בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כג
שנית בענין הנ"ל הנה לרווחא דמלתא אמרתי תנא דמסייע לי' שהרי הרב אומר כן בשו"ת הרשב"א ח"ג ולפי שאינה מצוי' ביד כל אדם צריך אני להעתיק אותה ז"ל בסי' קנ"ו עמדתי על מחלוקת ראובן ושמעון על הכותל העקום שבא שמעון לקצר קצת דרך הרבים כדי לישר את הכותל ולבנותה כנגד היסוד לפי שטוען שכן הי' מתחלה ונתעקם ועוד שאינו מזיק בזה כלל לבני ר"ה שהדרך רחבה ואינה מזיק אם יחזור הכותל כנגד היסוד וראובן טוען שכן הי' מעוקם מתחילתו ועוד שהוא מקצר הדרך שאין נכנסין ויוצאין בריווח כמו שהי' וגם מעכב המשאות הנכנסין לביתו ולאוצרו ובזה י"ל שהדין עם ראובן שכל שמקצר כלל את הרשות אינו רשאי כדר"י דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים כו' ואפי' איכא רווחא טובא כשיעור ר"ה שהוא רחוב ט"ז אמה כדגרסינן פרק ח"ה כנס ר"י אומר אינו מחזיר כו' וקי"ל כר"י שמה שטען שמתחלה הי' ישר כנגד היסוד אלא שנתעקם אינו נראה שאילו נתעקם נופל הי' כל שנתעקם עד שנטה מן היסוד ועוד שעליו להביא ראי' עכ"ל הרי מבואר דכל שהחזיקו בו רבים אף שלא הי' מקום פנוי רק הקרן זווית בלבד אין לו רשות להחזיר כתלים למקומן וא"כ מכ"ש כאן דאף שצוואר המרתף הוא בולט לחוץ מ"מ כיון דמזה ומזה החזיקו בו רבים וגם איכא פסידא טובא לשכינו אם יוציא בנינו בשוה שאסור לו להוציא ואף דמדכ' הרשב"א ומה שטען שמתחלה הי' ישר כו' אינו נראה כו' משמע דאי הוה מצי למיטען שמתחל' הי' ישר שפיר דמי אף להחזיר למקומו וא"כ הכא שמחמת צוואר המרתף הוא טוען שמסתמא הי' מעיקרא תואר הגבול בשוה רק שהבונה כונס לתוך שלו ויכול להחזירו ואין ראי' ממי שיש לו זיז לתוך חצר חבירו דמ"מ רשאי בעל החצר לבנות תחתיו ולא מצי למיטען שע"י הזיז יכול להחזיק בקרקעו שתחתיו וכמ"ש הגאב"ד נ"י, דאפשר לו' דשאני התם דכמו שיש לזה חזקה בתשמיש הזיז כמו כן יש לבעל החצר חזקה בתשמיש הקרקע שתחתיו שהרי בכל יום ויום הוא מתהלך ומשתמש שם רק מה שהחזיק בעל הזיז לתשמיש אין לבעל החצר רשות לבטלה אבל באמת ז"א שהרי הרשב"א מסיים בה ועוד שעליו להביא ראי' ע"ז וא"כ מכ"ש כאן שכל עיקר הבנין הוא בשוה עם שאר הבתים רק דבר מועט הוא בולט לחוץ דאי לא מייתי ראי' שהי' הגבול שוה לו שאין טענתו כלום ומנעיצת קורה שיכול לומר אני שותף בכותל כמבואר בסי' קנ"ג אין ראי' לכאן כמ"ש המ"ל פ"ח מהל' שכיני' וז"ל אף כי נראה דעת הריב"ש כו' נראה דא"ל כן בגג הסמוך דדוקא בכותל שבין שניהם מסתמא כותל העשוי להפסיק בין ב' בתים יד שניהם שוה בו ומלתא דשייך לתרווייהו אנן סהדי דשל שניהם הוא כו' וא"כ אין ראי' מהתם ומכ"ש לפמ"ש המ"ל שם אח"כ דהרמב"ם מיירי שהכותל בנוי במקום שניהם כו' ע"ש א"כ פשיטא דאין ראי' כלל ועוד איכא לדחויי בכמה גוונין ואין להאריך:
ובר מן דין נלענ"ד דאפ"ת שזה שצוואר המרתף בולט מורה שמתחל' הי' כונס לתוך שלו מ"מ אסור להחזיר שהרי בעובדא דהרשב"א כ' שאינו רשאי לקצר הרשות ומייתי ראי' מפ' ח"ה דכנס אינו מחזיר אע"ג דאיכא רווחא אלמא דאף אם בודאי כנס לתוך שלו מ"מ אין לו רשות להחזיר ולקצר דרך הרבים ומ"ש הרשב"א ומה שטען שמתחלה הי' ישר כו' דמשמע לכאורה דאי מייתי ראי' שכן הי' מתחלה ש"ד נראה כוונתו דודאי אם הי' מתחלה הכותל ישר ונתעקם מעצמו והחזיקו בו רבי' אח"כ לית לן בה דההוא חזקה שלא ברשות הוא ובכה"ג אין לו דין מצר שהחזיקו בו רבים כמבואר בח"מ סי' שע"ז בשם המרדכי בב"מ והוא ט"ס וצ"ל בב"ב וכן הוא בתוס' שם והלכך אם הי' מברר שכך הי' יכול לחזור וליטול מהם כי הא דפריך לינקוט פיזרא כו' וא"ל דדוקא קודם שהחזיקו יכול למחול על ידם בחזקה אבל אם כבר החזיקו בו אף שלא ברשותו שוב אסור לקלקלו ז"א כדמוכח מהתוס' בפ' לא יחפור וכמ"ש הגאון מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בתשובה סי' ך' וכן מוכח בסמ"ע ועוד פוסקים דאף אחר שהחזיקו אם הוא שלא ברשות לא מהני והיינו שכ' הרשב"א בטענת ראובן שמתחלה הי' ישר ונתעקם כו' שאילו הי' טוען שמתחלה הי' כונס לתוך שלו באותו מקום העקום א"כ אף אם הי' מברר שכן הוא מ"מ שפיר ה"ל החזיקו בו רבים ואסור לקלקלו כיון שהחזיקו ברשות וא"כ בנ"ד פשיטא שזה יכול למחות בידו דאפי' אם הי' מברר שמתחלה הי' גבולו נמשך להלן ועד צוואר יגיע שוה לו מ"מ כיון שזהו שנים רבות שהי' דרך כבושה לרבים אינו יכול להחזיר ואין לצדד עפמ"ש התוס' בב"ב דף כ"ו דחוץ לי"ו אמה שרי וכ"כ בהג"א ס"פ דאין זה דעת כל הפוסקים וכן מצאתי בשו"ת ב"ח שבידי כת"י בנדון זה מאחר שכל הפוסקים לא הזכירו חילוק זה ופסקו סתם כר"י, ומתשובת הב"ח ראי' גדולה לנ"ד:
ועיין בדברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף כ"ו במלחמות שם שמתרץ קושית התוס' דר"פ כר"י ס"ל וגם דיש חילוק בין חפירות בור לבנין ע"ש שמחלק דהחזרת כותל גרע לפי שצריך שיהא מקום פנוי לנושאי משא כו' שלפ"ז הי' מקום קצת לחלק בין פיר לייבין דכמו בור דמי דמיירי ג"כ שהוא גודרו וצריך להתעקם מעט וגם כאן הווי דכוותי' משא"כ חזרת כתלי', אבל כל הפוסקי לא הזכירו חילוק זה וגם י"ל דבור שאני דכשמתעקמי' מעט הם מגביהין המשאוי קצת ע"ג הבור ונפנין שם משא"כ בפיר לייבין:
וראי' ברורה נלפענ"ד מדאמרינן בב"ב דף י"א ע"ב אמר ר"ה א' מבני מבוי שביקש לסתום נגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהם את הדרך ופרש"י שרוצה להקיף מחיצה סביבות ד"א שיש לו במבוי כנגד פתחו ומסיק דהא דר"ה תנאי הוא דהיינו מה דמשמע מדבריו דכולן מעכבין אף החיצונים תנאי הוא וס"ל לר"ה כרשב"א אבל בפנימים ודאי מעכבין עליו כיון שמרבה עליהם הדרך שיצטרכו להקיף המחיצה אליבא דכ"ע הרי מבואר דאע"פ שזה יש לו ודאי ד"א כנגד פתחו אפ"ה אין לו רשות להקיף אותם ולהרבות הדרך על בני המבוי וכ"ש בזה שאין לו ראי' שהי' גבולו נמשך לחוץ שאינו יכול להרבות הדרך ומה שהקשו התוס' שלא מצינו ד"א במבוי אלא בחצר כ"כ הג"א ליישב דמיירי שביתו פתוח למבוי דאית לי' ד"א במבוי ואף היכא דלא מזיק לבני ר"ה דקמי וקיימא בהך סתימה מ"מ בני מבוי מעכבין שצריכין להקיפה ע"ש בהג"א ואדרבא הקשה שם על פי' התוס' והרא"ש שפירשו דמיירי שהעומד בסוף רוצה לסתום עד החצר הסמוכה דת"ל דה"ל מיצר שחזיקו בו רבים כו' ובני מבוי שרצו להעמיד דלתות כו' ובאמת צ"ל לפירוש התוס' והרא"ש דהכא מיירי בפתוח לסימטא או לכרמלית או במבואות קטני' המפולשים למבוי המפולש לר"ה וכמ"ש הפוסקים ליישב התוספתא דאין כופין לעשות דלת למבוי שיכול לומר כו' ע"ש וא"כ בנ"ד שהוא בר"ה פשיטא דבני ר"ה מעכבין עליהם וכ"כ בס' תולדת האדם להרשב"א סי' מ"א וז"ל והוי יודע שאע"פ שלא חזר לוי וזכה בהמבוי אין יהודא יכול לסתום כנגד פתחו ולא לבנות בו האיצטבא אלא במבוי הפתוח לכרמלית כו' אבל בפתוח לר"ה בני ר"ה מעכבין עליו וכאותה שאמרו מבואות המפולשין ובקשו להעמיד דלתות כו' ואף בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הדרך דאמרי זימנין דדחקי רבים ועיילי להתם וכשמוצאין המבוי פנוי נמשכין והולכין עד סוף המבוי ואין מתאספין כולם נגד פתחינו אבל עכשיו אינם יכולין לכנוס ונמצאת מרבה עלינו הדרך עכ"ל הרשב"א ז"ל ומה"ט נמי אין מקום לומר בנ"ד דפיר לייבין לא מעכבי רבים שהיו יכולין לילך תחת הפיר לייבין דז"א דמ"מ הפיר לייבין גופייהו הם דוחקין את הרבים ועוד שהרי הסמ"ע סי' קס"ב ס"ק י"ח כ' ומסיק המחבר וכ' דאפי' לפתוח עד פתח יכולין פנימי' לעכב מפני שצריכין להקיף דרך הליכתן ולא לעבור לפני הפתח מפני שרגילין להעמיד ולהניח שם עניני' ע"ג הפתח ולפני הפתח עכ"ל. וא"כ פשיטא דע"י הפיר לייבין יש עיכוב גדול לרבי' דגם לפני הפתח הבית תחת הפיר לייבין קשה להם לצאת ולבא. הן אמת שלענ"ד דברי הסמ"ע אין מוכרחין בזה שי"ל בטעם הרמב"ם שהפנימים מעכבין לפתוח פתח אינו מטעם עיכוב הלוכם רק לפי שאין לחיצונה רשות להשתמש רק מן נגד פתח' ולחוץ אבל לצד פני' אף שהוא כנגד חצירם לאו הוא שייך לרשות הפנימי והלכך אין להם רשות לפתוח עוד פתח כיון שאין זה רשות שלהם כלל והוי כמרבה הדרך במבוי אחר דאסור וגם אפשר שרשות לפנימים לסתום עד הפתח של עכשיו וכשיפתח פתח למעלה ה"ז גוזל את הפנימים וכמ"ש הרשב"א וכ"נ בד"מ שזהו טעם הרמב"ם בזה ע"ש:
ועפ"ז הי' אפשר ליישב קצת דברי אא"ז רמ"א בהג"ה במ"ש וי"א דאין טענת רבוי הדרך כו' שדבריו תמוהים מאד דהרשב"א מיירי לענין רבוי הדרך מצד נכנסין ויוצאין בפתח החדש וע"ז קאמר דלא שייך במבוי משא"כ התם לענין להקיף האיצטבא מיירי וכבר הרגיש בזה בט"ז וצריך נגר דיפרקינהו ולפי מ"ש י"ל דהג"ה זו מקומה בסוף דברי המחבר במ"ש אבל אם פתח הפתח כו' וס"ל להרמ"א דאין רשות לפנימי' לסתום שם כמ"ש בסוף בשם הרמ"ה רק משום דכיון דמ"מ רשות הפנימ' הוא הו"ל כמרבה את הדרך ע"ז קאמר וי"א דאין רבוי הדרך טענה כו' כ"ז אני אומר בחפזי כדי ליישב דברי רמ"א שלא יהיו מוקשים כ"כ וצ"ע שם בט"ז וש"פ וגם בד"מ שבידי בכתיבת יד לא משמע הכי וצ"ע. ועכ"פ דברי הסמ"ע הנ"ל אינם מוכרחין אבל מ"מ ודאי דמילי דסברא נינהו וגם פשוט דבהני פיר לייבין יש קלקול גדול לבני ר"ה שצריכין לנסוע בעגלות ומשאות רחבות וכדומה וא"כ פשיטא דבני ר"ה מעכבין עליו:
ועוד נלפענ"ד שאין מקום לזכותו עפ"י מ"ש בתולדת אדם להרשב"א סי' הנ"ל וז"ל ואעפ"י שנחלקו ר"י ור"ל גבי כונס לתוך שלו ורצה להחזיר כתליו כו' דשמעית מיניה דבר"ה פליגי דווקא הא במבוי וא"נ בחצר השותפין לכ"ע כנס מחזיר כתליו למקומן התם כשעדיין פתח פתוח שם והלכך אי לאו דאסור לקלקל מיצר שהחזיקו בו רבים מותר אבל כאן כשפרץ פצימיו הרי גילה בדעתו שהוא מפקיר זכותו שהי' לו שם אצל השותפים כו' עכ"ל והאריך שם וא"כ בזה שכבר העמיד בנין מתחלה ולא הוציא לחוץ רק בית הצוואר של המרתף אפילו תימא שגם זה היה גבולו הוי כפרץ פצומיו וכאילו מחל לגבי שכינו שהוא צריך לאותו דבר ולבני ר"ה ואינו יכול לחזור בו וכל זה אפי' אם היה מתברר שכדבריו כן הוא וכ"ש בנ"ד שאין כאן בירור רק שאומר מחמת אומדנא וכבר הבאתי מדברי הרשב"א ששם האומדנא טובה יותר שכל הבנין הוא משוך לחוץ רק מקצת הכותל עקום ואפ"ה כתב שעליו להביא ראיה:
ומ"ש הגאב"ד שדיין א' היפך בזכות בעל הבנין על פי מ"ש בסי' תי"ז שר"ה הוא של מושלי העיר יפה כתב הגאב"ד דודאי גם הרשב"א שם ר"ל דכיון דחזינן דכך נהגו י"ל דמסתמא ע"ד כן נמסר להם כגון מחילות וזיזין משא"כ בגוונא דנ"ד מאן לימא לן שנמסר ע"ד כן שיכול לגזול בני ר"ה לעשות לעצמו פיר לייבין:
ועוד אני אומר דאם מכח המושל אתינן עלה שנתן ע"ד כן א"כ אין זה מועיל רק לגבי בני ר"ה לפי שהדרכים של אדוני הארץ הם ורשות בידם להסב אותם אחורנית אבל לגבי יחיד שהורע כחו על ידי זה שא"א לבא בתוך ביתו בריווח ע"י בנין זה כי חוסמת הוא את העוברים לשם א"כ ודאי שלא נתן ע"ד כן מתחלה שיגיע ע"ז נזק לאחר שהרי הוא מושל על כל העיר וכמות זה כן זה כולם משועבדים לו ובצל כנפיו יחסיון ובודאי דלא ניחא ליה לזכות לזה ע"מ לחוב לזה והוא פשוט בסברא והרשב"א לא כתב כן אלא לענין דרך הרבים שלא נאמר שיהא כגוזל את הרבים קמ"ל דלא דמעיקרא נתן להם המלך הרשות שיהא רשות ביד מי שירצה לעשות מחילות כו' אבל פשוט דלא שייך לומר שנתן רשות באופן שיגיע היזק לחבירו דמאי חזית דדמא דידיה סומקא כו':
ובר מן דין נלענ"ד דאדרבה מדברי הרשב"א גופיה מוכח להפוך שאין מקום להתיר כגוונא דנ"ד שהרי הרשב"א סיים שם והרי זה ככונס לתוך שלו ע"ד שיוציא זיזין או מחילות לכשירצה עכ"ל ור"ל כיון שהרשות ניתן מתחלה ע"ד כך הו"ל ככונס לתוך שלו שיכול להוציא אח"ז וא"כ הרי מבואר שם בסימן תי"ז בזיזין דאע"ג דיכול להוציא מ"מ אינו יכול להחזיר כתליו למקומן מטעם מצר כו' והוא מדברי הש"ס דקי"ל כר"י וא"כ מה בכך שניתן ע"ד כך והו"ל ככונס לתוך שלו מ"מ בזה גופיה אסור להחזיר הכתליו למקומן וכמ"ש וע"כ לא קאמר הרשב"א אלא במחילות שאינו מקלקל הדרך רק שעושה חלל תחת ר"ה והא לזיזין דמי ובהא מהני מה שר"ה של מושלי העיר כו' כי היכא דתהוי ככונס לתוך שלו כיון שאין מקלקל הדרך שדורסין בו רבים וכמ"ש בסימן תי"ז בשם רי"ו דאם עשה איצטבא במקום שכנס לתוך שלו וא"א לרבים לדרוס שם מותר להחזיר כתלים למקומן משא"כ בחזרת כתליו דאף בכונס לתוך שלו גופי' אסור פשיטא דלא מהני הך טעמא להתיר בכה"ג אך לכאורה בתשובות הרשב"א שהביא הב"י בסי' קס"ב כתב וז"ל אבל עכשיו יש למלכי האומות בני מלוכה כו' דדינא דמלכותא דינא עכ"ל משמע אף היכא דשייך דינא דמצר שהחזיקו בו רבים מ"מ ש"ד עפ"י דינא דמלכותא:
ומ"מ נראה דהרשב"א לא סמך שם ע"ז לבד דסיים בה ואפשר עוד כי מלכי ישראל כו' ובשו"ת תולדת אדם סי' קל"ד איתא תשובה זו ומסיים בה א"כ מה שצוה המלך לעשות פתח ודלתיים לשמירת העם הרשות בידן ונמצא דין מלכי ישראל שוה לדין האומות בדבר זה וזו ראיה כי זו דינא דמלכותא ולא גזלה דמלכותא וש"ד עכ"ל:
ועוד דשאני התם דנתן רשות בפירוש להעמיד דלתות ועוד דכבר כתבתי דלגבי היחיד ל"ש זה כלל וא"כ אף שיהא רשות עתה מ"מ אין זה דינא דמלכותא ולא מהני כמבואר בפוסקים ובתולדת אדם סימן שנ"ו:
ועוד נלענ"ד דע"כ לא אמרינן דהחזיקו רבים אסור לקלקו אלא כשנתן הדרך לחלוטין משא"כ אם מתחלה התנה בפירוש שאין נותנו רק לזמן א"כ אם מחזיקין בו אחר הזמן הו"ל כהחזיקו שלא ברשות ואע"ג דכתב הנ"י בפ' המוכר פירות דכל שהוא מדעת בעלים אף בטעות מהני ז"א דעכ"פ בשעה שהחזיקו היה דעתו שיהא חלוט ביד הרבים לעולם ואף שיהיה בטעות מהני משא"כ הכא ומכ"ש לפי דעת הרז"ה בס' המאור שם והלכך כיון דהו"ל של המלך והשרים שיש להם רשות לבנות ולסגור מעיקרא ניתן לרבים ע"ת שאימתי שירצו יחזירוהו ולכך שפיר יכול לעשות מחילות וזיזין וגם לצוות להעמיד דלתות דמעיקרא היה ע"ת שאם ירצה יסתום דרך הרבים שהולך למבוי משא"כ בזה שזה היחיד גופיה העמיד בנין ופתח בית הצוואר לחוץ ונסב הגבול לצד פנים וא"כ מראין הדברים שהיה בדעתו להחליט לעולם ביד הרבים וא"כ הא קי"ל כר"י דאמר אינו מחזיר. ומה"ט נ"ל דמה שכנס מתחלה ג' רבע אמה לצד הרחוב כמו שנזכר בשאלה שפיר הוא יכול להחזירו לכלל הבנין משם דמסתמא לא ניחא ליה להחליט רק שיהיה פנוי כשיצטרך לבנות איזה חדר וכדומה כאשר הוא מעשים בכל יום ולכך אין בו דין מצר כו' ומ"ש הגאון אב"ד טעמ' משום דלא הוי רק צידי ר"ה דזימנין דחקי רבים ולא ניחא תשמישתי' צ"ע דהא במבואות המפולשין כו' נמי אמרינן הך לישנא דדחקי רבים כו' ולכך הוא כר"ה:
אך מ"מ יש להתיר בזה לענ"ד כמ"ש ובפרט אם אין בזה היזק ניכר כ"כ לשכינו אבל בפיר לייבין כיון דברי היזקא לשכינו ולבני ר"ה איכא איסורא. והדין דין אמת כמ"ש הגאב"ד נ"י דברי זעירא דמן חברייא החותם על דבר אמת מוצאי ש"ק טו"ב מנחם ולא תסיג הגבול לפ"ק בראד. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד