ממש למ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בחייט שהיה רגיל אצל עירוני כו' א"כ בנ"ד נמי זה רגיל כמה שנים וזה הבא לבנות היה צריך לבנות ואח"כ לפתות לבני אדם יתנו לו בגדים והוי כמו גוזל את חבירו במה שזכה כבר כו' עכ"ל:

והנה העתקתי לשון השאלה והתשובה הנוגע לענין שלנו למען תשכיל ותדע מן מוצא דבר כמה גבהו דרכי ענין זה מדרכינו ושאלותינו ואנקיט קצת מהם חדא דהתם גם עכו"ם לא היה רשאי לעשות בטאהן אחר כדמשמע התם ועכ"פ אין חוק ידוע מהמלכות ואדרבא רגלים מוכיחות שהיה תנאי עם המלך שלא יוכלו לעשות אחר וגם טעמא דטרח כו' והוי בזה כבר מתא אבר מתא אחריתי דמעכב וגם דטעמא שרגלים לדבר דתנאי היה עם המלך כו' וגם טעמא לפי שהוא היה הממציא הראשון ובשבילו מתאספים שם כו' ויש כ"כ שנים שנעשים הבגדים אצלו ולדגים דיהבי סיארא דמי וכמו שהביא עלה מההוא דהרשב"א שהוא דין מערופיא וזה מבואר מהא דמייתי ראיה מדברי ר"מ גבי מצודת הדג ועלה דההוא אמרי' שאני דגים דיהבי סיארא הא אי לאו האי טעמא אף ע"פ שהוא נתן את הדגה אשר ביאור מתה ובסיבת זה מתאספים אין בכך כלום וגם נראה מדבריו ששמעון יכול לעשות כזה במקום אחר לא באי רודיש שהרי הביא ראיה מההוא דר"מ דמסיים בה להדיא ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר הרי מבואר דאי לאו האי טעמא למציאה והפקר דמ' כמבואר בתוס' להדיא שם. ומ"מ אפשר דדברי הרשד"ם א"ש אף אם א"א לו לעשות במקום אחר כ"א באי רודש לפי המבואר שם שעושי הבגדים הם ישראל וע"כ לא התירו המתירים במערופיא כ"א בעכו"ם משום דנכסי עכו"ם כו' ובזה תלוי אם יכול למצוא כן במקום אחר או לא ואיך שיהא בזה מ"מ בנ"ד דליכא הני טעמי כלל ובפרט שבנ"ד אם היה בא עכו"ם לעשות כזה וגדולה מזו לא היה מי שמוחה בידו כי כן דבר המלך שיכול כ"א לעשות בשלו ועכ"פ ככל הגוים בית יהודה חשובים וכמ"ש מהרשד"ם וכי בשביל כו' ואין לפקפק בדבר זה כלל:

ונהדר לרישא דבגוונא דנדון דידן ליכא מאן דאסר דהא הרבה מתירין אפי' במערופיא ואפי' מאן דאסר היינו משום שהוא רגיל אצלו והרשב"א מדמי לה למכירי כהונה והרב ר' יוסף ט"ע מדמי לה לדגים דיהבי סיארא והיכא דליכא למימר הכי כ"ע מודים דשרי:

ובתשובתי הראשונה הקשיתי לשאול על כל הפוסקים שהשמיטו הך דינא דמרחיקין מצודת הדג. ועתה ראיתי שיש ליישב זה דהש"ס דבעי לסיועי לדר"ה ואכתי לא ידע דאיכא פלוגתא דתנאי בהא א"כ היה קשה על מאן דפליג אר"ה דהך ברייתא מסייע לר"ה ולכך דחי ליה שאני דגים דיהבי סיארא משא"כ למאי דמסיק תנאי הוא ס"ל להש"ס דלא מסתבר לחלק בין יהיב סיארא או לא דסתמא קאמר ר"ה בריה דר"י אבר מבואה לא מעכב ומשמע אף בגווני דדגים נמי לא מעכב ולא מסתבר ליה לדחוקי בהכי למפלג בין יהיב סיארא או לא אלא בפשיטות מוקי לה להך ברייתא כרשב"ג דאמר אף לשכינו כופהו משא"כ לדידן דקי"ל כר"ה בריה דר"י גם במצודת הדג א"צ להרחיק דלא איכפת לן ביהיב סיארא:

ובהכי א"ש שיטות המתירין מערופיא ולכאורה שפיר קאמר הר"י ט"ע דהא דמי לדגים. ולפמ"ש א"ש דלדידן דקי"ל כר"ה בריה דר"י לא קי"ל הכי רק בס"ד דאכתי לא ידע מתנאי הוצרך לדחוקי בהכי ולפ"ז כל גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש וטור וש"ע שלא הזכירו הך דינא דמרחיקין מצוד' הדג כולהו ס"ל להתיר במערופיא ומפשיטות דברי הפוסקים מבואר דמאן דס"ל להתיר במערופיא מתיר אף אי מודה בהך דינא דדגי' ולקמן אבאר בזה לדעת ר"ת. אך באמת אף בלא שיטת ר"ת ס"ל להמתירין דלא דמי לדגים דהתם הוה כאלו נלכד כבר משא"כ בזה שאין בטוח על משא ומתן דלהבא וכמש"ל בשם תשובת מ"ב:

ולפי"ז י"ל דאין ראיה משו"ת רמ"א לנ"ד אף לפי מה שרצה רמ"א לפרש דברי האבי אסף משום דהוי ברי הזיקא משום דלכאורה צריך ישוב מ"ש שם בריא הזיקא דהא אין כאן היזק רק מניעת הריוח לבד. אך י"ל לפי מ"ש בהא דאוקי ריחייא כיון שלא היה שם רק ריחיים אחת וכולהו לגביה הוו אזלי כמערופי' דמי וכמש"ל מתשובת הרשד"ם ג"כ והלכך בהא עובדא דאבי אסף נמי שמתחלה לא היה שם רק ראובן לבד והעכו"ם הלווין מערופיא דידיה נינהו:

ובהכי א"ש מ"ש דינא הוא דמעכב עליה כדר"ה ולפי פירוש רמ"א מאי קאמר כדר"ה דהא ר"ה אף בלא ברי הזיקא אוסר וצריך לדחוק ליישב הלשון לפ"ז. אך לפמ"ש א"ש דודאי ר"ה דס"ל דקא מעכב משום דפסק לחיותיה לא ס"ל הך סברא דאני עושה בתוך שלי כו' ולפ"ז הוה כמזיק לחבירו דהא דמי למערופיא ומייתי סייעתא מדגים ודחי משום דיהבי סיארא והוה כנלכד כבר משא"כ היכי שאין בטוח על להבא ור"ה בריה דר"י נמי ס"ל דדמי למערופיא דלכך מבעיא ליה בבר מבואה אחרינא דלמא מצי מעכב רק דס"ל כיון שאין ההיזק ברור דמי שבא אצלו יבא כו' והלכך ס"ל לרמ"א בדעת אבי אסף דבכה"ג דאין גוי יכול לעבור כו' הוי ברי הזיקא והיינו דמייתי עלה כדר"ה כו' ר"ל דעכ"פ אנו למידין מדר"ה דכה"ג היזק מקרי ואם כן אף דקי"ל כר"ה בריה דר"י דפליג עליה היינו היכא דאינו ברי הזיקא שנתן להכריז שיוזיל זהב טפי כו':

ולפי"ז א"ש מה שהשמיט הרמ"א דינו דאבי אסף בהגהת הש"ע אע"פ שכתב בתשובה ישוב לדבריו ולפמ"ש א"ש דגם רמ"א מודה דלא קי"ל כאבי אסף במה שסובר שזה דומה למערופיא ושם היזק עליו דבאמת ז"א דהא גדולי הפוסקים ס"ל דלר"ה בריה דר"י אף כה"ג דדגים נמי שרי וכ"ש במערופיא וכמש"ל וא"כ אין שם היזק עליו כלל ומ"מ מייתי שפיר ראיה מדבריו לענין זה דהיכא דשם היזק עליו ובריא היזקא כ"ע מודו דאסור ובנידון דהרמ"א בודאי היה לאא"ז הגאון מוהר"מ מפדוואה ז"ל היזק גדול אם היה היענטלומר השני מדפיס ומוזיל במקח ולכך שפיר למד מההוא דהתם דברי הזיקא כ"ע מודים אלא דבמקום שאין שייך היזק גמור כהלוואת ריבית וכיוצא בו רק שנאמר דהוי כהיזק משום שדומה למערופיא בזה חלוקין עליו גדולי הפוסקים והאבי אסף יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה וא"כ קם דינא ואיתברר דינא דאף הרמ"א גופא לא קאמר אלא במקום דאיכא היזק ולדידן דלא חשבינן ליה כמערופיא ומכ"ש לפמ"ש לקמן דהכא ודאי לאו מערופיא נינהו דהא עיקר חששא דידיה הוא משום יום השוק א"כ גם רמ"א מודה דלא שייך דינא דברי היזקא כלל בכה"ג:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה