אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כו

שאלה כה

נדרשתי לאשר שאלוני על דברי ריבות בשערים המצוינים על אודות החניות שבשוק שקמו אנשים סוחרים ופתחו חניות בחומה אחת העומדת לצד צפון החניות ובין החומה ובין החניות יש דרך רחב שרבים בוקעים בו כפי הציור אשר הובא לפני. ובעלי החניות הישנים מעכבים עליהם באמרם כי הבא דרך זה מצד הבתים שנגד החניות הוא מוכרח לעבור לפני החניות אלו החדשות וקא פסיק לחיותייהו וכך הורה גבר חכם בעוז ימינו תעוז. וזרועו הושיעה למו. וסמיכות שלו מדברי אא"ז רמ"א בשו"ת שלו סי' ט' ונחלקו עליו קצת חכמים ודחו ראייתו והחזיקו ביד בעלי החניות החדשות. ונשאל מעמדי לחוות דעתי בזה:

תשובה עמדתי על יסוד גבעת המורה. אם יש בו כדאי להעמיד עליו חומה בצורה. ולהשמיע קול ענות גבורה. סורו מעל אהלי אנשים האלה כי זאת לפנים על התמורה ועל הגאולה. ישובו יחיו יושבי בצילה. ואבינה בענין. כי רוצה לבנות בנין על קו תוהו ויסוד נופל והנה הוא קיר נטוי וגדר הדחויה וחייץ טפל. ואף כי החכם המורה אם אמנם אדמהו אכנהו ולא ידעתיו. לשמע אוזן שמעתיו. כי רב גוברי' דיין אמת ותלמודי מובטחני בזה כי יחזור לומר דברים שאמרתי טעו' הן בידי. כמדת לכל רוח חכמים נוחה. לא יגבה במשפט ודעתו לא זחה. כי תהיה תפארתו על הדרך הזה. ירתקו מדרך גבר יהיר דרכיו בוזה ואם אמנם אני איני כדאי. וגם כי הזמן קצר ואפס הפנאי אולם למען אהבת האמת. אשר היא לטוטפת בין עיני ועל ימיני שמתי' כחותמת. מנעורי החזקתי בימינה. לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה. וכך דעתי נוטה שזו עכבה שאינה. אם לא כי הענין נשתנה. ופתגם המעשה לא כאשר דמיתי כן היתה. אולם אני אתנהלה לעטי לרגל הציור אשר היה לפני צייר וחתוס מידי מנהיגי העיר ונכבדים. כי החניות כלפי אחוריהם ביתה. ולעומתם וביניהם דרך רחב שרבים בוקעין בו ומתהלך לפניהם וביניהם כדרך כל מקום שווקים. ולא אמר אדם צר לי המקום. ולא רמו תיגרא כ"א אהנהו חנותאי דלדידהו חדתי עבדי להו. ומאן דאתי מהכא ברישא פגע בהו. ועד השלשה בא. והכצעקתה של מריבה זו הבאה אלי אומר אביע ואם כי לקוצר הזמן לא אוכל לבא בארוכה ואין הקומץ משביע עכ"ז להוציא נוגה כאור צדקת האמת לא אפריע ואצריח אף אריע. דכאי רוח להושיע וצור האמת לא יעתק ממקומו. וכל מבין עם תלמיד ישמע ויאמר. הנה אמת נכון הדבר. בנימוקי וטעמו. הלא כה דברי בעז"ה:

גלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין הא דאמרינן ב"ב דף ך"א אמר רב הונא האי בר מוביאה דאוקי ריחייא ואתא בר מוביאה חבריה ומוקי גביה דינא הוא דמעכב עליה דאמר ליה קא פסקת לחיותו כו' א"ל רבינא לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י כו' אפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן התם כו' והדר אותביניה עליה דר"ה מברייתא דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' מפני שיכול לומר אני עושה בתוך שלי כו' תנאי היא כופין בני מבואות כו' ולשכינו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו אמר ר"ה בריה דרבי יהודא פשיטא לי בר מתא כו' אבר מבואה דנפשיה לא מעכב כו' וכתבו התוס' דר"ה בריה דר"י כרבנן ס"ל וכוותיה קי"ל דבתרא הוא וכתב הרא"ש שם וגם האיבעיא דבר מבואה אבר מבוא' אחרינא פסקו דכיון דלא איפשטא לא מצו לעכב ע"ש:

ולכאורה קשיא בהא דמוקי כתנאי ושקל תנאי מעלמא והא בפירקן גופא פלוגתא דתנאי הוא לקמן דף ך"ה דרבנן אמרי מרחיקין את האילן כו' אם הבור קדם קוצץ כו' רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמא דרבנן ס"ל דאע"ג דזה עושה בתוך שלו מ"מ כיון דע"י עשייתו בתוך שלו קא מטו היזק לחבריה הרי הוא מעכב על ידו וא"ל דע"כ לא פליגי רבנן התם אלא משום דמזיק ליה לחבריה בממוניה הכא שאין מזיקו בממוניה רק מניעת הרויח לבד אף רבנן מודו. ז"א דכיון דחזינן דהך ברייתא עושה אדם חנות כו' קא יהיב טעמא משום שיכול לומר אתה עושה בשלך כו' ודון מינה דאי לאו האי טעמא היה אסור וכיון דרבנן פליגי אר"י ולא ס"ל הך סברא דזה חופר בתוך שלו כו' וס"ל דמעכב אפי' אי לאו גירי דיליה א"כ גם בכה"ג דחנות ס"ל דמעכב:

איברא שיש לחלק לע"ד ע"פ מ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי וז"ל ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשים ומזקי לבור מ"ט פטור מלשלם הוא שורו הא והו"ל לטפיחי באנפייהו ולא קשיא דכיון דלא גופא דאילן קמזיק אלא שרשים הוא דקמזקי ושרשים ממילא אתיא פטור אע"ג דממונא הוא וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות כו' אבל הנך נולד הוא ואע"פ שמחמת האילן מזיק פטור א"נ כיון דשרשים הוא דקא מזקי ולא חזי להו לית ליה לטפוח באנפייהו דדמי לנפרצה בלילה כו' עכ"ל:

ולפ"ז א"ש דרבנן באמת ס"ל דמהאי טעמא מעכב בעל הבור משום דקאזלי שרשים ומזקי לבור וצריך לטפיחי באנפייהו ול"ש בזה אני נוטע בתוך שלי כיון דסוף השרשים לכנוס לתוך גבול חבירו ולהזיקו משא"כ בחנות וכל הנך דמייתי הכא לעולם בשלו הוא עושה ואינו נכנס לתוך חבירו כלל והוא נכון לענ"ד. אלא דלפ"ז פשיטא תיקשי על ר"ה כיון דר"י ס"ל דאף בכה"ג אמרינן זה חופר בתוך שלו וק"ל כוותיה וא"כ כ"ש בהא דאוקי ריחייא שאינו נכנס לגבול חבירו לעולם שיש לומר בשלי אני עושה ואע"ג דאמרי' מודה ר"י בגירי דיליה נראה דהא הכא כ"א כשעושה היזק לחבירו הוא ע"י גירי דיליה משא"כ בזה דלא מסתבר כלל לומר דהוי גיריה דיליה בשעה שבא אחד לטחון אצלו כיון דס"ס אין נכנס לגבול חבירו וזה מבואר ממ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות שכינים שכתב וז"ל הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו ע"ש וא"כ הכא לא דמי להא כלל ודוחק לומר דר"ה ס"ל דאין הלכה כר"י כיון דאיכא למימר דגם רבנן לא פליגי בכה"ג דחנות עליה דר"י א"כ מהיכי תיתי נשווי פלוגתא בינייהו בהא ועוד דהו"ל לש"ס למימר לימא ר"ה דלא כר"י וכאמור על מתני' דמרחיקין הסולם וגם דלמה הוצרכו הפוסקים לראיות דאין הלכה כר"י תיפוק ליה דבהדיא איפסק הלכתא כר"י והכי אזלא ריהטא דשמעתתא בפירקן ולכאורה היה אפשר לחלק ע"פ מ"ש הש"ך בסי' ק"ז דהיכא דקא משתרשי ליה אף בלא דיני דגרמי חייב והביא ראיה ממ"ש בח"מ סי' ק"ד בשם הראב"ד ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דגם ר"י מודה לדר"ה ודווקא גבי בור ואילן דאע"ג דגורם היזק לחבירו מ"מ הוא אינו מרוויח כלל בזה ולא משתרשי ליה משא"כ בזה דאוקי ריחייא וכיוצא בו דקא משתרשי ליה והוא נוטל חלק חבירו והיינו דמייתי מרחיקין מצודות הדג כו' וכיוצא בו דכולהו מיירי בענין זה שזה רוצה ליטול מה שהיה ראוי ליטול ואין לו ובכה"ג שפיר יכול למונעו ומודה ר"י שאינו יכול לומר אני עושה בשלי אלא שאין נלענ"ד לחלק בכך דדווקא לענין חיוב תשלומין שייך לפלוגי בהכי דכל דמשתרשי ליה חייב לשלם טפי מחמת דינא דגרמי וכן מלשון הראב"ד שהביא הב"י שם משמע כן שכתבו וז"ל מפני שהזיק שיעבודו של שמשון דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי וכ"ש זה דקא משתרשי ליה שפורע חובו כו' ע"ש משא"כ כאן דחיוב תשלומין ליכא דאפי' סוגר חנותו של חבירו פטור דלא הוי רק גרמא וכמבואר בב"י סי' שפ"ו ובש"ך סי' רצ"ב וכיון דעל ההיזק שבא לחבירו אינו חייב ואין אנו דנין רק לענין לכתחלה אם יכול לעכב על ידו שלא יזיק לו וכיון דר"י ס"ל דבכה"ג שהוא עושה בתוך שלו אינו מעכב על ידו א"כ מה מקום יש לחלק ולומר דכאן שפיר מעכב דקא משתרשי ליה דאין זה סברא כלל לענין העיכוב לכתחלה דמאי איכפת ליה בריוח שמרוויח זה רק מחמת ההיזק שבא וכיון דמחמת ההיזק אינו יכול לעכב תו ליכא לפלוגי בין אי משתרשא ליה או לא:

ולכן נלענ"ד דודאי גם ר"ה לא פליג עליה דר"י בהא דזה חופר בתוך שלו כו' רק דס"ל דלא אמרינן הכי רק בהיזק שאינו רק לפי שעה לבד משא"כ באומנות כגון ריחיים וחנות וכיוצא בו שעליה יחיה אדם וזה יורד עמו לחייו לקפח פרנסתו בזה ס"ל לר"ה דגם ר"י מודה דמצי מעכב אע"ג דקא עבוד בדידיה משום דא"ל פסקות לחיותי:

וזה מבואר לע"ד ממ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ה' שאלה ג' לענין לחלוק מקום בבה"כ דאע"פ ששמעון נפסד עי"ז שאם היה בא למכור מקומו יפחתו לו דמיו מחמת שאינו ראויה כאשר היה בתחלה נ"ל שבשביל הפסד זה לא נמנע ראובן זה מלחלק שכל ההרחקות השניות בב"ב היינו דווקא היכי דדבר הנסמך מזיק לשכינו בגוף ממונו כגון הסומך בורו כו' או פסקת לחיותא אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו ואינו מזיק לגוף ממון חבירו אלא שמפחיתו מדמיו כה"ג לא הצריכו חכמים להרחיק כי ההוא דעושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' ואע"פ שהדבר ידוע שהחנות של הראשון דמיו נפחתו שהיו נמכר ביותר כשלא היה במבוי רק חנות אחד אעפ"כ אינו יכול למחות בידו ואע"ג דקאמר תנאי הוא ורשב"ג פליג דאמר אף לשכינו כופהו משום שיורד לאומנותו ופוסק חיותא אבל משום דדמי חנותו נפחתים לא פליג עכ"ל הרי להדיא דבכה"ג אין העיכוב כלל מצד היזק דמטו לחבריה דבהא לא איכפת לן מידי אף לרשב"ג רק עיקר הטעם משום שיורד לאומנותו ופוסק חיותו ולכן לא מהני בזה לר"ה מה שהוא יכול לומר אני עושה בתוך שלי:

ואחרי הודיע כל זאת הנה האמת נכון דלדידן דקיי"ל דלא כר"ה בהא אלא גם בכה"ג דשייך פסקת לחיותאי לא מצי מעכב עליו דמצי אמר אתה עושה בתוך שלי כו' ומכ"ש מחמת דמטו ליה היזקא לא מצי לעכובי דהא קי"ל כר"י דאמר זה חופר בתוך שלו:

ולפ"ז צריך לשים לב במ"ש אא"ז רמ"א ז"ל בתשובה סימן ט' ליישב דעת אבי אסף דבדבר דברי היזקא כגון גדר מבוי הסתום כו' שבודאי יזיק לו כ"ע מודים דהלכה כר"ה וא"כ בנ"ד נמי בריא היזקא הוא כי הענטלימר השני נתן להכריז שכל ספר יוזל טפי מהגאון ומי ראה זאת ולא יבא אליו כו' ולכאורה קשה מה בכך שההיזק הוא ברור דאין לך היזק ברור ממה שהחנות נפחת מדמים וכמ"ש הרא"ש ואפ"ה לא איכפת לן בהכי כלל שזה עושה בתוך שלו כו' להשביח נכסיו וכיון דל"ש להך סברא דפסקית לחיותאי ממילא דלא איכפת לן במה שעשייתו לנזק ג"כ אע"פ דברי הזיקא:

ואפשר דס"ל דר"י לא קאמר אלא היכי דלא קא משתרשי ליה אבל היכי דקא משתרשי ליה דחייב לשלם כיון דבריא היזקא וע"י ההיזק שמגיע לחבירו הוא מרוויח אז ל"ש סברת ר"י זה נוטע בתוך שלו משום דהוי כנוגע בממון חבירו ממש וכמו מוחל שטר וכיוצא בו ואע"ג דלעיל שדיתי ביה נרגא נראה דאבי אסף לטעמיה אזיל דבמרדכי פרק הגוזל מייתי בשם ראבי' היכי דתובע להחזיר פקדונו להרוויח בו והוא מסרב ודחי ליה חייב ליתן לו מחצית שכר דס"ל דמבטל כיסו של חבירו דפטור היינו בלא הרוויח דוקא אבל בהרוויח חייב ע"ש וביש"ש סי' למ"ד והראבי' הוא בעל המחבר ספר אבי אסף לפיכך שפיר ס"ל דבכה"ג דברי היזקא הוי כמזיקו בידים ולא שייך לומר אני עושה בתוך שלי ושפיר מעכב על ידו והא דמייתי מדר"ה היינו לומר דעכ"פ בכה"ג הוי כמזיק לחבירו ומפסיק לחיותו כל שמעמיד ריחיים סמוך לו וכיוצא בו ובשיטה זו קאי ג"כ הרמ"א בסימן רצ"ב ולכך ג"כ מייתי מינה לנ"ד כיון דעכ"פ בריא הזיק' הוי כנוגע בגוף הממון אע"ג דמשמע דהמדפיס לא רצה להרוויח כלל כ"א להכעיס להגאון ע"ש מ"מ כיון דאם מרוויח חייב לשלם אלמא דהוי כנוגע בגוף הממון ממילא דלכתחלה יש לו לעכב על ידו ולא מצי למימר אני עושה בתוך שלי:

ולפ"ז נבא לנידון דידן דלא יהיבנא להו לבעלי החניות הישינים דדמי ממש עובדא דידן להא דאבי אסף הרי בררנו דכל חיליה מהא דמבטל כיסו של חבירו ומרוויח בו מחויב ליתן לו מחצית הריוח וכדכתיבנא שזה שיטתו במרדכי. אמנם כן הנה היש"ש שם חולק וכתב וז"ל ולא ידענא מאיזה צד יש לחייבו אי משום שהזיקו שעיכב ממונו א"כ אפי' לא הרוויח נמי אע"כ גרמא בניזקין היא ופטור אם כן אפי' הרוויח נמי כו' ולכן פסק שם דאפי' תובעו לדין וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו ומרוויח פטור כו' ע"ש. ונראה מש"ך סימן רצ"ב שמסכים לדבריו בזה. ודברי היש"ש מסכימים לסברא שכתבתי לעיל דכל שפטור משום גרמא מה בכך דמשתרשי ליה וא"כ ממילא בנ"ד כיון דמשום גרמא אין יכול לעכב עליהם דהא קיי"ל כר"י לא איכפת לן בהא דקא משתרשי להו ואפי' לכתחלה אין יכולין לעכב ומצו בעלי החניות החדשות לטעון קים לן כהיש"ש והש"ך ז"ל בהא וכמו דאמרינן באיבעיא דר"ה בדר"י בבר מבואה אבר מבואה אחרינא דכיון דלא איפשטא לא מצי מעכב ה"נ בספיקא דפלוגתא כי האי לא מצי לעכובי וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש בתשובה שהבאתי לעיל:

איברא שיש מקום לפרש כוונת הרמ"א מ"ש דבדבר דברי היזקא כגון מבוי שבודאי יזיק לו כ"ע מודים דהלכתא כר"ה ר"ל דבפסק לחיותא כי האי שהוא דבר ברור שבודאי יקפח פרנסתו בזה כ"ע מודים דמצי לעכובי וע"כ לא פסקו הפוסקים דלא כר"ה אלא היכי דמוקי בהדיא דאין זה פוסק חיותו כ"כ וכן מצאתי בספר אגודת אזוב דף פ"ה: ואומר אני דאבי אסף סובר דאף ר"ה בריה דר"י מודה בזה ודוקא בסתם מבוי דהיינו מפולש דמצי א"ל מי שבא אצלך יבא כו' אבל במבוי הסתום בג' צדדים דלא מצי למימר מי שיבא אצלך כו' דפשיטא שיהא אצלו דהא דר כלפי צד פתוח גם ר"ה בריה דר"י מודה מפני שזה דומה למצודת הדג כו' ואף ע"ג דאבי אסף סיים כדר"ה לא בא אלא לומר שבנידון זה לכ"ע מצי לעכב כדר"ה א"א שמלת כדר"ה ט"ס הוא וראי' דבס' אגודה לא העתיקו עכ"ל וא"כ אפשר שגם דעת הרמ"א כן וכן נראה ממה שמצאתי בטורים שנדפסו מחדש דפוס דיהרנפורט בחדושי הגהות שם כתב שחסר בד"מ שלפנינו וצ"ל וז"ל ונלע"ד דגם ר"ה בריה דר"י מודה בהאי דינא דחנו' דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן א"ל הלך תחלה לפני פתח שמעון וכ"כ המרדכי בהדיא שם ומשמע דוקא מכח זה פסק כן דזה מקרי ירד לחיותו לא כשמעמיד החנות בצידו וע"ש ודוק עכ"ל:

אמנם לפע"ד אע"פ שבחדושי הגהות הנ"ל העתיק כן מהד"מ פ"י אשר היה לפניו מ"מ לענ"ד אין זה מהד"מ כ"א איזה חכם הגי' כן בגליון הד"מ ואח"כ הכניסוהו לפנים כאשר נמצא כן כמה פעמים כי מה שסיים ובתשובות ודוק נראה שאין זה מל' הד"מ שאין דרכו בכך וזה האות כי גם בידי יש ד"מ הארוך כ"י ח"מ ולא נמצא שם לשון זה כלל אדרבא כתב שם וז"ל ואצ"ל שאם א' מבני המבוי כו' וכתב הב"י שכן פסק הרי"ף כו' ולא כמרדכי והגמיי' שכתבו בשם אבי אסף דהלכה כר"ה ולכן פסק שם על ראובן שיש לו חנות בסוף המבוי ובא שמעון לפתוח בתחלת המבוי דראובן מעכב עליו ואין הלכה כן אלא כדברי רבוותא דפסקו דלא כר"ה עכ"ל הד"מ כת"י שבידי ומלשון זה מבואר דלא מחלק כלל בין מבוי סתום שהרי לא העתיק בדבריו מבוי סתום כלל וס"ל דאע"ג דזה בא לפתוח בתחילת המבוי וזה יש לו חנות בסוף המבוי אינו יכול לעכב וכן נראה ממש שהשמיט דין זה לגמרי בש"ע אלמא דס"ל שאין זה הלכה ואע"ג דבשו"ת כתב ישוב לדברי אבי אסף מ"מ לא לא כתב אלא שיש להתיישב בדבר ע"ש ור"ל שיש לצדד ולהצדיק הצדיק דמעיקרא אא"ז הגאון מהר"מ מפדווא ע"ש דמצדד אצדידי ומהפך בזכותו כל מה דאפשר אבל בהגיע תור הלכה למעשה לא רצה לתקוע הלכה בזה בש"ע שלו ואם איתא דס"ל הכי לא הוי משמט מלהשמיענו חידוש כזה בש"ע שכל הדינים נחתכים על פיו אלא ודאי דלדינא ס"ל דליכא לפלוגי בהכי כלל:

ועוד שלענ"ד לא מסתבר כלל לחלוק בענין פוסק חיות כיון דאתינן עלה מצד סברא דאחד עושה בתוך שלו לשאר נזיקין דמיא דשרי מה"ט לדידן דקי"ל כר"י וכלום חילק בין היזק רב למעט וה"נ לענין פיסוק חיות א"א דאף בתוך שלו אינו יכול לומר אני עושה כו' אף בפיסוק חיות מעט יש לנו לאסור ויש ללמוד דבר זה ממ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות שכינים וז"ל היה שם במבוי אחד מבני מבוי כו' ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ כו' והעתיק לשונו בש"ע סי' קנ"ו והנה הסמ"ע שם האריך בביאור לשון הרמב"ם בהא דנקט המניעו' פעם בל' יחיד פעם בל' רבי' ועולה ע"פ פירושו מ"ש הרמב"ם ואם היה גר מעיר אחרת כו' המניעה מטעם פיסוק חיות ואפ"ה נקט לשון רבים כלשון הברייתא כו' ע"ש ולפ"ז לשון הרמב"ם בא שלא בדקדוק כדרכו והוא דוחק גדול:

ולפענ"ד נראה דהרמב"ם באו דבריו במשקל הל' כדרכו דהרמב"ם קשיא ליה בהא דקאמר ר"ה בריה דר"י דבר מתא אבר מתא אחריתא מעכב דהא הברייתא סתמא אמרה עושה אדם חנות כו' וסתם לן תנא דברייתא ולא פירש שיהיה מאותו העיר או אותו מבוי דוקא ומשמע דבכל גווני עושה אדם כו' ולכן ס"ל להרמב"ם דודאי כיון דלא נקטינן כר"ה דס"ל דמשום טענה דפסקית לחיותאי הוא יכול לעכב ממילא שאין לחלק כלל בין אם הוא בר מתא או לא דא"ת כיון שזה קבוע במקום זה וזה נכנס לתחומו יש איסור בדבר לפוסק אף אם הוא בר מבואה דנפשיה יש לאסור וע"כ דלא איכפת לן בהא כיון שיכול לומר אני עושה בתוך שלי כו' כמבואר בברייתא זו ממילא דהאי טעמא גופא שייך אם הוא בר מתא אחריתא וזה מוכרח שהרי ר"י ס"ל גבי בור ואילן דשרי מה"ט דזה חופר כו' וכלום חילק בין אם הוא מעיר זו או מעיר אחרת ולשיטות שאר מפרשים צ"ל דלענין פיסוק חיות שייך לאפלוגי בהכי כיון שחבירו קבוע כאן כמותו יד שניהם שוים לכל חיתם ואין בזה דין קדימה משא"כ הבא מעיר אחרת אבל הרמב"ם ס"ל דגם לענין פיסוק חיות אין לחלק בכך והיינו דנקט סתם עושה אדם:

אך ברייתא דקתני כופין בני מבוי כו' הוא מטעם שמרבה עליהם הנכנסין והיוצאין וע"ז קאמר ולשכינו ר"ל שזה בא להיות שכן קרוב אצל אחד מבעלי האומנות זו שאז בני המבוי אין יכולין לעכבו שכבר יש שם אחד מבני מבוי אומנות ומאי איכפת להם שבני העיר ילכו לאומן זה או לזה רק שהוא בא לכופו שיתרחק משם מטעם פיסוק חיות אינו כופהו אלא דמ"מ י"ל דאע"ג דמחלו בני המבוי רבוי הדרך לא מחלו כ"א לגבי מי שהוא מבני מבוי שלהם אבל לגבי אחרינא לא מחלו והיינו דמבעיא ליה לר"ה בריה דר"י ומספיקא דא בר מבואה אחרינא לא מעכב דכל לגבי בן העיר ודאי מחלי כמו שמחלו לזה שהוא מכבר שהי' בידם למחות ולא מיחו וממילא דגם גבי בן עיר אחרת ונותן עמהם מנת המלך דחשיב כדר עמהם כמ"ש הסמ"ע שפיר מחלו ודינו כבר מבואה אחרינא דל"מ מעכב ובזה יתיישב כל ל' הרמב"ם שהעתיק בש"ע:

אלא דעדיין צ"ע מה שהקשה הש"ך דמאי מבעיא ליה לר"ה בריה דר"י בבר מבואה אחרינא דמי גרע מבר מתא דשייך בכרגא והש"ך הקשה כן על פי' הסמ"ע ולע"ד לפי' הסמ"ע א"ש דודאי למאי דס"ד דאבר מבואה אחרינא מעכב פשיטא דגם אבר מתא דשייך בכרגא מעכב וכ"ש הוא ומה דקאמר ר"ה דאי שייך בכרגא ל"מ מעכב היינו דעכ"פ באין רוצה לכנוס למבוי של האומן ל"מ מעכב עליו דבכה"ג לא הוי פיסוק חיות כולי האי וכן פירשו באמת שאר מפורשים רק הרמב"ם כתב הדין לפי המסקנא דבר מבואה אחרינא נמי לא מעכב ממילא משוויה הדין גם בבן עיר אחרת דשייך בכרגא:

אך זה א"ש לפירוש הסמ"ע אך לפמ"ש דפיסוק לחיות לאו סברא הוא כלל להרמב"ם ועיקר הסברא משום רבוי נכנסין א"כ אף בס"ד אין מקום לפרש הא דאי שייך בכרגא לענין אם אינו רוצה להיות במבוי זה רק במבוי אחר דהא אדרבא במבוי אחר אית להו לעכובי טפי אליבא דהרמב"ם כיון דאין שם אומנות זו כלל וע"כ דמיירי שרוצה לכנוס למבוי זו שהאומנות שם ואפ"ה כיון דשייך בכרגא קאמר דלא מעכב א"כ כ"ש בר מבואה אחרינא שרוצה לכנוס למבוי דכיון דמחלי לגבי עיר אחרת דשייך בכרגא כ"ש למי שהוא מבני עירם וצ"ל כמ"ש הט"ז דמיירי דנותן עמהם המס השייך למלך מאותה מבוי ע"ש וא"כ אין כאן כ"ש כלל:

ויותר נראה לע"ד דהרמב"ם מפרש הא דאיתא בברייתא עושה אדם כו' ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך כו' לא בא ליתן טעם דלא מצי למטען פסקת לחיותי דלזה א"צ טעם כלל דהך ברייתא ס"ל דפסקת לחיותי אינה טענה כלל רק שבא ליתן טעם דלא ימחה בידו לומר שמרבה עליו הנכנסין והיוצאין ואע"ג שכבר יש אומנות זו ומחלו לו בני המבוי אני איני רוצה למחול לך לזה אמר שאינו יכול למחות שיכול לומר לו כמו שעשית אתה בתוך שלך והרבית הנכנסין אעשה גם אנכי לביתי:

ודבר זה מצאתי מפורש בתוספתא פ"ב דב"ב דאיתא שם וז"ל כיצד בנה מרחץ בצד מרחצאו של חבירו חנות בצד חנותו של חבירו אינו יכול למחות בידו ולומר אתה הבאת את התקלה שאומר כדרך שעשית בתוך שלך אף אני אעשה בתוך שלי עכ"ל. והנה אמת נכון שהרמב"ם למד כן מתוספתא זו דעיקרא דבריית' אתי לאשמועינן דל"ת דיכול למחות מחמת הנכנסין והיוצאין ובהכי א"ש טפי הא דסתם ולא פירש דמיירי בבן עיר זו דוקא משום דממילא ש"מ מדקאמר טעמא אתה עושה בתוך שלך ר"ל שהבאת התקלה על בני המבוי ולא הקפידו עליך ע"ד כן מחלו לך שגם האחר יכול לעשות בשלו ג"כ וזה שייך דוקא בבר מבואה דנפשיה או למאי דבעי ר"ה בריה דר"י שייך לומר כן אף בבר מבואה אחרינא או דשייך בכרגא דהכא אבל בבן מבואה אחרת פשיטא דלא שייך האי טעמא משא"כ לפמ"ש לעיל צ"ל הא דנקט בסתם עושה אדם כו' היינו לומר דמטעם פסקת לחיותי איני יכול למחות אבל אם בא למחות מחמת רבוי הנכנסים שפיר היה אפשר לו למחות בבן עיר אחרת או שנאמר הברייתא מיירי שהוא אין דר שם במבוי זו כלל רק שיש לו חיות וכיון דשאר בני מבוי לא מעכבא ע"ז שמרבה הנכנסין ל"מ איהו לעכובי משום פיסוק חיות מפני שיכול לומר לו אתה עושה וכו' אך לפמ"ש א"ש טפי ול' התוספתא מכריע ועוד יש לדבר בזה הרבה אך לקצר אני צריך:

ועכ"פ למדנו מזה דלדעת הרמב"ם לא איכפת לן בהאי סברא דפסקת לחיותי מטעם שזה עושה בתוך שלו אפי' הוא בר מתא אחריתא ואצ"ל בבן אותו העיר עצמה דל"א דמצי טען פסקת לחיותי וא"כ מה"ת לחלק בין מעט להרבה כיון דלא אמרינן הך סברא דפסקת לחיותי כלל וכן משמע לענ"ד מהירושלמי פ' לא יחפור דקאמר שם טעמא דרבנן מפני שישוב העולם בבורות' שמעון בר ווה אמר בשם ר"י כך משיב ר"י לחכמים כמה דאית לכון ישוב העולם בבורות כך אנא אית לי ישוב העולם באילנות עכ"ל. ונלפע"ד דהכי פירושו דרבנן ס"ל דישוב העולם הוא בבורות שמשקה ממנו שדותיו ושאר תשמישין וכשזה מקלקל את בורו מצי אמר פסקת לחיותי ור"י ס"ל דכמו כן ישוב העולם באילנות שזה מתפרנס ממה שנוטע אילנות וכיון שעושה בתוך שלו לפרנס עצמו לא איכפת לן בזה שיגיע הפסד לחבירו בישוב עולם שלו כך נלענ"ד ועיין בהג"מ מ"ש בשם ריצב"א ראיה מכאן דדוקא בדברים שהם עיקר תשמישו אמרינן על הניזק להרחיק כו' ודבריו צ"ע לענ"ד ועיין בס' פני משה ואין כאן מקומו להאריך:

ועכ"פ איך שיהיה בדברי הירושלמי מ"מ קושטא דמילתא הכי הוא שיש שעיקר פרנסתם תלוי בזה שחופרין להם בורות כתוב בתורה ושנוי בתלמיד ואפי' ס"ל לר"י דלא משגחינן בהא כיון דזה נוטע בתוך שלו וא"כ אף דהתם אזלי שרשיו ומזקי לבור לא איכפת לן בהכי אע"ג דעי"ז מפסיק לחיותי' וא"כ יש ללמוד מהתם להכא דאף בכה"ג דמפסיק לחיות הרבה אינו יכול לעכבו ומ"מ לא רצה להקשות מזה אדר"ה דמצי לשנוי אנא כרבנן ס"ל דכל הקודם לקבוע פרנסתו זכה ואין השני יכול לכנוס לגבולו וא"כ לדידן דק"ל כר"י בכל גווני אינו יכול לעכב אפי' היכא דברי היזקא מ"מ הא כבר הוכחתי דמ"מ הוא פטור מלשלם דכל מבטל כיסו של חבירו הדא. אינו רק גרמא ופטור ואפילו תימא דמ"מ לכתחלה יכול לעכב על ידו וכמ"ש התוספות בהא דגרמא בניזקין פטור אבל אסור ויכול לעכב ולכן גם בזה כיון דברי היזקא שפיר מעכב שלא יגרום לו היזק ואף ע"ג דלר"י אפי' לכתחלה אינו יכול לעכב משום דאין הנזק מוכן בשעתו דשרשים השתא ליתנייהו משא"כ כאן הוי קצת כגיריה דיליה. מ"מ נראה שאין כל זה מספיק לחתוך הדין שיכול לעכב על ידו שהרי מבואר בח"מ סימן ס"ו שיש דיעות בפוסקים הסוברי' דיורש יכול למחול לעצמו וא"צ לשלם מדינא דגרמי שיכול לומר לא נתכוונתי להזיק כ"א לצורך עצמי נתכוונתי ומשמע התם דאפי' מצי מחל מטעם זה:

ולפי"ז קשה דהא גבי בור ואילן פליגי ר"י ורבנן ולרבנן יכול לעכב ע"י שלא לנטוע בתוך שלו משום שיבא לידי גרמא בניזקין אף ע"ג שאינו מתכוין להזיק כלל רק לטובת עצמו מתכוין ומכ"ש היכא דאית ביה משום דינא דגרמי ודוחק לומר דאה"נ קאמר ר"י זה נוטע בתוך שלו וכיון שאינו מתכוין להזיק שרי דהא באמת ר"י מודה דהיכא דהוי גיריה דיליה לא מהני שעושה לטובת עצמו:

וצריך ליישב ע"פ מ"ש באורים ותומים סימן ס"ו ס"ק מ"ב בשם הגדולי תרומה שהקשה על שיטה שניה מהא דאמרינן בגיטין העושה מלאכה במי חטאת כו' וכתב באו"ת לתרץ דהחילוק הוא דוקא לענין דינא דגרמי אבל לא לענין מזיק בידים ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הו"ל מזיק גמור בידים ע"ש:

ולכאורה. דברי הגדולי תרומה נכונים דהא למאן דדאין דינא דגרמי ע"כ דס"ל דגורם הוי כמזיק בידים ואפ"ה מחלק בין אם מתכוין להזיק א"כ דון מיניה גם לענין היזק שא"נ דאף ע"ג דשמיה היזק מ"מ לא עדיף מגרמי ויש לחלק בו בין מתכוין לטובתו או לא:

אך דזה א"ש למאן דס"ל דדינא דגרמי הוא דין גמור משא"כ למאן דס"ל דאינו רק קנסא כמבואר באורך סימן שפ"ו א"ש דדוקא בדינא דגרמי יש לחלק משא"כ אי היזק שא"נ שמיה היזק ליכא לאפלוגי בהכי כלל ושיטה זו הוא דעת הראב"ד כמבואר בסי' ס"ו ואזיל לשיטתו בפ"ז מהלכות חובל ומזיק דאי היזק שא"נ לא שמיה היזק רק דבמזיד מחויב לשלם מטעם קנס ולכן בעושה מלאכה במי חטאת אפי' בגופו פטור משום דלהנאתו מתכוין ואינו מתכוין להזיק לא קנסו בו במזיד ע"ש:

וכן מצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף פ"ו שהרמב"ן כתב בשם הראב"ד שאין המוחל משלם אלא במתכוין להזיק אבל זו מחלה להנאת עצמה והביא ראיה מעושה מלאכה במי חטאת כו' דהיזק שא"נ לא שמיה היזק ובעוסק במלאכתו לא קנסו ע"ש דמבואר דלהראב"ד אפי' לכתחלה שפיר דמי שהרי על הנך דמתרצין דהבת קטנ' היתה כתב שהוא תימא דהאיך נתן ר"נ עצה להזיקו לזה וע"ז הביא תי' הראב"ד וכן מבואר שם ממ"ש בשם תר"י ע"ש:

וצ"ל דאף ע"ג דעושה מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים עכ"פ משום דאף ע"ג דהיה צריך למלאכתו לא היה לו ליקח במזיד ובשאט נפש לעשות מלאכה בגוף הממון של חבירו משא"כ במוחל מו דלא קא עביד מעשה בגוף הממון של חבירו רק בדבורא קא עביד מעשה עדיף טפי מהיזק שא"נ ואפי' לכתחלה מצי למיעבד הכי להנאת עצמו ועכ"פ למדנו מזה שיש חילוק בדבר בין אם הוא נוגע בגוף הממון של חבירו או לא והשתא א"ש הא דפליגי רבנן ור"י באם הבור קדם כו' משום דהתם אע"ג דהשתא לא קעביד מידי מ"מ אנו דנין ע"ש סופו דאזלי שרשים ומזקי לבור ולכן ס"ל לרבנן דמעכב עליו וגם ר"י מודה בכה"ג היכא דהוי גיריה דיליה משא"כ במוחל שט"ח וכה"ג שסוף מעשה ההיזק אינו נוגע בממון חבירו רק אומר ועושה ואינו נוגע בגוף ממון חבירו שפיר דמי אף לכתחלה בכה"ג שאינו מתכוין רק לטובת עצמו ולא נתכוין להזיק כלל:

ומעתה בההוא דעושה אדם חנות בצד חנות חבירו וכיוצא בו אין מקום לדון בזה עיכוב לכתחלה בין לרבנן ובין לר' מטעם מזיק לחבירו שהרי אין מתכוין להזיק כלל רק לטובת עצמו לעשות לו פרנסה במקומו ואין מקום לדון בזה רק מטעם פסקת לחיותי והוא סברא דר"ה ולא קי"ל הכי:

ועפי"ז יש ליישב דברי האבי אסף לפי מ"ש הרמ"א דהוי בריא הזיקא והאבי אסף ס"ל כדעת הנך פוסקים דס"ל גבי מוחל דאם מוחל לעצמו ג"כ מחויב לשלם מדינא דגרמי ולא מהני מה שמכוין לטובת עצמו משא"כ להפוסקים דקיימי בשיטת הראב"ד דכל הנאות עצמו שפיר דמי ואא"ז רמ"א ז"ל שפיר מייתי ראיה מהתם דס"ל לאבי אסף דמעכב על ידו אף ע"ג דקעביד בדידיה ומקרי בריא הזיקא וא"כ ה"ה בנ"ד זה שנתן להכריז שיוזל זהב טפי מהגאון מהר"ם מפדווא ז"ל וא"כ פשיטא דלכ"ע יכול לעכב דהא הענטלימר הב' כתב רמ"א שהיה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעיקר כוונתו היה להזיק להגאון מהר"מ ז"ל ואין מי שחולק בזה וראייתו מאבי אסף דכל דברי היזקא אע"ג שאינו רק דרך משא ומתן שזה מותיב ליה גבי דחבריה יכול לעכב על ידו וא"כ הדבר ברור בנ"ד שאלו מתכוין לטובות עצמו אפי' תימא דהוי ברי הזיקא מ"מ הא איכא דעת הראב"ד וסייעתו דס"ל דבכה"ג שפיר מצי למיעבד לנפשיה ויש להם על מה שיסמוכו ומה שטוענין החניות הישנים דפסק לחיותיהן לא כלום הוא כיון דפסקינן דלא כר"ה בהא ומאן הרגלים לומר לחלק בין פיסוק חיות רב למעט כל דבר מתא הוא מצי מעכב עליו:

ואין להביא ראיה מהא דאמרינן לימא מסייע ליה מרחיקין מצודת הדג כו' ומשני שאני דגים דיהבי סייר ופי' הר"י בן מג"ש כלומר משלחים שלוחים לראות אם יש שם מצודות אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעים שיש שם מצודות הרבה בורחים מאותו מקום כולו ואין נכנסין לאותו מקום כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת לחיותא אבל אי לא יהבי סיארא ולא היה בורחין מאותו מקום שנמצא שממילא לא נאחז במצודה אפשר שילכד באותו מצודה האחרת כמו ריחיים שאפשר שיהא מקצת אנשים טוחנין בזו דלא מפסיק לחיות כלל שאין מעכב עליו ואף ע"ג דהוא מפחית ליה לחיותא מצי אמר ליה את מטי לך מאי דמפסקא לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דמפסקו לי מן שמיא עכ"ל ומזה מבואר להדיא סיוע לסברת אבי אסף לפי מ"ש לעיל דאא"ז מפרש דברי הזיקא ומפסיק לחיותא טובא וכמ"ש בשם אגודת אזוב:

אך באמת רש"י פי' דהוי כמטו לידיה וכ"נ מדברי שאר מפורשי' והערוך מפרש לפי שלפעמים ברשת נלכדה רגלם וכשרואין מזונות במצודה אחרת יוצאין מזו והולכין במצודה אחרת ע"ש ולדבריהם אין לחלק כלל בין מפסיק לחיותי' טובא ובין מפחת לחיותי' ואדרבא משמע להיפוך דכיון שהר"י בן מיג"ש כתב שהענין במציאות הוא שע"י המצודה אין נכנסין לה ופסקא חיותאי טובא לא מסתברא שהמפרשים אחרים יחלוקו במציאות וא"כ הו"ל לפלוגי בהכי אע"כ דס"ל דאין לחלק בכך כלל ואי לאו דיהבי סיארא וכניצוד ועומד דמי לא היה צריך להרחיק כלל אע"ג דבמצודה הוא מפסיק לחיותי' טובא ובאמת בעיני יפלא על כל הפוסקים שהשמיטו הך דינא דמרחיקין מצודת הדג כו' היה צריך להשמיענו דלענין מצודת הדגים אינו כן משום דיהבי סיארא:

וראיתי בנימוקי יוסף שכתב ומיהו דוקא בכה"ג שלא הגיע ליד אחד מהם דבר שכל מי שקדם באיזה ענין וקרב הדבר להגיע אין חבירו רשאי להקדימו וליטלו וכדתניא מרחיקין מצודת הדג כו' וע"ש שמרכיב טעם רש"י והערוך יחד ובאמת לפי פי' הערוך אין הכרח מכאן להך דינא שכתב אם קרוב הדבר להגיע כו' ע"ש:

ועיין בב"י בשם הפוסקים שלמדו מהא דמרחיקין כו' דין מעריפיא וגוף הדין דמרחיקין מצודת הדג השמיטו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דהוה להו להשמיענו כזאת. וגם לידע שיעור ריצת הדג שהוא עד פרסה וצריך טעם למה השמיטהו וצ"ע כעת:

ודאתאן עליה בנ"ד נראה ברור לא מיבעיא לפירוש שאר מפרשים דאין זו טענה כלל אפי' לפי' הר"י מיג"ש אין הנידון דומה כלל דהתם המצודה מפסיק חיותו לגמרי אבל הכא אטו משום שזה פוגע באותן החניות תחלה לא יעבור בהן משם והלאה הא נפשו יודעת מאד כי הן רבים עתה החניות ולא יעזוב נפשו לשאול גם בהן אולי מוזלי גביה וגם להא דאבי אסף לא דמי כלל וכמ"ש לעיל בשם הד"מ הביאו הגהות החדשות וכן האגודת אזוב דדוקא במבוי סתום משלשה צדדים עד כי אפס מקום אחר לילך לראובן אם לא יעבור תחלה על פתח שמעון ובכה"ג שפיר יש לדמותו לההוא דמצודה לפירוש הר"י מיג"ש משא"כ בזה שמצדדים אחרים דרך הרבים עובר לשם רק מצד אחד צריך לעבור לפני החניות א"כ אדרבה העובר על דרך הפתוח לחניות משאר צדדים אין רואה החניות כלל ואין זה רק כמו עושה אדם בשלו חנות כו' דכ"ע מודו דאינו יכול למחות ולעכב על ידו. ועוד שהרי כתב הר"י בן מג"ש לענין בני מתא אחריתא דה"מ היכא דליכא פסידא ללוקחים כגון דשוו דמי אהדדי ושוו עסקא אהדדי כיון דלא מרוויחים לוקחים מידי עבדי רבנן תקנתא לבני מתא כי היכא דלא לישהי עסקייהו ולא תיפסיק חיותייהו אבל היכי דשוו עסקא ולא שוו דמי כו' הלכך כיון דאיכא הרווחה ללוקחי' לא כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחרים וכן נמי דאמרינן בענין עושה אדם חנות בצד חנותו כו' ובר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב היכי דליכא ארוויחי תרעי אבל היכי דאיכא ארוויחי תרעי ל"מ מעכב דלא כל כמיניה דמתקן לנפשיה ומפסיד לכל בני מתא עכ"ל והרא"ש הביאו בקצרה ועיין בב"י דעת הרמב"ן וש"פ והרמ"א בהג"ה הביא להלכה כדעת הר"י מיג"ש בזה:. וא"כ נראה דק"ו הדברים שאם אפי' על בן עיר אחרת אין יכול לעכב אי איכא רווחא ללוקחים א"כ כ"ש לבר מתא גופא דלא מצי טען הכי וכאן איכא רווחא ללוקחים הדרים ברחוב שאחורי החניות הללו שיכולים לקצר דרכם כי יהיה להם דבר לקנות לא יסבו בלכתם רק רצוא ושוב ומצינו דרבוי הדרך מילתא הוא כדאמרי' בב"ב דף י"ב מבואות המפולשין לעיר אחרת כו' בני אותה העיר מעכבין עליהם לפי שכבר הוחזקו לקצר דרכם דרך אותן המבואות ע"ש וכה"ג טובא ובודאי דרווחא טובא איכא אם יכול לקצר הדרך ומי לא עסקינן דעד הכי והכי בטיל משווקים. ואמרו עליו על החכם רבי' ישר מקדנדיאה שהיה ממהר בהליכה באמרו כי אין לאבד הזמן היקר שבנמצאות בהילוך לאט ואם כן כי איכא רווחא ללוקחים ג"כ לאו כל כמיניה דהני למיעבד תקנתא לנפשייהו ולפי זה אין ראיה כלל ממ"ש אבי אסף דשם מיירי במבוי של עכו"ם ולא איכפת לן בתקנתא דידהו וכמ"ש הר"י מיג"ש והביאוהו הפוסקים אמנם כ"ז לרווחא דמילתא ולמען כבודו של אא"ז רבינו הגדול רמ"א ז"ל הואיל ונפיק מן פומיה לאוקמי דברי אבי אסף כהלכתא אע"פ שלא החליט הדברים רק מצדד אצדודי וכמ"ש לעיל אעפ"כ הראיתי לדעת כי גם לפי הדברים האלה אין זה ענין לנ"ד ואזיל ומודה דבכה"ג אין יכול לעכב:

אמנם לעיקר הדין הרי השמיטו הרמ"א בהג"ה. ונראה שמסכים לדברי ב"י בזה שדברי אבי אסף מיוסדים על דברי ר"ה ואנן לא קי"ל הכי וכדבריו מבואר בהגמי"י שכתב מדברי האבי אסף נראה דסובר הלכתא כר"ה וכמבואר בש"ך ע"ש ובודאי שהגמי"י כוונתו לדברי הא"א אלו ואם כן פשוט דיחידאה הוא בהא שהרי הרי"ף והרמב"ם וש"פ העלו דלית הלכתא כוותיה. ובהיות כי ת"ל דרכי מעולם לחתור אחר האמת נחני ה' בדרך אמת והאיר עיני ומצאתי מקור דברי אבי אסף מאין הם נובעין ומצאתי כי ממקום קדוש מרבינו הראב"ן זקינו של הראבי' שקרא ספרו בשם אבי אסף ולפי שאין ספרו מצוי אני מוכרח להעתיק כל לשונו בזה בדף קמ"ח ע"ב וז"ל איוותה נפשו לאכול אשכול בכורה ולשתות יין ישן מקנקן חדש ואבא היום אל עין משפט המה הקדושים אשר בארץ אדירי כל חפצי בם הראשון שבראשון למנורה הוא הרב רבי יצחק בר מרדכי ואחריו יאיר נתיב הרב רבי אפרים והחוט המשולש לא במהרה ינתק הרב ר' משה המדבר שלום אל עמו ועל חסידיו יזכר שלומכם ושלום תורתכם כערג נפש אוהביכם אליעזר בן נתן:

הנה נא הואלתי לדבר אליכם לתת שאלתי שתשיבוני באר היטב על דברי על עסק ראובן ושמעון הדרים בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחר בין הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה ויצא שמעון ממבוי זה שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער של בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן א"ל יעבור לפני בית שמעון וטוענו ראובן קא פסקית לחיותי כי כל אותן שהיה רגילין לבא אצלי עד עתה באים אצלך ושמעון משיב בכל יישובי ישראל דרים זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנו וראובן משיב בכל יישובי ישראל המבואות פתוחות ובאים בא' משני צדדים פעמים עוברים לפני פתח הבית של זה ופעמים לפני פתח זה כו' מהחיצונים הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך ועתה רבותי היכי נדיינו להאי דינא אי כר"ה דאמר בר מבואה אבר מבואה מעכב כו' וכ"ש אבר מבואה אחריתא וסוגיא דשמעתי' כוותי' אזלא מדאמרינן א"ל ר"ה לרבא לימא ר"ה דאמר כר"י וא"ל רבא א"ת רבנן כו' ומדמהדר רבא לאוקמי לר"ה כרבנן ש"מ דעיקר הוא וברייתא נמי כר"ה דייקי דקתני אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא כו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיות לא כ"ש ואע"ג דתניא תיובתא עושה אדם חנות וכו' הא מוקמינן לה כרבנן ור"ה כרשב"ג ועיקר הוא דאמר ר"י כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' וברייתא נמי קרוי' משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה ונדון אחר ר"ה או דילמא כיון דר"ה ברי' דר"י פליג עליו ואומר דבר מתא כו' מעכב מלעשותו אומנות בעירו הואיל ואינו שכינו בעירו ואי שייך בכרגא דהכא הוי כשכינו בעירו ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי ובר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב וכל מילתא כת"ק דר"ש אזלא ובעי ר"ה בדר"י אבר מבואה דעלמא מאי כלומר הא דאמר ת"ק ולשכינו אינו כופהו דווקא שכינו במבוי או אפי' שכינו בעיר ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותי' דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון א"ד כיון דפסיק לחיותי' כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא ואת"ל דממונא הוא ולקולא מי אמרינן כיון דר"ה סבר דפלוגתא דרבנן ורשב"ג על ב' שכנים במבוי וקאמר איהו כרשב"ג ולר"ה ברי' דר"י מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן כר"ה דיינינן דפשיטא לי' דבשכינו שבעיר ל"פ דודאי מעכב ואמרינן הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו ופרשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לי' חנות וימעט חיותו מכלל דאם לא קוראהו לא יסמוך והיינו כר"ה ודיינינן כוותי' על כל דבר יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידני על האמת. תשובה מה ידענו ולא תדע כו' חזרנו על כל צידי ראיות דדווקא קאמר דאוקי ריחייא דהזיקו ניכר ומצוי לפוסק חייו מההוא דאין לו מחי' כ"א בזה אבל שאר מו"מ עם בני מבוי שלו אפילו ר"ה מודה דל"מ מעכב א"כ כגון חנות וחייט שהוא אומנותו זה חייו אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלוות בריבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל:

ועוד אפילו ר"ה דאסר להעמיד ריחיים ה"מ לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולים לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקולו כו' מעלמא אתו ומעלמא לזבנו וכ"ש בן מבוי שהעמיד ריחיים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו הרגילין אצלו וה"נ שמעון יכול להלוות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפי' לר"ה ועוד דמוקמינן ר"ה כרשב"ג ואין הלכה כמותו בברייתא דהכי משמע בא"ט גבי בני מעיים שניקבו וכו' וגבי אבל הוצרך לפסוק כוותי' הלכתא ומייתי סייעתא משמואל דאמר הלכה כדברי המיקל באבל וגם במס' שבת פרק ר"א קאמר את"ל פליגי רבנן עלי' הלכה כמותו או אין הלכה כמותו כו' ואף ר"י גופא מסיק התם הלכתא כרשב"ג ולא פרכינן מי אמר ר"י הכי והאמר ר"י כ"מ ששנה כו' אלא ה"ט דבברייתא לא אמר ר"י הלכה כמותו ועוד ממלתי' דייקי דקאמר במשנתינו ולא קאמר כ"מ ששנה סתם כדאמרינן גבי משנת ראב"י קב ונקי בכל דוכתי מפי רבינו הלוי ועוד מדר"ה ברי' דר"י בעי לה בר מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו ש"מ הכי ס"ל ועוד אמרינן האי מאן דזבין ארעא מעכו"ם אמיצרא דישראל לית בי' משום דינא דבר מיצרא דא"ל ארי' אברחי' מינך ואם איתא לימא לי' פסקת לחיותי שיהיה עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך:

ומה שאמרת מאחד מבני החצר שביקש לעשות רופא כו' אין הנידון דומה לראי' דהתם דווקא בני החצר מצי מעכבי דאינם יכולין לסבול דריסות רגל כל אדם וחצי הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו:

ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות אצל חנותו רבינו שלמה שדי בי' נרגא מהא דכתובות באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו והתם מה שייך להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר ואפי' לדברי הגאונים לא מצית למידק מיני' מידי דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסוק חייב אפילו לשכינו דמצינו למימר אבר מתא אחריתי מצי מעכב הואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפי' לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסורא קבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפי' הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיני מה שייך לומר קולא גבי' ממונא דאי לההוא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל והמע"ה וכ"ש דאיסורא ל"ש למימר הכא דהא ממש גוזל או מוסר ממון חבירו יותר נוטל נשמתו מזה והוי גורם בעלמא ולא חשבינן לי' איסורא וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעביד עובדא כ"א בבינתך וחכמתך כי אתך תמות חכמה ואורך ימים תבונה:

תמי' אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה מה שפירש יורד לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו הרי נוכל לפרש ג"כ שיקפח פרנסתו ולא יפרנסו כפירוש הגאונים ומה שכתבו דגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא לא חשבינן לי' איסורא חלילה כי יש איסור בדבר כדאמרינן בפרק לא יחפור זאת אומרת גרמא בניזקין אסור ופירשתי פירוש יפה בזה הספר עכ"ל הראב"ן:

הנה טרחתי והעתקתי כל דברי התשובה בזה כי כמה הלכתא גברתא איכא למשמע מיני' ועין רואה תשור כי לא ירד הראב"ן לחילוקים אלו שכתב הרמ"א ואגודות אזוב משום שהמבוי סתום אלא כל עיקר ספק שלו שהי' מסופק אם יש לדון בזה כר"ה ושוב כתב דעכ"פ בבר מבואה אחרינא יש לדון כר"ה ואע"פ שצידד בדבר מ"מ לא העמיד על דעתו והנך רואה תשובת הגאוני' שהשיבו לו דאף בכה"ג שהמבוי סתום מכל צד ובר מבואה אחריני אפ"ה ל"מ מעכב:

ויותר מזה מבואר בדבריהם דאף לר"ה ל"א בכה"ג שהוא קונה במעותיו או להלוות בריבית אין יכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך שאל"כ אין אדם דר עם חבירו כלל ולפ"ז נראה דבחניות שלנו שעיקר עשייתם לסחורה מה שהוא קונה במעותיו ל"א בהא פסקת לחיותי ואותה שאמרו גבי חנות דלר"ה מעכב דזהו חייו היינו בחנות שעושה בו כלים למכור וכדאיתא במתני' חנות שבחצר יכול למחות כו' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק ע"ש:

אך אפילו תימא דחנות בכל גווני מיירי הכריעו בזה הגאוני' הללו דלא קי"ל כר"ה וכשיטות הרי"ף והרמב"ם וש"פ. ותימא על אבי אסף שכתב שמעכב כר"ה והוא דבר הנראה לעינים שהוא מעתיק מדברי הראב"ן אלו והרי הראב"ן לא הכריע בדבר אלא הי' כמסתפק ושואל את פי הגאוני' הללו ולפי שנראה שמצדד לומר דהלכתא כר"ה וגם השיב על מ"ש שאין זה רק גורם לכן כתב בלשון נראה דמעכב כר"ה לומר דלזה דעתו נוטה אבל באמת מבואר שם בראב"ן בפסקי הלכותיו לב"ב שחזר והודה לדעת הגאוני' הנ"ל שכתב שם וז"ל ומוקמינן דר"ה כרשב"ג והלכה כחכמים דאמרי אף לשכינו כופהו כו' בעי ר"ה ברי' דר"י בר מבואה דעלמא מאי תיקו ותיקו דממונא לקולא ואפילו אבר מבואה דעלמא ל"מ מעכב עכ"ל וכך עלה בהסכמה מכל הראשוני' ואחרונים וכך עמא דבר ומעולם לא שמענו למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניא אע"פ שהוא בונה אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים דרך עליו ואין מוחה בידם לומר דמפסיק לחיותא אם לא כשאחד בא לגור במקומו' שנוהגין חזקת ישוב או במקומו' שדנין דין מעריפא ועיין בשו"ת רש"ל ז"ל ומשאת בנימין בענין עני המהפך בחררה כו' והרבה יש לי לדבר בזה ולפי שאין ענינם לכאן וגם לאפס הפנאי ושעת הכושר אמרתי לקטוף מלילות ולהשאיר עוללות:

זאת תורת העולה מכל מאי דכתיבנא הנראה בעיני עיקר לדינא כי בעלי החניות החדשות בריבם יצאו כנים. ואיש באחיו לא ידחקון באמיץ כח ורוב אונים כ"א ישבו תחתם חדשים גם ישנים כאשר בררנו הדין דין אמת מפי ראשונים ואחרונים ובעלי הריב אשר מישראל המה ב"ה מאמינים בני מאמינים. המפרנס מקרני ראמי' עד ביצי כינים. יכפיל פרנסתם ומשכורתם עשרת מונים הקולות יחדלון ומטר המריבה לא יותך ארצה ויטע ביניהם אהבה ואחוה כמים הפנים לפנים. לא ירעו ולא ישחיתו כאשר הי' לפנים ואשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים ושלו' לדייני ישראל דברי זעירא דמן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה