אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה כה

שאלה כג

א.ה. על שאלה כד דלגו המדפיסים בספר הנדפס

גבר חכם בעוז ותושיה. אמריו נעמו מנופת מנופי' כסולת נקי' ה"ה כבוד אהו' ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפורסים מוהר"ר מרדכי נ"י:

אחד"ש שש אנכי על אמרתו משאת כפיו בתבונות ינחם. הא דשדר לן מתקא וחורפא קונטרס בדיני ברירה אשר כתב שלח ונמסר יפה מיד בד"ז הרב המופלג החריף ובקי המפורסי' מוהר"ר סענדר חיים נ"י. והנה כי אף בעידנא לא מצינא לאהדורי דלא מצינא לאשתמוטי ממסכתא דקאמינא בה וגם כי אנכי חזון הרביתי בעניני' עמוקי' ורחבים הללו בכמה תשובות אשר התהלכתי ברחבה. אפס לכבודו עברתי בין בתרי אמריו אמרי נועם. ומצאתי בהם טעם. יסודתם בהררי קודש. וראיתי להקריב אומר הבא מן החדש כו':

והנה מ"ש כ"ת להשיג על מ"ש ביש"ש ב"ק בדיני ברירה לתמוה על ר א"ש בנדרים שכ' לחלק בין חצר לבקעה דבחצר קפדי אינשי אדריסת הרגל ותמה היש"ש דהא אכתי תיקשי דהא התם חצר השותפין דלא קפדי הוא וע"כ דבין לרבנן ובין לראב"י אסרי וויתור כו' וע"ז השיב כ"ת דבאמת ליתא בהרא"ש מה שהעתיק ביש"ש וא"כ רבנן כמאן ואין כוונת הרא"ש להקשות דרבנן דלא כמאן דבהא לא איכפת לן אם ראב"י ומחלקותו יסברו כר"א רק דהרא"ש קשיא לי' דבפרק השותפים משמע דוקא שותפי' לא קפדי אהדדי. הא אחריני קפדי ואפי' לרבנן דר"א אסור כדמשמע בפרק חזקת ע"ש והאריך בזה:

ואני תמה דמאחר שכ"ת מסכים לדברי מהרש"ל בזה שנראה מדבריו דקאי להך תירוצא דבפרק חזקת דמתרץ רבינא דמתני' דהשותפי' כר"א דוויתור אסור א"כ אפס מקום לדייק מהך מתני' דאחריני קפדי דהא התם לאו משום קפידא מיירי רק בוויתור ואין כאן מקום לדייק מזה כלל קפידא לאחריני רק שנוכל לדייק זה מלשון רבינא בפרק חזקת דקאמר רבינא אמר לעולם לא קפדי והא מני ר"א היא כו' והתוס' שם כתבו דמשמע דלכ"ע קפדי אינשי אדריסת הרגל ואף רבינא לא קאמר אלא בשותפין והקשו ע"ז מהא דאין בין המודר כו' ע"ש ואיך אפשר להעמיס זאת בלשון הרא"ש שלא הזכיר בדבריו כלל ההיא דפרק חזקת והעיקר חסר מן הספר וגם דהתם נמי לאו בפירוש איתמר אלא מכלל משמעות לישנא דרבינא דקאי אתירוצא דר"נ דאמר הכא בשותפין כו' וזה הכריחו לרש"ל לפרש דמגופא דמתני' דפליגי רבנן וראב"י בדין ברירה משמע דלאחריני אסור משום דקפדי (ולשון רש"ל שכ' אלמא דכ"ע קפדי א"כ רבנן כמאן הוא מגומגם ונ"ל שיש ט"ס וצ"ל דאל"כ רבנן כמאן ור"ל דאם תאמר דלא קפדי א"כ ע"כ דמטעם וויתור אסרי רבנן וראב"י וא"כ רבנן דס"ל וויתר מותר כמאן) דאל"כ ע"כ דתרווייהו ס"ל וויתור אסור וא"כ רבנן דמתירין וויתור כמאן וע"ז הקשה הרש"ל כיון דהרא"ש תלי באוקימת' דברירה והיינו לרבינא ולדידי' בשותפי' לא קפדי רק משום דס"ל וויתור אסור א"כ ע"כ דלא איכפת לי' אי רבנן וראב"י קיימי כר"א דאוסר וויתור וא"כ אף אי הוה אמרינן דחצר ובקעה שווין דבתרווייהו לא קפדי נמי א"ש הא דרבנן וראב"י משום וויתור ואין הכרח ממתני' כלל רק מלישנא דרבינא מוכח הכי וכמ"ש והרי הרא"ש לא מייתי מהתם רק ממתני' דהכא וכן מבואר בדברי היש"ש שם אח"כ להדיא ע"ש שכתב וע"כ רבינא לטעמי' דמפרש דבברירה פליגי אבל בלא ברירה אסרי וויתור במודר הנאה ומיני' ליכא לדייק חילוק דר"ת בין חצר לבקעה אם לא מסוגיא דפ' ח"ה וכדפרישי' עכ"ל ור"ל דכיון דע"כ לומר לדידי' דרבנן וראב"י ס"ל וויתור אסור א"כ אין הכרח לומר דשותפי' דוקא הא אחריני קפדי אלא מצינן למימר דגם אחריני לא קפדי כדמשמע פשטא דסוגיא דאבה"מ דפריך מאן תנא כו' רק דבהשותפי' הטעם משום וויתור אסור וכדמוקי ג"כ בפרק אבה"מ ואע"ג דרבינא נקט מילתי' אשותפי' מ"מ הך סוגיא דאבה"מ דפריך מאן תנא לא ס"ל הכי אלא ס"ל דאחריני נמי לא קפדי ואין הכרח לחלק בין בקעה לחצר כלל רק אם נאמר דלאו בברירה פליגי רק דפליגי אי קפדי או לא וא"כ מה שאמר ראב"י זה נכנס לתוך שלו היינו דמחמת שותפי' לא קפדי ומוכח דאחריני קפדי וכמ"ש הרש"ל שם לשיטת התוס' משא"כ הרא"ש שהזכיר בדבריו אוקימתא דברירה א"כ צ"ל דמטעם וויתור אסור אתי עלה אין הכרח לחלק בין שותפין לאחר לענין קפידא בחצר וא"כ י"ל דהמקשה מאן תנא ומוקי כר"א ס"ל כרבינא בהא דמוקי הטעם דפלוגתא משום וויתור רק דרבינא ס"ל שותפין דוקא והמקשה דאבה"מ ס"ל דה"ה אחריני דממתני' גופא ליכא לדיוקי מינה מידי כיון דלאו בקפידא מיירי רק מחמת איסור וויתור וראב"י משום ברירה מתיר וע"כ דלמאן דמתיר וויתור אפילו באחריני שרי משום דלא קפדי כלל. וזה ברור למעיין בדברי רש"ל. אך שאני תמה לפי הבנת הרש"ל בהרא"ש שקושייתו דלא מסתבר דראב"י ומחלוקתו יסברו וויתור אסור וע"כ משום דס"ל קפדי הוא א"כ דברי הרא"ש סותרים זא"ז תוך כ"ד שהרי לעיל מינה כתב וכיון דסתם לן תנא כר"א הלכתא כוותי' דקי"ל הלכה כסתם משנה ועוד הסוגיא דלקמן בשותפין שנדרו כוותי' כו' מבואר דמפרש דפלוגתא דהשותפין כר"א אתיא ואין איסור רק משום וויתור ולא משום קפדי ותכ"ד כתב והאי דרה"ר דמתני' אומר ר"ת דמיירי אף בבקעה משום דקשי' ליה מהשותפי' שנדרו ואף ר"א לא שרי כו' ומוכיח מזה דמטעם קפדי הוא דלא מסתבר לי' מטעם וויתור דא"כ רבנן דלא כמאן ולכך מחלק דבחצר קפדי ולא בבקעה וזה סותר למ"ש לעיל דמטעם וויתור הוא:

אך לפענ"ד דברי הרא"ש שבפסקיו מתפרשי' יפה עפ"י מ"ש הרא"ש בפירושו שם ר"פ השותפין כו' אסורין ליכנס לחצר דבחצר קפדי כ"ע אדרה"ר ואתיא אפילו כרבנן ובחזקת הבתים אית דמוקי להך כר"א דאמר וויתור אסור במודר הנאה משום דשותפים לא קפדי אהדדי עכ"ל וכוונת דבריו מ"ש דבחצר קפדי כ"ע כו' היינו לחילוק ר"ת דאף דלעיל אמרינן דלא קפדי היינו בקעה אבל כאן בחצר קפדי ולכן אע"ג דלעיל מוקי כר"א הך דהכא אתיא אפי' כרבנן כיון דבחצר מיירי. ושוב כתב ובחז"ה אית דמוקי כו' והוא אוקימתת רבינא הרי מבואר דמ"ש מעיקרא דבחצר כו' אפי' כרבנן היינו לאינך אוקימתות שם דהיינו ר"נ ור"פ וכן לדעת המקשה שם דס"ל דגם בשותפים בחצר קפדי וא"כ הא דפריך בפרק אבה"מ מאן תנא כו' ולא חייש להנך דס"ל דקפדי אדר"ה וקאמר בפשיטות דר"א לדידהו מוכרח לומר דחצר שאני דבחצר כ"ע מודי' דקפדי ושוב כתב ובחז"ה כו' ר"ל דלדידי' לא מהני מה דאמרינן דבחצר קפדי דאיהו ס"ל דשותפים לא קפדי וע"כ דמטעם וויתור אסור ועפי"ז מתפרשין גם דברי הרא"ש בפסקיו דמתחלה כ' דמסוגיא דהשותפים שנדרו משמע כר"א והיינו לפי אוקימתא דרבינא דס"ל שותפין לא קפדי וע"כ דמטעם וויתור הוא ושוב כתב דר"ת מפרש דמיירי בבקעה משום דקשיא לי' הך דהשותפים כו' והיינו לפי פשיטות הסוגיא ולפום מה דבעי בחז"ה שם מעיקרא למימר דאף שותפין קפדי שלא יסתור הא דמשמע בפשיטות בפרק אבה"מ דדרה"ר לא קפדי ע"כ לחלק בין חצר לבקעה. ומעתה מ"ש מהרש"ל להקשות דהא שותפים אפילו בחצר לא קפדי כדפי' ר"ת בכמה מקומות וכן מוכח בפרק חזקת הבתים כו' לא קשיא מידי דמ"ש כן ר"ת היינו לפי אוקימתא דרבינא בפרק חזקת ולדידיה לא מהני הא דנימא בחצר קפדי כיון דאיהו ס"ל דשותפין לא קפדי א"כ צ"ל משום וויתור משא"כ הרא"ש קאי הכא לאינך אוקימתא שתופסין מתני' כפשטא דמשום דקפדי היא ולא משום וויתור וכה"ג כתב הרש"ל לפרש דברי התוספות. ומ"ש דהתוס' לא תלי בברירה משא"כ הרא"ש דתלי בברירה לפענ"ד אין כאן קושיא כלל שלענ"ד מ"ש הרש"ל שם דלאינך אוקימתא פליגי רבנן וראב"י בהך סברא אי קפדי אינשי בשותפין או לא ומה דקאמר ראב"י זה נכנס כו' היינו כיון דלא קפדי א"כ זה נכנס כו':

ולענ"ד צ"ע דא"כ ה"ל לאוקמי מתני' דפר' חזקת כראב"י דהלכתא כוותי' ולמה הוצרכו לאשכוחי פירוקי אחרינא אלא ודאי דהנך אמוראי נמי בברירה מוקי פלוגתא זו וכדמשמע לישנא דזה נכנס וכדדייק הרא"ש בפ' בית כור ומ"ש הרש"ל שם דהרא"ש כ"כ דלא תימא דטעמא משום דוויתור שרי אבל אינו מיושב דלמא ס"ל דלא קפדי ותלי טעמא דהיתרא בשותפין דלא קפדי לפי שזה נכנס כו'. ולענ"ד תמוה כיון דאין ברירה מה ענין לא קפדי לומר בשלו נכנס ואם נאמר דכל דלא קפיד נכנס לתוך שלו קרי' ליה א"כ איך דייק דלא הוה טעמא משום וויתור דמותר מדקתני זה נכנס דמה הוכחה היא זו דלמא אה"נ קאמר דכיון דלא קפדי זה נכנס כו' ומשום וויתור ליכא למיחש דוויתור מותר אלא ודאי דהך לישנא ולתוך שלו הוא נכנס מורה בהדיא דס"ל יש ברירה וא"כ כל הני אוקימתא דפרק חזקת ליכא מאן דס"ל בטעמא דראב"י דמתיר רק משום יש ברירה ורבנן ס"ל אין ברירה וא"כ שפיר כ' הרא"ש ואף ראב"י לא קאמר אלא משום ברירה אפילו להנך אוקימתא קמייתא משום דכ"ע מודו בהא דפלוגתא דראב"י בברירה הוא אלא דבאוקימתא קמייתא ס"ל דאפילו שותפים קפדי והאיסור משום קפידא ורבי אליעזר בן יעקב מתיר משום ברירה ורבינא סבר שהאיסור משום וויתור ולכך הוצרך ראב"י לברירה אבל לכ"ע בברירה פליגי ולא בקפדי ולא קפדי כך נלענ"ד ברור ועת לקצר. והנה ראיתי מ"ש כ"ת בחצר שיש בה דין חלוקה שהרשב"א אוסר בנדרו זה מזה אף לאחר חלוקה והר"ן כתב דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד לאסור על חבירו בענין שיהיה נאסר עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל וכ"ת פירש דהוי כאלו הותנה שאם יאמר יהא חלקי קנוי לו מעיקרא וכתב לחלק בההוא דחביות דהתם אינו נאסר לגמרי כיון שבידו להוליכו כרגלי שתיהן. ובזה כ' ליישב הא דסנהדרין בעיסה שחצי' של עה"נ כו' שעמד בזה בשאגת ארי' והאריך בזה. ולענ"ד ז"א דמה לי' לאסור לגמרי או כההוא דתחומין כיון שעכ"פ יש לזה קפידא בדבר שיהי' אסור להוליכו כרגליו נימא דחשוב כהותנו מעיקרא שלא יאסר נכסי דידי' להוליכו כרגליו שאינו בדין ואם הי' דינו של הר"ן בענין חצר מוכרח מהש"ס היינו צריכים לדחוק עצמינו לחלק בזה. אבל אחר שהרשב"א אוסר והר"ן מתיר מסברא דנפשי' לומר שע"מ כן נשתתפו מנין לו ליכנס לחילוקין כיון דאשכחן דלא מהני קפידתן לומר כאלו הותנו וכל שנאמר אין ברירה אסור ובאמת שכן מוכח מדוכתי' וקצרתי:

אבל האמת יורה דרכו שאין כוונת הר"ן בזה לומר דהוי כאילו התנו שאם יאסור יהיה שלו למפרע משעת שותפו' דאין מקום לזה רק אם נאמר יש ברירה רק דלענין זה הוי כאלו הותנו שמאותו שעה שיחלוקו יהי' זוכה בו לעצמו מכח המוכר הראשון שקנו ממנו בשותפות ואין קנינו בא מכח חבירו השותף והר"ן לא כ"כ אלא גבי נדרים דשם עיקר האיסור כו' (עיין בחלק א"ח סי') ובענין הא דעיסה חצי' של עה"נ ובהך דחולין דמשני דאית לי' שותפות הארכתי בכמה תשובות בחלק יו"ד ובחלק אה"ע ע"ש:

והנה במ"ש כ"ת ליישב דברי הרמב"ם בהל' י"ט דפסק חביות מותרת ובהמה אסורה ולא חייש לקו' ר"כ ורב אסי לרב דאקשי לי' לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דיונקים התחומין זה מזה וכתב כ"ת משום דלכאור' יש לחלק עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ י"ל דלמוקצה שהוא איסור לא חששו משום שמתבטל משא"כ תחומין שהוא היתר בהיתר כמ"ש הר"ן שם אינו בטל וא"כ מאי קשי' להו וצ"ל דשפיר מקש' לרב לשיטתו דמב"מ לא בטל א"כ אפילו מוקצה אין לו להתבטל ולכך קשיא להו מה בין מוקצה לתחומין אבל להרמב"ם דפוסק דמב"מ בטל שפיר איכא לפלוגי בינייהו עכ"ד והם דברי חכמה אבל לדין יש תשובה דכיון שנאמר דמחמת מוקצה שם איסור עליו ובטל ממילא מועיל ביטול זה גם לענין תחומין:

אך נראה שזה תלוי בפירוש רש"י ותוס' שם דלפי מה שפרש"י מוקצה מחמת יניקה א"כ שפיר י"ל כמ"ש דכיון דעל היניקה יש איסור מוקצה ושייך ביה ביטול שוב נתבטל גם שלא יאסר משום תחומין משא"כ להתוס' שם דביניקה אין איסור מוקצ' רק מה שהי' גדול והולך ביו"ט א"כ שזה שגדל ששם מוקצה עליו נתבטל מ"מ היניקה שיונק מחבירו שם היתר עליו ולא נתבטל וא"כ י"ל דהרמב"ם אזיל בשיטת התו' ושפיר יש לחלק ולומר דנתבטל לענין מוקצה ולא לענין תחומין:

אך באמת עדיין אנו צריכין למודעי דהא במוקצה לא מהני ביטול דהוא דבר שיש לו מתירין וצ"ל דכה"ג שפיר בטל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב בענבים שזבו בגיגית בשבת כיון שמיד שבאים לעולם מתבטלו בהיתר אך נראה דטעמא דהמרדכי בזה להתיר בדבר שיל"מ אע"ג ששייך עד שתאכלנו כו' משום דס"ל כטעם הר"ן דדשיל"מ במב"מ דמי להיתר בהיתר לפי שהוא מב"מ וגם סופו להיות מותר והא דהיתר בהיתר לא בטלי משום דילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר מכאן לעולים שאין מבטלין זא"ז דהיינו היתר בהיתר וא"כ י"ל דווקא דומיא דדם פר ושעיר שהיה ניכר מעיקרא כ"א לעצמו ועתה מערב אותם אבל כשלא הי' בפ"ע מעולם אדרבה כל מה שנתערב ומוסיף על כח ההיתר שהי' בעולם וניכר והיו לאחדים כיון שההיתר הראשון הוא ניכר ועומד וזה לא הי' לו הוי' בפ"ע עדיין ואחרי רבים להטות קרינן בי' ולכן כיון דבהיתר בהיתר כה"ג שלא הי' ניכר מקודם שפיר בטל דון מינה דגם דשיל"מ בטל בכה"ג דהא כל עיקר איסור דדשיל"מ מטעם היתר בהיתר אתינן עלה:

ומעתה נסתרו דברי כ"ת שכ' דלכך בתחומין ל"ב משום דהיתר בהיתר הוא דז"א דא"כ גם מוקצה אין לו להתבטל משום דבר שיש לו מתירין וע"כ משום דהיתר בהיתר גופא בטל בהכ"ג דאינו ניכר א"כ גם לאיסור תחומין אין לחוש דשפיר מתבטל בהכ"ג אע"פ שהוא היתר בהיתר וגם מ"ש כ"ת דלר"י מב"מ לא בטל גם למוקצה שהיא איסור יש לחוש דהא גם ר"י דס"ל למילף מולקח מדם הפר ושעיר דמב"מ בשם העצם לא בטל נמי בעינן דומיא דדם פר ושעיר שהי' כ"א ניכר לעצמו מתחלה משא"כ היכא שההיתר היה ניכר והאיסור תיכף בתחלת ביאתו לעולם נתערב שפיר בטל אף לר"י ובזה יש ליישב כמה קושיות וקצרתי:

ובהכי א"ש מ"ש ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו דהא באמת טעמא בעי למה לא חששו (ועיין במג"א סי' שי"ח שהביא דברי התוס' ומשמע דמפרש דס"ל שאין לחוש למוקצה כי האי שגדל והולך אף בלא טעם ביטול ואפשר דס"ל דע"כ א"ל בזה משום ביטול כיון דלרב קיימינן דמב"מ לא בטל וע"כ דאף בלא ביטול לא חששו משום שאינו ניכר מה שגדל לא חייל עליו איסור מוקצה. אך לפי מ"ש א"צ לזה די"ל דשייך בזה ביטול אף לרב דע"כ לא אמרו מב"מ לא בטל אלא בניכר וע"ש שרמז לסי' ש"ך סעיף ב' ור"ל דשם איתא דין המרדכי דכה"ג אף דשיל"מ בטל ברוב ומה שהקשה שם על דין הא"ח שהביא הרמ"א בפרי מחובר שנתלש לחולה דנימא שנתבטל ברוב. ולענ"ד י"ל לפי מ"ש הר"ן שאביא דבריו לקמן דכמו דהיתר בהיתר לא בטל ה"נ איסור באיסור לא בטל ולפ"ז י"ל דבעודו מחובר שכל הפרי הי' אסור בשבת לא שייך בי' בטול ואפשר דגם גבי בהמה דבחיי' אסורה שייך לומר כן וצ"ע אך לפמ"ש דכל שאינו ניכר שפיר בטל אף היתר בהיתר א"כ פשיטא דכן הוא גם איסור באיסור וקצרתי) ולימרו אינהו לנפשייהו דא"ל דלדידהו משום ביטול ולרב הקשו דס"ל מב"מ ל"ב דא"כ הכי ה"ל למימר לדידך דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל למה לא חששו לאיסור מוקצה דאטו מהך דתחומין שמעינן לרב דס"ל מב"מ לא בטל הא בעלמא שמעינן לה כמבואר בחולין דף ק' ועוד דתיקשי לר"י ודעימי' דמב"מ לא בטל בהמה ביו"ט היכא שחטינן דהא יש כאן מוקצה (ודוחק לומר דפשיט' לי' דלא שייך מוקצה בדבר הגדל והולך וכמש"ל כו') אך לפי מ"ש א"ש דלדידהו ל"ק להו דשפיר בטל אפילו לר"י כיון דלא הוי דומיא דדם פר ושעיר שהי' כ"א ניכר לעצמו אבל בכה"ג שאינו ניכר שפיר מתבטל לכ"ע ולכן הקשו לרב דאוסר משום יניקת תחומין וע"כ דס"ל דאף שאינו ניכר לא בטל א"כ ניחוש נמי למוקצה אלא ע"כ דלפי שאינו ניכר בטל א"כ גם לתחומין אין לחוש והוא נכון לענ"ד:

והנה דעת הר"ן בנדרי' דמשמע דמסכי' להרי"ף בהא דפת שאפאה עם הצלי כו' לפי דהיתר בהיתר הוא דבריו סותרין למ"ש בתשובה לענין חמץ קודם פסח אין חוזר וניעור דס"ל דהיתר בהיתר בטל והביא ראיה ממתני' דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו' וכ"כ בשם הראב"ד:

והנה הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז דחה הראי' משום דשעטנז לעולם אסור כו' ואלוף נעורי הגאון חסיד שבכהונה מוהר"ר יצחק אייזיק הכהן ז"ל אבד"ק קארץ אמר לדחות עפ"י מ"ש בט"ז טעם הר"ן בדשיל"מ משום דה"ל כהיתר בהיתר ודוקא במב"מ משא"כ צ"ג וצ"ר שהם בעצמותם מין בשא"מ שפיר בטל עכ"ד. ובאמת לפי המבואר בר"ן בנדרים דאם הוא היתר בהיתר ממש אף אם הוא מבשא"מ בשם העצם ל"ב לרבנן א"כ אכתי תיקשי הא דצ"ג כו'. ואפשר שדבריו ז"ל אמורים דעכ"פ מהא ליכא למשמע מינה אלא שיתבטל היתר בהיתר במבשא"מ אבל במב"מ גם בעצמם י"ל דשפיר לא בטל ולא גרע מדשיל"מ ומ"מ מה שדחה הפר"ח לחלק דשעטנז לעולם אסור ואין זה מועיל לחזק הביטול לומר דלאו היתר בהיתר כיון שאם יצטרף עם פשתן יהיה אסור דאם היינו אוסר' מצד הסברא אפשר שיש לחלק בכך משא"כ לפימ"ש הר"ן דהיינו דקאמר לרבנן מכאן שעולין שאין מבטלין זא"ז לפי ששניהם כשרים לזריקה אין אחד מבטל חבירו א"כ מה יושיענו זה שאיסור שעטנז נוהג עכשיו מ"מ הם תערובת היתר בהיתר הוא. (ומקרוב נדפס ספר מק"ח על הל' פסח לש"ב הגאון מוהר"ר יעקב נ"י אבד"ק ליסא וכתב דהתם שאני דבשעה שבא עליו תערובת הפשתן ה"ל איסור בהיתר וגם ז"א לפי טעם הר"ן דהא כשאנו באים לדון דין ביטול ע"כ אנו צריכין לעשות הביטול בשני מיני הצמר ולומר שצ"ר נתבטל בתוך הצ"ג והרי היא כאלו כולו צ"ג וזה א"א כיון שמין אחד של היתר אינו מחליש את חבירו רק אדרבה מחזיק וזה נלמד ממ"ש הר"ן להרי"ף בפת שאפאה כו' דלא אמרינן שהביטול בא בשעה שהוא מתחבר אל הכותח וקצרתי):

והנה בכמה תשובות הארכתי בדברי התוספ' דתמורה שהקשו אהא דפריך ונברור הך דלהדי כלב כו' דא"כ בכל איסורים נימא ברירה ותירצו לחלק בין נולד קודם התערובות או בתוך התערובות וכ"ת הביא זה לתרץ קושית התוס' בחולין גבי הא דמשני דאית ליה שותפות וכבר הרחבתי הענין בזה במקום אחר. אך מידי עברי הלום ראיתי לידון בדבר החדש מה שי"ל ביישוב קושית התוספ' ע"פ מ"ש בתשובה דהתם גבי הך דעשרה טלאים אין לדון דין ביטול ברוב ע"פ מ"ש הר"ן ס"פ הנודר מן המבושל גבי הא דאמר התם גידולי איסור כו' דכמו דהיתר בהיתר לא בטל כך איסור באיסור ג"כ לא בטל. ולפי"ז נראה דה"ה בספק איסור אם כולם הם עומדים בספק איסור לא בטל ולפ"ז התם קודם שבורר א' נגד הכלב שם ספק איסור על כ"א הלכך לא בטל ברוב וקושית הש"ס ונברור היינו למ"ד יש ברירה אפי' בדאורייתא ע"ש ולפי"ז דע"כ לא פריך ונברור אלא לפי שלא ע"ד של ביטול וכיון דכל חד לחודי' קאי והוא ענין לעצמו שפיר י"ל בזה דין ברירה משא"כ היכא דשייך ביטול (כגון מב"מ או אפי' מבשא"מ היכא דאיכ' שייך ביטול על הממש רק דטעמא לא בטל ברוב כמ"ש הרשב"א) כיון שנתבטל בתערובות לא שייך נברור דמחמת הביטול נעשה כגוף אחד והרבה סוברים דע"י ביטול האיסור נהפך להיות היתר מגזה"כ דאחרי רבים להטות ושוב אין הברירה מועלת בזה:

ואפשר שגם התוס' יודו לזה אלא דקשיא להו בתערובות חד בחד או במב"מ לר"י דלא בטל וע"ז תירצו לחלק בין נולד קודם התערובות. ועפ"ז יש ליישב חומרת רש"ל שהביא המג"א בסימן תלמ"ד שיאכל מעט קודם פסח והמג"א הקשה דהא קמח בקמח הוי לח בלח:

ולפי מ"ש י"ל דודאי אין החשש שמא נפל חמץ ממקום אחר רק החשש שנולד בתוך התערובות חימוץ מעט ולכן יש לחוש דלמא היתר בהיתר לא בטל וחוזר וניעור בפסח אבל כשיאכל מעט קודם פסח אמרינן ממ"נ אם היתר בהיתר בטל הרי נתבטל בס' ואם נימא דהיתר בהיתר לא בטל שוב מהני ברירה ותולין לומר דמה שנאכל הוא היה החימוץ מעט שנולד בתערובות אבל בפסח עצמו לא מהני שישליך מעט דכיון שהגיע הפסח כבר החמץ שבו נתבטל בתוך ההיתר דשפיר בטל כמו שאר איסור בהיתר מדאוריית' וכיון שיש לו ביטול מדאורייתא שוב לא מהני ליה ברירה כמש"ל דכל שישנו בדין ביטול אינו בדין ברירה וא"כ שוב ממילא דנשאר באיסו' דרבנן במשהו (ולמאן דס"ל דבע"פ אחר שש מדאורייתא ואפ"ה בטל בס' צ"ע) אבל כשלוקח מעט קודם פסח שפיר י"ל דמסתמא אם נתחמץ מעט בתוך התערובות אינו רק מעט מזער ואף שתאמר דהיתר בהיתר לא בטל שוב הברירה מועלת וכמ"ש. אך כ"ז אינו אלא לפי מה שנראה משו"ת חוות יאיר שהבין מדברי התוס' דבכל גווני מהני ברירה בנולד בתוך התערובות אף אם האיסור מיוחד ועומד לעצמו בתוך התערובות בנידון דידיה שהיה ג' פרות ונשחט בתה של אחד וא"י של איזה נשחט ע"ש:

אבל לפי מ"ש בתשובה באורך שאין זה כוונת התוספ' דכה"ג שהאיסור מיוחד אינו בסוג ברירה כלל דבשביל שהוא מעורב ואין ידוע לנו איזה הוא א"א לבררו רק היכא שהאיסור חל ע"ז מחמת הברירה שלנו כגון שני לוגין שאני עתיד או כההוא דפריך ונברור וכיוצא בו ע"ש א"כ גם כאן הרי האיסור מבורר לעצמו כשנאמר שנעשה כאן חימוץ בתוך התערובות אלא שאין ניכר לנו ובכה"ג לא מהני הברירה וע"כ הכוונה כפשוטו לפי שתולין במה שנאכל כדין איסור דרבנן ולפי שאין כאן מקומו קצרתי:

ומה שהאריך כ"ת בשארי סוגיות בעניני ברירה ובשאלת הגאון בעל שאגת אריה והח"י בענין ישראל ועכו"ם שהיו שותפים בחמץ כבר הרימותי ידי בכמה תשובות ועוד יש לי לישא וליתן על כל פרק ופרק בעזה"י ולפי הפנאי אמרתי די:

דברי ידידו הדורש שלומו באהבה רבה ואהבת עולם זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה